שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן מו

<< יורה דעה סימן מה • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן מז >>

~ סימן מו ~

ב"ה, א' ויקהל התרע"ד לפ"ג, פה ארשיווא יצ"ו.

אל כבוד אהובי תלמידי היקר, האברך החריף ובקי, יראת ה' היא אוצרו, כמו"ה יודא פּאַשקאס נ"י.

מכתבך הגיעני זה איזה שבועות, אמנם אחר בוא מכתבך לידי לא הייתי בביתי, כאשר בטח ידוע לך, ובאתי לביתי אור ליום ו' עש"ק דפרשת זכור, ואחר השבת התחלתי להשיבך, אמנם הגיעו ימי הפורים באמצע, גם כעת טרידנא טובא, ובאתי להשיב לך עכ"פ בקצרה.

על דבר שאלתך אם לאכול הככרים קטנים של נחתומים עם בשר, יען שכשמוציאין אותן מהתנור מערבין אותם עם העיגולים שקורין קיפעל הנילושים בחלב, בעודם חמים. ודעתך לאסור עבור ספיקו של הטו"ז (סי' צב ס"ק ג) דחלב הוי שמן ויוצא בלא רוטב.

א

הנה לפי דעתך גם בלא בשר היו אסורין לאכול, דאם קבלו טעם מחלב אסורין לאכול אפילו במילחא, דהוי בכלל הגזירה דפת הנילוש בחלב (פסחים ל.).

אמנם בעיקר הדבר אם חלב הוי איסור שמן, הנה הש"ך ז"ל (שם ס"ק ג) דחה תירוץ זה דחלב הוי שמן מחמת דעת הרשב"א (תורת הבית, ב"ד ש"א, ח:) והר"ן (חולין מג. ד"ה תנן) ז"ל, ותירץ תירוצים אחרים למה דנאסר כל החתיכה בטיפת חלב. וכן החוות דעת בחידושיו (שם ס"ק ד) לא העתיק רק התירוצים האחרים של הש"ך, דנאסר מחמת דהוי צלול והבל הקדירה, ולא העתיק כלל תירוץ זה דהוי שמן, משמע דלא סבירא ליה כלל. ובסימן ק"ה שם כתב הש"ך בס"ק י"ז בפשיטות דחלב הוי כחוש ואינו מפעפע (יעיי"ש שהאריך והחליט דהוי כחוש, וכן משמע ג"כ מהעתקת החוות דעת דשם חידושים ס"ק כ, ביאורים ס"ק יב).

וכפי הכלל אשר בידינו הלכה כדברי הש"ך נגד הטו"ז אף במקום שמחולקין בפירוש, בפרט היכא דגם הטו"ז לא החליט ונשאר בצ"ע.

גם לפי דברי הדרכי משה (סי' קה אות ו) שכתב דמשום הכי נאסר כל החתיכה גבי טיפת חלב בשביל דהוי שמן, הלא כתב החתם סופר זלה"ה בחלק יו"ד סימן פ"ב דלכו"ע לא הוי שמן אלא נגד אותה חתיכה, ולא שיצא מחתיכה לחתיכה, כעין התירוצים האחרים שתירץ הש"ך (סי' צב שם) דמועיל הבל הקדירה לענין אותה חתיכה, אף שבודאי אינו מועיל כמו בישול לענין חתיכות אחרות.

ולא ידעתי למה דחית את דברי החתם סופר האלו בגילי דחיטתא, וכתבת בהחלט שדבריו אינם מובנים. ולפענ"ד הם מובנים היטב ותורה יבקשו מפיהו וגו'. וכוונת דבריו דאם נימא דחלב הוי שמן לפעפע מחתיכה לחתיכה כמו כל דבר שמן, יקשה טובא מסוגיא דטיפת חלב (חולין קח.) למה כשהחתיכה חוץ לרוטב נאסרה לבדה ואין מצטרפין כלל שאר החתיכות, הלא אם החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה, אף בלא רוטב דינו כאילו היה ברוטב. וזהו באמת הוכחת הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך (שם) דכחוש אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מכח סוגיא דטיפת חלב, מה דחזינן דאינו מפעפע מחתיכה לחתיכה כשהוא חוץ לרוטב, ורמז לדבריו גם הש"ך ז"ל בסימן צ"ב (שם).

והנה הפרי מגדים בשער התערובות (ח"ב פ"ג) כתב ליישב קושיית הרשב"א ז"ל מסוגיא דטיפת חלב, לפי מה שכתב הש"ך בסימן ק"ה ס"ק י"ז דבשר בחלב הוי איסור מחמת עצמו, ובסוגיא דטיפת חלב מיירי שהחתיכות הן כחושות וגם חלב הוי כחוש, על כן לא נאסרו שאר החתיכות אלא כדי נטילה, יעיי"ש. וכל זה תינח אם חלב הוי כחוש, אבל אם נימא דהוי שמן לפעפע מחתיכה לחתיכה כמו כל בלוע שמן, עומדת קושיית הרשב"א ז"ל כחומה. וא"כ דברי החתם סופר מבוארין, דצריך לומר על כרחך דגם הדרכי משה לא כיוון שיהיה נקרא שמן אלא לענין אותה החתיכה.

ולפענ"ד נראה דגם הש"ך שם בסימן צ"ב ס"ק ג' כיוון לקושיא זו. דז"ל שם, ולחילוק ראשון קשה דמשמע מדברי הרשב"א בתורת הבית הארוך והר"ן שם דחלב לא הוי איסור שמן. והכי מוכח נמי מדברי הטור והמחבר לקמן סימן ק"ה סעיף ז' דפסקו דאיסור כחוש אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ואיסור שמן מפעפע כהרשב"א (שם ט:), והרשב"א יליף לה מטיפת חלב דהכא, דאינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. וכתב על זה הפמ"ג (שפ"ד שם) די"ל דהטור והמחבר למדו מקליפה דאינו יוצא לסמוך לה.

ולכאורה קשה טובא דקארי ליה מאי קארי ליה, הלא גם הרשב"א ז"ל בעצמו בתורת הבית הארוך הביא אלו השני הוכחות לדין זה דכחוש אינו מפעפע, האחד מסוגיא דטיפת חלב וראיה השניה (שם) מהא דאין קליפה אוסרת חברתה, וא"כ אין התחלת קושיא אף אם נסתר לדעת הטור והמחבר הוכחה זו מסוגיא דטיפת חלב, כיון דנשאר אליביה הוכחה השניה המבוארת ג"כ בדברי הרשב"א ז"ל.

והנראה דכוונתו להנ"ל, דאם נימא דהטור והמחבר סוברים באמת דחלב הוי שמן, תעמוד לנגדם הוכחת הרשב"א ז"ל כחומה, למה בסוגיא דטיפת חלב נאסרה אותה החתיכה לבדה, ולו יהא דלדין זה דכחוש אינו מפעפע יש להם הוכחה אחרת, אבל עדיין יקשה בסוגיא דטיפת חלב למה אינו מפעפע אם נימא דחלב הוי שמן. וכן נראה מלשונו מה שהביא פסקו של הטור והמחבר דכחוש אינו מפעפע ושמן מפעפע, ולמה לו להביא בכאן מה דשמן מפעפע, הלא הוכחת הרשב"א ז"ל מסוגיא דטיפת חלב, אינו אלא לזה דכחוש אינו מפעפע.

אמנם לפי מה שכתבתי, הוצרך לקושייתו גם זה דסוברים דשמן מפעפע כהרשב"א ז"ל ולא כספר התרומה (הל' או"ה סי' נא ונב), ולכן אם יסברו דחלב הוי שמן, יקשה אליביה קושיית הרשב"א ז"ל מסוגיא דטיפת חלב.

ועכ"פ יהיה איך שיהיה, קושיית החתם סופר זלה"ה מסוגיא דטיפת חלב בזה היא קושיא עצומה ממש קושיית הרשב"א ז"ל, ושפיר הוכיח מזה דגם כוונת הדרכי משה אינו אלא לענין אותה החתיכה. ועיין בדגול מרבבה בסימן צ"ב (על הש"ך שם) שגם הוא נחית לתרץ קושיא זו מסוגיא דטיפת חלב בדרך אחר, דאינו נקרא שמן אלא להחמיר ולא להקל, ונדחק הרבה. ולדברי החתם סופר מתורץ ברווחא בלי שום דוחק.

גם מיושב היטב בזה קושיית הטו"ז מה שהקשה סתירת דברי השו"ע מסימן פ"ז (ס"י) וסימן צ"ב דמשמע דהוי שמן, ובסימן ק"ה (ס"ז) כתב דהוי כחוש. ולדברי החתם סופר מיושב היטב, דבסימן ק"ה מיירי שם בכל הענין לענין פיעפוע מחתיכה לחתיכה, ובסימן פ"ז וסימן צ"ב לא הוזכר כלל אלא לענין לאסור אותה חתיכה, דוק ותשכח דכן הוא, ולא קשיא מידי.

ועכ"פ, הנה להחתם סופר זלה"ה פשוט ליה הדבר דאף האומרים דחלב הוי שמן, לא סברי דמפעפע מחתיכה לחתיכה, ויש לסמוך עליו לדינא. בפרט שכבר כתבתי דהש"ך הוא מהמקילין לגמרי דלא הוי שמן כלל אף לאותה חתיכה בעצמה.

ב

ומה שכתבת דהחלב לא הוי איסור בלוע, אלא איסור מחמת עצמו כמו הקמח. זה טעות. דודאי ממשות העיסה והגוש שבתוכה אינו אלא הקמח, אבל המים או החלב אינו אלא מדביק הקמח ונותן בו טעם, ואינו אלא כמו חלב שנבלע בבשר, דאף שנבלע החלב ממש ולא הוסר גם ממשות החלב, לא הוי ג"כ אלא איסור בלוע, יעיין בסימן צ"ז בפת הנילוש בחלב, דהוא פשוט בכל הפוסקים דכל פת הנילוש בחלב וחמאה אינו אלא איסור בלוע. ובאפיית פת עם פלאדין או פשטידא, חילקו שם הש"ך (ס"ק ב) והטו"ז (ס"ק ב) בין זב ממנו ללא זב ממנו, דבזב ממנו נאסר הפת אף אם לא זב תחת הפת ממש, כיון דבישול מפעפע בכל הכלי.

ולדבריך דהפת הנילוש בחלב וחמאה לא הוי בלוע אלא האיסור ממש כמו העיסה בעצמה, מאי נפקא מינה בין זב ממנו ללא זב, דגם ממנו ממש נבלע בהתנור כמו מהחמאה הזב ממנו, דשניהם הם ממשות האיסור בעצמו לפי דבריך.

ובאמת גם בזה נתקשה שם החוות דעת (ביאורים ס"ק ה), דגם דרך העיסה יבלע התנור מהבליעה ויאסור הפת, ועל כן חידש מזה דין חדש דמאוכל לכלי אין הבליעה הולכת אפילו בשמן, כמו שתי קדירות. גם הבית אפרים (יו"ד) בסימן ל"ז הרגיש בזה למה אין התנור בולע מהפשטידא אף אם לא זב, וביאר הדבר באופן אחר, וצירף גם דעת ספר התרומה דאין בלוע יוצא כלל אפילו בשמן, יעיי"ש באריכות גדול.

אבל כל התירוצים לא שייכי אלא אם נימא דהוי איסור בלוע, אבל אם נימא דהוי מחמת עצמו נסתרו כל התירוצים, ואין נפקא מינה כלל בין זב ללא זב, כמבואר למעיין בדבריהם.

ועיין (שו"ת) השיב משה (יו"ד) סימן ל"ד ול"ה, חילק ג"כ בין אם השומן טוח על פניה של העיסה, דאז נאסר כיון דהשומן ממש נוגע בהתנור, אבל אם אינו אלא נילוש בחלב מותר מטעם דהוי רק בלוע. וזהו באמת דבר פשוט, אין מהצורך לשום ראיה.

ג

ומה שהבאת ממים ומלח לגבי עיסה שכתבו התוספות (ביצה לט. ד"ה משום) דלא בטיל, מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין, והקשית על דברי הרמ"א ז"ל (סי' קב ס"ד) דטעמא בטיל בדבר שיש לו מתירין.

הנה באמת הרמ"א ז"ל דסובר טעמא בטיל בדבר שיש לו מתירין היכא דאינו ניכר במראה, לא סבירא ליה כהך תירוצא של התוספות דמים ומלח לא בטיל לגבי עיסה בשום איסור בשביל דעשוי לתקן, כי אם כתירוצא קמא של התוספות דמשום הכי לא בטיל שם בתחומין, כיון דהוי לענין ממונא דחמירי. כמבואר זה בהדיא במג"א או"ח סימן תקי"ג ס"ק ז' דהמחבר שם (ס"ג) והרמ"א בסימן ק"ב לא סבירא להו הך תירוצא דמים ומלח לא בטיל באיסורא. ועיין שם במחצית השקל, ובדגול מרבבה סימן שצ"ז על המג"א ס"ק ט' ותמצא הדבר מבואר.

אמנם באמת הטו"ז בסימן ק"ב ס"ק ט' כתב לחלק גם בהך דינא דטעמא בטיל, דהיכא דעשוי לבשם ולתקן לא בטיל. וביאור הדבר הוא דכמו שתירצו התוספות לענין מין במינו דכיון דעשוי לתקן הוי מינו ממש, אף דבשום מקום לא הוי זה מין במינו כי אם לענין דבר שיש לו מתירין. סברא זו ממש הוא גם לענין טעמא, דכיון דעשוי לבשם ולתקן, הוי כאילו היה ממשו ממש ולא טעמו בלבד, דנעשה על ידי זה כאילו הוא מין אחד. ולא ידעתי למה נתקשה הפמ"ג (משב"ז שם) בדבריו בזה. ועכ"פ יש לתרץ הך שיטה דטעמא בטיל בדבר שיש לו מתירין, גם לפי תירוץ השני של התוספות.

עוד יש דעות (עי' מנחת יעקב כלל עד אות ח) דלא אמרו טעמא בטיל בדבר שיש לו מתירין, אלא היכא דסילקו האיסור ולא נשאר אלא הפליטה, אבל היכא דנימוח ממש, אף דגם זה נקרא טעמא ולא ממשו לענין טעם כעיקר, מכל מקום לא מקילינן בזה בדבר שיש לו מתירין היכא דלא סילקו האיסור לגמרי. ועיין בביאור הגר"א (אות יב) מה שרשם בדברי הרמ"א ז"ל במה שכתב או שיש ממשות האיסור עדיין בעין, כמו מים ומלח לגבי עיסה, הרי דחשב גם המלח לממשו לענין זה. אמנם מדברי הש"ך (ס"ק ט) והט"ז לא משמע כן, כמו שביאר הפמ"ג באורך.

ד

ובנידון דידן יש עוד סברא להתיר, כיון דעיקר החומרא הוא רק משום דהוי דבר גוש, והרבה אחרונים מקילין בזה כדברי הרמ"א (סי' צד ס"ז) והטו"ז (שם ס"ק יד) דבלא דוחקא דסכינא אין להחמיר בדבר גוש. גם החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' צה) כתב דבהפסד מרובה ויש עוד סברות להתיר, כדאי הוא הרמ"א לסמוך עליו, ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא.

ובנידון דידן שרצית להחמיר מחמת ספיקא של הטו"ז דחלב הוי שמן, אם כן בצירוף דברי הרמ"א דהקיל בדבר גוש, הוי עכ"פ ספק ספיקא להקל.

ה

גם החשש השני שכתבת שמוציאין הככרות בהמרדה שמוציאין הקיפעל ונבלע בהמרדה. גם זה אין לחוש. דהלא כתב החוות דעת בסימן צ"ה ביאורים ס"ק ד' דאף לדברי הש"ך (שם ס"ק ד) דאסור בניצלו אפילו דיעבד, מ"מ אין זה אלא בצלה בשפוד או כלי שנבלע בה בשר ע"י צלי, אבל אם תחילת הבליעה היתה ע"י בישול במים, מעיקרא הוי ג' נ"ט, מהבשר להמים ומהמים להקדירה ואח"כ להמאכל הנצלה בו.

והרבה אחרונים הסכימו עמו בזה, גם בשו"ת בית שלמה (ח"א) סימן קס"ז סמך עליו להקל בזה בפשיטות, ובהגהות שם הביא שדין זה מפורש יוצא עוד מדברי הרדב"ז ז"ל (ח"ה סי' ב' אלפים קנח).

וצריך לומר דאף דבאוכלין לא חשיב נותן טעם לענין נ"ט בר נ"ט, מ"מ לנגד טעם הג', כיון דיש בלאו הכי ב' נותני טעם ע"י הכלי, סמכינן ג"כ אטעם הא' שבאוכל להשלים לג' נותני טעם.

ולפי זה גם כאן במרדה, אם לא זב מהקיפעל ממשות החלב על המרדה כי אם מה שבלעה דרך העיסה, א"כ הככרות הנתונים עליה אח"כ, אף אם תאכלם עם בשר הוי ג' נ"ט, כיון דהבליעה מעיקרא היה על ידי נ"ט.

עוד י"ל לפי מה שכתב החוות דעת בסימן צ"ז (ביאורים ס"ק ה) ובסימן ק"ה (ס"ק טו), דמאוכל לכלי אינו נכנס הבליעה אפילו בשמן כמו בשתי קדירות, וכתב שהוא ק"ו. ולפי זה גם כאן, אפילו אם נימא כדברי הדרכי משה והטו"ז דחלב הוי שמן, מ"מ אינו נבלע כלל בהמרדה לשיטת החוות דעת.

אמנם על דין זה חלקו כמעט כל האחרונים, וקשה לסמוך עליו להקל, אבל בדין הא' שהבאתי מהחוות דעת דהוי ג' נ"ט, בזה הסכימו עמו להקל.

ולפענ"ד נראה גם בסימן צ"ז שהקשו למה אינו נאסר הפת אף בלא זב מהפשטידא כלום, דהלא נבלע בהתנור דרך העיסה. והכרתי ופלתי (ס"ק ב) הקשה דגם בזב ממנו אם לא זב תחת הפת ממש, הוי נ"ט בר נ"ט. ועל זה כתב הפמ"ג (משב"ז ס"ק ב; שפ"ד ס"ק ב) ושאר מפרשים דהוי כנצלו. ומעתה לדברי החוות דעת מבואר היטב החילוק בין זב ממנו ללא זב, דבזב ממנו אף בלא זב תחת הפת ממש מ"מ הוי כנצלו, אבל בלא זב ממנו כלל, הוי ג' נותני טעם, דלא בלע גם מהפשטידא אלא ע"י בליעה. ומבואר היטב גם החילוק שבשו"ת השיב משה בין אם החמאה טוח על פניה של העיסה ממש, או אינו אלא נילוש בה, דהוי בלוע.

והחוות דעת בעצמו לא תירץ זה, דלשיטתו (סי' צה ביאורים ס"ק א) אזיל, דנ"ט בר נ"ט לא הוי בשעת בישול, ועל כן דחק שם בזה בסימן צ"ז (ס"ק ה) והוכיח דין חדש דמאוכל לכלי אינו יוצא הבליעה אף בשמן. אבל לפי מה שחלקו הבית אפרים (יו"ד סי' לז) ושאר אחרונים דנ"ט בר נ"ט הוי אף בשעת בישול, יש לתרץ שפיר כנ"ל.

ועכ"פ כאן במרדה דלא הוי גם בשעת בישול, יש לסמוך בפשטות להתיר מטעם דהוי ג' נותני טעם, אף אם נימא דהבלוע הוי שמן והולכת מאוכל לכלי.

וכל זה הוצרכת לפי דעתך דחששת לדברי הטו"ז דחלב הוי שמן, אבל באמת כבר כתבתי (אות א) דיש לסמוך על דברי הש"ך שהקיל דלא הוי שמן כלל, ועל דברי החתם סופר דמחתיכה לחתיכה כו"ע מודי דלא הוי שמן. ודברי החתם סופר בזה שייכים גם כאן, דודאי אם אינו הולך מחתיכה לחתיכה, ק"ו דאינו הולך מחתיכה לכלי. ואף למה דחלקו על החוות דעת שכתב דמחתיכה לכלי קיל יותר אף משתי קדירות, מ"מ יותר מבחתיכה בודאי אינו נבלע בכלי, וא"כ לא בלעה המרדה כלום.

ו

ומה שחקרת עוד בפת הנילוש בחלב אם הוי איסור מחמת עצמו, לענין שלא יתבטל מחמת דבר חשוב (עי' סי' קא ס"ב).

הנה בזה כתב הלבושי שרד בחידושי דינים (הל' בשר בחלב) ס"ק מ"א (ביאורים ס"ק קלח), דכיון דעל כרחך אי אפשר לומר דהחלב הוא האיסור, כיון דקודם שנתחברו היו שניהם היתר, לכן הוי איסור מחמת עצמו לענין שלא יתבטל מחמת דבר חשוב, כמו בשר בחלב דאף במקום דהוי בלוע, מ"מ כיון דע"י חיבורן נאסרו, הוי איסור מחמת עצמו. והגאון מהר"ש קלוגער בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאי סי' קה) חלק עליו בזה, דלא דמי לבשר בחלב דנאסרו שניהם, אבל כאן גם אח"כ רק החלב גורם האיסור ולא חל שם האיסור על הפת כלל.

אבל זה ברור דכל מחלוקותם אינו אלא לענין ביטול בדבר חשוב, כמו שכתב הלבושי שרד הטעם דע"י חיבורן נאסרו, אבל בעצם נקרא איסור בלוע. ולענין אין בלוע יוצא [בלא רוטב], אף בשר בחלב נקרא איסור בלוע. והטו"ז (סי' קה ס"ק יג) היקל באמת אף בחתיכה הבלוע מחלב, דאינו יוצא ממנה בלא רוטב. ואף הש"ך בסימן ק"ה (ס"ק יז) שהחמיר בזה, הוא מטעם דגם הבשר נעשה גוף האיסור אף אלו נפרד החלב ממנו לגמרי, מ"מ חל שם האיסור על הבשר לבדו, וא"כ אין נפקא מינה כלל במה שאין בליעת החלב יוצא ממנו, כמו שביאר שם באורך, ובפמ"ג (שפ"ד שם).

אבל כאן בפת הנילוש בחלב, אלו היה מציאות שיהיה נפרד החלב מהפת לגמרי, בודאי דלא שייך הגזירה עוד, ומותר הפת. כמו מדוכה שכתב הטו"ז (ר"ס צז) שהוא בכלל הגזירה, ומותרת בהכשר כשיוצא ממנה כל הבליעה (ובכרתי ופלתי (שם ס"ק א) היקל גם באפה פת מרובה דנאסר הפת, לחלקו להרבה בעלי בתים, דנעשה דבר מועט ונתבטל הגזירה. אבל חלקו עליו בזה (עי' שפ"ד שם ס"ק א ד"ה ואם), אבל אלו היה מציאות ליפרד החלב לגמרי, פשיטא דהיה מותר), וא"כ לענין אין בלוע יוצא, כו"ע מודי דפת הנילוש בחלב, הוי איסור בלוע שאינו יוצא ממנה בלא רוטב.

אמנם מהראוי לחקור, יען שעיקר ההיתר הוא רק בשביל שאין החלב יוצא, א"כ אם נתנו גם חמאה או שומן הצף על פני החלב בהקיפעל, נסתר כל היסוד, דזה בודאי איסור שמן לכל הדעות. ובפרט אם איזה שומנינות טוח על פניהם, כאשר הדרך לעשות בכמה מקומות, ואפילו אינו אלא טוח איזה שומנות חמאה על הכלי שנותנים הקיפעל, קשה להקל.

אבל אם נודע בבירור שאין בו סרך חמאה מכל הדרכים הנזכרים, ואין בו כי אם החלב הנילוש בה, נראה לפע"ד להקל בפשיטות, והמחמיר יחמיר לעצמו אבל לא לאסור לאחרים.

והנני ידידך דוש"ת באהבה רבה ומברכך בחג כשר ושמח

הק' יואל טייטלבוים