שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן לד

<< אורח חיים סימן לג • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן לה >>

~ סימן לד ~

ב"ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד אהובי חתן אחי, הרב הגה"צ, חסידא ופרישא, בנש"ק אראלים ותרשישים, כקש"ת מוהר"ר יחזקאל שרגא הלברשטאם שליט"א האבדק"ק ציעשינוב יצ"ו.

אחדשת"ה באהבה רבה ...

ראשית, מה ששאל בדין מה שלפי משפטי המדינה אין לשחוט אלא סכום מצומצם, והשובי"ם שוחטים יותר במחבא, ומצד דינא דמלכותא עונשן גדול עד מאוד. והביא מתשובות מו"ה רבי שלמה קלוגער בספר האלף לך שלמה (יו"ד סי' א) שאוסר בהחלט בכה"ג, ומתשובות בר לואי (מהדו"ק, יו"ד סי' ב) שחולק עליו, והביא ראיה ממה דשוחטין בספינה (חולין יג:), והרי בספינה איכא ביעתותא דמיא כמבואר בש"ס ברכות (ל.) השכים לצאת מתפלל ואח"כ יקרא קריאת שמע, ופירש רש"י ז"ל (ד"ה בקרון) משום ביעתותא דמיא, ועל כרחך דבשחיטה לא חייש לביעתותא.

א

הנה הספר בר לואי אין בידי, אך כפי מה שהביא ראייתו, אין ראיה משם. דהך ביעתותא דמיא שכתב רש"י ז"ל, פירש הב"ח בסימן צ"ד (ד"ה ומ"ש וכן) דהוא משום יורדי הים באניות [וגו'] המה ראו מעשי ה' (תהלים קז, כג-כד), ומפורש שם בקרא אח"כ (כה) שהוא בשביל רוח סערה. וא"כ יש לומר דטרם שיצא לספינה איכא למיחש לרוח סערה שבים שהוא שם מילתא דשכיחא, ולכן צריך להתפלל בביתו, אבל בעת אשר הקם הסערה לדממה וישמחו כי ישתוקו (שם כט-ל), אין חשש גם בספינה בין לתפלה בין לשחיטה.

ומה שאמרו בחולין י"ג דשוחטין בראש הספינה, שם בא להשמיענו דלא חיישינן שיאמרו לשר של ים הוא שוחט, כמו שפירש רש"י (ד"ה בין) ותוספות (ד"ה בין), אבל לעולם איירי רק בעת שיוכל לכוין דעתו, ולא כל העתים שוות בספינה.

ובמג"א סימן פ"ט ס"ק ט"ז כתב דאיתא בגמרא (ברכות שם) היושב בקרון או בספינה ההולכים, חשוב כמהלך לענין זה. וכפי המובן הפשוט מדברי רש"י ז"ל דבספינה הטעם רק משום ביעתותא דמיא, אין ראיה לכאורה דיושב בספינה חשוב כמהלך. אך הפמ"ג שם ביאר דבספינה משום ביעתותא דמיא אי אפשר לעמוד, ועל דרך זה כתב גם החמד משה (ס"ק ג) שהביא במחצה"ש שם, דכוונת רש"י ז"ל למה לא יעמוד בספינה ויתפלל, דבקרון אי אפשר לעמוד שלא יפול, משא"כ בספינה יוכל לעמוד, לכן הוצרך לומר הטעם דמשום ביעתותא דמיא אי אפשר לעמוד, יעיי"ש.

וכן מוכרח שם בגמרא דף ל', דקאמר במאי קמיפלגי, מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מיסמך גאולה לתפלה עדיף, ואם בספינה אין הטעם בשביל שלא יוכל לעמוד אלא משום ביעתותא דמיא, אין טעם זה של תפלה מעומד עדיף שייך כלל לספינה אלא לקרון, ולמה שבק לבאר טעם פלוגתתן בספינה כמו שביאר בקרון. אבל לפי הנ"ל דאין טעם ביעתותא אלא על שלא יוכל לעמוד, א"כ שפיר דטעם זה של תפלה מעומד עדיף, הוא טעם מספיק לשניהם.

ולפי זה דמה שכתב רש"י ז"ל דבספינה איכא ביעתותא דמיא, הוא רק כשהוא עומד לא כשהוא יושב, ממילא דאין הוכחה כלל מחולין דשוחטין בראש הספינה, דאפשר לשחוט כשהוא יושב.

ואף שכתב הכנסת הגדולה (יו"ד) סימן כ"ד (הגב"י אות כ) להזהיר שלא לשחוט מיושב, מ"מ כתב הפרי חדש (הובא בבאר היטב שם ס"ק ג מהקונטרס אחרון, וראה הערה בשו"ע מהדו' מ"י שם) והפמ"ג בשפתי דעת אות ה' (ד"ה כתב), שאין זה אלא זהירות לכתחילה, ובדיעבד מותר.

ובשו"ת טוב טעם ודעת מהדורא ג' סימן פ"ז נשאל בשו"ב שהוא חולה על רגליו ולא יכול לעמוד ושחט בישיבה, ופסק שיפה עשה, דכיון שבדיעבד כשר, א"כ כשלא יכול לעמוד שעת הדחק כדיעבד דמי, וכשר אפילו לכתחילה. גם מחלק שם בין בהמות לעופות, דאך בבהמה שמונח על הארץ קשה להיות שוחט בישיבה, אבל עוף דאוחזו בידו מה לי עומד מה לי יושב, יעיי"ש. וא"כ גם בספינה, אם אין יכול לעמוד מחמת ביעתותא, הוא כחולה ברגליו ומותר לשחוט לכתחילה בישיבה, בפרט בעופות.

ובדעת קדושים (בהשמטות לגידולי הקודש סי' א ס"ק ז) העיר מתוספות זבחים נ"ה ע"ב ד"ה גובהה, דבשחיטת קדשים הוי מיושב, עיי"ש. ואם כן על כרחך צריך לומר בדברי הכנסת הגדולה, שאין זה אלא זריזות לדידן שנחלשו החושים וכח הזהירות, אבל לא לראשונים, וגם בשו"ע עדיין אין זכר מדין זה של שחיטה בישיבה. וא"כ בלאו הכי אין שום קושיא אף אם נצטרך להעמיד דין שחיטה בספינה שבש"ס ושו"ע (יו"ד סי' יא ס"ד) כששוחט בישיבה.

מיהו גם בלאו הכי קשה לדמות בזה מילתא למילתא, כי הכל לפי ענין הביעתותא עד היכן הוא מפסיד כוונת השו"ב שלא יוכל לכוון דעתו, כאשר יתבאר להלן.

והנה גם בתשובות מהרש"ם חלק ג' סימן ש"כ נשאל בכה"ג, והביא ראיה להתיר מירושלמי פרק ז' דבבא קמא הלכה ד', ראוהו שוחט ביער חזקה גנוב הוא וחייב על הטביחה, והשחיטה כשירה, יעיי"ש. ואין זה ראיה, דיער אין שם רואים ואינו מפחד, וגם הגאון מו"ה רבי שלמה קלוגער שהחמיר טובא בעיירות ששכיחא ביעתותא, מכל מקום בכפר דלא שכיח ביעתותא התיר. ובודאי דגם בכפר איכא לפעמים ביעתותא, ולא כתב שאין שם ביעתותא אלא דלא שכיח, ולא חייש למילתא דלא שכיחא, ומכל שכן ביער דלא שכיח כלל.

גם מה שהביא מהתוספתא פרק ב' דחולין (ה"ב) היה שוחט והרתית או שעף וכו' ושהה כדי שחיטת אחר פסולה, וכתב דאי אפשר להעמיד בידיו מרתתין שיש בה חשש דרסה, ועל כרחך דמיירי שהיה מרתת ומפחד אבל אין ידיו מרתתין, ואם לא שהה כשיעור כשר.

גם מזה אין ראיה כלל, דאפילו לפי פירושו שהיה מרתת ומפחד, אין ראיה שיהיה מפחד בשעה ששחט, אלא שבאמצע שחיטה בא לו איזה פחד ופסק אז מלשחוט עד שעבר הפחד, ואם לא היה בזה שיעור שהיה כשר. וגם אם נימא דמיירי שהיו ידיו מרתתין, אפשר לפרש בדרך זה שהורתת באמצע השחיטה, וכמו שאיתא בפוסקים (עי' שו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' ג) דשו"ב שידיו מרתתין לפרקים בעתים ידועים, כשר לשחוט כשאין ידיו מרתתין. וכן מה שכתוב אח"כ בתוספתא או שעף, מיירי בדרך זה שעף באמצע שחיטה, ולא בשעה ששחט.

ב

אמנם מה שהעלה להלכה דאם השו"ב אומר ברי לי שלא היו ידי מרתתין ושחט יפה, אין חוששין, בזה לכאורה דבריו נכונים, דלא גרע מהמבואר בשו"ע סימן א' סעיף ג' (ברמ"א) דאף מי שדרכו להתעלף ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן (ועי' חולין ג:).

אך מבואר בשמלה חדשה סעיף כ"ג שאין זה מותר אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא. וכן הנודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סימן א' הביא מדברי הרמ"א הנ"ל לענין שו"ב שידיו מרתתין, ואע"פ כן לא התיר לכתחלה אלא בדיעבד לענין הכלים. ובשו"ת בית שלמה יו"ד (ח"א) סימן י' ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד) סימן י' ועוד כמה אחרונים (עי' יד אפרים בהגה לרמ"א סי' א סוף ס"ה) החמירו יותר וחלקו על הנודע ביהודה מה שמדמה שו"ב שידיו מרתתין לדין המבואר ברמ"א בדרכו להתעלף, דהתם אינו רוב שמתעלף אלא שמתעלף לפרקים, דנגד הרוב אין עד אחד נאמן, וא"כ בידיו מרתתין שהעיד הלחם הפנים (סי' א ס"ק לה) שרובן דורסין, אינו נאמן. ויש אחרונים שמפלפלים בזה להאמין עד אחד נגד הרוב, אבל אין לסמוך על זה להלכה, ולא אוכל להאריך כעת בפלפול.

והנה המהרש"ם בתשובה הנ"ל שהתיר באמירת ברי לי, העיר שאין זה נגד הרוב ואין בזה רוב שיקלקלו. אמנם הגאון מו"ה רבי שלמה קלוגער בתשובה הנ"ל כתב שהוא בחזקת מקלקל, וזה נראה קצת דפליגי במציאות, אבל באמת אין זה פלוגתא דהכל הוא לפי ענין הפחד, כמו שכתבו הפוסקים (חו"מ סי' כט ס"א; סי' ל סוף ס"ב) לענין עדות מוכחשת, דכל מה שאפשר לתרץ העדים דבעת שראו אלו נשתנה הענין מהעת שראו אחרים, לא הוי עדות מכחשת.

אך מה שהחמיר הגאון מו"ה רבי שלמה קלוגער בשחט בעיר אף במקום דליכא ביעתותא משום לא פלוג, זה תמוה, דלא פלוג לא שייך אלא בתקנת חכמים ז"ל, אבל לא בזה שאין לו שום רמז בש"ס וראשונים אלא מכח סברא, והלא חשש העילוף מבואר בגמרא (חולין ג:) ורבינא חייש לעילופי, ואף על פי כן גם במי שדרכו להתעלף מהני אמירת ברי לי ולא מחמרינן משום לא פלוג.

וביד מלאכי (ח"א) סימן שנ"ח הביא מהמהר"י ווייל (סי' סה) דלא אמרינן לא פלוג, אלא במילתא דהוי תנאי בית דין ונתקן במנין מחכמי כל ישראל, אבל בדלא ניתקן אלא במדינה אחת, איכא למימר דלא ניתקן אלא היכא דשייך אותו הטעם בלבד. ומכל שכן כשאין שום תקנה.

ונראה דמה שכתב (מהרש"ק) לא פלוג, הוא רק לשון מושאל, והטעם שהחמיר בעיר בכל מקום, שלא יתחלף ממקום למקום ויבואו לידי מכשול.

ובהיתר אמירת ברי לי של השו"ב שכתבתי למעלה, צריך לדקדק שלא יהיה להשו"ב נגיעה בדבר, כי הוא דבר שצריך הבחנת הלב, ומבואר בשו"ע סימן י"ח (סי"ח) שלא יטול יותר מן הכשירות אלא דבר מועט שמא יטנו לבו מחמת נגיעה, וא"כ גם בדין זה הוא כן, שצריך לראות שלא יהיה חשש נטיית הלב באמירת ברי לי.

ולדינא נראה לפענ"ד שאי אפשר לעשות כלל מוחלט בענין זה, אלא הכל תלוי לפי ראות עיני המורה. כי אין לנו ראיה ברורה מהש"ס ומהראשונים לא לאיסור ולא להיתר, אלא מכח סברא, ובמקום פחד גדול שאימת השוטר תקיפה בעונש חמור אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, ואי אפשר להסתתר ממנו, או שהשו"ב הוא בטבע בעל פחדן גדול שמפחד מאוד אפילו מדבר קטן, אזי יש לחוש למכשולות. שאף שאינו דומה לגמרי לעילוף המוזכר בש"ס, כי ענין העילוף הוא שסר כחותיו והרגשותיו לגמרי מחמת ראיית הדם, כפי שהביא התבואות שור (סי' א ס"ק א) על זה מהגמרא (נדרים פז.) נתעלף ומת, מ"מ גם גודל הפחד והבהלה מסיר דעת האדם, בפרט עכשיו שדעתנו קצרה, ויוכל לבא למכשולות ח"ו.

אמנם במקום שהוא דינא רפיא ואין הפחד גדול, ורואים בחוש אצל השו"ב שאינו מפחד בטבעו כל כך, ויוכל לכוון דעתו כראוי [כמו שגם בעילוף המוזכר בש"ס, הוא תלוי בטבעיים כמבואר בגמרא (חולין שם)], זה ודאי עדיף יותר ממי שדרכו להתעלף, כיון שרואים בזה שאין דרכו להתפחד, ואין חשש.

ובדרך זה אפשר להשוות דעת כל הגדולים המקילין והמחמירין, שאין פלוגתא בעיקר הסברא, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה.

אך דא עקא שאין זה במדינתכם כעת כאשר היה מלפנים שאירע דבר זה דרך מקרה באיזה מקום, והיה אפשרות להתיר לפי ראות עיני הבית דין במקומו, אבל עכשיו הוא דבר הנצרך בכל המדינה, ואם יתפשט ההיתר יעשו כן בכל מקום, כי יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין (פסחים לז.), וכבר התירו פרושים את הדבר, ויפוק מיניה חורבא. כי ודאי יש מקומות שהוא בהלה גדולה ובאופן שאין להתיר.

גם יש מקומות שאין כח בית דין יפה, כי מנהגי הקהלה מתנהגים שלא כדת, ומורא הקצבים והמנהלים על השו"ב יותר מהמורא בית דין, וכל שכן ממורא שמים. גם יש מקומות שגם השובי"ם אינם כראוי על צד היותר טוב וצריכים השגחת הבית דין, ובדברים שבצנעה אי אפשר להיות השגחה, וכמו שמכוסה מעיני הערכאות מכוסה גם מעיני הבית דין.

ועיין תוספות כתובות כ"ח ע"ב ד"ה בית הפרס, דאף דספק טומאה ברשות הרבים טהור, מ"מ לא טיהרו חכמים אלא כשהוא באקראי, אבל בדבר שישאר כן לעולם לא רצו לטהר. ובפרט בשחיטת בהמות דצריך גם השגחה על הקצבים, וכשבא הבשר ממקום נסתר קשה יותר ההשגחה.

ג

ומה ששאל עוד לענין הקצבים שמכרו בשר הרבה יותר ממה שהתיר לשחוט, ושאל אותם מאין להם בשר כל כך, ואמרו שהשו"ב שוחטים במחבא, והשובי"ם הכחישו שהוא שקר ולא שחטו במחבא, וגם היא קלא דלא פסיק שהקצבים מביאים בשר משו"ב שנאסר מהרב המרא דאתרא שלו. ופעם אחת שחטו בהמה קטנה במטבחיים שלא הספיק אפילו ליומא, וקנה אחד בשר אחר כמה ימים, ושלח השליח בית דין לראות בהמקולין, ולא הניחו הקצב ליכנס לראות ועוד ביזה אותו, ושוב רצה להעמיד נאמנים שישגיחו על הבשר מהזביחה עד המכירה ולא רצו הקצבים לקבל נאמן, ועל ידי זה הכריז על הבשר שהוא אסור.

אין ספק שאיסור זה הוא כדת וכהלכה, והאוכל מבשר הקצבים האלו טרם שיהיה משגיח כראוי, הוא כאוכל נבילות וטריפות ר"ל.

והנה מעיקר הדין אם לקח בשר מסתם בני אדם, אף שאינו חשוד כלל אלא שאין יודעין בו בבירור שהוא מוחזק בכשרות, הוא פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל (הל' מאכ"א פי"א הכ"ה), ובשו"ע יו"ד סימן קי"ט (ס"א) הוא פלוגתת המחבר והרמ"א, שהמחבר פסק כהראב"ד שאך על החשוד אין לסמוך עליו, והרמ"א ז"ל פסק כהרמב"ם שאף ממי שאינו חשוד אסור לקנות אפילו איסור דרבנן, יעיי"ש בש"ך ס"ק ג'. והטו"ז שם (ס"ק ב) כתב לנהוג כדעת הרמ"א בפרט שאנו רואין קלקול הדורות ולא אכשר דרי.

הן אמת שמדברי הש"ך (ס"ק א) נראה שנוטה להקל וכדעת המחבר, אבל התבואות שור בבכור שור מסכת עבודה זרה דף ל"ט (ע"ב) מכריע דבאיסור דאורייתא כגון בשר וכדומה, אסור מצד הדין, וכדעת הרמ"א, ובאיסור דרבנן, אסור מצד התקנה, שהוא תקנת קדמונים במדינתו בחרם שאין לקנות מכל אדם יינות וגבינות וכדומה שהוא מדרבנן, כי אם כשיש בידו כתב הכשר ממורה הוראה שחקר על המאכל ועל המשקה ההוא אם נעשה בכשרות. ובבית לחם יהודה ריש סימן קי"ט (ס"ק א) כתב כעין זה, שתקנו בפנקס הארצות שאף ממי שמוחזק בכשרות אין ליקח שום דבר מאכל, אלא א"כ יש בידו כתב הכשר מהאב"ד.

ובנידון דידן דמיירי מלקיחת בשר שהוא בשביל חשש נבילה וטריפה דאורייתא, אף בלי התקנה אין לנו אחר הכרעת התבואות שור שהכריע מצד הדין כדעת הרמ"א ז"ל שפסק כהרמב"ם.

ועוד דאף לדעת הראב"ד שפסק המחבר שאין איסור ליקח אלא ממי שהוא חשוד, מ"מ כתב המהרשד"ם בתשובה יו"ד סימן צ' (ד"ה ולענין ששאלת) דמי שנפק עליו קלא דחשדא, אפילו דלא אתחזק בודאי, ויש אמתלאות ורגלים לדבר שנחשד, יודה הראב"ד ז"ל שאסור ליקח ממנו. ובערוך השלחן סימן קי"ט אות כ' כתב, כלל גדול צריך לדעת דכל דיני חשוד שבסימן זה ובשאר מקומות שבש"ס ופוסקים, אין הכוונה דוקא שיתקבל עדות בבית דין שזה האיש עבר עבירה זו, דבכה"ג גם לעדות פסול, אלא אפילו חשדא בעלמא שיצא עליו קול, קלא דפסיק או קלא דלא פסיק, מקרי חשוד, והביא ראיות לדבר, יעיי"ש. ובתחלת דבריו שם סימן קי"ט כתב איזה פרטים בהלכה זו אשר יש לפלפל עליהם טובא, אבל בפרט זה הביא ראיות ברורות. וגם מדברי הרשד"ם הנ"ל נראה ראיה לדבריו, ועוד ראיות מכמה פוסקים ראשונים ואחרונים ואין להאריך.

ואם כן הקצבים האלו שיצא עליהם קלא דלא פסיק שהביאו בשר הנאסר, נקראו חשודים אף לדעת המחבר והראב"ד, ובפרט שאין לך רגלים לדבר יותר מזה שלא הניחו השליח בית דין ליכנס, שבזה הראו לדעת שחשדא גדולה עליהם, ופרקו מעליהם עול השגחת הבית דין, שזה פירצה גדולה שאין לשער, ולכל הדיעות אסור לקנות מהם בלי משגיח כראוי, וקו"ח אם המה קלי הדעת, כמו ששכיח רובא דרובא מהקצבים שבזמנינו.

ד

וקדושת זקיני בייטב פנים בדרשות לשבת הגדול אות י"ב כתב באמצע הדרשה וזלה"ק, צריך לעשות משמרת וסייג לתקן מקולין מיוחד בכשרות, ואיש נאמן עומד על גביהן להשגיח על זה בעינא פקיחא שיהיה הכל כדת גם בעניני ניקור ודומה לזה בענין הדחה תוך ג'. ולא תאמר הלא לא כדורות הראשונים דורות האחרונים, בימים הראשונים היו טובים ויראים יותר, ומה נשתנה היום לתקן ולחוש על מה שלא חשו הראשונים וסמכו על חזקת כשרות. דזה אינו, דתשובתו בצדו בשביל שהדורות הראשונים היו הכל יראים ושלמים וחרדים לדבר ה', עד שלא היה ראוי לחוש על שום אדם אפילו מכשול שוגג, לא כן עתה כי המצא תמצא מבני עמנו אשר לא כן, ועניני מלאכת הבשר לכל מסור, על כן אפילו מה שאכלו אבותינו הראשונים, ראוי לנו שלא לאכול כי אם בעשות משמרת וסייג וגדר שיהיה כשר בודאי בלי שום ספק, עכ"ל הקדוש, יעיי"ש שהאריך עוד.

ודרשה זו אמרה בעת אשר העמיד מקולין בסיגעט, אשר ממש מסר נפשו על הדבר, כי הקצבים השליכו עליו בלילה לתוך ביתו בדרך החלון אבן גדולה כדי להמית ר"ל, וניצל כמעט בדרך נס. גם בעיר היה לו כמה מתנגדים בזה, כי היו הרבה קלי הדעת וכדומה, אבל הוא לא נח ולא שקט בכל זאת, עד שעלתה בידו להעמיד משגיח כראוי, עד היום הזה.

ובמה שכתב שאין ראיה מדורות שלפנינו, זה מבואר גם בטו"ז שלפי קלקול הדורות צריך להחמיר יותר שלא להאמין לסתם אדם. והמהר"ם שיק בתשובה חלק יו"ד (ריש) סימן א' כתב שעכשיו שהתורה והיראה מתמעטים, והקלות כציץ השדה כן יציץ בעוה"ר, כמעט פסקה חזקת כשרות מסתם ישראל.

ולפענ"ד הוא מוכרח מש"ס ופוסקים, שהרי מקור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל אם יש לסתם אדם חזקת כשרות, הוא מגמרא עבודה זרה דף ל"ט (ע"ב) דתניא אין לוקחין בסוריא וכו', ועיין רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י"א הלכה כ"ה ובכסף משנה ובלחם משנה שם טעם פלוגתתם, דהרמב"ם סובר דסוריא לאו דוקא אלא כל חו"ל בכלל, וכל שכן הוא, ולא בעי לאפוקי אלא ארץ ישראל בזמן שהיה כולו לישראל, ובזמן הזה אף ארץ ישראל דינו כחו"ל. וראב"ד ז"ל סובר דסוריא דוקא, בשביל שהיו חשודים, אבל שאר מקומות שאינם חשודים לא.

והנה אי אפשר לומר דסוריא היה אז מקולקל לגמרי, כי היו דרים שם תנאים ואמוראים, ובמקום שהיו רבנן ותלמידיהון בזמן התנאים היה הרבה תורה ויראה. גם מצד הסברא, אלו היה מוחזק שכלן או אפילו רובן חשודים למכור דברים האסורים, לא היה צריך להשמיענו שאין לוקחין שם מסתם בני אדם, דפשיטא כל דפריש מרובא פריש. ועל כרחך שהיה רק חשדא מצוי שם באופן שחששו חז"ל במיעוט המצוי, ולא נתנו שם חזקת כשרות לסתם בני אדם.

ועיין תוספות שבת דף י"ג ע"א ד"ה רבא, דאף דרוב עמי הארץ מעשרין הם, ומה שאמרו בסוטה (מח.) שלא היו מפרישין, צריך לומר שלא היו מפרישין כולם, מ"מ חשו למיעוט בדמאי יותר מבמקום אחר, משום שהוא מיעוט דשכיחא טובא. וא"כ על כרחך צריך לומר שבשאר ענינים שהתירו חכז"ל ליקח מסתם אדם, נתברר להם שלא היה החשדא אפילו כדרך מיעוט השכיח, כי גם בדמאי לא היה החשש אלא עבור מיעוט השכיח. וזה דעת הראב"ד בהשגותיו שכתב דלא חשידי.

ומשום הכי גם לדעת הראב"ד אי אפשר לומר דכללא כייל דבכל מקום יש חזקת כשרות, דהרי סוריא יוכיח, והדברים סתומים בגמרא הגבול בזה למה חששו בסוריא. אבל מדחזינן בדמאי שחששו למיעוט המצוי אף היכא דרובא בכשרות, תו אי אפשר להקל יותר גם במקומות אחרות, וילמד סתום מן המפורש.

ובזמנינו שרבתה המכשלה והקלות רח"ל, והתורה והיראה נתמוטטה בדיוטא התחתונה, לא עדיפי מסוריא. ובעוה"ר אין הנחשדים מיעוט המצוי אלא רוב המצוי, ואין לנו לסמוך על חזקת כשרות אף לדעת הראב"ד ז"ל.

ה

והפני יהושע בגיטין דף י"ז (ע"א סוד"ה תוספות בד"ה משום בת אחותו) חקר על חזקת כשרות מה טיבה, דילמא מבטן אמה לעולם לא היה לה חזקת כשרות. וכתב דעל כרחך משום דאזלינן בתר רובא, ורוב ישראל המה בחזקת כשרות, וכל דפריש מרובא פריש, והוא חזקה מחמת רוב, יעיי"ש. והנודע ביהודה מהדורא קמא אבן העזר סימן ס"ט (ד"ה ריעותא) כתב לענין זנות, שיש שני טעמים לחזקת כשרות. חדא החזקה מתולדה, שהרי לא נולדה זונה. גם הוי חזקה מחמת רובא, שרוב נשים כשרות, ואזלינן בתר רובא דאשה זו מרוב נשים ולא זינתה.

הן אמת שתמהתי לכאורה על הפני יהושע שכתב שאין שום טעם לחזקת כשרות אלא מחמת רוב, ממה שכתבו התוספות במסכת חולין דף י"א ע"ב ד"ה כגון שהיו וכו', ועוד הוה מצי למידק דלמא משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת. ולדברי הפני יהושע אין זה דחיה, דאף אם הוא מחמת חזקת כשרות, עדיין מוכרח דאזלינן בתר רוב, כיון דאין החזקה אלא מחמת רובא. ושוב מצאתי בשערי תורה כללי חזקה כלל ח' פרט א' (סוף אות ב) שעמד בקושיא זו, ולא תירץ מאומה.

ולפענ"ד אחר ההתבוננות לא קשה מידי מכמה טעמים, חדא שהרי הפני יהושע לא אמר זה אלא בסתם ישראל, אבל לא במי שמכירין אותו מעולם לירא וחרד והוחזק מצד מעשיו. שהרי גם הרמב"ם ז"ל שסובר שאין סומכין בלקיחת מאכלים על חזקת כשרות, לא אמר זה אלא בסתם ישראל, אבל לא במי שמכירין אותו היטב שמוחזק מצד מעשיו, באופן דליכא למיחוש לערומי קמערים, כמבואר כל זה ברמב"ם ושו"ע.

ובפרט בזמן הש"ס שאף בדיני ממונות שצריך שני עדים כשרים מן התורה, מבואר בכתובות דף פ"ה (ע"א) שאמר דבת רב חסדא קים ליה בגווה. וזמנין העיד רב פפא לפני רבא אשטרא דפריעא הוא, אמר ליה איכא אינש אחרינא בהדיה דמר, אמר ליה לא, אמר ליה אע"ג דאיכא מר, עד אחד לאו כלום הוא. אמר ליה רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא, בת רב חסדא קים לי בגווה ומר לא קים לי בגוויה, יעיי"ש. הרי דמי שהוחזק אצלם בידיעה ברורה, חשבו לזה חזקה מבוררת יותר מכל חזקות כשרות דעלמא, אפילו נגד רב פפא. וזה ודאי אין חזקה מחמת רוב, שאין דנין כן בכלל ישראל כי אם באותו היחיד דקים ליה בגוויה.

אך הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ד ה"ב) והרא"ש (כתובות פ"ט סי' ו) כתבו, והובא בטור חו"מ סימן ט"ו (ס"ה), שעכשיו אין לסמוך אסברתינו, דהאידנא לית ליה לדיין למימר קים לי בגוויה, דלא בריר לן קים לי בגוויה היכי הוא, יעיי"ש.

ונראה שזה רק בדיני ממונות שהקפידה התוה"ק אשני עדים דייקא, וצריך שיהיה ידיעה ברורה כל כך כמו שני עדים, משא"כ באיסורין דמן התורה עד אחד נאמן באיסורין (חולין י:), נוכל לסמוך על זה שהוחזק אצלנו מצד מעשיו בידיעה ברורה, כמבואר בפוסקים ואין להאריך. ואין זה בכלל חזקת כשרות דעלמא אף לדידן, ומכל שכן בזמן הש"ס כמבואר לעיל.

ואם כן שפיר כתבו התוספות דכיון דהש"ס (חולין שם) דחיק ומוקים אנפשיה לאוקמא קרא בגוונא חדא, כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים, איכא לאוקמי גם בגוונא שמכירין את האם שהוחזקה בצדקתה מצד מעשיה, באופן שלא נצטרך לסמוך על הרוב. והוא מדוקדק קצת בלשון, שכל הפוסקים קראו לחזקה זו חזקת כשרות, וכאן שינו התוספות וקראו חזקת צדקת. ולפי הנ"ל מובן הוא, מכיון שהוא יותר מסתם חזקת כשרות, יען שמכירין בצדקתה. וקצת יש ליישב בזה קושיית המהרש"א (חולין שם ד"ה בד"ה כגון), יעיי"ש ודו"ק.

עוד יש לומר בכוונת התוספות דמצי לאוקמי משום דאזלינן בתר חזקה, דאף דזה הוי ג"כ מחמת רוב, מ"מ כיון דנתוסף עוד רוב דחזקת כשרות שלא זינתה, על הרוב דאף שזינתה רוב בעילות אחר הבעל, והוי תרי רובי, ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש אף רבי מאיר דחייש למיעוטא (עי' יבמות קיט:), וא"כ אין ראיה דאזלינן בתר רובא שאינו אלא רוב אחד ואין שם מיעוטא דמיעוטא. ואפשר ליישב גם בזה קושית המהרש"א (שם) דרך הפלפול, אלא שאין הזמן גרמא להאריך כעת בפלפול.

ו

והעיקר מה שנראה לענ"ד להלכה בחזקה זו, על דרך מה שכתב בתבואות שור סימן כ"ט (ס"ק א) לחלק בספק טריפות, דאמרינן (חולין ט.) נשחטה הותרה, ובספק דרוסה או ישב לה קוץ בושט, דבזה הוי חזקת כשרות מחמת עצמה, דודאי בשעה שנולדה לא הוה דרוסה ולא היה לה קוץ, והוי חזקת הגוף משעה שנולדה. משא"כ בשאר טריפות כמו מים בראש או ספק נקובה, שאפשר שנולדה כך ואין לה חזקת הגוף, על כרחך שהוא חזקה מחמת הרוב, דרוב בהמות כשירות, יעיי"ש באורך.

וכמו כן בנידון דידן, דהיכא דאנו דנין אם נעשה מעשה הזנות ר"ל, ועל זה בודאי יש לה חזקה מתולדה, דבשעה שנולדה בודאי לא זינתה עדיין, כמו שכתב הנודע ביהודה, שפיר כתבו התוספות דאיכא לאוקמה בחזקת כשרות. שלנגד החשש דילמא לאו אביו הוא, צריך לומר שנעשה מעשה הזנות ר"ל, ועל זה יש לה חזקה מתולדה.

משא"כ היכא שאנו דנין אם לסמוך אחזקת כשרות ליקח ממנו דבר מאכל, בפרט היכא דאיכא חימוד ממון וטורח, שאין הסמיכה אלא שמחמת יראת חטא ויראת שמים לא יכשיל את חבירו, בחזקת כשרות כזה קשה טובא קושית הפני יהושע, שאין לנו חזקה אף מתולדה אם היה בו יראת שמים, והכתוב (בראשית ח, כא) צווח כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ודרשו חכמינו ז"ל (ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה) משננער לצאת ממעי אמו, ובגמרא יומא דף פ"ג (ע"א) מבואר דאף כשעדיין בבטן אמו קרא עליה זורו רשעים מרחם (תהלים נח, ד). ואדרבה ליראת שמים ויראת חטא צריך להתחנך הרבה במעשים טובים, ואין לנו על זה שום חזקת הגוף מעולם. ואף דבשעה שנולד לא חטא עדיין במעשה, מ"מ במה שלא עשה עבירה כשלא היה סיפוק בידו לעשות, בזה לא הוחזק שאינו נחשד כשיבוא לידו ויהיה גם חימוד ממון לעבור העבירה, ואנו דנין רק אם הוא חשוד לאותו דבר, כי אסור ליקח מהחשוד, ועל זה אין לנו שום חזקה, וזה ברור. ודברי השערי תורה בזה (עיי"ש אות ט) אינם מובנים כלל.

והרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ב' מהלכות גירושין (הכ"א) דישראל רוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מכל העבירות, מ"מ כתב הוא ז"ל בהלכות מאכלות אסורות (שם) שאין לסמוך אחזקת כשרות דסתם ישראל, דמה שכתב בהלכות גירושין הוא בהסיר המונע מניעת היצה"ר, אבל בעוד שיצרו שולט מבואר בגמרא תמיד דף ל"ב (ע"א) ששטנא נצח, פירש רש"י ז"ל (ד"ה אמרו ליה) אתם רואים בכל יום שהשטן מנצח ומטעה בני אדם, יעיי"ש. ואיתא בגמרא סוכה דף נ"ב (ע"א) שהיצר הרע מניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל.

ומוכרחים דברי הפני יהושע, שאין זה חזקה אלא מחמת רוב דרוב בני ישראל כשרים.

וא"כ הא תינח בזמנם שהיה באמת כן, ועיין ישמח משה פרשת כי תבוא (ד"ה א"י והיה כי תבוא) שבזמנו היו רוב ישראל כשרים, זולת בחטאת נעורים שנכשלים הרבה ר"ל, יעיי"ש. ורוב המדינות אשר עכשיו כבר נשכח שם לגמרי דת ישראל, היו אז מלאים תורה ויראה, כנודע שבמאה השנים האחרונות התחילה הירידה הגדולה ר"ל, עד שעכשיו בימינו אלו בעוה"ר אף במקומות מועטים מאוד שיש שם עדיין הרבה עוסקי תורה ויראה, מ"מ גם שם על פי רוב אותן שנתפסו בקלות ומכשולות והרבה אבות נזיקין הן ודומיהם, המה המרובים רח"ל, ואינהו נפישי טובא, והאיך אפשר לומר עכשיו חזקה מחמת רובא בכשרות. אדרבא אם נלך אחר הרוב לומר כל דפריש מרובא פריש, איכא חזקה להיפך, ובטלה חזקת כשרות לכו"ע.

ובב"י אבן העזר סימן י"ז (ד"ה ובארחות חיים), הביא בשם הרמ"ה לענין חזקה המבוארת בש"ס (גיטין סד:) שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, דהני מילי בדורות הראשונים, אבל האידנא דנפישא חוצפא ופריצותא בעלמא, איתרע חזקה זו ואינה נאמנת, ופסק כן להלכה ברמ"א שם סעיף ב'. הרי שאף שחזקה זו מבוארת בש"ס בסתם ולא חילקו בין מקום למקום, מ"מ אחר שראו קלקול הדור בזה, נשתנה החזקה, אבל עדיין לא היה אז הקלקול בשאר איסורין. וק"ו בימינו אלה שרבתה המכשלה בכל עניני הדת תוה"ק, בודאי שאין ללמוד מדורות הראשונים.

ובשבת דף ק"כ (ע"א) שפסקו אנשי אמנה במשא ומתן, ובדברי תורה היו נאמנים, שלא היו מתהללין על שקר, כפירוש רש"י ז"ל שם (ד"ה בדברי תורה). והנך רואה שאף בזמן הש"ס ובזמן הבית שהיה להם נאמנות הרבה בדברי תורה, מ"מ בדבר הנוגע למשא ומתן לא היו נאמנים. ומה נאמר ומה נדבר עכשיו שפסקה האמנה גם בדברי תורה, ובעוה"ר מתהללין על שקר אף שבביתם אין לחם ושמלה (עי' שבת שם), לא תורה ולא יראה, וקל וחומר בדבר הנוגע למשא ומתן שאין להאמין.

ואנו רואים בחוש במדינתנו שת"ל מתוקן הדבר, ויש משגיחים על הבשר מתחלת הזביחה עד לאחר המכירה, ואע"פ כן עושין הקצבים כל טצדקי, והרבה פעמים נתברר מה שרוצים הקצבים לעשות בסתר באיזה אופן שלא ירגישו המשגיחים להכשיל הבריות עבור הנאה מועטת. וכמה פעמים רואים אף בקצבים שמתנהגים בדרכי התורה והיראה בכל ענינים על צד היותר טוב, ובענין מכירת הבשר שהוא נוגע למשא ומתן שלו הוא נחשד, וק"ו בהקלים והריקים גם בשאר עניני דת תוה"ק, ואך יען שיש משגיחים מרגישים במעשיהם. ובמקומות שאין השגחה כראוי אינם יודעין זה, יען שהקצבים עושים מה שלבם חפץ ומאכילים נבילות וטריפות רח"ל, ולא חלי ולא מרגיש שום אדם מחמת חסרון ההשגחה.

ז

והנה כתב במכתבו על זה שהרב המרא דאתרא יוכל לאסור דבר המותר. ואין זה נפקא מינה פה, כי לא אסר בזה דבר המותר, אלא דבר האסור בלאו הכי מצד הדין.

ובתשובות אריה דבי עילאה (יו"ד סי' א) שהוא מהסוברים שאי אפשר לאסור דבר המותר לגמרי בלא הסכמת הצבור, מ"מ כתב שאין זה אלא בדבר המותר לכל הדיעות, אבל היכא דיש פוסקים מחמירים, אף דלית הלכתא כוותיה, יוכל החכם לאסור כדעת אותן הפוסקים. וק"ו בנידון דידן שכבר ביארתי שכן הוא העיקר בפוסקים שאין לסמוך כלל בכה"ג על חזקת כשרות. ומכל שכן בהקצב הזה שאיתרע חזקת כשרות מהטעמים הנזכרים למעלה, ואסור ליקח בשר בלי השגחה מתחילה ועד סוף, באופן שלא יהיה באפשרות להקצבים לעשות שום רמיה ח"ו להכשיל.

וחוץ ממה שנאסר מעיקר הדין, כבר העיד עלינו התבואות שור שהבאתי (אות ד), שיש על זה חרם הקדמונים שלא ליקח שום דבר מאכל משום אדם, זולת אם יש לו הכשר מהמורה הוראה שחקר ודרש על המאכל ההוא אם נעשה בכשרות. וא"כ היכא שהרב המרא דאתרא עומד וצוח שאי אפשר להעיד על כשרות המאכל ההוא אם לא בהשגחה כראוי, הנה כל הקונה מזה הוא קונה מקח רע לעצמו את החרם הקדמונים, שכתבו הראשונים ז"ל שחרם הוא אותיות רמ"ח, יען ששולט על כל רמ"ח אבריו של האדם ר"ל (עי' מו"ק יז.). וכל אשר בשם ישראל יכונה האיך לא יחוש לנפשו מאיסורים חמורים כאלה של נבילות וטריפות וחרם קדמונים. ומי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים (ישעיה מב, כד), הלא החטאים כאלה בנפשותם.

וכבר כתב מרן הקדוש ז"ל בדברי חיים (ח"א יו"ד סי' ז) שאלו המדינות שיצאו מן הדת לגמרי רח"ל, היה על ידי שלא נזהרו מקודם במאכלות אסורות כראוי, ונכשלו רח"ל. וכל המסייע להעמיד משגיחים כראוי אצל מכירת הבשר מתחילה ועד סוף, אשרי חלקו וזוכה ומזכה את הרבים.

והשי"ת ירחם ויטה את לבב עמו בני ישראל לתורה ויראה, ויצילנו מכל עקתין בישין, ונזכה לראות במהרה בישועתן של כל ישראל ושמחתן, אמן סלה.

והנני ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים