שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן פו: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר מהרי''ט
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
(2 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/יורה דעה/סימן_עט|תווית_קודם=יורה דעה סימן עט|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_פא|תווית_הבא=יורה דעה סימן פא}}
{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/יורה דעה/סימן_פה|תווית_קודם=יורה דעה סימן פה|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_פז|תווית_הבא=יורה דעה סימן פז}}


== '''~ סימן פו ~''' ==
== '''~ סימן פו ~''' ==
נ
ב. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד הרב המאור הגדול, חריף ובקי, ותיק מלא עתיק, כש"ת מוה"ר בן ציון בלום שליט"א האבדק"ק ב'אויפאלו' יצ"ו.


שלו' וכט"ס אל כבוד הרב המאוה"ג חו"ב ותיק מלא עתיק כש"ת מוה"ר בן ציון בלום שליט"א האבדק"ק ב'אויפאלו יצ"ו. '''אחדשת"ה''' באה"ר, מכתבו הגיעני זה כבר, ומחמת טירדת הימים וצוק העתים אשר לבי בל עמי, גם לא ניחא לי להתערב בענין זה, לכן '''לא''' השבתי על אתר אונם מחמת כבודו נתתי אל לבי להשיבו, בדבר שאלתו אשר יש עמכם עזבון קרן קיימת, אשר עשרים פראצענט צריך לשלוח לאה"ק תוב"ב עפ"י הצוואה, ולעת כזאת שא"א לשלוח לשם ויש לחוש שלא ילך לטמיון ח"ו, ולזאת בדעתו לשנות המעות, לחלקו לאלופי לומדי תורה וישיבות, וכ"ת נ"י מדמה זה להמבואר בתשו' חת"ס ח"ו סי' כ"ז. א
אחדשת"ה באהבה רבה, מכתבו הגיעני זה כבר, ומחמת טירדת הימים וצוק העתים אשר לבי בל עמי, גם לא ניחא לי להתערב בענין זה, לכן לא השבתי על אתר, אולם מחמת כבודו נתתי אל לבי להשיבו.


הנה אין לזה שום דמיון לנדון הח"ס הנ"ל, י כמבואר שם שלא התנדב שום א' לעניי '''א"י''', וכמה שנים הדליק הרב נר בחדרו מאותן המעות, ואך אח"כ לגרמי' הוא דעביד שהתחיל לשלחו לא"י, ע"י שלמדוהו לזה שלוחי א, ולא הי' דעת הנותנים לחלק ולזכות לשום אדם, ולכן התיר לשנות ולחלק לת"ח עניי עירו, כיון שהכל הי' תלוי בדעת הרב, ובפי' כתב שם החת"ס בתחילת דבריו שאלו היו המתנדבים נותנים לחלקם לעניים, לא היה עט ממהר להשיב להתיר לשנויי הני זוזי וא"כ בנ"ד מה שבפי' נאמר עפ"י הצוואה דעת המתנדב לשלחו לאה"ק, אין היתר לשנותו, גם אינו דומה כלל למ"ש אביו הגאון ז"ל בתשו' (בית שערים) סימן של"ו, דשם עדיין היו המעות ביד הנודר שהי' בחיים, והיה לו היכר על ידי שאלה לחכם, וכל זה לא שייך בנ"ד ואך מה שנראה לכאורה מדברי החתם סופר שם, שאלו היה נותן המעות בדרך קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה ושנה, היה מיקל לשנותם על סמך דברי המהרי"ק ומהרי"ע ומהר"ם אלשיך, אבל באמת יען שלא הי' נוגע זה לענין שאלתו, ולא הביא הדברים אלא דרך אגב ברמיזא, לכן לא ביאר פרטי הדברים בזה
בדבר שאלתו אשר יש עמכם עזבון קרן קיימת, אשר עשרים פראצענט צריך לשלוח לארץ הקודש תוב"ב על פי הצוואה, ולעת כזאת שאי אפשר לשלוח לשם ויש לחוש שלא ילך לטמיון ח"ו, ולזאת בדעתו לשנות המעות, לחלקו לאלופי לומדי תורה וישיבות. וכ"ת נמדמה זה להמבואר בתשובות חתם סופר חלק ו' סימן כ"ז.


ובאמת המעיין במהרי"ק שם בשורש ה' שהי' השאלה שהושם המעות ביד הגזברים לעשות בהם כאשר יראה בעיניהם, ולא הי' שום אדם שפקפק עליהם מעולם כי אנשי מופת היו, ואח"כ קרה מקרה אשר בעו"ה ידו פרש
'''<big>א</big>'''


צר על ב"ה שבירושלים ונתץ הבית הגדול והקדוש והוצרכו להוצאות מרובות לבנות הנהרסות, עד שהוצרכו ללות מן הגוים מעות ברבית ונשתעבדו בגוף ובממון, שנא הי' בכחם לפרוע, והי' החשש פן ח"ו הנושים יבואו לקחת ערובתם הלא המה גויתם וממונם, וע"ז נשאל המהרי"ק זאם לשנות אותן המעות שניתן ניד הגזברים לצורך עניים שבירושלים, למצוה הגדולה הלוו של בנין בהגדול שבירושלים, והשיב להיתר מכמה טעמים, והעיקר שאותם הגזברים הי' בכחם לחלק המעות לפי דעתם, להרבות לעני א' ולמעט לעני ח' כאשר ייטב בעיניהם, שאותן המתנדבים סמכו לגמרי על דעתם, ולכן בכחם גם לשנות המעות לפי הצורך, והביא ראיות לדבר, ובתוך הדברים כתב גם זה, שכיון שהי' בדרך קרן קיימת נחלק הפירות בכל שנה ושנה, א"א לומר שזוכין בו העניים מיד, כי באורך הזמן מתחלפים כמה עניים, הני אזלי ואתי אחריני, ואלו היו זוכין בו אותן העניים מיו, לא הי' אפשרות ליתן אח"כ להעניים האחרים, וע"כ שנמסר ביד הגזברים לחלק כפי ראות עיניהם, וא"כ בידם גם לשנותו לצורך מצוה רבה של בנין ב"ה שם בירושלים, והביא עוד מדברי הש"ס בבא בתרא (דף ט' ע"א) ואמר רב אשי כל מאן דיהיב אדעתא דידו יהיב ומאי דבעינא עבידנא בי', ופסק כן הרמב"ם בפ"ט מהלכות מתנות עניים וכן הוא בשו"ע (סימן רנ"ו) בלי שום חולק, שאם הי' במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה, הרי זה רשאי לשנות אותם המעות כפי מה שיראה לו מצרכי הצבור, וכתב דנידון דידי' הוא כש"כ מסכם, כיון שהמתנדבים פירשו בהדיא שיחלקו הגבאים האלה אותם המעות כפי מה שיראה בעיניהם, וכתב עוד, שגם לעניי ירושלים יש בזה תועלת למען לא תפול שנאה ותחרות ביניהם ובין תושבי העיר, עוד כתב שיש בזה אומדנא בדעת המתנדבים, דמדהניחו עניי עירם משום עניי ירושלים, גילו דעתם שרוצים לזכות בהעמדת העניים שם, כדי שיהי' להם חלק בזכות העמידה שם כי רב הוא כי שם לוה ה' את הברכה לברך בשמו ולשרתו, ואם ח"ו ב"ה חריבה צדיקים מה פעלו, ולבסוף סיים שמכל הני טעמי נראה שיוכלו הגזברים הנכבדים לעשות כטוב בעיניהם, את"ד יעיי"ש שהאריך עוד.
הנה אין לזה שום דמיון לנדון החתם סופר הנ"ל, וכמבואר שם <small>(דיען)</small> שלא התנדב שום אחד לעניי ארץ ישראל, וכמה שנים הדליק הרב נר בחדרו מאותן המעות, ואך אח"כ לגרמיה הוא דעביד שהתחיל לשלחו לארץ ישראל, ע"י שלמדוהו לזה שלוחי ארץ ישראל, ולא היה דעת הנותנים לחלק ולזכות לשום אדם, ולכן התיר לשנות ולחלק לתלמידי חכמים עניי עירו, כיון שהכל היה תלוי בדעת הרב. ובפירוש כתב שם החתם סופר בתחילת דבריו, שאלו היו המתנדבים נותנים לחלקם לעניים, לא היה עט ממהר להשיב להתיר לשנויי הני זוזי.


והעתקתי תמצית דבריו שבצירוף הרבה טעמים התיר לשנות אותן המעות, אשר כל אלו הטעמים לא שייכי בנ"ד, כי בכאן הגזברים שבחו"ל לא נמס◗ להם כח זה לחלק לפי דעתם כמה ליתן לכאו"א מהעניים שבשם, אלא הגבאים שבא"י המה המעריכים ומחלקים לפי דעתם, והגבאים שבחו"ל אינם אלא שלוחים לשלוח המעות
וא"כ בנידון דידן מה שבפירוש נאמר על פי הצוואה דעת המתנדב לשלחו לארץ הקודש, אין היתר לשנותו.


גם אינו דומה כלל למה שכתב אביו הגאון ז"ל בתשובה <small>(בית שערים יו"ד ח"ב)</small> סימן של"ו, דשם עדיין היו המעות ביד הנודר שהיה בחיים, והיה לו היתר על ידי שאלה לחכם. וכל זה לא שייך בנידון דידן.


ואך מה שנראה לכאורה מדברי החתם סופר שם, שאלו היה נותן המעות בדרך קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה ושנה, היה מיקל לשנותם על סמך דברי המהרי"ק <small>(שורש ה)</small> ומהרי"ט <small>(ח"א סי' סג)</small> ומהר"ם אלשיך <small>(סי' ז)</small>. אבל באמת יען שלא היה נוגע זה לענין שאלתו, ולא הביא הדברים אלא דרך אגב ברמיזא, לכן לא ביאר פרטי הדברים בזה.


רפח שאלות ותשובות יו"ד סימן פו ר ב ר י י ו א ל  
ובאמת המעיין במהרי"ק שם בשורש ה', שהיה השאלה שהושם המעות ביד הגזברים לעשות בהם כאשר יראה בעיניהם, ולא היה שום אדם שפקפק עליהם מעולם, כי אנשי מופת היו, ואח"כ קרה מקרה אשר בעו"ה ידו פרש צר על בית הכנסת שבירושלים ונתץ הבית הגדול והקדוש, והוצרכו להוצאות מרובות לבנות הנהרסות, עד שהוצרכו ללוות מן הגוים מעות ברבית ונשתעבדו בגוף ובממון, שלא היה בכחם לפרוע, והיה החשש פן חהנושים יבואו לקחת ערובתם, הלא המה גויתם וממונם. ועל זה נשאל המהרי"ק ז"ל אם לשנות אותן המעות שניתן ביד הגזברים לצורך עניים שבירושלים, למצוה הגדולה הלזו של בנין בית הכנסת הגדול שבירושלים.


להגבאים שבא"י, והמה רק כמו שכ' המהרי"ק ז"ל על הגבאים שנזכרו בדברי הרא"ש ז"ל, וכ"כ המהרי"ק ז"ל בשורש קכ"ג דיש לחלק בין אם נתמנה הגבאי לחלק המעות לפי דעתו, או הוא רק כסתם גבאי של צדקה שהאמינוהו הקהל לשמור המעות מצדקה, אבל אינו מחלקם לפי דעתו מבלתי שימלך בראשי הקהל
והשיב להיתר מכמה טעמים, והעיקר, שאותם הגזברים היה בכחם לחלק המעות לפי דעתם, להרבות לעני אחד ולמעט לעני אחר כאשר ייטב בעיניהם, שאותן המתנדבים סמכו לגמרי על דעתם, ולכן בכחם גם לשנות המעות לפי הצורך. והביא ראיות לדבר.


ועיין ש"ך סימן רנ"ו סק"ח שכתב דדוקא חבר עיר היינו חכם גדול שהכל גובין על דעתו והכל סומכים עליו לעשות כמו שירצה, אבל גבאי לא נתמנה סתם להיות הרשות בידו לעשות כמו שירצה אם לא שנהגו כן מקודם עפ"י תקנתם ובנדון המהרי"ק ז"ל היו אותן הגבאים עדיפי מחבר עיר, כיון שהמתנובים פירשו בהדיא שיעשו כטוב בעיניהם וע"ז בנה המהרי"ק ז"ל עיקר יסודו, ואין ללמוד משם כלל לנ"ד שנוכל לשנות המעות פה בחו"ל, כיון שהכל תלוי בהגבאים שבא"י לא על דעתינו ודעת הגבאים שבחו"ל שאינם אלא כסתם גבאים ובפרט מ"ש המהרי"ק ז"ל עו"ש שיש בזה תועלת לעניי ירושלים למען לא תהי' ביניהם קנאה ותחרות, וגם איכא אומדנא בדעת המתנדבים שרוצים לזכות בהעבודה שם בירושלים, זה ודאי '''לא''' שייך כאן כלל אם רוצים לחלק המעות בחו"ל ומפסידים עניי א"י לגמרי
ובתוך הדברים כתב גם זה, שכיון שהיה בדרך קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה ושנה, אי אפשר לומר שזוכין בו העניים מיד, כי באורך הזמן מתחלפים כמה עניים, הני אזלי ואתי אחריני, ואלו היו זוכין בו אותן העניים מיד, לא היה אפשרות ליתן אח"כ להעניים האחרים. ועל כרחך שנמסר ביד הגזברים לחלק כפי ראות עיניהם, וא"כ בידם גם לשנותו לצורך מצוה רבה של בנין בית הכנסת שם בירושלים.


'''ולא''' נשאר לנו מדברי המהרי"ק ז"ל לנידון דידן, אלא פרט זה שהוא קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה ושנה, ואי אפשר לומר שזוכין בו העניים מיד הנה אף אלו הי' דומה בפרט זה אין להתיר, כאשר כתב הרדבז"ל (סי' תתקצ"ו), דאם איזה פוסק מתיר בצירוף הרבה טעמים אי אפשר להתיר אלא אם כן מצטרפים כל הטעמים, דאולי לא היה סומך להתיר כשחסר מהטעמים שכתב, והחתם סופר ז"ל בתשובה הנ"ל סימן כ"ז אחר שכתב שאינו דומה לנידון המהרי"ק כתב עוד והמהרי"ק בסוף דבריו צירף לזה עוד, דעניי ירושלים גופייהו ניחא להו מה שלא שייך בנידון שלפנינו יעיי"ש ומבואר בזה שגם דעתו ז"ל, דהיכא שא"א לצרף כל הטעמים שכתב המהרי"ק, א"א ללמוד היתר מדברי המהרי"ק ז"ל, ובפרט בנידון שלפנינו שחסרו רוב הטעמים אמנם באמת גם בפרט זה אינו דומה כלל, כי המהרי"ק ז"ל כתב, דכיון שצריך לחלק הפירות בכל שנה ושנה '''וא"א''' לומר שזוכין בו העניים מיד, ע"כ שנמסר ביד הגבאים לחלק לפי דעתם, ולכן בידם לשנות, ובנ"ד א"א לומר כלל שביד הגבאים שבחו"ל לחלק לפי דעתם, כיון שהדבר ידוע שאך הממונים שבא"י מעריכין ומחלקים לפי דעתם, וכל המתנדב סתם אדעתא
והביא עוד מדברי הש"ס בבא בתרא <small>(ט.)</small>, דאמר רב אשי כל מאן דיהיב אדעתא דידי יהיב, ומאי דבעינא עבידנא ביה, ופסק כן הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מתנות עניים <small>(ה)</small>, וכן הוא בשו"ע <small>(סי' רנו ס"ד)</small> בלי שום חולק, שאם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה, הרי זה רשאי לשנות אותם המעות כפי מה שיראה לו מצרכי הצבור. וכתב דנידון דידיה הוא כל שכן מהתם, כיון שהמתנדבים פירשו בהדיא שיחלקו הגבאים האלה אותם המעות כפי מה שיראה בעיניהם.


דמנהגא מתנדב, וא"כ גפ לפי טעם זה, אין '''ראי'''' '''אלא''' על הגבאים שבא"י, שהמה יוכלו לשנות המעות לצורך גדול, אבל לא פה בחו"ל בלתי ידיעתם, וא"כ אין לזה שום דמיון לדברי המהרי"ק ז"ל אף לא בטעם א' מהטעמים שכתב.
וכתב עוד, שגם לעניי ירושלים יש בזה תועלת, למען לא תפול שנאה ותחרות ביניהם ובין תושבי העיר. עוד כתב שיש בזה אומדנא בדעת המתנדבים, דמדהניחו עניי עירם משום עניי ירושלים, גילו דעתם שרוצים לזכות בהעמדת העניים שם, כדי שיהיה להם חלק בזכות העמידה שם כי רב הוא, כי שם צוה ה' את הברכה לברך בשמו ולשרתו. ואם ח"ו בית הכנסת חריבה, צדיקים מה פעלו. ולבסוף סיים, שמכל הני טעמי נראה שיוכלו הגזברים הנכבדים לעשות כטוב בעיניהם, אלו תוכן דבריו, יעיי"ש שהאריך עוד.


'''ב'''
והעתקתי תמצית דבריו שבצירוף הרבה טעמים התיר לשנות אותן המעות, אשר כל אלו הטעמים לא שייכי בנידון דידן. כי בכאן הגזברים שבחוצה לארץ לא נמסר להם כח זה לחלק לפי דעתם כמה ליתן לכל אחד ואחד מהעניים שבשם, אלא הגבאים שבארץ ישראל המה המעריכים ומחלקים לפי דעתם, והגבאים שבחוצה לארץ אינם אלא שלוחים לשלוח המעות להגבאים שבארץ ישראל, והמה רק כמו שכתב המהרי"ק ז"ל על הגבאים שנזכרו בדברי הרא"ש ז"ל <small>(ב"ב פ"א סי' כט)</small>. וכן כתב המהרי"ק ז"ל בשורש קכ"ג דיש לחלק בין אם נתמנה הגבאי לחלק המעות לפי דעתו, או הוא רק כסתם גבאי של צדקה שהאמינוהו הקהל לשמור המעות מצדקה, אבל אינו מחלקם לפי דעתו מבלתי שימלך בראשי הקהל.


ובאמת כי בפרט זה שאנו נדונים יען שהוא קרן קיימת גם דברי המהרי"ק ז"ל צע"ג, ראשית מה שהביא ראי' לדבריו, מהא דישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת (ערכין ו ), דיכולים לשנות לדבר מצוה, אף שאין חוזרין ופורעין נר אחר או מנורה אחרת, וע"כ דלדעת הרא"ש דאסר בכה"ג, צריך לחלק, מפני שהם דברים הנמסרים לגזברים יעיי"ש, וזה תימה שהרי הרשב"א ז"ל כ' בהדיא, שאין ראי' מנר או מנורה, דהתם מיירי כשיש לביהכ"נ סיפוק להאיר גם בלא"ה ולא יחסר המזג, אבל בצדקת העניים, אם אין להם ליתן אח"כ, הם גוזלים את העניים, והמהרי"ק ז"ל בעצמו בשורש קכ"ח הביא דברי הרשב"א האלו, ופסק כן להלכה, דהא דשרי בנר או מנורה אינו אלא בשיש סיפוק לביהכנ"ס בלא"ה, וא"כ האיך הביא ראי' מהא דנר או מנורה
ועיין ש"ך סימן רנס"ק ח' שכתב דדוקא חבר עיר, היינו חכם גדול שהכל גובין על דעתו והכל סומכים עליו לעשות כמו שירצה, אבל גבאי לא נתמנה סתם להיות הרשות בידו לעשות כמו שירצה, אם לא שנהגו כן מקודם על פי תקנתם.


עוד קשה לי, דהרי הרא"ש בפדב"ב שהביא דעת הר"י הלוי דהא דרשאין בני העיר לשנות מקופה לתמחוי אינו אלא כשהוא לצורכי עניים, וכתבשם דאין ראי' מישראל שהתנדב נר או מנורה, דכל המתנדב לצורכי ביהכנ"ס ע"ד הציבור הוא מתנדב, דביהכנ"ס עצמו יכולים למכרו ואפי' למישתי בי' שיכרא, ואח"כ פליג עליו הרא"ש ז"ל והביא ראיות לדחות דבריו אבל בזה שכ' דאין ראי' מנר או מנורה לא דחה דבריו, וא"כ י"ל דהסכים לחילוק זה, וכן מבואר בהדיא גם במרדכי פ"ק דב"ב שאין ראי' מצורכו ביהכנ"ס, וא"כ איך העמיד המהרי"ק ז"ל יסוד על '''ראי'''' זו.
ובנדון המהרי"ק ז"ל היו אותן הגבאים עדיפי מחבר עיר, כיון שהמתנדבים פירשו בהדיא שיעשו כטוב בעיניהם, ועל זה בנה המהרי"ק ז"ל עיקר יסודו. ואין ללמוד משם כלל לנידון דידן שנוכל לשנות המעות פה בחוצה לארץ, כיון שהכל תלוי בהגבאים שבארץ ישראל, לא על דעתינו ודעת הגבאים שבחוצה לארץ, שאינם אלא כסתם גבאים.


הן אמת דלפי מה שהביא הטור בסימן רנ"ט דעת הרא"ש והגבאי יוכל לשנות לדבר מצוה, אשר מבואר בדברי הרא"ש שם שמקור דין זה הוא מערכין דקאמר התם שעזרק טייעא אינדב שרגא ושניי' חזנא7 וכן מבואר בדברי הרא"ש בב"ב וא"כ מדהביא הטור זה להלכה, ש"מ דגם למסקנה סובר הרא"ש ז"ל דאין לחלק בין צורכי ביהכנ"ס לשאר עניני צדקה ואינו סובר כדעת אותם הראשונים ז"ל שכתבו לחלק בזה. אבל מזה עצמו מבואר היפך דברי המהרי"ק ז"ל, דהלא דברי המהרי"ק בזה הוא דלדעת הרא"ש צ"ל דבנר '''או''' מנורה
ובפרט מה שכתב המהרי"ק ז"ל עוד שם שיש בזה תועלת לעניי ירושלים למען לא תהיה ביניהם קנאה ותחרות, וגם איכא אומדנא בדעת המתנדבים שרוצים לזכות בהעבודה שם בירושלים. זה ודאי לא שייך כאן כלל, אם רוצים לחלק המעות בחוצה לארץ ומפסידים עניי ארץ ישראל לגמרי.


ולא נשאר לנו מדברי המהרי"ק ז"ל לנידון דידן, אלא פרט זה שהוא קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה ושנה, ואי אפשר לומר שזוכין בו העניים מיד.


הנה אף אלו היה דומה בפרט זה אין להתיר, כאשר כתב הרדב"ז ז"ל <small>(ח"ג סי' תתקצד)</small>, דאם איזה פוסק מתיר בצירוף הרבה טעמים, אי אפשר להתיר אלא אם כן מצטרפים כל הטעמים, דאולי לא היה סומך להתיר כשחסר מהטעמים שכתב.


שאלות ותשובות יו"ד סימן פו ד ב ר י י וא ל רפט
והחתם סופר ז"ל בתשובה הנ"ל סימן כ"ז <small>(ד"ה תו)</small> אחר שכתב שאינו דומה לנידון המהרי"ק, כתב עוד דהמהרי"ק בסוף דבריו צירף לזה עוד, דעניי ירושלים גופייהו ניחא להו, מה שלא שייך בנידון שלפנינו, יעיי"ש. ומבואר בזה שגם דעתו ז"ל, דהיכא שאי אפשר לצרף כל הטעמים שכתב המהרי"ק, אי אפשר ללמוד היתר מדברי המהרי"ק ז"ל, ובפרט בנידון שלפנינו שחסרו רוב הטעמים.


שהתנדב לביהכ"נ אינו דומה לסתם צדקה יען שהוא דגר הנמסר לגזברים ודומה לקרן קיימת לכן מותר לשנותו, וא"כ האיך למד הרא"ש משם להנודר סלע לצדקה שאינו בדרך קרן קיימת, וע"כ שהרא"ש ז"ל אינו סובר חילוק זה שכתב המהרי"ק לדעתו, ואף שיש בזה סתירה מתחילת דברי הרא"ש שלמד מנר או מנורה שאף הגבאי רשאי לשנות לדבר מצוה, ובסוף דבריו כתב, שאף הצבור אינם רשאים נשנית אלא בדבר קבוע שגובין בכל עת שמצטרך להם כדי סיפוקם. ושני אלו הדינים כתבם הטור, שבסי' רנ"ט ככב תחלת דברי הרא"ש, ובסי' רנ"ו ככב סוף דבריו, וזהו סתירה גדולה לכאורה אבל כבר תירצו סתירה זו הפ רישה ושאר מפרשים ויתבאר להלן, ועכ"פ דברי המהרי"ק בזה לא זכיתי להבין כלל
אמנם באמת גם בפרט זה אינו דומה כלל, כי המהרי"ק ז"ל כתב, דכיון שצריך לחלק הפירות בכל שנה ושנה ואי אפשר לומר שזוכין בו העניים מיד, על כרחך שנמסר ביד הגבאים לחלק לפי דעתם, ולכן בידם לשנות. ובנידון דידן אי אפשר לומר כלל שביד הגבאים שבחוצה לארץ לחלק לפי דעתם, כיון שהדבר ידוע שאך הממונים שבארץ ישראל מעריכין ומחלקים לפי דעתם, וכל המתנדב סתם אדעתא דמנהגא מתנדב. וא"כ גם לפי טעם זה, אין ראיה אלא על הגבאים שבארץ ישראל, שהמה יוכלו לשנות המעות לצורך גדול, אבל לא פה בחוצה לארץ בלתי ידיעתם. וא"כ אין לזה שום דמיון לדברי המהרי"ק ז"ל אף לא בטעם אחד מהטעמים שכתב.


שוב ראיתי כי קושי' הא' שהקשיתי על המהרי"ק כבר מבואר בתשו' מהריב"ל סימן מ"ח שדחה דברי המהרי"ק מטעם המבואר ברשב"א ור"ן וריטב"א דההוא דנר או מנורה מיירי דוקא כשאין צורך לה בביהכנ"ס, כגון שיש נרות אחרות בבית הכנסת, אך לא הביא שה◗◖הרי"ק בעצמו בסימן קכ"ח כיזב נחלק כן, אח"כ ראיתי במתנה אפרים ה' לדקה שהקשה כן על המהרי"ק, ולא ראה ג"כ שכבר קדמו בזה המהריב"ל, ושו"ר בתשו' הרד"ך בית כ"ו חדר ד' דפליג על המהרי"ק, והקבה מטעם אחר על הראי' שהביא מישראל המתנדב נר או מנורה, וכתב עליו שאפשר שהרב ז"ל סמך על הראיות האחרות אשר כתב, ובכללם כתב גם זה, ע"ד שאחכד'ל (ב"ק דף מ"ב ע"א) משל לצייד משכח ברבי שקיל זוטרי שקיל יעיי"ש, וזהו כעין מ"ש שאין לסמוך אלא בצירוף גם הטעמים האחרים, שאולי לא הביא זה אלא אגב שסמך על הטעמים האחרים כדברי הרד"ך ז"ל. נ
'''<big>ב</big>'''


אבל היותר פלא בדברי המהרי"ק ז"ל מ"ש דאף שכ' הרשב"א ז"ל בתשו' (ח"א סי' תרי"ח) דמ"ש דרשאים בני העי◗ לשנות היינו דוקא בימיהם שהיו מספקים לעניים כל צרכיהם אבל בזמן שאין מספקין אין לשנות, אפשר דלא אמר זה הרשב"א ז"ל, אלא היכא שגובין ליתן לעניים מיד הוא דהוי גוזל את העניים, אבל בכה"ג שהוא קרן קיימת ליתן הפירות בכל שנה ושנה דלא זכו בו העניים עדיין עד שתגיע לידם מודה הרשב"א, וזהו פלא, שהרי בפי' מבואר שם באותה התשובה שהי' השאלה שא' הקדיש שדה לעניים, וצוה שיחלקו הפרות בכל שנה ושנה, ורצו הצבור לשנות, ועהשיב שהוא גזל, ושם במקומו בשורש ה' עדיין ישהי' לפניו תשו'
ובאמת כי בפרט זה שאנו נדונים יען שהוא קרן קיימת, גם דברי המהרי"ק ז"ל צע"ג.


אחרת, כמו שהביא גם בב"י תשו' אחרת מהרשב"א ז"ל שכותב ג"כ כן, ושם '''לא''' נזכר שהי' קרן קיימת, אמנם במהרי"ק שורש קכ"ח, שם העתיק יותר באריכות לשון תשו' הרשב"א והעתיק שם בפי' שהי' קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה, וא"כ תימה מ"ש בשורש ה'. וראיתי אח"כ בשו"ת שער אפרים סימן ס"ו בסוף התשובה שהקשה כן על המהרי"ק, וכתב שהוא פלא, וכ' עוד דאין לחלק בין הקדיש קרקע למטלטלין, שהרשב"א איירי בהקדיש שדה והוו הפירות כאלו גדלו בקרקע שלהם, ולכן כבר זכו בהם העניים, דז"א דהרי המהרי"ק עצמו אינו מחלק בכך יעיי"ש, הנה סתם הדברים במה שכתב שאין לחלק בין הקדיש קרקע למטלטלין, ולא כתב שום הסבר וראי'
ראשית, מה שהביא ראיה לדבריו מהא דישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת <small>(ערכין ו:)</small>, דיכולים לשנות לדבר מצוה אף שאין חוזרין ופורעין נר אחר או מנורה אחרת. ועל כרחך דלדעת הרא"ש דאסר בכה"ג, צריך לחלק, מפני שהם דברים הנמסרים לגזברים, יעיי"ש.


וזה תימה שהרי הרשב"א ז"ל <small>(שו"ת ח"א סי' תריז; ח"ז סי' תמט)</small> כתב בהדיא שאין ראיה מנר או מנורה, דהתם מיירי כשיש לבית הכנסת סיפוק להאיר גם בלאו הכי ולא יחסר המזג, אבל בצדקת העניים אם אין להם ליתן אח"כ, הם גוזלים את העניים. והמהרי"ק ז"ל בעצמו בשורש קכ"ח <small>(ענף ד)</small> הביא דברי הרשב"א האלו, ופסק כן להלכה, דהא דשרי בנר או מנורה אינו אלא כשיש סיפוק לבית הכנסת בלאו הכי. וא"כ האיך הביא ראיה מהא דנר או מנורה.


'''ומתחלה''' כשנתקשתי בדברי המהרי"ק האלו, חשבתי שאולי יש לתרץ דבריו עפדברי המהר"ם אלשיך בתשובה סימן ז' והובא גם בחת"ס תשו' הנ"ל דזוזי לפירותיו גרע מדקל לפירותיו, דבבית ודקל שהם קיימים בעת בא הפירות והדירה לעולם, משו"ה מהני בית לדור ודקל לפירותיו, אבל במעות כשהריוח בא לעולם, אין המטות בעצמם בעולם, נמלאו הפירות בלי ממשות והוי דשלב"ל, ולכן אדמשו"ה כתב המהרי"ק בעובדא דידי' שלא זכו העניים, יען שהי' הקרן קיימת מעות, ומעות לפירותיו גרע מעובדא ותשו' הרשב"א שהי' שדה לפירותיו
עוד קשה לי, דהרי הרא"ש בפרק קמא דבבא בתרא <small>(שם)</small> שהביא דעת הרהלוי <small>(ר"י מיגאש ח: ד"ה לעשות)</small> דהא דרשאין בני העיר לשנות מקופה לתמחוי, אינו אלא כשהוא לצורכי עניים. וכתב שם דאין ראיה מישראל שהתנדב נר או מנורה, דכל המתנדב לצורכי בית הכנסת, על דעת הציבור הוא מתנדב, דבית הכנסת עצמו יכולים למכרו ואפילו למישתי ביה שיכרא <small>(מגילה כו:)</small>. ואח"כ פליג עליו הרא"ש ז"ל והביא ראיות לדחות דבריו, אבל בזה שכתב דאין ראיה מנר או מנורה, לא דחה דבריו, וא"כ ידהסכים לחילוק זה. וכן מבואר בהדיא גם במרדכי פרק קמא דבבא בתרא <small>(סי' תצא-ב)</small> שאין ראיה מצורכי בית הכנסת. וא"כ איך העמיד המהרי"ק ז"ל יסוד על ראיה זו.


אמנם באמת זה אינו, כי מלבד דרבו החולקים על סכרת המהר"ם אלשיך הנ"ל, דבמשנה למלך כב"נ מהלכות מכירה כתב דבתורת חיים מוכח למהוי דומיא דדקל לפירותיו, ובקצה"ר סימן רהאריך להשיג על המהר"ם אלשיך בכמה ראיות, והביא כן גם מס' בני יעקב, גם בנתה"מ סק"ה הסכים להקלה"ח דמהני ותמה על המהר"ם אלשיך, יעיין פתחי תשובה סימן רי"כ ססק"י, ובאמת המעיין במהר"ם אלשיך שם, יראה שעיקר יסודו בעובדא דידי' יען שנחן הקרן לבנו והריוח לחתנו ולאחיו, וזה אינו מועיל אף בדקל לפירותיו היכא שנתן הדקל לאחד ופירותיו לאחר, ואך לרווחא דמילתא כתב אח, שאף אלו הי' באופן המועיל בדקל לפירותיו, מסתברא דמעות לפירותיו גרע, אבל אין ראי' שהי' סומך על זה בלבד, כי בעובדא דידי' אין ניען שהי' הקרן לאחד ופירותיו לאחר, ובפרט אחר שאנו רואים כי רבו החולקים עליו בסברא זו
הן אמת דלפי מה שהביא הטור בסימן רנדעת הרא"ש <small>(שם)</small> דהגבאי יוכל לשנות לדבר מצוה, אשר מבואר בדברי הרא"ש שם שמקור דין זה הוא מערכין <small>(שם)</small>, דקאמר התם שעזרק טייעא אינדב שרגא ושנייה חזנא, וכן מבואר בדברי הרא"ש בבבא בתרא. ואמדהביא הטור זה להלכה, שדגם למסקנה סובר הרא"ש ז"ל דאין לחלק בין צורכי בית הכנסת לשאר עניני צדקה, ואינו סובר כדעת אותם הראשונים ז"ל שכתבו לחלק בזה.


'''אמנם''' אף לי יהי' כדברי המהר"ם אלשיך, אינו דומה כלל לנ"ד, וכמהחת"ם בחו"מ סימן קי"ב באמצע
אבל מזה עצמו מבואר היפך דברי המהרי"ק ז"ל, דהלא דברי המהרי"ק בזה הוא דלדעת הרא"ש צריך לומר דבנר או מנורה שהתנדב לבית הכנסת אינו דומה לסתם צדקה, יען שהוא דבר הנמסר לגזברים ודומה לקרן קיימת, לכן מותר לשנותו, וא"כ האיך למד הראמשם להנודר סלע לצדקה שאינו בדרך קרן קיימת.


ועל כרחך שהרא"ש ז"ל אינו סובר חילוק זה שכתב המהרי"ק לדעתו, ואף שיש בזה סתירה מתחילת דברי הרא"ש שלמד מנר או מנורה שאף הגבאי רשאי לשנות לדבר מצוה, ובסוף דבריו כתב, שאף הצבור אינם רשאים לשנות אלא בדבר קבוע שגובין בכל עת שמצטרך להם כדי סיפוקם. ושני אלו הדינים כתבם הטור, שבסימן רנ"ט כתב תחלת דברי הרא"ש, ובסימן רנ"ו כתב סוף דבריו, וזהו סתירה גדולה לכאורה. אבל כבר תירצו סתירה זו הפרישה <small>(סי' רנט אות ב)</small> ושאר מפרשים ויתבאר להלן <small>(אות ו)</small>. ועכ"פ דברי המהרי"ק בזה לא זכיתי להבין כלל.


שוב ראיתי כי קושיא הראשונה שהקשיתי על המהרי"ק כבר מבואר בתשובות מהר"י בן לב <small>(ח"א)</small> סימן מ"ח <small>(ח"א סי' נא)</small>, שדחה דברי המהרי"ק מטעם המבואר ברשב"א ור"ן <small>(ב"ב ח: ד"ה ורשאין)</small> וריטב"א <small>(ב"ב ח: ד"ה ורשאין)</small>, דההוא דנר או מנורה מיירי דוקא כשאין צורך לה בבית הכנסת, כגון שיש נרות אחרות בבית הכנסת. אך לא הביא שהמהרי"ק בעצמו בסימן קכ"ח כתב לחלק כן. אח"כ ראיתי במחנה אפרים הלכות צדקה <small>(סי' י ד"ה ובמה)</small> שהקשה כן על המהרי"ק, ולא ראה ג"כ שכבר קדמו בזה המהר"י בן לב.


רצ שאלות ותשובות יו"דסימו פ י ד ב ר י י וא ל  
ושוב ראיתי בתשובות הרד"ך בית כ"ו חדר ד' דפליג על המהרי"ק, והקשה מטעם אחר על הראיה שהביא מישראל המתנדב נר או מנורה, וכתב עליו שאפשר שהרב ז"ל סמך על הראיות האחרות אשר כתב ובכללם כתב גם זה, על דרך שאמרו חכז"ל <small>(ב"ק מב.)</small> משל לצייד משכח רברבי שקיל זוטרי שקיל, יעיי"ש. וזהו כעין מה שכתבתי שאין לסמוך אלא בצירוף גם הטעמים האחרים, שאולי לא הביא זה אלא אגב שסמך על הטעמים האחרים, כדברי הרד"ך ז"ל.


התשו' בעובדא דידי', דמ"ש המהר"ם אלשיך דהמקנה מעות לפירותיו גרע מדקל לפירותיו, זה יצדק אם אינו מקנה הקרן כלל אלא הפירות כעובדא דידי', אבל הכא עדיף הרבה אפי' מדקל לפירותיו, דאלו התם אם יבש הדקל העצים לבעה"ב, אבל הכא הקנה הקרן בעצמו אלא שהתנה בתנאי שיתנו הפירות לעניים, ולא שייך הני זוזי אזלי לעלמא, שהרי קנו הני זוזי בעצמם, והוי כאלו מקנה דקל בקנין גמור אלא שמתנה תנאי שלא יקוץ אותו כל זמן שישא פירות וכו' ואין להנותן ויורשיו בהם כלום, ע"כ ליתא שום ערעור מטעם האלשיך הנ"ל עכ"ל, וכעין זה הוא גם כאן, היכא שנתן ומסר המעות לצורכי העניים, ונסתלק הוא ויורשיו לגמרי מאותן המעות, הקנה הקרן גופי' לעניים, ועדיף מדקל לפירותיו, ועי' בתשו' חסד לאברהם יו"ד סימן ע"ז בא' שהניח סך מסוים שיהיה הקרן קיימת, והריוח שיעלה בכל שנה יתחלק לעניים, ורצה השואל לדמות זה לדברי המהר"ם אלשיך דהוי מעות לפירותיו, וכתב שהוא דברי שגגה, דע"כ לא כתב המהר"ם אלשיך, אלא בעובדא דידי', שנתן המעות לפירות על זמן קצוב, ובכלות הזמן תחזור ליורשיו, ונשאר זכות ליורשיו בקרן, משא"כ בנותן מעותיו שיהי' כולו ניתן לריוח לצורך פלוני על כל ימי עולם, הואיל ולא נשאר להנותן שום זכות עוד בממון זה, ואין לו בו הנאה של כלום, הרי ההקדש חל על הקרן יעיי"ש.
'''<big>ג</big>'''


'''הן''' אמת שביסוד סברא זו היכא שהקדיש קרן קיימת שיהי' הריוח לעולם להעניים, אם נימא דזכו העניים גם בהקרן עצמו, או הקרן שייך עדיין להבעה"ב, בזה יש סתירה גדולה בדברי המהרי"ט, שבח"א סימן קי"ו כתב בהדיא שבממון שהוקדש לשם עניים ע"מ שיהי' הקרן קיים, אינהו מיקרי בעלים מיוחדים, דקרנא לרווחא משתעבדא, ואם לא ירוויחו המעות נוטלים אף מהקרן, וכן אם '''לא''' הספיק להם תנאם מוסיפים להם אף מהקרן, אמנם בח"ב סימן מכתב בהיפך, שמטעם זה מותר להלוות מעות הק"ק בר"ק, יען שהני עניים לא בעלי הממון מיקרי כי אינם זוכים אלא בהפירות, ובגוף הקרן אין להם כלום יעיי"ש, ועיין במל"מ (פ"ד מהל' מלוה ולוה דין י"ד ששני אלו התשו' של המהרי"ט סוכרין זא, ונמצא לכאורה דלפי דברי המהרי"ט שבסי' מ"ה שאינם זוכים כלל בהקת עדיין ישהוא דמי לדברי האלשיך, אבל באמת מאותה התשו' הוא '''א'''' מן הראיות שהביא בקצה"ח נגד מהר"ם אלשיך, דהרי כ' שם המהרי"ט שזוכין בהפירות, ולדברי האלשיך אם אינם זוכין בהקרן, גם בפירות אינם זוכים, וא"כ ממנ"פ לדברי ב' אלו התשו' שבמהרי"ט '''אץ''' לנו לדון בכאן
אבל היותר פלא בדברי המהרי"ק ז"ל מה שכתב <small>(סוף שורש ה)</small> דאף שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דמה שאמרו דרשאים בני העיר לשנות היינו דוקא בימיהם שהיו מספקים לעניים כל צרכיהם, אבל בזמן שאין מספקין אין לשנות, אפשר דלא אמר זה הרשב"א ז"ל אלא היכא שגובין ליתן לעניים מיד, הוא דהוי גוזל את העניים, אבל בכה"ג שהוא קרן קיימת ליתן הפירות בכל שנה ושנה, דלא זכו בו העניים עדיין עד שתגיע לידם, מודה הרשב"א.


סברת המהר"ם אלשיך, ולפי מה שהבאתי דברי החסל"א, נראה דסובר שזהו ב' ענינים נפרדים, ואף לאותה התשובה שבמהרי"ט שאינם זוכים בגוף הקרן ממש, מ"מ לענין זה זוכים בו העניים שתל הקדש על הקרן לתשמיש זה להרויח בו לצורך העניים, ואין מזה סתירה להמהר"ס אלשיך שגם הוא זמודה בכגון דא שאין בזה שום ערעור שזוכין העניים בהפירות, ולא גרע מדקל לפירותיו, וע"ע בזה בתשו' הרד"ך בית כ"ו חדר ג'. '''והיכא''' שהורגלו איזה שנים ליתן אותן הפירות לעניי א"י אז עניי ירושלים זכו בהם אף בלי שום קנין מטעם מכירי כהונה כבגיטין דף ל' דאף טרם שהפריש בתו"מ ולא אמר כלל ליתן להם זכו בהם, ואף דמדברי הירושלמי (גיטין פרק ג' הלכה ז') נראה דלא שייך מכירי כהונה אלא במתנות כהונה צא בעני, אבל כבר כתב המשנה למלך בפרק ז' מהלכות מעשר דלא נאמרו דברי הירושלמי '''אלא''' במעשר עני דאין בו טובת הנאה לבעלים, ואבצדקה דאית בי' טובת הנאה לבעלים גם הירושלמי מודה, ועיי"ש עוד שכתב דרכים להשוות דברי הירושלמי עם הש"ס בבלי, ועכ"פ מדברי הרמב"ם נראה דפסק גם בטני דין מכירי כהונה, וכן פסק בהדיא הש"ך בסימן רנ"ז סי"ג וכ"ה דעת כל הפוסקים, וגדולה מזו פסק בתשו' בית שלמה יו"ד ח"ב סימן צ"ט דאנשי אונגארין אינם רשאים ליפרד מאנשי אוסטרייך בשליחת המעות לאה"ק מטעם מכירי כהונה, ואף דשם חלקו הרבה גדולים דהרי בידם '''שלא''' להתנדב כלל, וא"כ יכולים לחזור טרם שהתנדבו מחדש שאינם נותנים אלא לצורך בני מדינתם שס באה"ק, ועוד טעמים אחרים נאמרו בזה שאין להאריך פה, והי' פלוגתא בין הגדולים, אבל בנ"ד היכא שהמתנדב אמר בפי' שיהי' כן לעולם, וכבר הקדיש הקרן קיימת לצורכם, וגם הורגלו לעשות כן, כו"ע מודי דזכו בי' אותן העניים, וא"א לשנותם, ועי' בשו"ת מהר"ם מרוטענבורג סימן מ"ד דמעשר כספים אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למלוה אחרת, דכבר זכו בה העניים על ידי המנהג שכך נהגו.
וזהו פלא, שהרי בפירוש מבואר שם באותה התשובה שהיה השאלה שאחד הקדיש שדה לעניים, וצוה שיחלקו הפירות בכל שנה ושנה, ורצו הצבור לשנות. ועל זה השיב שהוא גזל. ושם במקומו בשורש ה' עדיין ישהיה לפניו תשובה אחרת, כמו שהביא גם בב"י <small>(קצב: ד"ה ובשורש)</small> תשובה אחרת מהרשבזשכותב ג"כ כן, ושם לא נזכר שהיה קרן קיימת. אמנם במהרישורש קכ"ח, שם העתיק יותר באריכות לשון תשובת הרשב"א, והעתיק שם בפירוש שהיה קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה, וא"כ תימה מה שכתב בשורש ה'.


'''הנה''' כתבתי כל זה לברר מדברי הפוסקים שאין לנו להשתמש בכאן בסברת המהר"ם אלשיך לומר שלא זכו עניי א"י באותו הריוח, אמנם בדברי המהרי"ק בלא"ה א"א להעמיס כלל סברא זו, שהרי כתב בפירוש החילוק בין היכא שמזכה לעניים ידועים שאז זוכים שפיר, ואך יען שהוא על זמן ארוך והעניים מתחלפים לכן '''א"א''' לומר שזוכים, ואלו הי' סובר דמעות לפירותיו הוי דשלב"ל '''לא''' הי' מועיל לזכות אף לאותן העניים
וראיתי אח"כ בשו"ת שער אפרים סימן ס"ו בסוף התשובה שהקשה כן על המהרי"ק, וכתב שהוא פלא.


וכתב עוד דאין לחלק בין הקדיש קרקע למטלטלין, [ולומר] שהרשב"א איירי בהקדיש שדה והוו הפירות כאלו גדלו בקרקע שלהם, ולכן כבר זכו בהם העניים. דזה אינו, דהרי המהרי"ק עצמו אינו מחלק בכך, יעיי"ש. הנה סתם הדברים במה שכתב שאין לחלק בין הקדיש קרקע למטלטלין, ולא כתב שום הסבר וראיה.


ומתחלה כשנתקשתי בדברי המהרי"ק האלו, חשבתי שאולי יש לתרץ דבריו על פי דברי המהר"ם אלשיך בתשובה <small>(סוף)</small> סימן ז', והובא גם בחתם סופר תשובה הנ"ל, דזוזי לפירותיו גרע מדקל לפירותיו, דבבית ודקל שהם קיימים בעת בא הפירות והדירה לעולם, משו"ה מהני בית לדור ודקל לפירותיו. אבל במעות כשהריוח בא לעולם, אין המעות בעצמם בעולם, נמצאו הפירות בלי ממשות, והוי דבר שלא בא לעולם.


שאלות ותשובות יו"ד סימן פו ד ב ר י י ו א ל רצא
ולכן אפשר לומר דמשום הכי כתב המהרי"ק בעובדא דידיה שלא זכו העניים, יען שהיה הקרן קיימת מעות, ומעות לפירותיו גרע מעובדא דתשובת הרשבשהיה שדה לפירותיו.


שהיו בשעת הקנין, והול"ל רבותא יותר שאינם זוכים אף אותם העניים שהיו בזמן ההוא מטעם דשלב"ל, אבל לא הזכיר כלל מזה אלא טרח להאריך אך מטעם זה יען שהוא על זמן ארוך והעניים מתחלפים, וע"כ דאינו סובר סברת המהר"ם אלשיך, או דסובר כדעת האומרים דלא שייך כלל סברת האלשיך אלא בנידון דידי' שנתן הקרן לאחר, וגם הי' רק על זמן, אבל בהקדיש לצדקה לקרן קיימת לעולם נקנה גם הקרן, ואין חילוק כלל בין מעות לקרקע, ובפרט אחרי שטרח המהרי"ק להשוות דעת הרשב"א לדעתו, וכ' דגם הרשב"א אפשר לא קאמר אלא כשגובין ליתן לעניים מיד, ואלו הי' עולה על דעתו לחלק בין מעות לקרקע, למה '''לא''' כ' חילוק זה שמבואר בפי' בדברי הרשב"א דמיירי בקרקע, וביקש חילוק אחר שכתבו רק בדרך אפשר, וע"כ דז"א, ומ"ש דהרשב"א מיירי כשגובין ליתן לעניים מיד זה פלא גדול, כיון שמבואר בדבריו בפי' דמיירי בקרן קיימת. ומחמת הפלא הגדול הזה נראה דבעת שכ' התשובה שבשורש ה' לא הי' לפניו אותה התשו' שברשבז"ל דמיירי בק"ק, אלא תשו' אחרת המובא ג"כ בב"י ששם סתומים הדברים, ולא ביאר באיזה אופן מיירי, ואף שבעת שכ' התשובה שבשורש קכ"ח, הי' לפניו אותה התשו' שברשב"א ז"ל שכתוב בהדיא שהוא קרן קיימת, שם לא נחית להאי דינא שכ' בשורש ה', ולא דיבר שם מזה, ויוכל להיות שבאמת אחר שראה התשו' שהביא בשורש קכ, חזר ממה שאמר שהרשב"א מודה לסברא דידי' בדין ק, ואעפ"כ י"ל שלא חזר מההלכה שפסק בשורש ה' מחמת כעננים אחרים שהביא שם. שוב ראיתי בשו"ת ב"ש חיו"ד חסימן נ"ה שתמה גם כן על המהריבזה, והבית יצחק חיו"ד ח"ב סימן פ' הביא קושי' זו מהב"ש, ותי' עפ"י דברי המהר"ם אלשיך לחלק בין מעות לקרקע, וכבר הארכתי שא"א להעמיס כלל חי לוק זה בדברי המהרי"ק, והוא ברור לפע"ד להמעיין בדברי המהרי"ק.
אמנם באמת זה אינו, כי מלבד דרבו החולקים על סברת המהר"ם אלשיך הנ"ל, דבמשנה למלך פרק כ"ג מהלכות מכירה <small>(ה"א)</small> כתב דבתורת חיים <small>(ח"ב סי' כא)</small> מוכח דמהני דומיא דדקל לפירותיו. ובקצהסימן ר"ט <small>(ס"ק ד)</small> האריך להשיג על המהר"ם אלשיך בכמה ראיות, והביא כן גם מספר בני יעקב <small>(מאמר ב, קנין)</small>. גם בנתיבות המשפט <small>(ביאורים)</small> סה' הסכים להקצהדמהני, ותמה על המהר"ם אלשיך. יעיין פתחי תשובה סימן רי"ב סוף סי'.


'''ד'''
ובאמת המעיין במהר"ם אלשיך שם, יראה שעיקר יסודו בעובדא דידיה, יען שנתן הקרן לבנו והריוח לחתנו ולאחיו, וזה אינו מועיל אף בדקל לפירותיו היכא שנתן הדקל לאחד ופירותיו לאחר <small>(חו"מ סי' רט ס"ט)</small>. ואך לרווחא דמילתא כתב אח"כ, שאף אלו היה באופן המועיל בדקל לפירותיו, מסתברא דמעות לפירותיו גרע. אבל אין ראיה שהיה סומך על זה בלבד, כי בעובדא דידיה אין נפקא מינה, יען שהיה הקרן לאחד ופירותיו לאחר. ובפרט אחר שאנו רואים כי רבו החולקים עליו בסברא זו.


'''והנה''' במהרי"ק שם שורש קכ"ח הביא שמצא תשו' אחרת ברשב"א שסותרת לאותה התשו' שכ' הרשב"א דא"א לשנות אותם המעות, וצ"ל שחזר בו, והשתמש בזה בשער אפרים ובב"ש ולפענ"ד '''לא''' הבנתי שיהיה כדאי בזה לעשות סתירה בדברי הרשב"א ז"ל, שהרי איכא לאוקמא אותה התשו' שהתיר לשנות, שהי' במקום שהיו מספיקים לעניים צרכיהם, וכשחסר להם היו גובין עוד
אמנם אף לו יהיה כדברי המהר"ם אלשיך, אינו דומה כלל לנידון דידן, וכמו שכתב החתם סופר בחו"מ סימן קי"ב באמצע התשובה בעובדא דידיה, דמה שכתב המהר"ם אלשיך דהמקנה מעות לפירותיו גרע מדקל לפירותיו, זה יצדק אם אינו מקנה הקרן כלל אלא הפירות, כעובדא דידיה. אבל הכא עדיף הרבה אפילו מדקל לפירותיו, דאלו התם אם יבש הדקל העצים לבעה"ב, אבל הכא הקנה הקרן בעצמו, אלא שהתנה בתנאי שיתנו הפירות לעניים, ולא שייך הני זוזי אזלי לעלמא, שהרי קנו הני זוזי בעצמם. והוי כאלו מקנה דקל בקנין גמור, אלא שמתנה תנאי שלא יקוץ אותו כל זמן שישא פירות וכו', ואין להנותן ויורשיו בהם כלום. על כן ליתא שום ערעור מטעם האלשיך הנ"ל, עכ"ל.


הפעם, דאף שכ' הרשב"א ז"ל שבזמנינו אין מספיקים, מ"מ אינו הכרח שהי' זה כלל גדול בכל העתים ובכל המקומות וראיתי אח"כ בשו"ת זרע אברהם סימן י"ח שכ' בפשיטות שאין בזה שום סתירה בדברי הרשב"א, דבאותה התשו' שכ' דאין לשנות מיירי בנדבת יחיד, ובתשו' שהתיר לשנות מיירי בנדבת הרבים, ונודע שבפי' דעת הרשב"א (ע' בחי' לב"ב דף ח' ע"ב) לחלק בין נדבת יחיד לנדבת צבור. גם מדברי הב"י נראה שלא הסכים לדברי המהרי"ק במה שעשה סתירה וחזרה בדברי הרשב"א ז"ל, שהרי הביא בסי' רנ"ט אותה התשו' שבמהרי"ק שורש קכ"ח, והביאו להלכה בענין נרות ומנורות, ושוב הביא באורך לשון תשו' הרשב"א המוזכר במהרי"ק שאוסר לשנות המעות, ותשו' הרשב"א האחרת השמיט לגמרי ולא הזכירה '''אף''' ברמז, ואף שהביא שם דברי המסרי"ק שבאותה התשובה לענין אחר, מ"מ מ"ש שם בענין סתירת דברי הרשב"א לא הזכירו מאומה, וע"כ שאותה התשו' שכתב שאסור לשנות הוא העיקרית בעיניו ולא ראה בה שום סתירה.
וכעין זה הוא גם כאן, היכא שנתן ומסר המעות לצורכי העניים, ונסתלק הוא ויורשיו לגמרי מאותן המעות, הקנה הקרן גופיה לעניים, ועדיף מדקל לפירותיו.


'''והנה''' הב"י בסימן רנ"ו הביא דברי המהרימ"מ'ש בענין ק"ק, ובסי' רנ"ט הביא דברי תשו' הרשב"א, ובשו"ע השמיט כל הענין ולא הזכיר כלל מדין קרן קיימת, ואולי בשביל שראה שדברי המהרי"ק בזה היפך דברי הרשב"א ז"ל, או אולי סובר דגם המהרי"ק לא התיר אלא בצירוף טעמים האחרים, לכן השמיט כל הענין בשו"ע שלא עשה שום חילוק בין ק"ק לשארי לדקות שאין לשנותם.
ועיין בתשובות חסד לאברהם <small>(מהדו)</small> יו"ד סימן ע"ז, באחד שהניח סך מסוים שיהיה הקרן קיימת, והריוח שיעלה בכל שנה יתחלק לעניים, ורצה השואל לדמות זה לדברי המהר"ם אלשיך דהוי מעות לפירותיו.


'''ולדינא''' אף המהרי"ק בשורש קכ"ח שהביא תשובה הסותרת בדברי הרשב"א ז"ל, מ"מ בסוף דבריו לא מלאו לבו להקל למעשה נגד דברי הרשב"א ז"ל, כמו שהביא זה גם הב"ש, ובשורש ה' שכתב סברא זו להקל צירף לדבר הרבה טעמים וסניפים שראוי יותר לסמוך עליהם להקל, והרד"ך והמהריב"ל פליגי לגמרי על '''סברא''' זו שהביא המהרי"ק להקל יען שהוא קרן קיימת, והשער אפרים שהביא סברת המהרי"ק, הנה חתר היבשה להמציא עוד טעמים אחרים ועיקרים גדולים להתיר, ולא מצינו מי שמיקל על סברא זו בלבד, ובנ"ד '''אין''' לנו שום טעם מכל הטעמים האחרים שבמהרי"ק ומהרי"ט ושער אפרים, ובפרט שלפי המנהג שהגבאים שבא"י המה המעריכים, ולדעתם נתחלק המעות, '''לא''' שייך כלל סברת המהרי"ק, כאשר ביארתי לעיל, ופשיטא דכו"ע מודו שאין מקום לסמוך ע"ז להקל.
וכתב שהוא דברי שגגה, דעד כאן לא כתב המהר"ם אלשיך, אלא בעובדא דידיה, שנתן המעות לפירות על זמן קצוב, ובכלות הזמן תחזור ליורשיו, ונשאר זכות ליורשיו בקרן. משא"כ בנותן מעותיו שיהיה כולו ניתן לריוח לצורך פלוני על כל ימי עולם, הואיל ולא נשאר להנותן שום זכות עוד בממון זה, ואין לו בו הנאה של כלום, הרי ההקדש חל על הקרן, יעיי"ש.


הן אמת שביסוד סברא זו היכא שהקדיש קרן קיימת שיהיה הריוח לעולם להעניים, אם נימא דזכו העניים גם בהקרן עצמו, או הקרן שייך עדיין להבעה"ב, בזה יש סתירה גדולה בדברי המהרי"ט. שבחלק א' סימן קי"ו <small>(ד"ה ואף בממון)</small> כתב בהדיא שבממון שהוקדש לשם עניים על מנת שיהיה הקרן קיים, אינהו מיקרי בעלים מיוחדים, דקרנא לרווחא משתעבדא, ואם לא ירוויחו המעות נוטלים אף מהקרן, וכן אם לא הספיק להם תנאם מוסיפים להם אף מהקרן. אמנם בחלק ב' סימן מ"ה <small>(ד"ה איברא)</small> כתב בהיפך, שמטעם זה מותר להלוות מעות הקרן קיימת בריבית קצוצה, יען שהני עניים לא בעלי הממון מיקרי, כי אינם זוכים אלא בהפירות, ובגוף הקרן אין להם כלום, יעיי"ש.


ועיין במשנה למלך <small>(הל' מלוה ולוה פ"ד הי"ד ד"ה עוד כתב)</small> ששני אלו התשובות של המהרי"ט סותרין זה את זה.


רצב שאלות ותשובות וזסימן פו ד ב ר י י ו א ל  
ונמצא לכאורה דלפי דברי המהרי"ט שבסימן משאינם זוכים כלל בהקרן, עדיין י"ל שהוא דמי לדברי האלשיך. אבל באמת מאותה התשובה הוא אחד מן הראיות שהביא בקצה"ח נגד מהר"ם אלשיך, דהרי כתב שם המהרי"ט שזוכין בהפירות, ולדברי האלשיך אם אינם זוכין בהקרן, גם בפירות אינם זוכים. וא"כ ממה נפשך לדברי שני אלו התשובות שבמהרי"ט, אין לנו לדון בכאן סברת המהר"ם אלשיך.


'''ח'''
ולפי מה שהבאתי דברי החסד לאברהם, נראה דסובר שזהו שני ענינים נפרדים, ואף לאותה התשובה שבמהרי"ט שאינם זוכים בגוף הקרן ממש, מ"מ לענין זה זוכים בו העניים שחל הקדש על הקרן לתשמיש זה להרויח בו לצורך העניים, ואין מזה סתירה להמהר"ם אלשיך, שגם הוא ז"ל מודה בכגון דא שאין בזה שום ערעור שזוכין העניים בהפירות, ולא גרע מדקל לפירותיו. ועיין עוד בזה בתשובות הרד"ך בית כ"ו חדר ג'.


'''ובעיקר''' השאלה אם לשנות מעות השייך לעניי א"י לצורך עניי חו"ל בכה"ג כבר נשאל בשו"ת '''ארי'''' דבי עילאי יו"ד סי' י"ב, ומבואר שם בלשון השאלה שהי' גזירת המלכות שלא לשלוח המעות לא"י והי' מונח אצלם, ושאלו אם מותר לשנות המעות לצורך עניי עירם שהי' אז בעירם רעבון גדול כ"כ ממש נפוחי כפן, שהיו הרבה שוכבים על ערש דוי, והי' פק"נ שלא ימותו ברעב, ואעפ"כ השיב שאסור לשנות המעות שזכו בהם עניי א"י מתרי טעמי, חדא, דמבואר בטור ובב"י בשם הרשב"א, וכן כתבו שאר פוסקים, דאין לשנות אלא בדבר קבוע, שבכל עת שצריכים ממלאים כדי ספוקם, והשנית דדוקא מה שהוקדש לצרכי עירן יש להם כח דעובי העיר כבי"ד הגדול, משא"כ מה שהוקדש לצרכי עניי עיר אחרת, והביא ע"ז מדברי התוס' בערכין דדווקא לצורכי העיר מותרין לשנות, אבל לא מחוץ לעיר, והכונה שם דמה שהוקדש לצורכי העיר, אין להם כח ליתן לעיר אחרת, וא"כ הוא כש"כ דאם אין להם כח על שלהם מכש"כ דאין להם כא על של אחרים ליקח לצרכי עירם, וסיים עוד דאף לדעת התוס' בב"מ דף ע"ח דמגבת העיר לאותה העיר, קאי דוקא על מגבת פורים, משמע דזולת זה יש להם כח ליתן לעיר אחרת, וגם מהתוס' בערכין נראה דסברי דווקא גבאי אבל בני העיר יכולים ליתן גפ לעיר אחרת, מ"מ מודו בנ"ד דעל של עירם יש להם כח לצבור או לפרנסים, אבל על של עיר אחרת '''אין''' להם כח יעיי"ש. והנה כללא כייל שאין לצבור או לפרנסים שום כח אלא על מה שנגבה לצורך עניי עירם ולא על מה שגבו לצורך עניים אחרים שאינם מבני עירם, וזה תימה, דהרי מקור דין זה הוא מגמ' ב"ב דף ח', דרשאים בני העיר לעשות מקופה תמחוי ומתמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו, ומבואר שם בגמ' דתמחוי לעניי עולם, וקופה לעניי העיר, וא"כ '''אם''' משנים מתמחוי לקופה משנים ממה שגבו לעניי עולם שאינם מבני עירם לצורך עניי עירם ומה שהביאו התוס' מהברייתא מגבת העיר לאותה העיר, הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא גרסו כלל מימרא זו בברייתא, ועיין בהגהת הגר"א שבש"ס ווילנא, ואולי בשביל דקשה על זה מדברי הש"ס הנ"ל דרשאין לעשות מתמחוי קופה, לכן מחקו זה מהברייתא, והתוס' בב"מ ישבו הגירסא, דמיירי במעות פורים דוקא, ולדעת התוס' בערכין ע"כ צ"ל דמיירי '''דוקא''' בהנבאו שלא יקשה מהש"ס הנ"ל, אך בשו"ת שער אפרים כתב שגם לדעת התוס' בערכין מיירי דוקא במעות פורים, וא"כ אין שום ראי' מדברי התוס' בזה.
והיכא שהורגלו איזה שנים ליתן אותן הפירות לעניי ארץ ישראל, אז עניי ירושלים זכו בהם אף בלי שום קנין מטעם מכירי כהונה, כבגיטין דף ל' <small>(ע"א)</small> דאף טרם שהפריש התרומות ומעשרות ולא אמר כלל ליתן להם, זכו בהם.


ואף דמדברי הירושלמי <small>(גיטין פ"ג ה"ז)</small> נראה דלא שייך מכירי כהונה אלא במתנות כהונה לא בעני, אבל כבר כתב המשנה למלך בפרק ז' מהלכות מעשר <small>(ה"ו)</small> דלא נאמרו דברי הירושלמי אלא במעשר עני דאין בו טובת הנאה לבעלים. וא"כ בצדקה דאית ביה טובת הנאה לבעלים, גם הירושלמי מודה. ועיי"ש עוד שכתב דרכים להשוות דברי הירושלמי עם הש"ס בבלי. ועכ"פ מדברי הרמב"ם <small>(הל' מעשר שם)</small> נראה דפסק גם בעני דין מכירי כהונה, וכן פסק בהדיא הש"ך בסימן רנ"ז ס"ק י"ג, וכן הוא דעת כל הפוסקים.


'''ומ"ש''' בטעם '''הא'<nowiki/>''' דאין לשנות אלא בדבר קבוע, שבכל עת שצריכים ממלאים כדי סיפוקם, זהו ודאי אמת ויציב. '''אך''' בש"ך סימן רנ"ו '''ס"ק''' ז' כתב, דלצורך פדיון שבוים אפילו כהאי גוונא יכולים לשנות כדלעיל ר"ס רנ"ב, והכוונה '''דבר"פ''' רנ"ב מבואר דפדיון שבוים הוא מעולה משאר צדקות, וא"כ נראה מדבריו דלעלויא יכולים לשנות אפי' בכה"ג, וא"כ עדיין יש אפשרות לשנות אותן המעות היכא שהם לעלויא. אבל מבואר בסי' רנ"ו ס"ד ברמ"א, דאם פי' הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר אין להם לשנות '''אפי'''' לת"ת, והכוונה דאף שת"ת הוא מעולה משאר לדקות, מ"מ אין לשנות בכה"ג, ומקור דין זה הוא מהמהרי"ו, ואף שבשו 'ת שער אפרים כתב שכדי ליישב שלא יהי' סתירה ומחליקה בין המהרי"ק ומהרי"ו, צ"ל דהמהרי"ו מיירי היכא שפי' לעניים ידועים ולא לסתם עניי העיר, וא"כ גם הרמ"א ז"ל מיירי בכה"ג, אבל תמיהני דהרי המהרי"ק כתב שם בעובדא דידי' הרבה טעמים שאינם שייכים כלל בעובדא דמהרי"ו, ו חי לוק גדול בין הנושאים כמבואר להמעיין, ובלא"ה אין צורך לעשות שום מחלוקת ביניהם.
וגדולה מזו פסק בתשובות בית שלמה יו"ד חלק ב' סימן צ"ט דאנשי אונגארין אינם רשאים ליפרד מאנשי אוסטרייך בשליחת המעות לארץ הקודש, מטעם מכירי כהונה. ואף דשם חלקו הרבה גדולים, דהרי בידם שלא להתנדב כלל, וא"כ יכולים לחזור טרם שהתנדבו מחדש שאינם נותנים אלא לצורך בני מדינתם שם בארץ הקודש, ועוד טעמים אחרים נאמרו בזה שאין להאריך פה, והיה פלוגתא בין הגדולים. אבל בנידון דידן היכא שהמתנדב אמר בפירוש שיהיה כן לעולם, וכבר הקדיש הקרן קיימת לצורכם, וגם הורגלו לעשות כן, כו"ע מודי דזכו ביה אותן העניים, ואי אפשר לשנותם.


'''אמנם''' יש בכאן טעם אחר ברור שאי אפשר לשנות המע י ת, שהרי הרשב"א (בבא בתרא דף ח' ע"ב) כתב דהא דרשאין לשנות אין זה אלא כשגבו הצבור דכל המתנדבים על דעת הצבור התנדבו, אבל יחידים המתנדביס אין לבני העיר לשנותה, ואף שהמהרי"ק כתב דהר"ם והרא"ש פליגי בזה על הרשב"א, אבל כבר חילק הר"ן ז"ל דיחיד שפסק צדקה ומסרה לפרנסים או לגבאים הממונים על הצבור, כיון דניד ממונה שלהם נתן על דעתם התנדב, אבל הפוסק '''צדקה''' לעניים וממנה גזברים בדבר כה"ג אין רשאין בני העיר לשנותה, שלא על דעתן הוא מתנדב, וכן הר"ם והרא"ש שהביא המהרי"ק נגד דעת הרשב"א ז"ל, מיירי שמסר להצבור, כמבואר בדברי הר"ם והרא"ש שם להמעיין בדבריהם, ופסק כן הרמ"א ז"ל בסימן רנ"ו סעיף ד'. ובשו"ת שער אפרים סימן ס"ו הביא ראי' מהמהרי"ק עצמו, דבנדבת יחיד '''אף''' בשינוי למעליותא אסור לשנות, דהרי כתב המהרי"ק דמצות בנין הביהכנ"ס שם בירושלים עדיף יותר משאר הצדקות, ואעפ"כ האריך להוכיח בראיות, '''אם''' רשאין לשנות אותה הנדבה לצורך בנין הביהכ"נ, והלא הוי השינוי למעליותא, ומה"ת לא יהיו רשאין לשנות, וע"כ דיש לחלק דאך בנדבת רבים רשאים לשנות למעליותא ובנדבת יחיד אסור לשנות '''אף''' למעליותא, לכן הוצרך להאריך שם בשורש ה' יעיי"ש והנה באמת המהרי"ק שם באותה התשובה הביא החולקין על
ועיין בשו"ת מהר"ם מרוטענבורג <small>(ד"פ)</small> סימן ע"ד דמעשר כספים אחרי שהחזיקו לתתם לעניים, אין לשנותם למצוה אחרת, דכבר זכו בה העניים על ידי המנהג שכך נהגו.


הנה כתבתי כל זה, לברר מדברי הפוסקים שאין לנו להשתמש בכאן בסברת המהר"ם אלשיך לומר שלא זכו עניי ארץ ישראל באותו הריוח.


אמנם בדברי המהרי"ק בלאו הכי אי אפשר להעמיס כלל סברא זו, שהרי כתב בפירוש החילוק בין היכא שמזכה לעניים ידועים שאז זוכים שפיר, ואך יען שהוא על זמן ארוך והעניים מתחלפים לכן אי אפשר לומר שזוכים. ואלו היה סובר דמעות לפירותיו הוי דבר שלא בא לעולם, לא היה מועיל לזכות אף לאותן העניים שהיו בשעת הקנין, והול"ל רבותא יותר שאינם זוכים אף אותם העניים שהיו בזמן ההוא, מטעם דבר שלא בא לעולם. אבל לא הזכיר כלל מזה אלא טרח להאריך אך מטעם זה יען שהוא על זמן ארוך והעניים מתחלפים, ועל כרחך דאינו סובר סברת המהר"ם אלשיך.


שאלות ותשובות יו"ד סימן פו ד ב ר י י וא ל רצג
או דסובר כדעת האומרים דלא שייך כלל סברת האלשיך אלא בנידון דידיה שנתן הקרן לאחר, וגם היה רק על זמן, אבל בהקדיש לצדקה לקרן קיימת לעולם נקנה גם הקרן, ואין חילוק כלל בין מעות לקרקע. ובפרט אחרי שטרח המהרי"ק להשוות דעת הרשב"א לדעתו, וכתב דגם הרשב"א אפשר לא קאמר אלא כשגובין ליתן לעניים מיד, ואלו היה עולה על דעתו לחלק בין מעות לקרקע, למה לא כתב חילוק זה שמבואר בפירוש בדברי הרשב"א דמיירי בקרקע, וביקש חילוק אחר שכתבו רק בדרך אפשר, ועל כרחך דזה אינו.


הרשבשהחמיר בנדבת יחיד, מ"מ צ"ל שלא סמך ע"ז אלא בצירוף כל הטעמים שהביא, כאשר כתב המהרי"ק בתחילת דבריו, שפשוט שיש יותר להחמיר בנדבת יחיד מנדבת הצבור וא"כ בנ"ד, במעות הנשלח לא"י שהתנדבו יחידים ונתמנו על זה גבאים וממונים אחרים שלא נתמנו כלל על שאר עניני הצבור, א"כ אין לצבור שייכות בזה, ולא על דעתם התנדב, וכו"ע מודו דבכה"ג אין לצבור לשנותם, כי לא מצינו שום חולק על פסק כרמיא ז"ל בשם הר"ן, בנתמנו גבאים מיוחדים ולא נמסר לצבור כלל
ומה שכתב דהרשבמיירי כשגובין ליתן לעניים מיד, זה פלא גדול, כיון שמבואר בדבריו בפירוש דמיירי בקרן קיימת.


וראיתי בשו"ת ב"ש סימן נ"ה שנתקשה בדברי הרמ"א שהביא דעת הר"ן דמינה בעצמו גבאים גרע, ולא הביא דעת המהרי"ק שבשורש ה' שיותר יש רשות לגבאים שנתמנו מכח הנותן לשנות מגבאי הצבור, אבל לפענ"ד ברור להמעיין בדברי המהרי"ק דלא מיירי אלא בגבאי שנמסר לגמרי המעות בידו לעשות בו כרצונו, וזה ודאי עדיף מגבאי הצבור שלא סמך עליו דעת הנותן לגמרי, ומבואר שם במהרי"ק דמיירי שאמר הנותן בפי' שסומך על הגבאים האלו לגמרי ולכן עדיפי אף מחבר עיר דומי' דרב '''אשי''' שמוזכר בגמרא (בבא בתרא דף ט' ע"א) שעדיף משאר גבאים, כיון שהכל סומכין עליו, וזה עדיף עוד יותר כיון שהנותן אמר כן בפי', אבל מסתם גבאים דמיירי הר"ן ז"ל, מזה לא דיבר המהרי"ק, '''והאיך''' נחדש בזה פלוגתא
ומחמת הפלא הגדול הזה, נראה דבעת שכתב התשובה שבשורש ה', לא היה לפניו אותה התשובה שברשב"א ז"ל דמיירי בקרן קיימת, אלא תשובה אחרת המובא ג"כ בב"י ששם סתומים הדברים, ולא ביאר באיזה אופן מיירי. ואף שבעת שכתב התשובה שבשורש קכ"ח, היה לפניו אותה התשובה שברשב"א ז"ל שכתוב בהדיא שהוא קרן קיימת, שם לא נחית להאי דינא שכתב בשורש ה', ולא דיבר שם מזה. ויוכל להיות שבאמת אחר שראה התשובה שהביא בשורש קכ"ח, חזר ממה שאמר שהרשב"א מודה לסברא דידיה בדין קרן קיימת. ואע"פ כן י"ל שלא חזר מההלכה שפסק בשורש ה', מחמת טעמים אחרים שהביא שם.


ו
שוב ראיתי בשו"ת בית שלמה חלק יו"ד חלק ב' סימן נ"ה שתמה גם כן על המהרי"ק בזה. והבית יצחק חלק יו"ד חלק ב' סימן פ"ו <small>(אות א)</small> הביא קושיא זו מהבית שלמה, ותירץ על פי דברי המהר"ם אלשיך לחלק בין מעות לקרקע. וכבר הארכתי שאי אפשר להעמיס כלל חילוק זה בדברי המהרי"ק, והוא ברור לפע"ד להמעיין בדברי המהרי"ק.


'''ומ"ש''' שם הב"ש לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה, הנה מקור חילוק זה אשר לדבר מצוה יוכל הגבאי לשנות, הוא מתחילת דב רי הרא"ש פ"ק דב"ב, שהביאו הטור בסימן רנ"ט, ותמהו כולם שזה סותר לסוף דברי הרא"ש שאף הצבור אינם יכולים לשנות אפי' למצוה אחרת, אלא בדבר קבוע שחוזרין וגובין פעם שנית לכשיצטרכו, והביא זה הטור בסימן רנ"ו, והפרישה סימן רנ"ט כתב לתרץ, דהתם שגבו לשם כך אינם יכולים לשנות, והכא מיירי שאחד נתן סתם לצדקה, ולא איכפת לי' להנותן לאיזה מצוה, רק שיוציאן לשם מצוה, לכן מותר לשנות לאיזה מצוה שירצו, ולא לדבר הרשות ובשער אפרים סימן ס"ו כתב לתרץ דמ"ש הרא"ש והגבאי יוכל לשנות לדבר מצוה, מיירי כשיש להעניים פרנסה מן הקופה, ואך מ"מ'י האומר סלע זו לצדקה יהיה להם בריוח יותר, אותו הריוח יוכל לשנות כיון שיש להם עכ"פ פרנסת בלא"ה ובמחנה אפרים סימן י' מהלכות צדקה כתב, דמיירי רק כשקבוע לעניים
'''<big>ד</big>'''


כמה יטול כל אחד ואחד בשבוע, וליכא רווחא לעניים ע"י נדבתו של זה, דבלא"ה לא יותירו ולא ימעיטו, לכן מצי הגבאי לשנותה למצוה אחרת אף שהוקצה לצדקה, אבל היכא שיש רווחא לעניים ע"י נדבתו של זה, אף הצבור אינם יכולים לשנותו דהוי גוזלים את העניים, יעיי"ש. ובחי' רעקסי' רנ"ט הביא רק תי' הפרישה. ובנ"ד שאין לנו מכל אלו התירולים, דלא מיירי באומר סלע זו לצדקה סתם, אלא שנגבה בפי' לעניי א"י, וא"כ אם מפסידים אותם לגמרי באופן שלא לפרוע להם אין מקום לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה, והנך רואה שהרמ"א ז"ל כלל שני אלו הדינים ביחד, של יחיד המונה גבאים, וכן אם פי' לעניי העיר, שאין לשנות אפי' לת"ת שהוא מצוה דעדיפא, וכבר הבאתי מהשער אפרים, שאף שהוא מהמקולין, מ"מ הוכיח מדברי המהרי"ק בעצמו, דבנדבכ יחיד אין לשנות אפי' למצוה דעדיפא מיני'.
והנה במהרי"ק שם שורש קכ"ח הביא שמצא תשובה אחרת ברשבשסותרת לאותה התשובה שכתב הרשבדאי אפשר לשנות אותם המעות. וצריך לומר שחזר בו, והשתמש בזה בשער אפרים ובבית שלמה <small>(שם)</small>.


ובלא'ה כבר נתבאר שהדבר ברור, שכל מה שכתבו הפוסקים איזה פח לגבאים, אין זה אלא בגבאים שנתמנו לחלק המעות, אבל לא כן בנ, שעיקר הגבאים והממונים הם בירושלים, כי המה המחלקים ומעריכיס לפי דעתם, והגבאים שבחו"ל אינם אלא שומרים ושלוחים לשלוח המעות, כמו שהבאתי לעיל מהמהרי"ק שכתב לחלק בזה וכעין זה הביא בשער אפרים סימן ס"ו בשם המהרש"ך, שכתב בנדון שלו דודאי הגבאים של מעות ההקדש נקראים גבאי צפת, ולא גבאי שאלוניקי שלא נתמנו אלא להתעסק בהמעות ולשלוח ליד גבאי צפת, וא"כ אפי' אתשביד הגבאים לשנות, אין זה אלא בגבאים שבירושלים, והמהרי"ק והמהרי"ט והשע"א שהמה מן המתירים, כולם לא מיירי אלא במשלים לצדקה היותר מעולה, שם בא"י, וברשות הגבאים דשם, ואעפ"כ טרחו הרבה בדבר לגבב כמה טעמים דלא שייכי בנ"ד, וא"כ בכה"ג לשנות המטות לגמרי, מא"י לחו"ל, ולהפסידם לגמרי מבלי ידיעתם כלל, לא מצאנו שום היתר והוי גזל עניים.
ולפענלא הבנתי שיהיה כדאי בזה לעשות סתירה בדברי הרשב"א ז"ל, שהרי איכא לאוקמא אותה התשובה שהתיר לשנות, שהיה במקום שהיו מספיקים לעניים צרכיהם, וכשחסר להם היו גובין עוד הפעם. דאף שכתב הרשב"א <small>(ח"א סי' תריז)</small> זשבזמנינו אין מספיקים, מ"מ אינו הכרח שהיה זה כלל גדול בכל העתים ובכל המקומות.


'''ומה''' שטרח האדב"ע לבקש טעמים אחרים לאסור לשנות המטות, ולא כתב טעם זה, הנה ידוע גם עתה מנהג מדינת פולין בנדבת עניי '''א''' אינו כמו במדינתנו כי שם הנשיאים שבחו"ל המה המעריכים ומחלקים לכל אונדבתו, וחוץ לזה '''א"א''' לידע עכשיו באיזה אופן שהי' בזמנו של האדב"ע ז"ל, כידוע שכמה שנים אחר פטירתו ז"ל נשתנה הסגנון בסדר נדבת עניי א"י, וכפי הנראה מלשון תשובתו ז"ל שפלפל בדין כת הצבור ואלים כח טובי העיר, '''שהי'''' '''אז''' דבר הנמסר לצבור, כי בנדבת
וראיתי אח"כ בשו"ת זרע אברהם <small>(יו"ד)</small> סימן י"ח <small>(ד"ה ואח"כ)</small> שכתב בפשיטות שאין בזה שום סתירה בדברי הרשב"א, דבאותה התשובה שכתב דאין לשנות, מיירי בנדבת יחיד, ובתשובה שהתיר לשנות מיירי בנדבת הרבים, ונודע שבפירוש דעת הרשב<small>(עי' חי' ב"ב ח: ד"ה ומיהו)</small> לחלק בין נדבת יחיד לנדבת צבור.


גם מדברי הב"י נראה שלא הסכים לדברי המהרי"ק במה שעשה סתירה וחזרה בדברי הרשב"א ז"ל, שהרי הביא בסימן רנ"ט <small>(קצב:)</small> אותה התשובה שבמהרי"ק שורש קכ"ח, והביאו להלכה בענין נרות ומנורות, ושוב הביא <small>(קצג:)</small> באורך לשון תשובת הרשב"א <small>(ח"ז סי' תמט)</small> המוזכר במהרי"ק שאוסר לשנות המעות. ותשובת הרשב"א האחרת השמיט לגמרי ולא הזכירה אף ברמז. ואף שהביא שם דברי המהרי"ק שבאותה התשובה לענין אחר, מ"מ מה שכתב שם בענין סתירת דברי הרשב"א לא הזכירו מאומה. ועל כרחך שאותה התשובה שכתב שאסור לשנות, הוא העיקרית בעיניו ולא ראה בה שום סתירה.


והנה הב"י בסימן רנ"ו <small>(קפט:)</small> הביא דברי המהרי"ק מה שכתב בענין קרן קיימת, ובסימן רנ"ט הביא דברי תשובת הרשב"א. ובשו"ע השמיט כל הענין ולא הזכיר כלל מדין קרן קיימת. ואולי בשביל שראה שדברי המהרי"ק בזה היפך דברי הרשב"א ז"ל, או אולי סובר דגם המהרי"ק לא התיר אלא בצירוף טעמים האחרים, לכן השמיט כל הענין בשו"ע, שלא עשה שום חילוק בין קרן קיימת לשארי צדקות שאין לשנותם.


רצד שאלות ותשובות יו"ד סימו פו '''ר''' ב ר י י ו א ל
ולדינא אף המהרי"ק בשורש קכ"ח שהביא תשובה הסותרת בדברי הרשב"א ז"ל, מ"מ בסוף דבריו לא מלאו לבו להקל למעשה נגד דברי הרשב"א ז"ל, כמו שהביא זה גם הבית שלמה. ובשורש ה' שכתב סברא זו להקל, צירף לדבר הרבה טעמים וסניפים שראוי יותר לסמוך עליהם להקל. והרד"ך והמהר"י בן לב פליגי לגמרי על סברא זו שהביא המהרי"ק להקל יען שהוא קרן קיימת. והשער אפרים שהביא סברת המהרי"ק, הנה חתר היבשה להמציא עוד טעמים אחרים ועיקרים גדולים להתיר, ולא מצינו מי שמיקל על סברא זו בלבד.


יחיד כתב הר"ן ז"ל דמה זכות יש להצבור בזה, ונראה שהי' אז בזמנו פרע אחד מלכייא הצבור שגבו לשם עניי '''א"י''', ואעפ"כ החליט לאסור לשנות מחמת הטעמים שכתב. ומכש"כ אנן בדידן לפי הנהוג כעת בלא"ה אסור לשנות אף מבלעדי הטעמים שכתב הוא ז"ל.
ובנידון דידן אין לנו שום טעם מכל הטעמים האחרים במהרי"ק ומהרי"ט ושער אפרים, ובפרט שלפי המנהג שהגבאים שבארץ ישראל המה המעריכים, ולדעתם נתחלק המעות, לא שייך כלל סברת המהרי"ק, כאשר ביארתי לעיל, ופשיטא דכו"ע מודו שאין מקום לסמוך על זה להקל.


'''<big>ה</big>'''


ועיין בשו"ת מאמר מרדכי סימן ט"ו שאחר שהביא דעת הפוסקים שאין לשנות מעות ארץ ישראל לשום צדקה אחרת אפילו צדקה מעולה, הוסיף עוד מדילי' סברא מחודשת, דכיון דמעמידין הקופות מאת הממונה על הצדקה הזאת בבית נדיבי העם ומיוחדים לצדקה הזאת, אם כן הנותן לתוך קופתו, הוי כבא ליד גבאי וזכו בהם עניים שבארץ ישראל על ידי כליהם שנקנו ממעות שלהם ואינו מועיל אף שאלה יעיי"ש שהאריך בזה
ובעיקר השאלה אם לשנות מעות השייך לעניי ארץ ישראל לצורך עניי חוצה לארץ, בכה"ג כבר נשאל בשו"ת אריה דבי עילאי יו"ד סימן י"ב. ומבואר שם בלשון השאלה, שהיה גזירת המלכות שלא לשלוח המעות לארץ ישראל והיה מונח אצלם, ושאלו אם מותר לשנות המעות לצורך עניי עירם, שהיה אז בעירם רעבון גדול כל כך, ממש נפוחי כפן שהיו הרבה שוכבים על ערש דוי, והיה פיקוח נפש שלא ימותו ברעב.


ז
ואע"פ כן השיב שאסור לשנות המעות שזכו בהם עניי ארץ ישראל מתרי טעמי. חדא, דמבואר בטור ובב"י בשם הרשב"א, וכן כתבו שאר פוסקים, דאין לשנות אלא בדבר קבוע, שבכל עת שצריכים ממלאים כדי ספוקם. והשנית, דדוקא מה שהוקדש לצרכי עירן יש להם כח דטובי העיר כבית דין הגדול, משא"כ מה שהוקדש לצרכי עניי עיר אחרת. והביא על זה מדברי התוספות בערכין <small>(ו: דיבור ראשון)</small> דדוקא לצורכי העיר מותרין לשנות, אבל לא מחוץ לעיר. והכוונה שם דמה שהוקדש לצורכי העיר, אין להם כח ליתן לעיר אחרת. וא"כ הוא כל שכן, דאם אין להם כח על שלהם, מכל שכן דאין להם כח על של אחרים ליקח לצרכי עירם.


'''ומה''' שכתב שיש לחוש שהמעות ילך לטמיון ח"ו, עי' חת"ס יו"ד סימן רמ"ד באחד שמסר כל ספריו להניחם בביהכנ"ס ללמוד בהם, ונתעכב הדבר שנים הרבה שלא ניתן לקיים צוואת המת, מחשש גניבה ואבידה בביהכנ"ס, ושוב נדחקו הצבור, והוצרכו לבנות מקוה מים טהורים, ורצו למכור הספרים האלו לצורך המקוה, וכתב החת"ם ז"ל שאינו מוצא מקום להתיר, ובמה שטענו שאין הספרים משומרים מפני הגנבים, לכאורה יש בזה טענה כדקיי"ל לענין לקט, שאם אין עניים ויבואו עטלפים ויאכלוהו, '''אין''' צריך להניח כלל וכו', אבל כד מעיינת שפיר הא ליתא, דדוקא הכם בלקט וכו', אבל הכא מחויב לעשות כל טצדקי לקיים נדרו וכו', ועוד התם גבי לקט נמי מיירי דאדאתי עניים כבר אכלוהו העטלפים לכל הלקט, אבל אם יבואו העניים אחר שעה, אעפ"י שבי"ב יאכלו ממנו מסלפים קלת, אינו רשאי ליקחו לעצמו, והכא נמי אם אולי יבואו גנבים, הלא יגנבו דים וישארו עוללות, משא"כ אם עתה ימכרו ספריו לא ישארו עוללות, ויגזלו דל ורש זה מת, יעיי"ש שהאריך ולא רצה להתיר. וכל אלו הטעמים שייכי בנ"ד מק"ו, כי אין ההפסד ברור,וגם אם יהי' הפסד, הלא בטח ישאר עוללות, וגם אפשר להציל המעות באיזה אופן המוכר עפ"י חוקי המדינה, אבל אם ישנו המעות למצוה אחרת, יפסידו המה לגמרי ולא ישאר להם מאומה, והאיך נקח מעות אחרים מבלי ידיעתם
וסיים עוד דאף לדעת התוספות בבבא מציעא דף ע"ח <small>(ע"ב ד"ה מגבת)</small> דמגבת העיר לאותה העיר, קאי דוקא על מגבת פורים, משמע דזולת זה יש להם כח ליתן לעיר אחרת. וגם מהתוספות בערכין <small>(שם)</small> נראה דסברי דווקא גבאי, אבל בני העיר יכולים ליתן גם לעיר אחרת. מ"מ מודו בנידון דידן דעל של עירם יש להם כח לצבור או לפרנסים, אבל על של עיר אחרת אין להם כח, יעיי"ש.


'''ח'''
והנה כללא כייל שאין לצבור או לפרנסים שום כח אלא על מה שנגבה לצורך עניי עירם, ולא על מה שגבו לצורך עניים אחרים שאינם מבני עירם. וזה תימה, דהרי מקור דין זה הוא מגמרא בבא בתרא דף ח' <small>(ע"ב)</small>, דרשאים בני העיר לעשות מקופה תמחוי ומתמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו. ומבואר שם בגמרא <small>(ע"א)</small> דתמחוי לעניי עולם וקופה לעניי העיר. וא"כ אם משנים מתמחוי לקופה, משנים ממה שגבו לעניי עולם שאינם מבני עירם לצורך עניי עירם.


'''אמנם''' כל זה הוא אם רוצים לשנות המעות באופן שלא לפרוע אח, אבל אם לוקחים בהלואה לעשות בהם
ומה שהביאו התוספות <small>(ערכין שם ע"א)</small> מהברייתא <small>(ב"מ שם)</small> מגבת העיר לאותה העיר, הרי"ף <small>(מח:)</small> והרא"ש <small>(פ"ו סי' ט)</small> והרמב"ם <small>(הל' מגילה פ"ב הט"ז)</small> לא גרסו כלל מימרא זו בברייתא, ועיין בהגהת הגר"א שבש"ס ווילנא <small>(ב"מ שם)</small>. ואולי בשביל דקשה על זה מדברי הש"ס הנ"ל דרשאין לעשות מתמחוי קופה, לכן מחקו זה מהברייתא. והתוספות בבבא מציעא ישבו הגירסא, דמיירי במעות פורים דוקא. ולדעת התוספות בערכין על כרחך צריך לומר דמיירי דוקא בהגבאי, שלא יקשה מהש"ס הנ"ל. אך בשו"ת שער אפרים <small>(ד"ה ונלע"ד לומר)</small> כתב שגם לדעת התוספות בערכין, מיירי דוקא במעות פורים, ואאין שום ראיה מדברי התוספות בזה.


עכשיו צדקה מעולה, באופן שיהי' בטוחות או מהקהילה או מיחידים אנשים נאמנים ועשירים בטוחים גדולים באחריות כתוב וחתום, שבעת שיהיה שטת הכושר לשלוח המעות לא"י ישלמו כמעות תיכף בלי איחור, בזה צריך לבאר עוד.
ומה שכתב בטעם הראשון דאין לשנות אלא בדבר קבוע, שבכל עת שצריכים ממלאים כדי סיפוקם, זהו ודאי אמת ויציב. אך בש"ך סימן רנ"ו ס"ק ז' כתב, דלצורך פדיון שבוים אפילו כהאי גוונא יכולים לשנות כדלעיל ריש סימן רנ"ב. והכוונה דבריש סימן רנ"ב מבואר דפדיון שבוים הוא מעולה משאר צדקות, וא"כ נראה מדבריו דלעלויא יכולים לשנות אפילו בכה"ג, וא"כ עדיין יש אפשרות לשנות אותן המעות, היכא שהם לעלויא.


אבל מבואר בסימן רנ"ו סעיף ד' ברמ"א, דאם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה. והכוונה דאף שתלמוד תורה הוא מעולה משאר צדקות, מ"מ אין לשנות בכה"ג, ומקור דין זה הוא מהמהר"י ווייל <small>(שו"ת סי' כו)</small>.


'''והנה''' בשיאדב"ע הנ"ל נשאל גם על זה, והשיב דמותר, דצבור ודאי יש להם רשות ללוות ולפרוע, דצבור '''לא''' מעני, והראה מקום להב"ח בסימן רנ"ט ולפי דבריו בזה אסור להלוות אלא על אחריות הצבור ולא על אחריות יחידים, דביחיד חיישינן לעולם שמא ירד מנכסיו כמ"ש הר"ן והרמב"ן והנאבל דבריו ז"ל באותה התשובה צ"ע, כי שם באותה תשו' נשאל עוד אם להלוות המעות לאיזה בטוחים באופן שיהיו הרווחים לעניי עירם וקצת מהרווחים לעניי א"י, והשיב דאף דמבואר בשו"ע (סימן רנ"ט סעיף '''א'''') דאין נושאין ונותנין במעות צדקה, מכל מקום בכהאי גוונא דנותנין להם דבר חשוב על כל פנים המחצה מן הרווח מותר, והביא ראי' מהא דר' '''ינאי''' יזיף ופרע (ערכין דף ו' ע"ב), וכתב הטו"ז בסי' רנ"ו סק"ד שהי' בטוח שיוכל לגבות מן הצבור תיכף, ואין חילוק בין אם הוא בטוח שתיכף שיצטרכו עניים יגבה מחדש, או שיגבה תיכף מעות הצדקה שמכבר. ולא הבנתי, דלפי דבריו שהחזיק בשיטה זו, דלכן מותר להלוות להצבור בשביל דצבור לא מעני, א"כ אין ראי' כלל מהא דר' ינאי יזיף ופרע, כיון שהי' בטוח לגבות מן הצבור וצבור לא מעני, משא"כ להלוות ליחידים דאיכא החשש שמא ירד מנכסיו, והוא ז"ל כתב דאין חילוק בין אם יגבה מחדש, או יגבה המעות שמכבר, וזה ודאי אמת ויציב, אבל איך הניח החילוק שבין יחיד לצבור.
ואף שבשושער אפרים <small>(ד"ה ובר מכל דין)</small> כתב שכדי ליישב שלא יהיה סתירה ומחלוקה בין המהרי"ק ומהרווייל, צריך לומר דהמהרווייל מיירי היכא שפירש לעניים ידועים ולא לסתם עניי העיר, וא"כ גם הרמ"א ז"ל מיירי בכה"ג. אבל תמיהני דהרי המהרי"ק כתב שם בעובדא דידיה הרבה טעמים שאינם שייכים כלל בעובדא דמהר"י ווייל, וחילוק גדול בין הנושאים כמבואר להמעיין, ובלאו הכי אין צורך לעשות שום מחלוקת ביניהם.


נם מ"מ'ש דכל מה שאמרו '''אין''' משתכרין בשל עניים ומשבא ליד גבאי אסור לשנותם, זה מיירי הכל בדליכא רווחא לעניים, כמבואר בשו"ע שם, זה לא הבנתי כלל, דבמה שאמרו (ערכין דף ו' ע"א) משבא ליד גבאי '''אסור''' לשנות אינו מבואר כלל שום רמז אם מיירי בדליכא רווחא לעניים אמנם במקום שאמרו אין משתכרין בשל עניים שם מבואר בפירוש ההיפך, דמיירי אף בדאיכא רווחא לעניים, דהרי לשון המשנה (שקלים פרק ד' משנה ג') הוא, מותר שירי לשכה מה היו
אמנם יש בכאן טעם אחר ברור שאי אפשר לשנות המעות, שהרי הרשב"א <small>(ב"ב ח: ד"ה ומיהו)</small> כתב דהא דרשאין לשנות אין זה אלא כשגבו הצבור, דכל המתנדבים על דעת הצבור התנדבו, אבל יחידים המתנדבים אין לבני העיר לשנותה.


עושין לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות, והשכר להקדש, דברי ר"י, ר"ע אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל
ואף שהמהרי"ק <small>(שורש ה)</small> כתב דה"ר מאיר <small>(ד"פ סי' תתקמב, הוב"ד במרדכי ב"ב סי' תפו)</small> והרא"ש <small>(ב"ב פ"א סי' כט)</small> פליגי בזה על הרשב"א. אבל כבר חילק הר"ן ז"ל <small>(ב"ב ח: ד"ה ורשאין)</small> דיחיד שפסק צדקה ומסרה לפרנסים או לגבאים הממונים על הצבור, כיון דליד ממונה שלהם נתן, על דעתם התנדב. אבל הפוסק צדקה לעניים וממנה גזברים בדבר, כה"ג אין רשאין בני העיר לשנותה, שלא על דעתן הוא מתנדב. וכן ה"ר מאיר והרא"ש שהביא המהרי"ק נגד דעת הרשב"א ז"ל, מיירי שמסר להצבור, כמבואר בדברי ה"ר מאיר והרא"ש שם להמעיין בדבריהם, ופסק כן הרמ"א ז"ל בסימן רנ"ו סעיף ד'.


עניים, וכיון דבשל הקדש אמר שם בפירוש דמיירי כשהספר
ובשו"ת שער אפרים סימן ס"ו <small>(ד"ה ותדע)</small> הביא ראיה מהמהרי"ק עצמו, דבנדבת יחיד אף בשינוי למעליותא אסור לשנות, דהרי כתב המהרי"ק <small>(שורש קכח)</small> דמצות בנין הבית הכנסת שם בירושלים עדיף יותר משאר הצדקות, ואע"פ כן האריך <small>(שורש ה)</small> להוכיח בראיות אם רשאין לשנות אותה הנדבה לצורך בנין הבית הכנסת. והלא הוי השינוי למעליותא, ומהיכי תיתי לא יהיו רשאין לשנות. ועל כרחך דיש לחלק דאך בנדבת רבים רשאין לשנות למעליותא, ובנדבת יחיד אסור לשנות אף למעליותא, לכן הוצרך להאריך שם בשורש ה', יעיי"ש.


להקדש, וע"ז אמר ר"ע דאין משתכרין, אם כן גם מה שסיים '''אף''' '''לא''' בשל עניים מיירי בכה"ג כשהכבד לעניים, דאל"כ לא שייך למתני בחדא מחתא ולסיים אף לא בשל
והנה באמת המהרי"ק שם באותה התשובה הביא החולקין על הרשב"א שהחמיר בנדבת יחיד, מ"מ צריך לומר שלא סמך על זה אלא בצירוף כל הטעמים שהביא, כאשר כתב המהרי"ק בתחילת דבריו, שפשוט שיש יותר להחמיר בנדבת יחיד מנדבת הצבור.


וא"כ בנידון דידן, במעות הנשלח לארץ ישראל, שהתנדבו יחידים ונתמנו על זה גבאים וממונים אחרים שלא נתמנו כלל על שאר עניני הצבור, א"כ אין לצבור שייכות בזה, ולא על דעתם התנדב, וכו"ע מודו דבכה"ג אין לצבור לשנותם, כי לא מצינו שום חולק על פסק הרמ"א ז"ל בשם הר"ן, בנתמנו גבאים מיוחדים ולא נמסר לצבור כלל.


וראיתי בשו"ת בית שלמה סימן נ"ה שנתקשה בדברי הרמ"א שהביא דעת הר"ן דמינה בעצמו גבאים גרע, ולא הביא דעת המהרי"ק שבשורש ה' שיותר יש רשות לגבאים שנתמנו מכח הנותן לשנות, מגבאי הצבור.


שאלות ותשובות י יסימן פו ד ב ר י י ן א ל רצה
אבל לפענברור להמעיין בדברי המהרי"ק דלא מיירי אלא בגבאי שנמסר לגמרי המעות בידו לעשות בו כרצונו, וזה ודאי עדיף מגבאי הצבור, שלא סמך עליו דעת הנותן לגמרי. ומבואר שם במהרי"ק דמיירי שאמר הנותן בפירוש שסומך על הגבאים האלו לגמרי, ולכן עדיפי אף מחבר עיר, דומיא דרב אשי שמוזכר בגמרא <small>(ב"ב ט.)</small> שעדיף משאר גבאים, כיון שהכל סומכין עליו, וזה עדיף עוד יותר כיון שהנותן אמר כן בפירוש. אבל מסתם גבאים דמיירי הר"ן ז"ל, מזה לא דיבר המהרי"ק, והאיך נחדש בזה פלוגתא.


עניים, אם באותו האופן שאסר שם בהקדש שרי בשל עניים.
'''<big>ו</big>'''


ומה שכתב שם הבית שלמה לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה. הנה מקור חילוק זה אשר לדבר מצוה יוכל הגבאי לשנות, הוא מתחילת דברי הרא"ש פרק קמא דבבא בתרא, שהביאו הטור בסימן רנ"ט, ותמהו כולם שזה סותר לסוף דברי הרא"ש שאף הצבור אינם יכולים לשנות אפילו למצוה אחרת, אלא בדבר קבוע שחוזרין וגובין פעם שנית לכשיצטרכו, והביא זה הטור בסימן רנ"ו. והפרישה סימן רנ"ט <small>(אות ב)</small> כתב לתרץ, דהתם שגבו לשם כך, אינם יכולים לשנות, והכא מיירי שאחד נתן סתם לצדקה, ולא איכפת ליה להנותן לאיזה מצוה, רק שיוציאן לשם מצוה, לכן מותר לשנות לאיזה מצוה שירצו, ולא לדבר הרשות.


'''ופן''' מבואר בלשון הב"י והרמ"א ז"ל (סי' רנ"ט סעי' א') שסיימו אבל לדקה שאינה עומדת לחלק רק הקרן יה ' קיים ויאכלו הפירות שרי, הרי דבהך שהעניים אוכלים הפירות אין ההיתר אלא בשביל שעומד לכך שיהי' הקרן קיימת לעשות בו פירות, וע"כ דבשאר צדקות אסור אף אם הפירות הוא לעניים, וכן מבואר בטו"ז שם סימן רנ"ו סק"ד דמיירי בדאיכא רווחא לעניים, והטעם הוא דשמא יבואו עניים ולא יהי' להם מעות לחלק '''אם''' יהי' מונח בסחורה, והוא מדברי הש"ס כתובות ק'ץ הן אמת שכתב באד"ע שצריך להתנות עם המקבל עיסקא שמקבל עליו כל ההפסד, ויהי' בטוח שלא יהי' שום הפסד לצדקה, אבל זה יועיל רק נגד הטעם שכתב בירושלמי (שקלים פ"ד ה"ב), דלהכי אין משתכרין שמא יבוא לידי הפסד, אבל לפי הטעם המבואר בש"ם בבלי ובשו"ע שם, שמא יבואו עניים ולא יהי' להם לחלק, לנגד זה אינו מועיל מה שמקבל עליו כל ההפסד, ובפרט לפי שיטתו שהולך בדעת אותן הסוברים דלהכי מותר להלוות לצבור בשביל דצבור לא מעני, '''א"כ''' ביחיד חיישינן שמא ירד מנכסיו, ומה מועיל אחריותו שמקבל עליו כל ההפסד אם ח"ו ירד מנכסיו.
ובשער אפרים סימן ס"ו <small>(ד"ה והיה נלע"ד)</small> כתב לתרץ דמה שכתב הרא"ש דהגבאי יוכל לשנות לדבר מצוה, מיירי כשיש להעניים פרנסה מן הקופה, ואך ע"י האומר סלע זו לצדקה יהיה להם בריוח יותר, אותו הריוח יוכל לשנות, כיון שיש להם עכ"פ פרנסה בלאו הכי. ובמחנה אפרים סימן י' מהלכות צדקה כתב, דמיירי רק בשקבוע לעניים כמה יטול כל אחד ואחד בשבוע, וליכא רווחא לעניים ע"י נדבתו של זה, דבלאו הכי לא יותירו ולא ימעיטו, לכן מצי הגבאי לשנותה למצוה אחרת אף שהוקצה לצדקה. אבל היכא שיש רווחא לעניים ע"י נדבתו של זה, אף הצבור אינם יכולים לשנותו, דהוי גוזלים את העניים, יעיי"ש. ובחידושי רעקסימן רנ"ט <small>(בש"ך ס"ק א)</small> הביא רק תירוץ הפרישה.


'''ט'''
ובנידון דידן שאין לנו מכל אלו התירוצים, דלא מיירי באומר סלע זו לצדקה סתם, אלא שנגבה בפירוש לעניי ארץ ישראל, וא"כ אם מפסידים אותם לגמרי באופן שלא לפרוע להם, אין מקום לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה. והנך רואה שהרמ"א ז"ל כלל שני אלו הדינים ביחד, של יחיד הממנה גבאים, וכן אם פירש לעניי העיר, שאין לשנות אפילו לתלמוד תורה שהוא מצוה דעדיפא. וכבר הבאתי מהשער אפרים, שאף שהוא מהמקילין, מ"מ הוכיח מדברי המהרי"ק בעצמו, דבנדבת יחיד אין לשנות אפילו למצוה דעדיפא מיניה.


ובעיקר הדבר מ"ש דצבור מותרין ללוות בשביל דצבור לא מעני, צ"ע, דהן אמת שהרבה מהראשונים ז"ל כתבו טעם זה לחלק בהא דרשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי ולשנותן לכל מה שירצו, דמיירי ג"כ בשביל שגובין פעם אחרת לכשיצטרכו, דהוי כעין הלואה, והתם אמרו דמשבא ליד גבאי אסור לשנותם, דהיינו להלוותם, בשביל דהתם מיירי ביחיד וחיישינן שמא ירד מנכסיו ולא חיישינן לזה בצבור, אבל מדברי התוס' והרא"ש ועוד כמה ראשונים ז"ל משמע דהטעם הוא בשביל דאלים כח הצבור וטובי העיר יותר מהגבאי, וא"כ אין '''ראי'''' שיהי' מותר להגבאי להלוות אף לאיזה צבור דלא מעני, אם לא ברשות אותו הצבור שנמסר בידם אלו המעות דאלים כחס, דבאמת הר"י אבן מיגאש ז"ל בחידושיו לב"ב נתקשה טובא למה לא חיישינן גם בצבור, דהרי חזינן בגמרא (מגילה דף כ"ו ע"ב) בבנין בית הכנסת דאף בצבור חיישינן לפשיעותא, ונדחק לתרץ בחילוקים, וכל זה נצרך לשיטתו דהטעם הוא דאין חשש בצבור, אבל לפי מה שכתבו הטעם דאדעתא דצבור התנדבו אין
ובלאו הכי כבר נתבאר שהדבר ברור, שכל מה שכתבו הפוסקים איזה כח לגבאים, אין זה אלא בגבאים שנתמנו לחלק המעות, אבל לא כן בנידון דידן, שעיקר הגבאים והממונים הם בירושלים, כי המה המחלקים ומעריכים לפי דעתם, והגבאים שבחוצה לארץ אינם אלא שומרים ושלוחים לשלוח המעות, כמו שהבאתי לעיל מהמהרי"ק שכתב לחלק בזה.


צורך לאלו החילוקים, אלא כיון שה י א על דעת הצבור יש כא בידם לשנות באופן זה, ואינם צריכים לחוש כ"כ
וכעין זה הביא בשער אפרים סימן ס"ו <small>(סוד"ה וראיתי בתשובת)</small> בשם המהרש"ך <small>(ח"ב סי' לח)</small>, שכתב בנדון שלו דודאי הגבאים של מעות ההקדש נקראים גבאי צפת, ולא גבאי שאלוניקי שלא נתמנו אלא להתעסק בהמעות ולשלוח ליד גבאי צפת. וא"כ אפילו את"ל שביד הגבאים לשנות, אין זה אלא בגבאים שבירושלים.


'''ומדברי''' התוס' בערכין משמע דצריך שניהם, רשות הקהל וגם צורכי צבור, ואולי גס הב"ח (רס"י רנ) שכ' דנראה לו הטעם בשביל דביחיד אפי' הוא גבאי איכא למיחוש שמא ירד מנכסיו, דלכאורה הוא פלא, האיך כ' דנראה לו כאילו מדעת עצמו כ' טעם זה, והלא הוא מבואר כבר בכמה ראשונים ז"ל ומובא גם בב"י סימן רנ"ו, אלא אפשר בשביל שכתב זה בדעת הרא"ש, ובאמת בדברי הרא"ש ז"ל מבואר הטעם בשביל דעדיף כח הצבור, ולכן הוסיף הב"ח ז"ל בדעתו, דגם טעם זה אמת, ונמצא דצריך שניהם וכנראה מדברי התוספות.
והמהרי"ק והמהריוהשער אפרים שהמה מן המתירים, כולם לא מיירי אלא במשנים לצדקה היותר מעולה, שם בארץ ישראל, וברשות הגבאים דשם, ואע"פ כן טרחו הרבה בדבר לגבב כמה טעמים דלא שייכי בנידון דידן.


'''ולפי''' דברי המרדכי (בבא בתרא פרק קמא סימן תצ"א) שכתב, דמשו"ה עד שלא בא ליד גזבר מותר ללוותו, כיון דאינו עובר בבל תאחר עד שיתבענו הגזבר, משא"כ אחר שבא ליד גבאי שעוברים תיכף על בל תאחר, לפי טעם זה דמשו"ה אסור להלוות המעות, שחוששין שיתאחר עד שיבא לידי גבי', יותר גרוע להלוות לצבור מלותיו, דאף דצבור '''לא''' מעני וישלמו לבסוף, אבל לענין שיבא לידי המשכה ויתאחר, יותר יש לחוש בצבור, כמבואר בגמרא ב"ב דף כ"ד מטעם דקדירה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא, ועיין בחו"מ סימן ד' ברמ"א ובסמ"ע ס"ק ז'. והרבה נתקשה בטו"ז סי' רנ"ו ס"ק ד' בהא דר' ינאי יזיף ופרע, ולא חש לחששא זו דילמא מתרמי עניא וליכא למיתב ליה, ותי' דצ"ל דר' '''ינאי''' היה ברור לו בלי ספק שתיכף כשיבואו עניים יוכל להוציא מן הקהל בלי איחור, וא"כ אין זה אלא '''אז''' בר' ינאי, שידע רב כחו בצבור שלו שיבא תיכף לידי גבי', ואין לדמות זה לסתם צבור, והלא בדברי הר"י מיגאש כשנתקשה למה לא חיישינן בצנור דהלא חזינן בגמ' גם בצבור דחיישינן לפשיעותא, א' מן התירוצים הוא, דבצדקה לא חיישינן, כיון שהעניים דוחקים ותובעיסנ ולדברי המרדכי דמשו"ה חמור אחר שבא ליד גזבר, כיון שעובר על בל תאחר אף טרם שתובטים ממנו, א"כ אין מעליותא בצבור, כיון שגם הם לא עדיפי אלא אחר שדוחקים ותובעים מהם ובי"כ ובי"כ יעבור על ב"ת. וע"כ דלדעת המרדכי מה שחילקו בש"ס סתם בין צבור ליחיד, הוא בשביל דאלים כח הצבור, וכל המתנדב בצבור ע"ד התנדב שיעשו כמו שנהגו, כמבואר טעם זה בכמה ראשונים ז"ל. '''וא"כ''' אנן בדידן במעות עניי א"י שהיא נדבת יחידים, שנתמנו ע"ז נבאים מיוחדים בחו"ל, ויותר באה"ק, שאין
ואם כן בכה"ג לשנות המעות לגמרי, מארץ ישראל לחוצה לארץ, ולהפסידם לגמרי מבלי ידיעתם כלל, לא מצאנו שום היתר, והוי גזל עניים.


ומה שטרח האריה דבי עילאי לבקש טעמים אחרים לאסור לשנות המעות, ולא כתב טעם זה. הנה ידוע גם עתה מנהג מדינת פולין בנדבת עניי ארץ ישראל אינו כמו במדינתנו, כי שם הנשיאים שבחוצה לארץ המה המעריכים ומחלקים לכל אחד ואחד נדבתו.


וחוץ לזה אי אפשר לידע עכשיו באיזה אופן שהיה בזמנו של האריה דבי עילאי ז"ל, כידוע שכמה שנים אחר פטירתו ז"ל נשתנה הסגנון בסדר נדבת עניי ארץ ישראל. וכפי הנראה מלשון תשובתו ז"ל שפלפל בדין כח הצבור ואלים כח טובי העיר, שהיה אז דבר הנמסר לצבור. כי בנדבת יחיד כתב הר"ן ז"ל <small>(שם)</small> דמה זכות יש להצבור בזה. ונראה שהיה אז בזמנו פרט אחד מגביית הצבור שגבו לשם עניי ארץ ישראל, ואע"פ כן החליט לאסור לשנות מחמת הטעמים שכתב. ומכל שכן אנן בדידן לפי הנהוג כעת, בלאו הכי אסור לשנות אף מבלעדי הטעמים שכתב הוא ז"ל.


רצו שאלות ותשובות י י"ד סימן פו ד ב ר י י וא ל
ועיין בשו"ת מאמר מרדכי סימן ט"ו שאחר שהביא דעת הפוסקים שאין לשנות מעות ארץ ישראל לשום צדקה אחרת אפילו צדקה מעולה, הוסיף עוד מדיליה סברא מחודשת. דכיון דמעמידין הקופות מאת הממונה על הצדקה הזאת בבית נדיבי העם, ומיוחדים לצדקה הזאת, אם כן הנותן לתוך קופתו, הוי כבא ליד גבאי, וזכו בהם עניים שבארץ ישראל על ידי כליהם שנקנו ממעות שלהם, ואינו מועיל אף שאלה, יעיי"ש שהאריך בזה.


להצבור שום זכות בזה, כמבואר לעיל, א"כ לדעת כל אלו הפוסקים שהטעם הוא בשביל כח הצבור, אסור לדידן להלוות אף לצבור, ובדברי האדב"ע ז"ל י"ל שהי' '''אז''' דבר הנמסר לצבור, כמ"ש לעיל שנראה כן מלשונו, ומ"ש הטעם בשביל דצבור לא מעני, י"ל שהוצרך לשני הטעמים כמ"ש לעיל שנראה כן מכמה פוסקים, או שחשש לכל הדיעות, ולא הוצרך לכתוב לבסוף גם טעם זה שהי' ברשות הצבור, כי כבר כתב בתחילת דבריו ובבלעם השאלה שהסכימו הצבור לזה, ולא הוצרך לכתוב לבסוף אלא טעם זה בשביל דצבור '''לא''' מעני, וא"כ לדידן אפשר דגם האדב"ע סובר דאסור להלוות אף לצבור.
'''<big>ז</big>'''


ומה שכתב שיש לחוש שהמעות ילך לטמיון ח"ו. עיין חתם סופר יו"ד סימן רמ"ד באחד שמסר כל ספריו להניחם בבית הכנסת ללמוד בהם, ונתעכב הדבר שנים הרבה שלא ניתן לקיים צוואת המת, מחשש גניבה ואבידה בבית הכנסת. ושוב נדחקו הצבור, והוצרכו לבנות מקוה מים טהורים, ורצו למכור הספרים האלו לצורך המקוה. וכתב החתם סופר ז"ל שאינו מוצא מקום להתיר.


'''וגם''' בדבר הנמסר לצבור שכתב י הראשונים זדכל המתנדב ע"ד הצבור הוא מתנדב ואלים כח טובי העיר, עכשיו שדא בי' נרגא בשו"ת וברי חיים ח"ב או"ח סימן י"ד, שכתב לענין מכירת בית הכנסת שכתב המגן אברהם (סימן קנ"ג ס"ק ל"ז) משום דעל דעת אנשי הקהל נותנים, דעכשיו זה ליתא, דזה '''לא''' הי' רק בזמנם דהוי הממונים ראשי הקהל ממונים מפי הד' ארצות ורבני הארצות המשגיחים על התנהגותם, לא כן עתה אשר בעוה"ר רוב מנהיגי העיירות עפ"י הערכאות כידוע, לא עד"ז נדבו הנותנים יעיי"ש, ובעוה"ר לא אכשר דרא מזמנו עד עתה, ואדרבה עוד גברו האלמים ובעלי זרוע, וברוב המקומות אין הממונים מאלו
ובמה שטענו שאין הספרים משומרים מפני הגנבים, לכאורה יש בזה טענה כדקיילענין לקט, שאם אין עניים ויבואו עטלפים ויאכלוהו, אין צריך להניח כלל וכו' <small>(עי' חולין קלד:)</small>. אבל כד מעיינת שפיר הא ליתא, דדוקא התם בלקט וכו', אבל הכא מחויב לעשות כל טצדקי לקיים נדרו וכו'. ועוד התם גבי לקט נמי מיירי דאדאתי עניים כבר אכלוהו העטלפים לכל הלקט, אבל אם יבואו העניים אחר שעה, אע"פ שבין כך יאכלו ממנו עטלפים קצת, אינו רשאי ליקחו לעצמו. והכא נמי אם אולי יבואו גנבים, הלא יגנבו דים וישארו עוללות, משא"כ אם עתה ימכרו ספריו לא ישארו עוללות, ויגזלו דל ורש זה מת. יעיי"ש שהאריך ולא רצה להתיר.


שסומכים עליהם שבודאי יעשו כדת וכהלכה
וכל אלו הטעמים שייכי בנידון דידן מק"ו, כי אין ההפסד ברור, וגם אם יהיה הפסד, הלא בטח ישאר עוללות, וגם אפשר להציל המעות באיזה אופן המותר על פי חוקי המדינה. אבל אם ישנו המעות למצוה אחרת, יפסידו המה לגמרי ולא ישאר להם מאומה, והאיך נקח מעות אחרים מבלי ידיעתם.


'''ומטעם''' זה נראה שבטל עכשיו גם הכלל דצבור לא מעני, כי אף דלא מעני, אבל א"א לגבות מהצבור '''אלא''' ע"י המנהלים, ואם המנהלים '''לא''' טובים ואינם מתנהגים כשורה בגביית ובהתחלקות המעות, אין ממי לתבוע, ולפעמים אף אם המנהלים טובים, אין בכחם לכפות את הצבור בראוי, ומעשים בכל יום יוכיחו, שברוב המקומות אין משלמין עכשיו כראוי את חובתם ההכרחי לפרס המגיע למשועבדים בטענת '''אין''' לי, והורגלו בטענה זו רוב הקהילות יום אחר יום בכל דבר הכרחי המוטל עליהם, ואי' הכלל דצבור לא מעני, ועל כרחך שהוא כעין מה שכתב בתשובות הרשב"א שהובא בבית יוסף סימן רנ"ט דמה שאמרו בגמרא דרשאין לעשות מקופה תמחוי וכו' אין זה אלא בזמנם שהיו מספקים לעניים כל צרכיהם ואם חסר להם חוזרין וגובין מהצבור, אבל בזמן שאין מספקין צרכי העניים לגמרי ואין ממלאים חסרונם נשתנה הדין, הרי דאף דכללא כיילי בגמרא רשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי ולשנותן, ולא
'''<big>ח</big>'''


כתבו שום תנאי וטעם בדבר, ואף על פי כן כתב הרשב"א ז"ל כיון דחזינן עכשיו שנשתנה הזמן בהנהגת הצבור, ליתא להך כללא, ומכל שכן בהך כללא דצבור לא מעני, דאף שמבואר כן בגמרא (ירושלמי גיטין פ"ג ה"ז) ובראשונים ז"ל, כיון דחזינן עכשיו ההיפך, בגרמא דהתנהגות הצבור אשר נשתנה מזמנים הקודמים, תו אין לסמוך על הך כללא, ואם כן היתירו של האדב"ע ז"ל להלוות לצבור בשביל דצבור לא מעני, עכשיו נפל כותא בבירא והרבה נשתנה הזמן אף מעת שאנו זוכרין, ומכש"כ מזמנו של האדב"ע, ואף בצבור שרואין שהמה והממונים טובים בזה, מ"מ בהלואה שהוא לשלם לאחר זמן, מי יודע מי ומי הממונים שיהיו '''אז'''.
אמנם כל זה הוא אם רוצים לשנות המעות באופן שלא לפרוע אח"כ, אבל אם לוקחים בהלואה לעשות בהם עכשיו צדקה מעולה, באופן שיהיה בטוחות או מהקהילה או מיחידים אנשים נאמנים ועשירים בטוחים גדולים באחריות כתוב וחתום, שבעת שיהיה שעת הכושר לשלוח המעות לארץ ישראל ישלמו המעות תיכף בלי איחור, בזה צריך לבאר עוד.


יא
והנה בשו"ת אריה דבי עילאי הנ"ל נשאל גם על זה, והשיב דמותר, דצבור ודאי יש להם רשות ללוות ולפרוע, דצבור לא מעני, והראה מקום להב"ח בסימן רנ"ט <small>(בראשו)</small>. ולפי דבריו בזה אסור להלוות אלא על אחריות הצבור ולא על אחריות יחידים, דביחיד חיישינן לעולם שמא ירד מנכסיו, כמו שכתבו הר"ן <small>(ב"ב ח: ד"ה ורשאין)</small> והרמב"ן <small>(שם ד"ה ולשנותן)</small> והנמוקי יוסף <small>(שם ו.)</small>.


'''ובפ"ח''' סימן רנ"ט סק"ד על הך דינא דמשבא ליד גבאי אסור ללוותו, הביא דכתב בס' חמודי דניאל בזמנינו נהגו להקל בזה, אפשר כיון שנהגו כן לב בי"ד מתנה עליהם. ועדיין לא נחה דעתי בזה, דמבואר בתוס' מעילה דף י"ד '''ע''' ד"ה בונין דלא שייך לב בי"ד מתנה עליהם '''אלא''' בנדבת צבור, אבל לא שייך לומר לב בי"ד מתנה בהקדש נדבת יחיד אפילו הקדישם למסרם לצבור, וכן מבואר בתוספות מנחות דף ע"ו ע"ב ד"ה אפשר, ולשון רש"י ז"ל בשבועות דף י"א לב בימתנה דכל מילי דצבור בי"ד נותנין לב, וא"כ בהני נדבות יחידים שלא נמסרו כלל לצבור, בודאי דלא שייך כלל לומר לב בי"ד מתנה, ואולי גם התמידי דניאל מיירי בקופת הצדקה של צבור, ואין הס' חמודי דניאל תח"י, ועכ"פ בנ"ד לא הועלנו בזה מאומה
אבל דבריו ז"ל באותה התשובה צ"ע, כי שם באותה תשובה נשאל עוד אם להלוות המעות לאיזה בטוחים באופן שיהיו הרווחים לעניי עירם וקצת מהרווחים לעניי ארץ ישראל. והשיב דאף דמבואר בשו"ע <small>(סי' רנט ס)</small> דאין נושאין ונותנין במעות צדקה, מכל מקום בכהאי גוונא דנותנין להם דבר חשוב על כל פנים המחצה מן הרווח מותר. והביא ראיה מהא דרבי ינאי יזיף ופרע <small>(ערכין ו:)</small>, וכתב הטובסימן רנ"ו ס"ק ד' שהיה בטוח שיוכל לגבות מן הצבור תיכף, ואין חילוק בין אם הוא בטוח שתיכף שיצטרכו עניים יגבה מחדש, או שיגבה תיכף מעות הצדקה שמכבר.


'''ובלאו''' הכי ◗◖שה לומר לב בית דין מתנה במנהג כזה, דהרמ"א ז"ל בסימן רנ"ט סעיף ב' אחר
ולא הבנתי, דלפי דבריו שהחזיק בשיטה זו, דלכן מותר להלוות להצבור בשביל דצבור לא מעני, א"כ אין ראיה כלל מהא דרבי ינאי יזיף ופרע, כיון שהיה בטוח לגבות מן הצבור וצבור לא מעני, משא"כ להלוות ליחידים דאיכא החשש שמא ירד מנכסיו. והוא ז"ל כתב דאין חילוק בין אם יגבה מחדש, או יגבה המעות שמכבר, וזה ודאי אמת ויציב. אבל איך הניח החילוק שבין יחיד לצבור.


שכתב דהולכים אחר המנהג, דכל המקדיש אדעתא דמנהגא מקדיש ולב בי"ד מתנה ע"ז, סיים ובלבד שיהא מנהג קבוע, הרי דלאו בכל המנהגים אפשר לומר לב בי"ד מתנה, אלא צריך לידע אם הוא מנהג קבוע, והש"ך שם בס"ק ה' מפקפק גם בזה, וכרכה נדחק בת"ה סימן רע"ג לומר טעם זה דלב בי"ד מתנה אלא משים דא"א ליזהר כמו שהביא הרמ"א ז"ל באו"ח סימן קנ"ד ס"ח טעם זה דא"א ליזהר, ועיי"ש במג"א ס"ק ט"ו. ובנ"ד אף שהרבה גבאים נוהגין להקל להלוות ממעות צדקה, קשה לומר ע"ז שהוא מנהג קבוע, והנך רואה באדב"ע שהי' ממש פק"נ, והי' מונח המעות א"י שלא הי' באפשרי לשלחו, ואעפ"כ לא רצו להלוות בלי שאלת חכם, ולא התיר אלא לצבור דלא מעני, וא"כ אין זה
גם מה שכתב דכל מה שאמרו אין משתכרין בשל עניים ומשבא ליד גבאי אסור לשנותם, זה מיירי הכל בדליכא רווחא לעניים, כמבואר בשו"ע שם <small>(סי' רנט)</small>.


זה לא הבנתי כלל, דבמה שאמרו <small>(ערכין ו.)</small> משבא ליד גבאי אסור לשנות, אינו מבואר כלל שום רמז אם מיירי בדליכא רווחא לעניים. אמנם במקום שאמרו אין משתכרין בשל עניים, שם מבואר בפירוש ההיפך, דמיירי אף בדאיכא רווחא לעניים. דהרי לשון המשנה <small>(שקלים פ"ד מ"ג)</small> הוא, מותר שירי לשכה מה היו עושין [בהן], לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש, אף לא בשל עניים. וכיון דבשל הקדש אמר שם בפירוש דמיירי כשהשכר להקדש, ועל זה אמר רבי עקיבא דאין משתכרין, אם כן גם מה שסיים אף לא בשל עניים, מיירי בכה"ג כשהשכר לעניים. דאל"כ לא שייך למתני בחדא מחתא ולסיים אף לא בשל עניים, אם באותו האופן שאסר שם בהקדש, שרי בשל עניים.


וכן מבואר בלשון הב"י והרמ"א ז"ל <small>(סי' רנט ס"א)</small> שסיימו, אבל צדקה שאינה עומדת לחלק רק הקרן יהיה קיים ויאכלו הפירות שרי. הרי, דבהך שהעניים אוכלים הפירות, אין ההיתר אלא בשביל שעומד לכך שיהיה הקרן קיימת לעשות בו פירות. ועל כרחך דבשאר צדקות אסור אף אם הפירות הוא לעניים. וכן מבואר בטו"ז שם סימן רנ"ו ס"ק ד' דמיירי בדאיכא רווחא לעניים, והטעם הוא דשמא יבואו עניים ולא יהיה להם מעות לחלק אם יהיה מונח בסחורה, והוא מדברי הש"ס כתובות ק"ו <small>(ע"ב)</small>.


שאלות ותשובות יוסימן פו ד ב ר י י ו א ל רצז
הן אמת שכתב באריה דבי עילאי שצריך להתנות עם המקבל עיסקא שמקבל עליו כל ההפסד, ויהיה בטוח שלא יהיה שום הפסד לצדקה. אבל זה יועיל רק נגד הטעם שכתב בירושלמי <small>(שקלים פה"ב)</small>, דלהכי אין משתכרין שמא יבוא לידי הפסד. אבל לפי הטעם המבואר בש"ס בבלי ובשו"ע <small>(רמ"א)</small> שם, שמא יבואו עניים ולא יהיה להם לחלק, לנגד זה אינו מועיל מה שמקבל עליו כל ההפסד. ובפרט לפי שיטתו שהולך בדעת אותן הסוברים דלהכי מותר להלוות לצבור בשביל דצבור לא מעני, א"כ ביחיד חיישינן שמא ירד מנכסיו, ומה מועיל אחריותו שמקבל עליו כל ההפסד אם ח"ו ירד מנכסיו.


מנהג קבוע כ"כ, ואולי לאו כל המדינות שווין, והחמודי דניאל ראה מנהג מדינתו, א"כ אין '''ראי'''' למדינתנו, '''אם''' לא נדע ברור שהוא מנהג קבוע, ובלשון התמידי דניאל שהובא בפ"ת כתבו ג"כ בדרך אפשר, כנראה שהוא ללימוד זכות יען שלא הי' בידו לתקן המנהג, אבל אין זה טעם מספיק.
'''<big>ט</big>'''


'''יב'''
ובעיקר הדבר מה שכתב דצבור מותרין ללוות, בשביל דצבור לא מעני, צ"ע. דהן אמת שהרבה מהראשונים ז"ל <small>(עי' ר"ן ב"ב ח: ד"ה ורשאין)</small> כתבו טעם זה לחלק בהא דרשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי ולשנותן לכל מה שירצו, דמיירי ג"כ בשביל שגובין פעם אחרת לכשיצטרכו, דהוי כעין הלואה. והתם <small>(ערכין ו.)</small> [ד]אמרו דמשבא ליד גבאי אסור לשנותם, דהיינו להלוותם, בשביל דהתם מיירי ביחיד וחיישינן שמא ירד מנכסיו, ולא חיישינן לזה בצבור.


'''אבל''' הנלפענבזה, דהנה כבר הבאתי דעת המרדכי, וכדי להבין הדברים, ראיתי להעתיק לשון קדשו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא אחר שהביא הך מימרא דרבא (ראש השנה דף ו' ע"א) וצדקה מחייב עלה לאלתר בבל תאחר דהא קיימי עניים וכו', ופירש בתשובות, דהא דקאמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר, היינו משתבעה הגבאי ולא משעה שנדר, דאיהו אין בידו לחלקה, ולא פסדי עניים, אבל גבאי תובע ומחלק וכו' ואם מונע וכו' עובר עליו לאלתר, והביא ראי' מפ"ק דערכין, האומר סלע זו לצדקה עד פלא בא ליד גבאי מותר לשנותה, וטעמא ע"כ משום פסידא דעניים דקיימי וכו', הא למדת שמותר לשנותה קודם שבא ליד גבאי, דאין בידו לחלק, אבל משבאת לידו אסור לשנותה, משום פסידא דעניים דקיימי, ולא יהיו המעות מזומנים בידו וכו', שקודם שיתבע הגבאי חותר לשנותה עד שיתבע הגבאי ליום אחד ול"ש שנה שלימה, דאל"כ נתת דבריך לשיעורין עכ"ל, מבואר מזה שלא מצא טעם אחר במה שחילקו חכז"ל בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ, אלא יען שאינו עובר על ב"ת קודם שבא ליד גבאי עד שיתבענו הגזבר, כיון שאין בידו לחלק, שאלו היה לו עוד איזה טעם אחר בזה, לא הי' '''ראי'''' משם שאינו עובר על ב"ת ולפי"ז במעות א"י שאין ביד הגבאים שבחולחלקו, אלא הגבאים שבא"י, אין שום הפרש בין קודם שבא ליד גבאי, ואינם עוברים על ב"ת עד שיתבעו הגבאים שבא"י, ומותר ללוותו, וק"ו לעת כזאת אשר א"א לשלחו, ודלתות המדינה נעולות, אשר א"א שיתבעו הגבאים שב6"יר ואין שום חשש ב"ת, בודאי דשרי ללוותו, ואף שאפשר שישתנה העת ויהי' אפשרות לשלחו, אבל חזינן דאף דהיכא שהגזבר בעיר ויוכל לתבוע בכל עת ויעבור על ב"ת, מ"מ עד שלא תבעו שחסר מעשה התביעה, לא חשו חכז"ל כ"כ והתירו ללוותו, וק"ו ב"ב של ק"ו עכשיו שחסר מעשה רבה כ"כ שיוכל לבוא לידי תביעה, ואם כן הדבר ברור שלדעת המרדכי אין חשש '''אבל''' עדיין יש לחוש כיון שהרבה מהראשונים ז"ל כתבו רק הטעם דאסור ללוותה בשביל שמא ירד מנכסיו, ולא
אבל מדברי התוספות <small>(ב"ב שם ד"ה ולשנותה)</small> והרא<small>(שם פ"א סי' כט)</small> ועוד כמה ראשונים ז"ל משמע דהטעם הוא בשביל דאלים כח הצבור וטובי העיר יותר מהגבאי. וא"כ אין ראיה שיהיה מותר להגבאי להלוות אף לאיזה צבור דלא מעני, אם לא ברשות אותו הצבור שנמסר בידם אלו המעות דאלים כחם.


הזכירו כלל טעם ב"ת, ויוכל להיות שלדבריהם אסור בכגון דא, ואין בכחינו להכריע בין הראשונים ז"ל, ובשו"ע אין הכרע, ולכאורה ממה שפסק בשו"ע סימן רנ"ז ס"ג כדעת המרדכי דאינו עובר על ב"ת עד שיתבע הגבאי, משמע דפסק כדעת המרדכי גם בהך דעד שלא בא ליד גבאי מותר ללוותו, דהרי משם הניא המרדכי הראי' לדין זה, אבל אין זה ברור כ"כ, דהב"י בסימן רצוץ הביא דברי הר"ן והרשב"א והנ"י, דהטעם דאסור ללוותה, בשביל שמא ירד מנכסיו, ולא הזכיר כלל מטעם ב"ת, ובסי' רנ"ז הביא דברי המרדכי, דאינו עובר על ב"ת עד שיתבענו הגבאי, וכתב שהמרדכי הביא ראי' לדבר, ולא העתיק כלל את הראי', ואפשר דאף שסובר כדעת הראשונים המרובים בהטעם דאסור ללוותה בשביל שמא ירד מנכסיו ונדחה ראיית המרדכי, מ"מ הספיק לו להלכה דברי המרדכי גם מהסברא שכ' דמשו"ה אינו עובר על ב"ת עד שיתבענו הגבאי, כיון שאין בידו לחלק, ונראה בעיניו סברתו, בפרט שבעיקר הלכה זו לא נמלא בפוסקים שום חולק, ועדיין צ"ע.
דבאמת <small>(הר"י אבן מיגאש)</small> [הרשב"א] ז"ל בחידושיו לבבא בתרא <small>(שם ד"ה והרמב"ן)</small> נתקשה טובא למה לא חיישינן גם בצבור, דהרי חזינן בגמרא <small>(מגילה כו:)</small> בבנין בית הכנסת דאף בצבור חיישינן לפשיעותא, ונדחק לתרץ בחילוקים. וכל זה נצרך לשיטתו דהטעם הוא דאין חשש בצבור. אבל לפי מה שכתבו הטעם דאדעתא דצבור התנדבו, אין צורך לאלו החילוקים, אלא כיון שהוא על דעת הצבור יש כח בידם לשות באופן זה, ואינם צריכים לחוש כל כך.


ינ
ומדברי התוספות בערכין <small>(ו: ד"ה עד)</small> משמע דצריך שניהם, רשות הקהל וגם צורכי צבור. ואולי גם הב"ח <small>(רס"י רנט)</small> שכתב דנראה לו הטעם בשביל דביחיד אפילו הוא גבאי איכא למיחוש שמא ירד מנכסיו, דלכאורה הוא פלא, האיך כתב דנראה לו כאילו מדעת עצמו כתב טעם זה, והלא הוא מבואר כבר בכמה ראשונים ז"ל, ומובא גם בב"י סימן רנ"ו <small>(קפט:)</small>. אלא אפשר בשביל שכתב זה <small>(הב"ח)</small> בדעת הרא"ש, ובאמת בדברי הרא"ש ז"ל מבואר הטעם בשביל דעדיף כח הצבור, ולכן הוסיף הב"ח ז"ל בדעתו, דגם טעם זה אמת, ונמצא דצריך שניהם וכנראה מדברי התוספות.


וך◖נה צריך להבין, לדעת הסוברין הטעם שמא ירד מנכסיו, מאי נ"מ בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ, ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש הרשב"א ומבואר בשו"ע סימן רנ"ח ס"ו דנדרי צדקה יוכל לישאל לחכם, אבל אם הגיע ליד הגבאי שוב לא מהני שאלה כתרומה ביד כהן, ולפ"ז י"ל דמשו"ה קודם שבא ליד גבאי מותר ללוותו, ולא חיישינן שמא ירד מנכסיו, דאין חשש מכשול עון נדרים בזה, דאם ח"ו ירד מנכסיו יוכל להתיר נדרו, ועניות גופא הוי פתח לישאל על נדרו, ולא מיקרי נולד, דעניות שפירא, כמבואר בגמרא פ' ר"א (נדרים דף ס"ד ע"ב) ובשו"ע סימן רכ"ח סעיף י"ב, אבל אחר שבא ליד גבאי, דשוב לא מהני שאלה, אם ח"ו ירד מנכסיו בעל כרחך יעבור על נדרו, ולכן חשו חכז"ל טפי, אמנם לפהש"ך סימן רנ"ח ס"ק י"ח נוחה טעם זה ויתבאר
ולפי דברי המרדכי <small>(ב"ב סי' תצא)</small> שכתב, דמשום הכי עד שלא בא ליד גזבר מותר ללוותו, כיון דאינו עובר בבל תאחר עד שיתבענו הגזבר, משא"כ אחר שבא ליד גבאי שעוברים תיכף על בל תאחר. לפי טעם זה דמשום הכי אסור להלוות המעות, שחוששין שיתאחר עד שיבא לידי גביה, יותר גרוע להלוות לצבור מליחיד, דאף דצבור לא מעני וישלמו לבסוף, אבל לענין שיבא לידי המשכה ויתאחר, יותר יש לחוש בצבור, כמבואר בגמרא בבא בתרא דף כ<small>(ע"ב)</small> מטעם דקדירה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא, ועיין בחו"מ סימן ד' ברמ"א ובסמ"ע ס"ק ז'.


להלן
והרבה נתקשה בטו"ז סימן רנ"ו ס"ק ד' בהא דרבי ינאי יזיף ופרע, ולא חש לחששא זו דילמא מתרמי עניא וליכא למיתב ליה, ותירץ דצריך לומר דרבי ינאי היה ברור לו בלי ספק שתיכף כשיבואו עניים יוכל להוציא מן הקהל בלי איחור. וא"כ אין זה אלא אז ברבי ינאי, שידע רב כחו בצבור שלו שיבא תיכף לידי גביה, ואין לדמות זה לסתם צבור.


'''ואפשר''' לומר עוד עפמ"ש השיטמ"ק ב"ק דף ל"י בהא דהאומר סלע זו לצדקה, וז"ל ולא תימא דוקא היכא דאומר הרי עלי הוא דיכול לשנותה, שהרי לא הקדישה בתחילת הנדר, אלא אפי' אמר בשעת הנדר הרי סלע זו לצדקה, שאם ישנה אותה לא ילא ידי נדרו, אפי"ה יכול לשנותה לפי שלא נתכוין לומר זו שלא יוכל ללוותה לפי שעה, אלא כך נתכוין, שאם נגנבה '''או''' נאבדה לא יתחייב בה, משבא ליד גבאי אסור לשנותה,
והלא בדברי (הרמיגאש) [הרשב"א] כשנתקשה למה לא חיישינן בצבור, דהלא חזינן בגמרא גם בצבור דחיישינן לפשיעותא, אחד מן התירוצים הוא, דבצדקה לא חיישינן כיון שהעניים דוחקים ותובעים. ולדברי המרדכי דמשום הכי חמור אחר שבא ליד גזבר, כיון שעובר על בל תאחר אף טרם שתובעים ממנו, א"כ אין מעליותא בצבור, כיון שגם הם לא עדיפי אלא אחר שדוחקים ותובעים מהם, ובין כך ובין כך יעבור על בל תאחר.


ועל כרחך דלדעת המרדכי מה שחילקו בש"ס סתם בין צבור ליחיד, הוא בשביל דאלים כח הצבור, וכל המתנדב בצבור, על דעתם התנדב שיעשו כמו שנהגו, כמבואר טעם זה בכמה ראשונים ז"ל.


וא"כ אנן בדידן במעות עניי ארץ ישראל שהוא נדבת יחידים, שנתמנו על זה גבאים מיוחדים בחוצה לארץ, ויותר בארץ הקודש, שאין להצבור שום זכות בזה, כמבואר לעיל <small>(אות א וד)</small>, א"כ לדעת כל אלו הפוסקים שהטעם הוא בשביל כח הצבור, אסור לדידן להלוות אף לצבור.


חצר שאלות ותשובות י י"ד סימן פו ד ב ר י י ו א ל  
ובדברי האריה דבי עילאה ז"ל, י"ל שהיה אז דבר הנמסר לצבור, כמו שכתבתי לעיל <small>(אות ו)</small> שנראה כן מלשונו. ומה שכתב הטעם בשביל דצבור לא מעני, י"ל שהוצרך לשני הטעמים כמו שכתבתי לעיל שנראה כן מכמה פוסקים, או שחשש לכל הדיעות. ולא הוצרך לכתוב לבסוף גם טעם זה שהיה ברשות הצבור, כי כבר כתב בתחילת דבריו ובהצעת השאלה שהסכימו הצבור לזה, ולא הוצרך לכתוב לבסוף אלא טעם זה בשביל דצבור לא מעני. וא"כ לדידן אפשר דגם האריה דבי עילאה סובר דאסור להלוות אף לצבור.


פי' שאסור לגבאי לשלוח יד בקופה '''של''' צדקה דלא גרע מפקדון שהפקד אתו שהשולח בו יד נקרא עליו גזלן עכ"ל, ולכאורה צריך להבין לפי דבריו שבאמירתו סלע זו נתחייב בנדרו, שאם ישנה אותה לא '''ילא''' ידי נדרו, ואך אמדינן דעתו שלא נתכוין כלל שלא יוכל ללוותה לפי שעה, וצ"ל שאומדן דעת הזה הוי כמו תנאי בנדר שמבטל משמעות דבריו, א"כ אף כשבא ליד גבאי, מ"ט הוי כשולח יד בפקדון, הלא לא נתנו לגבאי אלא על סמך נדרו שהי' ע"ד כן שיוכל ללוותו, וא"כ גם נתינתו ליד גבאי הי' ע"ד כן, ונראה מזה שכ"ה האומדנא שעד שבא ליד גבאי חושב ללוותו, משא"כ אחר שבא ליד גבאי, כיון דשכיחי עניים דמשו"ה עובר לאלתר על ב"ת, שוב אסח דעתי' מיני' דחושב דבודאי יחלקו הגזבר תיכף.
'''<big>י</big>'''


'''ובהכי''' ,יתא מה שתלה הטעם ומשבא ליו גבאי אסור ללוותו דלא גרע מפקדון שהפקד אתו, והלא גם בפקדון שהפקד אתו, אין זה החלטה שיהי' אסור ללוות, דבהופקד אצל שולחני '''או''' חנוני שצריך לעולם למעות מבואר בגמרא בבא מציעא פרק המפקיד (דף מ"ג ע"א) ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רצ"ב (סעיף ז') דמותר להשתמש בהם זולת אם קשורים קשר משונה, והטעם הוא דאדעתא דהכי הפקידו, עי' סמ"ע סימן רצ"ב ס"ק מ"ה, ואך בעה"ב הוא דאסור להשתמש בו, וא"כ אם נדמה זה לפקדון, יהי' חילוק בין חנוני או בעה"ב, וזה ודאי '''א"א''', ובפרט דלדידן אף בעה"ב דינו כחנוני כמבואר בסמ"ע שם ס"ק י"ח בשם המרדכי ובס"ק י"ט בשם המהרי"ק דאין חילוק גם בין עשיר לעני. ולפי הנ"ל ניחא כיון דכל אלו הדינים תלוי באומדן דעת המפקיד, ובצדקה דשכיחי עניים ומחויב לחלקו לאלתר, אינו דומה לסתם פקדון שהופקד על איזה זמן עכ"פ ודינו לעולם כמו בהופקד אצל בעה"ב בזמן הש"ס, דלא הפקידו ע"ד להשתמש בו, והוי שולח יד בפקדון '''אם''' משתמש בו.
וגם בדבר הנמסר לצבור שכתבו הראשונים ז"ל דכל המתנדב על דעת הצבור הוא מתנדב ואלים כח טובי העיר, עכשיו שדא ביה נרגא בשו"ת דברי חיים חלק ב' או"ח סימן י"ד. שכתב לענין מכירת בית הכנסת שכתב המגן אברהם <small>(סי' קנג ס"ק לה)</small> משום דעל דעת אנשי הקהל נותנים, דעכשיו זה ליתא, דזה לא היה רק בזמנם דהוי הממונים ראשי הקהל ממונים מפי הד' ארצות, ורבני הארצות המשגיחים על התנהגותם, לא כן עתה אשר בעוה"ר רוב מנהיגי העיירות על פי הערכאות, כידוע, לא על דעת זה נדבו הנותנים, יעיי"ש.


וטעם זה י"ל אף לדעת האומרין דהחשש הוא שמא ירד מנכסיו, דקודם שבא ליד גבאי דאמדינן דעת הנותן שלא נתן ע"ד כן שלא יוכל ללוותה לפי שעה, כמו שמועיל האומדנא הזו לפי"ד השטמ"ק להוציא ממשמעות הלשון דהרי זו, שלא יתחייב ליתן בטינא, כמו כן מועיל האומדנא שלא נדר ע"ד חומר הזה, לחוש לשמא ירד מנכסיו, וכמו שכתב באמת בתשובות הרא"ם (סימן נ"ג) ועוד כמה פוסקים, דלעולם הולכין בנדרי צדקה אחר אומדן דעת הנודר ועי' בתשו' שער אפרים סימן ס'ץ, משא"כ אחר שבא ליד גבאי דליכא אומדנא בזה, ואדרבה ע"י שמחויב לחלקו תיכף, אומדין דעתו של הנודר שאינו
ובעוה"ר לא אכשר דרא מזמנו עד עתה, ואדרבה עוד גברו האלמים ובעלי זרוע, וברוב המקומות אין הממונים מאלו שסומכים עליהם שבודאי יעשו כדת וכהלכה.


חושב עוד ללוותו, ושוב הדר דינא דחששא שמא ירד מנכסיו, כיון שאין לנו אומדנא להיפך, ולכן אסור להגבאי להלוותה. ולפי זה '''אם''' הטעם במה שחילקו בין קודם שבא ליד הגזבר לאח"כ, הוא בשביל אומדן דעת הנודר, וי"ל שתלוי ג"כ בזה, יען שכשבא ליד גזבר עומד להתחלק תיכף כמו שכתבתי, א"כ כשמעורב המעות לשלוח ולהסתלק, י"ל דכו"ע מודו לדעת המרדכי דלא הוי בכה"ג לענין זה כבא ליד גבאי, ומותר ללוותו.
ומטעם זה נראה שבטל עכשיו גם הכלל דצבור לא מעני, כי אף דלא מעני, אבל אי אפשר לגבות מהצבור אלא ע"י המנהלים, ואם המנהלים לא טובים ואינם מתנהגים כשורה בגביית ובהתחלקות המעות, אין ממי לתבוע. ולפעמים אף אם המנהלים טובים, אין בכחם לכפות את הצבור כראוי. ומעשים בכל יום יוכיחו, שברוב המקומות אין משלמין עכשיו כראוי את חובתם ההכרחי לפרס המגיע למשועבדים, בטענת אין לי, והורגלו בטענה זו רוב הקהילות יום אחר יום בכל דבר הכרחי המוטל עליהם, ואיה הכלל דצבור לא מעני.


'''יד'''
ועל כרחך שהוא כעין מה שכתב בתשובות הרשב"א <small>(ח"א סי' תריז)</small> שהובא בבית יוסף סימן רנ"ט <small>(קצג:)</small> דמה שאמרו בגמרא דרשאין לעשות מקופה תמחוי וכו', אין זה אלא בזמנם שהיו מספקים לעניים כל צרכיהם, ואם חסר להם חוזרין וגובין מהצבור, אבל בזמן שאין מספקין צרכי העניים לגמרי ואין ממלאים חסרונם, נשתנה הדין.


'''אבל''' הנלפענ"ד עוד, דהנה קשה עוד לדעת האומרים הטעם שמא ירד מנכסיו, דהלא טעמו של המרדכי שמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם, מבואר בגמ' כתובות (ק"ו ע"ב) גבי אין משתכרין בשל עניים, ולמה נטו מטעם המבואר בש"ס, הגפ שאפשר יש סברא דיותר יש לחוש לשמא ירד מנכסיו במלוה '''את''' המעות לצרכו, דיוכל לאוכלם כולם ולא יהיה לו כלל לשלם, אבל גבי משתכרין יוכל ליתן המעות בפירות, או סחורה טובה שאינה עומדת כ"כ לבא לידי הפסד לגמרי, אבל אוחו הטעם שכ' גבי '''אין''' משתכרין, דשמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם, פשיטא דשייך גם במלוה את המעות לצורכו. הן אמת שי"ל דהוצרכו לחדש הטעם דשמא ירד מנכסיו, כדי לתרץ מה שאמרו דרשאין לעשות מקופה תמחוי, מטעם דהוי כעין הלואה, וצריך לחלק בשביל דצבור לא מעני, וחילוק זה לא שייך אלא להטעם דשמא ירד מנכסיו, אבל להטעם דשמא לא יהי' ליתן להעניים מיד, '''אין''' חילוק בין צבור ליחיד, אבל לפיעל הש"ס גופי' קשה, כיון שהחליטו גבי אין משתכרין טעם זה שלא יהי' ליתן לעניים מיד, למה חילקו במלוה בין צבור ליחיד, ולא חששו לטעם זה.
הרי, דאף דכללא כיילי בגמרא רשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי ולשנותן, ולא כתבו שום תנאי וטעם בדבר, ואע"פ כן כתב הרשב"א ז"ל כיון דחזינן עכשיו שנשתנה הזמן בהנהגת הצבור, ליתא להך כללא. ומכל שכן בהך כללא דצבור לא מעני, דאף שמבואר כן בגמרא <small>(ירושלמי גיטין פ"ג סוף ה)</small> ובראשונים ז"ל, כיון דחזינן עכשיו ההיפך, בגרמא דהתנהגות הצבור אשר נשתנה מזמנים הקודמים, תו אין לסמוך על הך כללא.


'''ואפשר''' לומר, דמבואר בגמרא ערכין דף ו' ע"א, דבאומר הרי זו משתמש בה כי היכי דליתחייב באחריותה, וצריך להבין לכאורה דא"כ גם אחר שבא ליד גבאי נימא כן, דלישתמש בה כי היכי דליתחייב באחריוכה, אך ידבאמת לעומת זה אם מלוה אותה להשתמש בה, יש חששא דשמא ירד מנכסיו, אך קודם שבא ליד גבאי דאין חשש ב"ת טרם שיתבענו הגזבר כמ"ש המרדכי ואין שם אלא חששא אחת דשמא ירד מנכסיו, לעומת זה אם אינו רשאי להלוות '''את''' המעות יש חששא דגניבה ואבידה, ומוטב להלוותה כי היכי דליתחייב באחריותה, אבל אחר שבא ליד גבאי, דנתוסף החשש של ב"ת אם יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם מיד, א"כ כשמלוה את המעות, יש לנו ב' חששות, חדא דשמא ירד
ואם כן היתירו של האריה דבי עילאה ז"ל להלוות לצבור בשביל דצבור לא מעני, עכשיו נפל פותא בבירא. והרבה נשתנה הזמן אף מעת שאנו זוכרין, ומכל שכן מזמנו של האריה דבי עילאה. ואף בצבור שרואין שהמה והממונים טובים בזה, מ"מ בהלואה שהוא לשלם לאחר זמן, מי יודע מי ומי הממונים שיהיו אז.


'''<big>יא</big>'''


ובפתחי תשובה סימן רנ"ט ס"ק ד' על הך דינא דמשבא ליד גבאי אסור ללוותו, הביא דכתב בספר חמודי דניאל, בזמנינו נהגו להקל בזה, אפשר כיון שנהגו כן, לב בית דין מתנה עליהם.


שאלות ותשובות י י"ד סימן פו ד ב ר י י וא ל רצט
ועדיין לא נחה דעתי בזה, דמבואר בתוספות מעילה דף י"ד ע"א ד"ה בונין דלא שייך לב בית דין מתנה עליהם אלא בנדבת צבור, אבל לא שייך לומר לב בית דין מתנה בהקדש נדבת יחיד, אפילו הקדישם למסרם לצבור. וכן מבואר בתוספות מנחות דף ט"ו ע"ב ד"ה אפשר, ולשון רש"י ז"ל בשבועות דף י"א <small>(ע"א ד"ה לב)</small> לב בית דין מתנה, דכל מילי דצבור, בית דין נותנין לב. וא"כ בהני נדבות יחידים שלא נמסרו כלל לצבור, בודאי דלא שייך כלל לומר לב בית דין מתנה.


מנכסיו, ואף אם לא ירד מנכסיו יש חששא דב"ח, כמו גבי אין משתכרין, ולנגד ב' חששות אינו מועיל הטעם דלישתמש בה כי היכי דליתחייב באחריותה, שמסלק בזה חשש '''א'<nowiki/>''' דגניבה ואבידה, כי טובים השנים מן האחד, ונמצא לפי"ז כי ב' אלו הטעמים מצרך צריכי, ולכן בצבור דלא מעני, דל"ש הטעם דשמא ירד מנכסיו, לנגד חשש '''א'''' דשמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם, מועיל הטעם דטוב להלוותם כי היכי דליתחייב באחריותה, ויסולק החשש דגניבה ואבידה, ואין להקשות דחזינן גבי אין משתכרין בשל עניים, דאף היכא דאיכא רווחא לעניים, אינו דוחה הטעם דשמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם, כי אינו דומה מניעת הריוח להפסד כמבואר בש"ע הלכות חול המועד (סימן תקל"ט) גבי דבר האבד, ובהלכות שבת (סימן רמ"ד) ועוד בכמה מקנות כנודע ובזה מתורץ קושיות הטו"ז בסי' רנ"ו ס"ק ד' שנחקבה טובא בהא דר"י יזיף ופרע דניחא להו לעניים בעיכוב המעות בידו, שהי' כופה את הצבור ליתן יותר, דהלא מבואר גבי אין משתכרין, דאסור אף בדאיכא רווחא לעניים, ונדחק שר"י הי' בטוח לגבות מן הצבור תיכף בלי איחור, ובמהרי"ק מבואר דגם גבי ר"י הי' '''חשש''' זה שמא '''לא''' יוכל לגבות תיכף מן הצבור ויתאחר הדבר, ולכן העלה מזה להלכה דאין פ"ש בכלל צדקה, והט"ז חלק עליו מחמת קושי' הנ"ל מהא דאין משתכרין בשל עניים. ולהנ"ל מיושב דברי המהרי"ק וקושי' הטו"ז לק"מ, כי הי' בר"י דיזיף ופרע ב' המעלות, שהי' מציל מחשש גניבה ואבידה ע"י שנתחייב עי"ז באחריותה, וגם הי' רווחא לעניים, ומועיל גם נגד הב' חששות, דשמא ירד מנכסיו וב"ת, וגם בלא"ה לא הי' אצלו החשש דשמא ירד מנכסיו כיון שהי' גובה מן הצבור, וצבור '''לא''' מעני כנ"ל, משא"כ גבי '''אין''' משתכרין שאין שם אלא מניעת הריוח בלבד
ואולי גם החמודי דניאל מיירי בקופת הצדקה של צבור, ואין הספר חמודי דניאל תחת ידי. ועכ"פ בנידון דידן לא הועלנו בזה מאומה.


ומעתה לפי זה הר"ן והרשב"א והנ"י שעסקו שם לתרץ הך דרשאי לעשות מקופה תמחוי, והוצרכו לחלק בין צבור ליחיד, שם הוצרכו לכתוב הטעם דשמא ירד מנכסיו, כי '''אך''' בשביל זה הטעם הוא דיש לחלק בין צבור ליחיד, דצבור '''לא''' מעני, אבל המרדכי שעסק לבאר החילוק בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ, הוכרח לומר הטעם משום ב"ת שמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם מיד, אבל אין בזה שום פלוגתא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובאמת שני אלו הטעמים מקורם טהור מדברי הש"ס, ומיצרך צריכי לישוב הסוגיות שבכתובות וב"ב וערכין '''כאשר''' '''ביארתי''', '''חה''' נלפענ"ד דרך נכון להשוות דברי הפוסקים ולתרצם בסוגיות
ובלאו הכי קשה לומר לב בית דין מתנה, במנהג כזה, דהרמ"א ז"ל בסימן רנ"ט סעיף ב' אחר שכתב דהולכים אחר המנהג, דכל המקדיש אדעתא דמנהגא מקדיש ולב בית דין מתנה על זה, סיים, ובלבד שיהא מנהג קבוע. הרי, דלאו בכל המנהגים אפשר לומר לב בית דין מתנה, אלא צריך לידע אם הוא מנהג קבוע, והש"ך שם בס"ק ח' מפקפק גם בזה.


הש"ס, וא"כ שפיר עשה הב"י שבסימן רנ"ו העתיק דברי הר"ן והרשב"א והנ"י, ובסי' רנ"ז דברי המרדכי, וגם בשו"ע לא הביא שום פלוגתא בזה, ונמצא לפי"ז לדינא כיון שאין חולק על המרדכי מותר בנ"ד להלוות לכר'ע,
והרבה נדחק בתרומת הדשן סימן רע"ג לומר טעם זה דלב בית דין מתנה, אלא משום דאי אפשר ליזהר, כמו שהביא הרמ"א ז"ל באו"ח סימן קנ"ד סעיף ח' טעם זה דאי אפשר ליזהר, ועיי"ש במג"א ס"ק ט"ו.


'''טי'''
ובנידון דידן אף שהרבה גבאים נוהגין להקל להלוות ממעות צדקה, קשה לומר על זה שהוא מנהג קבוע. והנך רואה באריה דבי עילאה שהיה ממש פיקוח נפש, והיה מונח המעות ארץ ישראל שלא היה באפשרי לשלחו, ואע"פ כן לא רצו להלוות בלי שאלת חכם, ולא התיר אלא לצבור דלא מעני. וא"כ אין זה מנהג קבוע כל כך. ואולי לאו כל המדינות שווין, והחמודי דניאל ראה מנהג מדינתו. א"כ אין ראיה למדינתנו, אם לא נדע ברור שהוא מנהג קבוע. ובלשון החמודי דניאל שהובא בפתחי תשובה כתבו ג"כ בדרך אפשר, כנראה שהוא ללימוד זכות יען שלא היה בידו לתקן המנהג, אבל אין זה טעם מספיק.


'''אך''' כיון שעדיין צ"ע, כי לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. נלפענ"ד לצרף עוד, דהנה בירושלמי מגילה פ' בני העיר ר' חייא בר אבא אזל לחמץ, יהבו לי' זוזי למפלג ליתמי ולארמלתא, נפק ופלגינהו לרבנן, מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהם, ר"י '''ב"א''' ור"י בשם ר"א אמר כל המצוות עד שלא יתנו ליד הגזברים אתה רשאי לשנותן, משינתנו ליד הגזברים, א"א רשאי לשנותן. ונתקשו כולם האיך שינה ר"ח אותן המעות שנתנו לו ליתמי ולארמלתא לרבנן, דכיון שנתנו לו המעות למפלג, נעשה גבאי עליהם ואסור לשנותם, ותי' המהריט"ץ בשם הר"ם די בוטין דרחב"א לאו גבאי הי', ולא נתנו לו שהוא יחלקם אלא שיגיעם ליד הגבאי לחלקם, דייקא נמי דקתני יהבו לי' זוזי למפלג, ולא דליפלגינהו איהו, וכן כתב המחנה אפרים ה' לדקה, ובנודב"י תנינא תו"מ סימן נ' הביא זה בשם ס' בני יעקב ודחה דבריו. וכבר תמה עליו בשערי ירושלים הנדפס בירושלמי החדשים שנעלם ממנו דברי תשו' מהר"ם מרוטענבורג סימן תתקמ"ג שמבואר שם דמשו"ה שינה רחב"א '''את''' המעות, יען שלא באו עדיין לידי גזבר, וראיתי אח"כ במרדכי פ"ק דב"ב שכתב ג"כ ממש כלשון המהר"ם, והמריט"ץ והמחנה אפרים הסכימו כן מדעתם ולא הביאו שכבר מבואר זה בראשונים ז"ל. עכ"פ נשמע מדברי כולם, שכיון שלא ניתן המעות ביד רחב"א שיחלקם הוא בעצמו, אלא למסרם לאחר לחלקם, לא הוי דינו לענין זה כבאו ליד גבאי, והי' מותר להלוותם לצורך מצוה אחרת
'''<big>יב</big>'''


'''ובחו"מ''' סימן קכ"ה בתומים ס"ק ח' מסתפק בהך דינא דצדקה אחר שבאה ליד גזבר לא מהני שאלה, אם זה הוא דוקא כשמסרו ליד גבאי הממונה מן הצבור, '''או''' אף אם מסרו '''ליד''' אחר דינו כנמסר ליד גבאי, והנוב"י שם בחו"מ סימן נ' הסביר הדבר, '''למה''' במסרו ביד אחר אינו נעשה גבאי לזכות להעניים, כיון שאין בידו הכח לחלק להעניים לפי דעתו, לכן אינו זוכה בשבילם יעיי"ש. הן אמת כי מדברי הסמ"ע והש"ך בחו"מ סימן קכ"ה ס"ק כ"ה נראה דאף '''אם''' נתנו '''לאחר''' שאינו גבאי צדקה קבוע, ג"כ לא מצי למתשל עלי', וא"כ גם אחר
אבל הנראה לפענ"ד בזה, דהנה כבר הבאתי <small>(אות ט)</small> דעת המרדכי, וכדי להבין הדברים, ראיתי להעתיק לשון קדשו.


ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא, אחר שהביא הך מימרא דרבא <small>(ר"ה ו.)</small> וצדקה מחייב עלה לאלתר בבל תאחר דהא קיימי עניים וכו', ופירש בתשובות, דהא דקאמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר, היינו משתבעה הגבאי ולא משעה שנדר, דאיהו אין בידו לחלקה, ולא פסדי עניים. אבל גבאי תובע ומחלק וכו', ואם מונע וכו' עובר עליו לאלתר. והביא ראיה מפרק קמא דערכין <small>(ו.)</small>, האומר סלע זו לצדקה, עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה, וטעמא על כרחך משום פסידא דעניים דקיימי וכו'. הא למדת שמותר לשנותה קודם שבא ליד גבאי, דאין בידו לחלק. אבל משבאת לידו, אסור לשנותה, משום פסידא דעניים דקיימי, ולא יהיו המעות מזומנים בידו וכו'. שקודם שיתבע הגבאי מותר לשנותה עד שיתבע הגבאי, לא שנא יום אחד ולא שנא שנה שלימה, דאל"כ נתת דבריך לשיעורין, עכ"ל.


מבואר מזה שלא מצא טעם אחר במה שחילקו חכז"ל בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ, אלא יען שאינו עובר על בל תאחר קודם שבא ליד גבאי, עד שיתבענו הגזבר, כיון שאין בידו לחלק. שאלו היה לו עוד איזה טעם אחר בזה, לא היה ראיה משם שאינו עובר על בל תאחר.


ש שאלות ותשובות י י"ד סימן פו ד ב ר י י ו א ל
ולפי זה במעות ארץ ישראל שאין ביד הגבאים שבחוצה לארץ לחלקו, אלא הגבאים שבארץ ישראל, אין שום הפרש בין קודם שבא ליד גבאי, ואינם עוברים על בל תאחר עד שיתבעו הגבאים שבארץ ישראל, ומותר ללוותו.


שאינו גבאי זוכה עבורם ונעשה '''אז''' גבאי, דהטעם דלא מצי למתשל, הוא בשביל דהוי כתרומה ביד כהן, כמבואר בדברי הרשב"א (ח"א סימן תרנ). אבל יש חילוק בין הנושאים, כמבואר בהדיא בש"ך סימן רנ"ח ס"ק י"ת, שנתקשה במה דהקשו הרי"ף והתוספות ושאר פוסקים בפרק ד' דבבא קמא (דף ל"ו ע"ב) גבי ההוא דהדר ואמר נותני' לעניים דאמר רב יוסף אנן ידי עניים אנן, תיפוק לי' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, ותירצו בתירוצים שונים, ואמאי לא תירצו דאי משום אמירתו לגבוה הי' יכול להתיר ע"י שאלה, אבל משום דאנן ידי עניים אנן, הוי לי' כאלו בא ליד עניים, ואין יכול להתיר, ותי' הש"ך דהתם כיון דאותו הסלע לא הי' ברשותו, אפי' לא הוי אנן ידי עניים לא הי' יכול להתיר יעיי"ש, והנה '''א'''' מן התי' שם בתוס' הוא, דלא הי' רוצה אלא ללוותו ולפרעו אח"כ, וע"ז אמר לו אנן יד עניים אנן, והוי בא לידי גבאי שאינו רשאי ללוותו, ולפי דברי הש"ך, דלכך לא תירצו התוס' דנ"מ במה דאמר אנן יד עניים אנן לענין דלא יועיל שאלה, כיון דלזה סגי במה שהוא ביד אחר, אף אם אינו יד עניים, א"כ מבואר בהדיא בזה דיש לחלק, דלענין דלא מהני שאלה סגי במה דבא ליד אחר וזוכה עבורם, אבל שיהי' אסור ללוותו, צריך שיבא ליד גבאי ממש שידו כיד העניים, ולכן כתב רש"י ז"ל שם רב יוסף גבאי צדקה הי', דאלו לא הי' גבאי לא הי' סגי במה שזוכה עבורם '''ובזה''' נדחה מ"ש הנוב"י תנינא יו"ד סי' קנ"ד דהרמב"ם חולק על ד' הרשב"א שכ', דאחר שבא ליד גבאי לא מצי הנודר למיתשל טלה, מדלא הביא כלל בחיבורו הך מימרא דר' יוסף דאמר אנן י"ע אנן, וצ"ל כיון דאין נאלא לענין זה דאסור להלוותה אחר שבא ליד גבאי, ודין זה כבר מפו' בדבריו בה' מתנות עניים (פ"ח ה"ד), לכן לא הוצרך להביא עוד הך מימרא דר"י, ואם נימא דסובר כדעת הרשב"א ז, דאחר שבא ליד גזבר לא מצי למיתשל עלם, א"כ עדיין יש נ"מ בהך מימרא דר"י לענין דלא מצי למיתשל עלה, והיה לו להביאו יעיי"ש. אמנם לפי דברי הש"ך דלענין שלא יועיל שאלה אצ"ל אנן יד עניים אנן, כי סגי במה שבא ליד אאר '''אף''' בלי הטעם דאנן י"ע אנן, א"כ אף לפי הרשב"א '''אין''' נ"מ בהך מימרא דר"י לענין שאלה, אלא לענין הלואה שכבר מפורש בהלכות מתנות עניים וגם במ"ש שהרא"ש פליג על הרשב"א וחולק בזה מסברא על דברי הש"ך, יש לפלפל הרבה, אלא שאין כאן מקומו.
וקלעת כזאת אשר אי אפשר לשלחו, ודלתות המדינה נעולות, אשר אי אפשר שיתבעו הגבאים שבארץ ישראל, ואין שום חשש בל תאחר, בודאי דשרי ללוותו. ואף שאפשר שישתנה העת ויהיה אפשרות לשלחו, אבל חזינן דאף דהיכא שהגזבר בעיר ויוכל לתבוע בכל עת ויעבור על בל תאחר, מ"מ עד שלא תבעו, שחסר מעשה התביעה, לא חשו חכזכל כך והתירו ללוותו. וק"ו בן בנו של ק"ו עכשיו שחסר מעשה רבה כל כך שיוכל לבוא לידי תביעה, ואם כן הדבר ברור שלדעת המרדכי אין חשש.


'''ועכ"פ''' מבואר שגם דעת הש"ך כדעת המהריט"ץ ושאר פוסקים, שכתבו דכיון שלא ניתן לרחב"א נחלק הוא
אבל עדיין יש לחוש, כיון שהרבה מראשונים ז"ל כתבו רק הטעם דאסור ללוותה בשביל שמא ירד מנכסיו, ולא הזכירו כלל טעם בל תאחר, ויוכל להיות שלדבריהם אסור בכגון דא, ואין בכחינו להכריע בין הראשונים ז"ל.


בעצמו אלא למסור לאחר לחלקם, הותר לו עדיין ללוותו לצורך מלוה אחרת, וכמו כן הוא בנ"ד אשר כל הגבאים שבחו"ל, '''אין''' בידם לחלק לכאו"א, אלא שולחים להגבאים שבא"י שיחלקו הם, לא נקרא לענין זה באו ליד גבאי, ומותר ללוותו לצורך מלוה אחרת ואין לטעות במ"ש הש"ך סימן רנ"ט סק"א דלדבר מצוה יכול לשנות, דזה נלקח מדברי הרא"ש והטור כמ"ש הש"ך, והם מיירי לענין לשנות לגמרי באופן שלא לפרוע, וכמו שפירשו דבריהם הפרישה והשער אפרים ומחנה אפרים שהבאתי לעיל, אשר כלא שייך בנ"ד, וכבר הארכתי בזה, והנך רואה שכולם נתקשו בדברי הירושלמי, איך הי' רחב"א יכול לשנותו אף שהי' לדבר מצוה לרבנן, אבל מטעם הנ"ל נראה דמותר, ועכ"פ חזי לאצטרופי לדעת המרדכי, ובפרט כעת שא"א לשלוח.
ובשו"ע אין הכרע, ולכאורה ממה שפסק בשו"ע סימן רנ"ז סעיף ג' <small>(בהגה)</small> כדעת המרדכי דאינו עובר על בל תאחר עד שיתבע הגבאי, משמע דפסק כדעת המרדכי גם בהך דעד שלא בא ליד גבאי מותר ללוותו, דהרי משם הביא המרדכי הראיה לדין זה.


'''טז'''
אבל אין זה ברור כל כך, דהב"י בסימן רנ"ו <small>(קפט:)</small> הביא דברי הר"ן <small>(ב"ב ח: ד"ה ורשאין)</small> והרשב"א <small>(שם ד"ה והרמב"ן)</small> והנמוקי יוסף <small>(ו.)</small>, דהטעם דאסור ללוותה, בשביל שמא ירד מנכסיו, ולא הזכיר כלל מטעם בל תאחר. ובסימן רנ"ז <small>(קצ:)</small> הביא דברי המרדכי <small>(ר"ה סי' תשב)</small>, דאינו עובר על בל תאחר עד שיתבענו הגבאי, וכתב שהמרדכי הביא ראיה לדבר, ולא העתיק כלל את הראיה.


'''עוד''' נראה בזה, דהלא ממון עניים דין '''א'''' לו עם מעות יתומים, כמ"ש כל הפוסקים, ומקורו מגמרא הנ"ל בבא קמא ל"ו דאמר אנן יד עניים אנן, מדאר"י א"ש יתומים אינם צריכים פרוזבול, הרי והשווה אותם, וכ"כ ר"ח שם ובספה"ת באריכות. ובמעות יתומים מבואר בשו"ע הלכות אפוטרופוס סי' ר"צ שאין מוסרין אלא למי שיש לו אחריות נכסים ועידית '''או''' דהבא פריכא כמבואר בגמ' ב"מ דף ע', ומה שלא האריכו כ"כ בתנאים האלו במעות צדקה, אפשר בשביל שאין הדרך להשהות מעות הצדקה בביתו, כי עניים שכיחי וקיימי כמבואר בגמ', ועוברים על ב"ת, ואעפ"כ גם בגבאי צדקה צריך לדקדק שיהי' עשיר ואיש אמיד, ולשון הב"ח בסימן רנ"ט אפילו הוא גבאי איכא למיחוש שמא ירד מנכסיו, ואינו מובן לכאורה, מה הרבותא שאמר אפי' הוא גבאי, הלא הגלגל החוזר בעולם, אינו מחלק כלל בין גבאי לשאר אנשים, וע"כ דכוונתו דכיון דאין ממנין גבאי אלא העשיר והבטוח היותר גדול, אעפ"כ עדיין איכא למיחוש בי' שמא ירד מנכסיו, ועכ"פ לעת כזאת שא"א לשלוח, ומי יודע עד '''מתי''' יהיו מונחים המעות, יש חשש גם במונחים אצל הגבאי, והלא במפקיד מעות אצל החנוני ושולחצי שמותר ללוות, ג"כ הטעם שיודע המפקיד שכיון שצריך למעות בודאי ילוה מהם, ולכן הפקידו אדעתא דהכי, ובלא"ה אחכז"ל ב"מ דף ע"ה ובשו"ע סימן ע' כל המלוה מעות בלא עדים עובר משום ולפני טור, ולענין זה שילוה הגבאי לעצמו המעות '''בא''' י פן שבדעתו לפרוע ליכא סהדי, ובפרט אחר שכבר העיד התמידי דניאל שנוהגין כן ללוות מאלו המעות, אף שנתקשה בטעם הדבר ולא העלה דבר ברור, אבל
ואפשר דאף שסובר כדעת הראשונים המרובים בהטעם דאסור ללוותה בשביל שמא ירד מנכסיו, ונדחה ראיית המרדכי, מ"מ הספיק לו להלכה דברי המרדכי גם מהסברא שכתב דמשום הכי אינו עובר על בל תאחר עד שיתבענו הגבאי, כיון שאין בידו לחלק, ונראה בעיניו סברתו. בפרט שבעיקר הלכה זו לא נמצא בפוסקים שום חולק, ועדיין צ.


'''<big>יג</big>'''


והנה צריך להבין, לדעת הסוברין הטעם שמא ירד מנכסיו, מאי נפקא מינה בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ.


שאלות ותשובות יו"ד סימן פו ד ב ר י י וא ל שא
ולכאורה רציתי לומר לפי מה שכתב הרשב"א <small>(שו"ת ח"א סי' תרנו)</small> ומבואר בשו"ע סימן רנ"ח סעיף ו', דנדרי צדקה יוכל לישאל לחכם, אבל אם הגיע ליד הגבאי שוב לא מהני שאלה, כתרומה ביד כהן. ולפי זה י"ל דמשום הכי קודם שבא ליד גבאי מותר ללוותו, ולא חיישינן שמא ירד מנכסיו, דאין חשש מכשול עוון נדרים בזה, דאם ח"ו ירד מנכסיו יוכל להתיר נדרו. ועניות גופא הוי פתח לישאל על נדרו, ולא מיקרי נולד, דעניות שכיחא, כמבואר בגמרא פרק רבי אליעזר <small>(נדרים סד:)</small> ובשו"ע סימן רכ"ח סעיף י"ב <small>(בהגה)</small>. אבל אחר שבא ליד גבאי, דשוב לא מהני שאלה, אם ח"ו ירד מנכסיו, בעל כרחך יעבור על נדרו, ולכן חשו חכז"ל טפי. אמנם לפי דברי הש"ך סימן רנ"ח ס"ק י"ח נדחה טעם זה, ויתבאר להלן <small>(אות טו)</small>.


הגבאים אין חוקרין כל כך אחר הטעמים בעת שצריכין למעות, ודי להם במה ששומטים שיש גם גבאים אסרום שנוהגין כן, וא"כ יותר טוב להיות קובץ על יד מכמה אנשים בטוחים גדולים שיתן כאו"א אחריות על איזה סכום שמשער בדעתו ליתן אי"ה כשיהי' אפשרות לשלוח, ודומה לזה אמרו בגמ' דלמיתה דחד חיישינן, לתרי לא חיישינן, ועיין תוס' יומא דף ב' ד"ה וחכ"א ותוספות יבמות דף כ"ו דכו"ע עודו בזה, ומה שלא הודו שם חכמים לר"י, הוא בשביל שאינו אלא בשביל מעלה דכפרה, וכעין זה הוא מ"ש לבור לא מעני בשביל דרבים הם, וגס כי לזמן מרובה יש גם חשש מיתה, ולדעת הרא"ש (נדרים ג ) זמן מרובה לענין זה הוא ל' יום, ולדעת כ"פ הוא פחות מל' יוס, ובחשש מיתה איכא גם חשש על המעות, כי מי יודע מי ישלוט אחריו בנכסיו, וגם יש חששא דגניבה ואבידה ושאר מקרי ופגעי הזמן, אם מונחים כל המעות במקום אחד, וכמו דבחשש מיתה חילקו חכז"ל בין זמן מרובה לזמן מועט, כן הוא בכל החששות דיש לחלק כן, ועי' תשו' הב"ח סימן פ"ו לענין החשש שמא החליף בגדיו ופינה מה שבכלים, דלעולם יש לחוש יותר בזמן מרובה מבזמן מועט יעיי"ש, והוא דבר המובן שאריכות הזמן עלול יותר לכל המקרים מבזמן קצר, וחכז"ל התירו להשתמש בהצדקה באומר הרי זו, כי היכי דליתחייב באחריותה, ומכש"כ באחריות וזמן מרובה בעת שיש חששות גדולות ועצומות עד אין מספר, בפרט כשמונחים המעות במקום '''א'''', ובודאי יותר טוב אם יש אחריות מהרבה אנשים על איזה סכום, דבהרבה אנשים ל"ש לחוש כ"כ על כולם, ואף בישראל אחכז"ל (פסחים פ"ז מ) וישראל קדושים הם בודאי ימצאו אנשים חשובים ובטוחים צדקות פרזונו, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן, שיתחייבו עצמם על איזה סכום, כי יעשו בזה מצות הרבה בכפלים, הא' מה שעל סמך אחריות זה אפשר ליקח ממעות א"י ליתנו לצורך מצות גדולות של פק"נ, והב', במה שיקבל עצמו ליתן אח"כ הסכום הזה בעת שיהי' אפשרות לשלוח, והוי כאילו עושה תיכף גם זה, כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ושוב כשיהי' אפשרות לשלוח, יקיים בפ י על ויחזיר הסכום הזה שקיבל עליו ואין קץ למתן שכרו, ועי' בתשו' מבי"ט ח"ג סימן ט"ו, דאם מלוה ממעות צדקה לצורך מצוה אחרת ופורעו אח"כ, הרי שימש צדקתו לב' מצות, חסו הדרך הנכון לפענ"ד באלו המעות, אבל בתנאי כפול שיהי' האחריות כתוב וחתום מאנשים נאמנים ובטוחים גדולים, שיהיו המעות ממש כמונח בקופסא שבעת שיהיה אפשרות לשלוח לא"י ישלמו הסכום תיכף בלי איחור, ואם אפשר ליקח גם אחריות הקהל, מצורף לזה האחריות שיתנו יחידים בטוחים גדולים, מה טוב, כי לפעמים
ואפשר לומר עוד על פי מה שכתב השיטה מקובצת בבא קמא דף ל"ו <small>(ע"ב ד"ה עוד כתב)</small> בהא דהאומר סלע זו לצדקה, וז"ל, ולא תימא דוקא היכא דאומר הרי עלי, הוא דיכול לשנותה, שהרי לא הקדישה בתחילת הנדר. אלא אפילו אמר בשעת הנדר הרי סלע זו לצדקה, שאם ישנה אותה לא יצא ידי נדרו, אפילו הכי יכול לשנותה. לפי שלא נתכוין לומר זו, שלא יוכל ללוותה לפי שעה, אלא כך נתכוין, שאם נגנבה או נאבדה לא יתחייב בה. משבא ליד גבאי אסור לשנותה, פירוש שאסור לגבאי לשלוח יד בקופה של צדקה, דלא גרע מפקדון שהפקד אתו, שהשולח בו יד נקרא עליו גזלן <small>(במ.)</small>, עכ"ל.


יש תועלת גם באחריות הקהל, ואם א"א להשיג מקהל, נלפענ"ד גם להתיר על סמך בטוחים גדולים ונאמנים כאשר כתבתי, אבל אחריות הקהל לבו מיגרע גרע מאחריות יחידים הבטוחים כנ"ל, אך זה תלוי קלת לפי ראות עיני המורה, ערך הסכום, וערך הקהלה, תן לחכם ויחכם עוד.
ולכאורה צריך להבין, לפי דבריו שבאמירתו סלע זו נתחייב בנדרו, שאם ישנה אותה לא יצא ידי נדרו, ואך אמדינן דעתו שלא נתכוין כלל שלא יוכל ללוותה לפי שעה. וצריך לומר שאומדן דעת הזה הוי כמו תנאי בנדר שמבטל משמעות דבריו. א"כ אף כשבא ליד גבאי מ"ט הוי כשולח יד בפקדון, הלא לא נתנו לגבאי אלא על סמך נדרו שהיה על דעת כן שיוכל ללוותו, וא"כ גם נתינתו ליד גבאי היה על דעת כן.


יז
ונראה מזה שכן הוא האומדנא, שעד שבא ליד גבאי חושב ללוותו, משא"כ אחר שבא ליד גבאי, כיון דשכיחי עניים, דמשום הכי עובר לאלתר על בל תאחר, שוב אסח דעתיה מיניה, דחושב דבודאי יחלקו הגזבר תיכף.


'''שו"ר''' בשו"ת כת"ס חיו"ד סימן ק"י שנשאל על הא דנוהגין הגבאים להיות מלוין ולוין ממעות הצדקה, וכן ראה כ"פ מעשה רב מאחד ראש הגבאים דא"י, אשר כל מעשיו עפ"י דת ודין תוה"ק, ולא נעלמו ד' השו"ע מאתו, אי שפיר עבדי. והאריך קצת בביאור דברי הפוסקים, ומסיק דלדעת המרדכי מותר, ולדעת הנ"י שכ' הטעם שמא ירד מנכסיו אסור, '''אך''' כ' דמדברי הרמ"א סימן רננראה שפסק כדברי המרדכי, וגם בסי' רנ"ט כ' שאין משתכרין בשל עניים, שמא יבואו עניים ולא יהי' ליתן להם, ולא כ' משום חשש פסידא, ואם במו"מ דשכיח ל"ח שיופסדו, כש"כ דל"ח שירד זה מנכסיו עד שלא יהי' לו מה לפרוע '''יעיי"ש'''. ובאמת זה הטעם שכ' הרמ"א ז"ל על הא דאין משתכרין בשל עניים, הוא לשון הש"ס כתובות ק"ו ואם זהו נגד דעת הר"ן והרשב"א והנ"י, יקשה עליהם מד' הש"ס, אמנם באמת מ"ש שהוא כש"כ מהא דאין משתכרין, כבר כתבתי שיש סברא לומר גם בהיפך, ואין זה ק"ו, אך בודאי שצריך להבין עדיין דבריהם מדברי הש, וכ"כ מה שנלפענ"ד ליישב בזה גם מ"ש ומדפסק הרמ"א בסימן רנ"ז כדעת המרדכי לענין ב"ת, נראה שהכריע כדברי המרדכי, כ"כ מה שיש לפקפק בזה, אך לפענ"ד אין בזה מחלוקת, כאשר ביארתי לעיל
ובהכי ניחא מה שתלה הטעם דמשבא ליד גבאי אסור ללוותו, דלא גרע מפקדון שהפקד אתו. והלא גם בפקדון שהפקד אתו, אין זה החלטה שיהיה אסור ללוות. דבהופקד אצל שולחני או חנוני שצריך לעולם למעות, מבואר בגמרא בבא מציעא פרק המפקיד <small>(מג.)</small> ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רצ"ב <small>(ס)</small> דמותר להשתמש בהם, זולת אם קשורים קשר משונה. והטעם הוא דאדעתא דהכי הפקידו, עיין סמ"ע סימן רצ"ב ס"ק מ"ה. ואך בעל הבית הוא דאסור להשתמש בו. וא"כ אם נדמה זה לפקדון, יהיה חילוק בין חנוני או בעה"ב, וזה ודאי אי אפשר, ובפרט דלדידן אף בעה"ב דינו כחנוני כמבואר בסמ"ע שם ס"ק י"ח בשם המרדכי <small>(ב"מ סי' רצה)</small> ובס"ק י"ט בשם המהרי"ק <small>(שורש קנה ענף א)</small> דאין חילוק גם בין עשיר לעני.


ומה שמסיק דראש הגבאים המקבץ לנקבציו מנבאים די בכל אתר ואתר, כיון שזמן השילוח תלוי באומדנא דידי', ודעתו ורצונו לשלוח אסר איזה חדשים, כשיראה ויבין שיש בידו סך מסוים שיש בו כדי לקיים מצות שילוח, שרי להלוות בתוך אותו הזמן, אבל הגבאים די בכל אתר ואתר דהם תלויים בדעת הגבאי שעליהם, ואינם יודעים למתי ישלח, בודאי לא שרי להם להלוות. ולא הבנתי, כיון דכ"ז כתב רק לדעת המרדכי, ולדעת המרדכי אדרבה אותן הגבאים די בכל אתר ואתר שאין להם לשלוח אלא להגבאי שעליהם, ובודאי שאין להם שום כח לחלק כלל וכלל לא, אלו הם דומין יותר לפי"ד המרדכי לעד שלא '''בא''' ליד גזבר, שאינם עוברים על ב"ת עד שיתבעם הגזבר, ואף שאין יודעים
ולפי הנ"ל ניחא, כיון דכל אלו הדינים תלוי באומדן דעת המפקיד, ובצדקה דשכיחי עניים ומחויב לחלקו לאלתר, אינו דומה לסתם פקדון שהופקד על איזה זמן עכ"פ, ודינו לעולם כמו בהופקד אצל בעה"ב בזמן הש"ס, דלא הפקידו על דעת להשתמש בו, והוי שולח יד בפקדון אם משתמש בו.


וטעם זה י"ל אף לדעת האומרין דהחשש הוא שמא ירד מנכסיו, דקודם שבא ליד גבאי דאמדינן דעת הנותן שלא נתן על דעת כן שלא יוכל ללוותה לפי שעה, כמו שמועיל האומדנא הזו לפי דברי השיטה מקובצת להוציא ממשמעות הלשון דהרי זו, שלא יתחייב ליתן בעינא, כמו כן מועיל האומדנא שלא נדר על דעת חומר הזה, לחוש לשמא ירד מנכסיו. וכמו שכתב באמת בתשובות הרא"ם <small>(סי' נג)</small> ועוד כמה פוסקים, דלעולם הולכין בנדרי צדקה אחר אומדן דעת הנודר, ועיין בתשובות שער אפרים סימן ס"ו. משא"כ אחר שבא ליד גבאי דליכא אומדנא בזה, ואדרבה ע"י שמחויב לחלקו תיכף, אומדין דעתו של הנודר שאינו חושב עוד ללוותו, ושוב הדר דינא דחששא שמא ירד מנכסיו, כיון שאין לנו אומדנא להיפך, ולכן אסור להגבאי להלוותה.


ולפי זה אם הטעם במה שחילקו בין קודם שבא ליד הגזבר לאח"כ, הוא בשביל אומדן דעת הנודר, וי"ל שתלוי ג"כ בזה, יען שכשבא ליד גזבר עומד להתחלק תיכף כמו שכתבתי. א"כ כשמעוכב המעות לשלוח ולהתחלק, י"ל דכו"ע מודו לדעת המרדכי דלא הוי בכה"ג לענין זה כבא ליד גבאי, ומותר ללוותו.


שב שאלות ותשובות יו"דסימן פו פז פח ד '''ב''' ר י י וא ל
'''<big>יד</big>'''


הזמן שיתבע אותם הגזבר, כן הוא בכל צדקה עד שלא בא ליד גבאי, ואולי בשביל שעל אותו הרב ראש הגבאים סמך עליו שלא יהי' הפסד לצדקה על ידו, כי הי' על אחריותו, לכן נטה דעתו יותר להתיר לו, מנבאים די בכל אתר ואתר, אשר יש ביניהם גם מאותם שאינם בטוחים כ"כ, ואם יהי' היתר לכל להיות מלוה ולוה, יוכל להיות מזה הפסד, וזה טעם מספיק, אבל לא הזכיר מזה מאומה ובסוף תשובתו כתב שאח"כ מצא בפ"ת בשם חמודי דניאל והונח דעתו בזה, וכבר כתבתי שלפענ"ד אין זה מספיק כלל, אבל נלפעננכון וראוי לעשות הדרך שכתבתי למעלה. ואם ככה יעשה יקיים, ירא שמים יוצא ידי שנים, ויעשה מצוה בכפליים, ונזכה במהרה לראות בשמחת ציון וירושלים, א"ד העומד ומצפה בכליון עינים, לרחמיו וחסדיו ית"ש וישועת כל ישראל ושמאתן בחיים
אבל הנראה לפענעוד. דהנה קשה עוד לדעת האומרים הטעם שמא ירד מנכסיו, דהלא טעמו של המרדכי שמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם, מבואר בגמרא כתובות <small>(קו:)</small> גבי אין משתכרין בשל עניים, ולמה נטו מטעם המבואר בש"ס.


ידידו דושתבאה
הגם שאפשר יש סברא דיותר יש לחוש לשמא ירד מנכסיו במלוה את המעות לצרכו, דיוכל לאוכלם כולם ולא יהיה לו כלל לשלם, אבל גבי משתכרין יוכל ליתן המעות בפירות או סחורה טובה, שאינה עומדת כל כך לבא לידי הפסד לגמרי. אבל אותו הטעם שכתב גבי אין משתכרין, דשמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם, פשיטא דשייך גם במלוה את המעות לצורכו.
 
הן אמת שי"ל דהוצרכו לחדש הטעם דשמא ירד מנכסיו, כדי לתרץ מה שאמרו דרשאין לעשות מקופה תמחוי, מטעם דהוי כעין הלואה, וצריך לחלק בשביל דצבור לא מעני, וחילוק זה לא שייך אלא להטעם דשמא ירד מנכסיו. אבל להטעם דשמא לא יהיה ליתן להעניים מיד, אין חילוק בין צבור ליחיד. אבל לפי זה על הש"ס גופיה קשה, כיון שהחליטו גבי אין משתכרין טעם זה שלא יהיה ליתן לעניים מיד, למה חילקו במלוה בין צבור ליחיד, ולא חששו לטעם זה.
 
ואפשר לומר, דמבואר בגמרא ערכין דף ו' ע"א, דבאומר הרי זו, משתמש בה כי היכי דליתחייב באחריותה. וצריך להבין לכאורה דא"כ גם אחר שבא ליד גבאי נימא כן, דלישתמש בה כי היכי דליתחייב באחריותה.
 
אך י"ל דבאמת לעומת זה אם מלוה אותה להשתמש בה, יש חששא דשמא ירד מנכסיו. אך קודם שבא ליד גבאי, דאין חשש בל תאחר טרם שיתבענו הגזבר כמו שכתב המרדכי, ואין שם אלא חששא אחת דשמא ירד מנכסיו, לעומת זה אם אינו רשאי להלוות את המעות, יש חששא דגניבה ואבידה, ומוטב להלוותה כי היכי דליתחייב באחריותה. אבל אחר שבא ליד גבאי, דנתוסף החשש של בל תאחר אם יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם מיד. א"כ כשמלוה את המעות, יש לנו ב' חששות, חדא דשמא ירד מנכסיו, ואף אם לא ירד מנכסיו יש חששא דבל תאחר, כמו גבי אין משתכרין. ולנגד ב' חששות אינו מועיל הטעם דלישתמש בה כי היכי דליתחייב באחריותה, שמסלק בזה חשש א' דגניבה ואבידה, כי טובים השנים מן האחד.
 
ונמצא לפי זה כי ב' אלו הטעמים מצרך צריכי, ולכן בצבור דלא מעני, דלא שייך הטעם דשמא ירד מנכסיו, לנגד חשש א' דשמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם, מועיל הטעם דטוב להלוותם כי היכי דליתחייב באחריותה, ויסולק החשש דגניבה ואבידה. ואין להקשות דחזינן גבי אין משתכרין בשל עניים, דאף היכא דאיכא רווחא לעניים, אינו דוחה הטעם דשמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם, כי אינו דומה מניעת הריוח להפסד כמבואר בשו"ע הלכות חול המועד <small>(סי' תקלט)</small> גבי דבר האבד, ובהלכות שבת <small>(סי' רמד)</small> ועוד בכמה מקומות, כנודע.
 
ובזה מתורץ קושיית הטו"ז בסימן רנ"ו ס"ק ד' שנתקשה טובא בהא דרבי ינאי יזיף ופרע דניחא להו לעניים בעיכוב המעות בידו, שהיה כופה את הצבור ליתן יותר, דהלא מבואר גבי אין משתכרין, דאסור אף בדאיכא רווחא לעניים. ונדחק שרבי ינאי היה בטוח לגבות מן הצבור תיכף בלי איחור. ובמהרי"ק <small>(שורש ז ענף א)</small> מבואר דגם גבי רבי ינאי היה חשש זה שמא לא יוכל לגבות תיכף מן הצבור ויתאחר הדבר, ולכן העלה מזה להלכה דאין פדיון שבוים בכלל צדקה. והט"ז חלק עליו מחמת קושיא הנ"ל מהא דאין משתכרין בשל עניים.
 
ולהנ"ל מיושב דברי המהרי"ק וקושיית הטו"ז לא קשיא מידי, כי היה ברבי ינאי דיזיף ופרע ב' המעלות, שהיה מציל מחשש גניבה ואבידה ע"י שנתחייב על ידי זה באחריותה, וגם היה רווחא לעניים. ומועיל גם נגד הב' חששות, דשמא ירד מנכסיו ובל תאחר. וגם בלאו הכי לא היה אצלו החשש דשמא ירד מנכסיו, כיון שהיה גובה מן הצבור, וצבור לא מעני כנ"ל. משא"כ גבי אין משתכרין שאין שם אלא מניעת הריוח בלבד.
 
ומעתה לפי זה הר"ן <small>(ב"ב ח: ד"ה ורשאין)</small> והרשב"א <small>(ב"ב שם ד"ה ומיהו)</small> והנמוקי יוסף <small>(שם ו.)</small> שעסקו שם לתרץ הך דרשאי לעשות מקופה תמחוי, והוצרכו לחלק בין צבור ליחיד, שם הוצרכו לכתוב הטעם דשמא ירד מנכסיו, כי אך בשביל זה הטעם הוא דיש לחלק בין צבור ליחיד, דצבור לא מעני. אבל המרדכי שעסק לבאר החילוק בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ, הוכרח לומר הטעם משום בל תאחר, שמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם מיד. אבל אין בזה שום פלוגתא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובאמת שני אלו הטעמים מקורם טהור מדברי הש"ס, ומיצרך צריכי לישוב הסוגיות שבכתובות ובבא בתרא וערכין כאשר ביארתי. וזה נראה לפענ"ד דרך נכון להשוות דברי הפוסקים ולתרצם בסוגיות הש"ס.
 
וא"כ שפיר עשה הב"י שבסימן רנ"ו העתיק דברי הר"ן והרשב"א והנמוקי יוסף, ובסימן רנ"ז דברי המרדכי, וגם בשו"ע לא הביא שום פלוגתא בזה. ונמצא לפי"ז לדינא כיון שאין חולק על המרדכי מותר בנידון דידן להלוות לכו"ע.
 
'''<big>טו</big>'''
 
אך כיון שעדיין צ"ע, כי לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה, נראה לפענ"ד לצרף עוד. דהנה בירושלמי מגילה פרק בני העיר <small>(פ"ג סוף ה"א)</small> ר' חייא בר אבא אזל לחמץ, יהבו ליה זוזי למפלג ליתמי ולארמלתא, נפק ופלגינהו לרבנן. מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהם, ר' יעקב בר אחא ור' יסא בשם ר' אליעזר אמר כל המצוות עד שלא יתנו ליד הגזברים אתה רשאי לשנותן, משינתנו ליד הגזברים, אין אתה רשאי לשנותן.
 
ונתקשו כולם האיך שינה ר' חייא אותן המעות שנתנו לו ליתמי ולארמלתא לרבנן, דכיון שנתנו לו המעות למפלג, נעשה גבאי עליהם ואסור לשנותם. ותירץ המהריט"ץ <small>(שו"ת סי' עט ד"ה איברא)</small> בשם הר"א די בוטין, דר' חייא בר אבא לאו גבאי היה, ולא נתנו לו שהוא יחלקם, אלא שיגיעם ליד הגבאי לחלקם. דייקא נמי דקתני יהבו ליה זוזי למפלג, ולא דליפלגינהו איהו, וכן כתב המחנה אפרים הלכות צדקה <small>(סי' יא)</small>.
 
ובנודע ביהודא תנינא חו"מ סימן נ' <small>(ד"ה ומה)</small> הביא זה בשם ספר בני יעקב, ודחה דבריו. וכבר תמה עליו בשערי ירושלים הנדפס בירושלמי החדשים <small>(בגליון שם)</small>, שנעלם ממנו דברי תשובת מהר"ם מרוטענבורג <small>(ד"פ)</small> סימן תתקמ"ב שמבואר שם דמשום הכי שינה ר' חייא בר אבא את המעות, יען שלא באו עדיין לידי גזבר.
 
וראיתי אח"כ במרדכי פרק קמא דבבא בתרא <small>(סי' תפז)</small> שכתב ג"כ ממש כלשון המהר"ם. והמריט"ץ והמחנה אפרים הסכימו כן מדעתם, ולא הביאו שכבר מבואר זה בראשונים ז"ל.
 
עכ"פ נשמע מדברי כולם, שכיון שלא ניתן המעות ביד ר' חייא בר אבא שיחלקם הוא בעצמו, אלא למסרם לאחר לחלקם, לא הוי דינו לענין זה כבאו ליד גבאי, והיה מותר להלוותם לצורך מצוה אחרת.
 
ובחו"מ סימן קכ"ה בתומים ס"ק ח' מסתפק בהך דינא דצדקה אחר שבאה ליד גזבר לא מהני שאלה, אם זה הוא דוקא כשמסרו ליד גבאי הממונה מן הצבור, או אף אם מסרו ליד אחר דינו כנמסר ליד גבאי. והנודע ביהודה שם בחו"מ סימן נ' הסביר הדבר, למה במסרו ביד אחר אינו נעשה גבאי לזכות להעניים, כיון שאין בידו הכח לחלק להעניים לפי דעתו, לכן אינו זוכה בשבילם, יעיי"ש.
 
הן אמת כי מדברי הסמ"ע <small>(ס"ק כה)</small> והש"ך <small>(ס"ק כז)</small> בחו"מ סימן קכ"ה נראה דאף אם נתנו לאחר שאינו גבאי צדקה קבוע, ג"כ לא מצי למתשל עליה. וא"כ גם אחר שאינו גבאי זוכה עבורם ונעשה אז גבאי. דהטעם דלא מצי למתשל, הוא בשביל דהוי כתרומה ביד כהן <small>(עי' נדרים נט.)</small>, כמבואר בדברי הרשב"א <small>(ח"א סי' תרנו)</small>.
 
אבל יש חילוק בין הנושאים, כמבואר בהדיא בש"ך סימן רנ"ח ס"ק י"ח, שנתקשה במה דהקשו הרי"ף <small>(ב"ק יח:)</small> והתוספות <small>(שם לו: ד"ה יד עניים)</small> ושאר פוסקים בפרק ד' דבבא קמא, גבי ההוא דהדר ואמר ניתביה לעניים דאמר רב יוסף אנן ידי עניים אנן, תיפוק ליה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, ותירצו בתירוצים שונים. ואמאי לא תירצו דאי משום אמירתו לגבוה היה יכול להתיר ע"י שאלה, אבל משום דאנן ידי עניים אנן, הוי ליה כאלו בא ליד עניים, ואין יכול להתיר. ותירץ הש"ך דהתם כיון דאותו הסלע לא היה ברשותו, אפילו לא הוי אנן ידי עניים, לא היה יכול להתיר, יעיי"ש.
 
והנה אחד מן התירוצים שם בתוספות הוא, דלא היה רוצה אלא ללוותו ולפרעו אח"כ, ועל זה אמר לו אנן יד עניים אנן, והוי בא לידי גבאי שאינו רשאי ללוותו. ולפי דברי הש"ך, דלכך לא תירצו התוספות דנפקא מינה במה דאמר אנן יד עניים אנן, לענין דלא יועיל שאלה, כיון דלזה סגי במה שהוא ביד אחר אף אם אינו יד עניים. א"כ מבואר בהדיא בזה דיש לחלק, דלענין דלא מהני שאלה, סגי במה דבא ליד אחר וזוכה עבורם. אבל שיהיה אסור ללוותו, צריך שיבא ליד גבאי ממש שידו כיד העניים. ולכן כתב רש"י ז"ל שם <small>(ד"ה אנן)</small> רב יוסף גבאי צדקה היה, דאלו לא היה גבאי לא היה סגי במה שזוכה עבורם.
 
ובזה נדחה מה שכתב הנודע ביהודה תנינא יו"ד סימן קנ"ד <small>(ד"ה והנה, וד"ה ועוד)</small> דהרמב"ם חולק על דברי הרשב"א שכתב, דאחר שבא ליד גבאי לא מצי הנודר למיתשל עלה, מדלא הביא כלל בחיבורו הך מימרא דרב יוסף דאמר אנן יד עניים אנן. וצריך לומר כיון דאין נפקא מינה אלא לענין זה דאסור להלוותה אחר שבא ליד גבאי, ודין זה כבר מפורש בדבריו בהלכות מתנות עניים <small>(פ"ח ה"ד)</small>, לכן לא הוצרך להביא עוד הך מימרא דרב יוסף. ואם נימא דסובר כדעת הרשב"א ז"ל, דאחר שבא ליד גזבר לא מצי למיתשל עלה, א"כ עדיין יש נ"מ בהך מימרא דרב יוסף לענין דלא מצי למיתשל עלה, והיה לו להביאו, יעיי"ש.
 
אמנם לפי דברי הש"ך דלענין שלא יועיל שאלה, אין צריך לומר אנן יד עניים אנן, כי סגי במה שבא ליד אחר אף בלי הטעם דאנן יד עניים אנן. א"כ אף לפי הרשב"א אין נ"מ בהך מימרא דרב יוסף לענין שאלה, אלא לענין הלואה שכבר מפורש בהלכות מתנות עניים.
 
וגם במה שכתב <small>(דודעת)</small> שהרא"ש פליג על הרשב"א, וחולק בזה מסברא על דברי הש"ך, יש לפלפל הרבה, אלא שאין כאן מקומו.
 
ועכ"פ מבואר שגם דעת הש"ך כדעת המהריט"ץ ושאר פוסקים, שכתבו דכיון שלא ניתן לר' חייא בר אבא לחלק הוא בעצמו, אלא למסור לאחר לחלקם, הותר לו עדיין ללוותו לצורך מצוה אחרת. וכמו כן הוא בנידון דידן אשר כל הגבאים שבחוצה לארץ, אין בידם לחלק לכל אחד ואחד, אלא שולחים להגבאים שבארץ ישראל שיחלקו הם, לא נקרא לענין זה באו ליד גבאי, ומותר ללוותו לצורך מצוה אחרת.
 
ואין לטעות במה שכתב הש"ך סימן רנ"ט ס"ק א' דלדבר מצוה יכול לשנות, דזה נלקח מדברי הרא"ש והטור, כמו שכתב הש"ך, והם מיירי לענין לשנות לגמרי באופן שלא לפרוע, וכמו שפירשו דבריהם הפרישה והשער אפרים ומחנה אפרים שהבאתי לעיל <small>(אות ו)</small>, אשר כל זה לא שייך בנידון דידן, וכבר הארכתי בזה. והנך רואה שכולם נתקשו בדברי הירושלמי, איך היה ר' חייא בר אבא יכול לשנותו, אף שהיה לדבר מצוה לרבנן.
 
אבל מטעם הנ"ל נראה דמותר, ועכ"פ חזי לאצטרופי לדעת המרדכי, ובפרט כעת שאי אפשר לשלוח.
 
'''<big>טז</big>'''
 
עוד נראה בזה, דהלא ממון עניים דין אחד לו עם מעות יתומים, כמו שכתבו כל הפוסקים, ומקורו מגמרא הנ"ל בבא קמא ל"ו דאמר אנן יד עניים אנן, מדאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינם צריכים פרוזבול, הרי דהשווה אותם. וכן כתב ר"ח שם <small>(בגליון)</small> ובספר בעל התרומה <small>(שער מו ח"ד)</small> באריכות.
 
ובמעות יתומים מבואר בשו"ע <small>(חו"מ)</small> הלכות אפוטרופוס סימן ר"צ <small>(ס"ח)</small> שאין מוסרין אלא למי שיש לו אחריות נכסים ועידית או דהבא פריכא, כמבואר בגמרא בבא מציעא דף ע' <small>(ע"א)</small>. ומה שלא האריכו כל כך בתנאים האלו במעות צדקה, אפשר בשביל שאין הדרך להשהות מעות הצדקה בביתו, כי עניים שכיחי וקיימי כמבואר בגמרא, ועוברים על בל תאחר. ואע"פ כן גם בגבאי צדקה צריך לדקדק שיהיה עשיר ואיש אמיד.
 
ולשון הב"ח בסימן רנ"ט <small>(בראשו)</small>, אפילו הוא גבאי איכא למיחוש שמא ירד מנכסיו. ואינו מובן לכאורה, מה הרבותא שאמר אפילו הוא גבאי, הלא הגלגל החוזר בעולם אינו מחלק כלל בין גבאי לשאר אנשים. ועל כרחך דכוונתו דכיון דאין ממנין גבאי אלא העשיר והבטוח היותר גדול, אע"פ כן עדיין איכא למיחוש ביה שמא ירד מנכסיו.
 
ועכ"פ לעת כזאת שאי אפשר לשלוח, ומי יודע עד מתי יהיו מונחים המעות, יש חשש גם במונחים אצל הגבאי. והלא במפקיד מעות אצל החנוני ושולחני שמותר ללוות, ג"כ הטעם שיודע המפקיד שכיון שצריך למעות בודאי ילוה מהם, ולכן הפקידו אדעתא דהכי. ובלאו הכי אמרו חכז"ל בבא מציעא דף ע"ה <small>(ע"ב)</small> ובשו"ע <small>(חו"מ)</small> סימן ע' כל המלוה מעות בלא עדים עובר משום ולפני עור, ולענין זה שילוה הגבאי לעצמו המעות באופן שבדעתו לפרוע, ליכא סהדי.
 
ובפרט אחר שכבר העיד החמודי דניאל שנוהגין כן ללוות מאלו המעות, אף שנתקשה בטעם הדבר ולא העלה דבר ברור, אבל הגבאים אין חוקרין כל כך אחר הטעמים בעת שצריכין למעות, ודי להם במה ששומעים שיש גם גבאים אחרים שנוהגין כן.
 
וא"כ יותר טוב להיות קובץ על יד מכמה אנשים בטוחים גדולים, שיתן כל אחד ואחד אחריות על איזה סכום שמשער בדעתו ליתן אי"ה כשיהיה אפשרות לשלוח. ודומה לזה אמרו בגמרא דלמיתה דחד חיישינן, לתרי לא חיישינן. ועיין תוספות יומא דף ב' <small>(ע"א)</small> ד"ה וחכ"א ותוספות יבמות דף כ"ו <small>(ע"ב ד"ה למיתה)</small>, דכו"ע מודו בזה, ומה שלא הודו שם חכמים לרבי יהודה, הוא בשביל שאינו אלא בשביל מעלה דכפרה. וכעין זה הוא מה שאמרו צבור לא מעני, בשביל דרבים הם.
 
וגם כי לזמן מרובה יש גם חשש מיתה, ולדעת הרא"ש <small>(בפירושו נדרים ג:)</small> זמן מרובה לענין זה הוא ל' יום, ולדעת כמה פוסקים הוא פחות מל' יום. ובחשש מיתה איכא גם חשש על המעות, כי מי יודע מי ישלוט אחריו בנכסיו, וגם יש חששא דגניבה ואבידה ושאר מקרי ופגעי הזמן, אם מונחים כל המעות במקום אחד. וכמו דבחשש מיתה חילקו חכז"ל בין זמן מרובה לזמן מועט, כן הוא בכל החששות דיש לחלק כן.
 
ועיין תשובות הב"ח <small>(סוף)</small> סימן פ"ו לענין החשש שמא החליף בגדיו ופינה מה שבכלים, דלעולם יש לחוש יותר בזמן מרובה מבזמן מועט, יעיי"ש. והוא דבר המובן שאריכות הזמן עלול יותר לכל המקרים מבזמן קצר.
 
וחכז"ל התירו להשתמש בהצדקה באומר הרי זו, כי היכי דליתחייב באחריותה, ומכל שכן באחריות דזמן מרובה בעת שיש חששות גדולות ועצומות עד אין מספר. בפרט כשמונחים המעות במקום אחד, ובודאי יותר טוב אם יש אחריות מהרבה אנשים על איזה סכום, דבהרבה אנשים לא שייך לחוש כל כך על כולם. ואף בישראל אמרו חכז"ל <small>(פסחים פז:)</small>, צדקות פרזונו <small>(שופטים ה, יא)</small>, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן.
 
וישראל קדושים הם בודאי ימצאו אנשים חשובים ובטוחים שיתחייבו עצמם על איזה סכום, כי יעשו בזה מצוות הרבה בכפלים. הא', מה שעל סמך אחריות זה אפשר ליקח ממעות ארץ ישראל ליתנו לצורך מצוות גדולות של פיקוח נפש. והב', במה שיקבל עצמו ליתן אח"כ הסכום הזה בעת שיהיה אפשרות לשלוח, והויא כאילו עושה תיכף גם זה, כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה <small>(קידושין מ.)</small>. ושוב כשיהיה אפשרות לשלוח, יקיים בפועל ויחזיר הסכום הזה שקיבל עליו, ואין קץ למתן שכרו. ועיין בתשובות מבי"ט חלק ג' סימן ט"ו, דאם מלוה ממעות צדקה לצורך מצוה אחרת ופורעו אח"כ, הרי שימש צדקתו לב' מצות.
 
וזהו הדרך הנכון לפענ"ד באלו המעות. אבל בתנאי כפול שיהיה האחריות כתוב וחתום מאנשים נאמנים ובטוחים גדולים, שיהיו המעות ממש כמונח בקופסא שבעת שיהיה אפשרות לשלוח לארץ ישראל ישלמו הסכום תיכף בלי איחור. ואם אפשר ליקח גם אחריות הקהל, מצורף לזה האחריות שיתנו יחידים בטוחים גדולים, מה טוב, כי לפעמים יש תועלת גם באחריות הקהל. ואם אי אפשר להשיג מקהל, נראה לפענ"ד גם להתיר על סמך בטוחים גדולים ונאמנים כאשר כתבתי. אבל אחריות הקהל לבד מיגרע גרע מאחריות יחידים הבטוחים כנ"ל, אך זה תלוי קצת לפי ראות עיני המורה, ערך הסכום, וערך הקהלה, תן לחכם ויחכם עוד.
 
'''<big>יז</big>'''
 
שוב ראיתי בשו"ת כתב סופר חלק יו"ד סימן ק"י, שנשאל על הא דנוהגין הגבאים להיות מלוין ולוין ממעות הצדקה. וכן ראה כמה פעמים מעשה רב מאחד ראש הגבאים דארץ ישראל, אשר כל מעשיו על פי דת ודין תוה"ק, ולא נעלמו דברי השו"ע מאתו, אי שפיר עבדי.
 
והאריך קצת בביאור דברי הפוסקים, ומסיק <small>(ד"ה והנה בטעמא)</small> דלדעת המרדכי מותר, ולדעת הנמוקי יוסף שכתב הטעם שמא ירד מנכסיו אסור. אך כתב דמדברי הרמ"א סימן רנ"ז נראה שפסק כדברי המרדכי, וגם בסימן רנ"ט <small>(ס"ב)</small> כתב שאין משתכרין בשל עניים, שמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם, ולא כתב משום חשש פסידא. ואם במשא ומתן דשכיח, לא חיישינן שיופסדו, כל שכן דלא חיישינן שירד זה מנכסיו עד שלא יהיה לו מה לפרוע, יעיי"ש.
 
ובאמת זה הטעם שכתב הרמ"א ז"ל על הא דאין משתכרין בשל עניים, הוא לשון הש"ס כתובות ק"ו, ואם זהו נגד דעת הר"ן והרשב"א והנמוקי יוסף, יקשה עליהם מדברי הש"ס.
 
אמנם באמת מה שכתב שהוא כל שכן מהא דאין משתכרין, כבר כתבתי <small>(אות יד)</small> שיש סברא לומר גם בהיפך, ואין זה ק"ו. אך בודאי שצריך להבין עדיין דבריהם מדברי הש"ס, וכבר כתבתי מה שנראה לפענ"ד ליישב בזה.
 
גם מה שכתב דמדפסק הרמ"א בסימן רנ"ז כדעת המרדכי לענין בל תאחר, נראה שהכריע כדברי המרדכי, כבר כתבתי <small>(אות יב)</small> מה שיש לפקפק בזה. אך לפענ"ד אין בזה מחלוקת, כאשר ביארתי לעיל.
 
ומה שמסיק דראש הגבאים המקבץ לנקבציו מגבאים די בכל אתר ואתר, כיון שזמן השילוח תלוי באומדנא דידיה ודעתו ורצונו לשלוח אחר איזה חדשים כשיראה ויבין שיש בידו סך מסוים שיש בו כדי לקיים מצות שילוח, שרי להלוות בתוך אותו הזמן. אבל הגבאים די בכל אתר ואתר, דהם תלויים בדעת הגבאי שעליהם, ואינם יודעים למתי ישלח, בודאי לא שרי להם להלוות.
 
ולא הבנתי, כיון דכל זה כתב רק לדעת המרדכי, ולדעת המרדכי אדרבה אותן הגבאים די בכל אתר ואתר שאין להם לשלוח אלא להגבאי שעליהם, ובודאי שאין להם שום כח לחלק כלל וכלל לא, אלו הם דומין לפי דברי המרדכי לעד שלא בא ליד גזבר, שאינם עוברים על בל תאחר עד שיתבעם הגזבר. ואף שאין יודעים הזמן שיתבע אותם הגזבר, כן הוא בכל צדקה עד שלא בא ליד גבאי.
 
ואולי בשביל שעל אותו הרב ראש הגבאים סמך עליו שלא יהיה הפסד לצדקה על ידו, כי היה על אחריותו, לכן נטה דעתו יותר להתיר לו, מגבאים די בכל אתר ואתר, אשר יש ביניהם גם מאותם שאינם בטוחים כל כך, ואם יהיה היתר לכל להיות מלוה ולוה, יוכל להיות מזה הפסד. וזה טעם מספיק, אבל לא הזכיר מזה מאומה.
 
ובסוף תשובתו כתב, שאח"כ מצא בפתחי תשובה בשם חמודי דניאל, והונח דעתו בזה, וכבר כתבתי <small>(אות יא)</small> שלפענ"ד אין זה מספיק כלל. אבל נראה לפענ"ד נכון וראוי לעשות הדרך שכתבתי למעלה. ואם ככה יעשה יקיים, ירא שמים יוצא ידי שנים, ויעשה מצוה בכפליים, ונזכה במהרה לראות בשמחת ציון וירושלים.
 
אלו דברי העומד ומצפה בכליון עיניים, לרחמיו וחסדיו ית"ש וישועת כל ישראל ושמחתן בחיים, ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה


הק' יואל טייטלבוים
הק' יואל טייטלבוים
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]]  
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]]  
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]]
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]]

גרסה אחרונה מ־22:10, 6 ביוני 2026

<< יורה דעה סימן פה שו"ת דברי יואל יורה דעה סימן פז >>

~ סימן פו ~

ב"ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד הרב המאור הגדול, חריף ובקי, ותיק מלא עתיק, כש"ת מוה"ר בן ציון בלום שליט"א האבדק"ק ב'אויפאלו' יצ"ו.

אחדשת"ה באהבה רבה, מכתבו הגיעני זה כבר, ומחמת טירדת הימים וצוק העתים אשר לבי בל עמי, גם לא ניחא לי להתערב בענין זה, לכן לא השבתי על אתר, אולם מחמת כבודו נתתי אל לבי להשיבו.

בדבר שאלתו אשר יש עמכם עזבון קרן קיימת, אשר עשרים פראצענט צריך לשלוח לארץ הקודש תוב"ב על פי הצוואה, ולעת כזאת שאי אפשר לשלוח לשם ויש לחוש שלא ילך לטמיון ח"ו, ולזאת בדעתו לשנות המעות, לחלקו לאלופי לומדי תורה וישיבות. וכ"ת נ"י מדמה זה להמבואר בתשובות חתם סופר חלק ו' סימן כ"ז.

א

הנה אין לזה שום דמיון לנדון החתם סופר הנ"ל, וכמבואר שם (ד"ה יען) שלא התנדב שום אחד לעניי ארץ ישראל, וכמה שנים הדליק הרב נר בחדרו מאותן המעות, ואך אח"כ לגרמיה הוא דעביד שהתחיל לשלחו לארץ ישראל, ע"י שלמדוהו לזה שלוחי ארץ ישראל, ולא היה דעת הנותנים לחלק ולזכות לשום אדם, ולכן התיר לשנות ולחלק לתלמידי חכמים עניי עירו, כיון שהכל היה תלוי בדעת הרב. ובפירוש כתב שם החתם סופר בתחילת דבריו, שאלו היו המתנדבים נותנים לחלקם לעניים, לא היה עט ממהר להשיב להתיר לשנויי הני זוזי.

וא"כ בנידון דידן מה שבפירוש נאמר על פי הצוואה דעת המתנדב לשלחו לארץ הקודש, אין היתר לשנותו.

גם אינו דומה כלל למה שכתב אביו הגאון ז"ל בתשובה (בית שערים יו"ד ח"ב) סימן של"ו, דשם עדיין היו המעות ביד הנודר שהיה בחיים, והיה לו היתר על ידי שאלה לחכם. וכל זה לא שייך בנידון דידן.

ואך מה שנראה לכאורה מדברי החתם סופר שם, שאלו היה נותן המעות בדרך קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה ושנה, היה מיקל לשנותם על סמך דברי המהרי"ק (שורש ה) ומהרי"ט (ח"א סי' סג) ומהר"ם אלשיך (סי' ז). אבל באמת יען שלא היה נוגע זה לענין שאלתו, ולא הביא הדברים אלא דרך אגב ברמיזא, לכן לא ביאר פרטי הדברים בזה.

ובאמת המעיין במהרי"ק שם בשורש ה', שהיה השאלה שהושם המעות ביד הגזברים לעשות בהם כאשר יראה בעיניהם, ולא היה שום אדם שפקפק עליהם מעולם, כי אנשי מופת היו, ואח"כ קרה מקרה אשר בעו"ה ידו פרש צר על בית הכנסת שבירושלים ונתץ הבית הגדול והקדוש, והוצרכו להוצאות מרובות לבנות הנהרסות, עד שהוצרכו ללוות מן הגוים מעות ברבית ונשתעבדו בגוף ובממון, שלא היה בכחם לפרוע, והיה החשש פן ח"ו הנושים יבואו לקחת ערובתם, הלא המה גויתם וממונם. ועל זה נשאל המהרי"ק ז"ל אם לשנות אותן המעות שניתן ביד הגזברים לצורך עניים שבירושלים, למצוה הגדולה הלזו של בנין בית הכנסת הגדול שבירושלים.

והשיב להיתר מכמה טעמים, והעיקר, שאותם הגזברים היה בכחם לחלק המעות לפי דעתם, להרבות לעני אחד ולמעט לעני אחר כאשר ייטב בעיניהם, שאותן המתנדבים סמכו לגמרי על דעתם, ולכן בכחם גם לשנות המעות לפי הצורך. והביא ראיות לדבר.

ובתוך הדברים כתב גם זה, שכיון שהיה בדרך קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה ושנה, אי אפשר לומר שזוכין בו העניים מיד, כי באורך הזמן מתחלפים כמה עניים, הני אזלי ואתי אחריני, ואלו היו זוכין בו אותן העניים מיד, לא היה אפשרות ליתן אח"כ להעניים האחרים. ועל כרחך שנמסר ביד הגזברים לחלק כפי ראות עיניהם, וא"כ בידם גם לשנותו לצורך מצוה רבה של בנין בית הכנסת שם בירושלים.

והביא עוד מדברי הש"ס בבא בתרא (ט.), דאמר רב אשי כל מאן דיהיב אדעתא דידי יהיב, ומאי דבעינא עבידנא ביה, ופסק כן הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מתנות עניים (ה"ז), וכן הוא בשו"ע (סי' רנו ס"ד) בלי שום חולק, שאם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה, הרי זה רשאי לשנות אותם המעות כפי מה שיראה לו מצרכי הצבור. וכתב דנידון דידיה הוא כל שכן מהתם, כיון שהמתנדבים פירשו בהדיא שיחלקו הגבאים האלה אותם המעות כפי מה שיראה בעיניהם.

וכתב עוד, שגם לעניי ירושלים יש בזה תועלת, למען לא תפול שנאה ותחרות ביניהם ובין תושבי העיר. עוד כתב שיש בזה אומדנא בדעת המתנדבים, דמדהניחו עניי עירם משום עניי ירושלים, גילו דעתם שרוצים לזכות בהעמדת העניים שם, כדי שיהיה להם חלק בזכות העמידה שם כי רב הוא, כי שם צוה ה' את הברכה לברך בשמו ולשרתו. ואם ח"ו בית הכנסת חריבה, צדיקים מה פעלו. ולבסוף סיים, שמכל הני טעמי נראה שיוכלו הגזברים הנכבדים לעשות כטוב בעיניהם, אלו תוכן דבריו, יעיי"ש שהאריך עוד.

והעתקתי תמצית דבריו שבצירוף הרבה טעמים התיר לשנות אותן המעות, אשר כל אלו הטעמים לא שייכי בנידון דידן. כי בכאן הגזברים שבחוצה לארץ לא נמסר להם כח זה לחלק לפי דעתם כמה ליתן לכל אחד ואחד מהעניים שבשם, אלא הגבאים שבארץ ישראל המה המעריכים ומחלקים לפי דעתם, והגבאים שבחוצה לארץ אינם אלא שלוחים לשלוח המעות להגבאים שבארץ ישראל, והמה רק כמו שכתב המהרי"ק ז"ל על הגבאים שנזכרו בדברי הרא"ש ז"ל (ב"ב פ"א סי' כט). וכן כתב המהרי"ק ז"ל בשורש קכ"ג דיש לחלק בין אם נתמנה הגבאי לחלק המעות לפי דעתו, או הוא רק כסתם גבאי של צדקה שהאמינוהו הקהל לשמור המעות מצדקה, אבל אינו מחלקם לפי דעתו מבלתי שימלך בראשי הקהל.

ועיין ש"ך סימן רנ"ו ס"ק ח' שכתב דדוקא חבר עיר, היינו חכם גדול שהכל גובין על דעתו והכל סומכים עליו לעשות כמו שירצה, אבל גבאי לא נתמנה סתם להיות הרשות בידו לעשות כמו שירצה, אם לא שנהגו כן מקודם על פי תקנתם.

ובנדון המהרי"ק ז"ל היו אותן הגבאים עדיפי מחבר עיר, כיון שהמתנדבים פירשו בהדיא שיעשו כטוב בעיניהם, ועל זה בנה המהרי"ק ז"ל עיקר יסודו. ואין ללמוד משם כלל לנידון דידן שנוכל לשנות המעות פה בחוצה לארץ, כיון שהכל תלוי בהגבאים שבארץ ישראל, לא על דעתינו ודעת הגבאים שבחוצה לארץ, שאינם אלא כסתם גבאים.

ובפרט מה שכתב המהרי"ק ז"ל עוד שם שיש בזה תועלת לעניי ירושלים למען לא תהיה ביניהם קנאה ותחרות, וגם איכא אומדנא בדעת המתנדבים שרוצים לזכות בהעבודה שם בירושלים. זה ודאי לא שייך כאן כלל, אם רוצים לחלק המעות בחוצה לארץ ומפסידים עניי ארץ ישראל לגמרי.

ולא נשאר לנו מדברי המהרי"ק ז"ל לנידון דידן, אלא פרט זה שהוא קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה ושנה, ואי אפשר לומר שזוכין בו העניים מיד.

הנה אף אלו היה דומה בפרט זה אין להתיר, כאשר כתב הרדב"ז ז"ל (ח"ג סי' תתקצד), דאם איזה פוסק מתיר בצירוף הרבה טעמים, אי אפשר להתיר אלא אם כן מצטרפים כל הטעמים, דאולי לא היה סומך להתיר כשחסר מהטעמים שכתב.

והחתם סופר ז"ל בתשובה הנ"ל סימן כ"ז (ד"ה תו) אחר שכתב שאינו דומה לנידון המהרי"ק, כתב עוד דהמהרי"ק בסוף דבריו צירף לזה עוד, דעניי ירושלים גופייהו ניחא להו, מה שלא שייך בנידון שלפנינו, יעיי"ש. ומבואר בזה שגם דעתו ז"ל, דהיכא שאי אפשר לצרף כל הטעמים שכתב המהרי"ק, אי אפשר ללמוד היתר מדברי המהרי"ק ז"ל, ובפרט בנידון שלפנינו שחסרו רוב הטעמים.

אמנם באמת גם בפרט זה אינו דומה כלל, כי המהרי"ק ז"ל כתב, דכיון שצריך לחלק הפירות בכל שנה ושנה ואי אפשר לומר שזוכין בו העניים מיד, על כרחך שנמסר ביד הגבאים לחלק לפי דעתם, ולכן בידם לשנות. ובנידון דידן אי אפשר לומר כלל שביד הגבאים שבחוצה לארץ לחלק לפי דעתם, כיון שהדבר ידוע שאך הממונים שבארץ ישראל מעריכין ומחלקים לפי דעתם, וכל המתנדב סתם אדעתא דמנהגא מתנדב. וא"כ גם לפי טעם זה, אין ראיה אלא על הגבאים שבארץ ישראל, שהמה יוכלו לשנות המעות לצורך גדול, אבל לא פה בחוצה לארץ בלתי ידיעתם. וא"כ אין לזה שום דמיון לדברי המהרי"ק ז"ל אף לא בטעם אחד מהטעמים שכתב.

ב

ובאמת כי בפרט זה שאנו נדונים יען שהוא קרן קיימת, גם דברי המהרי"ק ז"ל צע"ג.

ראשית, מה שהביא ראיה לדבריו מהא דישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת (ערכין ו:), דיכולים לשנות לדבר מצוה אף שאין חוזרין ופורעין נר אחר או מנורה אחרת. ועל כרחך דלדעת הרא"ש דאסר בכה"ג, צריך לחלק, מפני שהם דברים הנמסרים לגזברים, יעיי"ש.

וזה תימה שהרי הרשב"א ז"ל (שו"ת ח"א סי' תריז; ח"ז סי' תמט) כתב בהדיא שאין ראיה מנר או מנורה, דהתם מיירי כשיש לבית הכנסת סיפוק להאיר גם בלאו הכי ולא יחסר המזג, אבל בצדקת העניים אם אין להם ליתן אח"כ, הם גוזלים את העניים. והמהרי"ק ז"ל בעצמו בשורש קכ"ח (ענף ד) הביא דברי הרשב"א האלו, ופסק כן להלכה, דהא דשרי בנר או מנורה אינו אלא כשיש סיפוק לבית הכנסת בלאו הכי. וא"כ האיך הביא ראיה מהא דנר או מנורה.

עוד קשה לי, דהרי הרא"ש בפרק קמא דבבא בתרא (שם) שהביא דעת הר"י הלוי (ר"י מיגאש ח: ד"ה לעשות) דהא דרשאין בני העיר לשנות מקופה לתמחוי, אינו אלא כשהוא לצורכי עניים. וכתב שם דאין ראיה מישראל שהתנדב נר או מנורה, דכל המתנדב לצורכי בית הכנסת, על דעת הציבור הוא מתנדב, דבית הכנסת עצמו יכולים למכרו ואפילו למישתי ביה שיכרא (מגילה כו:). ואח"כ פליג עליו הרא"ש ז"ל והביא ראיות לדחות דבריו, אבל בזה שכתב דאין ראיה מנר או מנורה, לא דחה דבריו, וא"כ י"ל דהסכים לחילוק זה. וכן מבואר בהדיא גם במרדכי פרק קמא דבבא בתרא (סי' תצא-ב) שאין ראיה מצורכי בית הכנסת. וא"כ איך העמיד המהרי"ק ז"ל יסוד על ראיה זו.

הן אמת דלפי מה שהביא הטור בסימן רנ"ט דעת הרא"ש (שם) דהגבאי יוכל לשנות לדבר מצוה, אשר מבואר בדברי הרא"ש שם שמקור דין זה הוא מערכין (שם), דקאמר התם שעזרק טייעא אינדב שרגא ושנייה חזנא, וכן מבואר בדברי הרא"ש בבבא בתרא. וא"כ מדהביא הטור זה להלכה, ש"מ דגם למסקנה סובר הרא"ש ז"ל דאין לחלק בין צורכי בית הכנסת לשאר עניני צדקה, ואינו סובר כדעת אותם הראשונים ז"ל שכתבו לחלק בזה.

אבל מזה עצמו מבואר היפך דברי המהרי"ק ז"ל, דהלא דברי המהרי"ק בזה הוא דלדעת הרא"ש צריך לומר דבנר או מנורה שהתנדב לבית הכנסת אינו דומה לסתם צדקה, יען שהוא דבר הנמסר לגזברים ודומה לקרן קיימת, לכן מותר לשנותו, וא"כ האיך למד הרא"ש משם להנודר סלע לצדקה שאינו בדרך קרן קיימת.

ועל כרחך שהרא"ש ז"ל אינו סובר חילוק זה שכתב המהרי"ק לדעתו, ואף שיש בזה סתירה מתחילת דברי הרא"ש שלמד מנר או מנורה שאף הגבאי רשאי לשנות לדבר מצוה, ובסוף דבריו כתב, שאף הצבור אינם רשאים לשנות אלא בדבר קבוע שגובין בכל עת שמצטרך להם כדי סיפוקם. ושני אלו הדינים כתבם הטור, שבסימן רנ"ט כתב תחלת דברי הרא"ש, ובסימן רנ"ו כתב סוף דבריו, וזהו סתירה גדולה לכאורה. אבל כבר תירצו סתירה זו הפרישה (סי' רנט אות ב) ושאר מפרשים ויתבאר להלן (אות ו). ועכ"פ דברי המהרי"ק בזה לא זכיתי להבין כלל.

שוב ראיתי כי קושיא הראשונה שהקשיתי על המהרי"ק כבר מבואר בתשובות מהר"י בן לב (ח"א) סימן מ"ח (ח"א סי' נא), שדחה דברי המהרי"ק מטעם המבואר ברשב"א ור"ן (ב"ב ח: ד"ה ורשאין) וריטב"א (ב"ב ח: ד"ה ורשאין), דההוא דנר או מנורה מיירי דוקא כשאין צורך לה בבית הכנסת, כגון שיש נרות אחרות בבית הכנסת. אך לא הביא שהמהרי"ק בעצמו בסימן קכ"ח כתב לחלק כן. אח"כ ראיתי במחנה אפרים הלכות צדקה (סי' י ד"ה ובמה) שהקשה כן על המהרי"ק, ולא ראה ג"כ שכבר קדמו בזה המהר"י בן לב.

ושוב ראיתי בתשובות הרד"ך בית כ"ו חדר ד' דפליג על המהרי"ק, והקשה מטעם אחר על הראיה שהביא מישראל המתנדב נר או מנורה, וכתב עליו שאפשר שהרב ז"ל סמך על הראיות האחרות אשר כתב ובכללם כתב גם זה, על דרך שאמרו חכז"ל (ב"ק מב.) משל לצייד משכח רברבי שקיל זוטרי שקיל, יעיי"ש. וזהו כעין מה שכתבתי שאין לסמוך אלא בצירוף גם הטעמים האחרים, שאולי לא הביא זה אלא אגב שסמך על הטעמים האחרים, כדברי הרד"ך ז"ל.

ג

אבל היותר פלא בדברי המהרי"ק ז"ל מה שכתב (סוף שורש ה) דאף שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דמה שאמרו דרשאים בני העיר לשנות היינו דוקא בימיהם שהיו מספקים לעניים כל צרכיהם, אבל בזמן שאין מספקין אין לשנות, אפשר דלא אמר זה הרשב"א ז"ל אלא היכא שגובין ליתן לעניים מיד, הוא דהוי גוזל את העניים, אבל בכה"ג שהוא קרן קיימת ליתן הפירות בכל שנה ושנה, דלא זכו בו העניים עדיין עד שתגיע לידם, מודה הרשב"א.

וזהו פלא, שהרי בפירוש מבואר שם באותה התשובה שהיה השאלה שאחד הקדיש שדה לעניים, וצוה שיחלקו הפירות בכל שנה ושנה, ורצו הצבור לשנות. ועל זה השיב שהוא גזל. ושם במקומו בשורש ה' עדיין י"ל שהיה לפניו תשובה אחרת, כמו שהביא גם בב"י (קצב: ד"ה ובשורש) תשובה אחרת מהרשב"א ז"ל שכותב ג"כ כן, ושם לא נזכר שהיה קרן קיימת. אמנם במהרי"ק שורש קכ"ח, שם העתיק יותר באריכות לשון תשובת הרשב"א, והעתיק שם בפירוש שהיה קרן קיימת לחלק הפירות בכל שנה, וא"כ תימה מה שכתב בשורש ה'.

וראיתי אח"כ בשו"ת שער אפרים סימן ס"ו בסוף התשובה שהקשה כן על המהרי"ק, וכתב שהוא פלא.

וכתב עוד דאין לחלק בין הקדיש קרקע למטלטלין, [ולומר] שהרשב"א איירי בהקדיש שדה והוו הפירות כאלו גדלו בקרקע שלהם, ולכן כבר זכו בהם העניים. דזה אינו, דהרי המהרי"ק עצמו אינו מחלק בכך, יעיי"ש. הנה סתם הדברים במה שכתב שאין לחלק בין הקדיש קרקע למטלטלין, ולא כתב שום הסבר וראיה.

ומתחלה כשנתקשתי בדברי המהרי"ק האלו, חשבתי שאולי יש לתרץ דבריו על פי דברי המהר"ם אלשיך בתשובה (סוף) סימן ז', והובא גם בחתם סופר תשובה הנ"ל, דזוזי לפירותיו גרע מדקל לפירותיו, דבבית ודקל שהם קיימים בעת בא הפירות והדירה לעולם, משו"ה מהני בית לדור ודקל לפירותיו. אבל במעות כשהריוח בא לעולם, אין המעות בעצמם בעולם, נמצאו הפירות בלי ממשות, והוי דבר שלא בא לעולם.

ולכן אפשר לומר דמשום הכי כתב המהרי"ק בעובדא דידיה שלא זכו העניים, יען שהיה הקרן קיימת מעות, ומעות לפירותיו גרע מעובדא דתשובת הרשב"א שהיה שדה לפירותיו.

אמנם באמת זה אינו, כי מלבד דרבו החולקים על סברת המהר"ם אלשיך הנ"ל, דבמשנה למלך פרק כ"ג מהלכות מכירה (ה"א) כתב דבתורת חיים (ח"ב סי' כא) מוכח דמהני דומיא דדקל לפירותיו. ובקצה"ח סימן ר"ט (ס"ק ד) האריך להשיג על המהר"ם אלשיך בכמה ראיות, והביא כן גם מספר בני יעקב (מאמר ב, קנין). גם בנתיבות המשפט (ביאורים) ס"ק ה' הסכים להקצה"ח דמהני, ותמה על המהר"ם אלשיך. יעיין פתחי תשובה סימן רי"ב סוף ס"ק י'.

ובאמת המעיין במהר"ם אלשיך שם, יראה שעיקר יסודו בעובדא דידיה, יען שנתן הקרן לבנו והריוח לחתנו ולאחיו, וזה אינו מועיל אף בדקל לפירותיו היכא שנתן הדקל לאחד ופירותיו לאחר (חו"מ סי' רט ס"ט). ואך לרווחא דמילתא כתב אח"כ, שאף אלו היה באופן המועיל בדקל לפירותיו, מסתברא דמעות לפירותיו גרע. אבל אין ראיה שהיה סומך על זה בלבד, כי בעובדא דידיה אין נפקא מינה, יען שהיה הקרן לאחד ופירותיו לאחר. ובפרט אחר שאנו רואים כי רבו החולקים עליו בסברא זו.

אמנם אף לו יהיה כדברי המהר"ם אלשיך, אינו דומה כלל לנידון דידן, וכמו שכתב החתם סופר בחו"מ סימן קי"ב באמצע התשובה בעובדא דידיה, דמה שכתב המהר"ם אלשיך דהמקנה מעות לפירותיו גרע מדקל לפירותיו, זה יצדק אם אינו מקנה הקרן כלל אלא הפירות, כעובדא דידיה. אבל הכא עדיף הרבה אפילו מדקל לפירותיו, דאלו התם אם יבש הדקל העצים לבעה"ב, אבל הכא הקנה הקרן בעצמו, אלא שהתנה בתנאי שיתנו הפירות לעניים, ולא שייך הני זוזי אזלי לעלמא, שהרי קנו הני זוזי בעצמם. והוי כאלו מקנה דקל בקנין גמור, אלא שמתנה תנאי שלא יקוץ אותו כל זמן שישא פירות וכו', ואין להנותן ויורשיו בהם כלום. על כן ליתא שום ערעור מטעם האלשיך הנ"ל, עכ"ל.

וכעין זה הוא גם כאן, היכא שנתן ומסר המעות לצורכי העניים, ונסתלק הוא ויורשיו לגמרי מאותן המעות, הקנה הקרן גופיה לעניים, ועדיף מדקל לפירותיו.

ועיין בתשובות חסד לאברהם (מהדו"ק) יו"ד סימן ע"ז, באחד שהניח סך מסוים שיהיה הקרן קיימת, והריוח שיעלה בכל שנה יתחלק לעניים, ורצה השואל לדמות זה לדברי המהר"ם אלשיך דהוי מעות לפירותיו.

וכתב שהוא דברי שגגה, דעד כאן לא כתב המהר"ם אלשיך, אלא בעובדא דידיה, שנתן המעות לפירות על זמן קצוב, ובכלות הזמן תחזור ליורשיו, ונשאר זכות ליורשיו בקרן. משא"כ בנותן מעותיו שיהיה כולו ניתן לריוח לצורך פלוני על כל ימי עולם, הואיל ולא נשאר להנותן שום זכות עוד בממון זה, ואין לו בו הנאה של כלום, הרי ההקדש חל על הקרן, יעיי"ש.

הן אמת שביסוד סברא זו היכא שהקדיש קרן קיימת שיהיה הריוח לעולם להעניים, אם נימא דזכו העניים גם בהקרן עצמו, או הקרן שייך עדיין להבעה"ב, בזה יש סתירה גדולה בדברי המהרי"ט. שבחלק א' סימן קי"ו (ד"ה ואף בממון) כתב בהדיא שבממון שהוקדש לשם עניים על מנת שיהיה הקרן קיים, אינהו מיקרי בעלים מיוחדים, דקרנא לרווחא משתעבדא, ואם לא ירוויחו המעות נוטלים אף מהקרן, וכן אם לא הספיק להם תנאם מוסיפים להם אף מהקרן. אמנם בחלק ב' סימן מ"ה (ד"ה איברא) כתב בהיפך, שמטעם זה מותר להלוות מעות הקרן קיימת בריבית קצוצה, יען שהני עניים לא בעלי הממון מיקרי, כי אינם זוכים אלא בהפירות, ובגוף הקרן אין להם כלום, יעיי"ש.

ועיין במשנה למלך (הל' מלוה ולוה פ"ד הי"ד ד"ה עוד כתב) ששני אלו התשובות של המהרי"ט סותרין זה את זה.

ונמצא לכאורה דלפי דברי המהרי"ט שבסימן מ"ה שאינם זוכים כלל בהקרן, עדיין י"ל שהוא דמי לדברי האלשיך. אבל באמת מאותה התשובה הוא אחד מן הראיות שהביא בקצה"ח נגד מהר"ם אלשיך, דהרי כתב שם המהרי"ט שזוכין בהפירות, ולדברי האלשיך אם אינם זוכין בהקרן, גם בפירות אינם זוכים. וא"כ ממה נפשך לדברי שני אלו התשובות שבמהרי"ט, אין לנו לדון בכאן סברת המהר"ם אלשיך.

ולפי מה שהבאתי דברי החסד לאברהם, נראה דסובר שזהו שני ענינים נפרדים, ואף לאותה התשובה שבמהרי"ט שאינם זוכים בגוף הקרן ממש, מ"מ לענין זה זוכים בו העניים שחל הקדש על הקרן לתשמיש זה להרויח בו לצורך העניים, ואין מזה סתירה להמהר"ם אלשיך, שגם הוא ז"ל מודה בכגון דא שאין בזה שום ערעור שזוכין העניים בהפירות, ולא גרע מדקל לפירותיו. ועיין עוד בזה בתשובות הרד"ך בית כ"ו חדר ג'.

והיכא שהורגלו איזה שנים ליתן אותן הפירות לעניי ארץ ישראל, אז עניי ירושלים זכו בהם אף בלי שום קנין מטעם מכירי כהונה, כבגיטין דף ל' (ע"א) דאף טרם שהפריש התרומות ומעשרות ולא אמר כלל ליתן להם, זכו בהם.

ואף דמדברי הירושלמי (גיטין פ"ג ה"ז) נראה דלא שייך מכירי כהונה אלא במתנות כהונה לא בעני, אבל כבר כתב המשנה למלך בפרק ז' מהלכות מעשר (ה"ו) דלא נאמרו דברי הירושלמי אלא במעשר עני דאין בו טובת הנאה לבעלים. וא"כ בצדקה דאית ביה טובת הנאה לבעלים, גם הירושלמי מודה. ועיי"ש עוד שכתב דרכים להשוות דברי הירושלמי עם הש"ס בבלי. ועכ"פ מדברי הרמב"ם (הל' מעשר שם) נראה דפסק גם בעני דין מכירי כהונה, וכן פסק בהדיא הש"ך בסימן רנ"ז ס"ק י"ג, וכן הוא דעת כל הפוסקים.

וגדולה מזו פסק בתשובות בית שלמה יו"ד חלק ב' סימן צ"ט דאנשי אונגארין אינם רשאים ליפרד מאנשי אוסטרייך בשליחת המעות לארץ הקודש, מטעם מכירי כהונה. ואף דשם חלקו הרבה גדולים, דהרי בידם שלא להתנדב כלל, וא"כ יכולים לחזור טרם שהתנדבו מחדש שאינם נותנים אלא לצורך בני מדינתם שם בארץ הקודש, ועוד טעמים אחרים נאמרו בזה שאין להאריך פה, והיה פלוגתא בין הגדולים. אבל בנידון דידן היכא שהמתנדב אמר בפירוש שיהיה כן לעולם, וכבר הקדיש הקרן קיימת לצורכם, וגם הורגלו לעשות כן, כו"ע מודי דזכו ביה אותן העניים, ואי אפשר לשנותם.

ועיין בשו"ת מהר"ם מרוטענבורג (ד"פ) סימן ע"ד דמעשר כספים אחרי שהחזיקו לתתם לעניים, אין לשנותם למצוה אחרת, דכבר זכו בה העניים על ידי המנהג שכך נהגו.

הנה כתבתי כל זה, לברר מדברי הפוסקים שאין לנו להשתמש בכאן בסברת המהר"ם אלשיך לומר שלא זכו עניי ארץ ישראל באותו הריוח.

אמנם בדברי המהרי"ק בלאו הכי אי אפשר להעמיס כלל סברא זו, שהרי כתב בפירוש החילוק בין היכא שמזכה לעניים ידועים שאז זוכים שפיר, ואך יען שהוא על זמן ארוך והעניים מתחלפים לכן אי אפשר לומר שזוכים. ואלו היה סובר דמעות לפירותיו הוי דבר שלא בא לעולם, לא היה מועיל לזכות אף לאותן העניים שהיו בשעת הקנין, והול"ל רבותא יותר שאינם זוכים אף אותם העניים שהיו בזמן ההוא, מטעם דבר שלא בא לעולם. אבל לא הזכיר כלל מזה אלא טרח להאריך אך מטעם זה יען שהוא על זמן ארוך והעניים מתחלפים, ועל כרחך דאינו סובר סברת המהר"ם אלשיך.

או דסובר כדעת האומרים דלא שייך כלל סברת האלשיך אלא בנידון דידיה שנתן הקרן לאחר, וגם היה רק על זמן, אבל בהקדיש לצדקה לקרן קיימת לעולם נקנה גם הקרן, ואין חילוק כלל בין מעות לקרקע. ובפרט אחרי שטרח המהרי"ק להשוות דעת הרשב"א לדעתו, וכתב דגם הרשב"א אפשר לא קאמר אלא כשגובין ליתן לעניים מיד, ואלו היה עולה על דעתו לחלק בין מעות לקרקע, למה לא כתב חילוק זה שמבואר בפירוש בדברי הרשב"א דמיירי בקרקע, וביקש חילוק אחר שכתבו רק בדרך אפשר, ועל כרחך דזה אינו.

ומה שכתב דהרשב"א מיירי כשגובין ליתן לעניים מיד, זה פלא גדול, כיון שמבואר בדבריו בפירוש דמיירי בקרן קיימת.

ומחמת הפלא הגדול הזה, נראה דבעת שכתב התשובה שבשורש ה', לא היה לפניו אותה התשובה שברשב"א ז"ל דמיירי בקרן קיימת, אלא תשובה אחרת המובא ג"כ בב"י ששם סתומים הדברים, ולא ביאר באיזה אופן מיירי. ואף שבעת שכתב התשובה שבשורש קכ"ח, היה לפניו אותה התשובה שברשב"א ז"ל שכתוב בהדיא שהוא קרן קיימת, שם לא נחית להאי דינא שכתב בשורש ה', ולא דיבר שם מזה. ויוכל להיות שבאמת אחר שראה התשובה שהביא בשורש קכ"ח, חזר ממה שאמר שהרשב"א מודה לסברא דידיה בדין קרן קיימת. ואע"פ כן י"ל שלא חזר מההלכה שפסק בשורש ה', מחמת טעמים אחרים שהביא שם.

שוב ראיתי בשו"ת בית שלמה חלק יו"ד חלק ב' סימן נ"ה שתמה גם כן על המהרי"ק בזה. והבית יצחק חלק יו"ד חלק ב' סימן פ"ו (אות א) הביא קושיא זו מהבית שלמה, ותירץ על פי דברי המהר"ם אלשיך לחלק בין מעות לקרקע. וכבר הארכתי שאי אפשר להעמיס כלל חילוק זה בדברי המהרי"ק, והוא ברור לפע"ד להמעיין בדברי המהרי"ק.

ד

והנה במהרי"ק שם שורש קכ"ח הביא שמצא תשובה אחרת ברשב"א שסותרת לאותה התשובה שכתב הרשב"א דאי אפשר לשנות אותם המעות. וצריך לומר שחזר בו, והשתמש בזה בשער אפרים ובבית שלמה (שם).

ולפענ"ד לא הבנתי שיהיה כדאי בזה לעשות סתירה בדברי הרשב"א ז"ל, שהרי איכא לאוקמא אותה התשובה שהתיר לשנות, שהיה במקום שהיו מספיקים לעניים צרכיהם, וכשחסר להם היו גובין עוד הפעם. דאף שכתב הרשב"א (ח"א סי' תריז) ז"ל שבזמנינו אין מספיקים, מ"מ אינו הכרח שהיה זה כלל גדול בכל העתים ובכל המקומות.

וראיתי אח"כ בשו"ת זרע אברהם (יו"ד) סימן י"ח (ד"ה ואח"כ) שכתב בפשיטות שאין בזה שום סתירה בדברי הרשב"א, דבאותה התשובה שכתב דאין לשנות, מיירי בנדבת יחיד, ובתשובה שהתיר לשנות מיירי בנדבת הרבים, ונודע שבפירוש דעת הרשב"א (עי' חי' ב"ב ח: ד"ה ומיהו) לחלק בין נדבת יחיד לנדבת צבור.

גם מדברי הב"י נראה שלא הסכים לדברי המהרי"ק במה שעשה סתירה וחזרה בדברי הרשב"א ז"ל, שהרי הביא בסימן רנ"ט (קצב:) אותה התשובה שבמהרי"ק שורש קכ"ח, והביאו להלכה בענין נרות ומנורות, ושוב הביא (קצג:) באורך לשון תשובת הרשב"א (ח"ז סי' תמט) המוזכר במהרי"ק שאוסר לשנות המעות. ותשובת הרשב"א האחרת השמיט לגמרי ולא הזכירה אף ברמז. ואף שהביא שם דברי המהרי"ק שבאותה התשובה לענין אחר, מ"מ מה שכתב שם בענין סתירת דברי הרשב"א לא הזכירו מאומה. ועל כרחך שאותה התשובה שכתב שאסור לשנות, הוא העיקרית בעיניו ולא ראה בה שום סתירה.

והנה הב"י בסימן רנ"ו (קפט:) הביא דברי המהרי"ק מה שכתב בענין קרן קיימת, ובסימן רנ"ט הביא דברי תשובת הרשב"א. ובשו"ע השמיט כל הענין ולא הזכיר כלל מדין קרן קיימת. ואולי בשביל שראה שדברי המהרי"ק בזה היפך דברי הרשב"א ז"ל, או אולי סובר דגם המהרי"ק לא התיר אלא בצירוף טעמים האחרים, לכן השמיט כל הענין בשו"ע, שלא עשה שום חילוק בין קרן קיימת לשארי צדקות שאין לשנותם.

ולדינא אף המהרי"ק בשורש קכ"ח שהביא תשובה הסותרת בדברי הרשב"א ז"ל, מ"מ בסוף דבריו לא מלאו לבו להקל למעשה נגד דברי הרשב"א ז"ל, כמו שהביא זה גם הבית שלמה. ובשורש ה' שכתב סברא זו להקל, צירף לדבר הרבה טעמים וסניפים שראוי יותר לסמוך עליהם להקל. והרד"ך והמהר"י בן לב פליגי לגמרי על סברא זו שהביא המהרי"ק להקל יען שהוא קרן קיימת. והשער אפרים שהביא סברת המהרי"ק, הנה חתר היבשה להמציא עוד טעמים אחרים ועיקרים גדולים להתיר, ולא מצינו מי שמיקל על סברא זו בלבד.

ובנידון דידן אין לנו שום טעם מכל הטעמים האחרים במהרי"ק ומהרי"ט ושער אפרים, ובפרט שלפי המנהג שהגבאים שבארץ ישראל המה המעריכים, ולדעתם נתחלק המעות, לא שייך כלל סברת המהרי"ק, כאשר ביארתי לעיל, ופשיטא דכו"ע מודו שאין מקום לסמוך על זה להקל.

ה

ובעיקר השאלה אם לשנות מעות השייך לעניי ארץ ישראל לצורך עניי חוצה לארץ, בכה"ג כבר נשאל בשו"ת אריה דבי עילאי יו"ד סימן י"ב. ומבואר שם בלשון השאלה, שהיה גזירת המלכות שלא לשלוח המעות לארץ ישראל והיה מונח אצלם, ושאלו אם מותר לשנות המעות לצורך עניי עירם, שהיה אז בעירם רעבון גדול כל כך, ממש נפוחי כפן שהיו הרבה שוכבים על ערש דוי, והיה פיקוח נפש שלא ימותו ברעב.

ואע"פ כן השיב שאסור לשנות המעות שזכו בהם עניי ארץ ישראל מתרי טעמי. חדא, דמבואר בטור ובב"י בשם הרשב"א, וכן כתבו שאר פוסקים, דאין לשנות אלא בדבר קבוע, שבכל עת שצריכים ממלאים כדי ספוקם. והשנית, דדוקא מה שהוקדש לצרכי עירן יש להם כח דטובי העיר כבית דין הגדול, משא"כ מה שהוקדש לצרכי עניי עיר אחרת. והביא על זה מדברי התוספות בערכין (ו: דיבור ראשון) דדוקא לצורכי העיר מותרין לשנות, אבל לא מחוץ לעיר. והכוונה שם דמה שהוקדש לצורכי העיר, אין להם כח ליתן לעיר אחרת. וא"כ הוא כל שכן, דאם אין להם כח על שלהם, מכל שכן דאין להם כח על של אחרים ליקח לצרכי עירם.

וסיים עוד דאף לדעת התוספות בבבא מציעא דף ע"ח (ע"ב ד"ה מגבת) דמגבת העיר לאותה העיר, קאי דוקא על מגבת פורים, משמע דזולת זה יש להם כח ליתן לעיר אחרת. וגם מהתוספות בערכין (שם) נראה דסברי דווקא גבאי, אבל בני העיר יכולים ליתן גם לעיר אחרת. מ"מ מודו בנידון דידן דעל של עירם יש להם כח לצבור או לפרנסים, אבל על של עיר אחרת אין להם כח, יעיי"ש.

והנה כללא כייל שאין לצבור או לפרנסים שום כח אלא על מה שנגבה לצורך עניי עירם, ולא על מה שגבו לצורך עניים אחרים שאינם מבני עירם. וזה תימה, דהרי מקור דין זה הוא מגמרא בבא בתרא דף ח' (ע"ב), דרשאים בני העיר לעשות מקופה תמחוי ומתמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו. ומבואר שם בגמרא (ע"א) דתמחוי לעניי עולם וקופה לעניי העיר. וא"כ אם משנים מתמחוי לקופה, משנים ממה שגבו לעניי עולם שאינם מבני עירם לצורך עניי עירם.

ומה שהביאו התוספות (ערכין שם ע"א) מהברייתא (ב"מ שם) מגבת העיר לאותה העיר, הרי"ף (מח:) והרא"ש (פ"ו סי' ט) והרמב"ם (הל' מגילה פ"ב הט"ז) לא גרסו כלל מימרא זו בברייתא, ועיין בהגהת הגר"א שבש"ס ווילנא (ב"מ שם). ואולי בשביל דקשה על זה מדברי הש"ס הנ"ל דרשאין לעשות מתמחוי קופה, לכן מחקו זה מהברייתא. והתוספות בבבא מציעא ישבו הגירסא, דמיירי במעות פורים דוקא. ולדעת התוספות בערכין על כרחך צריך לומר דמיירי דוקא בהגבאי, שלא יקשה מהש"ס הנ"ל. אך בשו"ת שער אפרים (ד"ה ונלע"ד לומר) כתב שגם לדעת התוספות בערכין, מיירי דוקא במעות פורים, וא"כ אין שום ראיה מדברי התוספות בזה.

ומה שכתב בטעם הראשון דאין לשנות אלא בדבר קבוע, שבכל עת שצריכים ממלאים כדי סיפוקם, זהו ודאי אמת ויציב. אך בש"ך סימן רנ"ו ס"ק ז' כתב, דלצורך פדיון שבוים אפילו כהאי גוונא יכולים לשנות כדלעיל ריש סימן רנ"ב. והכוונה דבריש סימן רנ"ב מבואר דפדיון שבוים הוא מעולה משאר צדקות, וא"כ נראה מדבריו דלעלויא יכולים לשנות אפילו בכה"ג, וא"כ עדיין יש אפשרות לשנות אותן המעות, היכא שהם לעלויא.

אבל מבואר בסימן רנ"ו סעיף ד' ברמ"א, דאם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה. והכוונה דאף שתלמוד תורה הוא מעולה משאר צדקות, מ"מ אין לשנות בכה"ג, ומקור דין זה הוא מהמהר"י ווייל (שו"ת סי' כו).

ואף שבשו"ת שער אפרים (ד"ה ובר מכל דין) כתב שכדי ליישב שלא יהיה סתירה ומחלוקה בין המהרי"ק ומהר"י ווייל, צריך לומר דהמהר"י ווייל מיירי היכא שפירש לעניים ידועים ולא לסתם עניי העיר, וא"כ גם הרמ"א ז"ל מיירי בכה"ג. אבל תמיהני דהרי המהרי"ק כתב שם בעובדא דידיה הרבה טעמים שאינם שייכים כלל בעובדא דמהר"י ווייל, וחילוק גדול בין הנושאים כמבואר להמעיין, ובלאו הכי אין צורך לעשות שום מחלוקת ביניהם.

אמנם יש בכאן טעם אחר ברור שאי אפשר לשנות המעות, שהרי הרשב"א (ב"ב ח: ד"ה ומיהו) כתב דהא דרשאין לשנות אין זה אלא כשגבו הצבור, דכל המתנדבים על דעת הצבור התנדבו, אבל יחידים המתנדבים אין לבני העיר לשנותה.

ואף שהמהרי"ק (שורש ה) כתב דה"ר מאיר (ד"פ סי' תתקמב, הוב"ד במרדכי ב"ב סי' תפו) והרא"ש (ב"ב פ"א סי' כט) פליגי בזה על הרשב"א. אבל כבר חילק הר"ן ז"ל (ב"ב ח: ד"ה ורשאין) דיחיד שפסק צדקה ומסרה לפרנסים או לגבאים הממונים על הצבור, כיון דליד ממונה שלהם נתן, על דעתם התנדב. אבל הפוסק צדקה לעניים וממנה גזברים בדבר, כה"ג אין רשאין בני העיר לשנותה, שלא על דעתן הוא מתנדב. וכן ה"ר מאיר והרא"ש שהביא המהרי"ק נגד דעת הרשב"א ז"ל, מיירי שמסר להצבור, כמבואר בדברי ה"ר מאיר והרא"ש שם להמעיין בדבריהם, ופסק כן הרמ"א ז"ל בסימן רנ"ו סעיף ד'.

ובשו"ת שער אפרים סימן ס"ו (ד"ה ותדע) הביא ראיה מהמהרי"ק עצמו, דבנדבת יחיד אף בשינוי למעליותא אסור לשנות, דהרי כתב המהרי"ק (שורש קכח) דמצות בנין הבית הכנסת שם בירושלים עדיף יותר משאר הצדקות, ואע"פ כן האריך (שורש ה) להוכיח בראיות אם רשאין לשנות אותה הנדבה לצורך בנין הבית הכנסת. והלא הוי השינוי למעליותא, ומהיכי תיתי לא יהיו רשאין לשנות. ועל כרחך דיש לחלק דאך בנדבת רבים רשאין לשנות למעליותא, ובנדבת יחיד אסור לשנות אף למעליותא, לכן הוצרך להאריך שם בשורש ה', יעיי"ש.

והנה באמת המהרי"ק שם באותה התשובה הביא החולקין על הרשב"א שהחמיר בנדבת יחיד, מ"מ צריך לומר שלא סמך על זה אלא בצירוף כל הטעמים שהביא, כאשר כתב המהרי"ק בתחילת דבריו, שפשוט שיש יותר להחמיר בנדבת יחיד מנדבת הצבור.

וא"כ בנידון דידן, במעות הנשלח לארץ ישראל, שהתנדבו יחידים ונתמנו על זה גבאים וממונים אחרים שלא נתמנו כלל על שאר עניני הצבור, א"כ אין לצבור שייכות בזה, ולא על דעתם התנדב, וכו"ע מודו דבכה"ג אין לצבור לשנותם, כי לא מצינו שום חולק על פסק הרמ"א ז"ל בשם הר"ן, בנתמנו גבאים מיוחדים ולא נמסר לצבור כלל.

וראיתי בשו"ת בית שלמה סימן נ"ה שנתקשה בדברי הרמ"א שהביא דעת הר"ן דמינה בעצמו גבאים גרע, ולא הביא דעת המהרי"ק שבשורש ה' שיותר יש רשות לגבאים שנתמנו מכח הנותן לשנות, מגבאי הצבור.

אבל לפענ"ד ברור להמעיין בדברי המהרי"ק דלא מיירי אלא בגבאי שנמסר לגמרי המעות בידו לעשות בו כרצונו, וזה ודאי עדיף מגבאי הצבור, שלא סמך עליו דעת הנותן לגמרי. ומבואר שם במהרי"ק דמיירי שאמר הנותן בפירוש שסומך על הגבאים האלו לגמרי, ולכן עדיפי אף מחבר עיר, דומיא דרב אשי שמוזכר בגמרא (ב"ב ט.) שעדיף משאר גבאים, כיון שהכל סומכין עליו, וזה עדיף עוד יותר כיון שהנותן אמר כן בפירוש. אבל מסתם גבאים דמיירי הר"ן ז"ל, מזה לא דיבר המהרי"ק, והאיך נחדש בזה פלוגתא.

ו

ומה שכתב שם הבית שלמה לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה. הנה מקור חילוק זה אשר לדבר מצוה יוכל הגבאי לשנות, הוא מתחילת דברי הרא"ש פרק קמא דבבא בתרא, שהביאו הטור בסימן רנ"ט, ותמהו כולם שזה סותר לסוף דברי הרא"ש שאף הצבור אינם יכולים לשנות אפילו למצוה אחרת, אלא בדבר קבוע שחוזרין וגובין פעם שנית לכשיצטרכו, והביא זה הטור בסימן רנ"ו. והפרישה סימן רנ"ט (אות ב) כתב לתרץ, דהתם שגבו לשם כך, אינם יכולים לשנות, והכא מיירי שאחד נתן סתם לצדקה, ולא איכפת ליה להנותן לאיזה מצוה, רק שיוציאן לשם מצוה, לכן מותר לשנות לאיזה מצוה שירצו, ולא לדבר הרשות.

ובשער אפרים סימן ס"ו (ד"ה והיה נלע"ד) כתב לתרץ דמה שכתב הרא"ש דהגבאי יוכל לשנות לדבר מצוה, מיירי כשיש להעניים פרנסה מן הקופה, ואך ע"י האומר סלע זו לצדקה יהיה להם בריוח יותר, אותו הריוח יוכל לשנות, כיון שיש להם עכ"פ פרנסה בלאו הכי. ובמחנה אפרים סימן י' מהלכות צדקה כתב, דמיירי רק בשקבוע לעניים כמה יטול כל אחד ואחד בשבוע, וליכא רווחא לעניים ע"י נדבתו של זה, דבלאו הכי לא יותירו ולא ימעיטו, לכן מצי הגבאי לשנותה למצוה אחרת אף שהוקצה לצדקה. אבל היכא שיש רווחא לעניים ע"י נדבתו של זה, אף הצבור אינם יכולים לשנותו, דהוי גוזלים את העניים, יעיי"ש. ובחידושי רעק"א סימן רנ"ט (בש"ך ס"ק א) הביא רק תירוץ הפרישה.

ובנידון דידן שאין לנו מכל אלו התירוצים, דלא מיירי באומר סלע זו לצדקה סתם, אלא שנגבה בפירוש לעניי ארץ ישראל, וא"כ אם מפסידים אותם לגמרי באופן שלא לפרוע להם, אין מקום לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה. והנך רואה שהרמ"א ז"ל כלל שני אלו הדינים ביחד, של יחיד הממנה גבאים, וכן אם פירש לעניי העיר, שאין לשנות אפילו לתלמוד תורה שהוא מצוה דעדיפא. וכבר הבאתי מהשער אפרים, שאף שהוא מהמקילין, מ"מ הוכיח מדברי המהרי"ק בעצמו, דבנדבת יחיד אין לשנות אפילו למצוה דעדיפא מיניה.

ובלאו הכי כבר נתבאר שהדבר ברור, שכל מה שכתבו הפוסקים איזה כח לגבאים, אין זה אלא בגבאים שנתמנו לחלק המעות, אבל לא כן בנידון דידן, שעיקר הגבאים והממונים הם בירושלים, כי המה המחלקים ומעריכים לפי דעתם, והגבאים שבחוצה לארץ אינם אלא שומרים ושלוחים לשלוח המעות, כמו שהבאתי לעיל מהמהרי"ק שכתב לחלק בזה.

וכעין זה הביא בשער אפרים סימן ס"ו (סוד"ה וראיתי בתשובת) בשם המהרש"ך (ח"ב סי' לח), שכתב בנדון שלו דודאי הגבאים של מעות ההקדש נקראים גבאי צפת, ולא גבאי שאלוניקי שלא נתמנו אלא להתעסק בהמעות ולשלוח ליד גבאי צפת. וא"כ אפילו את"ל שביד הגבאים לשנות, אין זה אלא בגבאים שבירושלים.

והמהרי"ק והמהרי"ט והשער אפרים שהמה מן המתירים, כולם לא מיירי אלא במשנים לצדקה היותר מעולה, שם בארץ ישראל, וברשות הגבאים דשם, ואע"פ כן טרחו הרבה בדבר לגבב כמה טעמים דלא שייכי בנידון דידן.

ואם כן בכה"ג לשנות המעות לגמרי, מארץ ישראל לחוצה לארץ, ולהפסידם לגמרי מבלי ידיעתם כלל, לא מצאנו שום היתר, והוי גזל עניים.

ומה שטרח האריה דבי עילאי לבקש טעמים אחרים לאסור לשנות המעות, ולא כתב טעם זה. הנה ידוע גם עתה מנהג מדינת פולין בנדבת עניי ארץ ישראל אינו כמו במדינתנו, כי שם הנשיאים שבחוצה לארץ המה המעריכים ומחלקים לכל אחד ואחד נדבתו.

וחוץ לזה אי אפשר לידע עכשיו באיזה אופן שהיה בזמנו של האריה דבי עילאי ז"ל, כידוע שכמה שנים אחר פטירתו ז"ל נשתנה הסגנון בסדר נדבת עניי ארץ ישראל. וכפי הנראה מלשון תשובתו ז"ל שפלפל בדין כח הצבור ואלים כח טובי העיר, שהיה אז דבר הנמסר לצבור. כי בנדבת יחיד כתב הר"ן ז"ל (שם) דמה זכות יש להצבור בזה. ונראה שהיה אז בזמנו פרט אחד מגביית הצבור שגבו לשם עניי ארץ ישראל, ואע"פ כן החליט לאסור לשנות מחמת הטעמים שכתב. ומכל שכן אנן בדידן לפי הנהוג כעת, בלאו הכי אסור לשנות אף מבלעדי הטעמים שכתב הוא ז"ל.

ועיין בשו"ת מאמר מרדכי סימן ט"ו שאחר שהביא דעת הפוסקים שאין לשנות מעות ארץ ישראל לשום צדקה אחרת אפילו צדקה מעולה, הוסיף עוד מדיליה סברא מחודשת. דכיון דמעמידין הקופות מאת הממונה על הצדקה הזאת בבית נדיבי העם, ומיוחדים לצדקה הזאת, אם כן הנותן לתוך קופתו, הוי כבא ליד גבאי, וזכו בהם עניים שבארץ ישראל על ידי כליהם שנקנו ממעות שלהם, ואינו מועיל אף שאלה, יעיי"ש שהאריך בזה.

ז

ומה שכתב שיש לחוש שהמעות ילך לטמיון ח"ו. עיין חתם סופר יו"ד סימן רמ"ד באחד שמסר כל ספריו להניחם בבית הכנסת ללמוד בהם, ונתעכב הדבר שנים הרבה שלא ניתן לקיים צוואת המת, מחשש גניבה ואבידה בבית הכנסת. ושוב נדחקו הצבור, והוצרכו לבנות מקוה מים טהורים, ורצו למכור הספרים האלו לצורך המקוה. וכתב החתם סופר ז"ל שאינו מוצא מקום להתיר.

ובמה שטענו שאין הספרים משומרים מפני הגנבים, לכאורה יש בזה טענה כדקיי"ל לענין לקט, שאם אין עניים ויבואו עטלפים ויאכלוהו, אין צריך להניח כלל וכו' (עי' חולין קלד:). אבל כד מעיינת שפיר הא ליתא, דדוקא התם בלקט וכו', אבל הכא מחויב לעשות כל טצדקי לקיים נדרו וכו'. ועוד התם גבי לקט נמי מיירי דאדאתי עניים כבר אכלוהו העטלפים לכל הלקט, אבל אם יבואו העניים אחר שעה, אע"פ שבין כך יאכלו ממנו עטלפים קצת, אינו רשאי ליקחו לעצמו. והכא נמי אם אולי יבואו גנבים, הלא יגנבו דים וישארו עוללות, משא"כ אם עתה ימכרו ספריו לא ישארו עוללות, ויגזלו דל ורש זה מת. יעיי"ש שהאריך ולא רצה להתיר.

וכל אלו הטעמים שייכי בנידון דידן מק"ו, כי אין ההפסד ברור, וגם אם יהיה הפסד, הלא בטח ישאר עוללות, וגם אפשר להציל המעות באיזה אופן המותר על פי חוקי המדינה. אבל אם ישנו המעות למצוה אחרת, יפסידו המה לגמרי ולא ישאר להם מאומה, והאיך נקח מעות אחרים מבלי ידיעתם.

ח

אמנם כל זה הוא אם רוצים לשנות המעות באופן שלא לפרוע אח"כ, אבל אם לוקחים בהלואה לעשות בהם עכשיו צדקה מעולה, באופן שיהיה בטוחות או מהקהילה או מיחידים אנשים נאמנים ועשירים בטוחים גדולים באחריות כתוב וחתום, שבעת שיהיה שעת הכושר לשלוח המעות לארץ ישראל ישלמו המעות תיכף בלי איחור, בזה צריך לבאר עוד.

והנה בשו"ת אריה דבי עילאי הנ"ל נשאל גם על זה, והשיב דמותר, דצבור ודאי יש להם רשות ללוות ולפרוע, דצבור לא מעני, והראה מקום להב"ח בסימן רנ"ט (בראשו). ולפי דבריו בזה אסור להלוות אלא על אחריות הצבור ולא על אחריות יחידים, דביחיד חיישינן לעולם שמא ירד מנכסיו, כמו שכתבו הר"ן (ב"ב ח: ד"ה ורשאין) והרמב"ן (שם ד"ה ולשנותן) והנמוקי יוסף (שם ו.).

אבל דבריו ז"ל באותה התשובה צ"ע, כי שם באותה תשובה נשאל עוד אם להלוות המעות לאיזה בטוחים באופן שיהיו הרווחים לעניי עירם וקצת מהרווחים לעניי ארץ ישראל. והשיב דאף דמבואר בשו"ע (סי' רנט ס"א) דאין נושאין ונותנין במעות צדקה, מכל מקום בכהאי גוונא דנותנין להם דבר חשוב על כל פנים המחצה מן הרווח מותר. והביא ראיה מהא דרבי ינאי יזיף ופרע (ערכין ו:), וכתב הטו"ז בסימן רנ"ו ס"ק ד' שהיה בטוח שיוכל לגבות מן הצבור תיכף, ואין חילוק בין אם הוא בטוח שתיכף שיצטרכו עניים יגבה מחדש, או שיגבה תיכף מעות הצדקה שמכבר.

ולא הבנתי, דלפי דבריו שהחזיק בשיטה זו, דלכן מותר להלוות להצבור בשביל דצבור לא מעני, א"כ אין ראיה כלל מהא דרבי ינאי יזיף ופרע, כיון שהיה בטוח לגבות מן הצבור וצבור לא מעני, משא"כ להלוות ליחידים דאיכא החשש שמא ירד מנכסיו. והוא ז"ל כתב דאין חילוק בין אם יגבה מחדש, או יגבה המעות שמכבר, וזה ודאי אמת ויציב. אבל איך הניח החילוק שבין יחיד לצבור.

גם מה שכתב דכל מה שאמרו אין משתכרין בשל עניים ומשבא ליד גבאי אסור לשנותם, זה מיירי הכל בדליכא רווחא לעניים, כמבואר בשו"ע שם (סי' רנט).

זה לא הבנתי כלל, דבמה שאמרו (ערכין ו.) משבא ליד גבאי אסור לשנות, אינו מבואר כלל שום רמז אם מיירי בדליכא רווחא לעניים. אמנם במקום שאמרו אין משתכרין בשל עניים, שם מבואר בפירוש ההיפך, דמיירי אף בדאיכא רווחא לעניים. דהרי לשון המשנה (שקלים פ"ד מ"ג) הוא, מותר שירי לשכה מה היו עושין [בהן], לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש, אף לא בשל עניים. וכיון דבשל הקדש אמר שם בפירוש דמיירי כשהשכר להקדש, ועל זה אמר רבי עקיבא דאין משתכרין, אם כן גם מה שסיים אף לא בשל עניים, מיירי בכה"ג כשהשכר לעניים. דאל"כ לא שייך למתני בחדא מחתא ולסיים אף לא בשל עניים, אם באותו האופן שאסר שם בהקדש, שרי בשל עניים.

וכן מבואר בלשון הב"י והרמ"א ז"ל (סי' רנט ס"א) שסיימו, אבל צדקה שאינה עומדת לחלק רק הקרן יהיה קיים ויאכלו הפירות שרי. הרי, דבהך שהעניים אוכלים הפירות, אין ההיתר אלא בשביל שעומד לכך שיהיה הקרן קיימת לעשות בו פירות. ועל כרחך דבשאר צדקות אסור אף אם הפירות הוא לעניים. וכן מבואר בטו"ז שם סימן רנ"ו ס"ק ד' דמיירי בדאיכא רווחא לעניים, והטעם הוא דשמא יבואו עניים ולא יהיה להם מעות לחלק אם יהיה מונח בסחורה, והוא מדברי הש"ס כתובות ק"ו (ע"ב).

הן אמת שכתב באריה דבי עילאי שצריך להתנות עם המקבל עיסקא שמקבל עליו כל ההפסד, ויהיה בטוח שלא יהיה שום הפסד לצדקה. אבל זה יועיל רק נגד הטעם שכתב בירושלמי (שקלים פ"ד ה"ב), דלהכי אין משתכרין שמא יבוא לידי הפסד. אבל לפי הטעם המבואר בש"ס בבלי ובשו"ע (רמ"א) שם, שמא יבואו עניים ולא יהיה להם לחלק, לנגד זה אינו מועיל מה שמקבל עליו כל ההפסד. ובפרט לפי שיטתו שהולך בדעת אותן הסוברים דלהכי מותר להלוות לצבור בשביל דצבור לא מעני, א"כ ביחיד חיישינן שמא ירד מנכסיו, ומה מועיל אחריותו שמקבל עליו כל ההפסד אם ח"ו ירד מנכסיו.

ט

ובעיקר הדבר מה שכתב דצבור מותרין ללוות, בשביל דצבור לא מעני, צ"ע. דהן אמת שהרבה מהראשונים ז"ל (עי' ר"ן ב"ב ח: ד"ה ורשאין) כתבו טעם זה לחלק בהא דרשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי ולשנותן לכל מה שירצו, דמיירי ג"כ בשביל שגובין פעם אחרת לכשיצטרכו, דהוי כעין הלואה. והתם (ערכין ו.) [ד]אמרו דמשבא ליד גבאי אסור לשנותם, דהיינו להלוותם, בשביל דהתם מיירי ביחיד וחיישינן שמא ירד מנכסיו, ולא חיישינן לזה בצבור.

אבל מדברי התוספות (ב"ב שם ד"ה ולשנותה) והרא"ש (שם פ"א סי' כט) ועוד כמה ראשונים ז"ל משמע דהטעם הוא בשביל דאלים כח הצבור וטובי העיר יותר מהגבאי. וא"כ אין ראיה שיהיה מותר להגבאי להלוות אף לאיזה צבור דלא מעני, אם לא ברשות אותו הצבור שנמסר בידם אלו המעות דאלים כחם.

דבאמת (הר"י אבן מיגאש) [הרשב"א] ז"ל בחידושיו לבבא בתרא (שם ד"ה והרמב"ן) נתקשה טובא למה לא חיישינן גם בצבור, דהרי חזינן בגמרא (מגילה כו:) בבנין בית הכנסת דאף בצבור חיישינן לפשיעותא, ונדחק לתרץ בחילוקים. וכל זה נצרך לשיטתו דהטעם הוא דאין חשש בצבור. אבל לפי מה שכתבו הטעם דאדעתא דצבור התנדבו, אין צורך לאלו החילוקים, אלא כיון שהוא על דעת הצבור יש כח בידם לשות באופן זה, ואינם צריכים לחוש כל כך.

ומדברי התוספות בערכין (ו: ד"ה עד) משמע דצריך שניהם, רשות הקהל וגם צורכי צבור. ואולי גם הב"ח (רס"י רנט) שכתב דנראה לו הטעם בשביל דביחיד אפילו הוא גבאי איכא למיחוש שמא ירד מנכסיו, דלכאורה הוא פלא, האיך כתב דנראה לו כאילו מדעת עצמו כתב טעם זה, והלא הוא מבואר כבר בכמה ראשונים ז"ל, ומובא גם בב"י סימן רנ"ו (קפט:). אלא אפשר בשביל שכתב זה (הב"ח) בדעת הרא"ש, ובאמת בדברי הרא"ש ז"ל מבואר הטעם בשביל דעדיף כח הצבור, ולכן הוסיף הב"ח ז"ל בדעתו, דגם טעם זה אמת, ונמצא דצריך שניהם וכנראה מדברי התוספות.

ולפי דברי המרדכי (ב"ב סי' תצא) שכתב, דמשום הכי עד שלא בא ליד גזבר מותר ללוותו, כיון דאינו עובר בבל תאחר עד שיתבענו הגזבר, משא"כ אחר שבא ליד גבאי שעוברים תיכף על בל תאחר. לפי טעם זה דמשום הכי אסור להלוות המעות, שחוששין שיתאחר עד שיבא לידי גביה, יותר גרוע להלוות לצבור מליחיד, דאף דצבור לא מעני וישלמו לבסוף, אבל לענין שיבא לידי המשכה ויתאחר, יותר יש לחוש בצבור, כמבואר בגמרא בבא בתרא דף כ"ד (ע"ב) מטעם דקדירה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא, ועיין בחו"מ סימן ד' ברמ"א ובסמ"ע ס"ק ז'.

והרבה נתקשה בטו"ז סימן רנ"ו ס"ק ד' בהא דרבי ינאי יזיף ופרע, ולא חש לחששא זו דילמא מתרמי עניא וליכא למיתב ליה, ותירץ דצריך לומר דרבי ינאי היה ברור לו בלי ספק שתיכף כשיבואו עניים יוכל להוציא מן הקהל בלי איחור. וא"כ אין זה אלא אז ברבי ינאי, שידע רב כחו בצבור שלו שיבא תיכף לידי גביה, ואין לדמות זה לסתם צבור.

והלא בדברי (הר"י מיגאש) [הרשב"א] כשנתקשה למה לא חיישינן בצבור, דהלא חזינן בגמרא גם בצבור דחיישינן לפשיעותא, אחד מן התירוצים הוא, דבצדקה לא חיישינן כיון שהעניים דוחקים ותובעים. ולדברי המרדכי דמשום הכי חמור אחר שבא ליד גזבר, כיון שעובר על בל תאחר אף טרם שתובעים ממנו, א"כ אין מעליותא בצבור, כיון שגם הם לא עדיפי אלא אחר שדוחקים ותובעים מהם, ובין כך ובין כך יעבור על בל תאחר.

ועל כרחך דלדעת המרדכי מה שחילקו בש"ס סתם בין צבור ליחיד, הוא בשביל דאלים כח הצבור, וכל המתנדב בצבור, על דעתם התנדב שיעשו כמו שנהגו, כמבואר טעם זה בכמה ראשונים ז"ל.

וא"כ אנן בדידן במעות עניי ארץ ישראל שהוא נדבת יחידים, שנתמנו על זה גבאים מיוחדים בחוצה לארץ, ויותר בארץ הקודש, שאין להצבור שום זכות בזה, כמבואר לעיל (אות א וד), א"כ לדעת כל אלו הפוסקים שהטעם הוא בשביל כח הצבור, אסור לדידן להלוות אף לצבור.

ובדברי האריה דבי עילאה ז"ל, י"ל שהיה אז דבר הנמסר לצבור, כמו שכתבתי לעיל (אות ו) שנראה כן מלשונו. ומה שכתב הטעם בשביל דצבור לא מעני, י"ל שהוצרך לשני הטעמים כמו שכתבתי לעיל שנראה כן מכמה פוסקים, או שחשש לכל הדיעות. ולא הוצרך לכתוב לבסוף גם טעם זה שהיה ברשות הצבור, כי כבר כתב בתחילת דבריו ובהצעת השאלה שהסכימו הצבור לזה, ולא הוצרך לכתוב לבסוף אלא טעם זה בשביל דצבור לא מעני. וא"כ לדידן אפשר דגם האריה דבי עילאה סובר דאסור להלוות אף לצבור.

י

וגם בדבר הנמסר לצבור שכתבו הראשונים ז"ל דכל המתנדב על דעת הצבור הוא מתנדב ואלים כח טובי העיר, עכשיו שדא ביה נרגא בשו"ת דברי חיים חלק ב' או"ח סימן י"ד. שכתב לענין מכירת בית הכנסת שכתב המגן אברהם (סי' קנג ס"ק לה) משום דעל דעת אנשי הקהל נותנים, דעכשיו זה ליתא, דזה לא היה רק בזמנם דהוי הממונים ראשי הקהל ממונים מפי הד' ארצות, ורבני הארצות המשגיחים על התנהגותם, לא כן עתה אשר בעוה"ר רוב מנהיגי העיירות על פי הערכאות, כידוע, לא על דעת זה נדבו הנותנים, יעיי"ש.

ובעוה"ר לא אכשר דרא מזמנו עד עתה, ואדרבה עוד גברו האלמים ובעלי זרוע, וברוב המקומות אין הממונים מאלו שסומכים עליהם שבודאי יעשו כדת וכהלכה.

ומטעם זה נראה שבטל עכשיו גם הכלל דצבור לא מעני, כי אף דלא מעני, אבל אי אפשר לגבות מהצבור אלא ע"י המנהלים, ואם המנהלים לא טובים ואינם מתנהגים כשורה בגביית ובהתחלקות המעות, אין ממי לתבוע. ולפעמים אף אם המנהלים טובים, אין בכחם לכפות את הצבור כראוי. ומעשים בכל יום יוכיחו, שברוב המקומות אין משלמין עכשיו כראוי את חובתם ההכרחי לפרס המגיע למשועבדים, בטענת אין לי, והורגלו בטענה זו רוב הקהילות יום אחר יום בכל דבר הכרחי המוטל עליהם, ואיה הכלל דצבור לא מעני.

ועל כרחך שהוא כעין מה שכתב בתשובות הרשב"א (ח"א סי' תריז) שהובא בבית יוסף סימן רנ"ט (קצג:) דמה שאמרו בגמרא דרשאין לעשות מקופה תמחוי וכו', אין זה אלא בזמנם שהיו מספקים לעניים כל צרכיהם, ואם חסר להם חוזרין וגובין מהצבור, אבל בזמן שאין מספקין צרכי העניים לגמרי ואין ממלאים חסרונם, נשתנה הדין.

הרי, דאף דכללא כיילי בגמרא רשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי ולשנותן, ולא כתבו שום תנאי וטעם בדבר, ואע"פ כן כתב הרשב"א ז"ל כיון דחזינן עכשיו שנשתנה הזמן בהנהגת הצבור, ליתא להך כללא. ומכל שכן בהך כללא דצבור לא מעני, דאף שמבואר כן בגמרא (ירושלמי גיטין פ"ג סוף ה"ז) ובראשונים ז"ל, כיון דחזינן עכשיו ההיפך, בגרמא דהתנהגות הצבור אשר נשתנה מזמנים הקודמים, תו אין לסמוך על הך כללא.

ואם כן היתירו של האריה דבי עילאה ז"ל להלוות לצבור בשביל דצבור לא מעני, עכשיו נפל פותא בבירא. והרבה נשתנה הזמן אף מעת שאנו זוכרין, ומכל שכן מזמנו של האריה דבי עילאה. ואף בצבור שרואין שהמה והממונים טובים בזה, מ"מ בהלואה שהוא לשלם לאחר זמן, מי יודע מי ומי הממונים שיהיו אז.

יא

ובפתחי תשובה סימן רנ"ט ס"ק ד' על הך דינא דמשבא ליד גבאי אסור ללוותו, הביא דכתב בספר חמודי דניאל, בזמנינו נהגו להקל בזה, אפשר כיון שנהגו כן, לב בית דין מתנה עליהם.

ועדיין לא נחה דעתי בזה, דמבואר בתוספות מעילה דף י"ד ע"א ד"ה בונין דלא שייך לב בית דין מתנה עליהם אלא בנדבת צבור, אבל לא שייך לומר לב בית דין מתנה בהקדש נדבת יחיד, אפילו הקדישם למסרם לצבור. וכן מבואר בתוספות מנחות דף ט"ו ע"ב ד"ה אפשר, ולשון רש"י ז"ל בשבועות דף י"א (ע"א ד"ה לב) לב בית דין מתנה, דכל מילי דצבור, בית דין נותנין לב. וא"כ בהני נדבות יחידים שלא נמסרו כלל לצבור, בודאי דלא שייך כלל לומר לב בית דין מתנה.

ואולי גם החמודי דניאל מיירי בקופת הצדקה של צבור, ואין הספר חמודי דניאל תחת ידי. ועכ"פ בנידון דידן לא הועלנו בזה מאומה.

ובלאו הכי קשה לומר לב בית דין מתנה, במנהג כזה, דהרמ"א ז"ל בסימן רנ"ט סעיף ב' אחר שכתב דהולכים אחר המנהג, דכל המקדיש אדעתא דמנהגא מקדיש ולב בית דין מתנה על זה, סיים, ובלבד שיהא מנהג קבוע. הרי, דלאו בכל המנהגים אפשר לומר לב בית דין מתנה, אלא צריך לידע אם הוא מנהג קבוע, והש"ך שם בס"ק ח' מפקפק גם בזה.

והרבה נדחק בתרומת הדשן סימן רע"ג לומר טעם זה דלב בית דין מתנה, אלא משום דאי אפשר ליזהר, כמו שהביא הרמ"א ז"ל באו"ח סימן קנ"ד סעיף ח' טעם זה דאי אפשר ליזהר, ועיי"ש במג"א ס"ק ט"ו.

ובנידון דידן אף שהרבה גבאים נוהגין להקל להלוות ממעות צדקה, קשה לומר על זה שהוא מנהג קבוע. והנך רואה באריה דבי עילאה שהיה ממש פיקוח נפש, והיה מונח המעות ארץ ישראל שלא היה באפשרי לשלחו, ואע"פ כן לא רצו להלוות בלי שאלת חכם, ולא התיר אלא לצבור דלא מעני. וא"כ אין זה מנהג קבוע כל כך. ואולי לאו כל המדינות שווין, והחמודי דניאל ראה מנהג מדינתו. א"כ אין ראיה למדינתנו, אם לא נדע ברור שהוא מנהג קבוע. ובלשון החמודי דניאל שהובא בפתחי תשובה כתבו ג"כ בדרך אפשר, כנראה שהוא ללימוד זכות יען שלא היה בידו לתקן המנהג, אבל אין זה טעם מספיק.

יב

אבל הנראה לפענ"ד בזה, דהנה כבר הבאתי (אות ט) דעת המרדכי, וכדי להבין הדברים, ראיתי להעתיק לשון קדשו.

ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא, אחר שהביא הך מימרא דרבא (ר"ה ו.) וצדקה מחייב עלה לאלתר בבל תאחר דהא קיימי עניים וכו', ופירש בתשובות, דהא דקאמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר, היינו משתבעה הגבאי ולא משעה שנדר, דאיהו אין בידו לחלקה, ולא פסדי עניים. אבל גבאי תובע ומחלק וכו', ואם מונע וכו' עובר עליו לאלתר. והביא ראיה מפרק קמא דערכין (ו.), האומר סלע זו לצדקה, עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה, וטעמא על כרחך משום פסידא דעניים דקיימי וכו'. הא למדת שמותר לשנותה קודם שבא ליד גבאי, דאין בידו לחלק. אבל משבאת לידו, אסור לשנותה, משום פסידא דעניים דקיימי, ולא יהיו המעות מזומנים בידו וכו'. שקודם שיתבע הגבאי מותר לשנותה עד שיתבע הגבאי, לא שנא יום אחד ולא שנא שנה שלימה, דאל"כ נתת דבריך לשיעורין, עכ"ל.

מבואר מזה שלא מצא טעם אחר במה שחילקו חכז"ל בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ, אלא יען שאינו עובר על בל תאחר קודם שבא ליד גבאי, עד שיתבענו הגזבר, כיון שאין בידו לחלק. שאלו היה לו עוד איזה טעם אחר בזה, לא היה ראיה משם שאינו עובר על בל תאחר.

ולפי זה במעות ארץ ישראל שאין ביד הגבאים שבחוצה לארץ לחלקו, אלא הגבאים שבארץ ישראל, אין שום הפרש בין קודם שבא ליד גבאי, ואינם עוברים על בל תאחר עד שיתבעו הגבאים שבארץ ישראל, ומותר ללוותו.

וק"ו לעת כזאת אשר אי אפשר לשלחו, ודלתות המדינה נעולות, אשר אי אפשר שיתבעו הגבאים שבארץ ישראל, ואין שום חשש בל תאחר, בודאי דשרי ללוותו. ואף שאפשר שישתנה העת ויהיה אפשרות לשלחו, אבל חזינן דאף דהיכא שהגזבר בעיר ויוכל לתבוע בכל עת ויעבור על בל תאחר, מ"מ עד שלא תבעו, שחסר מעשה התביעה, לא חשו חכז"ל כל כך והתירו ללוותו. וק"ו בן בנו של ק"ו עכשיו שחסר מעשה רבה כל כך שיוכל לבוא לידי תביעה, ואם כן הדבר ברור שלדעת המרדכי אין חשש.

אבל עדיין יש לחוש, כיון שהרבה מראשונים ז"ל כתבו רק הטעם דאסור ללוותה בשביל שמא ירד מנכסיו, ולא הזכירו כלל טעם בל תאחר, ויוכל להיות שלדבריהם אסור בכגון דא, ואין בכחינו להכריע בין הראשונים ז"ל.

ובשו"ע אין הכרע, ולכאורה ממה שפסק בשו"ע סימן רנ"ז סעיף ג' (בהגה) כדעת המרדכי דאינו עובר על בל תאחר עד שיתבע הגבאי, משמע דפסק כדעת המרדכי גם בהך דעד שלא בא ליד גבאי מותר ללוותו, דהרי משם הביא המרדכי הראיה לדין זה.

אבל אין זה ברור כל כך, דהב"י בסימן רנ"ו (קפט:) הביא דברי הר"ן (ב"ב ח: ד"ה ורשאין) והרשב"א (שם ד"ה והרמב"ן) והנמוקי יוסף (ו.), דהטעם דאסור ללוותה, בשביל שמא ירד מנכסיו, ולא הזכיר כלל מטעם בל תאחר. ובסימן רנ"ז (קצ:) הביא דברי המרדכי (ר"ה סי' תשב), דאינו עובר על בל תאחר עד שיתבענו הגבאי, וכתב שהמרדכי הביא ראיה לדבר, ולא העתיק כלל את הראיה.

ואפשר דאף שסובר כדעת הראשונים המרובים בהטעם דאסור ללוותה בשביל שמא ירד מנכסיו, ונדחה ראיית המרדכי, מ"מ הספיק לו להלכה דברי המרדכי גם מהסברא שכתב דמשום הכי אינו עובר על בל תאחר עד שיתבענו הגבאי, כיון שאין בידו לחלק, ונראה בעיניו סברתו. בפרט שבעיקר הלכה זו לא נמצא בפוסקים שום חולק, ועדיין צ"ע.

יג

והנה צריך להבין, לדעת הסוברין הטעם שמא ירד מנכסיו, מאי נפקא מינה בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ.

ולכאורה רציתי לומר לפי מה שכתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תרנו) ומבואר בשו"ע סימן רנ"ח סעיף ו', דנדרי צדקה יוכל לישאל לחכם, אבל אם הגיע ליד הגבאי שוב לא מהני שאלה, כתרומה ביד כהן. ולפי זה י"ל דמשום הכי קודם שבא ליד גבאי מותר ללוותו, ולא חיישינן שמא ירד מנכסיו, דאין חשש מכשול עוון נדרים בזה, דאם ח"ו ירד מנכסיו יוכל להתיר נדרו. ועניות גופא הוי פתח לישאל על נדרו, ולא מיקרי נולד, דעניות שכיחא, כמבואר בגמרא פרק רבי אליעזר (נדרים סד:) ובשו"ע סימן רכ"ח סעיף י"ב (בהגה). אבל אחר שבא ליד גבאי, דשוב לא מהני שאלה, אם ח"ו ירד מנכסיו, בעל כרחך יעבור על נדרו, ולכן חשו חכז"ל טפי. אמנם לפי דברי הש"ך סימן רנ"ח ס"ק י"ח נדחה טעם זה, ויתבאר להלן (אות טו).

ואפשר לומר עוד על פי מה שכתב השיטה מקובצת בבא קמא דף ל"ו (ע"ב ד"ה עוד כתב) בהא דהאומר סלע זו לצדקה, וז"ל, ולא תימא דוקא היכא דאומר הרי עלי, הוא דיכול לשנותה, שהרי לא הקדישה בתחילת הנדר. אלא אפילו אמר בשעת הנדר הרי סלע זו לצדקה, שאם ישנה אותה לא יצא ידי נדרו, אפילו הכי יכול לשנותה. לפי שלא נתכוין לומר זו, שלא יוכל ללוותה לפי שעה, אלא כך נתכוין, שאם נגנבה או נאבדה לא יתחייב בה. משבא ליד גבאי אסור לשנותה, פירוש שאסור לגבאי לשלוח יד בקופה של צדקה, דלא גרע מפקדון שהפקד אתו, שהשולח בו יד נקרא עליו גזלן (ב"מ מ.), עכ"ל.

ולכאורה צריך להבין, לפי דבריו שבאמירתו סלע זו נתחייב בנדרו, שאם ישנה אותה לא יצא ידי נדרו, ואך אמדינן דעתו שלא נתכוין כלל שלא יוכל ללוותה לפי שעה. וצריך לומר שאומדן דעת הזה הוי כמו תנאי בנדר שמבטל משמעות דבריו. א"כ אף כשבא ליד גבאי מ"ט הוי כשולח יד בפקדון, הלא לא נתנו לגבאי אלא על סמך נדרו שהיה על דעת כן שיוכל ללוותו, וא"כ גם נתינתו ליד גבאי היה על דעת כן.

ונראה מזה שכן הוא האומדנא, שעד שבא ליד גבאי חושב ללוותו, משא"כ אחר שבא ליד גבאי, כיון דשכיחי עניים, דמשום הכי עובר לאלתר על בל תאחר, שוב אסח דעתיה מיניה, דחושב דבודאי יחלקו הגזבר תיכף.

ובהכי ניחא מה שתלה הטעם דמשבא ליד גבאי אסור ללוותו, דלא גרע מפקדון שהפקד אתו. והלא גם בפקדון שהפקד אתו, אין זה החלטה שיהיה אסור ללוות. דבהופקד אצל שולחני או חנוני שצריך לעולם למעות, מבואר בגמרא בבא מציעא פרק המפקיד (מג.) ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רצ"ב (ס"ז) דמותר להשתמש בהם, זולת אם קשורים קשר משונה. והטעם הוא דאדעתא דהכי הפקידו, עיין סמ"ע סימן רצ"ב ס"ק מ"ה. ואך בעל הבית הוא דאסור להשתמש בו. וא"כ אם נדמה זה לפקדון, יהיה חילוק בין חנוני או בעה"ב, וזה ודאי אי אפשר, ובפרט דלדידן אף בעה"ב דינו כחנוני כמבואר בסמ"ע שם ס"ק י"ח בשם המרדכי (ב"מ סי' רצה) ובס"ק י"ט בשם המהרי"ק (שורש קנה ענף א) דאין חילוק גם בין עשיר לעני.

ולפי הנ"ל ניחא, כיון דכל אלו הדינים תלוי באומדן דעת המפקיד, ובצדקה דשכיחי עניים ומחויב לחלקו לאלתר, אינו דומה לסתם פקדון שהופקד על איזה זמן עכ"פ, ודינו לעולם כמו בהופקד אצל בעה"ב בזמן הש"ס, דלא הפקידו על דעת להשתמש בו, והוי שולח יד בפקדון אם משתמש בו.

וטעם זה י"ל אף לדעת האומרין דהחשש הוא שמא ירד מנכסיו, דקודם שבא ליד גבאי דאמדינן דעת הנותן שלא נתן על דעת כן שלא יוכל ללוותה לפי שעה, כמו שמועיל האומדנא הזו לפי דברי השיטה מקובצת להוציא ממשמעות הלשון דהרי זו, שלא יתחייב ליתן בעינא, כמו כן מועיל האומדנא שלא נדר על דעת חומר הזה, לחוש לשמא ירד מנכסיו. וכמו שכתב באמת בתשובות הרא"ם (סי' נג) ועוד כמה פוסקים, דלעולם הולכין בנדרי צדקה אחר אומדן דעת הנודר, ועיין בתשובות שער אפרים סימן ס"ו. משא"כ אחר שבא ליד גבאי דליכא אומדנא בזה, ואדרבה ע"י שמחויב לחלקו תיכף, אומדין דעתו של הנודר שאינו חושב עוד ללוותו, ושוב הדר דינא דחששא שמא ירד מנכסיו, כיון שאין לנו אומדנא להיפך, ולכן אסור להגבאי להלוותה.

ולפי זה אם הטעם במה שחילקו בין קודם שבא ליד הגזבר לאח"כ, הוא בשביל אומדן דעת הנודר, וי"ל שתלוי ג"כ בזה, יען שכשבא ליד גזבר עומד להתחלק תיכף כמו שכתבתי. א"כ כשמעוכב המעות לשלוח ולהתחלק, י"ל דכו"ע מודו לדעת המרדכי דלא הוי בכה"ג לענין זה כבא ליד גבאי, ומותר ללוותו.

יד

אבל הנראה לפענ"ד עוד. דהנה קשה עוד לדעת האומרים הטעם שמא ירד מנכסיו, דהלא טעמו של המרדכי שמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם, מבואר בגמרא כתובות (קו:) גבי אין משתכרין בשל עניים, ולמה נטו מטעם המבואר בש"ס.

הגם שאפשר יש סברא דיותר יש לחוש לשמא ירד מנכסיו במלוה את המעות לצרכו, דיוכל לאוכלם כולם ולא יהיה לו כלל לשלם, אבל גבי משתכרין יוכל ליתן המעות בפירות או סחורה טובה, שאינה עומדת כל כך לבא לידי הפסד לגמרי. אבל אותו הטעם שכתב גבי אין משתכרין, דשמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם, פשיטא דשייך גם במלוה את המעות לצורכו.

הן אמת שי"ל דהוצרכו לחדש הטעם דשמא ירד מנכסיו, כדי לתרץ מה שאמרו דרשאין לעשות מקופה תמחוי, מטעם דהוי כעין הלואה, וצריך לחלק בשביל דצבור לא מעני, וחילוק זה לא שייך אלא להטעם דשמא ירד מנכסיו. אבל להטעם דשמא לא יהיה ליתן להעניים מיד, אין חילוק בין צבור ליחיד. אבל לפי זה על הש"ס גופיה קשה, כיון שהחליטו גבי אין משתכרין טעם זה שלא יהיה ליתן לעניים מיד, למה חילקו במלוה בין צבור ליחיד, ולא חששו לטעם זה.

ואפשר לומר, דמבואר בגמרא ערכין דף ו' ע"א, דבאומר הרי זו, משתמש בה כי היכי דליתחייב באחריותה. וצריך להבין לכאורה דא"כ גם אחר שבא ליד גבאי נימא כן, דלישתמש בה כי היכי דליתחייב באחריותה.

אך י"ל דבאמת לעומת זה אם מלוה אותה להשתמש בה, יש חששא דשמא ירד מנכסיו. אך קודם שבא ליד גבאי, דאין חשש בל תאחר טרם שיתבענו הגזבר כמו שכתב המרדכי, ואין שם אלא חששא אחת דשמא ירד מנכסיו, לעומת זה אם אינו רשאי להלוות את המעות, יש חששא דגניבה ואבידה, ומוטב להלוותה כי היכי דליתחייב באחריותה. אבל אחר שבא ליד גבאי, דנתוסף החשש של בל תאחר אם יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם מיד. א"כ כשמלוה את המעות, יש לנו ב' חששות, חדא דשמא ירד מנכסיו, ואף אם לא ירד מנכסיו יש חששא דבל תאחר, כמו גבי אין משתכרין. ולנגד ב' חששות אינו מועיל הטעם דלישתמש בה כי היכי דליתחייב באחריותה, שמסלק בזה חשש א' דגניבה ואבידה, כי טובים השנים מן האחד.

ונמצא לפי זה כי ב' אלו הטעמים מצרך צריכי, ולכן בצבור דלא מעני, דלא שייך הטעם דשמא ירד מנכסיו, לנגד חשש א' דשמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם, מועיל הטעם דטוב להלוותם כי היכי דליתחייב באחריותה, ויסולק החשש דגניבה ואבידה. ואין להקשות דחזינן גבי אין משתכרין בשל עניים, דאף היכא דאיכא רווחא לעניים, אינו דוחה הטעם דשמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם, כי אינו דומה מניעת הריוח להפסד כמבואר בשו"ע הלכות חול המועד (סי' תקלט) גבי דבר האבד, ובהלכות שבת (סי' רמד) ועוד בכמה מקומות, כנודע.

ובזה מתורץ קושיית הטו"ז בסימן רנ"ו ס"ק ד' שנתקשה טובא בהא דרבי ינאי יזיף ופרע דניחא להו לעניים בעיכוב המעות בידו, שהיה כופה את הצבור ליתן יותר, דהלא מבואר גבי אין משתכרין, דאסור אף בדאיכא רווחא לעניים. ונדחק שרבי ינאי היה בטוח לגבות מן הצבור תיכף בלי איחור. ובמהרי"ק (שורש ז ענף א) מבואר דגם גבי רבי ינאי היה חשש זה שמא לא יוכל לגבות תיכף מן הצבור ויתאחר הדבר, ולכן העלה מזה להלכה דאין פדיון שבוים בכלל צדקה. והט"ז חלק עליו מחמת קושיא הנ"ל מהא דאין משתכרין בשל עניים.

ולהנ"ל מיושב דברי המהרי"ק וקושיית הטו"ז לא קשיא מידי, כי היה ברבי ינאי דיזיף ופרע ב' המעלות, שהיה מציל מחשש גניבה ואבידה ע"י שנתחייב על ידי זה באחריותה, וגם היה רווחא לעניים. ומועיל גם נגד הב' חששות, דשמא ירד מנכסיו ובל תאחר. וגם בלאו הכי לא היה אצלו החשש דשמא ירד מנכסיו, כיון שהיה גובה מן הצבור, וצבור לא מעני כנ"ל. משא"כ גבי אין משתכרין שאין שם אלא מניעת הריוח בלבד.

ומעתה לפי זה הר"ן (ב"ב ח: ד"ה ורשאין) והרשב"א (ב"ב שם ד"ה ומיהו) והנמוקי יוסף (שם ו.) שעסקו שם לתרץ הך דרשאי לעשות מקופה תמחוי, והוצרכו לחלק בין צבור ליחיד, שם הוצרכו לכתוב הטעם דשמא ירד מנכסיו, כי אך בשביל זה הטעם הוא דיש לחלק בין צבור ליחיד, דצבור לא מעני. אבל המרדכי שעסק לבאר החילוק בין קודם שבא ליד גבאי לאח"כ, הוכרח לומר הטעם משום בל תאחר, שמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם מיד. אבל אין בזה שום פלוגתא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובאמת שני אלו הטעמים מקורם טהור מדברי הש"ס, ומיצרך צריכי לישוב הסוגיות שבכתובות ובבא בתרא וערכין כאשר ביארתי. וזה נראה לפענ"ד דרך נכון להשוות דברי הפוסקים ולתרצם בסוגיות הש"ס.

וא"כ שפיר עשה הב"י שבסימן רנ"ו העתיק דברי הר"ן והרשב"א והנמוקי יוסף, ובסימן רנ"ז דברי המרדכי, וגם בשו"ע לא הביא שום פלוגתא בזה. ונמצא לפי"ז לדינא כיון שאין חולק על המרדכי מותר בנידון דידן להלוות לכו"ע.

טו

אך כיון שעדיין צ"ע, כי לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה, נראה לפענ"ד לצרף עוד. דהנה בירושלמי מגילה פרק בני העיר (פ"ג סוף ה"א) ר' חייא בר אבא אזל לחמץ, יהבו ליה זוזי למפלג ליתמי ולארמלתא, נפק ופלגינהו לרבנן. מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהם, ר' יעקב בר אחא ור' יסא בשם ר' אליעזר אמר כל המצוות עד שלא יתנו ליד הגזברים אתה רשאי לשנותן, משינתנו ליד הגזברים, אין אתה רשאי לשנותן.

ונתקשו כולם האיך שינה ר' חייא אותן המעות שנתנו לו ליתמי ולארמלתא לרבנן, דכיון שנתנו לו המעות למפלג, נעשה גבאי עליהם ואסור לשנותם. ותירץ המהריט"ץ (שו"ת סי' עט ד"ה איברא) בשם הר"א די בוטין, דר' חייא בר אבא לאו גבאי היה, ולא נתנו לו שהוא יחלקם, אלא שיגיעם ליד הגבאי לחלקם. דייקא נמי דקתני יהבו ליה זוזי למפלג, ולא דליפלגינהו איהו, וכן כתב המחנה אפרים הלכות צדקה (סי' יא).

ובנודע ביהודא תנינא חו"מ סימן נ' (ד"ה ומה) הביא זה בשם ספר בני יעקב, ודחה דבריו. וכבר תמה עליו בשערי ירושלים הנדפס בירושלמי החדשים (בגליון שם), שנעלם ממנו דברי תשובת מהר"ם מרוטענבורג (ד"פ) סימן תתקמ"ב שמבואר שם דמשום הכי שינה ר' חייא בר אבא את המעות, יען שלא באו עדיין לידי גזבר.

וראיתי אח"כ במרדכי פרק קמא דבבא בתרא (סי' תפז) שכתב ג"כ ממש כלשון המהר"ם. והמריט"ץ והמחנה אפרים הסכימו כן מדעתם, ולא הביאו שכבר מבואר זה בראשונים ז"ל.

עכ"פ נשמע מדברי כולם, שכיון שלא ניתן המעות ביד ר' חייא בר אבא שיחלקם הוא בעצמו, אלא למסרם לאחר לחלקם, לא הוי דינו לענין זה כבאו ליד גבאי, והיה מותר להלוותם לצורך מצוה אחרת.

ובחו"מ סימן קכ"ה בתומים ס"ק ח' מסתפק בהך דינא דצדקה אחר שבאה ליד גזבר לא מהני שאלה, אם זה הוא דוקא כשמסרו ליד גבאי הממונה מן הצבור, או אף אם מסרו ליד אחר דינו כנמסר ליד גבאי. והנודע ביהודה שם בחו"מ סימן נ' הסביר הדבר, למה במסרו ביד אחר אינו נעשה גבאי לזכות להעניים, כיון שאין בידו הכח לחלק להעניים לפי דעתו, לכן אינו זוכה בשבילם, יעיי"ש.

הן אמת כי מדברי הסמ"ע (ס"ק כה) והש"ך (ס"ק כז) בחו"מ סימן קכ"ה נראה דאף אם נתנו לאחר שאינו גבאי צדקה קבוע, ג"כ לא מצי למתשל עליה. וא"כ גם אחר שאינו גבאי זוכה עבורם ונעשה אז גבאי. דהטעם דלא מצי למתשל, הוא בשביל דהוי כתרומה ביד כהן (עי' נדרים נט.), כמבואר בדברי הרשב"א (ח"א סי' תרנו).

אבל יש חילוק בין הנושאים, כמבואר בהדיא בש"ך סימן רנ"ח ס"ק י"ח, שנתקשה במה דהקשו הרי"ף (ב"ק יח:) והתוספות (שם לו: ד"ה יד עניים) ושאר פוסקים בפרק ד' דבבא קמא, גבי ההוא דהדר ואמר ניתביה לעניים דאמר רב יוסף אנן ידי עניים אנן, תיפוק ליה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, ותירצו בתירוצים שונים. ואמאי לא תירצו דאי משום אמירתו לגבוה היה יכול להתיר ע"י שאלה, אבל משום דאנן ידי עניים אנן, הוי ליה כאלו בא ליד עניים, ואין יכול להתיר. ותירץ הש"ך דהתם כיון דאותו הסלע לא היה ברשותו, אפילו לא הוי אנן ידי עניים, לא היה יכול להתיר, יעיי"ש.

והנה אחד מן התירוצים שם בתוספות הוא, דלא היה רוצה אלא ללוותו ולפרעו אח"כ, ועל זה אמר לו אנן יד עניים אנן, והוי בא לידי גבאי שאינו רשאי ללוותו. ולפי דברי הש"ך, דלכך לא תירצו התוספות דנפקא מינה במה דאמר אנן יד עניים אנן, לענין דלא יועיל שאלה, כיון דלזה סגי במה שהוא ביד אחר אף אם אינו יד עניים. א"כ מבואר בהדיא בזה דיש לחלק, דלענין דלא מהני שאלה, סגי במה דבא ליד אחר וזוכה עבורם. אבל שיהיה אסור ללוותו, צריך שיבא ליד גבאי ממש שידו כיד העניים. ולכן כתב רש"י ז"ל שם (ד"ה אנן) רב יוסף גבאי צדקה היה, דאלו לא היה גבאי לא היה סגי במה שזוכה עבורם.

ובזה נדחה מה שכתב הנודע ביהודה תנינא יו"ד סימן קנ"ד (ד"ה והנה, וד"ה ועוד) דהרמב"ם חולק על דברי הרשב"א שכתב, דאחר שבא ליד גבאי לא מצי הנודר למיתשל עלה, מדלא הביא כלל בחיבורו הך מימרא דרב יוסף דאמר אנן יד עניים אנן. וצריך לומר כיון דאין נפקא מינה אלא לענין זה דאסור להלוותה אחר שבא ליד גבאי, ודין זה כבר מפורש בדבריו בהלכות מתנות עניים (פ"ח ה"ד), לכן לא הוצרך להביא עוד הך מימרא דרב יוסף. ואם נימא דסובר כדעת הרשב"א ז"ל, דאחר שבא ליד גזבר לא מצי למיתשל עלה, א"כ עדיין יש נ"מ בהך מימרא דרב יוסף לענין דלא מצי למיתשל עלה, והיה לו להביאו, יעיי"ש.

אמנם לפי דברי הש"ך דלענין שלא יועיל שאלה, אין צריך לומר אנן יד עניים אנן, כי סגי במה שבא ליד אחר אף בלי הטעם דאנן יד עניים אנן. א"כ אף לפי הרשב"א אין נ"מ בהך מימרא דרב יוסף לענין שאלה, אלא לענין הלואה שכבר מפורש בהלכות מתנות עניים.

וגם במה שכתב (ד"ה ודעת) שהרא"ש פליג על הרשב"א, וחולק בזה מסברא על דברי הש"ך, יש לפלפל הרבה, אלא שאין כאן מקומו.

ועכ"פ מבואר שגם דעת הש"ך כדעת המהריט"ץ ושאר פוסקים, שכתבו דכיון שלא ניתן לר' חייא בר אבא לחלק הוא בעצמו, אלא למסור לאחר לחלקם, הותר לו עדיין ללוותו לצורך מצוה אחרת. וכמו כן הוא בנידון דידן אשר כל הגבאים שבחוצה לארץ, אין בידם לחלק לכל אחד ואחד, אלא שולחים להגבאים שבארץ ישראל שיחלקו הם, לא נקרא לענין זה באו ליד גבאי, ומותר ללוותו לצורך מצוה אחרת.

ואין לטעות במה שכתב הש"ך סימן רנ"ט ס"ק א' דלדבר מצוה יכול לשנות, דזה נלקח מדברי הרא"ש והטור, כמו שכתב הש"ך, והם מיירי לענין לשנות לגמרי באופן שלא לפרוע, וכמו שפירשו דבריהם הפרישה והשער אפרים ומחנה אפרים שהבאתי לעיל (אות ו), אשר כל זה לא שייך בנידון דידן, וכבר הארכתי בזה. והנך רואה שכולם נתקשו בדברי הירושלמי, איך היה ר' חייא בר אבא יכול לשנותו, אף שהיה לדבר מצוה לרבנן.

אבל מטעם הנ"ל נראה דמותר, ועכ"פ חזי לאצטרופי לדעת המרדכי, ובפרט כעת שאי אפשר לשלוח.

טז

עוד נראה בזה, דהלא ממון עניים דין אחד לו עם מעות יתומים, כמו שכתבו כל הפוסקים, ומקורו מגמרא הנ"ל בבא קמא ל"ו דאמר אנן יד עניים אנן, מדאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינם צריכים פרוזבול, הרי דהשווה אותם. וכן כתב ר"ח שם (בגליון) ובספר בעל התרומה (שער מו ח"ד) באריכות.

ובמעות יתומים מבואר בשו"ע (חו"מ) הלכות אפוטרופוס סימן ר"צ (ס"ח) שאין מוסרין אלא למי שיש לו אחריות נכסים ועידית או דהבא פריכא, כמבואר בגמרא בבא מציעא דף ע' (ע"א). ומה שלא האריכו כל כך בתנאים האלו במעות צדקה, אפשר בשביל שאין הדרך להשהות מעות הצדקה בביתו, כי עניים שכיחי וקיימי כמבואר בגמרא, ועוברים על בל תאחר. ואע"פ כן גם בגבאי צדקה צריך לדקדק שיהיה עשיר ואיש אמיד.

ולשון הב"ח בסימן רנ"ט (בראשו), אפילו הוא גבאי איכא למיחוש שמא ירד מנכסיו. ואינו מובן לכאורה, מה הרבותא שאמר אפילו הוא גבאי, הלא הגלגל החוזר בעולם אינו מחלק כלל בין גבאי לשאר אנשים. ועל כרחך דכוונתו דכיון דאין ממנין גבאי אלא העשיר והבטוח היותר גדול, אע"פ כן עדיין איכא למיחוש ביה שמא ירד מנכסיו.

ועכ"פ לעת כזאת שאי אפשר לשלוח, ומי יודע עד מתי יהיו מונחים המעות, יש חשש גם במונחים אצל הגבאי. והלא במפקיד מעות אצל החנוני ושולחני שמותר ללוות, ג"כ הטעם שיודע המפקיד שכיון שצריך למעות בודאי ילוה מהם, ולכן הפקידו אדעתא דהכי. ובלאו הכי אמרו חכז"ל בבא מציעא דף ע"ה (ע"ב) ובשו"ע (חו"מ) סימן ע' כל המלוה מעות בלא עדים עובר משום ולפני עור, ולענין זה שילוה הגבאי לעצמו המעות באופן שבדעתו לפרוע, ליכא סהדי.

ובפרט אחר שכבר העיד החמודי דניאל שנוהגין כן ללוות מאלו המעות, אף שנתקשה בטעם הדבר ולא העלה דבר ברור, אבל הגבאים אין חוקרין כל כך אחר הטעמים בעת שצריכין למעות, ודי להם במה ששומעים שיש גם גבאים אחרים שנוהגין כן.

וא"כ יותר טוב להיות קובץ על יד מכמה אנשים בטוחים גדולים, שיתן כל אחד ואחד אחריות על איזה סכום שמשער בדעתו ליתן אי"ה כשיהיה אפשרות לשלוח. ודומה לזה אמרו בגמרא דלמיתה דחד חיישינן, לתרי לא חיישינן. ועיין תוספות יומא דף ב' (ע"א) ד"ה וחכ"א ותוספות יבמות דף כ"ו (ע"ב ד"ה למיתה), דכו"ע מודו בזה, ומה שלא הודו שם חכמים לרבי יהודה, הוא בשביל שאינו אלא בשביל מעלה דכפרה. וכעין זה הוא מה שאמרו צבור לא מעני, בשביל דרבים הם.

וגם כי לזמן מרובה יש גם חשש מיתה, ולדעת הרא"ש (בפירושו נדרים ג:) זמן מרובה לענין זה הוא ל' יום, ולדעת כמה פוסקים הוא פחות מל' יום. ובחשש מיתה איכא גם חשש על המעות, כי מי יודע מי ישלוט אחריו בנכסיו, וגם יש חששא דגניבה ואבידה ושאר מקרי ופגעי הזמן, אם מונחים כל המעות במקום אחד. וכמו דבחשש מיתה חילקו חכז"ל בין זמן מרובה לזמן מועט, כן הוא בכל החששות דיש לחלק כן.

ועיין תשובות הב"ח (סוף) סימן פ"ו לענין החשש שמא החליף בגדיו ופינה מה שבכלים, דלעולם יש לחוש יותר בזמן מרובה מבזמן מועט, יעיי"ש. והוא דבר המובן שאריכות הזמן עלול יותר לכל המקרים מבזמן קצר.

וחכז"ל התירו להשתמש בהצדקה באומר הרי זו, כי היכי דליתחייב באחריותה, ומכל שכן באחריות דזמן מרובה בעת שיש חששות גדולות ועצומות עד אין מספר. בפרט כשמונחים המעות במקום אחד, ובודאי יותר טוב אם יש אחריות מהרבה אנשים על איזה סכום, דבהרבה אנשים לא שייך לחוש כל כך על כולם. ואף בישראל אמרו חכז"ל (פסחים פז:), צדקות פרזונו (שופטים ה, יא), צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן.

וישראל קדושים הם בודאי ימצאו אנשים חשובים ובטוחים שיתחייבו עצמם על איזה סכום, כי יעשו בזה מצוות הרבה בכפלים. הא', מה שעל סמך אחריות זה אפשר ליקח ממעות ארץ ישראל ליתנו לצורך מצוות גדולות של פיקוח נפש. והב', במה שיקבל עצמו ליתן אח"כ הסכום הזה בעת שיהיה אפשרות לשלוח, והויא כאילו עושה תיכף גם זה, כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.). ושוב כשיהיה אפשרות לשלוח, יקיים בפועל ויחזיר הסכום הזה שקיבל עליו, ואין קץ למתן שכרו. ועיין בתשובות מבי"ט חלק ג' סימן ט"ו, דאם מלוה ממעות צדקה לצורך מצוה אחרת ופורעו אח"כ, הרי שימש צדקתו לב' מצות.

וזהו הדרך הנכון לפענ"ד באלו המעות. אבל בתנאי כפול שיהיה האחריות כתוב וחתום מאנשים נאמנים ובטוחים גדולים, שיהיו המעות ממש כמונח בקופסא שבעת שיהיה אפשרות לשלוח לארץ ישראל ישלמו הסכום תיכף בלי איחור. ואם אפשר ליקח גם אחריות הקהל, מצורף לזה האחריות שיתנו יחידים בטוחים גדולים, מה טוב, כי לפעמים יש תועלת גם באחריות הקהל. ואם אי אפשר להשיג מקהל, נראה לפענ"ד גם להתיר על סמך בטוחים גדולים ונאמנים כאשר כתבתי. אבל אחריות הקהל לבד מיגרע גרע מאחריות יחידים הבטוחים כנ"ל, אך זה תלוי קצת לפי ראות עיני המורה, ערך הסכום, וערך הקהלה, תן לחכם ויחכם עוד.

יז

שוב ראיתי בשו"ת כתב סופר חלק יו"ד סימן ק"י, שנשאל על הא דנוהגין הגבאים להיות מלוין ולוין ממעות הצדקה. וכן ראה כמה פעמים מעשה רב מאחד ראש הגבאים דארץ ישראל, אשר כל מעשיו על פי דת ודין תוה"ק, ולא נעלמו דברי השו"ע מאתו, אי שפיר עבדי.

והאריך קצת בביאור דברי הפוסקים, ומסיק (ד"ה והנה בטעמא) דלדעת המרדכי מותר, ולדעת הנמוקי יוסף שכתב הטעם שמא ירד מנכסיו אסור. אך כתב דמדברי הרמ"א סימן רנ"ז נראה שפסק כדברי המרדכי, וגם בסימן רנ"ט (ס"ב) כתב שאין משתכרין בשל עניים, שמא יבואו עניים ולא יהיה ליתן להם, ולא כתב משום חשש פסידא. ואם במשא ומתן דשכיח, לא חיישינן שיופסדו, כל שכן דלא חיישינן שירד זה מנכסיו עד שלא יהיה לו מה לפרוע, יעיי"ש.

ובאמת זה הטעם שכתב הרמ"א ז"ל על הא דאין משתכרין בשל עניים, הוא לשון הש"ס כתובות ק"ו, ואם זהו נגד דעת הר"ן והרשב"א והנמוקי יוסף, יקשה עליהם מדברי הש"ס.

אמנם באמת מה שכתב שהוא כל שכן מהא דאין משתכרין, כבר כתבתי (אות יד) שיש סברא לומר גם בהיפך, ואין זה ק"ו. אך בודאי שצריך להבין עדיין דבריהם מדברי הש"ס, וכבר כתבתי מה שנראה לפענ"ד ליישב בזה.

גם מה שכתב דמדפסק הרמ"א בסימן רנ"ז כדעת המרדכי לענין בל תאחר, נראה שהכריע כדברי המרדכי, כבר כתבתי (אות יב) מה שיש לפקפק בזה. אך לפענ"ד אין בזה מחלוקת, כאשר ביארתי לעיל.

ומה שמסיק דראש הגבאים המקבץ לנקבציו מגבאים די בכל אתר ואתר, כיון שזמן השילוח תלוי באומדנא דידיה ודעתו ורצונו לשלוח אחר איזה חדשים כשיראה ויבין שיש בידו סך מסוים שיש בו כדי לקיים מצות שילוח, שרי להלוות בתוך אותו הזמן. אבל הגבאים די בכל אתר ואתר, דהם תלויים בדעת הגבאי שעליהם, ואינם יודעים למתי ישלח, בודאי לא שרי להם להלוות.

ולא הבנתי, כיון דכל זה כתב רק לדעת המרדכי, ולדעת המרדכי אדרבה אותן הגבאים די בכל אתר ואתר שאין להם לשלוח אלא להגבאי שעליהם, ובודאי שאין להם שום כח לחלק כלל וכלל לא, אלו הם דומין לפי דברי המרדכי לעד שלא בא ליד גזבר, שאינם עוברים על בל תאחר עד שיתבעם הגזבר. ואף שאין יודעים הזמן שיתבע אותם הגזבר, כן הוא בכל צדקה עד שלא בא ליד גבאי.

ואולי בשביל שעל אותו הרב ראש הגבאים סמך עליו שלא יהיה הפסד לצדקה על ידו, כי היה על אחריותו, לכן נטה דעתו יותר להתיר לו, מגבאים די בכל אתר ואתר, אשר יש ביניהם גם מאותם שאינם בטוחים כל כך, ואם יהיה היתר לכל להיות מלוה ולוה, יוכל להיות מזה הפסד. וזה טעם מספיק, אבל לא הזכיר מזה מאומה.

ובסוף תשובתו כתב, שאח"כ מצא בפתחי תשובה בשם חמודי דניאל, והונח דעתו בזה, וכבר כתבתי (אות יא) שלפענ"ד אין זה מספיק כלל. אבל נראה לפענ"ד נכון וראוי לעשות הדרך שכתבתי למעלה. ואם ככה יעשה יקיים, ירא שמים יוצא ידי שנים, ויעשה מצוה בכפליים, ונזכה במהרה לראות בשמחת ציון וירושלים.

אלו דברי העומד ומצפה בכליון עיניים, לרחמיו וחסדיו ית"ש וישועת כל ישראל ושמחתן בחיים, ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים