ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן יט

  << סימן יח• מאמר לשון הקודש• סימן כ >>

~ סימן יט ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

כל כוחם של דור הפלגה היה ע"י שדיברו בלה"ק (זוה"ק)

ולהבין יותר הענין, ראיתי להעתיק מה שאיתא בזוהר הק' (נח עה:) על ענין דור הפלגה, וזה לשונו הק': "ואי תימא לישנהון אמאי אתבלבל, אלא בגין דכלהון ממללין בלשון הקודש, ההוא לישנא קא עביד לון סיוע. בגין דבעובדא ובמלולא דפומא תליין מילין אלין, ובדא עבדי סיועא לההוא אתר דבעו לאוקמא, ועל דא אתבלבל לישנהון, דלא יכלו לאתתקפא רעותהון בלשון הקודש, כיון דאיתחלף לישנהון לא אצלחו בעובדא, בגין דחילא דלעילא לא ידעו, ולא אישתמודעי בר בלשון הקודש. וכד אתבלבל לישנא דילהון, איתחלש חיליהון, ואתבר תוקפא דילהון. תא חזי, דהא מלה דאמרי תתאי בלשון הקודש, כלהו חילי שמיא ידעי ביה ואתתקפי ביה, ולישן אחרא לא ידעין ולא אישתמודעי ביה ועל דא אילין כיון דאיתבלבל לישנא דלהון, מיד ויחדלו לבנות העיר, דהא איתבר חילייהו ולא ידעי למיעבד מידי ברעותא דילהון", עד כאן לשונו הקדוש. וכן כתב עוד (ע"ו:) חמי מאי כתיב, הן עם אחד ושפה אחת לכולם. בגין דאינון בלבא חד ורעותא חד וממללי בלשון הקודש, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ולית מאן דימנע עובדא דילהון, אבל מאי אעביד אבלבל לון דרגין דלעילא ולישן דלהון לתתא וכדין אתמנע עובדא דלהון.

עפ"ז מובן למה היה צריך לנס שכחת הלשון

ובזה נפתח לנו שערי אורה להבין למה היה צורך לנס נפלא כזה שכל העולם כולו בפעם אחת ישכחו פתע פתאום את לשונם וישתנו ללשון אחר, הלא הרבה דרכים למקום לבטלם מבנין העיר והמגדל, ובלאו הכי אמרינן בגמרא (סנהדרין קט.), מגדל, שליש נשרף, ושליש נטבע וחלק מן העולם נעשו אז קופין ורוחות וכו'. גם חלק מן העולם הציף הים, כמבואר במדרש רבה שם (פל"ח י), ולהנשארים נכנסו כל הארצות בראש ההרים, והיתה כל אחת ואחת בולעת אנשי מקומה. וביאר שם בנזר הקדש באריכות שקפצו כל הארצות ובאו בדרך נס, ונכנסו בראשי ההרים שהיו שם דור הפלגה, וכל אחת בלעה אנשי מקומה וחזרה למקומה. אם כן אחר כל הנסים האלו, בלאו הכי נתפרדה כל החבילה ולא יכלו לבנות עוד, ומאי נפקא מיניה עוד בשינוי הלשון. גם כיון שנעשה עמהם נסים כל כך ועונשים קשים ומרים כל כך, מדוע לא הזכיר הכתוב אלא פרט זה שאמר הקב"ה הבה נרדה ונבלה שם שפתם.

אבל לפי דברי הזוהר הק' מובן, כי אך בזה היה תלוי הכל באותו הנס שניטל מהם לשון הקודש, וכל זמן שדברו בלשון הקודש היה אדרבא נעשה נסים להצלחתם, כמבואר במדרש רבה (פל"ח ב) על הכתוב (בראשית יא, ב) וימצאו בקעה, רב נחמן אמר, וימצאו, אם ללצים הוא יליץ (משלי ג, לד). ופירש ביפה תואר, שנעשה להם נס באופן שיהיה מקום לרעתם, יעיי"ש באריכות. ועל כל פנים, כל עין הרואה בדברי הזוהר הק' האלו, יוכל לידע ולהבין כי האסון היותר נורא שבעולם הוא אם רשעים מדברים בלשון הקודש. כי אך על ידי זה הצליחו בדור הפלגה להמריד את כל העולם כולו על הקב"ה, וגרמו אח"כ עונשים קשים ומרים רחמנא ליצלן. ואף שהיה בדורו של אברהם אבינו ע"ה ונח ושם ועבר, מכל מקום לא היה מציאות לבטלם מרעתם והצלחתם במרידה, זולת על ידי הנס שניטל מהם לשון הקודש.

אברהם אבינו ע"ה חשש שילמדו ממנו לדבר בלה"ק

ולפי זה אין שום קושיא מה שאברהם אבינו ע"ה לא דיבר אח"כ כל דבריו בלשון הקודש, כי לא רצה שימשכו אחריו כל הסביבה לדבר בלשון זה, וכבר ראה גודל החורבן מה שנעשה על ידי הלשון בדור הפלגה.

בכל הדורות לא הנהיגו לדבר בלה"ק מחשש תקלה

ובירושלמי ברכות (פ"ב ה"ג) כתב על מצות תפלין מפני מה לא החזיקו בה, מפני הרמאין. והביא עובדא חדא מחד בר נש שהניח תפילין כל היום כדי לרמות, והבית יוסף (סי' ל"ז) הביא הפירוש על זה בשם ר"י, שלא החזיקו בהם להניחם כל היום מפני הרמאין. אבל בשעת תפלה הוא מפושעי ישראל אם אינו מניחם. ובאמת שמצות תפילין הוא ללבשן כל היום, כמבואר ברמב"ם (הלכות תו"מ פ"ד הל' כו), ולדעת הלבוש הוא מדאורייתא שיהיה עליו כל היום. ובגמ' (סוכה כח. ועי' תענית כ: ובירושלמי ברכות שם) אמרו על רב ועל רבי יוחנן בן זכאי שמעולם לא ראו אותם בלא תפילין. ואף על פי כן, בשביל שהיה לפעמים שעשו כן איזה רמאין, נמנעו אח"כ הכשרים מלעשות כן.

ואם כן, כל שכן בלשון הקודש שהיה ממנו אסון נורא בדור הפלגה, שלכן אף שבודאי לגודל קדושתו של אברהם אבינו ע"ה היה מצוה שידבר כל היום רק בלשון הקודש, מכל מקום היה נמנע מזה, דילמא אתי למיסרך לאינשי דלא מעלי. גם מובן מה שלא הנהיגו אחר כך בכל הדורות שיהיה הלשון תמידי בלשון הקודש אף בזמן הבית שלא היה שם גילולים, משום מעשה שהיה בדור הפלגה. אלא ראו חיוב בזה ללמדו על כל פנים שידעו בו, כי הוא צורך לתלמיד חכם שיודע איך להתנהג בו בקדושה.

בירידת הדורות ביטלו גם החיוב "ללמוד" לה"ק

אבל כשראו אח"כ קילקול הדורות, וחכמינו ז"ל בגמרא (סוטה מט:) הגידו ברוח קדשם אף מה שיהיה בעיקבא דמשיחא, וכאשר ראו חכמינו ז"ל פירצת הדור וכח הטומאה המתגברת רחמנא ליצלן, לא ראו עוד להטיל חיוב ללמוד הלשון עם כל אדם, למען לא יהיה מזה אחיזה להסטרא אחרא להתפשט, אלא כל תלמיד חכם שיודע בנפשו שעושה לשם שמים, יוכל ללמדו, אבל לא ללמדו עם כל אדם.

ועל דרך זה הוא מה שאמרו בירושלמי (שבת פ"א ה"ג) כל הקבוע בארץ ישראל ואוכל חולין בטהרה ומדבר בלשון הקודש, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. דודאי איש קדוש שעושה כן, הוא בן עולם הבא. אבל מפני הרמאין, אין להחזיק בזה. כמו בהנחת תפילין כל היום.