שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן לז

<< אורח חיים סימן לו • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן לח >>

~ סימן לז ~

ב"ה, קראלי תר"צ לפ"ק

מעשה שהיה כך היה, בהשו"ב מוהרש"ש נ"י ששימש בשו"ב וש"ץ אצל השטאטוסקווא<@מתוך השיעור לתלמידי הישיבה בק"ק סאטמאר יצ"ו שנת תרצ"ז, נרשם ע"י התלמיד הר"ר חיים שפילמאן.@> דפה עירנו יצ"ו משך ארבע שנים רצופים, והמה פעלו אצל הערכאות שיהיה להם שם ארטהאדאקסן, כאשר בעתים הללו מתאמצים לזה כל קהילות השטאטוסקווא והנעלאגען לבטל שם זה שיהיו נקראים כולם ארטהאדאקסן, אבל רוב רבני המדינה כמעט כולם, כתבו וחתמו ונדפס בקול קורא, שעד שלא תתקבל הקהלה אצל הקאנצילייא ארטהאדאקסן לראות אם ראויה היא לאותה איצטלא, עדיין היא באיסורה הראשון בלי שינוי. וכשבא לכאן השו"ב הנ"ל הזהיר אותו הרב הגאון האבדק"ק קאשוי שליט"א שהיה אז המרא דאתרא פה עירנו, שלא יעבור על האיסור החמור הנ"ל, אבל הוא לא השגיח על התראתו ועל האיסור הנדפס מכל הרבנים.

ואחר הארבע שנים הנ"ל שלח אלי לאמר שמתחרט מאד על הרעה אשר עשה ומבקש לעזוב את מקומו, אך מבקש שאשתדל עבורו איזה שירות באיזה קהלה ארטהאדאקסן שיהיה לו עכ"פ לחם לפי הטף.

ואני השבתי לו שזה דבר שאי אפשר כי נאסר לנו מרז"ל כל אותן ששמשו אצל השטאטוסקווא, ואם באמת רוצה לעשות תשובה שלימה צריך לעזוב את מקומו בלי לחקור אחר העתיד. ובאת אשתו לפני בבכיה עצומה ונוראה, שאי אפשר להם בשום אופן לסבול עוד מה שהמה מובדלים ומופרשים מעדת ישראל ולהשתקע בין עדת פושעים הם ובניהם ובנותיהם, ושום אדם כשר לא ירצה להשתדך אתם ומה יהא בסופם. ולעזוב את מקומם בלי שום מראה מקום לאיזה פרנסה אחרת מפחדים מאד, כי עוללים שואלים ללחם.

ומחמת גודל הרחמנות וגם כדי שלא לנעול דלת בפני השבים, השבתי להם כי אחר שיעזבו את מקומם יוכל להיות שיבואו לאיזה שירות אצל ארטהאדאקסן, וכן עשה ועזב את מקומו ונשאר בלי משען ומשענה בעניות ודחקות גדול ר"ל, וביקש מאתי להתירו לבוא לאיזה שירות אצל הארטהאדאקסן.

והנה לקבלו לש"ץ, היה מוחלט בדעתי תיכף להתירו, אמנם לשו"ב שהוא ענין חמור מאד היה קשה בעיני להתירו, כאשר אבאר טעמי ונימוקי, והייתי מדחה אותו עד עתה, אבל ארכו הימים יותר משנה שלימה שאין לשער גודל הלחץ והדחק שהוא סובל, וגם הקול נשמע שבקשו אותו השטאטוסקווא מסאקמיר לבוא אצלם ורצו ליתן לו פרנסה בהרחבה, ועמד בנסיון עוד הפעם שלא רצה לילך אצלם, אף אחר שסבל גודל הדחקות והעניות ר"ל. לזה ראיתי להתבונן עוד בדברי הפוסקים, אולי אוכל להמציא לו תרופה בעזהי"ת, ואפרש שיחתי, לפי קוצר השגתי.

א

גרסינן בפרק זה בורר (סנהדרין כה.), ההוא טבחא דאשתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה, פסליה רב נחמן [ועבריה]. אזל רבי מזייה וטופריה, סבר רב נחמן לאכשוריה, אמר ליה רבא דילמא אערומי קא מערים. אלא מאי תקנתיה, כדרב אידי וכו' החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין וכו'.

והקשה הר"ן בחידושיו (ד"ה עד שילך) דהא אמרינן במסכת בכורות (ל:) שכל החשודין יש להם תקנה בקבלת דברי חבירות, וכדאיתא התם בין כך ובין כך מקבלין אותן, שנאמר (ירמיה ג, יד) שובו בנים שובבים, ואיפסקא הלכתא כן בפרק קמא דעבודה זרה (ז:). ותירץ הראב"ד שזה המעשה היה בטבח שהאכיל טריפות במזיד, אבל כל אותן החשודין דהתם אינם מזידין, אלא פושעים במלאכתן. והקשה עליו שהרי שנינו שם החשוד למכור תרומה לשם חולין, ואין לך מזיד גדול מזה.

והביא בשם הרמב"ן ז"ל תירוץ אחר, דלפי שהיה טבח זה ממונה לרבים, החמירו שלא למנותו על הדבר, וחששו שהוא מערים. והר"ר דוד ז"ל תלמידו הוסיף טעם אחר, דהיינו טעמא, שחששו דאערומי קא מערים לפי שהעבירוהו מאומנותו, וחששו שקבלתו אינה מלב ונפש אלא כדי שיחזירוהו למנויו, אבל קבלת החשודין שבמסכת בכורות שהן באין מעצמן לקבל דברי חבירות ולא ענשו אותן בכלום, כל שבאין לעשות תשובה פותחין.

וצ"ע לכאורה מה דהוצרך הר"ן להביא ראיה דמיירי בבכורות במזידין מהא דקאי גם על הא דשנינו החשוד למכור תרומה לשם חולין, הלא ממקומו הוא מוכרע, ממקום שנלמד דמקבלין מקרא דשובו בנים שובבים, בזה פירש רש"י ז"ל בעבודה זרה (שם ד"ה שובבים), שובבים משמע מזידים ופרהסיא, לשון מרד וגאוה, כמו וילך שובב בדרך לבו (ישעיה נז, יז). והר"ן ז"ל בעצמו שם בהלכות (בדפי הרי"ף ב. ד"ה תנו) מביא פירוש זה.

אך י"ל לפי מה שכתב הלחם סתרים (ז. ד"ה ואפשר עוד) דלדעת התוספות (ז. ד"ה וכולן) דמוקי הך ברייתא בשעשו תשובה וחזרו לסורן, ונחלקו אם לקבלם פעם שניה, י"ל דלא דריש כלל שובבים לשון מרד וגאוה, אלא מלשון שבים בתשובה. וכפל הב' כאילו אמר שני פעמים שבים, דאף אחר שחזרו לסורן יוכלו לשוב פעם שניה. ולכן י"ל דלא הביא הר"ן ז"ל ראיה משם דמיירי במזיד, כיון דאינו דבר ברור, דלדעת התוספות אין הפירוש כן. אבל לשיטת רש"י דלא פירש הברייתא על החוזרין לסורן, ושובבים הוא מלשון מרד וגאוה, ממקומו הוא מוכרע דמיירי במזיד.

והב"י בחו"מ סימן ל"ד (סמ"ב) הביא מרבינו ירוחם במשרים (נתיב ב ח"ד יב, ג) בשם התוספות אהך דמבואר בגמרא פרק זה בורר (סנהדרין שם ע"ב) מאימתי חזרתן של מלוי בריבית ושארי עבירות, דקחשיב התם שכל אלו חזרתן במקומן ואינם צריכין לילך למקום שאין מכירין, זולתי הטבח דחיישינן שמא הערים כדי שיחזירוהו לאומנותו. וכתב על זה הב"י, דמכאן נלמוד שכל שהעבירוהו מאומנותו בשביל איזה עבירה, דהוי דינו כטבח. וזהו כתירוץ האחרון שבחידושי הר"ן ז"ל.

ושוב כתב דהרמב"ם לא סבירא ליה טעם חומרת הטבח בשביל שהעבירוהו מאומנותו, שהרי בפרק י"ב מהלכות עדות (ה"י) הצריך לעד זומם שילך למקום שאין מכירין, ולדבריו צריך טעם מאי שנא הני דבעי מקום שאין מכירין טפי מאינך. וכתב דבהלואה בריבית שייך להכנס לפנים משורת הדין, אבל בטבח אי אמרינן ליה אל תאכל בשר אפילו כשר, אם כן נראה דעדיין פסול הוא, והאי טעמא שייך בחשוד על השבועה ובעד זומם, ועוד האריך יעיי"ש.

והלחם משנה בפרק י"ב מהלכות עדות הקשה, דלהרמב"ם ז"ל דלא סבירא ליה טעם חומרת הטבח בשביל שהעבירוהו מאומנתו, קשה סוגיא דבכורות שמקבלין כל החשודין בקבלת דברי חבירות, ולא תירץ כלום. והפרי חדש (יו"ד סי' קיט סוף ס"ק כח) הביא קושיא זו מהמהר"י בן לב ז"ל (ח"א סי' נו; ח"ב סי' פו) ודחה אותה בשתי ידים, דהך ברייתא המובא שם בסוגיא דבכורות לא קאי כלל אהך דלעיל במוכר תרומה לשם חולין. ולא הזכיר מאומה, כי בקושיא זו כבר נתחבטו הר"ן והראב"ד והרמב"ן ז"ל. אך לדעת הרמב"ם ז"ל אפשר לומר דסובר כן דלא קאי אהך דלעיל.

גם י"ל, דהרמב"ם ז"ל סובר דמדקאמר רבי מאיר אין מקבלין אותן עולמית, משמע דלרבי מאיר אין מועיל שום תשובה דפרק זה בורר, כיון דאינו סובר הלימוד דשובו בנים שובבים דמשם נלמד דמועיל תשובה לכל מילי, כמבואר ברמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות תשובה (הי"ד).

ובתוספות (ע"ז שם) הוכיחו מלשון עולמית דמיירי בחוזרים לסורן ובאים לקבל פעם שניה. וכתב הלחם סתרים (ד"ה תוספות בד"ה וכולן) דאי אפשר לומר כאן כמו בכלי נתר בפרק אין מעמידין (ע"ז לג:) דר"ל עולמית לא היום ולא לעולם, דבכאן מה היום מיומיים. ובעבודה זרה דף נ"ג (ע"א), עבודה זרה של ישראל אין לה בטילה עולמית, מאי עולמית, לא נצרכה אלא שיש לו לנכרי בה שותפות. הרי דשייך לשון עולמית אף ברבותא שאינה תלויה בזמן.

וי"ל דהתוספות לשיטתייהו דלא חיישינן להערמה אלא בהעבירוהו מאומנתו, ומשום הכי בכל הני דבפרק זה בורר חוץ מטבח לא הוצרכו למקום שאין מכירין, וא"כ בהך סוגיא דבכורות דמיירי שבאו מעצמן אין מקום לחשש הערמה, לכן מסתבר להו יותר לפרש הרבותא במה שאמר עולמית, דהיינו שחזרו לסורן.

והרמב"ם ז"ל שסובר דגם בעד זומם ושבועה דלא שייך העבירוהו מאומנתו חיישינן ג"כ להערמה, וא"כ אם היה אומר סתם אין מקבלין, היינו אומרים דזהו הטעם שאין מקבלין בשביל חשש הערמה, לכן מסתבר ליה לפרש לשון עולמית על רבותא זו שאינו מועיל אף תשובה דפרק זה בורר, דלא שייך עוד טעמא דהערמה.

וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות תשובה שאינו סובר כפירוש התוספות דהך ברייתא מיירי בחזרו לסורן, דהרי כתב שם בסוף הפרק דכל הרשעים והמומרין מקבלין בתשובה שנאמר שובו בנים שובבים, ולא הזכיר מאומה מחוזרים לסורן ובאים פעם שניה, ולדברי התוספות דכל הברייתא מיירי רק בחזרו לסורן, וא"כ כל הילפותא דשובו בנים שובבים סובב על זה, האיך שביק הרמב"ם ז"ל עיקר הילפותא המבואר בש"ס ולמד מקרא זה מה שאינו מבואר בש"ס ללמוד כן. גם בתיבת שובבים פירש שם פירוש אחר שאינו כפירוש התוספות.

ואם כן כדי שלא יקשה קושיית התוספות מאי לשון עולמית, צריך לומר דרש"י והרמב"ם ז"ל מפרשי על רבותא הנ"ל, דלא מהני תשובה דפרק זה בורר. וממילא דלא קשיא מידי קושייתם שהקשו, דמשמע מכאן דסגי בקבלת דברי חבירות, דאף דברישא דהך תוספתא מיירי מקבלת דברי חבירות, אבל כיון שהוסיף רבי מאיר אח"כ לשון עולמית, שאינו מועיל אף תשובה דפרק זה בורר, א"כ יש לומר דמה שחלקו אח"כ רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה דבין כך ובין כך מקבלין, באו לאפוקי מדברי רבי מאיר שאמר דלא מהני תשובה דפרק זה בורר. ואין ראיה כלל דסגי בקבלת דברי חבירות.

והנה צריך להבין דברי הר"ן ז"ל מה שהאריך בקושיא מסוגיא דבכורות, ולא הקשה שם ממקומו דפרק זה בורר, דחשיב תשובת סוחרי שביעית ומלוי בריבית ועוד הרבה כאלו, ולא הצריך כלל מקום שאין מכירין, כקושיית הב"י.

ונראה מזה דאף הר"ן ז"ל סובר כתירוץ הב"י, דבכל הני דפרק זה בורר שייך להכנס לפנים משורת הדין, או כמו שתירצו דבטבח חמיר יותר בשביל שצריך להכשירו לאותו אומנות שחטא בה, משא"כ בכל אינך דחשיב התם. לכן הוצרך להביא ממרחק לחמו מסוגיא דבכורות דמיירי מחשוד למכור תרומה לשם חולין וכדומה, דמיירי ג"כ להכשירו לאותו דבר שחטא בו, וגם לא שייך בזה להכנס לפנים מן השורה, ואע"פ כן סגי בקבלת דברי חבירות, והוצרך לתירוצים אחרים.

נמצינו למדים לפי זה, דדעת הר"ן ז"ל דאף במקום שצריך להכשירו לאותו אומנות שחטא בה, אין צריך תשובה דפרק זה בורר אלא בשהעבירוהו מאומנותו לתירוץ הר"ר דוד או בטבח הממונה לרבים לתירוץ הרמב"ן ז"ל. דהרי כל עיקר קושייתם הוא מסוגיא דבכורות, כיון דמיירי להכשירם לאותו דבר שחטאו, והוצרכו לתירוצם הנ"ל. וזה דלא כדעת הסמ"ע בסוף סימן ל"ד כאשר יתבאר להלן.

ב

ובשו"ע סימן ל"ד סעיף ל"ג כתב הרמ"א ז"ל דבשאר עבירות מיד שמקבל בבית דין שבעירו שלא לעשות עוד, סגי ליה, ודוקא שלא העבירוהו מאיזה אומנות בשביל העבירה, אבל העבירוהו דינו כטבח. והסמ"ע שם (ס"ק פג) חולק, דזה אינו אלא לשיטת הב"י דפירש כן דברי התוספות במה שכתבו דיעשה רמאות כדי לחזור לאומנותו, אבל הוא ז"ל דעתו דאין כן כוונתם, אלא כל שהוכשר לדבר שנפסל בו זה מיקרי אומנותו, ואין חילוק בין הועבר מאומנותו או לא. ולכאורה נראה מזה דהסמ"ע ז"ל מחמיר דאף בלא העבירוהו אין להכשירו לאותו דבר שנפסל אלא בתשובה דפרק זה בורר, והרמ"א מקיל בזה דאף לאותו דבר לא חיישינן אלא דוקא בהעבירוהו.

אמנם לפע"ד אין כן דעת הרמ"א ז"ל. והנה זה לשון הדרכי משה בסוף סימן ל"ד אות י"ז על מה שכתב בב"י דהרמב"ם למד עד זומם מדין הטבח ושאין כן דעת התוספות, וכתב על זה, וצ"ע דאם למד הרמב"ם דין עד זומם מדין הטבח, א"כ מאי שנא עד זומם דנקט יותר משאר עבירות, ואם נאמר דס"ל להרמב"ם דעד זומם חמור תשובתו מאחר שרוצה לחזור לענין הכשר העדות והוא נחשד בעדות, על כן תשובתו קשה כתשובת הטבח, א"כ אפשר לומר דגם התוספות מודים בזה כמו בטבח. ולי נראה דהרמב"ם למד דין עד זומם מדין חשוד על השבועה, דלא מכשרינן ליה לשבועה עד שילך למקום שאין מכירין, והוא הדין עד זומם לענין עדות, ולכן הוא חמור יותר מבשאר תשובות פסולין לעדות, עכ"ל.

הנה מבואר בזה, דמתחילה כשרצה לפרש דהרמב"ם למד דין עד זומם מדין טבח, השווה דעת הרמב"ם עם דעת התוספות, דאין החומרא אלא בשביל שצריך להכשירו לאותו דבר שנפסל, ואינו תלוי כלל בהעבירוהו. ואח"כ כשכתב דעתו דלמד עד זומם מדין שבועה, נראה ברור בכוונתו דלא ניחא ליה למילף דין עד זומם מדין טבח, דבטבח היה המעשה שהעבירוהו מאומנותו ואי אפשר ללמוד משם להיכא שלא העבירוהו. ועל כן כתב דנלמד מדין שבועה המוזכר בירושלמי (שבועות פ"ז ה"ד) שצריך מקום שאין מכירין, ושם על כרחך הטעם בשביל שצריך להכשירו לשבועה שהוא דבר שנחשד בה, ושפיר דנלמד משם גם לענין עד זומם שצריך להכשירו לעדות.

וא"כ מאחר שדעת הרמ"א ז"ל בהדיא בדין שבועה בסעיף ל"ג דצריך מקום שאין מכירין, וכן בסעיף ל"ה בדין עד זומם לא הגיה כלום והסכים לדעת המחבר שצריך מקום שאין מכירין, א"כ ברור הדבר שסובר להחמיר אף היכא שלא העבירוהו במקום שצריך להכשירו לאותו דבר שנחשד.

ועל כרחך מה שכתב הרמ"א ז"ל להחמיר בשהעבירוהו מאיזה אומנות, זה חומרא אחרת שחשש גם לדעת התוספות דטעם הטבח בשביל שהעבירוהו מאומנותו. ויש בזה נפקא מינה דאף במקום שאין צריך להכשירו לאותו דבר שנחשד, אלא כיון שהיה לו איזה אומנות והעבירוהו בשביל העבירה, צריך ג"כ תשובה דפרק זה בורר, וחשש הרמ"א ז"ל לדברי שניהם. או אפשר גם הרמב"ם ז"ל סובר חומרת שניהם.

ויתורץ קושיית הלחם משנה בפרק י"ב מהלכות עדות, למה בטבח הוצרך גם הלבשת שחורין, ובעד זומם ושבועה לא הוצרך הלבשת שחורין אלא שילך למקום שאין מכירין. ולדעת הדרכי משה לא קשיא מידי, דבטבח מבואר בגמרא (סנהדרין שם, לגי' הרי"ף ה.) הלבשת שחורין, ובעד זומם הנלמד מדין שבועה המוזכר בירושלמי שם אינו מוזכר כלל הלבשת שחורין.

וי"ל שגם הרמב"ם ז"ל סובר בזה כדעת התוספות דטבח חמיר יותר בשביל שהעבירוהו מאומנתו, ואך שסובר דגם במקום שלא העבירוהו מאומנתו אף שאינו חמור כל כך בהלבשת שחורין, אבל כיון שצריך להכשירו לאותו דבר שחטא, צריך עכ"פ מקום שאין מכירין (ומה שהקשה עוד בלחם משנה על ששינה הרמב"ם ז"ל בלשונו בין עד זומם לשבועה, אפשר לתרץ באופן אחר, ואין להאריך בכאן). ואף דעדיין אינו מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל להחמיר בשהעבירוהו מאומנתו היכא שאין צריך להכשירו לאותו דבר, דבטבח יש חומרת שניהם, עם כל זה כיון שגם הוא ז"ל סובר שיש איזה חומרא במקום שהעבירו מאומנתו, ולא מצינו קולא בדבריו נגד דעת התוספות, מהיכא תיתי להקל נגד דברי התוספות.

והסמ"ע שחולק על הרמ"א, צריך לומר שהוא קולא דאינו תלוי כלל בהעבירוהו, ובמקום שאין צריך להכשירו לאותו דבר, אין חשש בשביל שהעבירוהו.

נמצינו למדין דג' שיטות בדבר זה, דלהר"ן ז"ל לפי תירוץ של הר"ר דוד כבר נתבאר דתלוי רק בהעבירוהו. ולהסמ"ע היפוך הדבר דאין נפקא מינה בהעבירוהו אלא במה שצריך להכשירו לאותו דבר. והרמ"א ז"ל החמיר בשניהם, וכל זה ברור.

ג

והנה קשה לי לפי מה שכתב הש"ך בריש סימן קי"ט (ס"ק א) לתרץ סתירת הטור והמחבר שפסקו דסתם אדם מוחזק בכשרות, ובטבח פסקו (יו"ד סי' סה סי"ד) שאין סומכין עליו אלא כן יודעין בו שהוא מוחזק בכשרות. וכתב דדעת הטור והמחבר לחלק דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא, ודיני שחיטות מרובים, ובקל יוכל לעשות שהייה וכו', ואם לא הוחזק בכשרות אסור, וכן הוא בש"ך סימן א' (ס"ק ב). וכן נראה גם בתשובת הרא"ש כלל נ"ח (דין ד) שהכשיר זה שלא עשה תשובה דפרק זה בורר להיות ש"ץ ולא להיות שו"ב.

ולפי זה למה נתחבטו כל כך לתרץ הסתירה מהאי טבחא דפרק זה בורר לסוגיא דבכורות, וכן מכל אינך המוזכרין שם בפרק זה בורר שאין צריכין תשובה חמורה כל כך כמו בטבח, הלא חילוק גדול יש בין טבח לשאר ענינים, דכמו שיש סברא שנצטרך יותר ידיעה ברורה בטבח בהחזקת כשרותו, כמו כן בענין התשובה י"ל שצריך ידיעה ברורה שאינו מערים כדי שנדע ודאי שהוא מוחזק בכשרות, משא"כ בשאר ענינים אין צריך ידיעה ברורה כל כך.

ואולי מדין התלמוד לא היה מקום לחלק בזה, אלא עכשיו שנתרבו החומרות והאזהרות לכן דיני שחיטות מרובין. וגם על דרך שכתב הדרכי משה בסימן א' (אות יא), דעכשיו שממנים אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו כבודם, לכן חמיר יותר מבדין התלמוד שהיה מראה סכינו לחכם בכל פעם.

ונמצא לפי זה דעכשיו חמיר יותר בטבח מבדין התלמוד, וצריך תשובה דפרק זה בורר בכל אופן ואופן, וצריך עיון עוד.

ד

ועתה נחזור לנידון דידן, הנה השו"ב הנ"ל במה שהיו לו איזה היתרים, על זה ודאי דאין לסמוך, דהלא נתפרסם האיסור מכל רבני המדינה וכל מי שהיה בו ריח יראת שמים לא אכל מזבחם. וכבר כתב מרן ז"ל בדברי חיים (ח"א יו"ד סי' ב) דהלא כמה חומרות בדיני שו"ב אשר כמה גדולים שחקו עליהם, ואנחנו קבלנו עלינו לפסוק כתבואות שור, ולכן מי שמיקל בקולות כאלו אסור לו להיות שו"ב.

ובמהר"ם שיק יו"ד סימן י"ט בעובדא דידיה בשו"ב שהתפלל בקאהרשול, צידד מתחילה כיון שיש אנשים דלא משמע להו איסור של הקאהרשול, הוי כמה דתנן במסכת חלה (פ"ב מ"ה) בהפריש קמח לחלה דזקן ההוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים, שאחרים תולין בו ונעשו שוגגין. ואע"פ כן כתב דלהיות שוחט חמיר טפי, דיש לחוש כשם שסמך בענין תפלה וש"ץ על מקלו שהגיד לו (ע"פ הושע ד, יב), כמו כן יסמוך בשחיטה ובדיקה על המיקל ואפילו במקום דאסור לסמוך.

ובנידון דידן חמור יותר, שהיה בשחיטה ובדיקה עצמה, לא רק בענין תפלה וש"ץ, וגם כי האיסור נתפרסם מאד, וכפי השמועה היה בו גם התראת חכם. אך בלאו הכי האיסור הנדפס מכל הרבנים, הוי התראה גמורה, ובעבר בזדון אחר התראת חכם גרע משאר מזיד דעלמא, כנודע.

אך שמתחלה חשבתי שיש לדון בו לקולא, יען שבא מעצמו לקבל תשובה, ולפי פשטות דברי הרמ"א תלוי רק בהעבירוהו מאומנותו, אבל בלאו הכי מקבלין אותו מיד.

אמנם כבר נתבאר בארוכה דאינו כן, אלא היכא דצריך להכשירו לאומנותו הראשון שנחשד בה, גם הרמ"א ז"ל מודה דצריך תשובה דפרק זה בורר אף שלא העבירוהו, והסמ"ע חולק בהדיא דאינו תלוי כלל בהעבירוהו, אין לצרף זה מאומה, כיון דאיפסקא הילכתא בשו"ע ונושאי כליו בלי שום חולק כדעת הרמב"ם ז"ל להחמיר בשבועה ועד זומם אף דלא שייך כלל הטעם דהעבירוהו. ולפי דעת הרמב"ן והרא"ש (שם) תלוי הכל רק במה שהוא ממונה לרבים, וגם כאן אנו רוצים להכשירו לרבים.

ה

ואף כי דבר גדול עשה שהשליך את פרנסתו, אבל מה נעשה כי לפי דעת השו"ע לפי המבואר בב"י ודרכי משה ושאר פוסקים, מה שלא הצריכו במלוי ברבית וסוחרי שביעית וכל אינך דחשיב התם תשובה דפרק זה בורר, הוא רק בשביל שאין צריך להכשירם לאומנתם שנחשדו בה, או בשביל שאפשר להם להכנס לפנים מן השורה, אבל אי לאו הכי לא היו מכשירין אותם בלי תשובה דפרק זה בורר, אף דגם המלוי ברבית וסוחרי שביעית השליכו פרנסתן, ואמרו חכז"ל (ברכות נה.) פניך דומין למלוי ברבית, שהוא הפרנסה המעולה, ולא מפלגי הפוסקים בין אם היה להם אח"כ פרנסה אחרת או לא.

ואדרבה מצינו בהגהות מיימוניות (הל' עדות פי"ב אות ב) והובא בדרכי משה (אות יג) ובסמ"ע ס"ק ע"ד בהא דקאמר חזרת מלוי ברבית שלא ילוו ברבית אפילו לעכו"ם, דמיירי אפילו בכדי חייו דשרי (עי' ב"מ עא.), דאי ביותר מכדי חייו בלאו הכי אסור, ולבסוף נסתפק דאולי אף ביותר מכדי חייו הוי חזרה. ואם נימא דהיכא דפירש מהאיסור במקום שאין לו כדי חייו, הוי לעולם חזרה גמורה, א"כ אין מקום לספיקו של הגהות מיימוניות, דעל כרחך מיירי ביותר מכדי חייו, דאי בכדי חייו למה הוצרכו שלא ילווה אפילו לעכו"ם, הא בכל מקום שפורש מהאיסור אף מה שמחוייב לעשות, אם אין לו על ידי זה כדי חייו הוי חזרה גמורה. ועל כרחך דאין זה מספיק. ואף לאותן השיטות דאין צריך שם תשובה דפרק זה בורר, מ"מ זה ודאי דצריך שלא ילווה אפילו לעכו"ם, כי הוא מבואר בגמרא.

ולאותן השיטות שאין הטעם בשביל שהעבירוהו מאומנתו, ודאי מה דאנו חוששין בו שהוא מערים, הוא בשביל שחוששין שאין ברצונו לסבול החרפה להיות מן הפסולין לעדות והבזויין כאלו, דהלא חששו שהוא מערים אף באופן שאין מקום לחוש שרוצה להשיג על ידי זה איזה אומנות פרנסה וכדומה.

אבל גדולה מזו ראיתי בגינת ורדים הספרדי ביו"ד כלל א' סימן ב' (ד"ה ואע"ג דמדברי) שפירש כן אף בדעת התוספות שכתבו הטעם בשביל שיחזירוהו לאומנתו, דאין הכוונה דוקא שיערים כדי לחזור לאומנתו, אלא אף אם אין דעתו לחזור, אלא כיון דהעבירוהו מאומנתו בשביל אותה העבירה חמיר טפי, דזילא ביה מילתא טובא טפי, ולכן חששו שמא יערים עד שיאמרו עליו שכבר הוא כשר ויכול לחזור לאומנתו, כלומר שנסתלק מעליו אותה החרפה שהעבירוהו מאומנתו, יעיי"ש.

ולפי פירוש זה אף בנידון דידן של השו"ב הנ"ל שבא מעצמו לעזוב אומנתו, שם הוי ג"כ כהעבירוהו מאומנתו, כיון שכבר נדפס ונאסר ברבים ונתפשט שהשובי"ם שלהם אסורים וכל ישראל בדלים מהם, וזילא ביה מילתא, טפי ממי שהעבירוהו מאומנתו פעם אחת שהוא דבר שעשוי להשתכח אם אינו שוחט אח"כ, אבל בכל עת שעוסק באומנתו שנאסר בה הוא נתבזה בכל פעם יותר. ובפירוש צעקה אשתו לפני כך שאי אפשר להם לסבול עוד מה שהמה מובדלים ומופרשים מעדת ישראל. ואמרו חכז"ל (תענית כג.) או חברותא או מיתותא, ויפה מאה מיתות ולא קנאה אחת (מדרש רבה, דברים סוף פ' וילך).

ובפרט שהיה עומד ומצפה בבירור שאחר שיעזוב את מקומו שם, ישיג איזה שירות להתפרנס אצל הארטהאדאקסן, ואף שיהיה פרנסה פחותה ממה שהיה לו שם, מ"מ טוב פת חריבה ושלוה (משלי יז, א) עם הבריות, ולא יצאנו מידי חשש הערמה בזה.

ו

עוד אני מפקפק בדבר, לפי המבואר בתשובות ברית אברהם חיו"ד סימן ה' אות ב', דבנפסל מחמת שעבר על איסור דרבנן, לא מיתכשר במה שיחזיר אבידה או יטריף לעצמו בדבר האסור מדאורייתא, דשמא לא נחשד לעבור על דאורייתא דחמירא ליה, והחשוד על דרבנן אינו חשוד על דאורייתא, וא"כ אין ראיה דהדר ביה על האיסור דרבנן שנחשד. ושוב ראיתי בכנסת הגדולה סימן קי"ט הגהות הטור אות כ"ד שמביא מהר"י בן לב (ח"א סי' נו; ח"ב סי' פו) שנסתפק בדין זה.

ואם כן גם בנידון דידן שהיו צועקים שרואים שמשתקעים שמה בין הפושעים הם ובניהם ובנותיהם, ושום אדם כשר לא ירצה להשתדך אתם, ואף כי זה כוונה לשמים, אבל יוכל להיות שלא נחשדו על זה מעולם להפקיר את ביתם בין פושעים. ובפירוש היה נראה כי ענין זה חמיר אצלם יותר מגוף האיסור שעברו לשמש אצל העדה הנאסרה, ואך בתחלה לא היו חכמים לראות את הנולד ולא התבוננו בהתכלית המגיע מזה, או חשבו שיתקבלו אח"כ בין הארטהאדקסן. ולזה לא חששו על מה שבין כך ובין כך שוחט באיסור ומאכיל להם הבשר הנאסר. ועכשיו כשראו מה שראו, אף אם חזרו באמת, אין ראיה שחזר על זה שהקיל באיסורין לסמוך על המקיל במקום שאסור לסמוך, וכדומה לזה.

ואף דלא דמי להתם שלא ראינו כלל שחזר מאותה מעשה שעשה, דהיינו איסור דרבנן, אבל בכאן הנה חזר מאותה מעשה ממש שעשה, אך כיון שנולד אח"כ ענין חמור יותר שיוכל להיות שהביאו לידי כך, עדיין אין לנו ידיעה ברורה על התשובה הצריכה להיות, ואנחנו צריכין ידיעה ברורה להוציא גם מחשש הערמה.

ז

ולכאורה אפשר להקל לפי דעת המהר"י בן לב (שם) דבאיסור דרבנן אין צריך תשובה דפרק זה בורר אלא מקבלין אותו מיד, וכן מבואר בתשובות עבודת הגרשוני (סי' טו). אלא שראיתי בכנסת הגדולה (יו"ד סי' קיט) הגהות הב"י אות מ"ח שהביא מספר משפט צדק (ח"ב סי' כט) דאף שהסכים ג"כ לשיטת המהר"י בן לב דבאיסורין דרבנן אין צריך תשובה דפרק זה בורר, מ"מ היינו דוקא רק בפעם ראשונה או שניה, אבל בפעם השלישית גם באיסורין דרבנן צריך תשובה דפרק זה בורר.

וקצת ראיה נראה לענ"ד מדברי הגהות אשרי פרק גיד הנשה (סי' טז, מאו"ז סוס"י תמח) גבי האי דינא דטבח שנמצא אחריו חלב (חולין צג:), שהאריך שם במוכר טריפה בחזקת כשירה דצריך תשובה דפרק זה בורר, והביא מעשה במומר שנגע ביין ואמר אח"כ שעשה תשובה בינו ובין עצמו, ובא מעשה לפני ריב"א והתיר היין מפני שהפקיד כיסו בשבת, ונחלק עליו רשב"ם ואסרו עד שיעשה כדפרישית, עכ"ד יעו"ש.

והנה זה היה מומר לחלל שבת ולא לנסך היין, דהרי התירו בשביל שהפקיד כיסו בשבת, ואילו היה מומר לנסך יין אין זה תשובה על העבירות שלו, וזה שמומר לחלל שבת אוסר יין במגעו, אין זה אלא מדרבנן שעשאוהו חז"ל כעכו"ם (או"ח סי' שפה ס"ג).

והמהר"י אשכנזי (יו"ד ריש סי' טז) כתב שלא אסרו אלא יינו יין נסך, דהיינו יין שלהם, ולא בשביל מגעו בלבד. וכד הוינא טליא שמעתי מפי אבא מארי הגה"ק זלה"ה דאישתמיט ליה הרשב"א (ח"ז סי' קעט) והריב"ש (סי' ד) המובא בב"י סימן קי"ט, דשם מבואר בהדיא שאוסרין במגען. וכעת ראיתי שמבואר גם כאן, דפליגי הריב"א והרשב"ם ע"י איזה תשובה להתיר מגעו, אבל בלי שום תשובה כולי עלמא מודי דמגעו נאסר.

ועכ"פ הוא רק חומרא מדרבנן, ואולי בשביל זה התיר הריב"א היין, אף דבודאי חילל שבת כמה פעמים, דבפעם ראשונה לא נעשה מומר, והאיך נחזיק אותו לבעל תשובה בשביל שהפקיד כיסו פעם אחת בשבת. ועיין מהר"ם שיק יו"ד סימן י"ב (ד"ה אמנם) שמדמה זה לקביעת ווסת שנקבע ג' פעמים, שאינו נעקר עד שתקבע ג' פעמים ביום אחר (עי' יו"ד סי' קפט סי"ד), כמו כן מי שהחזיק ברשע כמה פעמים, אינו נקרא מוחזק בכשרות עד שיתחזק כמה פעמים. ועיי"ש מה שנתקשה בדברי השו"ע בזה, ובמקום אחר הארכתי בישובו אין כאן מקומו. ואך כיון שהוא רק חומרא מדרבנן שהטילו עליו חכז"ל לעשותו כעכו"ם, י"ל דסובר הריב"א שאין לנו הוכחה להחמיר בזה, אלא כל זמן שעומד במרדו, והרשב"ם סובר דעד שלא שב כראוי הוא בחזקתו הראשונה בכל החומרות שהטילו עליו חכז"ל.

אך מה שסיים שאסר היין עד שיעשה כדפרישית, דקאי אדלעיל שהצריך תשובה דפרק זה בורר, ומבואר דלא סגי גם אם נתחזק בכשרות כמה פעמים בלי תשובה דפרק זה בורר, צ"ע לכאורה, דהלא לא אסרו מגעו אלא במחלל שבת בפרהסיא, אבל בצינעה דאינו העזה כל כך לא אסרו. ותשובה דפרק זה בורר אינו אלא בשביל חשש הערמה, כמבואר בגמרא, והיינו שמערים לעשות תשובה בגלוי, ובצנעה עדיין נחשד הוא. ולענין מגע יין הרי אינו מזיק מה שהוא בצנעה, אם עכ"פ חזר מהעזה זו שעשה בפרהסיא. ואולי אין זה אלא אם מתחלה לא עשה בפרהסיא, אבל כשנתחזק לעשות בפרהסיא, חוששין בו בכל עת שחזר לסורו, כל זמן שלא שב בתשובה כראוי אף בצנעה.

ועכ"פ נשמע מזה דאף לענין מגע יין שאינו אלא חומרא מדרבנן חוששין בו דאערומי קמערים, וצריך תשובה דפרק זה בורר.

אך יש לחלק קצת, דהתם כיון דעיקר הספק אם עשה תשובה הוא נפקא מינה גם לענין דאורייתא, שוב מחמירין ביה גם לענין מגע שהוא דרבנן, משא"כ כשכל הספק אינו אלא בשביל איסור דרבנן. אך בלאו הכי קשה להקל כיון דהמהרשד"ם (יו"ד סי' נג) ועוד כמה פוסקים סוברים שאין חילוק בזה בין דאורייתא לדרבנן, והכנסת הגדולה כתב גם בדעת המקיל שבג' פעמים מודה להחמיר. וא"כ בזה שעבר כמה שנים רצופים קשה להקל.

ח

אך יש לצדד על פי דברי המהרש"ל בתשובה סימן כ' ובפרק גיד הנשה (יש"ש) סימן י"ז, שכתב שמימיו לא שמע שהורו חכמי הדור שילך למקום שאין מכירין, אלא נותנין לו תשובה בסיגוף גופו ושאר ענינים. ולא אמרו שאין לו תקנה, אלא היכא שאינו רוצה לסגף נפשו ואינו יכול לסבול יסורים בגופו. והביאו הטו"ז בסימן קי"ט (ס"ק טז) להלכה, וכן נראה מדברי הפמ"ג סימן ב' (שפ"ד ס"ק יא). אך בברכי יוסף חו"מ סימן ל"ד (אות מה) הביא כמה פוסקים שחולקין עליו.

ובשו"ע התניא הלכות שחיטה סימן ב' בקונטרס אחרון ס"ק ה' הזכיר דברי היש"ש וכתב עליו דאשתמיטתיה תשובת הרא"ש כלל נ"ח (דין ד), שכתב בפירוש באחד ששמו עליו צומות ומלקיות ברבים, דכל זה אפשר שהוא תשובה של רמאות. ולפע"ד מזה לא קשיא מידי על המהרש"ל, דלא נזכר בדברי המהרש"ל שלא יצטרך להוציא אבידה או להטריף לעצמו בדבר חשוב, וכל דבריו סובבים שם על מה שיש אנשים שאינם יכולים לילך למקומות אחרים, שהטפלים והבנות מוטלות עליהם, ושלא שמע מחכמי הדור שהורו לילך למקום שאין מכירין. אבל אין רמז בדבריו שלא יצטרך גם להטריף לעצמו בדבר חשוב. והסיגופים שכתב, הוא במקום הטילטול למקום שאין מכירין.

אבל בעובדא דהרא"ש, נראה שלא ראינו בו גם זה שיטריף לעצמו בדבר חשוב, שהרי סיים שצריכין כל עיקרי התשובה שיהיו מעצמו של אדם ומעין העבירה שעשה, ולא הזכיר שם הליכה למקום שאין מכירין. הרי, שעיקר החיסרון היה רק בשביל שלא היה מעצמו ומעין העבירה שעשה, שמבואר מזה שמעין העבירה שעשה, דהיינו הממון, לא עשה שום תשובה, גם בדברי השאלה שם לא הזכיר אלא צומות ומלקיות.

אמנם מה שכתב שיעשה מעצמו, קשה קצת על המהרש"ל שכתב ליתן לו סיגופים ואין זה מעצמו. אך עדיין י"ל, דשם לא עשה מאומה מעצמו ולא עשה אלא הצומות והמלקיות שהיו על ידי כפיית בית דין, אבל אילו היה עושה מעצמו איזה תשובה מענין הממון, כעין מה שאמרו חכז"ל להטריף לעצמו בדבר חשוב, יוכל להיות שהיה מצרף את הצומות והמלקיות במקום הליכה למקום שאין מכירין. ועכ"פ לא מצינו בדבריו סתירה בהדיא על המהרש"ל ז"ל.

אמנם הב"ח בסוף סימן ס"ד (ד"ה ומ"ש אם) הביא מהאגודה פרק גיד הנשה (סי' צא) וז"ל, אין תקנה להחזירו אם יראו אותו מצער ומענה, עד שילך למקום שאין מכירין ויחזיר אבידה בדבר חשוב. ואין בידי ספר האגודה, אך מלשון זה מבואר דאף אם מעצמו מצער ומענה אין לו תקנה בלי הליכה למקום שאין מכירין, והוא סתירה בהדיא לדברי המהרש"ל.

וראיותיו של המהרש"ל קשים להבין, והנה הביא שני הוכחות לדבריו, האחד שאי תימא אפילו בסיגף יסורין אמרינן אערומי הוא דקא מערים, א"כ אין לדבר סוף, וק"ו שיערים במה שיוציא טריפה מתחת ידו. אלא דלא מחמרינן כולי האי מאחר שעשה הפסד בממונו ונטרד ממקומו, א"כ למה יגרע סיגוף הגוף וכו', יעיי"ש.

ולא הבנתי זה, דהרי הטעם מה שהוצרכו למקום שאין מכירין, הוא בשביל דשם לא שכיח כל כך שיערים, כיון שאין מכיר אותו, ואינו דומה לכשהוא בין מכיריו ויודעיו שמערים בשביל הרואים, וכנראה זה ממרוצת כל דברי הפוסקים. וא"כ אין מזה ראיה למי שהוא מענה ומסגף בביתו אף אלף פעמים ככה, דיותר יש לחוש להערמה כיון שהוא בין יודעיו ומכיריו הרואים את מעשיו. וכפי הנראה הבין המהרש"ל הטעם שמועיל הליכה למקום שאין מכירין, בשביל הטילטול ועינוי הגוף שבדרך, וזה תימה מנא ליה לפרש כן.

ומה שכתב (מהרש"ל) עוד, דאי תימא דדוקא קאמר, א"כ האיך הניחו חכמים המכשלה שילך למקום שאין מכירין, שמא יאכיל שם טריפות לישראל קודם שיוציא טריפה מתחת ידו, ושמא לא ישמור גזירתם, אלא ודאי דמדינא הוא כשר מאחר שמתחרט בעוונו ומקבל עליו דברי חבירות חוזר לכשרותו בתשובה כל דהו.

והנה בכנסת הגדולה סימן קי"ט הגהות הב"י אות מ"ז הביא בשם הרא"ם (ח"ב סי' כד) שיעשה מעצמו, ולא שיגזרו עליו הבית דין לילך למקום שאין מכירין ויחזירוהו לאומנתו, ולא שייעצוהו לעשות זאת התשובה, אלא יעשה כן מעצמו בלי שיקנה שום תועלת ממון ולא חזרה לאומנות, עכ"ד.

ולפי זה לא קשיא מידי האיך הניחו חכמים המכשלה, דבאמת אין הבית דין רשאים לייעצו על ככה לעשות כן, ואם עושה על פי עצת בית דין בלאו הכי אינו מועיל מאומה, ולא דברו חכז"ל אלא דאי איתרמי ועביד הכי, נמצא לו תקנה בזה. ומה שלא הצריכו החכמים למחות בידו שלא ילך למקום שאין מכירין, אין זה קושיא, דממ"נ מי שישמע לגזירתם, אין חסרון אם הולך למקום שאין מכירין, כי לא ישחוט, עבור גזירתם שהעבירוהו מאומנתו ואסרו לו לשחוט. ומי שלא ישמע לגזירתם, גם בזה לא ישמע להם מה שיגזרו עליו שלא לילך ממקומו, כי זו קשה יותר מן הראשונה (ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן).

גם י"ל דהחששא דילמא אערומי הוא דקא מערים, אינו אלא ספק, והחמירו עליו שלא ישחוט עבור אותן הספק, אבל להחמיר עליו עוד שלא ילך למקום שאין מכירין בשביל ספק שמא ישחוט, הוא ספק ספיקא, ואין להחמיר כל כך.

וכפי הנראה דעת המהרש"ל הוא, דכיון שאמרו חכז"ל אלא מאי תקנתיה וכו' ילך וכו', משמע שחז"ל נתנו לו תקנה זו לגזור עליו או לייעצו לעשות כן, לכן הביא מזה ראיה שאין בו חשש מכשול, דאילו היה אף ספק מכשול אין להבית דין לגזור עליו או לייעצו כן, דבידים אין עושין לכתחלה אף ספק ספיקא, כמו שמטעם זה אסור למכור ספק דרוסה לנכרי כנודע (יו"ד סי' נז סכ"א, שפ"ד סי' קי סוף דיני ס"ס, ועי' מג"א סי' תסז ס"ק ב).

ולפי זה הוא פליג עם הרא"ם ז"ל שהבאתי לעיל בפירוש דברי הגמרא. והכנסת הגדולה באות מ"ז הביא דברי הרא"ם הנ"ל בלי שום חולק, ובאות נ"ד הביא דברי המהרש"ל בלי חולק, ולפי מה שבארתי הני מילי סתראי נינהו. ואולי יש לקיים דברי המהרש"ל לדינא אף בלי ראיותיו, ויתבאר עוד להלן.

ט

והנה קשה לי קצת לפי דברי המהרש"ל דאף אחר תשובה דפרק זה בורר יש חשש הערמה אלא שלא חששו חכז"ל, דהנה כתב הב"ח בסימן קי"ט (ד"ה המוכר דברים האסורין וכו') דמלשון הש"ס דקאמר דנפקא טריפתא ולא אמר בלשון רבים דנפקי טריפותא, משמע דמיירי רק בפעם אחת שיצאה טריפה מתחת ידו.

והנה זה ודאי דבב' או בג' פעמים [חמיר] יותר מבפעם אחת, והדרכי משה כתב בחו"מ סימן ל"ד אות ט"ו דמה שאמרו במלוי ברבית וסוחרי שביעית לעשות לפנים מן השורה, אינו אלא במי שהיה מלאכתו בכך והיה רגיל בזה, אבל אם עבר עבירה וחזר בתשובה, אין צריך כל כך. הרי דאפילו במזיד גמור, מחמירין יותר כשרגיל לעשות כמה פעמים כן מבשעשה פעם אחת.

וגם בעיקרא דמילתא שחשבו האי טבחא דפרק זה בורר למזיד גמור, מבואר בתשובות הרשב"א סימן תרל"ב דטבח שיצאה טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי, דא"כ טבח שיצאה טריפה מתחת ידו שמעבירין אותו, לא משכחת אלא כשהתרו בו, יעיי"ש. ועכ"פ הדבר ברור שאין צריכין בזה התראה, אף דבכל עונשין שבתורה אין דנין בלי התראה ואין להחליטו למזיד בלי התראה, כמו שאמרו חכז"ל (סנהדרין ח:) לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. וצריך לומר דהחמירו בכאן לדונו כמזיד גמור במקום שיש ידים מוכיחות. ועכ"פ היכא דהיה התראה גמורה בודאי חמיר יותר.

ואם כן מנא לן הא מילתא בעבר ע"י התראה גמורה או היכא שעבר כמה פעמים, להקל ג"כ ע"י תשובה דפרק זה בורר, הלא בש"ס מיירי שעבר רק פעם אחת בלי התראה, וי"ל דלכן הקילו בתשובה ההוא אף דגם אחרי כן עדיין יש לחוש להערמה, אבל בעבר כמה פעמים בפרסום רב, מנא לן כל זמן שאין לנו ידיעה ברורה המוציאה מחשש הערמה.

ומסתימת הפוסקים לא נראה לחלק בכך, ואינו נזכר בשום מקום אלא תשובה דפרק זה בורר, ואילו היה איזה אופן שאינו מועיל למוציאי טריפות מתחת ידם אף תשובה דפרק זה בורר, לא הוו שתקו הפוסקים מלהודיענו זה. ובכנסת הגדולה סימן י"ח (הגב"י אות נט) בשם הרש"ך (ח"ב סי' קז) הובא בבאר היטב שם (ס"ק כה) דמי שהמיר דתו ושב בתשובה שלימה יוכל להיות שו"ב, וזה ודאי דהמיר דתו ר"ל, גרע מטבח שיצאה טריפה מתחת ידו פעם אחת.

ובאמת אף לפי דברי שארי הפוסקים דהליכה למקום שאין מכירין אותו עדיף טפי דעושה כן מעצמו ומוכח שהוא בלי הערמה, עדיין אין זה בירור גמור, דסוף סוף אפשר לומר דמערים כדי שיתגלגל הדבר ויתוודע להבית דין המכירין אותו, דהכל יודעין מאמר חכז"ל דהבית דין המכירין אותו עומדין ומצפין שיעשה כן במקום שאין מכירין. אך כיון דהחשש הוא יותר רחוק מבכשיעשה כן במקום המכירין, לא חששו כל כך.

וא"כ גם עלייהו קשה, מנא לן להקל ולסמוך עליו אף בעבר כמה פעמים במרד ובמעל, כיון דלא מצינו זה בש"ס אלא בעשה פעם אחת בלי התראה. ולפי דעת רש"י ז"ל שהבאתי לעיל (אות א) דשובבים הוא לשון מרד וגאוה ופרהסיא, י"ל דמשם נלמד דמקבלין לעולם, דגם שם מיירי לענין לסמוך עליו, כמו שפירש רש"י ז"ל.

שוב ראיתי בכנסת הגדולה סימן קי"ט הגהות הב"י אות מ"ט שהביא בשם ספר משפט צדק (ח"ב סי' עה ד"ה וא"כ בנ"ד שהוא), דבהיה ממונה מהצבור ונוטל שכר מהכשירות ולא מהטריפות ויצא טריפה מתחת ידו שנים או שלשה פעמים, אפשר דלא סגי ליה אפילו בתשובה המפורשת בפרק זה בורר. ואפילו מי שיחלוק על זה [ו]הרשוהו בית דין שלא כדין, ויצאו טריפות מתחת ידו, אין לו תקנה. ואין בידי ספר משפט צדק לעיין בו טעמו ונימוקו. ואולי כוונתו כנ"ל שאין ראיה מדברי הש"ס, דמיירי רק בעבר פעם אחת. אבל זה נראה סתירה בדברי הכנסת הגדולה למה שהביא בסימן י"ח דאף מי שהמיר דתו יכול להיות שו"ב. ואולי לא מיירי שם להיות ממונה לרבים.

אמנם זה חומרא גדולה ועצומה, דנמצא בזמנינו דכל השובי"ם הוו כשוחטים לעצמם כמבואר בשו"ת דברי חיים חלק ב' יו"ד סימן ו' דהתבואות שור (ש"ח סי' ב ס"כ) כתב דלא נקרא שוחט לאחרים אלא באם אין לו הנאה כלל, ובשוחטי זמנינו הגם שנוטלין בשוה, מ"מ כיון דיש להם ריווח מהכשרים, הוי כשוחטים לעצמם. וא"כ אם עבר שנים או שלשה פעמים, לא יועיל לו שום תשובה אף תשובה דפרק זה בורר.

אבל האמת יורה דרכו דאין כן דעת כל הפוסקים, והלא (המהרי"ל) [המהר"י בן לב] (שם) והרא"ם (שם) והפרי חדש (ס"ק כח) והפרי תואר (ס"ק כ) ושאר פוסקים שהביאו דבריהם, כולם נחתו למנינא לפרט כל החילוקי דינים וההפרש שיש בין עבר פעם אחת או ג' פעמים ובין שוחט לעצמו או לאחרים, והחמור שבכולם הוא תשובה דפרק זה בורר, והאיך אפשר שהשמיטו חילוק זה דבג' פעמים לא יועיל לפעמים אף תשובה דפרק זה בורר, שהוא רבותא גדולה. ונראה דלא סבירא להו לחלק בהכי להמציא חומרא חדשה.

ומה שהקשיתי דמנא לן להקל כיון דבש"ס מיירי בפעם אחת, י"ל דאדרבה כיון דרב נחמן רצה להכשירו ולא חשש להערמה, הרי שסובר דכמו שסומכין על כל אדם שיש לו חזקת כשרות ולא חיישינן ביה שמא אינו תוכו כברו, כמו כן אם אנו רואין שעשה תשובה, אין אנו צריכין לחוש יותר, ואך רבא הוא דחידש לן לחוש להערמה, אין לך בו אלא חידושו כל זמן שלא עשה התשובה המוזכרת שם, אבל אחר התשובה ההיא, שיש בה עכ"פ קצת ראיה שאינו מערים, אין לנו להמציא בזה חששא שאינה נזכרת בדברי רז"ל. וזהו סברת המהרש"ל שהבאתי, דמעיקר הדין כל שאנו רואין בו שעושה תשובה מיתכשר בזה, והחששא דאערומי קא מערים אינו אלא חומרא בעלמא.

וקצת ראיה לזה מלשון הש"ס, דקאמר אלא מאי תקנתיה, דצ"ע לכאורה מאי קושיא, דילמא באמת אין לו תקנה כיון שאי אפשר לנו לידע ידיעה ברורה אם אינו מערים. ועל כרחך דזה אי אפשר לומר שאין לו תקנה, כיון שמעיקר הדין סגי בהכי. ובאמת באיסורין קיל יותר מבעדות ממון, דהרי עד אחד נאמן באיסורין אף בקרוב ונוגע (רמב"ם הל' שחיטה פ"י הי"ד), שאין סומכין על זה כלל במידי דבעי עדות גמורה, והטו"ז בסימן צ"ח (ס"ק ב) למד מכאן דבאיסורין גילוי מילתא סגי ליה, ואך החמירו שם יותר מבעדות ממון מהטעמים הנזכרים בהפוסקים שהבאתי. אבל כיון שאינו אלא חומרא, אין לנו להחמיר אלא במקום שאפשר, אבל אילו לא היה לו תקנה אין להחמיר כל כך.

וצדקו דברי המהרש"ל דבמקום שאי אפשר גם זה לילך למקום שאין מכירין, צריך לבקש תקנה אחרת, ומובן גם מה שאין להחמיר יותר מתשובה זו בשום פעם.

גם דעת הב"י נראה שהיא כדעת המהרש"ל, שהרי כתב לחלק מה שלא הוצרכו במלוי בריבית וכל אינך מקום שאין מכירין זולתי בטבח, בשביל שאפשר להכנס שם לפנים מן השורה. והלא מה שהוצרכו בטבח מקום שאין מכירין, הוא בשביל חשש הערמה, וא"כ מה יועיל לזה מה שעושה לפנים מן השורה, הלא גם בזה יוכל להערים לעשות לפנים מן השורה. ועל כרחך דסובר כהמהרש"ל דכל היכא דעביד מילתא יתירתא לא חששו יותר. וי"ל דק"ו הוא בסיגוף הגוף.

י

ולדינא לפי דעת המהרש"ל דתענית וסיגוף במקומו במשקל הזה מועיל כמו הליכה למקום שאין מכירין, הנה בעניני תענית וסיגוף אנחנו לא נדע הדרך, ומה גם בדור החלש הזה. אמנם השו"ב הנ"ל שהשליך את פרנסתו ונשאר בדיקדוקי עניות ר"ל ועוללים שואלים ללחם. ואחר שסבל דחקות זמן רב נשמע הקול שבקשו אותו לקהל שטאטוסקווא דסאקמיר, ולא אבה ללכת. אף שלא יכולתי לברר זה בעדים כשרים כי אין לנו שייכות עם קהלות השטאטוסקוא, אבל רגלים לדבר שהוא אמת, כי אחד מן התלמידים נסע ביחד עם השליח שבא מסאקמיר ואמר לו שנוסע לבקש את השו"ב הנ"ל אצלם וראהו נכנס אליו, גם סיפר רופא אחד מקהל שטאטוסקווא דפה במסיח לפי תומו שסיפרו לו השליחים מקהל שטאטוסקווא דסאקמיר שבקשו את השו"ב הנ"ל והבטיחו לו פרנסה בהרחבה, ולא אבה שמוע.

והנה אמרו בגמרא בבא בתרא דף קט"ז (ע"א) קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות, דקא אמרי ליה חבריה לאיוב כי על זה בחרת מעוני (איוב לו, כא), א"כ כבר היה לו בזה יותר מתעניתים וסיגופים או מלקות. וזה ודאי דקיים מה שצריך שיטריף לעצמו בדבר חשוב, כי הטריף לעצמו כל פרנסתו וחיותו ב' פעמים.

ובגינת ורדים הספרדי (יו"ד כלל א סוף סי' ב) נראה שהבין מדברי המהרש"ל שיקבל עליו סיגוף על כל ימי חייו, ולא הבנתי שהרי אנו צריכין זה להוציא מחשש הערמה, ומה יועיל מה שמקבל עליו, אם אין רואין בו עתה דבר המוציאו מחשש הערמה.

ובנידון דידן גם לפי מה שכתב הרא"ש ז"ל שאינו מועיל תענית ומלקיות בשביל שלא עשאם מעצמו אלא בכפיית בית דין, ואינו מעין העבירה שעשה, אבל בכאן תרווייהו איתנייהו, כי מעצמו לא רצה לילך אל השטאטוסקווא דסאקמיר, ולא ידעו הבית דין מזה כלל, וגם הוא מעין העבירה שעשה, כי סובל רוב דחקות ועניות ר"ל עבור שפירש מהעבירה שעשה.

ואך עומד לנגדי מה שהבאתי לעיל (אות ה) דאינו מועיל במלוי ברבית מה שפירש שלא ללוות מישראל אף במקום שצריך לו כדי חייו. אבל התבוננתי לפי מה שכתבו התוספות בפרק איזהו נשך דף ע' (ע"ב ד"ה תשיך) לענין רבית מנכרי, דלדידן לפי שיש עלינו מס מלך ושרים, הכל הוי כדי חיינו. ומשמע מזה שאם אין לו כל הצטרכותו כראוי, הוי בכדי חייו. וא"כ אין ראיה דאיירי שם במלוי ברבית בעני גמור ר"ל אלא שחסר מעט מהצטרכותו, משא"כ בעניות גמורה ר"ל, שאמרו עליו חז"ל (ב"ב שם) שהוא יותר מיסורי איוב, הנסיון הזה יוכל להיות שמועיל לפי דעת המהרש"ל כתשובה דפרק זה בורר.

עוד התבוננתי, דהסמ"ע בס"ק ע"ד [כשהעתיק דברי] הגהות מיימוניות, הוסיף בלשונו דמיירי שקיבל עליו דאפילו בכדי חייו לא ילווה לעכו"ם, ותיבת שקבל עליו אינו לא בהגהות מיימוניות ולא בדרכי משה, וזה חידוש מאין לקח להוסיף זה.

והוא נפקא מינה לדינא, דלפי פשטות לשונם משמע דצריך שיהיה נראה כן שאינו מלוה עוד בריבית אפילו לעכו"ם, ולהב"י שהוא במקום הליכה למקום שאין מכירין, א"כ הוא להוציא מחשש הערמה, ועל כרחך דצריך שיהיה נראה שעושה כן. ולהסמ"ע שהוסיף תיבת שקבל עליו, משמע דאין צריך אלא קבלה על העתיד. ולפי דברי הסמ"ע יוכל להיות דמיירי בעשיר גדול, אלא שמקבל עליו שאף אם יהיה נצרך לו לכדי חייו לא ילווה בריבית.

יא

ומעתה לפי דברי המהרש"ל, בהשו"ב הנ"ל שחזר מאותה מעשה ממש שעשה, ועמד בנסיון במסירות נפש, אין לנו לחוש בו שמא עושה כן מחמת טעמים אחרים או בשביל איזה הערמה. אך לדעת החולקים עליו, צריך מקום שאין מכירין דוקא. וגם יש בו חומרא שהתמיד באיסורו ארבע שנים רצופים. אבל לעומת זה יש עוד כמה סניפים להקל דקצת לימוד זכות יש, שיוכל להיות שסמך על המתירים, הגם שאין זה מספיק, אבל גם המהר"ם שיק (יו"ד סי' יט) כתב בהשו"ב שהתפלל בקאהרשול, די"ל דלא משמע ליה איסורא בזה, והחמיר שלא לאכול משחיטתו, ואע"פ כן כתב דאם הוא מוחזק לירא שמים ומדקדק במצוות ובמעשים טובים כראוי, אפשר לדונו לכף זכות.

ואף שצריך לידע את מעשיו שמקודם, כי אח"כ יש חשש הערמה, אבל סיפרו לי השובי"ם בפק"ק שהמה שוחטים בבית מטבחים אחד, וראו בו שהיה מדקדק מאד בענין בדיקת הריאה. ועכ"פ חזי לאיצטרופי לסניף, אף דעובדא דידן חמיר יותר מעובדא דתשובת מהר"ם שיק כאשר כתבתי למעלה (אות ד). וגם כי עיקרא דמילתא י"ל דאינו אלא איסור דרבנן, ולהמהר"י בן לב עכ"פ קיל יותר איסור דרבנן מדאורייתא לענין זה.

גם יש לומר לפי מה שהביא התבואות שור בשמלה חדשה סימן ב' סעיף י"ט תשובת מהר"ם (מלובלין, סי' עו) בענין קבלת דברי חבירות, שיקבל עליו בחומר שבועה שמהיום והלאה ידקדק וכו', ובש"ך סימן קי"ט ס"ק י"ט מביא תשובת הרמ"א (סי קכד) דמי שחשוד בדבר איסור שנדמה לו כהיתר, שאינו נקרא חשוד על ידי זה, ומ"מ אינו נאמן על אותו דבר עצמו, מ"מ הרווחנו במה שלא נקראו חשודים, שיש להאמינם על זה בשבועה, יעיי"ש.

והנה בכאן אפשר ללמוד עליו זכות שסמך עצמו על המקיל, ואינו נקרא חשוד על ידי זה, אך עיקר החשש הוא דשמא גם בפעם אחרת יסמוך עצמו על המקיל במקום שאינו ראוי לסמוך, אבל כיון דבחשוד בדבר שנדמה בעיניו כהיתר מועיל שבועה, א"כ גם הקבלת דברי חבירות שמקבל עליו בחומר שבועה ויש לזה דין שבועה, מועיל ג"כ.

הגם שיש לפקפק גם בזה, אבל בצירוף כל הנ"ל נראה לפענ"ד דמותר להעמידו להיות שו"ב, אחר שילמוד הלכות שו"ב מחדש ויקח הודעה וקבלה מחדש, והוא בעצמו יקיים בנפשיה וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה), ויעשה לו זמן מיוחד על כל ימי חייו לבקש מלפני מלך מוחל וסולח על המכשלה הזאת אשר תחת ידו, שהתמיד באיסורו משך ארבע שנים רצופות, ודבר זה יביאנו להיות זהיר וזריז מכאן ולהלאה, וגם להתבונן בתשובה שלימה על העבר, ושב ורפא לו.

ולמעשה אם יסכימו לדבר שני גדולים מפורסמים בהוראה אחר העיון, ואחד מהם יהיה דוקא הרב הגאון האבדק"ק קאשוי שליט"א שהוא מבפנים ובקי במעמד השטאטוסקווא דפה, והיה פה המרא דאתרא בעת שאירע המעשה ההוא, ואחר שיסכימו להקל אצטרף גם אנכי להתיר, לא זולת. והשי"ת יצילנו משגיאות, אכי"ר.