שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן לה

<< יורה דעה סימן לד • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן לו >>

~ סימן לה ~

ב"ה, ג' תשא תשי"ד

שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי ש"ב, הרב הגה"צ, חסידא ופרישא, ותיק מלא עתיק, בנש"ק מאלים ותרשישים, כש"ת מוה"ר שלום יחזקאל שרגא הלברשטאם שליט"א מצעשינוב כעת פה ברוקלין יצ"ו.

אחדשת"ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו במה שנתקשה בדברי זקינו מרן הקדוש זצלה"ה בשו"ת דברי חיים שכתב בחלק א' יו"ד סימן ד' (ד"ה עכ"פ) דשו"ב אינו בכלל הממונים (עי' רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ז; רמ"א יו"ד סי' רמה סכ"ב), וכי איזה שררה הוא נוטל, והוא רק כמו שתלא דמתא, וכן כתב עוד (שם) בסימן כ"ב, ואין לומר דהשו"ב הוי מורה הוראה, דזהו דבר שאינו, דמי נתן לו רשות להורות זולת בטריפות הריאה. ובסימן ב' (שם) כתב דידוע שהשו"ב שלנו מיקרי מורי הוראות, שפוסקין הדין וכו'.

א

הנה אין בזה שום קושיא, דבסימן כ"ב כתב בפירוש זולת בטריפות הריאה, ואם כן מבואר גם שם בדבריו דרק בשאר הוראות אין לו רשות להורות, אבל בטריפות הריאה דרכו להורות, ובסימן ב' מיירי מטריפות הריאה שבזה השובי"ם מורי הוראות. אבל בשביל זה לא נעשה מינוי של שררה כמו שחושב כ"ת נ"י לדמותו בשביל כך לחזן, דבחזן כתבו כל הפוסקים (עי' שדי חמד, אסיפת דינים, מע' חזקה במצוות, סי' ח אות י) דבשביל שהוא סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים הוי ביה ענין של שררה, אבל השו"ב עיקר התמנותו להשחיז הסכין ולשחוט ולבדוק בדיקות פנים וחוץ, ואך כשמזדמן איזה שאלה בריאה, יען שטריחא מילתא טובא להביא בכל פעם הריאה מבית המטבחים להחכם, לכן ניתן לו רשות להורות אך בזה.

ועכ"פ כיון שעיקר התמנותו ורוב עבודתו הוא בדברים שאין בהם ענין של שררה, לא נקרא מינוי של שררה עבור אותו החלק שמורה בטריפות הריאה שהוא טפל לשאר עבודותיו, וכמו שהולכין בכל הענינים אחר רוב תשמישן, והשו"ב רוב תשמישו הוא בדברים שאינו בהם אלא פועל. ולא דמי לחזן (עי' שו"ע או"ח סי' נג סכ"ה) שכל התמנותו ועבודתו הוא להיות סרסור לשמים, שזהו ענין של שררה.

והדברי חיים בסימן ב' לא איירי כלל מענין התמנותו של השו"ב, אלא שכתב שכיון שהוא גם מורה הוראה בטריפות הריאה, לכן אם פסק היפך האמת, עבר על לאו דלא תעשו עול במשפט (ויקרא יט, טו). וזה ודאי אף מי שאין לו התמנות, מ"מ אם פעם אחת בכל ימי חייו פסק היפך האמת, עבר על לאו זה, וכמו שהראה מקום לדברי הרמב"ם ז"ל בספר המצוות ל"ת רע"ג, ושם כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל, שהזהירנו מעשות עול בדין. וענין לאו זה שלא יסתור הגדרים שגדרה תורה לחייב בדבר או לפטור ממנה.

וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו פרק כ' מהלכות סנהדרין הלכה ו', לא תעשו עול במשפט, זה המעוות את הדין ומזכה את החייב ומחייב את הזכאי. הרי שלא תלוי כלל לאו זה בהתמנות, אלא בעצם ההוראה שלא לסתור גדרי התוה"ק.

ומה שהוסיף הדברי חיים בלשונו שהשו"ב שלנו מיקרי מורי הוראה, זה כתב לאלומי מילתא, כי אפשר יוכל להיות דעל ידי שאין סומכין עליו ולא נחתך הדין על פיו, אין זה משפט, ולא נכלל בלאו דלא תעשו עול במשפט. אבל יען שהשו"ב מורה הוראה בזה וסומכין עליו, בודאי דהוי משפט ועבר על הלאו.

ועכ"פ זה ודאי שבשביל דהוראתו הוי הוראה לענין לעבור על הלאו דלא תעשו עול במשפט אם מורה היפך האמת, עדיין לא נחשב בזה מינוי של שררה אם רוב תשמישו אינו להוראה, ואין בזה שום סתירה, דהא כדאיתא והא כדאיתא.

ובאמת שאף אלו היה קצת סתירה, גם כן אינו קושיא כל כך, שהרי בדברי חיים סימן ב' כתב עוד הרבה טעמים ולאוין אחרים שעבר השו"ב, וגם בסימן ד' כתב תרתי דאף בחזן שהוא מינוי של שררה ג"כ יכולין להעבירו בכה"ג, א"כ יוכל להיות שסמך בשני המקומות העיקר על הטעמים האחרים שכתב. וכמו שכתב הש"ך בחו"מ סימן מ"ו ס"ק קי"ט על מה שכתב הריב"ש ז"ל (סי' קכז) דאפשר גם הרמב"ם ז"ל יודה, כי כן דרך בעלי התשובות לכתוב דבר אף שאינו עולה להלכה, בצירוף טעמים אחרים, ועיין ש"ך (חו"מ) סימן פ"א ס"ק ד'.

והרדב"ז (ח"ג סי' תתקצד) והחכם צבי סימן ע"ג כתבו שאין לסמוך על טעם אחד שכתב הפוסק אם יש לו עוד טעמים אחרים, שיוכל להיות שלא כתב אותו הטעם אלא לסניף בעלמא. וגם בש"ס מצינו כן שכתבו לפעמים טעם שאין לסמוך עליו, אלא מחמת שהיה להם עוד טעם אחר. ואין להאריך בזה, שבכאן אף באותו הטעם בלבד בלי צירוף טעמים האחרים אין בו שום סתירה וקושיא, כמו שנתבאר למעלה.

ב

ומה שנתקשה עוד דבהיתר השטר מכירה בשבת כתב הדברי חיים (ח"א או"ח סי' ז) בשביל דמותר לחבר לעבור איסורא קלילא שלא יעברו אחרים איסור חמור (עירובין לב: ; גיטין לח.), ובמאשין מצות (מצות מכונה) כתב (שם סי' כג) שאין להקל מחשש שיצאו חוץ לדת תורה. וכ"ת נ"י דימה אלו שני הענינים להדדי עד שמצא בזה פליאה שסותר את דבריו.

ואני תמה על תמיהתו מה ראה על ככה לדמות שני ענינים נפרדים שאין להם שום דמיון וערך כלל ועיקר, הנה ראשית כתב בפירוש הטעם שהאיסור קל הוא לפי שעה שנתפרסם ההיתר ולא יהא שום מראית עין. והכוונה פשוטה, דכיון שאין האיסור מדינא אלא משום מראית עין, ובאיסור מראית עין מבואר בראשונים ובשו"ע סימן רמ"ג (ס"ב) דאחר שנתפרסם שנעשה בהיתר תו ליכא מראית עין, ולכן האיסור קל שעושה החבר הוא רק לפי שעה, כי אח"כ יתפרסם ולא יהיה עוד איסור מראית עין אף באותו השדה.

והנה בטור סימן רמ"ג איתא, ורבינו האי ז"ל כתב אם השכירו שנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר, וכן נהגו היתר בבבל. ופירש הב"י (ד"ה כתב הרמב"ן) שאם השכירו שנה אחר שנה נתפרסם. אבל בשם מהר"י אבוהב ז"ל הביא שפירש שהשכירו לשנים מרובות, כלומר לג' או לד' שנים, דכיון שהשכירו למשך שנים, דמי למכר ואית ליה קלא, ותו ליכא למיחש למראית עין. ונראה מדבריו שהיה גורס אם השכירו לשנים הרבה, עכ"ל ב"י.

והב"ח (ד"ה ורבינו) כתב דכן ראה בספר רבינו כתיבת יד ישן, ואתי שפיר דקאמר וכן נהגו היתר בבבל לכתחלה. וכוונתו פשוטה, שלפירושו של הב"י לא מיתפרש יפה מה שכתב וכן נהגו היתר בבבל, דמתחלה טרם שנתפרסם אי אפשר להתיר. אבל לפירושו של המהר"י אבוהב דשכירות לג' שנים דמי למכר ואית ליה קלא וליכא מראית עין כלל, א"כ אף מתחילה מותר לעשות כן על סמך זה, ומיתפרש שפיר. וא"כ מבואר שנראה להב"ח ז"ל דברי המהר"י אבוהב.

ועכ"פ נראה מזה דבמכירה בודאי לא חיישינן למראית עין, כי כתב הטעם בהשכירו לג' שנים דדמי למכר דאית ליה קלא וליכא מראית עין, א"כ כל שכן במכירה ממש שאין בו מראית עין.

והגם שבשו"ע כתב המחבר אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר, ולא הביא כלל דברי המהר"י אבוהב, מ"מ במטה יהודה (ס"ק ד) כתב על דברי השו"ע דרוצה לומר, לא מיבעיא אם השכירו בבת אחת לשנים מרובות דודאי שרי, כיון דדמי למכר ואית ליה קלא, אלא אפילו לא השכירו אלא לשנה אחת, אם חזר גם לשנה ב' וג' והשכירו כך, מותר מכח הפירסום. ויש חילוק דלצד הראשון מותר מיד, משא"כ לצד הב' שהותר רק אחר שעשה כן איזה שנים. אם כן לפי פירוש זה, גם בשו"ע סובר כדעת המהר"י אבוהב.

אך אפילו אם לא נימא כן בדעת השו"ע, מ"מ אין זה אלא בדברי המהר"י אבוהב שכתב לדמות שכירות למכר, גם לא היה לו הגירסא בטור שהשכירו לשנים הרבה, ופירש בו פירוש אחר, כמו שכתב הב"י בתחלת דבריו. אבל במכירה ממש לא הביא שום חולק ולא שום ערעור בדבר. ומפשטות הלשון שמביא שדמי למכר, נראה ברור דבמכירה ודאי דאית ליה קלא וליכא מראית עין. וקשה לי מזה על הדברי חיים ז"ל שהחליט בדעת הב"י דגם במכירה איכא מראית עין.

והראיה שהביא מש"ס פסחים (כא.) גבי כותח, לא הבנתי, דמבואר שם בש"ס דלבית הלל מותר למכור כל מיני חמץ ולא חיישינן כלל למראית עין רק בכותח, וכמבואר בתוספות (ע"ב שם ד"ה רבי יהודה) שהובא שם בדברי חיים, דרבי יהודה אתי כבית הלל ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו. וא"כ אין זה גזירה מוחלטת בש"ס לחוש בכל מיני מכירה למראית עין, אלא דוקא בכותח, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים.

הגם שיש לומר שסברתו ז"ל, ששדה שם בעליו עליו ודמי לכותח, מ"מ מבואר בתוספות חולין ק"ד ע"א ד"ה ומנא תימרא, שאין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקום שהש"ס מדמה. וכבר כתבו הפוסקים שאף בק"ו אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים, כפשטות המשנה דמסכת ידים (פ"ג מ"ב, עי' אליהו רבה ומשנה אחרונה שם).

גם י"ל דבשדה אף ששם בעליו עליו, מ"מ מכירת שדה אית ליה קלא יותר ממכירת כותח, לכן אין לחוש בו למראית עין כמו בכותח.

ובגמרא עבודה זרה דף כ"א ע"ב דמדאמר לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם, דייק הא כותי שרי ושדה שרי. והרבה נדחקו בתוספות (ד"ה אבל) ובשאר מפרשים שאין זה דיוק כל כך מה שלא אמר כותי ושדה, ומ"מ דייק מזה להלכה. ומכל שכן שיש לדייק ממה שאמר לא ישכיר ולא אמר לא ימכור, דמכירה ודאי הוי רבותא יותר אלו היה אסור כמו שכירות. ועל כרחך דמכירה שרי כמו שכתב הב"י מהמהר"י אבוהב. והיאך אפשר לחדש ולהביא ממה שאמרו חכז"ל רק בכותח לדמות בגזירות חכמים, מה דלא נראה כן מדברי הש"ס.

הן אמת שהש"ס והב"י והמהר"י אבוהב כולם מיירי ממכירה גמורה לעכו"ם, שזה ודאי אית ליה קלא, כמבואר בש"ס חולין דף קל"ג (ע"ב) עכו"ם מיפעא פעי ואין צריך לרשום. אבל במכירה כזו שנהגו, שאינו אלא הערמה, ואין העכו"ם מחזיקו כלל כשלו, לא מיפעא פעי ולית ליה קלא, אדרבה הכל יודעין שהישראל מתפרנס מזה, ואינו דומה גם למכירת חמץ, כמו שכתבו הרבה גדולים, ואין להאריך. אבל ממה שהביא בדברי חיים ראיה מכותח ששם מיירי במכירה גמורה, מזה נראה שדעתו ז"ל להביא ראיה שאף במכירה גמורה שייך מראית עין, זה לא הבנתי לפענ"ד.

ויהיה איך שיהיה, חזינן לדעתו ז"ל דגם במכירה איכא מראית עין, ואין להתיר לעשות כן לכתחילה, כמו דמותר לדעת המהר"י אבוהב והב"ח אף במה שדמי למכר. אבל אחר שנעשה כן איזה שנים, נתפרסם ושוב ליכא מראית עין כלל כמ"ש הב"י והשו"ע.

והגם שכתב שלא רצה להתיר בתחלה אלא אחר שראה שכבר יצא הדבר מגדולי הדור ונוהגין כן כמעט בכל מדינתינו, א"כ כיון שכבר נהגו כן כמעט בכל המדינה, כבר נתפרסם ההיתר. צריך לומר דבאותן המקומות שעל ידי שלא רצו שם לעשות ההיתר, חללו את השבת ר"ל אף בלי היתר, לא הועיל להם הטעם שנתפרסם, וכמו שכתב הרב המגיד (הל' שבת פ"ו הט"ו) והובא בטו"ז בריש סימן רמ"ג (ריש ס"ק א) שאינו מועיל הטעם שיתלו בהיתר, אלא כשהאמת הוא כן שאם יחקרו אחר הדבר ימצאו שכן הוא. גם י"ל שבאותן המקומות שלא רצו לעשות היתר השטר מכירה, לא הועיל כלום מה שנתפרסם בכל המדינה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (שם) והובא בב"י (סי' רמג ד"ה כתב) שהכל תלוי במנהג המקומות לפי דרך אנשי אותו המקום, ואם כן באותן המקומות שלא עשו ההיתר וחללו השבת ר"ל באיסור, הוי נתפרסם באיסור ואסור באמת.

ונמצא שעל ידי האיסור קל שעשה החכם לפי שעה בעשיית ההיתר, הציל את כל האיסור, שאח"כ לא היה עוד אף איסור קל. ולא התיר זה אלא במקום שרואין שבלאו הכי יש חילול שבת ר"ל, כאשר כתב לבסוף, דבמקום דלא שייך זה שיבוא לידי איסור חמור אין להתיר.

ועכ"פ זה דמי למה שהביא שם בדברי חיים מחבר שתורם שלא מן המוקף (עי' עירובין לב.), שע"י שעושה החבר האיסור קל פעם אחת במה שתורם שלא מן המוקף, שוב מתוקן הכל, וליכא עוד שום איסורא לשום אדם. וכן בשפחה (עי' יבמות סו.) שעל ידי שנהגו בה מנהג הפקר, והיה מכשול רבים ע"י שהמציאה עצמה לזנות ר"ל, ואחר שנעשה האיסור קל פעם אחת במה שנשתחררה, לא היה עוד שום איסורא בזה שיכלה אח"כ להנשא בהיתר גמור וניצולו רבים, והאיסור כבר חלף והלך לו, והוא כעין מה שאמרו חכז"ל (שבת קנא:) חלל שבת אחת ואל יתחללו שבתות הרבה. ועל דרך זה כתב הדברי חיים בהיתר שטר מכירה, דאחר שנעשה ההיתר נתבטל האיסור מכל וכל.

ואע"פ כן לא סמך על זה בלבד, אלא בשביל שדמי למכס שהתירו הגאונים כמובא בב"י (סי' רמד ד"ה כתב המרדכי) מהמרדכי (שבת סי' רמו), כמו שכתב בתחילת דבריו בפירוש וז"ל, אחרי רואי כי יצא הדבר בהיתר מגדולי הדור ונוהגין כן כמעט בכל מדינתינו, סמכתי גם אני על זה מפני הטעם שכתב המרדכי ומביאו הב"י גבי מכס, ולכן פסקתי להתיר ע"י מכירה או שכירות על פי שטר, כאשר אעתיק לך לוטה פה. והנה בזה גילה דעתו בפירוש שכל מה שיכתוב אח"כ להתיר, הוא על סמך הטעם שכתב כן במרדכי.

ואף שאח"כ פקפק בדבר ולא הונח דעתו בזה, אלא הניח דעתו במה שהביא מהגמרא דמותר לחבר למיעבד איסורא קלילא שאינו אלא לפי שעה אם יש בזה הצלת רבים אח"כ בלי שום איסורא. צריך לומר שגם על זה בלבד לא היה סומך, לולא הטעם שדומה למה שהתירו הראשונים ז"ל כמו שכתוב במרדכי, וכל זה מבואר היטב בדבריו ז"ל.

ועכ"פ היאך עלה על דעתו לעשות דמיון לזה המאשין מצות, וכי איסורי המצות האלו המה בשביל מראית עין שיועיל על זה היתרים להסיר האיסור, הלא לדעת הדברי חיים זלה"ה המצות האלו המה חמץ. ואף אילו לא היה אלא חשש חמץ, אינו מועיל היתרים, כי כתבי ההיתרים וכל הפירסומים אינם מסירים את החימוץ, ואין לזה שום דמיון כלל לכל מה שהביא הדברי חיים בשטר מכירה, ואי אפשר להתיר איזה איסור שנשאר לעולם כן באיסורו לכל העולם. והיתרים כאלו אינם מצילים ממכשול רבים, אלא אדרבה מביאים מכשולות, כי כן דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שיאמר לו לך עבוד עבודה זרה (שבת קה:), ר"ל.

אמנם גם בהיתר השטר מכירה שהיה לדברי חיים ז"ל כמה טעמים להיתר, מבואר בדבריו בתניינא (או"ח) סימן ל' שחזר מהיתרו, וז"ל שם, רב אחד מאוהבי אשר ביקש ממני העתק שטר מכירה, ושלחתי לו, ואח"כ ביקש ממני לאסור להם כל ההיתרים כי באים למכשולים, וכן עשיתי וכתבתי להם שהדרנא בי, עכ"ל.

והרי שהיה לו איזה חזרה בזה, וגם בחכמי המשנה מצינו שאמרו במשנה ראשונה ושוב חזרו במשנה אחרונה (עי' פסחים פח.; כתובות סד.), וידוע דהלכה כמשנה אחרונה, ונסתר כל היסוד.

ג

גם בלאו הכי אין לדמות כל העניינים, ובתוספות שבת דף מ"ד ע"א ד"ה מתוך, נדחקו לחלק דבמתו אמרינן (שם) מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי, ובממון אמרינן (שם קיז:) איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי. וכתבו לחלק בין ממון למת. אמנם בפרק מי שהחשיך (שבת קנג.) אמרינן גם גבי ממון אי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות. והרבה חילוקים דקים ופלוגתות בראשונים ז"ל בזה, וקשה לדמות שאר עניינים בזה. ולכן הוא חידוש מה שמדמה המרדכי בשם הר"מ מכס לפרק מי שהחשיך, כאשר באמת נתקשה הדברי חיים בזה, וכתב שרק הראשונים יכלו לעשות דמיון זה, לא אנחנו יתמי דיתמי.

והטו"ז בסימן רמ"ד (ס"ק ו) נתקשה דמה חילוק בין מכס למרחץ, ותירץ דכיון דמכס הוא על פי רוב עסק גדול, התירו לגמרי אף אם הוא עסק קטן. והוא כמו שאמרו בכל תקנת חכמים דלא פלוג רבנן בתקנתם.

אבל קשה להבין זה, דאילו היה מבואר בגמרא ההיתר של מכס, שפיר היינו יכולין לומר לא פלוג, כמו בכל תקנות חכז"ל. אבל כיון שאינו נזכר כלל בגמרא, היאך נוכל לחדש ולומר לא פלוג אחר חתימת התלמוד. ועכ"פ זה ודאי כי אנחנו לא נוכל לומר כן, כמו שכתב הדברי חיים.

ובמג"א סימן רמ"ד ס"ק י"ז מבואר דעיקר טעם ההיתר במכס הוא משום פסידא, דאף די"א דאסור שבות דשבות במקום פסידא (עי' סי' שז ס"ה), מ"מ שרי במכס דהוי כמציל מידם, כמו שכתב המרדכי, כלומר שלא ישתקע ממון ישראל ביד עכו"ם. וכעין זה כתב גם המהרש"ל בתשובה סימן ק'.

ונמצא דמה שכתב המרדכי לדמות לפרק מי שהחשיך, אינו אלא לסניף בעלמא, וא"כ אי אפשר לדמות כלל שאר ענינים לשם. ובלאו הכי כתב המג"א בסימן ש"ז ס"ק ז' וז"ל, ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותין, ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכז"ל. ומכל שכן שאין לדמות לשבותין שארי איסורין כמו חמץ וכדומה.

ד

ובעיקר הסברא אם להקל באיזה איסור דרבנן בשביל שלא יעשו איסור חמור יותר, הנה רואין אנו שבכל מקום החמירו חכז"ל בהרבה חומרות וגזירות לאסור את המותר לעשות סייג לתורה, אף שבודאי רוב החומרות מביאין הרבה בני אדם לידי חטאים גדולים.

וכבר כתבו הראשונים ז"ל (עי' שו"ת מהרש"ל סי' סה ושו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' ד ד"ה וא"כ) שהרבה אנשים הלכו לאבדון עבור חרם דרבינו גרשום באיסור שתי נשים, יען שלא היה בכחם להשיג גודל הטורח של היתר מאה רבנים להצילם מכבלי העיגון, אע"פ כן ראה רבינו גרשום מאור הגולה לגזור כן מחמת רוב הפרוצים המתעוללים בנשותיהם (עי' דרכי משה אבה"ע סי' א אות ט). וכן בגזירת שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל (נדה סו.; יו"ד סי' קפג), והוסיפו עוד בגזירת ה' (יו"ד סי' קצו סי"א), ולפעמים מחמת איזה חולשה אי אפשר לה להיות שבעה נקיים על כל טיפת דם כחרדל זמן זמנים טובא ואינה טובלת, וכבר היה לעולמים הרבה אנשים שעברו כמה פעמים ר"ל על איסורי כריתות על ידי זה, ואמרו חכז"ל במסכת יבמות דף ל"ז (ע"ב) שאמר רב מאן הויא ליומא. וקצר היריעה מהכיל לפרט בגזירות חז"ל שמרובין הן.

וידוע פירושו של המהרש"א (מכות כג: ד"ה תרי"ג) על מה שאמרו (עירובין יג:) נמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, דר"ל נמנו וגמרו, שמנו את המצות שהל"ת מרובין מהעשין והוי קרוב להפסד, וזה בתורה שבכתב. ואמרו ז"ל בגיטין דף ס' (ע"ב) לדעת רבי יוחנן דהלכתא כוותיה, שתורה שבעל פה מרובה יותר. וזה בהלכה למשה מסיני ובי"ג מדות שהתורה נדרשת, כמו שלמדו מהקרא (שמות לד, כז) דעל פי הדברים האלה, אבל בהחומרות שהחמירו אח"כ, המה מרובין הרבה יותר, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שורש הראשון, שאם נחשוב החומרות דרבנן יהיו לאלפים, ורובם ככולם המה לעשות משמרת וסייג לתורה.

ובודאי שהרבה אנשים מפסידים ע"י רוב החומרות, ולא בחנם עשו חכז"ל כן, ועל כרחך שראו שאי אפשר שתתקיים התוה"ק מבלעדי זה, כמו שאמרו בכמה מקומות (עירובין ו.; ק: ; חולין קי.) בקעה מצא וגדר בה גדר.

ואך במקומות מועטים בפרק מי שהחשיך ובמת (שבת מג: ; יומא פה.) התירו איסור דרבנן שלא יבוא לעבור על איסור דאורייתא. ופשיטא שאנחנו לא נוכל לדמות לזה, בפרט אחרי שרואין שברובא דרובא מהמקומות אין כן דעת חז"ל, ואנחנו לא נוכל לא להוסיף ולא לגרוע מדברי חכז"ל אפילו כקוצו של יוד.

ומה שהביא הדברי חיים מפסקי המהרי"א (תרומת הדשן ח"ב סי' קלח) שאין להקל מחמת חשש שיצאו חוץ לדת תורה. זה הובא גם ברמ"א סימן של"ד (ס"א), ואף שהט"ז (ס"ק א) פקפק, אבל הנקודות הכסף והחוות יאיר (סי' קמא) וכל הפוסקים אחריהם החזיקו בדעת הרמ"א והתרומת הדשן, ועיין חתם סופר יו"ד סימן שכ"ב.

ועיין חתם סופר חלק ששי סימן פ"ו במה שהתחילו לעשות שינוים בבית הכנסת, ואסר הכל. וכתב לבסוף (ד"ה ובע' נ"א) שאם אמר יאמר שאם לא יקילו להם איכא למיחש להמרת דת, לזה לא חשו חכז"ל, אלא חששו שישארו באמונת ישראל ויבנו במה לעצמם ואתי לאמשוכי ישראל אבתרייהו כצדוק ובייתוס בימי חכמי המשנה וענן ושאול בימי הגאונים, ואין אחריותן עלינו, עיין ברכות ס"ג ע"ב ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב וכו', עכ"ל.

ואנחנו ראינו בעוה"ר במדינה זו שברובא דרובא מהמקומות ממש באו לידי שכחת התוה"ק לגמרי ר"ל, והמשכיל על דבר ימצא כי עיקר סיבת הדברים היה מה שהתחילו להקל בכמה דברים בטענה זו להציל את השאר שלא יפרוצו יותר. וכן המה כל הפירצות שבדורינו, מתחילים בטענה זו שמקילים באיזה דברים לשם שמים כדי להציל את השאר, אבל לגמרי נהפוך הוא, שע"י שהתחילו בפשרות וויתורים להקל לאט לאט, עבירה גוררת עבירה עד שנפרץ במילואו לגמרי ר"ל. אבל אילו היו עומדין על המשמר שלא לעשות פשרות בקיום התוה"ק, בלי ספק היה חלק גדול מישראל חזקים בתורה ובמצוות בכל מקומות מושבותם. וזה ברור לכל הרוצה לידע האמת לאמיתו.

ה

ובדבר המאשין מצות שכתב הדברי חיים שאינו רוצה לגלות הטעם. לפענ"ד דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. שבתנינא (או"ח סי' א ד"ה ובענין) גבי המאשין ציצית גילה הטעם, כי ידוע אופני המאשין שמשתנים בכל עת, ומי יודע למחר מה יהיה. וטעם זה הוא גם במאשין מצות, כי אילו היה מגלה טעם האיסור, היה מקום לומר שיתקנו המאשין מאלו החששות, או היו מפלפלים בדבר. אבל דרך עשיית מאשין שמשתנה בכל יום, וההיתר נשאר, כמו שהוא באמת בזמנינו שנעשו מאשינן בהמצאות חדשות ואופנים שכל המתירין שהיו אז לא היו מתירין אלו שבזמנינו בשום אופן.

ועל דרך זה כתב בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן י"ג אות י"ב, שכל ההיתרים הנעשים ע"י תיקונים, שוב אח"כ התיקונים מתבטלים וההיתר נתפשט בלי שום תיקון כלל. ובסימן י' אות ג' האריך בזה, וכתב שכל היתר הנעשה בתיקונים, שוב נשתקעו אופני וסדר ההיתר ורק ההיתר נשאר במקומו, ונמשכין הרבה איסורין קלין וחמורין. ולולא נפתח פתח כחודה של מחט בההיתר, לא היו פותחים פתח כפתחו של אולם לפרוץ גדר התורה והמצוה. וכיוצא לזה נמצאים מכשולים הרבה אשר נתהוו ע"י קצת היתר בדבר, ואילו דורות הראשונים המה ראו אשר נתהוה ונמשך מההיתר, היו מכריזים ואומרים דברים שאמרנו לפניכם טעות הם בידינו, ולא נמצא אחד מעיר שיטה אוזן לדבריהם האחרונים מצוה בחזר"ת עכ"ל, יעיי"ש שהאריך בדברים אמיתיים.

ויודע אני שהמתחדשים מתפארים שהמאשינן שבזמנינו טובים מהראשונים, אבל לא מחכמה שאלו על זאת, וכתב כתב הפמ"ג ז"ל (בהקדמה ליו"ד) המורים מרובים והיודעים מועטים, ואלו המורים המרובים שאינם מהיודעים, דרכם להפוך דברי אלקים חיים על פי שכל הבעלי בתים, שכתב הסמ"ע (סי' ג ס"ק יג) שהיא הפוכה מדעת התורה, ולכן בראותם המצאות חדשות, ושאופה הרבה יותר בפעם אחת, הוא למראה עינם טובה מהראשונים.

אבל מי שיש לו לב מבין בגופי הלכות ומתבונן בהחששות והקילקולים הבאים מהחדשות, יודע ומבין שאילו היו רואין זאת הראשונים המתירים, היו צווחין ככרוכיא לאסרו.

ולא ראיתי להאריך בפרט זה, כי האיש הנלבב די לו במה שכתב מרן הקדוש ז"ל דברי אלקים חיים שהוא חמץ, ועוד הרבה גאונים וקדושים שאסרו גם אז כל אופני המאשין בהחלט. וכל הטעמים שכתבו לאסור על תמונת המאשין שנעשה אז, ק"ו בן בנו של ק"ו ששייכים על המאשינן הנעשים כעת, כמבואר להמעיין. ואין לסמוך על המקילין שהיו אז, כי לא ראו את אופני המאשין שבזמנינו, שברור שגרועים הרבה יותר.

ובדור הזה בודאי אין מי שיכול להכריע בדברים העומדים ברומו של עולם, והרוצים לסמוך על המקילים השכיחים בדור הפרוץ הזה בעו"ה גם בשאר ענינים, ואינם מפחדים מדעת הראשונים, ק"ו שלא ישמעו לדעת פעוט כמוני, והאריכות בזה אך למותר ולא באתי אלא להעיר, וד"ל.

והשי"ת ירחם ויוציאנו במהרה מאפלה לאורה, וישמחינו בשמחת ציון וירושלים בקדושה ובטהרה.

והנני ידידו דושת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים