ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן כ

  << סימן יט• מאמר לשון הקודש• סימן כא >>

~ סימן כ ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

בירושלמי מחלק בין מסית למדיח וצ"ע הנפק"מ לדינא

וראה זה פלא בירושלמי (סנהדרין פ"ז הי"ב) מסית מדבר בלשון גבוה, מדיח מדבר בלשון נמוך. מסית מדבר בלשון הקודש, מדיח מדבר בלשון הדיוט. מסית שאמר בלשון הדיוט, נעשה מדיח. מדיח שאמר בלשון הקודש, נעשה מסית. ובפני משה שם כתב שדרש כן מלישנא דקראי. ובמראה הפנים כתב שם בתחלה דנפקא מינה לדינא, ושוב נטה יותר שאין נפקא מינה לדינא, אלא לישנא בעלמא מפרש, לתרץ לשון הכתוב דכשהוא מסית ליחיד אומר בלשון הקודש, וכשהוא מדיח לרבים אומר בכל לשון שכולם יבינו אותו, יעיי"ש. וזה פלא עצום מאי נפקא מינה להאריך בזה באיזה לשון הוא מסית ומדיח, ומה משמיענו בזה. ואם מקרא הוא דורש, גם הקרא גופיה צריך להבין איזה נפקא מינה בדבר ומה מתרץ בזה. והמפורשים לא ביארו בזה כלל.

משמע מהירושלמי דרבים אין מדברים בלה"ק

גם עיקר היסוד שכתב במראה הפנים שהמדיח לרבים מדבר בלשון הדיוט כדי שכולם יבינו אותו, כיון שמקראי לומדו נמצא שהחלטת התורה הק' היתה שרבים מישראל לא יבינו לשון הקודש זולת יחידים, כי לא איירי בדיני מסית ומדיח אלא בישראל, לא במסית ומדיח לגוי, כמבואר בגמ' וברמב"ם. ואינו מובן לכאורה דלא מיבעיא לדעת הספרי שהוא חיוב דאורייתא, אלא אפילו לאידך מאן דאמר על כל פנים מצוה אית ביה. וכמבואר בירושלמי גודל השכר, ואדעתא דהכי יצאו ממצרים שלא ישנו את לשונם, אף שנתבאר ששוב אח"כ אף בזמן הבית נשתכח הלשון, אבל בעת שניתנה התורה הק' במעמד הר סיני ונכתב בה דיני מסית ומדיח, היאך נכתב גם אז בתורה שבכתב בלשון זה שמראה החלטה שרבים מישראל לא יבינו הלשון זולת יחידים, וטעמא בעי מה זה ועל מה זה.

אחר דור הפלגה שוב אין רצון הבורא שידברו רבים בלה"ק

אמנם לפי מה שנתבאר מובן הדבר. שבשביל מעשה שהיה בדור הפלגה אסון נורא להמריד כל העולם כולו נגד הקב"ה בכח זה שדברו בלשון הקודש, עד שהיה הכרח לנס נפלא כזה ליטול מהם הלשון בפעם אחת, שוב לא היה רצון הבורא ב"ה שידברו רבים בלשון הקודש. גם אברהם אבינו ע"ה לא דבר בלשון הקודש, אלא דברי קדושה ולא בכל עניניו. וכן היה אח"כ בשעת מתן תורה, וממילא אם הרבים אינם מדברים בלשון הקודש אלא דברי קדושה, ושארי עניניהם מדברים באיזה לשון אחר משובש משארי הלשונות, כמו שכתב החתם סופר בתשובה שהבאתי, ממילא באים לידי שכחת הלשון.

דין המסית את היחיד חמיר ממדיח הרבים

ובזה נוכל להבין ענין התמוה מאוד לכאורה דהנה מבואר בגמרא (סנהדרין סז.) וברמב"ם (הלכות עכו"ם פרק ה') דהמסית ליחיד נקרא מסית, והמסית לרבים נקרא מדיח. וחמור הרבה יותר המסית ליחיד מהמדיח את הרבים, שהמסית ליחיד אף על פי שלא עבד לא המסית ולא המוסת עבודה זרה, אלא בשביל דיבורו לבד שהסית לעבוד נסקל. אבל המדיח לרבים אינו נסקל עד שיעבדו רובם עבודה זרה, אבל בשביל דיבורו לבד, אינו חייב כלום. ועוד שאר חומרות יש במסית ליחיד מבמדיח לרבים, כמבואר כל זה ברמב"ם (הלכות עכו"ם פ"ה). וזהו לכאורה לגמרי נגד הסברא.

והלחם משנה (שם הל' א') כתב שיש טעם לשבח, שהמסית לאחד לבדו, הוא מפתה אותו וגדול עונשו. אבל המסית לרבים, אינו יכול לפתותם כל כך מהרה, שהם רבים לא יתפתו בדברי היחיד, ולכן אין עונשו חמור כל כך, יעיי"ש. ועדיין אינו מובן, כי לפי הסברא, אם מסית לרבים, אף שלא יתפתו הרבים לדבריו, אבל בין הרבים ימצא על כל פנים אחד שיתפתה לדבריו, וזה עלול יותר משאינו מסית אלא יחיד בלבד. ואולי יש לומר שבמסית לרבים שכיח גם כן שיהיה בין הרבים איזה לוחם נגד דברי הסתה שלו ויקיים בו לא תחמול ולא תכסה עליו (דברים יג ט). אבל עם כל זה אינו מובן, כי חזק מאד כח המסית. כמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת תמיד (לב.) שטנא נצח. ואנו רואים בכתובים ובדברי חכמינו ז"ל, שכל הפרצות שהיו בכל הדורות ברבים מישראל, היו על ידי אנשים פרטים שהסיתו והדיחו לרבים, ואין להאריך בזה, שכן הוא בעוונותינו הרבים מעשים בכל יום. ולפי הסברא בודאי שהמסית לרבים גרע ממי שאינו מסית אלא ליחיד בלבד.

והמנחת חינוך (מצוה תס"ב) שכתב שם חומר המסית ליחיד מהמסית לרבים, כתב, ואפשר הטעם, דרבים לא מימשכי וגזירת הכתוב היא, והרי שנחית לאותה הסברא שבלחם משנה דרבים לא מימשכי, ואף על פי כן סיים שהוא גזירת הכתוב. וצריך לומר שלא הונח דעתו באותה הסברא, עד שהוכרח לומר גזירת הכתוב.

דין המסית יחיד חמור לפי שמדבר בלשון הקודש

אמנם לפי דברי הירושלמי, טעמא רבה אית ביה במילתיה. דהמסית לרבים אינו שכיח שידבר בלשון הקודש, כמו שכתב גם במראה הפנים, יען שצריך שיבינו כולם. מה שאין כן ביחידים, שכיח יותר שידבר בלשון הקודש, ולכן עונשו חמור כל כך, שאף שבעצם הענין של הסתה גרע המסית לרבים, אבל כח הלשון מכריע הרבה יותר, כמו שהעיד הנסיון בדור הפלגה שהצלחת המסיתים תלוי בלשון הקודש. ואולי גם במה שכתב בירושלמי בתחלה שהמסית מדבר בלשון גבוה, מרומז גם כן דברי הזוהר הק', ודי למבין. ומה שאמר אח"כ שמדבר בלשון הקודש, פירושי קא מפרש למה דקאמר ברישא. ועל כל פנים במה שכתבו שהמסית מדבר בלשון הקודש אנו רואים בבירור שיש בזה ענין נפלא בחומר לשון הקודש, כי לא לחנם טרחו לכתוב זה, אבל הודיעו לנו הכתוב והירושלמי לתרץ טעם החומרא כל כך במסית ליחיד, ודיני מסית ומדיח לא נהגו אלא בסנהדרין של ע"א בזמן הבית ולא עכשיו, אבל על כל פנים למדין מזה גם עכשיו הענין שיש בלשון הקודש.