שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן לו

<< יורה דעה סימן לה • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן לז >>

~ סימן לו ~

ב"ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרה"ג, ותיק מלא עתיק, גן הדסים, ערוגת הבושם, לו דומיה תהלה, כש"ת מוה"ר מרדכי בריסק נ"י האבדק"ק טאשנאד והגלילות יצ"ו.

אחרי דרישת שלום תורתו הרמה באהבה רבה כמשפט, הגיעני מכתבו בדבר השו"ב ירא שמים מרבים שאירע לו מקרה לא טוב, שבדק בדיקות פנים ולא מצא שום סירכה, ואחרי שהתחילו לפשוט עור הבהמה ראה הקצב שהאומא נסרכה לדופן בסירכא המטרפת. וכבוד הדר"ג נ"י מסתפק אם מחויב להעבירו על איזה זמן כמבואר בשמלה חדשה (סי' ב סי"ט).

א

והנה כתב דמה שהביא השמלה חדשה (תבו"ש שם אות לד) מדברי מהר"י ווייל במוחזק לאדם כשר שמעבירין אותו על חודש או שתים, לעומת זה הביא הש"ך (ס"ק לג) ופרי חדש (ס"ק לא) בסימן קי"ט תשובת מהר"י ווייל דאם הוא ירא שמים אין מהצורך להעבירו וסגי בקבלת דברי חבירות.

והנה כולם הביאו התשובה מהר"י ווייל שבסימן צ"ז, והיאך אפשר שיכחישו זה את זה בהעתקת דברי המהר"י ווייל להביא כל אחד ואחד הדין להיפך מדבריו שבאותה התשובה, ובפרט כי התבואות שור כבר ראה דברי הש"ך והפרי חדש. והתשובות מהר"י ווייל אין בידי לעיין בו.

ובהשקפה ראשונה אמרתי דעל כן אין זה סתירה, דהש"ך ופרי חדש סובבים שם על דברי המחבר (סי"ז) שכתב בטבח שיצא טריפה מתחת ידו, שאין לו התנצלות לומר שוגג הייתי. והוא מדברי תשובות הרשב"א (ח"א סי' כ ותרלב), שכתב בזה שדינו כמזיד, כסתימת הגמרא (סנהדרין כה.), ועל זה הביאו דברי המהר"י ווייל דבירא שמים ומדקדק במעשיו תלינן ששגגה הוא, ולא דנינן ליה כמזיד. אבל במה שהביא התבואות שור ממהר"י ווייל דאף במקום שתלינן ביה שהוא שוגג גמור ראוי להעבירו על חודש או שתים, מזה לא דיבר הש"ך מאומה.

ואף שהפרי חדש בסוף הס"ק כתב דבירא שמים אין צריך להעבירו כלל וסגי בקבלת דברי חבירות בלבד, י"ל שזה מדעת עצמו, כי לא הזכיר על זה כלל שהוא מדברי מהר"י ווייל אלא בתחילת דבריו מה שהביא דדיינינן ליה כשוגג ולא כמזיד.

ושוב ראיתי בתשובות בית אפרים (יו"ד) סימן ה' באמצע התשובה שהעתיק דברי מהר"י ווייל, וז"ל שם, ובאמת שהש"ך קיצר בדברי המהר"י ווייל, וסמך על המעיין בדברי מהר"י ווייל, וז"ל, דאירע לירא שמים שבדק ריאה שהיה לה סירכא ולא הרגיש בסירכא ולא העברתי אותו, וטעמא דידענא ביה דירא שמים הוא ולא אישתכח דדייק כוותיה, בודאי משגה הוא. וכן ראיתי במגנצא לזקן אחד ששחט ולא הרגיש הסירכא כו' והשיבו על כנו משום שהיה מוחזק בכשרות, וכמדומה שלא בדק תוך חודש. ומה שהבאתי מטבח שנמצא אחריו טריפה, הני מילי באדם שלא ראינו שמדקדק במעשיו כו', ועוד (דבריו לי תלמידי) [דבכולי תלמודא] טבח הוא שמוכר הבשר וכו', יעיי"ש.

הרי מבואר בהדיא שאין כוונת המהר"י ווייל אלא להביא ראיה שלא להעבירו כמזיד, שהרי מסיים לבסוף שכמדומה שלא בדק תוך חודש ימים, ואין שום סתירה בין הש"ך לתבואות שור, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

ובדעת הפרי חדש יש לומר, דאף שסיים המהר"י ווייל שכמדומה שלא בדק תוך חודש ימים, מ"מ כיון שלא הביא זה אלא בלשון ספק ולא כתב לפסק הלכה לעשות כן, הבין הפרי חדש להקל בדבר. אמנם התבואות שור ז"ל הבין בדעתו, דכיון שהביא ראיה לדבריו מאותו הזקן שבמגנצא וסיים שכמדומה שלא בדק תוך חודש ימים, ואין לו ראיה להקל על תוך חודש, שמע מינה שדעתו להחמיר.

אמנם מה שכתב עוד התבואות שור שכן הוא בים של שלמה, וכן הוא משמעות לשון הרשב"א ז"ל (ח"א סי' תריט) שכתב מחזירין אותו, לא זכיתי להבין דברי קדשו ז"ל בזה. דבים של שלמה פרק קמא דחולין (סי' ח) וכן בפרק גיד הנשה סימן י"ז לא הזכיר מאומה מהעברת חודש ימים, ואדרבה שם הקיל לגמרי כמו שיובא להלן דבריו. ואך בסימן ט"ז בפרק גיד הנשה ששם סובב אדינא דגמרא (חולין צג:) בטבח שנמצא אחריו חלב דמסיק בש"ס שמלקין ומעבירין אותו, על זה הביא דברי הראבי"ה (הוב"ד באור זרוע ח"א סוס"י תמח) המובא בהגהות אשרי (חולין פ"ז סי' טז) שיכריזו עליו בבית הכנסת שני וחמישי ושני שהעבירוהו מאומנתו, ויהיה חודש ימים שלא יעסוק באומנתו. ועוד האריך שם בעונש ובבזיונות שיתנו עליו.

ואחר כך הביא דברי תשובת ה"ר מנחם, דבפעם ראשונה יש להזהירו ולא להעבירו כלל, ואם אינו נזהר עוד יש להעבירו על דרך שכתב הראבי"ה ז"ל. ותמה שם בים של שלמה במה שהקיל בפעם ראשונה שיקרה מכשלה, שלא נראה כן מדברי התלמוד, שכתב סתם טבח שנמצא אחריו. ותירץ שתיקן לעשות כן למיגדר מילתא להקל יותר מדברי התלמוד, יעיי"ש טעמו.

והנה זה ודאי דבש"ס מיירי בסתם בני אדם, שאין שום רגלים לדבר שהוא שוגג, וגם כבר כתב המהר"י ווייל דבכוליה תלמודא מיירי בטבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים, וא"כ אין מזה ראיה כלל להיכא שהוא מדקדק במעשיו ויש רגלים לדבר שהוא שגגה.

ובעל כרחך שגם התבואות שור מחלק בזה, שהרי הים של שלמה הוצרך שם גם הכרזה בבית הכנסת ושארי בזיונות, והתבואות שור לא כתב אלא העברת חודש ימים ותו לא, ובעל כרחך דקיל יותר עבור שיש רגלים לדבר שהוא שוגג, וא"כ גם להעברת חודש ימים אין ראיה.

גם לא אדע למה הביא זה מהים של שלמה, דהלא הים של שלמה הביא גם תשובת ה"ר מנחם שהקיל לגמרי בפעם ראשונה, וכמו שמיישב דבריו שהוא למיגדר מילתא, ולא נמצא העברת חודש שם אלא במה שהביא דברי הראבי"ה, וא"כ יותר היה לו להביא מדברי הראבי"ה עצמו שהובא בהגהות אשרי.

ומה שהביא מדברי הרשב"א (ח"א סי' תקצד ותריט) מדכתב מחזירין ולא כתב שאין להעבירו, משמע שראוי להעבירו ולהחזירו אח"כ, לא הבנתי ג"כ הראיה, דהרי זה ודאי שהוצרך שם קבלת דברי חבירות, א"כ קודם שקיבל עליו דברי חבירות אסור לו לשחוט. ומבואר בפרי חדש סימן קי"ט ס"ק ל"א שהקיל שם בשו"ב ירא שמים ומדקדק במעשיו שאין צריך להעבירו כלל אלא סגי בקבלת דברי חבירות בלבד, ומ"מ אם שחט בלא קבלת דברי חבירות, שחיטתו פסולה אף בדיעבד, יעיי"ש. וא"כ שייך שפיר הלשון מחזירין אחר קבלת דברי חבירות, כיון שאותו הזמן טרם הקבלת דברי חבירות היה מסולק מאומנתו, אף שלא היה אלא שעה מועטת.

והר"ן ז"ל בפרק גיד הנשה (בדפי הרי"ף לב: ד"ה איתמר) סובר ג"כ בדינא דגמרא בטבח שנמצא אחריו חלב, דסגי ליה בקבלת דברי חבירות בלבד, עיין ים של שלמה (שם סי' טז) הביאו, ולא הקשה עליו מלשון הש"ס שכתב מעבירין אותו כמו שהקשה על תשובת ה"ר מנחם שהבאתי לעיל. ונראה דיען שהוצרך עכ"פ קבלת דברי חבירות, שייך שפיר הלשון מעבירין, כיון שאסור לו לשחוט טרם הקבלת דברי חבירות. אך מדברי מהר"י ווייל כבר הבאתי שנראה מסיום דבריו שלא הקיל בלי העברת חודש ימים.

ועכ"פ אף אם יש לנו לפלפל בראיות התבואות שור ז"ל, מ"מ כיון שהחליט הוא להחמיר נגד דעת הפרי חדש ז"ל, ולא מצינו בגדולי הפוסקים מי שיחלוק עליו בפירוש, קשה להקל נגדו. בפרט בהלכה זו שנתפשט בכל תפוצות ישראל שלא לזוז מהתבואות שור במקום שאין גדולי הפוסקים שלאחריו חולקין עליו.

ב

ומה שכתב סברא להקל כיון שהיה מרגיש אח"כ בבדיקת חוץ, ואינו דומה לתשובת הרשב"א (ח"א סי תקצד; סי' תריט). איני רואה בזה שום חילוק, דהרי גם שם לא עשה מאומה ולא נשחט באותו סכין. ולא החמיר הרשב"א אלא בשביל שניכר מזה שלא נזהר בבדיקה ולא שם לב כראוי, וא"כ גם כאן מאי נפקא מינה מה שהיה מרגיש אח"כ בבדיקת חוץ, סוף סוף ניכר מזה שהקיל אז בבדיקת פנים ולא שם לב כראוי, ויוכל להיות סירכא שמתנתקת ואינה ניכרת בחוץ כלל, ואם לא הרגיש בסירכא גדולה כזו, ק"ו שלא הרגיש אז בסירכא קטנה והמתנתקת.

ואדרבה זה גרע מנידון תשובת הרשב"א, ששם התנצל ראובן שהיה בודקו עוד קודם השחיטה, ואך הרשב"א כתב שמעשיו מוכיחין עליו שלא נתנו לשמעון לבודקו לחצאין, ואלו היה האמת כדבריו שלא סמך לגמרי על בדיקת שמעון והיה בדעתו לבודקו עוד אח"כ, לא היה שום חשש בדבר, ואך מכח האומדנא דמוכח הוכיח שהקיל בבדיקה. אבל כאן אי אפשר לומר כלל שסמך עצמו בבדיקת פנים שלא לבדוק היטב על סמך שיבדוק אח"כ בחוץ, דמי שעושה כן בודאי הוא מאכיל טריפות לישראל, ועל כרחך שאז לא שם לב כראוי.

שוב ראיתי בעמק שאלה יו"ד סימן ד' שהעיר להקל בעובדא כזה בבדיקת פנים יען שהוא בודק אח"כ בדיקת חוץ, והביא מהצמח צדק החדש (יו"ד סי' ב אות ד ד"ה ונידון) לדמות להא דיו"ד סימן פ"ד (סי"א) בבדיקות תולעים, באשה שדרכה לבדוק ג' פעמים ומצאה אחר פעם ראשון, לא נפסלה מחזקתה. ואך ידעינן שם שדרכה לבדוק ג' פעמים, משא"כ בהא דהרשב"א אין מאמינים שרצונו היה לבדוק הסכין עוד הפעם קודם שישחוט. וא"כ בנידון דידן שמנהג המקום שלא לסמוך על בדיקת פנים אלא להוציא הריאה ולנפחה, י"ל דעדיין לא נגמר הבדיקה, ודמי להאשה בבדיקת התולעים.

וכתב דזה תליא בטעם בדיקת חוץ ונפיחה, דלשאר פוסקים (עי' ט"ז סי' לט ס"ק א) דטעם הנפיחה הוא רק בשביל ריעותא, לא בשביל סירכות, א"כ כבר נגמר בדיקת הסירכות בבדיקת פנים. ואך להשמלה חדשה (סי' לט ס"ב) דטעם הנפיחה הוא גם בשביל סירכות שניכרין אז יותר, א"כ לא נגמר עדיין בדיקת הסירכות, וזה עצמו הטעם בבדיקת חוץ, שמא לא הרגיש בסירכא כראוי בבדיקת פנים, דמי להאשה שלא סמכה עצמה במה שבדקה פעם ראשון שמא תמצא התולע בבדיקה שאח"כ, יעיי"ש שהאריך.

ולפענ"ד אין הנידון דומה לראיה כלל ודבריו נפלאו ממני, דשם בבדיקות התולעים אם סומכת בבדיקה הראשונה על מה שתבדוק אח"כ, אין שום חשש בדבר, ואף לכתחילה מותר לעשות כן. כי אף אם דל מהכא שתי בדיקות הראשונות, סגי בבדיקה האחרונה בלבד בלי שום פקפוק. משא"כ בבדיקות פנים, אם הוא מקיל שלא להשים לב בבדיקת פנים על סמך בדיקת חוץ, הוא איסור גמור, שהסירכות מתנתקים טרם שבודקים בחוץ. ואף להשמלה חדשה שטעם הנפיחה שניכר אז יותר, אינו אלא חומרא שהחמירו שלפעמים יוכל להיות שנתברר יותר ע"י הנפיחה, אבל ודאי דעיקר הבדיקה בסירכות הוא רק בדיקת פנים, כנודע לבקיאים, וחלילה להקל בזה.

ובפרט לפי מה שהעיר שם בעמק שאלה, דבנידון תשובת הרשב"א אף אם אין מאמינים לראובן שהיה בדעתו לבודקו עוד קודם שחיטה, אבל זה ודאי שהחיוב לבדוק הסכין אחר שחיטה, וא"כ היה מכיר אז הפגימה, ולא היה בא לידי מכשול במה שסמך על בדיקת שמעון שלא בדק כראוי. ועל כרחך דצריך לומר שהחמיר הרשב"א ז"ל כיון שעשה פשע באומנתו להקל בבדיקה שקודם שחיטה, יעיי"ש. ואם כן ק"ו בנידון דידן שאם אינו בודק בדיקת פנים כראוי, אין הבדיקת חוץ שלאחריו מצילו ממכשול.

ולדינא נראה שלא סמך על זה גם בעמק שאלה, ולא כתב זה אלא דרך משא ומתן כדרך כותבי תשובות. כי בלאו הכי העביר שם את השוחט ההוא על חודש ימים שלא ישחוט אף עוף, ויכריזו עליו בבית הכנסת ששחיטתו אסורה. ובתשובה הקודמת שם בסימן ג' שהאריך להוכיח ג"כ בכמה טעמים דסגי בקבלת דברי חבירות בלבד, והביא (ד"ה ומעתה) ג"כ דברי הש"ך בשם המהר"י ווייל דבמוחזק לן בכשרות סגי בקבלת דברי חבירות. ולפלא שלא הביא כלל דברי השמלה חדשה שהוצרך העברת חודש ימים, אלא קיבץ הרבה טעמים ופוסקים דסגי בקבלת דברי חבירות. ואע"פ כן למעשה סיים שם שלא ישחוט חודש ימים בלי עומד על גביו, ואח"כ יקבל עליו בפני בית דין של שלשה תלמידי חכמים, ואז כיון שנקלה כל כך, שוב אסור להונות אותו בדברים, יעיי"ש.

הרי שאחר כל הצדדין לא מלאו לבו להקל לגמרי למעשה, ואין להביא ראיה מהסברות שהובאו בהמו"מ של הלכה, טרם שבא לידי גמר דין.

ג

עוד תמהתי על דבריו שם (ד"ה והיש"ש), שהלך בדרך חדש בביאור דעת הים של שלמה במה שכתב בפרק גיד הנשה סימן י"ז בעובדא דידיה דאיכא הוכחה שלא במרד ובמעל עשה, שהרי סירכא גדולה היתה שם ברוחב יד, ואם היה רוצה לגנוב דעת המקום ודעת הבריות למכור טריפה בחזקת כשרה, היה לו לנתק ולהפריד כל הסירכא מן הצלעות שלא יהיה ניכר ונרגש. וסמכינן באומדנא דמוכח אפילו במילתא דאיסורא.

וכתב על זה בעמק שאלה שדבריו קשים מאוד, דהא האומדנא הוי רק הוכחה דלא האכיל במזיד למכור טריפה בחזקת כשירה, אבל אכתי אנו רואין שלא חשש ליזהר ולבדוק ככל הצורך, וכבר כתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' כ ותרלב) דאף מי שאינו זהיר לבדוק פושע הוא. וכן הרא"ש (כלל כ דין כט) כתב דאם לא חשש לבדוק כל הצורך, רשע הוא. והוכיח מזה, דאזיל בשיטת הראב"ד (הוב"ד בחידושי הר"ן סנהדרין כה. ד"ה עד שילך) דבמה שאינו זהיר במלאכתו סגי ליה בקבלת דברי חבירות, ודחק טובא לבאר על פי דרך זה דעת הים של שלמה. ושוב בנה יסוד לדינא לצרף דעת הים של שלמה על פי דרך זה גם בתשובה שלאחריו סימן ד' (ד"ה אמנם).

והמעיין בים של שלמה יראה שכתב בפירוש להחמיר במי שאינו זהיר בהבדיקה, אך שם לא היה המעשה בטעות בבדיקה כלל, אלא היה הטעות בשעת מכירה, שנתחלף לו שמכר בשר טריפה שהיה עליו סירכא גדולה בחזקת כשירה.

וכתב שם וז"ל, שאין לפסול אלא במכר טריפה בחזקת כשירה במזיד. ומה שמלקין ומעבירין בטבח שנמצא אחריו חלב אפילו בשוגג, שאני התם מאחר שסומכין העולם על ניקוריה, וא"כ עליה דידיה רמיא ולא היה לו להתעצל במידי דאית ביה כרת או מלקות, והוי מזיד, דהא אפילו שגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג), כל שכן שגגה כזו שנקר ולא נקר כדינא, משא"כ בחילוף כזה שהוא דרך מקרה לא טהור. ואין לומר מנא לן דמהימן לומר בשגגה יוצאת [המכשלה תחת ידו], שמא במזיד ובמעל עושה. פשוט כביעתא בכותחא דמוקמינן גברא בחזקת כשרות וכו'. ותו אפילו תימא דלא מהימן לקולא, מ"מ הכא הא איכא הוכחה דלא במרד ובמעל עשה וכו', יעיי"ש.

הרי, שאילו היה הטעות בבדיקה שלא נזהר כראוי, היה מחמיר כדין טבח שנמצא אחריו חלב, אלא לא היה שם כלל שום ספק וטעות אחר הבדיקה, לא מיניה ולא מקצתיה, ואולי כבר היה מבורר הכל אחר הבדיקה איזה מהן הוא כשר או טריפה, ואך בשעת המכירה נתחלף וטעה. ועל זה כתב שטעות כזה אינו דומה כלל לטעות שבבדיקה, שמוטל עליו לבדוק כראוי, ואין כאן לדון אלא אם היה בשוגג או ח"ו במזיד, ועל זה שפיר איכא הוכחה שלא היה במזיד מדלא היה מנתק הסירכא. ולא קשיא מידי מה שנתקשה בדבריו בעמק שאלה.

ואף שבפנים מאירות חלק ג' סימן כ"ז (ד"ה ועתה) דמיירי שם שהיה הטעות בבדיקה, וכתב ג"כ הוכחה זו שלא היה במזיד מדלא היה מנתק הסירכא באופן שלא יהיו מרגישים, והביא גם דברי הים של שלמה. שם כבר העבירו את השו"ב על שלשים יום, וציוה עליו לקבל גזירת הבית דין על אלו השלשים יום. ואך דן שם אם לפוסלו עולמית, ועל זה שפיר מועיל ההוכחה שלא היה במזיד גמור, כמבואר בראבי"ה ובר"ן ובים של שלמה שם דטבח שנמצא אחריו חלב אף שנידון כמזיד מחמת הפשיעה שלא בדק כראוי, מה שמוטל עליו להלקותו ולהעבירו על חודש ימים ולבזותו, אבל עם כל זה אינו דומה למזיד גמור שיפול עליו ויצטרך תשובה דפרק זה בורר (סנהדרין כה.) כמו מוכר בשר טריפה בחזקת בשר כשירה בשאט נפש.

ולפענ"ד גם הרשב"א ז"ל שהחמיר במי שאינו זהיר לבדוק, מ"מ סובר דבמזיד גמור חמור יותר. ומיושב בזה סתירת דברי הרשב"א שבסימן תשפ"ב לסימן תרי"ט ותרל"ב שהאריכו בזה הפרי חדש בסימן קי"ט (ס"ק כח ד"ה ברם) ושאר פוסקים (עי' פרי תואר שם ס"ק כ ד"ה עמדתי; שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' טו; שו"ת עמק שאלה יו"ד סי' ג ד"ה והנה). שבסימן תשפ"ב מיירי בקצב שהכניס ידו דרך הושט טרם שיבדוק הבודק, שזה חשוד לנתק הסירכא, וחמור יותר ממי שאינו זהיר בבדיקה, יעיי"ש ודו"ק.

ועכ"פ מבואר כן ברוב ראשונים, והפנים מאירות הלך בשיטה זו, ובפרט לפי מה שצירף שם גם דעת המהר"ם (מלובלין, סי' עו) להקל בפעם ראשונה בטבח שנמצא אחריו חלב, אף שהחמירו בזה בגמרא כמבואר טעמו בים של שלמה, ולזה בודאי מועיל האומדנא שלא היה מזיד גמור, דבמזיד גמור לא הקיל המהר"ם לעולם.

ד

ויהיה איך שיהיה, הנה לדינא כבר נתבאר שגם העמק שאלה לא מלאו לבו לפוטרו בלא כלום. אמנם יען שנודע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו וזילא ביה מילתא טובא לבזותו ח"ו, נראה לפי ענ"ד להקל באופן זה, כי הנה נראה דאין צריך שיתודע הדבר לרבים, כי לא כתב התבואות שור שום הכרזה וכדומה כמוזכר בדברי הראבי"ה ושאר פוסקים, ולא כתב אלא להעבירו. ונראה דסגי בזה במה שהוא יודע בעצמו שניתן עליו קנס זה, והוא כדי בזיון וקצף להירא שמים ומדקדק במעשיו, אף שלא נודע לשום אדם בעולם, ומשים אל לבו על ידי זה להיות זהיר ביותר מכאן ולהלאה.

והשו"ב נ"י אמר לי שאם לא יהיה הקנס אלא על בדיקות בלבד לא על שחיטת עופות, וגם לא ימשך זמן ארוך חודש שלם, אפשר שיהיה באופן שלא ירגישו בני העיר. ובזה נראה לפענ"ד דאפשר להקל, דבשחיטת עופות דעת הנודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' ג) ועוד כמה פוסקים דאף החשוד על הבדיקות שנפסל מלהיות בודק, מותר לשחוט עופות, והחשוד על הטריפות אינו חשוד על הנבילות. ואף שהרבה פוסקים חולקין על זה ויש לתמוה הרבה בדבר, לא עת האסף פה. אבל כל זה היכא שנפסל מעיקר הדין, אבל כאן שאינו אלא חומרא וקנסא בעלמא שהטילו עליו הפוסקים, ואינו נחשד ח"ו, אין להחמיר כל כך, ודי הקנסא באותו אומנות שאירע לו.

ואף שבתשובת עמק שאלה אחר כל הקולות שהביא, מ"מ החמיר על חודש ימים שיצטרך עומד על גביו אף בשחיטה, אף שגם שם לא היה המעשה אלא בבדיקה, מ"מ אין לדמות כל כך ענינים כאלו זה לזה. ונראה לפענ"ד דאפשר להקל בנידון דידן בקנסא כל דהו.

וגם נראה לפענ"ד דאין להחמיר דייקא חודש ימים, דאף שכתב התבואות שור חודש ימים, מסתבר דלא קפיד אמנינא דיומי, ולא נקיט אלא לדוגמא שנמשך אחר המהר"י ווייל וים של שלמה שנזכר בדבריהם חודש ימים.

וראיה לדבר, שהביא סניגורין לדבריו מדברי הרשב"א שכתב מחזירין, ואם הפירוש בדברי הרשב"א ז"ל דלהכי נקט מחזירין בשביל שצריך להעבירו על זמן מה, אבל עכ"פ מדסתם הדברים ולא הזכיר כלל סכום ימים, על כרחך דלא קפיד כלל אמנינא דיומי, וסגי באיזה העברה שיהיה לפי ראות עיני הבית דין. ואם נימא דהתבואות שור ז"ל קפיד דוקא אמנינא דיומי, יהיה קושיא על דבריו מדברי הרשב"א ז"ל, ואיך הביאו לסניגור לדבריו ולא הזכיר שבצד אחד הוא קטיגורו. ובפרט שהוא סובב על מה שכתב בשמלה חדשה להעבירו על חודש ימים, ועל זה כתב סתמא דכן משמע ברשב"א, ומשמע דאכולא מילתא קאי. אבל אם נימא דגם התבואות שור לא הקפיד דייקא על חודש ימים וכותבו רק לדוגמא בעלמא, לא קשה מידי, דאינו חושש להביא ראיה אלא לעיקר הדין שצריך להעבירו על זמן מה.

ולזה נראה לפענ"ד שלא ילך איזה זמן לבית המטבחיים של בהמות, לפי ראות עיני כבוד הדר"ג נ"י.

ה

וזה ודאי שצריך קבלת דברי חבירות, שבזה החמיר גם הפרי חדש בס"ק ל"א אף בירא שמים ומדקדק במעשיו, ופוסל השחיטה ששחט בלא קבלת דברי חבירות. והקבלת דברי חבירות מבואר ברשב"א ז"ל (ח"א סי' כ; תקצד; תריט; תרלב) ובכל הראשונים והאחרונים שצריך להיות בפני שלשה תלמידי חכמים. ועיין כנסת הגדולה בסימן ס"ד הגהות הב"י אות קי"ט שנדחק לתרץ דברי הגהות (אשרי, חולין פ"ז סי' טז) שכתב ואח"כ יבא אצל חכם ויתן עליו את הדין, ופירש דרצה לומר שיבא אצל החכם והוא מצרף עמו שיהיה בית דין של שלשה, או שהוא יתן לו את הדין שצריך קבלת דברי חבירות בפני שלשה.

וענין הקבלת דברי חבירות כתב השמלה חדשה (סי' ב סי"ט) לקבל עליו בחומר שבועה וכו', והוא לשון מהר"ם מלובלין סימן ע"ו. וכעין זה הוא גם דברי הרשב"א ז"ל בתשובה (ח"א סי' תקצד ותריט). אבל הט"ז כתב בסימן קי"ט (ס"ק יז) דרצ"ל שיקבל עליו עניני פרישות בפני שלשה, ודבריו צ"ע ואין להאריך, ואפשר לקיים שניהם ויאכלו ענוים וישבעו. והרבה יש להאריך בפלפול בענין זה, ואין הזמן גרמא.

והנני ידידו דושת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים