שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן נז

<< יורה דעה סימן נו • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן נח >>

~ סימן נז ~

ב"ה, יום ה' פרשת מקץ תרע"ח לפ"ק.

ישאו הרים שלום וברכה, מאלקי המערכה, למע"כ ידידי הרה"ג חריף ובקי, בתורה ובחסידות, לו עשר ידות, כש"ת מוה"ר חיים יהודה דייטש שליט"א דומ"ץ בק"ק מאקאווא יצ"ו.

הנה זה כבר אשר הגיעני מכתבו ולא השבתי לו, אשר באמת היה ראוי להשיב לו תיכף ומיד, בפרט בדבר הלכה למעשה. וכבר אירע לי כן זה איזה פעמים לפני מעכת"ה שנתאחרתי מאד בתשובתי, וכבר כתבתי לו כי בעתים הללו מחמת טירדות שונות, אף מכתב קצר שאני צריך לכתוב איזה שורות מועטים, נשמט אצלי כמה פעמים בלי תשובה מחמת הדחייה מיום אל יום.

ומכתבו בא לכאן בעת היותי בארשיווע טרם הימים הקדושים, ואחר כך כבואי לביתי על ימי הסליחות גם כן לא היה הזמן גרמא כל כך, ונשאר מונח בקופסא, עד שזה איזה שבועות שקבלתי מכתבו שנית, ונתעוררתי בדבר להשיב לו גם על מכתבו הראשון, אבל מחמת סיבות נתאחרתי עד איזה שבועות. ואילו היה מע"כ בקי בפרטי הטירדות שכעת, לא היה מאשים אותי בדבר זה.

והנה חשבתי בתחלה שלא להשיב עוד כעת, כי מחמת אריכות הזמן בודאי אין שום נפק"מ עוד להלכה, ובודאי כבר הורה בדבר. אמנם אע"פ כן נתתי אל לבי שאין זה לפי כבודו שלא לכתוב תשובה. ועכ"פ תורה הוא.

א

בנידון שאלתו אודות החביות גדולות של סתם יינם שאי אפשר להגעילם, אם לסמוך על מילוי ועירוי שלשה ימים, ושאל אם יש לי על זה איזה קבלה מכ"ק אבא מארי הגה"ק זלה"ה.

הנה בפרט זה לא שמעתי מאומה מכ"ק אדוני אבי זלה"ה. ולפענ"ד כיון שגם הש"ך לא החליט לאיסור, וסיים בסימן קל"ה ס"ק ל"ג בצ"ע, ואדרבה מדכתב שם אחר כך, ומ"מ נראה דבשאר איסורין לא מהני מילוי ועירוי כי אם ביין, שהמים שממלאין ומערין מקלישין טעם היין. מזה נראה דביין גם דעתו להקל, כי המים מקליש טעם היין, כאשר העיד בעצמו שכן משמע סתימת דברי הפוסקים להקל, ואך בשאר איסורין נוטה להחמיר. ובס"ק י"ג סתם הדברים להצריך מילוי ועירוי, ולא העיר מאומה להחמיר יותר.

ובנודע ביהודה (מהדו"ת חיו"ד סוס"י נח), הובא בפתחי תשובה ס"ק ב', כתב דכן עיקר לדינא דמהני מילוי ועירוי, וכן הוא בתשובות חכם צבי סימן ע"ה (ומה שכתב שלא מצא בחכם צבי, הנה בדרכי תשובה (ס"ק כח) ציין לסימן ע"ו ושם לא נמצא מזה, אבל הוא בסימן ע"ה. ובמחנה אפרים, גם אנכי לא נודע לי מקומו). וזה אחד מכללי הפוסקים, דלא שבקינן מאי דפשיטא להו להפוסקים, מחמת ספיקו של אידך.

עכ"פ אף שמהראוי להחמיר בהגעלה היכא דאפשר, בנידון שאלתו דאי אפשר, המיקל לא הפסיד, ויש לו על מה לסמוך. כן נראה לפענ"ד.

