שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן מד

<< יורה דעה סימן מג • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן מה >>

~ סימן מד ~

ב"ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד הרב ...

אחדשת"ה, הגיעני מכתבו במה שנתקשה בדברי יחזקאל (פ' מקץ ד"ה ויהי מקץ (ב)) שהביא מהישמח משה (שם ד"ה ועל השנות) בהא שהיה חלום פרעה מפרות שהמה בהמות טהורות אף שהיה פרעה מסטרא דטומאה, מ"מ כיון שעלו מן היאור וטהור ביבשה טמא בים, א"כ היו אלו הפרות טמאות, והביא לזה המקור מהמשנה דכלים פרק י"ז (מי"ג) כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה.

ותמה על זה דשם לא אמר אלא בכלב שהוא בעצם טמא ביבשה, אבל הפרות שהם טהורות ביבשה, אין שם רמז ורמיזה שיהיה טמא ע"י שהוא בים, אדרבה מבואר שם כל שבים טהור.

א

הנה באמת אותה המשנה בלאו הכי אינה ענין כלל לאותו המאמר כאשר יתבאר, אבל המאמר הזה מבואר בישמח משה פרשת מקץ ובפרשת צו בטעמים לשבת הגדול (סוף טעם א), ומקור מקומו טהור הוא מהש"ס עבודה זרה דף ל"ט (ע"א), אמר אביי האי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסור, וסימנך טמא טהור טהור טמא, א"כ מבואר שם דמה שהוא טהור ביבשה טמא בים.

גם היערות דבש בחלק שני (דרוש ח) בדרוש א' מדרשות אה"ו, האריך בזה דמהכל יש טמא וטהור, דכל הטמא ביבשה טהור בים, וכן להיפך, זולת החולדה שאינה בים אין בה טהרה כלל. ומתרץ בזה למה היה בהמרכבה נשר ואריה שהמה טמאים, כי מלכותו בכל משלה (ע"פ תהלים קג, יט) שליט בימא וביבשתא, וכלול המרכבה ים ויבשה, ואין חילוק בין טהורים לטמאים, שמכל מין יש טהורים במקום אחד וטמאים במקום אחר, והיה במרכבה שנים טהורים מהיבשה ושניים טהורים מהים, יעיי"ש שהאריך.

אבל אותה המשנה דמסכת כלים שהובאה בדברי יחזקאל אינו ענין כלל להך דהכא, כי שם לא מיירי כלל מטומאה וטהרה של הבהמות והחיות בעצמם, שעל זה לא היה אומר כל שבים טהור, דהלא מה שטהור ביבשה טמא בים, אבל בפירוש מבואר שם גם בדברי הרע"ב במקומו והוא פשוט בתורת כהנים (שמיני פ"ז סי' י) ובכמה מקומות בש"ס, דמיירי אם עשה כלים מעורן של כל הבריות שבים שאינם מקבלים טומאה, שלמדו חכז"ל מהיקש דאו בגד או עור או שק (ויקרא יא, לב), מה בגד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ, ומהגדל בארץ כל העורות אף הטהורות כולן מקבלין טומאה, משא"כ בים שאין שום קבלת טומאה בכל הגדל שם, זולת הכלב.

ונראה דמכח משנה זו אפשר היה לומר דהכלב שבים בעצמו ג"כ טהור הוא, דרק לענין קבלת טומאה בעורו נתמעט מהקישא דבגד, וזה פשוט ומבואר.

ונראה דמרן הקדוש ז"ל משינאווא אמר מאמר זה דהפרות שבים טמאים, ולא ביאר המקור, כאשר היה דרכו ז"ל לקצר באמירת תורה אצל השלחן, בפרט להגיד מראה מקומות, והשומע לא ידע את מקורו והמציא לעצמו מאותה המשנה, והמעתיק שמע איש מפי איש כאשר הוגד לו אותו המקור מהמשנה, והעתיקו כן. אבל האמת הוא שאין המקור אלא מהגמרא עבודה זרה, כאשר אנחנו רואים בישמח משה.

ב

הן אמת כי היה קשה לי קצת מדברי התוספות שם בעבודה זרה ל"ט ד"ה וסימנך, שכתבו, לכאורה לא יהיב האי סימנא אלא אהני תרי מיני אחמרא ואתורא, אבל אשאר מיני לא, דהא בפרק ב' דקידושין (מא.) אמר, רבא מלח שיבוטא, והוא עז של ים, כדאמר בפרק הפרה (ב"ק נה.) הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי, יעיי"ש. ולפי זה אינו כללא לומר כן דכל הטהור ביבשה טמא בים.

ודברי הישמח משה שכתב בפרשת מקץ לתרץ בענין הפרות דחלום פרעה, עדיין י"ל גם לפי זה, דאף דאינו כללא לומר כן בכל המינים, אבל כיון דחזינן עכ"פ דיש מינים שטהורים ביבשה וטמאים בים, י"ל דגם פרות הוא כן, כדי לישב הקושיא בחלום פרעה שהוא מסטרא דטומאה. וגם במה שכתב בפרשת צו לתרץ הקושיא מה שהמצרים עבדו לטלה שהוא טהור, יש לפרשו על דרך זה.

אבל בסוף דבריו שם בפרשת צו באותו המאמר מבואר דבכל מין הוא כן שיש בו טמא וטהור חוץ מן החולדה, ויותר מזה מבואר באריכות ביערות דבש שם כאשר העתקתי לעיל מדבריו בקצרה, וזה ודאי לכאורה נגד דברי התוספות.

אמנם באמת דברי התוספות ז"ל בזה לא זכיתי להבינם, מה שהביאו ראיה דשיבוטא עז של ים הוא מדמבעיא ליה בפרק הפרה הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי, הלא אדרבא מדמבעיא ליה לאסרו משום כלאים, על כרחך שני מינים הוי.

ואין לומר דזה הוא האיבעיא אם הוי מין אחד או לאו, דהרי לא אמר כן בש"ס, אלא אמר כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ביבשה לא כלום עביד, או דילמא השתא מיהת קא מנהיג. א"כ מבואר שורש הספק שנסתפקו בזה, יען שאי אפשר להם לילך יחד במקום אחד כראוי. וכן מבואר בסוף דברי הש"ס, שכתבו הכא אידי ואידי מקום חיובא הוא, א"כ על כרחך שני מינים הם, דאי לאו הכי לא הוי מקום חיובא כלל, אף אם הולכים שניהם ביחד במקום אחד כראוי, והאיך אפשר להוכיח מזה דשיבוטא הוא עז שבים.

וברמב"ם ז"ל פרק ט' מהלכות כלאים סוף הלכה ח' כתב, ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים, כגון עז עם שביט. ומבואר מזה שדעתו ז"ל שהשיבוטא הוא חיה, א"כ בודאי אינו עז שבים, כי העז הוא בהמה. ובגמרא (חולין קכז.) אמרו כל מה שיש ביבשה יש בים, והכוונה הוא דכל אותן המינים שביבשה המה ג"כ בים, א"כ צריך לומר דגם עז שבים הוא בהמה, דאל"כ אינו מאותו המין שביבשה. ובפרק כל הבשר דף ק"ט ע"ב פירש רש"י ז"ל על מוחא דשיבוטא, מוח של דג ששמו שיבוטא, אלמא דסבר דשיבוטא הוא דג, וא"כ בודאי דאי אפשר לומר עליו שהוא מין עז שהוא בהמה.

ובשיטה מקובצת (סוף) פרק הפרה (ד"ה ואם תשאל) נתקשה בהך איבעיא דהנהיג בעיזא ושיבוטא מאי, דמנא ידעינן דיש איסור הנהגה בדגים, ויגע למצוא לימוד לזה. עכ"פ פשיטא ליה ג"כ דשיבוטא הוא דג. וא"כ בין להרמב"ם ז"ל שהוא חיה ובין לרש"י והשיטה מקובצת שהוא דג, עכ"פ אינו מין עז שהוא בהמה.

גם מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב אסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שביט, נראה שהאיבעיא הוא בכל בהמה שביבשה עם חיה שבים, ולא נקט עיזא ושיבוטא אלא לדוגמא, לא בשביל שהוא מין אחד. ואולי בעיזא ושיבוטא יש מציאות יותר לקשרם יחד באופן זה שאחד יעמוד ביבשה ואחד יעמוד בים, לכן נקטו זה לדוגמא.

וחשבתי לתרץ בדוחק את דברי התוספות ז"ל, אבל לא ראיתי להאריך בזה שאינו מתיישב על לבי, וה' יאיר עיני.

ועכ"פ אין להקשות מזה על הישמח משה והיערות דבש, דכיון דלרש"י והרמב"ם והשיטה מקובצת הוי עיזא ושיבוטא שני מינים, ואין משם סתירה, שוב נשאר פשטות דברי הש"ס בהך סימנא דטהור טמא טמא טהור, דכן הוא בכל המינים, מדכתבו סתמא ולא חילקו, ושפיר סמכו על רוב הראשונים ז"ל. ומלשון התוספות שכתבו לכאורה לא יהיב האי סימנא וכו', משמע שאינו ברור כל כך בעיניהם, אלא לכאורה הוא כן, ומשמע קצת מזה שלא החליטו ראיה זו. וא"כ בודאי אין קושיא על הישמח משה והיערות דבש שסמכו על רוב הראשונים ז"ל במה שנראה ברור מדבריהם.

ג

ועל פי דברי הישמח משה והיערות דבש חשבתי לתרץ מה שהקשה המהר"ם בן חביב בתשובתו שבשו"ת גינת ורדים או"ח כלל ב' סימן ט"ז (וראה שו"ת מהר"ם חביב, מהדו' תש"ס, סי' ז), דהאיך השתמשו בתכלת להמשכן, הלא תכלת הוא מדם חלזון שהוא דג טמא, יעיי"ש. ובאמת קושיא זו הוא גם בתכלת שבמצות ציצית, דאמרו חכז"ל בשבת כ"ח (ע"א) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורה בלבד. והרבינו בחיי (שמות כה, ג) כתב שלא לקחו משי להמשכן, יען שבא מהתולעת שהוא טמא, אף שהמשי אינו בא מהתולעת גופיה אלא מהפירשא שאין בו דין אוכל כלל ולא נאסר מעולם, ומכל שכן בתכלת שבא מדם החלזון בעצמו.

ולפי דברי הישמח משה והיערות דבש, לפני כסא כבודו ית"ש אין נפקא מינה, דהוא שליט בימא וביבשתא וסוקר הכל בסקירה אחת בפעם אחת, ובכל המינים נגלה לפניו הטמא והטהור יחדיו, ולכן הנשר והאריה הוא במרכבה, אלא שאנחנו צריכין להתנהג לפי מה שהוא לעינינו על הארץ, ותורה לא בשמים היא, לכן אין לנו ליקח למלאכת שמים אלא מה שהוא טהור לפנינו פה על הארץ. אבל בתכלת אמור רבנן בטעמא במנחות דף מ"ג ע"ב מה נשתנה תכלת וכו' מפני שהתכלת דומה וכו' לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, וכתיב (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא. הנה האריכו חכז"ל בטעם התכלת בשביל שהוא מראה הכסא הכבוד, ואפשר שבשביל זה נתנה התוה"ק על התכלת דין מראה כסא הכבוד, ששם נראים הטמא והטהור יחדיו, כמו נשר ואריה שבמרכבה, וכמבואר לעיל.

ואפשר להבין בזה לשון חכז"ל שאמרו מה נשתנה תכלת, שבתכלת יש שינוי בעיקר ההלכה מכל הענינים, שבכל הענינים אין להשתמש למצוה אלא מן הטהורה בלבד והתכלת הוא מדבר טמא, ועל זה באה התשובה בשביל שדומה לכסא הכבוד.

ואולי יש בזה קצת טעם על מה שנגנז התכלת, כמ"ש חכז"ל במדרש פרשת שלח (פי"ז סי' ה) וכן הוא בכל הראשונים ז"ל, והאר"י ז"ל (פע"ח שער הציצית) כתב שהוא תלוי בבנין בית המקדש, וע"י שחרב המקדש בטל התכלת, וכתב הטעם על פי סודן של הענינים כדרכו בקודש.

וכבר אמרתי קצת טעם על פי נגלה, דהרי טעם התכלת בשביל שדומה לרקיע ולכסא הכבוד, ופירש רש"י ז"ל שם (ד"ה ורקיע) שמכח התכלת הוא לזכור את היושב על הכסא, וזה ודאי דמראה הרקיע שדומה לכסא הכבוד, הוא כשיש לו מראה האמיתית בטהרתו, ומבואר בגמרא ברכות דף נ"ט (ע"א) מיום שחרב בית המקדש לא נראה הרקיע בטהרתו, שנאמר (ישעיה נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, א"כ אחר החורבן בעו"ה לא נראה לנו מראה הרקיע, ובטל הטעם לזכור על ידי זה את היושב על הכסא.

ושוב ראיתי בספר ברית שלום (סוף) פרשת שלח, שכתב כעין זה על מה שנזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית, שכל זמן היותם במצרים לא נראה הרקיע בטהרתו ולא היה טעם למצות תכלת, ולכן אמר (במדבר טו, מא) אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שמעתה הרקיע בטהרתו, ולכן באה הציווי של ונתנו פתיל תכלת, יעיי"ש.

ולפי הנ"ל יש לומר עוד, יען שהתכלת הוא דבר טמא לפנינו פה על הארץ, אלא שדומה לכסא הכבוד ומקושר שמה במקום שאין נפקא מינה, כנז"ל, ועיקר ההתקשרות ממטה למעלה הוא מכח הבית המקדש, ע"י בית המקדש של מעלה המכוון נגד בית המקדש שלמטה. ואף שעדיין השכינה שורה בישראל, אבל כבר ביאר באוה"ח הקדוש פרשת ויגש (מו, ד) שהרבה הדרגות בהשראת השכינה עד אין שיעור, והמעולה שבהן הוא בבית המקדש. וא"כ אפשר דע"י חורבן בית המקדש שהוא סילוק שכינה בעו"ה, ואין השערים פתוחים כל כך להתקשרות מעולה עד כסא הכבוד, אין להשתמש עוד בתכלת שהוא פה דבר טמא.

ובימי הפורים אמרתי בזה לפרש מה שאנו אומרים שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, שאינו מובן כלל למה פרט השמחה דוקא ע"י ראותם את התכלת, ולא בראותם לבוש מלכות ועטרת זהב גדולה, הלא התכלת בזמן שהיה לנו, כל איש מישראל היה הולך בתכלת, ומאי רבותא כל כך במרדכי.

ולהנ"ל אפשר לומר, דבזמן גלותם לא היה להם תכלת, אלא שאז בישועה שהיה להם ע"י מרדכי ואסתר, היה אתחלתא דגאולה ממש שנתעלה אז כח הקדושה ביתר שאת, ותיכף אח"כ בשנה האחרת התחילו לבנות הבית המקדש. וכבר מבואר בראשונים ז"ל שהנס פורים היה מענין הגאולה, וי"ל שנפתחו אז מראות אלוקים וההתקשרות לכסא הכבוד כמו בזמן הגאולה, ונתגלה מצות התכלת. ולכן הבינו ממה שלבש מרדכי התכלת, כי הגיע עת דודים ושערי שמים פתוחין לגאולתן של ישראל, ובזה היה שמחתן רבה. והודיע לנו שלא היה חשוב בעיניהם כלל לשמוח בלבוש מלכות ועטרת זהב גדולה, כי אם בראותם התכלת המורה על התקשרות לכסא הכבוד והשראת השכינה בישראל.

מה שכתב לפרש מה שאמרו ז"ל (מגילה טו:) במה שקראה אסתר לאותו רשע כלב, וגם במה שאמרה קלי בים קלי ביבשה.

הנה במה שפירש בהמאמר קלי בים קלי ביבשה, בזה כיון לדעת הגדול, שכן הוא ביערות דבש שם.

אך מה שכתב על מה שקראה אותו כלב, זה לא נזכר ביערות דבש. וכבוד מעלתו כתב כן שפיר לפי שיטתו שנשען על מה שכתב בדברי יחזקאל מהמשנה דכלב שבים טמא, אבל אין הפירוש כן, דלא מיירי במשנה מטומאת הכלב, כי אם מקבלת טומאה לעורו. והיערות דבש כללא כייל דכל הטמא ביבשה טהור בים, וגם הכלב בכלל, ותו אין מקום לפירוש הזה. אך אולי אפשר לומר אף בכאן דאין למדין מן הכללות, ואולי אפשר דהכלב ע"י שהוא בורח לארץ, הוא יוצא מן הכלל וטמא הוא (עי' רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ב הי"ב), וא"כ עדיין יש מקום לפרש כן בדברי הגמרא.

ד

מה שכתב בענין המקוה של מאשין אייז, הנה תלי"ת ביארתי הלכה זו באריכות כל הפרטים. ולפענ"ד מקוה של מאשין אייז פסולה אפילו בדיעבד ובשעת הדחק, ולא אוכל להביא כעת ביאור הדברים על הכתב, כי הוא אריכות גדול ואני מוטרד מאוד, אך הנני כותב לו את הנראה לענ"ד ברור להלכה.

והנה שמעתי הרבה טועים שבעצי חיים (יו"ד סי' כב) התיר מקוה של מאשין אייז. וזה טעות מוחלט, כי כל מי שיש לו מוח בקדקדו יוכל לראות שהתשובה ההיא סובבת על תשובת אמרי יושר (ח"א יו"ד סי' קמח) במה שחידש לאסור על ידי שהוא מים טמאים, ובתשובת אמרי יושר שם באותה התשובה כתב ד' טעמים לאסור, ובטעם הראשון שכתב הביא שכבר מבואר כן בגידולי טהרה (סי' יב) ובלחם ושמלה (סי' רא שמלה ס"ק סג), רק שהוא הוסיף אח"כ עוד הטעם של מים טמאים. ובעצי חיים לא כתב לפלפל אלא על אותו הטעם של מים טמאים וסיים שבשביל זה אין לאסור.

והאיך יעלה על הדעת שיחלוק על אותו הגאון ז"ל להתיר בשביל שדחה טעם אחד מדבריו, אם הטעמים האחרים עדיין קיימים, ועכ"פ היה לו להזכיר את הטעמים האחרים ולדחותם.

אבל האמת הברור גופא דעובדא הכי הוה, שהשואל בזה היה תלמיד חכם חשוב מזענטא, ובזענטא וסביבותיו היו המקוואות מעיינות ולא עשו אף מקוה של גשמים, ומכל שכן שלא עלה על דעתם לעשות מאשין אייז, ולא היה שאלה זו למעשה, אלא אותו הת"ח כתב לפלפל רק על זה הטעם של מים טמאים. וגם העצי חיים ז"ל השיב לפלפולא על אותו הטעם, ולכן לא כתב סתם שאין לאסור, אלא שבשביל אותו הטעם אין לאסור. ולא הוצרך לבאר מה הוא בטעמים האחרים, כי ידעו שניהם השואל והנשאל שאין זה למעשה אלא לפלפולא על אותו הטעם.

וידוע שהוא ז"ל לא סידר אלה הכתבים לדפוס, כי נסתלק פתאום באמצע הדרך בימי עלומיו, והמעתיק הדפיס מה שמצא ולא שם לבו שאין זה להלכה, וכיו"ב כתב הנודע ביהודה מהדורא תניינא אבן העזר סימן ל"ה (ד"ה ועוד) על האמונת שמואל שכתב תשובה (סי' ב) להתיר מינקת חבירו, שהיה לו טעם אחר שלא רצה להביאו על הכתב, ואם היה הגאון מהר"ש קאדיינובר בעצמו מביא תשובותיו לדפוס, אז הוו אמרינן שבודאי סובר שהטעם שהדפיס מספיק, אבל יען שלא הביא דבריו לדפוס רק כתבם על מעשה שהיה לו סמך אחר, ובנו אחרי מותו מצא תשובה זו והדפיסה עם שאר התשובות, אין לסמוך עליה, יעיי"ש.

והנה שם אינו ניכר כלל, כי נכתבה התשובה להלכה סתם, וצריך לידע דברים שבלבו, אבל בכאן מתוכו מוכיח שלא פלפל אלא על טעם אחד, ושאר הטעמים לא הזכיר כלל, א"כ אין מקום להסתפק שלא כתב זה להלכה.

והאמת אגיד שגם באותו הטעם של מים טמאים, לפענ"ד הדין עם הגאון בעל אמרי יושר שגם בשביל טעם זה יש לאסור, והנני כותב רק שגם בעצי חיים ז"ל שחלק על טעם זה, לא התיר ח"ו למעשה.

ומה שנרשם אח"כ במוסגר מראה מקומות, זה לא כתב כלל העצי חיים ז"ל, אלא המעתיק הוסיף מדיליה מראה מקומות במוסגר, והוא טעות, כאשר דברתי פנים אל פנים עם המעתיק, אלא שאין בידו לתקן זה יען שכבר נתפשט בדפוס.

ומה שכתב שהוא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, תמהני שחשד אותי שח"ו אני גוזר גזירות, ומי אנכי לגזור גזירות בישראל, אבל אין זה גזירה אלא כן נראה לענ"ד מעיקר ההלכה, וכן דרכי בכל הענינים שאני אומר. ולכן על הרבה ענינים אינני משיב כלל על מה ששואלין אותי בין בכתב ובין בעל פה, יען שאין לי דבר ברור ואמרו חכז"ל (שבת קמה:) אם ברור לך כאחותך תאמר ואם לאו אל תאמר, ובחנם חושדין אותי על גזירות. אבל גזירה רעה עשו על ישראל אותן שהתירו המאשין אייז, שביטלו הטהרה מישראל, ר"ל.

השי"ת ירחם ויוציאנו במהרה מאפילה לאורה ויקוים בנו המקרא (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ובאלה הימים המבורכים, עוד נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ונזכה לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן.

והנני ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה מברכו בחג כשר ושמח

הק' יואל טייטלבוים