שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן ל

<< אורח חיים סימן כט • שו"ת דברי יואל • אורח חיים סימן לא >>

~ סימן ל ~

ב"ה, אור ליום ועש"ק תולדות תשח"י

שלום וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הה"צ חסידא ופרישא, ותיק מלא עתיק, חריף ובקי טובא, כש"ת מוה"ר אברהם יצחק הכהן שליט"א, בירושלים תובב"א.

אחדשת"ה באהבה רבה, קבלתי מכתבו עוד טרם הימים הקדושים, אבל מחמת טירדת הימים הנוראים, בצירוף שאר טירדות עצומות אשר אני מסובב, גם איזה שבועות לא הייתי בקו הבריאה, ולזה נשארו כל המכתבים בלי תשובה, והנה גם כעת אני מוטרד מאוד בלי שיעור וערך, אבל ראיתי עכ"פ להשיב לו בקיצור נמרץ על כל שאלותיו.

א

מה ששאל האיך לסדר תשובה לאחד שעשה מעשים נוראים ר"ל ועוונות עצומות אשר תסמר שערות אנוש לשמוע כאלה, כפי אשר הזכיר במכתבו. מה אוכל להגיד בזה, הנה ידוע לכל כי עיקר התשובה היא חרטה גמורה מעומקא דליבא, לקבל בהחלטה ברורה שלא ישוב עוד לכסלה, ולבקש מחילה וסליחה בלב נשבר ונדכה בשפיכת הנפש בבכי ובתחנונים לפני מלך מוחל וסולח המרחם על הבריות. וראשית הכל הוא עזיבת החטא בכל אופן ואופן, ולברוח מכל סיבה וסיבה שיוכל להביא ח"ו לידי אותן העוונות כבורח מן הארי, וליזהר משחוק וקלות ראש ושאר דיבורים אסורים, ומכל חשש של מאכלות אסורות וכדומה, וזהו עיקרי הדברים.

אמנם אע"פ כן מבואר בספרים הקדושים (עי' רוקח הל' תשובה) תעניתים וסיגופים לכפרת עוונות ולתקן כתמי הנפש, בפרט לעוונות חמורות כאלה, אבל מה נעשה בדור החלש הזה אין בכוחינו להחמיר בתעניתים וסיגופים, ובפרט לעוונות מרובות וחמורות כאלה לא יספיקו השנים. וכבר כתבו דאם אי אפשר בתעניתים וסיגופים, יפדה עכ"פ בממון.

וביו"ד סוף סימן קנ"ח הביא הרמ"א ז"ל מתרומת הדשן (סי' קנח) במומרים שמטמעים עצמם בין העכו"ם לעבוד עכו"ם כמותם, אם בא לשוב לא החמירו עליו, שקשה לפרוש מהם, וחיישינן שלא יחזור לסורו, עיי"ש. וממה נפשך, אם ח"ו לא יהיה עזיבת החטא כראוי, אין שום תועלת בתעניתים וסיגופים, ואם יעזוב חטאיו בשלימות ויקיים כל ימיו וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה) בשפיכת לב לפני הקב"ה, כנז"ל, הנה עשה עכ"פ עיקרי הדברים, ועל זה גופא ירבה בתפלה ותחנונים לפני הקב"ה שיעזרהו להנצל מהיום ולהלאה מכל דבר רע ר"ל, ולזכות לתשובה שלימה.

ומהראוי שיתענה עכ"פ איזה תעניתים כפי מה שיוכל לשער בכחו, או עכ"פ תענית שעות, גם יצמצם במאכל ובמשתה כפי כחו. ומספר התעניתים המבוארים בספרים הקדושים על כל חטא וחטא, לפי מספר החטאים יפדה בממון, ועיין בתשובות דברי חיים או"ח סימן ל"ד.

ב

ושיעור הפדיה לתענית שכתבו ח"י צאל, וכתב הרמ"א (או"ח) סוף סימן של"ד (סכ"ו) שהוא י"ב פשוטים, וכמו שכתבו י"ב פשוטים הוא ח"י מעה, כבר חקרתי בזה שבמטבעות שלנו שנעשה בדורינו כל כך שינוי עצום בערך שיווי המטבעות, לא אדע באיזה אופן לעשות חשבון בזה. ובערוך השלחן (סמ"ה) כתב גם בזמנו על חשבון הח"י פשוטים, שאין לנו קבלה נכונה בזה, ובמטבעות שמתוך הספרים לא ידענו מה המה, עיי"ש. אמנם בתשובות דברי חיים או"ח סימן ל"ד כתב שהשיעור היא חצי צוואנציגער, וכעין זה כתבו גם שאר פוסקים מגדולי האחרונים ז"ל באותן הימים, אבל בזמנינו שנשתנה כל כך מצב המטבעות, אנחנו לא נדע מה לחשוב חשבונות.

וחוץ לזה לפענ"ד אף אילו היה מציאות לבוא על החשבון לפי ערך המטבעות שכתבו בדורות הראשונים, קשה לדמות השיעור למה שהיה בזמניהם, דהלא כתב המג"א בסימן תקס"ח ס"ק י"ב דהטעם היא של אותו השיעור, בשביל שיקול צער הממון כנגד צער התענית, ומהאי טעמא כתב דהעשיר יתן יותר לפי עשרו, דבעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני. וא"כ אף בעני האיך אפשר לדמות לדורות הראשונים בשיעור הפרוטות, הלא אז היה הכל בזול והיה אפשר לקנות בפרוטה הרבה יותר ממה שקונין עכשיו במעות הרבה, כי היוקר יאמיר, ובודאי שאין לדמות צער הפרוטה עכשיו לצער הפרוטה שהיה בדורות הראשונים, שהכל הולך אחר חשבון המצב וחשיבות סכום המטבעות. ועיין בשו"ע יו"ד סימן רנ"ג (ס"ב) בשיעורים המבוארים במשנה (פאה פ"ח מ"ז־ט) לענין נטילת צדקה, שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בזמניהם, וטעם זה הוא גם בנידון דידן. אך בלאו הכי כתבתי שלא נוכל לכווין החשבון.

ובאמת ברמ"א יו"ד סימן קפ"ה (ס"ד) לא כתב שום שיעור לתענית, אלא כתב שיפדה כל יום בממון שיתן לצדקה כפי ערך ממון שיש לו ועשיר יתן יותר, ומזה נראה שאין השיעור בדיוק כל כך, אלא הכל תלוי לפי היכולת שיהיה שקול כצער התענית כמו שכתב המג"א, אך באו"ח סימן של"ד כתב הרמ"א ז"ל השיעור, ולפי דברי המג"א סימן תקס"ח אין שיעור זה אלא לעני שיתן לכל הפחות אותו השיעור, ולא לעשיר.

ועכ"פ צריך ליתן איזה שיעור לעני, ובזמנינו שאין לנו שום חשבון, רגיל אני לומר לפענ"ד ליתן סכום השוה דמי אכילתו של כל היום, וזה דומה קצת לתענית היום, אף שאין זה ברור כל כך, אבל כיון שאין לנו חשבון אחר יש סמך לדבר, ובלאו הכי מי שבכחו צריך ליתן יותר. ושוב ראיתי בספר כף החיים סימן תקס"ח (ס"ק נב) שהביא כן בשם איזה ספר ליתן לפדיון תענית היום, דמי סעודת היום.

ונראה שנכון שיהיה בו גם מספרי ח"י של איזה מטבעות, שאולי היה לראשונים ז"ל טעם למספר הזה. ומעות הפדיון צריך ליתן לצדקה חשובה, ונראה דאותן הצדקות שמותר למכור ספר תורה לצורכם (עי' יו"ד סי' ער ס"א) היא חשובה ביותר. והשי"ת ירחם עליו ועל כל לבבות הנשברות המשתוקקים להשי"ת ולתורתו הקדושה, לקרבם בתשובה שלימה לפניו ית"ש.

ג

בענין הכת"י מהה"ק מאלעסק ז"ל, נראין הדברים שהיה להם טעם מה שלא הדפיסוהו, כי הכת"י הזה היה ביד בניו זלה"ה, כאשר נודע לי מאז ומקדם, והם הדפיסו כל ספרי הלב שמח והכת"י הזה הניחו כן, ומסתבר שלא לחנם השמיטוהו, אלא היה להם טעם שלא להדפיסו, ועל כן שב ואל תעשה עדיף.

ד

מה ששאל במה שמניח שני זוגות תפילין, אחד בבוקר תיכף אחר ברכת התורה, והשני לאחר הפסק שעה או יותר לתפלה, וכפי מה שהבנתי ממכתבו הוא מפסיק גם בהליכת בית הכסא או בהליכה למקוה וכדומה.

יפה כתב שנראה דעת הפוסקים לברך שנית, והלא לדעת הרבה פוסקים אף שיחה בלבד הוי הפסק, גם בהליכה מביתו לבית הכנסת אף בלא שיחה דעת הרבה פוסקים דהוי הפסק, וכן פסק בשו"ע התניא סימן ח' (סכ"ב) בין בשיחה בין בהליכה דהוי הפסק, אך יש חולקין בזה. אבל בהפסק גדול נראה דכו"ע מודי, ואף באותן התפילין עצמם דעת הרבה פוסקים לברך בכה"ג, אבל בתפילין אחרים שלא היו לפניו כלל בשעת הברכה, אף החולקין סברי דצריך לברך בכה"ג.

והמג"א בסימן ח' ס"ק י"ח במה שכתב דשינוי מקום לא הוי הפסק, דייק לומר כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו, וכמו שכתב בסימן רי"ז (ס"ק ג) בברכת הריח לחלק בשביל שהוא מריח אותן בשמים שהריח מקודם, אבל בבשמים אחרים צריך לברך כמה פעמים ביוצא ונכנס אף בדעתו לחזור, והפוסקים מדמים כל אלו הענינים להדדי.

ומה שכתב בספר דרכי חיים (התנהגות, אות יח וכא) שמרן הקדוש בעל דברי חיים זלה"ה היה מניח עד וידבר שני זוגות תפילין הקטנים, ואח"כ היה לובש תפילין דרש"י הגדולים ולא בירך עליהם, והיה אירע לפעמים שהיה נשתהה בינתיים לערך שעה, אע"פ כן לא בירך עוד על התפילין. אין ראיה מזה להורות הלכה, כי כפי הנראה היה הדרך שכשהגיע לוידבר היה לובש תיכף התפילין דרש"י שם במקומו בלי הפסק, ובזה ודאי שאין צריך לברך, ומה שאירע לפעמים שנשתהה לערך שעה ולא בירך, יוכל להיות שלא הלך אז ממקומו לשום מקום, אלא שם במקומו היה משוטט במחשבתו הקדושה בענין התפילין וכדומה, כמו שהיה דרכו בקודש לפעמים גם באמצע התפלה, וזה ודאי לא הוי הפסק.

גם אולי לא דקדק ה"ר רפאל ע"ה (הכותב בספר דרכי חיים) בזה כל כך, ואולי בירך אז בלחש. ומבואר בגמרא בבא בתרא דף ק"ל ע"ב אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה. ופירש הרשב"ם (ד"ה ולא מפי מעשה), אם יראה רבו עושה מעשה, אל יקבע הלכה בכך, דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה, דהרבה טועין בדבר הלימוד, יעיי"ש. והרי שאין ללמוד הלכה ממעשה שאין יודעים דברים ברורים בטעמם ובאיזה אופן היה.

ונהירנא אצל כ"ק אבא מארי הגה"ק זלה"ה, שהיה מניח שני זוגות התפילין הקטנים בחדרו, ואח"כ הניח התפילין הגדולים בבית המדרש בשעת התפלה ובירך עליהם, אך היה הפסק בינתיים בהליכה לבית הכסא וגם בשאר ענינים, דהוי הפסק גדול. גם היה בשני מקומות, שהתפילין הקטנים הניח בחדרו, ותפילין הגדולים הניח בבית המדרש, שהיה צריך ללכת שמה דרך החצר. אך כשהגיע לידו התפילין של כתי"ק מהר"ם מפשעווארסק זלה"ה, והיה לו לחשיבות גדולה, ורצה להניחם בכל יום ולומר בהם קריאת שמע, אך על הברכה היה חושש מחשש ספק של איזה פסול מחמת יושנן, לכן הניחם תיכף אחר תפילת שחרית כשחלץ התפילין בבית המדרש, למען לא יצטרך לברך עליהם.

ועל כל פנים כשמניחן בלי הפסק ובלי היסח הדעת, אין צריך לברך, אבל בהפסק גדול נראה דעת הפוסקים לברך.

וליתר שאת, אף את"ל שעדיין יש ספק בדבר, יכוין בברכה הראשונה בפירוש שלא להוציא בברכתו תפילין אחרים, ואז בודאי צריך לברך על תפילין האחרים לכו"ע, כמבואר בשו"ע סימן קע"ד סעיף ד' שיש פלוגתא אם ברכת יין הבדלה פוטר יין שבתוך הסעודה, לכן יכוין בברכת יין הבדלה שלא להוציא יין שבתוך הסעודה, ואם לא כיוון כך פוטר יין שבתוך הסעודה, משום דספק ברכות להקל. והרי שאף במקום ספק, אם מכוין בפירוש שלא להוציא מפיק נפשיה מספיקא.

ואין זה גורם ברכה שאינה צריכה (עי' סי' רטו ס"ד), כמו שביאר התבואות שור בסימן י"ט, בשמלה חדשה אות ט' ובתבואות שור ס"ק י"ז וס"ק כ"ז, דהיכא דאיכא פלוגתא ועושה כן להוציא נפשיה מפלוגתא, אין זה בכלל איסור גורם ברכה שאינה צריכה. וגדולה מזו כתב הפרי חדש (יו"ד שם ס"ק ח) דאף בפלוגתא דשח בין שחיטה לשחיטה אם הוי הפסק (שו"ע שם ס"ה), צריך לעשות כן לכוין שלא לצאת בברכה ראשונה כי אם כל זמן שלא ישיח שיחה בטילה. ועל זה פליג התבואות שור (ס"ק יז) דכיון דכל הנשחטים לפניו ומכוון לשחוט כולם, לא מהני מה שמחשב שהברכה לא תפטור כי אם אחת מהם, שאין זה גורם ברכה שאינה צריכה אלא ברכה לבטלה ממש, וזה כעין מה שכתב המג"א סימן תרל"ט (ס"ק יז) בסוכה, ואינו דומה כלל למה שכתוב בסימן קע"ד, יעיי"ש שהאריך.

ובספר ערך השולחן הספרדי כתב בסימן קע"ד (אות א) על הך דינא שלא להוציא יין שבתוך הסעודה, שמזה ראיה דבמקום פלוגתא דרבוותא בספק ברכות, יכווין שלא לצאת בברכה ראשונה, ואין כאן חשש ברכה שאינה צריכה, כיון דעושה כן לאפוקי נפשיה מפלוגתא, דלא כהשמלה חדשה ביו"ד סימן י"ט, יעיי"ש. ודבריו תמוהים מה שכתב שהיא דלא כשמלה חדשה, שהרי אדרבה התבואות שור מביא זה ופסק כן, ולא פליג על הפרי חדש אלא היכא דכל הנשחטים לפניו ומכווין לשחוט כולם, וכתב בפירוש שאין זה דומה להך דינא דסימן קע"ד, אבל היכא דדמי להתם, פסק גם הוא ז"ל כן להלכה ולמעשה.

ובמטה אפרים הלכות ראש השנה סימן תקפ"ד סעיף ד' כתב שיכוין בברכה הראשונה בלבישת הטלית שאינו מוציא רק לבישה הראשונה, שמפני שמאריכין בתפלה קרוב הדבר שיצטרך לצאת לחוץ ויכנס בכלל ספק ברכה, לכן יכוין שאינו מוציא רק לבישה ראשונה, וטוב שיאמר בפירוש שאינו רוצה לצאת בברכה זו כשיסירנה מעליו, ואז כשיצטרך לילך לחוץ וחוזר ולובשו, מברך שנית לדברי הכל.

ואף ששם יש אחרונים שחולקין עליו, הוא בשביל שסוברין שהעיקר הוא כדעת הפוסקים שאין צריך לברך שנית בטלית בכה"ג שחוזר ולובש אותו הטלית בעצמו, בפרט כשנשאר עליו טלית קטן, אבל בתפילין בכה"ג דהוי הפסק גדול, וגם אינו מניח אותן התפילין בעצמם אלא תפילין אחרים שלא היו מונחים לפניו כלל בשעת הברכה, בודאי דלכל הדיעות אם מכוין שלא להוציאם צריך לברך עליהם אח"כ לדברי הכל, ומוציא נפשיה מפלוגתא, כמבואר לעיל.

ה

בדבר שיטת התניא (יו"ד סי' קפד ס"ק כב; סוס"י קפו ס"ק ח) בדיני ווסתות לחשוב מסוף ראיה, הרבה יש לדבר בזה, אלא שאין לי פנאי להאריך. ועיין בתשובות בית שלמה יו"ד חלק ב' סימן ט"ו שכתב דמשמעות כל הפוסקים והוראה הפשוטה היא דוסת הפלגה היינו מתחלת ראיה לתחלת ראיה, אך כיון שיצא מפי התניא, ראוי לבעל נפש להחמיר לעצמו, אבל לא להקל על ידי זה שלא לחשוב מתחלת ראיה לתחלת ראיה ח"ו להקל, יעיי"ש בביאור דבריו. ועכ"פ העיד שהוראה הפשוטה היא כמשמעות כל הפוסקים לחשוב מתחלת ראיה.

ו

בענין המבואר בסימן תקס"א (ס"א־ב) ברואה ערי יודא וירושלים בחורבנן או שהם תחת ממשלת האומות צריך לקרוע, ובסעיף ה' שם בהיה הולך ובא לירושלים, הולך ובא תוך ל' יום אינו קורע קרע אחר, ואם לאחר ל' יום חוזר וקורע, וכתב הרמ"א ז"ל על זה, והוא הדין בערי יודא ובמקדש. ועמד על הדבר מה שלא ראה נוהגין כן למעשה בהפסק שלשים יום.

הנה זה ודאי דלא עדיף עכשיו, אלא אדרבה גרוע הרבה יותר עכשיו באותה הממשלה, כמבואר בזוהר הקדוש כמה פעמים (עי' שמות מה:) דגלות הערב רב קשה יותר מגלות האומות, ואין להסתפק בזה בעוונותינו הרבים. אמנם בעיקרא דדינא מעיקרא מה שמבואר בשו"ע לקרוע אחר הפסק שלשים יום, הנה עוד בהיותי דר בירושלים בשנת תש"ו תמהתי על ככה שראיתי כל העיר הולכין אל הכותל אף בהפסק שלשים יום, ואין שום אחד שיקרע כמבואר בשו"ע.

אלא שבברכי יוסף (אות ב) כתב על הך דינא שלא נהגו כך, וכבר כתב הרדב"ז (ח"ב סי' תרמו) דלא זהירי בזה, ע"ש, והובא דבריהם בשערי תשובה (ס"ק ה). אבל לא כתבו שום טעם להמנהג. גם אינו מובן לכאורה מה שהברכי יוסף הביא סייעתא להמנהג מהרדב"ז, הלא אדרבה הרדב"ז ז"ל שם בסימן תרמ"ו אחר שהאריך לבאר דחייב לקרוע בהפסק שלשים יום, סיים כתבתי כל זה אע"פ שהוא פשוט, לפי שראיתי שאין העם נזהרים בזה, ואתה תהיה מן הנזהרים. וא"כ חזינן שקרא תגר על אותו המנהג, וצוה לשואלו להיות נזהר, וא"כ האיך סתם הדברים כאילו הוי סייעתא להמנהג מהרדב"ז ז"ל, והוא מעשה לסתור.

וכפי הנראה כוונתו ז"ל, שכיון שכן נתפשט המנהג, וחזינן בדברי הרדב"ז שגם בימיו היה המנהג כן, אף שהוא ז"ל לא ניחא ליה באותו המנהג, מ"מ כיון שחזינן שנמשך המנהג עוד מימי הרדב"ז ז"ל עד עכשיו, שהיה במשך הזמן כל כך גדולי ישראל ולא בטלו המנהג או שלא עלתה בידם לבטל, תו קשה לערער עוד, ואולי בכה"ג אמרו (ביצה ל.) הנח להם לישראל.

ויהיה איך שיהיה, כיון שהברכי יוסף הביא המנהג בסתמא ולא ערער עליו כלום, אנן מה נעני אבתריה.

ז

מה ששאל האיך אומרים עכשיו בארץ ישראל בהתפלות המיוסדים לומר ותטה לב המלכות עלינו לטובה, הלא המלכות שמה אין לו דין מלכות.

הנה ראשית אין התפלות מיוסדים לומר על עצמו או על עירו ומדינתו, אלא על הכלל ישראל כולו, ורוב ישראל המה תחת מלכי האומות. גם שמה אף שמדינא אין להם דין מלכות כלל, אבל חזינן בגמרא סנהדרין דף ק"ה ע"א שאמרו חוצפא מלכותא בלא תגא היא, והרי דאף שבודאי מדין תורה אין לו דין מלכות מחמת החוצפא, אלא כיון שבכח החוצפא הוא מושל, קראוהו חז"ל בלשון מלכותא.

ואפשר לרמז במה שאמרו בלשונם מלכותא בלא תגא, על דרך שאמרו במשנה י"ג פרק א' דמסכת אבות, ודאישתמש בתגא חלף, ופירש הרע"ב המשתמש בכתרה של תורה, וכתב התוספות יו"ט שם, מה שאמר תגא סתם, ולא פירש של תורה, לפי שסתם כתר כתרה של תורה, כי כל הכתרים זולתו אינן כלום. והרי שסתם לשון תגא שבדברי חכז"ל סובב על התורה שזולתה אין כלום. ולכן אמרו על חוצפא שהיא מלכותא בלא תגא, ר"ל מלכות שלא כתורה. וזהו גם מלכותא חציפא שבארץ ישראל כעת בעוונותינו הרבים שלא כתורה.

ומה שקראוהו חכז"ל לחוצפא בלשון מלכותא, אף שאינו מן הדין כלל, הוא על דרך שפירש רש"י ז"ל בפרשת ויחי על הכתוב (בראשית מח, כב) אשר לקחתי מיד האמורי, זה עשו שעושה מעשה אמורי. והרי דאף שבודאי עשו אינו אמורי, והיא אומה אחרת לגמרי, והאמורי היא מז' אומות שצוה עליהם הקב"ה מאז לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז), ובעשו הזהיר הכתוב בפרשת דברים (שם ב, ד־ה) ונשמרתם מאד אל תתגרו בם, ואך לעתיד אחר ביאת המשיח ימסרם הקב"ה ביד ישראל, ועכ"פ אינו אמורי לא מיניה ולא מקצתיה, אלא בשביל שמעשיו כאמורי קראו הכתוב אמורי. כמו כן קראו חכז"ל לחוצפא מלכותא, אף שאינו מלכות כלל, אלא בשביל שעושה מעשה שררה במלוכה. ועל כרחך שאין זה מלה דשיקרא אם קורין לאחד על שם מעשיו אף שאינו כן בעצם כלל כי מבואר כן בקרא ובדברי חכז"ל.

ואם כן גם אותה מלכות המינות שעכשיו בארץ ישראל בעוונותינו הרבים, יען שעושין מעשיהם כמלכי עכו"ם המקולקלים וביד חזקה וחוצפה נוראה, אין זה שקר אם קוראין אותה מלכות על שם מעשיהם, אף שאינו מן הדין לא מיניה ולא מקצתיה.

כתבתי לו שאף על פי פשוטו ניתן להאמר, אבל עוד דברים בגו, שהוא סובב על מדת מלכות העליונה כידוע ליודעי חן, ואין לנו עסק בנסתרות, אבל בודאי יש בזה סוד כמוס כאשר היא בכל התפלות שנתייסדו ברוה"ק ואנחנו לא נדע, אלא אומרים על דעתם וכוונתם, ואין לשנות מדבריהם.

ח

מה שהקשה על מה שכתוב בישמח משה (במדבר) פרשת בלק (כד, יד ד"ה איעצך) שהאר"י ז"ל חי ל"ד שנין משום דתיקן מה שקלקל בלעם הרשע בל"ד שנין שחי, ובשם הגדולים (מע' גדולים, מע' רבי חיים וויטאל) ובשבחי האר"י מבואר שהאר"י ז"ל היה ל"ח שנים.

אפשר שהג' שנים הראשונים לא חשב בשביל שאין בהם עדיין תורה, גם בשנה הרביעית אינו מעיקר החיוב לתורה כמבואר במשנה (אבות פ"ה מכ"א) בן חמש למקרא, וכבר נתבאר זה בפוסקים (יו"ד סי' רמה ס"ח), ועיין במדרש תנחומא פרשת קדושים (סי' יד) על הכתוב (ויקרא יט, כג) ונטעתם, וערלתם, הכתוב מדבר בתינוק, שלש שנים יהיה לכם ערלים שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש, שאביו מקדישו לתורה, ובשנה החמישית תאכלו את פריו, משעה שהוא מתחייב לקרות בתורה, מכאן ואילך להוסיף לכם תבואתו, מכאן שנו רבותינו בן חמש שנים למקרא, יעיי"ש. ואף שהאר"י ז"ל היה קדוש מרחם ונתמלא כל העולם כולו אורה מיום הולדו, עם כל זה לתקן טומאת בלעם צריך כח התורה, וזה מתחיל בשנה החמישית שאמר הכתוב תאכלו את פריו. ונמצא לענין זה החשבון מכוון ל"ד שנים.

ומה שהקשה דבגמרא סנהדרין ק"ו (ע"ב) אמרו שבלעם היה ל"ג שנה. הנה בתחלה אמרו שם שהיה בר תלתין ותלת או בר תלתין וארבע, וכתב בתורת חיים (ד"ה או בר תלתין) דהכי פירושו או בר תלתין ותלת ונכנס ברביעי או בר תלתין וארבע ונכנס בחמישי, דמספקא ליה אם נחשב לבלעם בשני חייו מקצת שנה ככולה, כדאשכחן בדור המדבר או לאו, דאם נחשב לו מקצת שנה ככולה, אם כן צריך לומר דטפי מבר תלתין ותלת ונכנס ברביעי לא הוה, דאי הוה בר תלתין וארבע ונכנס בחמישי נמצא מחצה ימיו, כיון דמקצת שנה ככולה, ואם אין נחשב לו מקצת שנה ככולה, איכא למימר דטפי מבר תלתין וארבע לא הוה, יעיי"ש.

ועכ"פ גם לפי מה שאמרו דהוה בר תלתין ותלת, הכוונה היא שנכנס ברביעי ומקצת שנה ככולה, אלא שלא הזכיר רק השנים השלימות, אבל אליבא דאמת כיון שנכנס בתלתין וארבע ומקצת השנה ככולה, נחשב גם כן לל"ד שנים, ואתי שפיר מה שהוצרך לתקן נגדו ל"ד שנים.

ובענין המצב, זה ודאי שהוא נסיונות קשות ומרות ר"ל, והן הנה החבלי משיח אשר עליהם אמר רבי יוחנן (סנהדרין צח:) ייתי ולא איחמיניה, השי"ת ירחם שנוכל לעמוד בהם, ויצילנו מכל צרה וצוקה ברוחניות ובגשמיות, וישמח את לבבינו במהרה, עדי נזכה לראות חיש מהר בישועת כל ישראל ושמחתן.

וכ"ת נ"י יצליח בכל דרכיו ועניניו, ויזכה להרביץ תורה וטהרה בישראל מתוך נחת והרחבת הלב, כנפשו וכלב ונפש ידידו דושת"ה באהבה רבה, מצפה לרחמי שמים במהרה ולחסדיו המרובים ית"ש כי לא תמנו

הק' יואל טייטלבוים