ב

ובנידון מכתבו הראשון, מה שרצה לצדד להתיר להוציא התפילין בין שאר החפצים, מכח דברי המהר"ם שיק ז"ל (שו"ת או"ח סי' רסא) דההשתדלות לקיום המצוה, הוא גם כן מצוה דרבנן, ודחי איסור דרבנן דריבוי בשיעורין (עי' ר"ן ביצה ט: ד"ה ומיהא), דכיון דהוי רק איסורא דרבנן, אין בו עשה ולא תעשה כי אם איסורא בעלמא. כן הוא תוכן דבריו.

ותמהתי מה ראה על ככה, הלא מקור הדבר במתניתין (ר"ה לב:) דאין מעבירין את התחום ואין עולין באילן. וכל אינך דחשיב שם במתניתין, הם כולם רק איסורי דרבנן, ועלייהו קאמר בגמרא דיו"ט עשה ולא תעשה הוא. דכיון דעיקר איסורא דיו"ט הוא עשה ולא תעשה, ממילא גם האיסורי דרבנן השוו חכמים מידותיהם ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. והמהר"ם שיק ז"ל לא עלה על דעתו אלא בתחומין, דיש לומר שאף עיקר האיסור של תורה אין בו אלא איסור לאו (עי' שבת קנג:), אבל היכא שעיקר המלאכה הוא בעשה ולא תעשה, תו גם כל הגזירות שמדרבנן המסתעפים ממנה, הוא בכלל עשה ולא תעשה מדרבנן.

ומעתה בהוצאה דיש בה עשה ולא תעשה, ממילא דאף אם נימא דריבוי בשיעורין הוא דרבנן, מ"מ הוא בכלל עשה ולא תעשה דרבנן.

והמהר"ם שיק ז"ל במה שחידש דהשתדלות לקיום המצוה הוא מצוה דרבנן ודחי איסורא דרבנן, לא אמר זה אלא לדחות הלא תעשה שישאר רק עשה בעלמא, שיהיה נפקא מינה לענין דיעבד לפי דברי הנודע ביהודה (מהדו"ק בסוף הספר, בתשובה לחתנו הר"ר זלמן), ולא סמך כלל להלכה גם על זה. אבל להתיר לכתחלה חילול שבת דרבנן, זה מבואר במתניתין דאין עולין באילן וכו' בפירוש בהיפוך. והפלפול בזה אך למותר.

אמנם עיקר דברי המהר"ם שיק ז"ל בלאו הכי הם תמוהים מאד לפענ"ד, דהאיך אפשר לחדש מצוות דרבנן מעצמינו מה שלא אמרו החכמים. והוא ז"ל כתב, דכמו שעשו חכמז"ל גדר וסייג לתורה ואסרו דבר שאפשר שיביא אותו לידי עבירה, וסמכו דבריהם על הקרא (ויקרא יח, ל, עי' מו"ק ה.) דושמרתם את משמרתי, בכלל זה בודאי נמי דצריך להשתדל בדברים המביאים לקיום המצוה. דכמו שנלמד מקרא הנ"ל למנוע מדברים המביאים לעבירה, כמו כן נלמד משם לעשות דברים המביאים לידי קיום המצוה, עכ"ד.

וזה תמוה, דבאמת אף בדברים המביאים לידי עבירה הנלמד מקרא דושמרתם את משמרתי, אין לנו לגזור גזירות מדעתינו, ואין לנו אלא מה שאסרו חכמים, ועיין במג"א סימן ש"א ס"ק נ"ח. ועוד אפילו אם נימא דהוי מצוה דרבנן, דמכללא איתמר מכח מה שסמכו חכמים על הקרא דושמרתם את משמרתי לעשות משמרת לתורה, א"כ הוי עכ"פ רק מצוה שבכללות, ולא עדיף מעשה שבכללות שאינו דוחה לא תעשה (עי' שדי חמד, כללים, מערכת הע' סוף אות פו).

אמנם באמת השתדלות לקיום המצוה הוא חיוב דאורייתא ולא דרבנן, שלא היה ציווי התורה הק' שאם יפול השופר לתוך ידו אז יתקע, או אם ימצא סוכה בנויה אז ישב בה, לא באופן אחר. ואף שלא הוזכר בתורה הק' בנין סוכה אלא ישיבת סוכה, מ"מ בודאי דהכוונה הוא לבנות הסוכה מקודם, ולטרוח להביא השופר שיהיה בידו לקיימו, ואם לא עשה סוכה ולא הביא שופר ביטל מצות עשה.

ובגמרא עירובין דף נ"ה (ע"א), הובא ברש"י ז"ל (דברים ל, יב), אמר ר' אבדימי בר חמא בר דוסא, מאי דכתיב לא בשמים הוא, שאם היה בשמים היית צריך לעלות אחריה ולקיימה.

ובשבת דף קל"א (ע"א) דקאמר לרבי אליעזר דמכשירי שופר דחי את השבת. וברש"י ז"ל שם (ד"ה וכל מכשיריו) מכשירי שופר, כגון לקצצו מן המחובר. ואיתא התם (ע"ב), מנא ליה לרבי אליעזר דמכשירי שופר דחי את השבת, אמר קרא (במדבר כט, א) יום תרועה יהיה לכם, ולמאי אי לתקיעה הא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאה תקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא למכשירין. הרי לך בהדיא דמכשירי שופר לקוצצו מן המחובר הוא דאורייתא, מדנלמד לרבי אליעזר מקרא דיום תרועה יהיה לכם. וכן הוזכר שם בגמרא מכשירי מצה ולולב ועוד כמה מכשירי מצוות שנלמד מהתורה הק' לרבי אליעזר דדחי. ואף דלדידן לא קיי"ל כוותיה בהא דמכשירי מצוה דוחין את השבת, אבל בזה אם המכשירין הם מן התורה, בזה אין שום פלוגתא.

ולא הוצרכו חכז"ל לעשות גדר וסייג לתורה מכח קרא דושמרתם את משמרתי, אלא בגזירות שאינם מבוררין בדעת האדם, כמו שאין עולין באילן שמא יחתוך זמורה (ביצה לו:), או שאסרו התקיעה שמא יתקן כלי שיר (שם), וכן בתחומין אלפיים אמה בשביל י"ב מיל (עי' רמב"ם הל' שבת פכ"ז ה"א), וכדומה, שאין זה מוסכם בדעת האדם שזה יביא אותו לידי עבירה, בכזה הוצרכו חכז"ל לגזור. ובכגון דא אין לנו לגזור גזירות מדעתינו, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים. אבל במה שהאדם יראה לעינים שצריך לעשות ולהשתדל עבור קיום התורה, הא למה לי קרא סברא הוא דכן הוא הציווי מהתורה הק' להשתדל עבורה, כיון שאי אפשר לקיימה בלאו הכי.

ומעתה עכ"פ הנה מבואר דאף דמכשירי שופר לקוצצו מן המחובר הו"ל דאורייתא, ואע"פ כן אמרו בגמרא דאינו דוחה עשה ולא תעשה דרבנן שאין עולין באילן, ובעל כרחך צריך לומר כמו שכתב הר"ן ז"ל (ר"ה ט: ד"ה גמ') דהעמידו חכמים דבריהם במקום תורה.

וגם מה שכתב הר"ן ז"ל (שם) דהוא הדין דהוה מצי למימר משום דלא הוי בעידנא. גם זה מוכרח. דבאמת אף דמכשירי מצוה הוא דאורייתא, מ"מ אין זה לענין עשה דוחה לא תעשה, דזה נלמד (שבת קלב:) מקרא דאין עשה דוחה לא תעשה אלא כמו סדין בציצית, דבעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עיקר המצוה, אבל היכא דלא מקיים עיקר המצוה, אף שגם במכשירין מקיים מצוה דאורייתא, מ"מ כיון שאינו עיקר המצוה לא דמי לסדין בציצית ולא נלמד משם דדחי.

ועיין בנימוקי יוסף פרק אלו מציאות (ב"מ טז סוע"א) גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון כהן והוא בבית הקברות (ל.), קאמר גם כן דלא הוי בעידנא, דבעת שהולך בבית הקברות אינו מקיים מצות השבה עד שיביא האבידה ליד בעל הבית. אף דזה ודאי דהוי חיוב דאורייתא לילך לבית הקברות לקיים מצות השבת אבידה, דהלא הוצרך ללמוד מקרא דוהתעלמת לענין כהן והוא בבית הקברות, ואע"פ כן לענין עשה דוחה לא תעשה לא הוי בעידנא, דלא דמי לסדין בציצית אלא עיקר המצוה, לא המכשירין.

ובשבלי לקט (סי' רצד) בשם ר"ת ז"ל (עי' הגהות חת"ס במג"א שם) תירץ, דמשום הכי לא אמרו גבי אין עולין באילן דאינו דוחה בשביל דלא הוי בעידנא, דעשה דרבים דחי אף דלא הוי בעידנא, והובא במג"א סימן תמ"ו (ס"ק ב). ומבואר מזה דגם דעת ר"ת ז"ל דכל קושיית הש"ס סובב והולך על עיקר המצוה שידחה דמשו"ה לא הוי בעידנא, אבל מכשירי מצוה אינו דוחה כלל.

וכפי הנראה גם המהר"ם שיק לא אמר זה אלא דרך פלפול לתרץ דברי הלחם משנה (הל' שופר פ"ב ה"ו), אבל להלכה אין לבנות יסוד נגד הר"ת והר"ן ז"ל וכל דברי הפוסקים שהביאו דבריהם בסתמא, מכח דיוקא של דברי הלחם משנה. ובאמת גם דברי הלחם משנה אפשר לתרץ בדרך אחר, ואין להאריך.

ג

גם מה שסמך להקל על שיטת הרשב"א ז"ל (ביצה יז. ד"ה ממלא) דריבוי בשיעורין הוא דרבנן, הנה דבר זה פלוגתא הוא בין הראשונים ז"ל ואין בידינו להכריע. וכבוד תורתו בנה יסוד על מה שהמנחת חינוך (מ' לב, מוסך השבת, מלאכה לט אות ב ד"ה והנה) הניח דברי הר"ן ז"ל (שם) בצ"ע.

ותמה אני וכי בשביל איזה קושיא שיש לנו בדברי הראשונים ז"ל נוכל להכריע נגדם, הן אמת כי כך הוא דרכה של תורה להקשות ולפלפל בדבריהם, אבל לא להכריע נגדם להלכה מדעתינו, ובפרט מחמת קושיא, שגם הראשונים ז"ל לא בנו יסוד על קושיא, כמבואר במג"א סימן קצ"ו סוף ס"ק א' וז"ל, ואף בהגהות מיימוניות לא נחלק עליהם אלא הקשה עליהם, וכל קושיא יש לה תירוץ. והנודע ביהודה במהדורה קמא חלק אבן העזר סימן ס"ט (סוד"ה אבל מה) לא רצה לבנות יסוד אף לחומרא, אפילו מכח קושיית התוספות שעמדה כחומה, כי כל קושיא יש לה תירוץ (עי' רא"ש מו"ק פ"ג סי' כח).

גם מה שכתב כבוד תורתו לתרץ קושיית המנחת חינוך, נראה נכון לכאורה, ויש להאריך בענין זה בדרכי הפלפול, ואין הזמן גרמא כעת.

עוד נראה לפענ"ד, דאולי בכגון דא גם הרשב"א ז"ל מודה דריבוי בשיעורין הוא מן התורה. דהנה הר"ן ז"ל בביצה (שם) כתב בטעמא דמילתא דריבוי בשיעורין הוא מן התורה, דאף דמבואר גבי יו"ט ממלאה אשה וכו', יש לחלק, דבשלמא גבי יו"ט דהותר לבשל בשביל אוכל נפש, אם כן גם התוספת כמוהו אם הוא מחד טירחא, אבל בשבת פיקוח נפש לא הותרה אלא הודחה, א"כ מה שצריך לחולה הודחה, והתוספת הוי ליה איסור דאורייתא, יע"ש.

עכ"פ סברת הר"ן ז"ל הוא, כיון דגם עיקר האיסור לא הותרה אלא הודחה, ויש בו גם כן דררא דאיסורא. ולהרשב"א ז"ל י"ל, דאף אם נימא דשבת לא הותרה אלא הודחה, אבל מ"מ היתר גמור הוא מן התורה, דנלמד מקרא דנדחה. ואך נפקא מינה במה דלא הותרה, לענין אם עושין הקל הקל וכדומה, אבל מה שהוא הכרח לעשות עבור החולה, הוא היתר גמור, ולא נעבדה במלאכה זו שום עבירה.

אבל הוצאה זו שכ"ת דן עליה, הוא באמת עבירה, ואך הוא עושה באונס ורחמנא פטריה, והוי כמו שמאנס את אחד לעשות עבירה, שהנאנס פטור והמאנסו חייב, ועכ"פ גוף הענין עבירה הוא. ומהיכא תיתי לומר שגם בזה סובר הרשב"א ז"ל דגם התוספת אף מה שלא נאנס הוא מדרבנן, דילמא בכגון דא הוא מודה לסברת הר"ן ז"ל, דכיון שגם עיקר המלאכה נעשה בעבירה, מה שנאנס נאנס ומה שלא נאנס נשאר באיסורו מהתורה הק', ואינו דומה למלאכות שהותרו ממש מהתורה הק' בדרך דיחוי עכ"פ, וצ"ע בזה, ודו"ק היטב.

כתבתי כל זה לרווחא דמילתא, ולדינא בלאו הכי כבר כתבתי כי הוא ממש הדין המבואר במשנה דאין עולין באילן.

ד

ומה שכתב על דברי כ"ק א"א הגה"ק ז"ל בקדושת יו"ט (דרשות לר"ה סי' יב) דבתקיעת שופר עיקר המצוה הוא רק השמיעה, ולא הוי חילוק מצוה כלל במה שמברך השומע שאינו תוקע, ועל זה הביא דעת ר"ת (הובא ברא"ש ר"ה פ"ד סי' י) וסמ"ג (עשין מב) ז"ל, לברך לתקוע בשופר, בשביל שגם התקיעה הוא חלק המצוה.

הנה לשון הר"ת ז"ל לברך לתקוע בשופר, משום דעשייתה הוא גמר מצותה, עיין ב"י (סי' תקפה ד"ה וקודם), וזה ודאי דגם הר"ת וסמ"ג ז"ל מודו דגם השמיעה הוא מעיקר המצוה, כמו שהוכיח זה גם כ"ת, וא"כ מה שייך לומר דעשייתה הוא גמר מצותה, אף אם הוא חלק מהמצוה, לא נגמר מאומה בלי השמיעה. אלא ודאי נראה דאין כוונתו כלל לענין קיום המצוה, ושפיר יש לומר דקיום המצוה אינו תלוי כי אם בשמיעה, לא בתקיעה כלל.

אמנם לענין ברכה לא שייך לברך כי אם על מידי דמעשה. דומה לזה כתב הב"י ז"ל בסימן תל"ב (ד"ה ומ"ש) שאין מברכין על ביטול חמץ, משום דביטול הוא בלב ואין מברכין על דברים שבלב, והשמיעה לית ביה שום מעשה כי אם כוונת השומע, ולא שייך ברכה על זה. אבל יען שאי אפשר בשמיעה כי אם על ידי מעשה התוקע, תו הוי כמידי דאית ביה מעשה, ואינו דומה לביטול חמץ שאינו תלוי כלל במעשה. ואם כן מה שמברכין על מצות תקיעת שופר, הוא רק בשביל מעשה התקיעה, אף שאיננה מעיקר קיום המצוה, עם כל זה הוא גמר כל המעשים שיש בה ואין בה מעשה אחרת אח"כ, וקיום המצוה בא אח"כ ממילא בלי מעשה, שאין לברך על זה, ולכן דעת ר"ת ז"ל לברך על התקיעה.

ולדידן מברכין על עיקר המצוה, ונקרא גם כן כאית ביה מעשה, כיון דענין השמיעה הוא תלוי במעשה התקיעה, והא בהא תליא.

ובזה מיושב גם כן מה שהקשה על הטו"ז ועל השערי תשובה, ואין להאריך יותר.

ובזה הנני ידידו מברכו שיזכה לישב באהלה של תורה ועבודה מתוך נחת והרחבה, דורש שלום ת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים