שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן ג: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר מהרי''ט
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
→ העריכה הקודמת
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
(8 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ב|תווית_קודם=אורח חיים סימן ב|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ד|תווית_הבא=אורח חיים סימן ד}}
{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ב|תווית_קודם=אורח חיים סימן ב|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח חיים/סימן_ד|תווית_הבא=אורח חיים סימן ד}}


== '''~ סימן ג ~''' ==
שלו' וכט"ס אל כבוד הה"ג חו"ב טובא, חכם וסופר, אשכול הכופר, יו"ש שלשלת פאר היוחסין, כש"ת מוה"ר שמחה בונם סופר שליט"א, בעיה"ק ירושלים תובב"א.


סימן ג ב״ה, ה ויקרא תשפ״ו של)׳ ובט״ם אד כבוד הה״ג חו״כ טובא, הכם וכופר, אשכול הכופר, יו״ש שלשלת פאר היוחסין, כש״ת מוה״ר שמחה בונם סופר שליט״א, געיה״ק ירושלים תובב״א. אחדשת״ה, הגיעני מכתבו בדבר שאלתו אודות בנו נ״י שבאלו הימים יהי׳ בעזהי״ת בר מצוה, והיות שכשהי׳ עוד ילד בן שנתים נשפך לו חמין על זרועו ונכו׳ ידו הימנית ל״ע, ואחר טיפול של כמה חדשים נתרפא הפצע ונשאר לו צרבת על רוב זרועו ועי״ז נחלש ידו הרבה, ולמרות כל התוכחות שקבל בבית בשעת האוכל ובחדר בשעת הכתיבה נתרגל לכתוב ולאכול בשמאל, בשעת הדחק אם גוערים בו אוכל או כותב קצת בימין, אבל בעוד רגע חוזר לסוסו בשמאל. ועתה הספק באיזה יד יניח תפילין, וכח״ה נ״י פשיטא ליה שיניח בימין כל אדם שהוא שמאלו, דאף שאינו נולד איטר אלא נתרגל אח״כ, ובזה יש פלוגתא במרדכי )הלכות קטנות(, אבל כתב הדג״מ )או״ח סימן כ״ז( דאף ליש חולקים שבמרדכי דווקא אם הרגיל עצמו מרצונו אבל אם מן השמים הרגילוהו דהיינו שנולד לו מולי בימינו וניטל ממנו הכח וצריך לעשות כל מלאכתו בשמאלו בוודאי דינו כאיטר גמור, ויען שלא מצא מי שיחלוק טל הדג״מ בזה לכן פשוט בעיניו כנ״ל ושואל הסכמתי. הנה טרידנא טובא ולא אוכל להאריך כעת כי יש לפלפל בזה הרבה וכבר הלכו בי׳ נמושות, אבל אשיב לו בקיצור הנלענ״ד כי בעיני אינו פשוט כ״כ כמ״ש כת״ה נ״י. הנה לכאורה משמע מדברי הפמ״ג סימן תרנ״א שאינו סובר כסברת הדג״מ, שכתיב שם באשל אברהם סק״י להסתפק במי שאין לו יד ימין כ״א זרוע וקנה דהשתא שמאל דידי׳ ימין אם הוי כאיטר ויניח תפילין בקנה וזרוע ימין וסיים בצ״ע. וכתב המשנה ברורה סימן כ״ז בביאור הלכה שם דמזה משמע דלא ברירא לי׳ להפמ״ג סברת הדג״ימ, דזה פשוט דלסברת הדג״מ ה״ה בנקטעה כף ידו הימנית שנעשה בזה איטר כמ״ש שם בפנים, וא״כ הפמ״ג שנסתפק בנקטעה ע״כ שמסתפק בסברת הדג״מ, אלא שאעפ״כ הכריע לסמוך בזה על הדג״מ יען שאפילו באיטר שנעשה ע״י שהרגיל עצמו ג״כ פסק הד״-מ דדינו כאיטר. ועכ״פ לפי דבריו סברת הדג״מ בפלוגתא היא שנויה. אמנם כאשר התבוננתי נראה דאין זה מוכרח כ״כ דאפשר יש לחלק בין הנושאים, דנקטעה ידו אינו דומה כ׳׳כ לנולד חולשה בכל היד שאז וודאי הוא יד כהה, אבל בנקטעה ידו יוכל להיות שכל היד היא בריאה ושלימה כמו ימין של כל אדם אלא שלא תוכל לעשות מלאכתה בשביל שחסר פיסת ידה ואפשר שלא נקרא עי״ז כל היד יד כהה, ואפשר לחלק עוד באופן אחר אלא שאין להאריך בזה. ושוב ראיתי בערוך השולחן סימן כ״ז סעיף י״ז שאחר שהביא דברי הדג״מ כתב ויש מי שאומר דה״ה נקטעה ידו ואינו כן דמה ענין זל״ז. ולפי מה שדחה דברי המ״ב אין ראי׳ דפליג הפמ״ג על סברת הדג״מ, וצע״ע בזה. א ב ל העיקר מה שאני מסתפק בזה, אם ע״י המכוה שנעשה אז נעשה חולשה בידו והוא יד כהה בעצם גם עכשיו, שבזה וודאי איכא סברת הדג״מ שדינו כאיטר ממש, או שמא נתרפא המפו׳ לגמרי ומה שנשאר צרבת אינו כלום אלא במראה, ומה שאינו עושה מלאכתו בימין יוכל להיות שהוא בשביל ההרגל שנתרגל אז טרם שנתרפא וההרגל נעשה טבע שני ואפשר ידו בריאה ושלימה לגמרי כשאר ימין של כל אדם זאינו יד כהה כלל ואין בזה אלא הרגל דנר, ולפענ״ד זה דומה להורגל מפצמו כי אף שבתחלה הי׳ מן השמים ע״י ה מ ט׳ אבל מאי דהוה הוה כיון שכבר פבר ני נחרפא הנגע ועכשיו אין בזה אלא רגילות בלבד דומה להורגל מעצמו שאינו יד כהה, והדג״מ לא כתב אלא היכא שנולד לו חולי בימינו וניעל ממנו הכא, וניעל נקרא מה שאינו חוזר לעולם וזה וודאי הוי יד כהה לכן פשוע לי׳ שדמי לאיער גמור, ומנ״ל שדעתו כן גם היכא שחוזר לאיתנו כמקדם. הן אמת שבתשו' אמרי יושר ח״ב סימן י״ד שהביאו גם כת״ה נ״י במכתבו נראה שמפרש כן בדברי הדג״מ דכוונתיו היכא שנתרפא מחליו ואינו עוד אלא רגילות שהורגל אז בעת חליו. אבל הוא ■בעצמו כתב על זה אחר כך שדברי הדגול מרבבה סתומים אלא שהדבר דחיק ומוקי אנפשי׳ דבכהאי גוונא מיירי, ונפלאפי מה דוחק אותנו כ״כ לדחוק ולהעמיס דין חדש בדברים סתומים שאין ׳להם הכרע. וכפי המבואר בלשונו שם הגיאו לידי כך ע״י שפשוט בעיניו מסברא דהיכא ישא׳׳א לו פלל ׳לעשות מלאכה בימין מחמת חולשתו הוי כנקטעה ידו באופן שאין לו יד כלל שאין דינו בזה כאיטר, ׳לכן הוכרח לדחוק בדברי הדג״מ דמיירי בנפרפא. אבל לפענ״ד הוא תמו׳ דמלבד שגם בא״א לו כלל למשות מלאכה בימין אינו מוכרח כלל שיהי׳ דומה לנקטעה ידו, אבל אף לו יהיבנא לי׳ בזה, הלא אפשר לאוקמא דברי הדג״מ שאינו באופן שלא יהי׳ לו מציאות כלל לעשות מלאכה בימין אלא שניטל ממנו הכח שיש ביד ימין דעלמא ונעשה מחמת חולשתו כשמאל דעלמא, דוודאי אפשר לכל אדם לעשות מדוחק מלאכות בשמאל אלא כיון שהוא יד כהה הוא נגד טבעו לעשות מלאכה ■בשמאל וצריך לעשות הל מלאכתו בימין, וזה שנחלשה ימינו כ״כ עד שנעשה יד כהה נגד שמאלו נתהפך הדבר שצריך מחמת טבעו לעשות הכל בשמאל אף שיש מציאות מדוחק שיעשה בימין כמו שאר כל אדם בשמאלו, וזה וודאי לא דמי לנקטעה ידו אלא ד׳מי לאיטר ממש, ומתיישבין דברי הדג״מ ברווחא בלי שום דוחק, ולפענ״ד ברור כן בכוונתו. וכת״ה נ״י כתב להסגיר הפלוגתא שבמרדכי בהרגיל עצמו לעשות בשמאל אם דינו כאיטר, שזה תלוי גפלוגתא שבש״ס )מנאות דף ל״ז פ׳׳א( דלר״ג דיליף מוקשרתם וכתבתם אף בהרגיל עצמו הוא כן כיון שאינו תלוי כלל אם הוא יד כהה אלא במעשה הכתיבה האיך נעשית, ולרב אשי דיליף מידכה יד כהה הרגיל עצמו לאו כלום הוא כיון שהאמת הוא דיד שמאל יד כהה אלא ע״י הרגילות שינה סדר העולם והחליף ימין בשמאל. ולכן כתב דהיכא דנחלש הימין מחמת ממלה ו מ ט׳ ונטשה יד כהה באמת הכיל מודים דדינו באיטר. הנה גם לפי דבריו, הא תינח כשעדיין לא נתרפא המחלה והוי עדיין יד כהה, אבל אם נתרפאה וחזרה לבריאותה ושוב אין הטעם אלא בשביל הרגילות אם כן ׳לא הוי יד כהה באמת כמו בהורגל מעצמו. גם מה שכתב דטל ידי שנחלש הימין נעשה השמאל חזק ביותר, לאו כללא הוא ולפעמים להיפך, ובגמרא בכורות דף ׳מ׳׳ה ע׳׳ב בפלוגתא דרבי ורבנן בשולט בשתי ידיו מר סגר כמישותא אתחלא בימין ומר סבר בריותא אתחלא בשמאל, ואם נימא דהא בהא תלוא אף למ״ד בריותא אתמלא בשמאל מ״מ כיון דס״ס נחלש אח״כ הימין הוי מומא, ואין להאריך בזה שתלוי בעניני טבעיות שאין אנו בקיאין כ״כ, ועכ״פ זה וודאי שלאו כל הענינים שוין. ובעיל!ר הדבר מה שתלה הפלוגתא שבמרדכי בהרגיל עצמו בפלוגתא דר״נ ור״א, דנמצא לפי״ז שתלוי גם בפלוגתא אחרת אם הולכין אחר הכתיבה או אחר שאר כל מעשיו שטושה, דגים זה תלוי בהך, דלר״נ דיוליף מוקשרתם וכתבתם חזינן שתלוי רק בכתיבה משא״כ לר״א, וא״כ שני אלו הפלוגתות הא בהא תליא, ולא נראה כן מלשון המרדכי ושאר פוסקים, ובפלוגתא דכתיבה הכריט הרמ״א ז״ל כדעת האומר שהיד שכותב בה חשובה ימין, וגם המג״א כתב ע״ז אנו אין לנו אלא דברי השו״ע, ובפלוגתא דהרגיל עצמו לא הכריע המג״א אלא כתב לצרפו לסמוך על הב״ח כמ״ש בסק״י, עכ״פ לאו הא בהא תליא והוא שני ענינים. והפמ״ג בסיימן כ״ז במשבצות סק״א וסק״ז ביאר דקיי״ל כתרווייהו כר״נ וכר״א, דאף דקיי״ל כר״נ דהולכין אחר הכתיבה מלימוד דוקשרתם וכתבתם, מ״מ קיי״ל גם כר״א דיליף ■מידכה יד כהה אלא שגילה לנו הכתוב דהיד שאינה כותבת הוי יד כהה בענין הכתיבה שזה העיקר, כמבואר בטו״ז סק״ז שהטעם הוא בכתיבה בשביל שאותה היד שאינו כותב בה הוי כהה לענין זה, וכן מבואר גלביש סי׳ כ״ז סעיף ו׳, ועיי״ש בפמ״ג שהאריך לבאר דצריכי תרווייהו, ואף שנמצא במפרשים אחרים שלא כתבו כן, אבל נראין דברי הפמ״ג שמיושבין בזה כרבה קושיות ודו״ק. ונמצא לפי דבריו שא״א כלל לומר הטעם לאותו מ״ד דגם בהרגיל עצמו דינו כאיטר בשביל שאין נס״מ אם הוא יד כהה באמת, כיון דקיי״ל כר״א שהוא בשביל יד כהה אף לאותו מ״ד דיליף מוקשרתם וכתבתם, וע״ה צ״ל הסברא דאותו מ׳׳ד סובר דאף שאינו יד כהה במצה, מ״מ כיון דס׳׳ס א״א לו לכתוג או למשוח מלאכה ביד ימינו מאמת ההרגל שנמשה טבע שני ושולט השבע פל אותה היד להפריעה ממצאכחה הוי ג״כ כהה, כי סובר דאין נ״מ אם הוא כהה בעצם או מחמת סיבה אחרת שעומד לנגדה כא הטבעי שמושל עלי׳ הכל נקרא כהה, ואין כן דעת הסובר דהרגיל מעצמו אין דינו כאיטר כי סובר שאינו נקרא יד כהה אלא מה שהוא כהה בעצם לא מאמת סיבה אחרת, וא״כ אף אם היה באיזה פעם יד כהה מאמת המחלה שהוא בידי שמים, אבל סוף כל סוף כיון שעכשיו אינו יד כהה בעצם אלא מאמת הרגילות למה יקרא יד כהה אף לאותו המ׳׳ד והוא נגד הסברא ומנ״ל לחדש זה. גם ממה שהביא המרדני הראי׳ דהרגיל עצמו לאו כלום הוא למקרי איטר אא״כ נולד כן, מדלא מוקי מתני׳ דפ׳ הבונה )שבח דף ק״ג ע׳׳א( כשהרגיל עצמו לכתוב בשמאל, והרבה האריכו המפרשים בפירושו זה בכה וזה בכה, אבל לכל הפירושים אם נימא דבמי שהי׳ יד כהה באיזה פעם מאמת אולי אף אם עתה כבר עברה המחלה ואינו אלא בשביל הרגילות גם כן דינו כאיטר לכולי עלמא, עדיין קשה למה לא מוקי מתניתין דפרק הבונה בכהאי גוונא. דבשלמא אם נפרש בכוונת הדג״מ דמיירי שלא נתרפא והוי יד כהה בעצם כמו הנולד ככה, אין קושי׳ למה לא מוקי מפני׳ בכה״ג, כי סובר דהיינו הך כמו איטר ממש שאין חילוק ביניהם, אבל אם נימא שגם אם עכשיו אינו יד כהה אלא מאמת הרגילות שמכבר ג״כ נותנק עליו דין איטר אף שבזה וודאי יש חילוק בין הנולד ככה דהוי לעולם יד כהה בעצם, א״כ עדיין לץשיית המרדכי עומדת, וע״כ שאין המרדכי סובר כן. ובלא׳׳ה כיון שהדג״מ לא הביא ראי׳ לדבריו אלא כתב כן מסברא פשוטה, אין להעמיס בדבריו אלא מה שהוא סברא פשוטה ואין לחדש מה שעכ״פ אין הכרע בדבריו. ונמצא לפי״ז שצריך לבקר את היד, שאם לא נתרפאה לגמרי ונשארה חלושה באופן שזה הסיבה שלא יוכל לעשות בה מלאכתו, זהו דינו של הדג״מ, אבל אם נתרפאה לגמרי ואך הרגילות גורם לו, לא נוכל לומר שיצאנו מידי ספיקא דפלוגתא דרבוותא שבמרדכי ובמג״א. שתמה עליהם איך כתבו נגד הש׳׳ס דמנאות. וכבר כתבו עליו דאישתמיטתי׳ שכן הוא גם במרדכי שפי׳ כן בדעת רש״י ז״ל שהולכין אחר רוב בני אדם ואינו תלוי בשמאל וימין דידי׳, וכתב עליו שמחוך פירושו נראה לר״י דפליג ד׳נ דאפילו איטר מניח בשמאל ואף ת״ק סבר הכי דידך זה שמאל ויש לספק אי הלכה כוותי׳ או לא יעיי״ש, והרי שתי׳ המרדכי דברי הש׳׳ס לדעת רש״י ז״ל דת׳׳ק ור״נ פליגי אהך דינא דאיטר יניח ביד ימינו, אלא דמספקא לי׳ אי הלכה כוותי׳, ונמצא שגם המאירי פי׳ בדברי הש״ס כמו שמפרש כמרדכי לדעת רש״י ז׳ וכן צ״ל בדעת האר״י ז׳ אבל הרבה ראשונים לא כתבו כן, ויש בדברי הראשונים שלא הבינו גם בדברי רש״י ז״ל כמ׳׳ש המרדכי. ולדינא כיון שרוב ראשונים וכן הוא בש׳׳ע בלי שוס חולק דאיטר יניח בימין, א״א לזוז מדברי השו׳׳ע, אבל היכא שאינו איטר גמור אלא מספק כמו בהרגיל עצמו וכדומה, כבר כתבו דהיכא שיש ספק לפי דברי התלמוד וכפוסקים הקבלה מכריע. ואף לפי דברי הד״מ באו״א סימן קמ״א שמולק על הב״י וכתב שאין לזוז מדברי הפוסקים אף אלו הי׳ הזוהר מולק עליהם, זה כתב טל הב״י דתיירי שם מדבר שאין שום מחלוקת בפוסקים אלא כולם שוין ואעפי״כ כתב הב״י דלא שבקינן דברי כזוהר מפני דברי הפוסקים, אבל היכא שיש פלוגתא בפוסקים מזה ׳לא מיירי הד״מ, כמ״ש בשאילת יעכ״ץ סימן מ״ז על מ״ש אביו כח״ 5 בחשובה דהיכא דאיכא פלוגתא כין הפוסקים והמקובלים על הפוסקים יש לסמוך, שלא כתב זה אלא היכא דליכא פלוגתא בין הפוסקים בעצמם אלא שהמקובלים חולקים, אבל היכא שיש פלוגתא בין הפוסקים הקבלה מכרינו ותמה על השואל שרצה לדמות לדברי הח״צ דבר שיש בו פלוגתת הפוסקים, וכתב לו שלא הי׳ צריך אף לשאול דבר כזה, כ״כ הוא פשוט בעיניו יעיי״ש שהאריך, וכן הוא גם בד״מ, וכן דעת הרבה פוסקיס כנודע. ועי׳ ברכ״י סימן מ ^ אות י״א לענין ברכת הנותן ליעף כח שכתב עתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך ^ ת הברכה עפ״י כתבי האריז״ל, כי אף שקבילנו הוראת מרן קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר׳׳י ז״ל גם הוא יודה לברכה. ו ב ע י ה ד כדק גם באיטר גמור שדעת הארח״ל שיניח ג״כ בשמאל של כל אדם ולא ישנה, כתב בחשו׳ מהרש״ם ח״ב סי׳ ד׳ מ שגם במאירי פסק כן, אלא והעצה היעוצה בנ״ד לפענ״ד, דהנה זה וודאי שמועיל אם ירגיל עצמו לעשות בימין, דאף באיטר גמור הביאו מפסקי התום׳ מנחות סימן קכ״ד שכתב וז״ל איטר מניח ביד ימק טוב שירגיל עצמו לכתוב ביד ימין ואפילו שרוב תשמיש בשמאל דומה לשולט בשחי ידיו.  ואף שאין לשון » בתו ם/ כבר כיאר 5 משו׳ ימהרש״ם ח״ג סי׳ רצ״ע שהפסקי חוס׳ מיוסדים על חוס׳ שאגן ולכן יש בהם לברים שלא נמצאו בחוס׳ שלנו ומסיק כן לדינא יעיי׳׳ש. וכן הוא גם בא׳^, אלא שלא הביא דברי. הפסקי חוס׳ אלא .מרבינו יחיאל. וצ״ל מדסחמו דבריהם בזה, דלא דמי ׳למה שיש פצוגחא במרדכי אם מועיל מה שבא ע״י הרגלו ולא נולד ק, כמ״ש ק״ז בחשו׳ אבני צדק או״ח סי׳ ג׳ שיש לחלק, דמה שאמרו החולקים במרדכי שאינו מועיל הרגל, זה מיירי שם היכא שנולד כדרך כל הארן ואינו איטר והוא מרגיל עצמו להיוח איטר שהוא שלא כדרך הארץ, בזה אינו מועיל הרגל לעשוחו נגד רוב בני אדם, אבל היכא שהוא נולד איטר ומרגיל עצמו ■לעשוח בימין כדרך כל הארן, בזה מועיל ההרגל להעמידו כדרך רוב בני אדם. והוא ז״ל כחב כן מסברא דנפשי׳ שאפשר לחלק בכך, אבל לפי מה דחזינן דעת הראשונים שכתבו באיטר להרגיל עצמו לפשות בימין צריך לחלק בכך שלא להרבות במחלוקת. וא״כ מכש״כ בנ״ד שאינו איטר מחולדה אלא נפשה אח״כ מחמת סיבה שבוודאי מועיל אם מרגיל עצמו להיות כמו שהי׳ בראשונה כדרך כל הארן. גם בשמאל דינו כשולט בשתי ידיו שיניח בשמאל של כל אדם, דסגי אם הוא. שולט בשתי,ידיו בכתיבה בלבד כי אין נ״מ כלל בשאר מעשים שעושה בשמאל, וכן הוא מבואר בדברי הר׳ יחיאל והסמ״ק שכתבו הלשון שכותב גם בימין, ומבואר בזה שא״צ שיכתוב ככל בימין אלא גם בימין, וכן הוא במג״א סק״י ובפמ״ג. ולפענ״ד אולי גם מדברי כתוספות אין הכרח כל כך ואפשר דסגי בהכי, שהרי בלא״ה אף אם כותב הכל בימין מ״מ כיון שעושה כל. מעשיו בשמאל הוי הכתיבה רק מיעוטא דמיעוטא נגד שאר כל המעשים שאדם עושה בכל יום, וע״כ צ״ל דלא אזלינן בזה אחר הרוב, א״כ אף כשכותב גם בשמאל אפשר למימר הכי, ודברי . התום׳ . צריכין ביאור רחב אלא שצריך אריכות ולא אוכל להאריך כעת כ״כ. וילדינא כיון שבדברי רי׳׳ח והסמ׳׳ק בוודאי מבואר כן, והטור לא הביא אלא דברי רי״ח, גם הד״מ כתב הטעם שהכריע כן בשביל שהטור והסמ״ק המה בתראי, א״כ נמשכו בהלכה זו אחר דברי הרי״ח והסמ״ק שבדבריהס הוא בהדיא דסגי בכותב בשניהם, בוודאי שפסקו כן להלכה, ודברי המג׳׳א ברורים. . והנה כבר הכריע הרמ״א ז״ל בסימן כ״ז כדעת האומרים שתלוי רק בכתיבה אם כותב בימין ולא בשאר מעשים, וכמו שכן הכריע בד״מ כדעת מטור וסמ״ק דבתראי נינהו, וכן הוא גם בפסקי תום׳ שהבאתי לעיל דסגי אם ירגיל עצמו לכתוב בימין אעפ״י שרוב תשמיש בשמאל, אלא שכותב הטעם שדומה לשולט בשתי ידיו, וכן הוא הטעם בתום׳ ׳מנחות דף ל״ז, אמנם בדברי רביינו יחיאל שהובא בטור וב״י סי׳ כ״ז מבואר בלשונו ז״ל שהובא בב״י שהטעם הוא דעיקר תלוי בכתיבה כדאמרינן מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, וכן הוא בסמ״ק. ונראה דיש נ״מ בין שני היטעמיס, דלטיעם שכתבו התום׳ דהוי כשולט בשתי ידיו, י״ל דצריך להיות כל הכתיבה בימין ואז הוי כשולט בשתי ידיו שביד א׳ כותב וביד א׳ עושה שאר המעשים, אבל היכא שגס הכתיבה אינו הכל בימין אלא כותב גם בשמא׳!^ א״כ אינו שיוה שבשמאל מושה כל המעשים וגם כתיבה ובימין אינו עושה אלא כתיבה בלבד, וי״ל שאין זה נקרא שולט בשתי ידיו דבטל חדא שבימין נגד תרתי שבשמאל, אבל לדברי רבינו יחיאל שכתב הטעם בשביל דילפינן מוקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימץ אף קשירה בימין, א״כ ילפינן מקרא דהכל, תלוי בכתיבה ואין נ״מ בשאר מעשים, א״כ שפיר י״ל דאף אם כותב א ל א שראיתי בצ״צ החדש מיליבאוויטש באו״ח סימן ד׳ שהאריך לחלוק בזה על המג״א, ותוכן דבריו שהתחיל לומר דכיון שכתבו התום׳ רק דיש להסתפק אם דומה לשולט בשתי ידיו, ומקיום הספיק הוא רק לר״נ דדריש מוקשרתם וכתבתם דכתיבה בימין משא״כ לר״א דדריש מידכה יד כהה אין מקום ׳להסתפק בזה, וכיון דלר״נ ג״כ לא הוי אלא ספק לא דמינן פשיטותא דחד מקמי׳ ספיקא דאידך, ובפרט היכא דכותב גם בשמאל דלדעת התום׳ אפשר לא מספקא להו כלל אף לר״נ, ולכן כתב דטעמו של ר׳ יחיאל משום מ״ש ר״י דלפרש״י לר״נ אף איטר גמור מניח בשמאל כל אדם כמובא במרדכי אף דלא קיי״ל כן מ״מ בעלילה שי״ל דאינו איטר כלל כ״א שולט בשתי ידיו פסק דיניח בשמאל כל אדם והיינו עפ״י צירוף דעת רש״י, וא״כ אנו שיש לנו דברי סה״ת והרא״ש שביאר דגם לפי׳ רש״י אליבא דר״נ איטר מניח בימינו, א״כ אין ■לצרף כלל סברא זו שהזכיר במרדכי, ולכן י״ל בגוונא שכ׳ המ״א שכותב גם בשמאל העיקר שיניח בימין, גס הביא ראי׳ מדברי רש״י ז״ל ■שפי׳ כשולט בשתי ידיו ששתיהן שוות לו בכח, משא״כ הכא אינן שוות כלל דאף ששוות בכתיבה הרי יש עודף בשמאל שבה הכח וגבורה ומושה בה כל מעשיו, ואעפי״כ לבסוף כתב לחוש גם לדעת המ״א ולהחמיר שיניח תפילין גם על ידו השמאלית יטיי״ש. שאלות ותשובות או״ח סימן ג ד ב ר ואל כה ולפענ״ד נפלאו בזה כל דבריו ז״ל, ראשית מה שהחליגג . דנס מספקא להו להתום׳ בזה אלא לדעה ר״נ דפנה הכתוב בכתיבה ולא לר״א דדרשינן יד כהה, אין לנו שוס גילוי דעת בתום׳ ע״ז, ואולי הוא בהיפך ■דלר״נ לא מספקא להו כלל דוודאי העיקר בזה הוא הכתיבה דכן גילה לנו הקרא ואין צורך בזה להטעם דהוי כשולט בשתי ידיו, אלא למ״ד ותלוי ביד כהה מספקא להו דדילמא כיון דבכתיבה הוי יד כהה אף שבשאר מעשים שהמה הרוב אינו יד כהה מ״מ דילמא אזלינן בזה אחר רובא דעלמא כיון שגם אצלו מתקיים עכ״פ הקרא דיד כהה בשעת כתיבה, וכן נראה דלא מיירי התום׳ אליבא דר״נ, מדכתבו רק הטעם דהוי כשולט בשתי ידיו ולא זכרו כלל מעיקר הטעם דלר״נ גילה לסו הכתוב שתלוי בכתיבה ואליבי׳ א״צ סלל לומר דהוי כשולט בשתי ידיו, זולת אם כותב גם בשמאל אז צריכין גם אליבא דר״נ לומר הטעם דהוי כשולט בשתי ידיו כיון שגם הכתיבה הוא בשתיהם, אבל כשכל הכתיבה הוא בימין א״צ להוסיף טעם על המקרא כיהודא ועוד לקרא. ועוד דאף לדברי הצ״צ דילמא הא גופא מספקא לי׳ להתוס׳ אס קיי״ל כר״נ או כד׳א שיש בזה מבוכה בדברי הפוסקים, ואין הכרח לדחוק בדברי התוס׳ דמספקא לי׳ רק אליבא דחד מ״ד ולאידך פשיטא לי׳. ועוד הלא לדברי הלבוש והטו״ז והפמ״ג קיי״ל כתרווייהו, דאף דקיי׳^ל הטעם שתלוי ביד כהה מ״מ קיי״ל ג״כ כר״נ שתלוי בכתיבה אלא שגילו לנו הכתובים שתלוי ביד כהה בענין הכתיבה דווקא ואין חילוק בין המ״ד כמו שהבאתי למעלה, וא״כ אפיין דברי התום׳ ברווחא דמספקא לסו אליבא דתרווייהו שאין בזה פלוגתא כנראה מסתימת דבריהם שלא זכרו כלל משום מ״ד או פלוגתא. ועוד הלא כל דברי הצ״צ בנויים מל לשון התום׳ שכתבו שיש בזה ספק, א״כ הלא בפסקי התום׳ וברביגו יחיאל וסמ״ק לא נזכר כלל שום לשון ספק אלא כתבו כן בפשיטות, ומבואר דברירא להו הך מילתא לא כדברי התום׳, והטור והד״מ הביאו רק דברי הר׳ יחיאל והסמ״ק ופסקו כוותי׳ ולא הזכירו כלל מדברי התוספות, גם הב״י לא הביא כלל מדברי התוס׳, אלמא דלא שבקי פשיטותי׳ דשאר פוסקים מחמת ספיקו של התום׳, נמצא דלדעת הטוש״ע דסברי כדעת הפוסקים שלא כתבו בזה שום ספק נסתר כל היסוד שבנה הצ״צ רק על לשון התוס׳. גם מה שדחק עצמו לתרץ דברי הרי׳׳ח שסובר לצרף דעת רש״י לפי פירוש הר״י שבמרדכי דאף איטר גמור מניח בשמאל של כל אדם ולכן לדידן שיש לנו דברי סה״ת והרא״ש דלא סברי כן אף בדעת רש״י נסתרו גם דברי רבינו יחיאל, וזה תימה דא״כ איך הביאו הטור והד״מ את דברי הרי״ח והסמ״ק לפסק הלכה, והד״מ כתב הלשון דקיי״ל כוותי׳ דבתראי נינהו, הלא כיון שכל דבריהם נבנו על שיטת רש״י דלא קיי״ל כן א״כ גם כוותי׳ לא קיי״ל, וע״כ צ״ל שהבינו מדבריהם לדבר ברור דהכתיבה עיקר אף בלא צירוף דעת רש״י לכן סמכו עליהם לפסק הלכה. או אפשר אפי׳ אם נימא שדעתם כן בשביל שצירפו דעת רש״י, מ״מ כיון דבתראי נינהו סמכו עליהם גם בזה דאף דלא קיי״ל כפי׳ ר״י שבמרדכי מ״מ מזי לאיצטרופי להסברא דכתיבה עיקר לפסק הלכה. גם מה שהביא מרש״י ז״ל שפירש בשולט בשתי ידיו ששתיכן שוות לו בכח אין ראיה, מדא די״ל דרש״י ז״ל סובר כדעת הסוברין שאין הולכין כלל אחר הכתיבה אלא אמר שאר כל המעשים שהמה עיקר הכח והוי יד כהה בכל המעשים שהמה רובא דרובא נגד הכתיבה שאינו אלא פרט א׳, ולשיטה זו שפיר כתב רש״י ז״.ל ששתיהן שוות בכח, והמחבר הביא שתי הדיעות, אבל לדעת הטור והרמ״א והמג״א שפסקו כדעת הפוסקים דכולכין אחר הכתיבה, ע״כ לא סברי שצריכין להיות שתיהן שוות דהרי גס הכתיבה נגד שאר מעשים אין לו מדת השתוות. או אפשר דהיכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים גם רש״י ז״ל מודה שהכתיבה עיקר דגלי לן קרא ואף שאין שפיהן שוות מ״מ הכל הולך אחר הכתיבה, אבל בש״ם שם לא מיירי כלל היכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים, כי לא הוזכר שם כלל באותו ברייתא מכתיבה אלא מסתם איטר ומוקי סתם בשולט בשתי ידיו,. וסתם שולט בשתי ידיו משמע וודאי שהוא כן בין בכתיבה בין בשאר דברים ואין חילוק, ובזה וודאי צריך להיות שתיהן שוות שאם א׳ חלושה מאחרת כוי וודאי יד כהה, ואין ראי׳ מדברי רש״י האלו למה שחידשו הפוסקים אח״כ היכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים. וא״כ כיון שברי״ח וסמ״ק שאחריהם נמשכו הטור והד״מ והרמ״א מבואר בהדיא דסגי כשכותב בשתי ידיו שפיר פסק המג״א כן. הנה הארכתי קצת להצדיק דברי המג״א שלפענ״ד איני רואה שום השגה עליו ועכ׳׳פ הוא עמוד גדול לסמוך עליו להלכה למעשה, וע״כ לדעתי עצתי נכונה שירגיל עצמו לכתוב עכ״פ בימין, ואף שכתב כת״ה נ״י שלא הועילו לו כל התוכחות לעשות בימינו, יוכל להיות שזה הי׳ יען שרצו להכריחו לעשות כל מעשיו בימין וזה וודאי דבר קשה לעשות בתמידות נגד טבעו והידיס עסקניות הן בכל יום, אבל שיתן דעתו רק לפרט אחד על הכתיבה שיעשה בימין ועל אותו זמן של הכתיבה אין זה דבר קשה כ״כ להתאמץ לעשות נגד טבעו עד כו שאלות ותשומת אר׳חסימן ג ד ד ב ר י י ואל שיבוא לידי הרגל. גם אינו דומה עכשיו שהגיע לכלל דעת ובוודאי חביב עליו התפילין שמתמיל להניסם וצריך להסביר לו שאם יתאמן בזה לכתוב בימין אזי יצא ידי חובתו -לקיים מצות תפילין בשלימות בין לדעת השו״ע ובין לדעת האריז״ל בלי פקפוק, ובוודאי יפעול עליו שיהיה לו רצון להתאמץ בכך ואין לך דבר שעומד בפני הרצון, ובאמת אם לא יעשה כן הוי ספק עצום בקיום מצוה זו כאשר הארכתי למעלה, וכבר נתבאר דסגי גם בכותב בשתי ידיו אם א״א בענין אחר, אבל י!ותר מוב שירגיל עצמו לכתוב רק בימין ואס יכתוב למולם בימין זה יביאו לידי הרגל שאח״כ לא יכבד עליו כלל הכתיבה בימין. גם נראה שאף באיטר גמור צריך אח״כ להניח תפילין גם בשמאל כדעת האריז׳/ל, דאף שאין לזוז מדברי השו״ע, אבל כיון שכבר הניא בימין כדעת השו״ע אין זה נגד השו״ע אם מניח אח״כ גם בשמאל ומהרהר הברכה במחשבה, ובכגון דא בוודאי שצריך לחוש לדעת האריז״ל, והצ״צ כתב כן לצאת ידי שניהם על דינו של המג״א שכותב בשתי ידיו, והרבה גדולים כתבו כן גם כשאינו כותב כלל בימינו והוא איטר גמור, ויש מגדולי האחרונים שכתבו להניח על שתי ידיו בפ״א, ולא נראה כן מכמה טעמים שאין להאריך, אבל זה וודאי שיניח אח״כ כנ״ל, ומובן שכשמניח אח׳׳כ בשמאל צריך שיהיו תפילין אחרים כדי שיבוא הנחת תפילין על הסדר המעברתא לצד מכתף והקציצה לצד היד והיו״ד לצד הלב, ועיין בספר כף החיים סימן כ״ז. ומדברי הפסקי תוס׳ שכתבו דאיטר טוב להרגיל עצמו לכתוב בימין, נראה ג״כ שסברי שיש איזה פקפוק על הנחת תפילין בימין אף באיטר גמור, דאל״כ למה לו לטרוח בחנם לעשות נגד טבעו, אלא וודאי שראו זה לטובה לצאת מאותה המבוכה להניח תפילין בימין, ומינה נשמע דאם א״א להרגיל עצמו אף באיטר גמור יניח אח״כ בשמאל, בפרט עכשיו שנתגלה לנו דעת האר״י ז״ל. הנה כתבתי לו הנלפענ״ד בהלכה זו וחן לחכם ויחכם עוד וידע את אשר לפניו. ומספחים גם דברים כאלו אצל ספרים הקדושים וממשיכים לבות בני האדם, וכבר צווח החת״ס ז״ל )ח״ו מו״מ סימן ס״א( בזה וכתב שמעת שנתפשטו הרבה ספרי מינות אין ללמוד בספר שאין לו הסכמות. וזה הי׳ עצה נכונה לדורו, כי בדורו של החת״ס המפורסמים בעולם דפקיעי שמיהו שהיו מתחשבים העולם עם הסכמתם היו כולם צדיקים וגאונים והיו ראויים לסמוך על הסכמתם, אבל עכשיו הדור יתום בעו״ה, גס נתקיים במלא מובן המלה מה שאמרו חכז״ל )סנהדרין דף צ״ז ע״א( על עיקבא דמשיחא יראי חטא ימאסו וסר מרע משתולל על הבריות, והמפורסמים שמתחשבים העולם עם הסכמתם עפ״י רוב המה ■מהאפיקורסים והעומדים בשיטתם, ועוד גרוע יותר ההסכמות שעל פי רוב המסכימים המה המכשילים. וצריך ללמוד רק מספרים שיש להם הסכמות מגדולי הדור שבדורות הקודמים או מי שמכיר בעצמו היטב את המחבר. וזקיני הגה״ק מאוה״ג בעל ייטב לב זלה״ה ■מסיגעט הי׳ לו סיבה פ״א שנתן הסכמה לאחד שהי׳ ת״ח גדול ועשה כמה חיבורים, ואח״כ ראה בספרו שהי׳ בו דברי מינות ר״ל, והצטער מאוד ופרסם במכתבי עתים שחוזר מהסכמתו, ומאז עשה לו גדר שלא ליתן שום הסכמה. ואז הי׳ זה גדר במי-לתא דלא שכיחא, אבל עכשיו בעו״ה הוא דבר הרגיל ושכיח טובא. אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים )וע״ע מכתבים ח״ב סימן ר״ד(. והשי״ת יהי׳ בעזרו שיזכה לישב באהלה של תורה ועבודת השי״ת מתוך נחת והרחבה ולהרחיב גבול הקדושה כאשר עם לבבו וכלו״נ ידידו דושת״ה באה״ר הק׳ יואל מייטלבוים
אחדשת"ה, הגיעני מכתבו בדבר שאלתו אודות בנו נ"י שבאלו הימים יהיה בעזהי"ת בר מצוה, והיות שכשהיה עוד ילד בן שנתים נשפך לו חמין על זרועו ונכוה ידו הימנית ל"ע, ואחר טיפול של כמה חדשים נתרפא הפצע ונשאר לו צרבת על רוב זרועו, ועל ידי זה נחלש ידו הרבה, ולמרות כל התוכחות שקבל בבית בשעת האוכל ובחדר בשעת הכתיבה, נתרגל לכתוב ולאכול בשמאל, בשעת הדחק אם גוערים בו אוכל או כותב קצת בימין, אבל בעוד רגע חוזר לסורו בשמאל. ועתה הספק באיזה יד יניח תפילין.
 
וכת"ה נ"י פשיטא ליה שיניח בימין כל אדם שהוא שמאלו, דאף שאינו נולד איטר אלא נתרגל אח"כ, ובזה יש פלוגתא במרדכי (הלכות קטנות, הלכות תפילין יג, ג), אבל כתב הדגול מרבבה (או"ח סי' כז במג"א ס"ק ט) דאף ליש חולקים שבמרדכי, דווקא אם הרגיל עצמו מרצונו, אבל אם מן השמים הרגילוהו, דהיינו שנולד לו חולי בימינו וניטל ממנו הכח וצריך לעשות כל מלאכתו בשמאלו, בודאי דינו כאיטר גמור. ויען שלא מצא מי שיחלוק על הדגול מרבבה בזה, לכן פשוט בעיניו כנ"ל ושואל הסכמתי.{{יישור מרכזי|א}}
 
הנה טרידנא טובא ולא אוכל להאריך כעת, כי יש לפלפל בזה הרבה וכבר הלכו ביה נמושות, אבל אשיב לו בקיצור הנראה לענ"ד, כי בעיני אינו פשוט כל כך כמו שכתב כת"ה נ"י.
 
הנה לכאורה משמע מדברי הפמ"ג סימן תרנ"א שאינו סובר כסברת הדגול מרבבה, שכתב שם באשל אברהם ס"ק י' להסתפק במי שאין לו יד ימין כי אם זרוע וקנה, דהשתא שמאל דידיה ימין, אם הוי כאיטר ויניח תפילין בקנה וזרוע ימין, וסיים בצ"ע. וכתב המשנה ברורה סימן כ"ז בביאור הלכה שם (ס"ו ד"ה ואיטר) דמזה משמע דלא ברירא ליה להפמ"ג סברת הדגול מרבבה, דזה פשוט דלסברת הדגול מרבבה הוא הדין בנקטעה כף ידו הימנית, שנעשה בזה איטר, כמ"ש שם בפנים (מ"ב שם ס"ק כב), ואם כן הפמ"ג שנסתפק בנקטעה, על כרחך שמסתפק בסברת הדגול מרבבה. אלא שאע"פ כן הכריע (הביאור הלכה) לסמוך בזה על הדגול מרבבה, יען שאפילו באיטר שנעשה על ידי שהרגיל עצמו, ג"כ פסק הדרכי משה (ארוך, אות א ד"ה ופירש) דדינו כאיטר. ועכ"פ לפי דבריו, סברת הדגול מרבבה בפלוגתא היא שנויה.
 
אמנם כאשר התבוננתי נראה דאין זה מוכרח כל כך, דאפשר יש לחלק בין הנושאים. דנקטעה ידו אינו דומה כל כך לנולד חולשה בכל היד, שאז ודאי הוא יד כהה, אבל בנקטעה ידו יוכל להיות שכל היד היא בריאה ושלימה כמו ימין של כל אדם, אלא שלא תוכל לעשות מלאכתה בשביל שחסר פיסת ידה, ואפשר שלא נקרא על ידי זה כל היד יד כהה. ואפשר לחלק עוד באופן אחר אלא שאין להאריך בזה. ושוב ראיתי בערוך השולחן סימן כ"ז סעיף י"ז שאחר שהביא דברי הדגול מרבבה כתב, ויש מי שאומר דהוא הדין נקטעה ידו, ואינו כן, דמה ענין זה לזה. ולפי מה שדחה דברי המ"ב, אין ראיה דפליג הפמ"ג על סברת הדגול מרבבה, וצ"ע עוד בזה.
 
אבל העיקר מה שאני מסתפק בזה, אם על ידי המכוה שנעשה אז, נעשה חולשה בידו, והוא יד כהה בעצם גם עכשיו, שבזה ודאי איכא סברת הדגול מרבבה שדינו כאיטר ממש. או שמא נתרפא המכוה לגמרי, ומה שנשאר צרבת אינו כלום אלא במראה, ומה שאינו עושה מלאכתו בימין, יוכל להיות שהוא בשביל ההרגל שנתרגל אז טרם שנתרפא וההרגל נעשה טבע שני, ואפשר ידו בריאה ושלימה לגמרי כשאר ימין של כל אדם ואינו יד כהה כלל, ואין בזה אלא הרגל דבר. ולפענ"ד זה דומה להורגל מעצמו, כי אף שבתחלה היה מן השמים על ידי המכוה, אבל מאי דהוה הוה כיון שכבר עבר כי נתרפא הנגע, ועכשיו אין בזה אלא רגילות בלבד, דומה להורגל מעצמו, שאינו יד כהה. והדגול מרבבה לא כתב אלא היכא שנולד לו חולי בימינו וניטל ממנו הכח, וניטל נקרא מה שאינו חוזר לעולם, וזה ודאי הוי יד כהה, לכן פשוט ליה שדמי לאיטר גמור, ומנא לן שדעתו כן גם היכא שחוזר לאיתנו כמקדם.
 
הן אמת שבתשובות אמרי יושר ח"ב סימן י"ד שהביאו גם כת"ה נ"י במכתבו, נראה שמפרש כן בדברי הדגול מרבבה, דכוונתו היכא שנתרפא מחליו ואינו עוד אלא רגילות שהורגל אז בעת חליו. אבל הוא בעצמו כתב על זה אחר כך שדברי הדגול מרבבה סתומים, אלא שהדבר דחיק ומוקי אנפשיה דבכהאי גוונא מיירי.
 
ונפלאתי מה דוחק אותנו כל כך לדחוק ולהעמיס דין חדש בדברים סתומים שאין להם הכרע. וכפי המבואר בלשונו שם הביאו לידי כך על ידי שפשוט בעיניו מסברא דהיכא שאי אפשר לו כלל לעשות מלאכה בימין מחמת חולשתו, הוי כנקטעה ידו באופן שאין לו יד כלל, שאין דינו בזה כאיטר (עי' רש"י מנחות לז, א ד"ה אין לו; מ"ב שם ס"ק ו), לכן הוכרח לדחוק בדברי הדגול מרבבה דמיירי בנתרפא.
 
אבל לפענ"ד הוא תמוה, דמלבד שגם באי אפשר לו כלל לעשות המלאכה בימין, אינו מוכרח כלל שיהיה דומה לנקטעה ידו. אבל אף לו יהיבנא ליה בזה, הלא אפשר לאוקמא דברי הדגול מרבבה שאינו באופן שלא יהיה לו מציאות כלל לעשות מלאכה בימין, אלא שניטל ממנו הכח שיש ביד ימין דעלמא ונעשה מחמת חולשתו כשמאל דעלמא, דודאי אפשר לכל אדם לעשות מדוחק מלאכות בשמאל, אלא כיון שהוא יד כהה, הוא נגד טבעו לעשות מלאכה בשמאל, וצריך לעשות כל מלאכתו בימין. וזה שנחלשה ימינו כל כך עד שנעשה יד כהה נגד שמאלו, נתהפך הדבר שצריך מחמת טבעו לעשות הכל בשמאל, אף שיש מציאות מדוחק שיעשה בימין כמו שאר כל אדם בשמאלו. וזה ודאי לא דמי לנקטעה ידו, אלא דמי לאיטר ממש. ומתיישבין דברי הדגול מרבבה ברווחא בלי שום דוחק, ולפענ"ד ברור כן בכוונתו.
 
וכת"ה נ"י כתב להסביר הפלוגתא שבמרדכי בהרגיל עצמו לעשות בשמאל אם דינו כאיטר, שזה תלוי בפלוגתא שבש"ס (מנחות לז.), דלרבי נתן דיליף מוקשרתם וכתבתם, אף בהרגיל עצמו הוא כן, כיון שאינו תלוי כלל אם הוא יד כהה, אלא במעשה הכתיבה האיך נעשית. ולרב אשי דיליף מידכה יד כהה, הרגיל עצמו לאו כלום הוא, כיון שהאמת הוא דיד שמאל יד כהה, אלא על ידי הרגילות שינה סדר העולם והחליף ימין בשמאל. ולכן כתב דהיכא דנחלש הימין מחמת מחלה ומכוה ונעשה יד כהה באמת, הכל מודים דדינו כאיטר.
 
הנה גם לפי דבריו, הא תינח כשעדיין לא נתרפא המחלה והוי עדיין יד כהה, אבל אם נתרפאה וחזרה לבריאותה ושוב אין הטעם אלא בשביל הרגילות, אם כן לא הוי יד כהה באמת, כמו בהורגל מעצמו.
 
גם מה שכתב דעל ידי שנחלש הימין נעשה השמאל חזק ביותר, לאו כללא הוא ולפעמים להיפך. ובגמרא בכורות דף מ"ה ע"ב בפלוגתא דרבי ורבנן בשולט בשתי ידיו, מר סבר כחישותא אתחלא בימין ומר סבר בריותא אתחלא בשמאל. ואם נימא דהא בהא תליא, אף למ"ד בריותא אתחלא בשמאל מכל מקום כיון דסוף סוף נחלש אח"כ הימין, הוי מומא. ואין להאריך בזה, שתלוי בעניני טבעיות שאין אנו בקיאין כל כך (עי' יו"ד סי' קפז ס"א ברמ"א), ועכ"פ זה ודאי שלאו כל הענינים שוין.
 
ובעיקר הדבר מה שתלה הפלוגתא שבמרדכי בהרגיל עצמו בפלוגתא דרבי נתן ורב אשי, דנמצא לפי זה שתלוי גם בפלוגתא אחרת אם הולכין אחר הכתיבה או אחר שאר כל מעשיו שעושה, דגם זה תלוי בהך, דלרבי נתן דיליף מוקשרתם וכתבתם, חזינן שתלוי רק בכתיבה, משא"כ לרב אשי, ואם כן שני אלו הפלוגתות הא בהא תליא. ולא נראה כן מלשון המרדכי ושאר פוסקים. ובפלוגתא דכתיבה הכריע הרמ"א ז"ל (סי' כז ס"ו) כדעת האומר שהיד שכותב בה חשובה ימין, וגם המג"א (ס"ק י) כתב על זה אנו אין לנו אלא דברי השו"ע, ובפלוגתא דהרגיל עצמו לא הכריע המג"א אלא כתב לצרפו לסמוך על הב"ח, כמו שכתב בס"ק י'. עכ"פ לאו הא בהא תליא והוא שני ענינים.
 
והפמ"ג בסימן כ"ז במשבצות ס"ק א' וס"ק ז' ביאר דקיי"ל כתרווייהו כרבי נתן וכרב אשי, דאף דקיי"ל כרבי נתן דהולכין אחר הכתיבה מלימוד דוקשרתם וכתבתם, מכל מקום קיי"ל גם כרב אשי דיליף מידכה יד כהה, אלא שגילה לנו הכתוב דהיד שאינה כותבת הוי יד כהה בענין הכתיבה, שזה העיקר, כמבואר בטו"ז ס"ק ז' שהטעם הוא [דתליא] בכתיבה, בשביל שאותה היד שאינו כותב בה הוי כהה לענין זה, וכן מבואר בלבוש סימן כ"ז סעיף ו', ועיי"ש בפמ"ג שהאריך לבאר דצריכי תרווייהו. ואף שנמצא במפרשים אחרים שלא כתבו כן, אבל נראין דברי הפמ"ג, שמיושבין בזה הרבה קושיות, ודו"ק. ונמצא לפי דבריו שאי אפשר כלל לומר הטעם לאותו מאן דאמר דגם בהרגיל עצמו דינו כאיטר, בשביל שאין נפקא מינה אם הוא יד כהה באמת, כיון דקיי"ל כרב אשי שהוא בשביל יד כהה אף לאותו מאן דאמר דיליף מוקשרתם וכתבתם.
 
ועל כרחך צריך לומר הסברא, דאותו מאן דאמר סובר דאף שאינו יד כהה בעצם, מכל מקום כיון דסוף סוף אי אפשר לו לכתוב או לעשות מלאכה ביד ימינו מחמת ההרגל שנעשה טבע שני, ושולט הטבע על אותה היד להפריעה ממלאכתה, הוי ג"כ כהה. כי סובר דאין נפקא מינה אם הוא כהה בעצם או מחמת סיבה אחרת שעומד לנגדה כח הטבעי שמושל עליה, הכל נקרא כהה. ואין כן דעת הסובר דהרגיל מעצמו אין דינו כאיטר, כי סובר שאינו נקרא יד כהה אלא מה שהוא כהה בעצם, לא מחמת סיבה אחרת.
 
ואם כן אף אם היה באיזה פעם יד כהה מחמת המחלה שהוא בידי שמים, אבל סוף כל סוף כיון שעכשיו אינו יד כהה בעצם אלא מחמת הרגילות, למה יקרא יד כהה אף לאותו המאן דאמר, והוא נגד הסברא, ומנא לן לחדש זה.
 
גם ממה שהביא המרדכי הראיה דהרגיל עצמו לאו כלום הוא למקרי איטר אלא אם כן נולד כן, מדלא מוקי מתניתין דפרק הבונה (שבת קג.) כשהרגיל עצמו לכתוב בשמאל, והרבה האריכו המפרשים בפירושו זה בכה וזה בכה (עי' ביאור הר"מ בנעט בגליון המרדכי שם; חידושי אנשי שם בשם שארית יוסף; דרישה סי' כז אות ב), אבל לכל הפירושים, אם נימא דבמי שהיה יד כהה באיזה פעם מחמת חולי, אף אם עתה כבר עברה המחלה ואינו אלא בשביל הרגילות, גם כן דינו כאיטר לכולי עלמא, עדיין קשה למה לא מוקי מתניתין דפרק הבונה בכהאי גוונא. דבשלמא אם נפרש בכוונת הדגול מרבבה דמיירי שלא נתרפא, והוי יד כהה בעצם כמו הנולד ככה, אין קושיא למה לא מוקי מתניתין בכה"ג, כי סובר דהיינו הך כמו איטר ממש שאין חילוק ביניהם. אבל אם נימא שגם אם עכשיו אינו יד כהה אלא מחמת הרגילות שמכבר, ג"כ נותנין עליו דין איטר, אף שבזה ודאי יש חילוק בין הנולד ככה דהוי לעולם יד כהה בעצם, א"כ עדיין קושיית המרדכי עומדת. ועל כרחך שאין המרדכי סובר כן.
 
ובלאו הכי כיון שהדגול מרבבה לא הביא ראיה לדבריו, אלא כתב כן מסברא פשוטה, אין להעמיס בדבריו אלא מה שהוא סברא פשוטה, ואין לחדש מה שעכ"פ אין הכרע בדבריו.
 
ונמצא לפי זה שצריך לבקר את היד, שאם לא נתרפאה לגמרי ונשארה חלושה, באופן שזה הסיבה שלא יוכל לעשות בה מלאכתו, זהו דינו של הדגול מרבבה. אבל אם נתרפאה לגמרי ואך הרגילות גורם לו, לא נוכל לומר שיצאנו מידי ספיקא דפלוגתא דרבוותא שבמרדכי ובמג"א.{{יישור מרכזי|ב}}
 
ובעיקר הדין גם באיטר גמור שדעת האריז"ל (עי' שערי תשובה סי' כז ס"ק יא, ושער הכוונות ענין תפילין דרוש ז) שיניח ג"כ בשמאל של כל אדם ולא ישנה, כתב בתשובות מהרש"ם ח"ב סימן ר"מ שגם במאירי (שבת קג.) פסק כן, אלא שתמה עליהם איך כתבו נגד הש"ס דמנחות (שם). וכבר כתבו עליו (עי' מאסף לכל המחנות סי' כז ס"ק מ) דאישתמיטתיה שכן הוא גם במרדכי (שם), שפירש כן בדעת רש"י ז"ל (שם ד"ה מה) שהולכין אחר רוב בני אדם ואינו תלוי בשמאל וימין דידיה, וכתב עליו שמתוך פירושו נראה לר"י דפליג רבי נתן דאפילו איטר מניח בשמאל, ואף תנא קמא (שם לו:) סבר הכי דידך זה שמאל, ויש לספק אי הלכה כוותיה או לא, יעיי"ש. והרי שתירץ המרדכי דברי הש"ס לדעת רש"י ז"ל, דתנא קמא ורבי נתן פליגי בהך דינא דאיטר יניח ביד ימינו, אלא דמספקא ליה אי הלכה כוותיה. ונמצא שגם המאירי פירש בדברי הש"ס כמו שמפרש המרדכי לדעת רש"י ז"ל, וכן צריך לומר בדעת האר"י ז"ל. אבל הרבה ראשונים (עי' רא"ש הלכות קטנות סי' יח; סמ"ג עשין כב; רבינו יואל הוב"ד בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' יב) לא כתבו כן, ויש בדברי הראשונים (עי' שו"ת צמח צדק או"ח סי' ד סוף אות א; סי' ה אות ג; סי' יב אות א בביאור ספר התרומה סי' ריא נז, ד. וע"ע ביאור הגר"א ס"ו) שלא הבינו גם בדברי רש"י ז"ל כמו שכתב המרדכי.
 
ולדינא, כיון שרוב ראשונים וכן הוא בש"ע בלי שום חולק דאיטר יניח בימין, אי אפשר לזוז מדברי השו"ע. אבל היכא שאינו איטר גמור אלא מספק, כמו בהרגיל עצמו וכדומה, כבר כתבו דהיכא שיש ספק לפי דברי התלמוד והפוסקים, הקבלה מכריע.
 
ואף לפי דברי הדרכי משה באו"ח סימן קמ"א (אות ב) שחולק על הב"י וכתב שאין לזוז מדברי הפוסקים אף אלו היה הזוהר חולק עליהם, זה כתב על הב"י דמיירי שם מדבר שאין שום מחלוקת בפוסקים אלא כולם שוין, ואע"פ כן כתב הב"י דלא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים, אבל היכא שיש פלוגתא בפוסקים מזה לא מיירי הדרכי משה.
 
כמו שכתב בשאילת יעב"ץ (ח"א) סימן מ"ז על מה שכתב אביו החכם צבי בתשובה (סי' לו) דהיכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים והמקובלים, על הפוסקים יש לסמוך, שלא כתב זה אלא היכא דליכא פלוגתא בין הפוסקים בעצמם אלא שהמקובלים חולקים, אבל היכא שיש פלוגתא בין הפוסקים, הקבלה מכריע. ותמה על השואל שרצה לדמות לדברי החכם צבי דבר שיש בו פלוגתת הפוסקים, וכתב לו שלא היה צריך אף לשאול דבר כזה. כל כך הוא פשוט בעיניו, יעיי"ש שהאריך. וכן הוא גם בדרכי משה, וכן דעת הרבה פוסקים כנודע.
 
ועיין ברכי יוסף סימן מ"ו אות י"א לענין ברכת הנותן ליעף כח שכתב, עתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך זאת הברכה על פי כתבי האריז"ל, כי אף שקבלנו הוראת מרן, קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י ז"ל, גם הוא יודה לברכה.{{יישור מרכזי|ג}}
 
והעצה היעוצה בנידון דידן לפענ"ד, דהנה זה ודאי שמועיל אם ירגיל עצמו לעשות בימין, דאף באיטר גמור הביאו מפסקי התוספות מנחות סימן קכ"ד שכתב וז"ל, איטר מניח ביד ימין, טוב שירגיל עצמו לכתוב ביד ימין, ואפילו שרוב תשמיש בשמאל, דומה לשולט בשתי ידיו. ואף שאין לשון זה בתוספות, כבר ביאר בתשובות מהרש"ם ח"ג סימן רצ"ט (אות א) שהפסקי תוספות מיוסדים על תוספות שאנץ, ולכן יש בהם דברים שלא נמצאו בתוספות שלנו, ומסיק כן לדינא, יעיי"ש. וכן הוא גם באליה רבה (ס"ק ו), אלא שלא הביא דברי הפסקי תוספות אלא מרבינו יחיאל.  
 
וצריך לומר מדסתמו דבריהם בזה, דלא דמי למה שיש פלוגתא במרדכי אם מועיל מה שבא על ידי הרגלו ולא נולד כן, כמ"ש ק"ז בתשובות אבני צדק או"ח סימן ג' שיש לחלק דמה שאמרו החולקים במרדכי שאינו מועיל הרגל, זה מיירי שם היכא שנולד כדרך כל הארץ ואינו איטר, והוא מרגיל עצמו להיות איטר, שהוא שלא כדרך הארץ, בזה אינו מועיל הרגל לעשותו נגד רוב בני אדם. אבל היכא שהוא נולד איטר, ומרגיל עצמו לעשות בימין כדרך כל הארץ, בזה מועיל ההרגל להעמידו כדרך רוב בני אדם. והוא ז"ל כתב כן מסברא דנפשיה שאפשר לחלק בכך, אבל לפי מה דחזינן דעת הראשונים שכתבו באיטר להרגיל עצמו לעשות בימין, צריך לחלק בכך שלא להרבות במחלוקת.
 
ואם כן מכל שכן בנידון דידן, שאינו איטר מתולדה אלא נעשה אח"כ מחמת סיבה, שבודאי מועיל אם מרגיל עצמו להיות כמו שהיה בראשונה כדרך כל הארץ.{{יישור מרכזי|ד}}
 
והנה כבר הכריע הרמ"א ז"ל בסימן כ"ז (ס"ו) כדעת האומרים שתלוי רק בכתיבה אם כותב בימין ולא בשאר מעשים, וכמו שכן הכריע בדרכי משה (אות ד) כדעת הטור וסמ"ק (סי' קנג) דבתראי נינהו. וכן הוא גם בפסקי תוספות שהבאתי לעיל דסגי אם ירגיל עצמו לכתוב בימין אע"פ שרוב תשמיש בשמאל, אלא שכותב הטעם שדומה לשולט בשתי ידיו, וכן הוא הטעם בתוספות מנחות דף ל"ז (ע"א ד"ה מה). אמנם בדברי רבינו יחיאל שהובא בטור וב"י סימן כ"ז, מבואר בלשונו ז"ל שהובא בב"י שהטעם הוא דעיקר תלוי בכתיבה, כדאמרינן מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, וכן הוא בהגה"ת ה"ר פרץ על הסמ"ק (אות ח).
 
נראה דיש נפקא מינה בין שני הטעמים. דלטעם שכתבו התוספות דהוי כשולט בשתי ידיו, י"ל דצריך להיות כל הכתיבה בימין ואז הוי כשולט בשתי ידיו, שביד אחד כותב וביד אחד עושה שאר המעשים. אבל היכא שגם הכתיבה אינו הכל בימין אלא כותב גם בשמאל, א"כ אינו שוה, שבשמאל עושה כל המעשים וגם כתיבה, ובימין אינו עושה אלא כתיבה בלבד, וי"ל שאין זה נקרא שולט בשתי ידיו, דבטל חדא שבימין נגד תרתי שבשמאל.
 
אבל לדברי רבינו יחיאל שכתב הטעם בשביל דילפינן מוקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, א"כ ילפינן מקרא דהכל תלוי בכתיבה ואין נפקא מינה בשאר מעשים, א"כ שפיר י"ל דאף אם כותב גם בשמאל, דינו כשולט בשתי ידיו שיניח בשמאל של כל אדם, דסגי אם הוא שולט בשתי ידיו בכתיבה בלבד, כי אין נפקא מינה כלל בשאר מעשים שעושה בשמאל. וכן הוא מבואר בדברי ה"ר יחיאל והסמ"ק, שכתבו הלשון שכותב גם בימין, ומבואר בזה שאין צריך שיכתוב הכל בימין, אלא גם בימין. וכן הוא במג"א ס"ק י' ובפמ"ג (א"א שם).
 
ולפענ"ד אולי גם מדברי התוספות אין הכרח כל כך, ואפשר דסגי בהכי, שהרי בלאו הכי אף אם כותב הכל בימין, מכל מקום כיון שעושה כל מעשיו בשמאל הוי הכתיבה רק מיעוטא דמיעוטא נגד שאר כל המעשים שאדם עושה בכל יום. ועל כרחך צריך לומר דלא אזלינן בזה אחר הרוב. א"כ אף כשכותב גם בשמאל אפשר למימר הכי. ודברי התוספות צריכין ביאור רחב, אלא שצריך אריכות ולא אוכל להאריך כעת כל כך.
 
ולדינא כיון שבדברי רבינו יחיאל והסמ"ק בודאי מבואר כן, והטור לא הביא אלא דברי רבינו יחיאל, גם הדרכי משה כתב הטעם שהכריע כן בשביל שהטור והסמ"ק המה בתראי, א"כ נמשכו בהלכה זו אחר דברי ה"ר יחיאל והסמ"ק, שבדבריהם הוא בהדיא דסגי בכותב בשניהם, בודאי שפסקו כן להלכה, ודברי המג"א ברורים.{{יישור מרכזי|ה}}
 
אלא שראיתי בצמח צדק החדש מליבאוויטש באו"ח סימן ד' (אות ב) שהאריך לחלוק בזה על המג"א. ותוכן דבריו שהתחיל לומר דכיון שכתבו התוספות רק דיש להסתפק אם דומה לשולט בשתי ידיו, ומקום הספק הוא רק לרבי נתן דדריש מוקשרתם וכתבתם דכתיבה בימין, משא"כ לרב אשי דדריש מידכה יד כהה, אין מקום להסתפק בזה. וכיון דלרבי נתן ג"כ לא הוי אלא ספק, לא דחינן פשיטותא דחד מקמיה ספיקא דאידך, ובפרט היכא דכותב גם בשמאל, דלדעת התוספות אפשר לא מספקא להו כלל אף לרבי נתן. ולכן כתב דטעמו של רבינו יחיאל משום מה שכתב ר"י, דלפירוש רש"י לרבי נתן אף איטר גמור מניח בשמאל כל אדם, כמובא במרדכי, אף דלא קיי"ל כן, מכל מקום בעלילה שיש לומר דאינו איטר כלל, כי אם שולט בשתי ידיו, פסק דיניח בשמאל כל אדם, והיינו על פי צירוף דעת רש"י. וא"כ אנו שיש לנו דברי ספר התרומה והרא"ש, שביאר דגם לפירוש רש"י אליבא דרבי נתן איטר מניח בימינו, א"כ אין לצרף כלל סברא זו שהזכיר במרדכי, ולכן יש לומר בגוונא שכתב המג"א שכותב גם בשמאל, העיקר שיניח בימין. גם הביא ראיה מדברי רש"י ז"ל (שם ד"ה בשולט) שפירש בשולט בשתי ידיו, ששתיהן שוות לו בכח, משא"כ הכא אינן שוות כלל, דאף ששוות בכתיבה, הרי יש עודף בשמאל שבה הכח וגבורה ועושה בה כל מעשיו. ואע"פ כן לבסוף כתב לחוש גם לדעת המג"א ולהחמיר שיניח תפילין גם על ידו השמאלית, יעיי"ש.
 
ולפענ"ד נפלאו בזה כל דבריו ז"ל, ראשית מה שהחליט דלא מספקא להו להתוספות בזה אלא לדעת רבי נתן דתלה הכתוב בכתיבה ולא לרב אשי דדרשינן יד כהה, אין לנו שום גילוי דעת בתוספות על זה. ואולי הוא בהיפך, דלרבי נתן לא מספקא להו כלל דודאי העיקר בזה הוא הכתיבה דכן גילה לנו הקרא, ואין צורך בזה להטעם דהוי כשולט בשתי ידיו, אלא למאן דאמר דתלוי ביד כהה מספקא להו, דדילמא כיון דבכתיבה הוי יד כהה, אף שבשאר מעשים שהמה הרוב אינו יד כהה, מ"מ דילמא אזלינן בזה אחר רובא דעלמא, כיון שגם אצלו מתקיים עכ"פ הקרא דיד כהה בשעת כתיבה.
 
וכן נראה דלא מיירי התוספות אליבא דרבי נתן, מדכתבו רק הטעם דהוי כשולט בשתי ידיו, ולא זכרו כלל מעיקר הטעם דלרבי נתן גילה לנו הכתוב שתלוי בכתיבה, ואליביה אין צריך כלל לומר דהוי כשולט בשתי ידיו. זולת אם כותב גם בשמאל, אז צריכין גם אליבא דרבי נתן לומר הטעם דהוי כשולט בשתי ידיו, כיון שגם הכתיבה הוא בשתיהם. אבל כשכל הכתיבה הוא בימין, אין צריך להוסיף טעם על המקרא כיהודא ועוד לקרא. ועוד דאף לדברי הצמח צדק, דילמא הא גופא מספקא ליה להתוספות אם קיי"ל כרבי נתן או כרב אשי, שיש בזה מבוכה בדברי הפוסקים, ואין הכרח לדחוק בדברי התוספות דמספקא ליה רק אליבא דחד מאן דאמר ולאידך פשיטא ליה.
 
ועוד הלא לדברי הלבוש והטו"ז והפמ"ג, קיי"ל גם כן כרבי נתן שתלוי בכתיבה, אלא שגילו לנו הכתובים שתלוי ביד כהה בענין הכתיבה דווקא, ואין חילוק בין המאן דאומרים, כמו שהבאתי למעלה. וא"כ אתיין דברי התוספות ברווחא, דמספקא להו אליבא דתרווייהו, שאין בזה פלוגתא, כנראה מסתימת דבריהם שלא זכרו כלל משום מאן דאמר או פלוגתא. ועוד הלא כל דברי הצמח צדק בנויים על לשון התוספות שכתבו שיש בזה ספק, א"כ הלא בפסקי התוספות וברבינו יחיאל וסמ"ק לא נזכר כלל שום לשון ספק, אלא כתבו כן בפשיטות, ומבואר דברירא להו הך מילתא לא כדברי התוספות. והטור והדרכי משה הביאו רק דברי ה"ר יחיאל והסמ"ק ופסקו כוותייהו, ולא הזכירו כלל מדברי התוספות, גם הב"י לא הביא כלל מדברי התוספות. אלמא דלא שבקי פשיטותייהו דשאר פוסקים מחמת ספיקו של התוספות, נמצא דלדעת הטוש"ע דסברי כדעת הפוסקים שלא כתבו בזה שום ספק, נסתר כל היסוד שבנה הצמח צדק רק על לשון התוספות.
 
גם מה שדחק עצמו לתרץ דברי ה"ר יחיאל שסובר לצרף דעת רש"י לפי פירוש הר"י שבמרדכי, דאף איטר גמור מניח בשמאל של כל אדם, ולכן לדידן שיש לנו דברי ספר התרומה והרא"ש דלא סברי כן אף בדעת רש"י, נסתרו גם דברי רבינו יחיאל. וזה תימה, דא"כ איך הביאו הטור והדרכי משה את דברי ה"ר יחיאל והסמ"ק לפסק הלכה, והדרכי משה כתב הלשון דקיי"ל כוותייהו דבתראי נינהו, הלא כיון שכל דבריהם נבנו על שיטת רש"י דלא קיי"ל כן, א"כ גם כוותייהו לא קיי"ל.
 
ועל כרחך צריך לומר שהבינו מדבריהם לדבר ברור דהכתיבה עיקר אף בלא צירוף דעת רש"י, לכן סמכו עליהם לפסק הלכה. או אפשר אפילו אם נימא שדעתם כן בשביל שצירפו דעת רש"י, מכל מקום כיון דבתראי נינהו, סמכו עליהם גם בזה, דאף דלא קיי"ל כפירוש ר"י שבמרדכי, מכל מקום חזי לאיצטרופי להסברא דכתיבה עיקר לפסק הלכה.
 
גם מה שהביא מרש"י ז"ל שפירש בשולט בשתי ידיו ששתיהן שוות לו בכח, אין ראיה. חדא, דיש לומר דרש"י ז"ל סובר כדעת הסוברין שאין הולכין כלל אחר הכתיבה, אלא אחר שאר כל המעשים שהמה עיקר הכח, והוי יד כהה בכל המעשים שהמה רובא דרובא נגד הכתיבה שאינו אלא פרט אחד, ולשיטה זו שפיר כתב רש"י ז"ל ששתיהן שוות בכח. והמחבר הביא שתי הדיעות. אבל לדעת הטור והרמ"א והמג"א שפסקו כדעת הפוסקים דהולכין אחר הכתיבה, על כרחך לא סברי שצריכין להיות שתיהן שוות, דהרי גם הכתיבה נגד שאר מעשים אין לו מדת השתוות.
 
או אפשר דהיכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים, גם רש"י ז"ל מודה שהכתיבה עיקר, דגלי לן קרא, ואף שאין שתיהן שוות מכל מקום הכל הולך אחר הכתיבה. אבל בש"ס שם לא מיירי כלל היכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים, כי לא הוזכר שם כלל באותו ברייתא מכתיבה אלא מסתם איטר, ומוקי סתם בשולט בשתי ידיו, וסתם שולט בשתי ידיו, משמע ודאי שהוא כן בין בכתיבה בין בשאר דברים ואין חילוק. ובזה ודאי צריך להיות שתיהן שוות, שאם אחת חלושה מאחרת הוי ודאי יד כהה. ואין ראיה מדברי רש"י האלו למה שחידשו הפוסקים אח"כ היכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים. וא"כ כיון שברבינו יחיאל וסמ"ק, שאחריהם נמשכו הטור והדרכי משה והרמ"א, מבואר בהדיא דסגי כשכותב בשתי ידיו, שפיר פסק המג"א כן.
 
הנה הארכתי קצת להצדיק דברי המג"א שלפענ"ד איני רואה שום השגה עליו, ועכ"פ הוא עמוד גדול לסמוך עליו להלכה למעשה. ועל כן לדעתי עצתי נכונה שירגיל עצמו לכתוב עכ"פ בימין, ואף שכתב כת"ה נ"י שלא הועילו לו כל התוכחות לעשות בימינו, יוכל להיות שזה היה יען שרצו להכריחו לעשות כל מעשיו בימין, וזה ודאי דבר קשה לעשות בתמידות נגד טבעו, והידים עסקניות הן בכל יום. אבל שיתן דעתו רק לפרט אחד על הכתיבה שיעשה בימין, ועל אותו זמן של הכתיבה אין זה דבר קשה כל כך להתאמץ לעשות נגד טבעו עד שיבוא לידי הרגל. גם אינו דומה עכשיו שהגיע לכלל דעת, ובודאי חביב עליו התפילין שמתחיל להניחם, וצריך להסביר לו שאם יתאמץ בזה לכתוב בימין, אזי יצא ידי חובתו לקיים מצות תפילין בשלימות בין לדעת השו"ע ובין לדעת האריז"ל בלי פקפוק, ובודאי יפעול עליו שיהיה לו רצון להתאמץ בכך, ואין לך דבר שעומד בפני הרצון.
 
ובאמת אם לא יעשה כן, הוי ספק עצום בקיום מצוה זו, כאשר הארכתי למעלה. וכבר נתבאר דסגי גם בכותב בשתי ידיו, אם אי אפשר בענין אחר, אבל יותר טוב שירגיל עצמו לכתוב רק בימין. ואם יכתוב לעולם בימין, זה יביאו לידי הרגל שאח"כ לא יכבד עליו כלל הכתיבה בימין.{{יישור מרכזי|ו}}
 
גם נראה שאף באיטר גמור צריך אח"כ להניח תפילין גם בשמאל כדעת האריז"ל, דאף שאין לזוז מדברי השו"ע, אבל כיון שכבר הניח בימין כדעת השו"ע, אין זה נגד השו"ע אם מניח אח"כ גם בשמאל ומהרהר הברכה במחשבה, ובכגון דא בודאי שצריך לחוש לדעת האריז"ל. והצמח צדק כתב כן לצאת ידי שניהם על דינו של המג"א שכותב בשתי ידיו, והרבה גדולים כתבו כן גם כשאינו כותב כלל בימינו והוא איטר גמור. ויש מגדולי האחרונים (ראה מאסף לכל המחנות סוף ס"ק מ בשם חסד לאלפים אות ה) שכתבו להניח על שתי ידיו בפעם אחת, ולא נראה כן מכמה טעמים שאין להאריך, אבל זה ודאי שיניח אח"כ כנ"ל.
 
ומובן שכשמניח אח"כ בשמאל, צריך שיהיו תפילין אחרים, כדי שיבוא הנחת תפילין על הסדר, המעברתא לצד הכתף והקציצה לצד היד והיו"ד לצד הלב, ועיין בספר כף החיים סימן כ"ז (אות יא).
 
ומדברי הפסקי תוספות שכתבו דאיטר טוב להרגיל עצמו לכתוב בימין, נראה ג"כ שסברי שיש איזה פקפוק על הנחת תפילין בימין אף באיטר גמור, דאל"כ למה לו לטרוח בחנם לעשות נגד טבעו, אלא ודאי שראו זה לטובה לצאת מאותה המבוכה להניח תפילין בימין. ומינה נשמע דאם אי אפשר להרגיל עצמו, אף באיטר גמור יניח אח"כ בשמאל, בפרט עכשיו שנתגלה לנו דעת האר"י ז"ל. הנה כתבתי לו הנראה לפענ"ד בהלכה זו, ותן לחכם ויחכם עוד וידע את אשר לפניו.{{יישור מרכזי|ז}}
 
אודות דברים שאינם הגונים הנספחים לספרי קודש מה שכתב ע"ד שנספח לספרי המאירי מה שיש בו דברים שאינם הגונים, על זה יש להצטער הרבה בעתים הללו בעו"ה שמתפשטים הרבה חיבורים מלאים ארס של מינות ודעות נפסדות רח"ל, גם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ומספחים גם דברים כאלו אצל ספרים הקדושים וממשיכים לבות בני האדם.
 
וכבר צווח החתם סופר ז"ל (ח"ו חו"מ סימן סא) בזה, וכתב שמעת שנתפשטו הרבה ספרי מינות אין ללמוד בספר שאין לו הסכמות. וזה היה עצה נכונה לדורו, כי בדורו של החת"ס המפורסמים בעולם דפקיעי שמיהו שהיו מתחשבים העולם עם הסכמתם, היו כולם צדיקים וגאונים והיו ראויים לסמוך על הסכמתם, אבל עכשיו הדור יתום בעו"ה.
 
גם נתקיים במלא מובן המלה מה שאמרו חכז"ל (סנהדרין צז.) על עיקבא דמשיחא יראי חטא ימאסו וסר מרע משתולל (ישעיה נט, טו) על הבריות, והמפורסמים שמתחשבים העולם עם הסכמתם, על פי רוב המה מהאפיקורסים והעומדים בשיטתם. ועוד גרוע יותר ההסכמות, שעל פי רוב המסכימים המה המכשילים. וצריך ללמוד רק מספרים שיש להם הסכמות מגדולי הדור שבדורות הקודמים, או מי שמכיר בעצמו היטב את המחבר.
 
וזקיני הגה"ק מאור הגולה בעל ייטב לב זלה"ה מסיגעט, היה לו סיבה פעם אחת שנתן הסכמה לאחד שהיה ת"ח גדול ועשה כמה חיבורים, ואח"כ ראה בספרו שהיה בו דברי מינות רח"ל, והצטער מאוד ופרסם במכתבי עתים שחוזר מהסכמתו, ומאז עשה לו גדר שלא ליתן שום הסכמה. ואז היה זה גדר במילתא דלא שכיחא, אבל עכשיו בעו"ה הוא דבר הרגיל ושכיח טובא. אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים (וע"ע מכתבים ח"ב סי' רד).
 
והשי"ת יהיה בעזרו שיזכה לישב באהלה של תורה ועבודת השי"ת מתוך נחת והרחבה ולהרחיב גבול הקדושה כאשר עם לבבו וכלב ונפש ידידו דושת"ה באהבה רבה
 
הק' יואל טייטלבוים
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]]
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]]

גרסה אחרונה מ־19:04, 29 במרץ 2026

<< אורח חיים סימן ב • שו"ת דברי יואל • אורח חיים סימן ד >>

~ סימן ג ~

שלו' וכט"ס אל כבוד הה"ג חו"ב טובא, חכם וסופר, אשכול הכופר, יו"ש שלשלת פאר היוחסין, כש"ת מוה"ר שמחה בונם סופר שליט"א, בעיה"ק ירושלים תובב"א.

אחדשת"ה, הגיעני מכתבו בדבר שאלתו אודות בנו נ"י שבאלו הימים יהיה בעזהי"ת בר מצוה, והיות שכשהיה עוד ילד בן שנתים נשפך לו חמין על זרועו ונכוה ידו הימנית ל"ע, ואחר טיפול של כמה חדשים נתרפא הפצע ונשאר לו צרבת על רוב זרועו, ועל ידי זה נחלש ידו הרבה, ולמרות כל התוכחות שקבל בבית בשעת האוכל ובחדר בשעת הכתיבה, נתרגל לכתוב ולאכול בשמאל, בשעת הדחק אם גוערים בו אוכל או כותב קצת בימין, אבל בעוד רגע חוזר לסורו בשמאל. ועתה הספק באיזה יד יניח תפילין.

וכת"ה נ"י פשיטא ליה שיניח בימין כל אדם שהוא שמאלו, דאף שאינו נולד איטר אלא נתרגל אח"כ, ובזה יש פלוגתא במרדכי (הלכות קטנות, הלכות תפילין יג, ג), אבל כתב הדגול מרבבה (או"ח סי' כז במג"א ס"ק ט) דאף ליש חולקים שבמרדכי, דווקא אם הרגיל עצמו מרצונו, אבל אם מן השמים הרגילוהו, דהיינו שנולד לו חולי בימינו וניטל ממנו הכח וצריך לעשות כל מלאכתו בשמאלו, בודאי דינו כאיטר גמור. ויען שלא מצא מי שיחלוק על הדגול מרבבה בזה, לכן פשוט בעיניו כנ"ל ושואל הסכמתי.

א

הנה טרידנא טובא ולא אוכל להאריך כעת, כי יש לפלפל בזה הרבה וכבר הלכו ביה נמושות, אבל אשיב לו בקיצור הנראה לענ"ד, כי בעיני אינו פשוט כל כך כמו שכתב כת"ה נ"י.

הנה לכאורה משמע מדברי הפמ"ג סימן תרנ"א שאינו סובר כסברת הדגול מרבבה, שכתב שם באשל אברהם ס"ק י' להסתפק במי שאין לו יד ימין כי אם זרוע וקנה, דהשתא שמאל דידיה ימין, אם הוי כאיטר ויניח תפילין בקנה וזרוע ימין, וסיים בצ"ע. וכתב המשנה ברורה סימן כ"ז בביאור הלכה שם (ס"ו ד"ה ואיטר) דמזה משמע דלא ברירא ליה להפמ"ג סברת הדגול מרבבה, דזה פשוט דלסברת הדגול מרבבה הוא הדין בנקטעה כף ידו הימנית, שנעשה בזה איטר, כמ"ש שם בפנים (מ"ב שם ס"ק כב), ואם כן הפמ"ג שנסתפק בנקטעה, על כרחך שמסתפק בסברת הדגול מרבבה. אלא שאע"פ כן הכריע (הביאור הלכה) לסמוך בזה על הדגול מרבבה, יען שאפילו באיטר שנעשה על ידי שהרגיל עצמו, ג"כ פסק הדרכי משה (ארוך, אות א ד"ה ופירש) דדינו כאיטר. ועכ"פ לפי דבריו, סברת הדגול מרבבה בפלוגתא היא שנויה.

אמנם כאשר התבוננתי נראה דאין זה מוכרח כל כך, דאפשר יש לחלק בין הנושאים. דנקטעה ידו אינו דומה כל כך לנולד חולשה בכל היד, שאז ודאי הוא יד כהה, אבל בנקטעה ידו יוכל להיות שכל היד היא בריאה ושלימה כמו ימין של כל אדם, אלא שלא תוכל לעשות מלאכתה בשביל שחסר פיסת ידה, ואפשר שלא נקרא על ידי זה כל היד יד כהה. ואפשר לחלק עוד באופן אחר אלא שאין להאריך בזה. ושוב ראיתי בערוך השולחן סימן כ"ז סעיף י"ז שאחר שהביא דברי הדגול מרבבה כתב, ויש מי שאומר דהוא הדין נקטעה ידו, ואינו כן, דמה ענין זה לזה. ולפי מה שדחה דברי המ"ב, אין ראיה דפליג הפמ"ג על סברת הדגול מרבבה, וצ"ע עוד בזה.

אבל העיקר מה שאני מסתפק בזה, אם על ידי המכוה שנעשה אז, נעשה חולשה בידו, והוא יד כהה בעצם גם עכשיו, שבזה ודאי איכא סברת הדגול מרבבה שדינו כאיטר ממש. או שמא נתרפא המכוה לגמרי, ומה שנשאר צרבת אינו כלום אלא במראה, ומה שאינו עושה מלאכתו בימין, יוכל להיות שהוא בשביל ההרגל שנתרגל אז טרם שנתרפא וההרגל נעשה טבע שני, ואפשר ידו בריאה ושלימה לגמרי כשאר ימין של כל אדם ואינו יד כהה כלל, ואין בזה אלא הרגל דבר. ולפענ"ד זה דומה להורגל מעצמו, כי אף שבתחלה היה מן השמים על ידי המכוה, אבל מאי דהוה הוה כיון שכבר עבר כי נתרפא הנגע, ועכשיו אין בזה אלא רגילות בלבד, דומה להורגל מעצמו, שאינו יד כהה. והדגול מרבבה לא כתב אלא היכא שנולד לו חולי בימינו וניטל ממנו הכח, וניטל נקרא מה שאינו חוזר לעולם, וזה ודאי הוי יד כהה, לכן פשוט ליה שדמי לאיטר גמור, ומנא לן שדעתו כן גם היכא שחוזר לאיתנו כמקדם.

הן אמת שבתשובות אמרי יושר ח"ב סימן י"ד שהביאו גם כת"ה נ"י במכתבו, נראה שמפרש כן בדברי הדגול מרבבה, דכוונתו היכא שנתרפא מחליו ואינו עוד אלא רגילות שהורגל אז בעת חליו. אבל הוא בעצמו כתב על זה אחר כך שדברי הדגול מרבבה סתומים, אלא שהדבר דחיק ומוקי אנפשיה דבכהאי גוונא מיירי.

ונפלאתי מה דוחק אותנו כל כך לדחוק ולהעמיס דין חדש בדברים סתומים שאין להם הכרע. וכפי המבואר בלשונו שם הביאו לידי כך על ידי שפשוט בעיניו מסברא דהיכא שאי אפשר לו כלל לעשות מלאכה בימין מחמת חולשתו, הוי כנקטעה ידו באופן שאין לו יד כלל, שאין דינו בזה כאיטר (עי' רש"י מנחות לז, א ד"ה אין לו; מ"ב שם ס"ק ו), לכן הוכרח לדחוק בדברי הדגול מרבבה דמיירי בנתרפא.

אבל לפענ"ד הוא תמוה, דמלבד שגם באי אפשר לו כלל לעשות המלאכה בימין, אינו מוכרח כלל שיהיה דומה לנקטעה ידו. אבל אף לו יהיבנא ליה בזה, הלא אפשר לאוקמא דברי הדגול מרבבה שאינו באופן שלא יהיה לו מציאות כלל לעשות מלאכה בימין, אלא שניטל ממנו הכח שיש ביד ימין דעלמא ונעשה מחמת חולשתו כשמאל דעלמא, דודאי אפשר לכל אדם לעשות מדוחק מלאכות בשמאל, אלא כיון שהוא יד כהה, הוא נגד טבעו לעשות מלאכה בשמאל, וצריך לעשות כל מלאכתו בימין. וזה שנחלשה ימינו כל כך עד שנעשה יד כהה נגד שמאלו, נתהפך הדבר שצריך מחמת טבעו לעשות הכל בשמאל, אף שיש מציאות מדוחק שיעשה בימין כמו שאר כל אדם בשמאלו. וזה ודאי לא דמי לנקטעה ידו, אלא דמי לאיטר ממש. ומתיישבין דברי הדגול מרבבה ברווחא בלי שום דוחק, ולפענ"ד ברור כן בכוונתו.

וכת"ה נ"י כתב להסביר הפלוגתא שבמרדכי בהרגיל עצמו לעשות בשמאל אם דינו כאיטר, שזה תלוי בפלוגתא שבש"ס (מנחות לז.), דלרבי נתן דיליף מוקשרתם וכתבתם, אף בהרגיל עצמו הוא כן, כיון שאינו תלוי כלל אם הוא יד כהה, אלא במעשה הכתיבה האיך נעשית. ולרב אשי דיליף מידכה יד כהה, הרגיל עצמו לאו כלום הוא, כיון שהאמת הוא דיד שמאל יד כהה, אלא על ידי הרגילות שינה סדר העולם והחליף ימין בשמאל. ולכן כתב דהיכא דנחלש הימין מחמת מחלה ומכוה ונעשה יד כהה באמת, הכל מודים דדינו כאיטר.

הנה גם לפי דבריו, הא תינח כשעדיין לא נתרפא המחלה והוי עדיין יד כהה, אבל אם נתרפאה וחזרה לבריאותה ושוב אין הטעם אלא בשביל הרגילות, אם כן לא הוי יד כהה באמת, כמו בהורגל מעצמו.

גם מה שכתב דעל ידי שנחלש הימין נעשה השמאל חזק ביותר, לאו כללא הוא ולפעמים להיפך. ובגמרא בכורות דף מ"ה ע"ב בפלוגתא דרבי ורבנן בשולט בשתי ידיו, מר סבר כחישותא אתחלא בימין ומר סבר בריותא אתחלא בשמאל. ואם נימא דהא בהא תליא, אף למ"ד בריותא אתחלא בשמאל מכל מקום כיון דסוף סוף נחלש אח"כ הימין, הוי מומא. ואין להאריך בזה, שתלוי בעניני טבעיות שאין אנו בקיאין כל כך (עי' יו"ד סי' קפז ס"א ברמ"א), ועכ"פ זה ודאי שלאו כל הענינים שוין.

ובעיקר הדבר מה שתלה הפלוגתא שבמרדכי בהרגיל עצמו בפלוגתא דרבי נתן ורב אשי, דנמצא לפי זה שתלוי גם בפלוגתא אחרת אם הולכין אחר הכתיבה או אחר שאר כל מעשיו שעושה, דגם זה תלוי בהך, דלרבי נתן דיליף מוקשרתם וכתבתם, חזינן שתלוי רק בכתיבה, משא"כ לרב אשי, ואם כן שני אלו הפלוגתות הא בהא תליא. ולא נראה כן מלשון המרדכי ושאר פוסקים. ובפלוגתא דכתיבה הכריע הרמ"א ז"ל (סי' כז ס"ו) כדעת האומר שהיד שכותב בה חשובה ימין, וגם המג"א (ס"ק י) כתב על זה אנו אין לנו אלא דברי השו"ע, ובפלוגתא דהרגיל עצמו לא הכריע המג"א אלא כתב לצרפו לסמוך על הב"ח, כמו שכתב בס"ק י'. עכ"פ לאו הא בהא תליא והוא שני ענינים.

והפמ"ג בסימן כ"ז במשבצות ס"ק א' וס"ק ז' ביאר דקיי"ל כתרווייהו כרבי נתן וכרב אשי, דאף דקיי"ל כרבי נתן דהולכין אחר הכתיבה מלימוד דוקשרתם וכתבתם, מכל מקום קיי"ל גם כרב אשי דיליף מידכה יד כהה, אלא שגילה לנו הכתוב דהיד שאינה כותבת הוי יד כהה בענין הכתיבה, שזה העיקר, כמבואר בטו"ז ס"ק ז' שהטעם הוא [דתליא] בכתיבה, בשביל שאותה היד שאינו כותב בה הוי כהה לענין זה, וכן מבואר בלבוש סימן כ"ז סעיף ו', ועיי"ש בפמ"ג שהאריך לבאר דצריכי תרווייהו. ואף שנמצא במפרשים אחרים שלא כתבו כן, אבל נראין דברי הפמ"ג, שמיושבין בזה הרבה קושיות, ודו"ק. ונמצא לפי דבריו שאי אפשר כלל לומר הטעם לאותו מאן דאמר דגם בהרגיל עצמו דינו כאיטר, בשביל שאין נפקא מינה אם הוא יד כהה באמת, כיון דקיי"ל כרב אשי שהוא בשביל יד כהה אף לאותו מאן דאמר דיליף מוקשרתם וכתבתם.

ועל כרחך צריך לומר הסברא, דאותו מאן דאמר סובר דאף שאינו יד כהה בעצם, מכל מקום כיון דסוף סוף אי אפשר לו לכתוב או לעשות מלאכה ביד ימינו מחמת ההרגל שנעשה טבע שני, ושולט הטבע על אותה היד להפריעה ממלאכתה, הוי ג"כ כהה. כי סובר דאין נפקא מינה אם הוא כהה בעצם או מחמת סיבה אחרת שעומד לנגדה כח הטבעי שמושל עליה, הכל נקרא כהה. ואין כן דעת הסובר דהרגיל מעצמו אין דינו כאיטר, כי סובר שאינו נקרא יד כהה אלא מה שהוא כהה בעצם, לא מחמת סיבה אחרת.

ואם כן אף אם היה באיזה פעם יד כהה מחמת המחלה שהוא בידי שמים, אבל סוף כל סוף כיון שעכשיו אינו יד כהה בעצם אלא מחמת הרגילות, למה יקרא יד כהה אף לאותו המאן דאמר, והוא נגד הסברא, ומנא לן לחדש זה.

גם ממה שהביא המרדכי הראיה דהרגיל עצמו לאו כלום הוא למקרי איטר אלא אם כן נולד כן, מדלא מוקי מתניתין דפרק הבונה (שבת קג.) כשהרגיל עצמו לכתוב בשמאל, והרבה האריכו המפרשים בפירושו זה בכה וזה בכה (עי' ביאור הר"מ בנעט בגליון המרדכי שם; חידושי אנשי שם בשם שארית יוסף; דרישה סי' כז אות ב), אבל לכל הפירושים, אם נימא דבמי שהיה יד כהה באיזה פעם מחמת חולי, אף אם עתה כבר עברה המחלה ואינו אלא בשביל הרגילות, גם כן דינו כאיטר לכולי עלמא, עדיין קשה למה לא מוקי מתניתין דפרק הבונה בכהאי גוונא. דבשלמא אם נפרש בכוונת הדגול מרבבה דמיירי שלא נתרפא, והוי יד כהה בעצם כמו הנולד ככה, אין קושיא למה לא מוקי מתניתין בכה"ג, כי סובר דהיינו הך כמו איטר ממש שאין חילוק ביניהם. אבל אם נימא שגם אם עכשיו אינו יד כהה אלא מחמת הרגילות שמכבר, ג"כ נותנין עליו דין איטר, אף שבזה ודאי יש חילוק בין הנולד ככה דהוי לעולם יד כהה בעצם, א"כ עדיין קושיית המרדכי עומדת. ועל כרחך שאין המרדכי סובר כן.

ובלאו הכי כיון שהדגול מרבבה לא הביא ראיה לדבריו, אלא כתב כן מסברא פשוטה, אין להעמיס בדבריו אלא מה שהוא סברא פשוטה, ואין לחדש מה שעכ"פ אין הכרע בדבריו.

ונמצא לפי זה שצריך לבקר את היד, שאם לא נתרפאה לגמרי ונשארה חלושה, באופן שזה הסיבה שלא יוכל לעשות בה מלאכתו, זהו דינו של הדגול מרבבה. אבל אם נתרפאה לגמרי ואך הרגילות גורם לו, לא נוכל לומר שיצאנו מידי ספיקא דפלוגתא דרבוותא שבמרדכי ובמג"א.

ב

ובעיקר הדין גם באיטר גמור שדעת האריז"ל (עי' שערי תשובה סי' כז ס"ק יא, ושער הכוונות ענין תפילין דרוש ז) שיניח ג"כ בשמאל של כל אדם ולא ישנה, כתב בתשובות מהרש"ם ח"ב סימן ר"מ שגם במאירי (שבת קג.) פסק כן, אלא שתמה עליהם איך כתבו נגד הש"ס דמנחות (שם). וכבר כתבו עליו (עי' מאסף לכל המחנות סי' כז ס"ק מ) דאישתמיטתיה שכן הוא גם במרדכי (שם), שפירש כן בדעת רש"י ז"ל (שם ד"ה מה) שהולכין אחר רוב בני אדם ואינו תלוי בשמאל וימין דידיה, וכתב עליו שמתוך פירושו נראה לר"י דפליג רבי נתן דאפילו איטר מניח בשמאל, ואף תנא קמא (שם לו:) סבר הכי דידך זה שמאל, ויש לספק אי הלכה כוותיה או לא, יעיי"ש. והרי שתירץ המרדכי דברי הש"ס לדעת רש"י ז"ל, דתנא קמא ורבי נתן פליגי בהך דינא דאיטר יניח ביד ימינו, אלא דמספקא ליה אי הלכה כוותיה. ונמצא שגם המאירי פירש בדברי הש"ס כמו שמפרש המרדכי לדעת רש"י ז"ל, וכן צריך לומר בדעת האר"י ז"ל. אבל הרבה ראשונים (עי' רא"ש הלכות קטנות סי' יח; סמ"ג עשין כב; רבינו יואל הוב"ד בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' יב) לא כתבו כן, ויש בדברי הראשונים (עי' שו"ת צמח צדק או"ח סי' ד סוף אות א; סי' ה אות ג; סי' יב אות א בביאור ספר התרומה סי' ריא נז, ד. וע"ע ביאור הגר"א ס"ו) שלא הבינו גם בדברי רש"י ז"ל כמו שכתב המרדכי.

ולדינא, כיון שרוב ראשונים וכן הוא בש"ע בלי שום חולק דאיטר יניח בימין, אי אפשר לזוז מדברי השו"ע. אבל היכא שאינו איטר גמור אלא מספק, כמו בהרגיל עצמו וכדומה, כבר כתבו דהיכא שיש ספק לפי דברי התלמוד והפוסקים, הקבלה מכריע.

ואף לפי דברי הדרכי משה באו"ח סימן קמ"א (אות ב) שחולק על הב"י וכתב שאין לזוז מדברי הפוסקים אף אלו היה הזוהר חולק עליהם, זה כתב על הב"י דמיירי שם מדבר שאין שום מחלוקת בפוסקים אלא כולם שוין, ואע"פ כן כתב הב"י דלא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים, אבל היכא שיש פלוגתא בפוסקים מזה לא מיירי הדרכי משה.

כמו שכתב בשאילת יעב"ץ (ח"א) סימן מ"ז על מה שכתב אביו החכם צבי בתשובה (סי' לו) דהיכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים והמקובלים, על הפוסקים יש לסמוך, שלא כתב זה אלא היכא דליכא פלוגתא בין הפוסקים בעצמם אלא שהמקובלים חולקים, אבל היכא שיש פלוגתא בין הפוסקים, הקבלה מכריע. ותמה על השואל שרצה לדמות לדברי החכם צבי דבר שיש בו פלוגתת הפוסקים, וכתב לו שלא היה צריך אף לשאול דבר כזה. כל כך הוא פשוט בעיניו, יעיי"ש שהאריך. וכן הוא גם בדרכי משה, וכן דעת הרבה פוסקים כנודע.

ועיין ברכי יוסף סימן מ"ו אות י"א לענין ברכת הנותן ליעף כח שכתב, עתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך זאת הברכה על פי כתבי האריז"ל, כי אף שקבלנו הוראת מרן, קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י ז"ל, גם הוא יודה לברכה.

ג

והעצה היעוצה בנידון דידן לפענ"ד, דהנה זה ודאי שמועיל אם ירגיל עצמו לעשות בימין, דאף באיטר גמור הביאו מפסקי התוספות מנחות סימן קכ"ד שכתב וז"ל, איטר מניח ביד ימין, טוב שירגיל עצמו לכתוב ביד ימין, ואפילו שרוב תשמיש בשמאל, דומה לשולט בשתי ידיו. ואף שאין לשון זה בתוספות, כבר ביאר בתשובות מהרש"ם ח"ג סימן רצ"ט (אות א) שהפסקי תוספות מיוסדים על תוספות שאנץ, ולכן יש בהם דברים שלא נמצאו בתוספות שלנו, ומסיק כן לדינא, יעיי"ש. וכן הוא גם באליה רבה (ס"ק ו), אלא שלא הביא דברי הפסקי תוספות אלא מרבינו יחיאל.

וצריך לומר מדסתמו דבריהם בזה, דלא דמי למה שיש פלוגתא במרדכי אם מועיל מה שבא על ידי הרגלו ולא נולד כן, כמ"ש ק"ז בתשובות אבני צדק או"ח סימן ג' שיש לחלק דמה שאמרו החולקים במרדכי שאינו מועיל הרגל, זה מיירי שם היכא שנולד כדרך כל הארץ ואינו איטר, והוא מרגיל עצמו להיות איטר, שהוא שלא כדרך הארץ, בזה אינו מועיל הרגל לעשותו נגד רוב בני אדם. אבל היכא שהוא נולד איטר, ומרגיל עצמו לעשות בימין כדרך כל הארץ, בזה מועיל ההרגל להעמידו כדרך רוב בני אדם. והוא ז"ל כתב כן מסברא דנפשיה שאפשר לחלק בכך, אבל לפי מה דחזינן דעת הראשונים שכתבו באיטר להרגיל עצמו לעשות בימין, צריך לחלק בכך שלא להרבות במחלוקת.

ואם כן מכל שכן בנידון דידן, שאינו איטר מתולדה אלא נעשה אח"כ מחמת סיבה, שבודאי מועיל אם מרגיל עצמו להיות כמו שהיה בראשונה כדרך כל הארץ.

ד

והנה כבר הכריע הרמ"א ז"ל בסימן כ"ז (ס"ו) כדעת האומרים שתלוי רק בכתיבה אם כותב בימין ולא בשאר מעשים, וכמו שכן הכריע בדרכי משה (אות ד) כדעת הטור וסמ"ק (סי' קנג) דבתראי נינהו. וכן הוא גם בפסקי תוספות שהבאתי לעיל דסגי אם ירגיל עצמו לכתוב בימין אע"פ שרוב תשמיש בשמאל, אלא שכותב הטעם שדומה לשולט בשתי ידיו, וכן הוא הטעם בתוספות מנחות דף ל"ז (ע"א ד"ה מה). אמנם בדברי רבינו יחיאל שהובא בטור וב"י סימן כ"ז, מבואר בלשונו ז"ל שהובא בב"י שהטעם הוא דעיקר תלוי בכתיבה, כדאמרינן מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, וכן הוא בהגה"ת ה"ר פרץ על הסמ"ק (אות ח).

נראה דיש נפקא מינה בין שני הטעמים. דלטעם שכתבו התוספות דהוי כשולט בשתי ידיו, י"ל דצריך להיות כל הכתיבה בימין ואז הוי כשולט בשתי ידיו, שביד אחד כותב וביד אחד עושה שאר המעשים. אבל היכא שגם הכתיבה אינו הכל בימין אלא כותב גם בשמאל, א"כ אינו שוה, שבשמאל עושה כל המעשים וגם כתיבה, ובימין אינו עושה אלא כתיבה בלבד, וי"ל שאין זה נקרא שולט בשתי ידיו, דבטל חדא שבימין נגד תרתי שבשמאל.

אבל לדברי רבינו יחיאל שכתב הטעם בשביל דילפינן מוקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, א"כ ילפינן מקרא דהכל תלוי בכתיבה ואין נפקא מינה בשאר מעשים, א"כ שפיר י"ל דאף אם כותב גם בשמאל, דינו כשולט בשתי ידיו שיניח בשמאל של כל אדם, דסגי אם הוא שולט בשתי ידיו בכתיבה בלבד, כי אין נפקא מינה כלל בשאר מעשים שעושה בשמאל. וכן הוא מבואר בדברי ה"ר יחיאל והסמ"ק, שכתבו הלשון שכותב גם בימין, ומבואר בזה שאין צריך שיכתוב הכל בימין, אלא גם בימין. וכן הוא במג"א ס"ק י' ובפמ"ג (א"א שם).

ולפענ"ד אולי גם מדברי התוספות אין הכרח כל כך, ואפשר דסגי בהכי, שהרי בלאו הכי אף אם כותב הכל בימין, מכל מקום כיון שעושה כל מעשיו בשמאל הוי הכתיבה רק מיעוטא דמיעוטא נגד שאר כל המעשים שאדם עושה בכל יום. ועל כרחך צריך לומר דלא אזלינן בזה אחר הרוב. א"כ אף כשכותב גם בשמאל אפשר למימר הכי. ודברי התוספות צריכין ביאור רחב, אלא שצריך אריכות ולא אוכל להאריך כעת כל כך.

ולדינא כיון שבדברי רבינו יחיאל והסמ"ק בודאי מבואר כן, והטור לא הביא אלא דברי רבינו יחיאל, גם הדרכי משה כתב הטעם שהכריע כן בשביל שהטור והסמ"ק המה בתראי, א"כ נמשכו בהלכה זו אחר דברי ה"ר יחיאל והסמ"ק, שבדבריהם הוא בהדיא דסגי בכותב בשניהם, בודאי שפסקו כן להלכה, ודברי המג"א ברורים.

ה

אלא שראיתי בצמח צדק החדש מליבאוויטש באו"ח סימן ד' (אות ב) שהאריך לחלוק בזה על המג"א. ותוכן דבריו שהתחיל לומר דכיון שכתבו התוספות רק דיש להסתפק אם דומה לשולט בשתי ידיו, ומקום הספק הוא רק לרבי נתן דדריש מוקשרתם וכתבתם דכתיבה בימין, משא"כ לרב אשי דדריש מידכה יד כהה, אין מקום להסתפק בזה. וכיון דלרבי נתן ג"כ לא הוי אלא ספק, לא דחינן פשיטותא דחד מקמיה ספיקא דאידך, ובפרט היכא דכותב גם בשמאל, דלדעת התוספות אפשר לא מספקא להו כלל אף לרבי נתן. ולכן כתב דטעמו של רבינו יחיאל משום מה שכתב ר"י, דלפירוש רש"י לרבי נתן אף איטר גמור מניח בשמאל כל אדם, כמובא במרדכי, אף דלא קיי"ל כן, מכל מקום בעלילה שיש לומר דאינו איטר כלל, כי אם שולט בשתי ידיו, פסק דיניח בשמאל כל אדם, והיינו על פי צירוף דעת רש"י. וא"כ אנו שיש לנו דברי ספר התרומה והרא"ש, שביאר דגם לפירוש רש"י אליבא דרבי נתן איטר מניח בימינו, א"כ אין לצרף כלל סברא זו שהזכיר במרדכי, ולכן יש לומר בגוונא שכתב המג"א שכותב גם בשמאל, העיקר שיניח בימין. גם הביא ראיה מדברי רש"י ז"ל (שם ד"ה בשולט) שפירש בשולט בשתי ידיו, ששתיהן שוות לו בכח, משא"כ הכא אינן שוות כלל, דאף ששוות בכתיבה, הרי יש עודף בשמאל שבה הכח וגבורה ועושה בה כל מעשיו. ואע"פ כן לבסוף כתב לחוש גם לדעת המג"א ולהחמיר שיניח תפילין גם על ידו השמאלית, יעיי"ש.

ולפענ"ד נפלאו בזה כל דבריו ז"ל, ראשית מה שהחליט דלא מספקא להו להתוספות בזה אלא לדעת רבי נתן דתלה הכתוב בכתיבה ולא לרב אשי דדרשינן יד כהה, אין לנו שום גילוי דעת בתוספות על זה. ואולי הוא בהיפך, דלרבי נתן לא מספקא להו כלל דודאי העיקר בזה הוא הכתיבה דכן גילה לנו הקרא, ואין צורך בזה להטעם דהוי כשולט בשתי ידיו, אלא למאן דאמר דתלוי ביד כהה מספקא להו, דדילמא כיון דבכתיבה הוי יד כהה, אף שבשאר מעשים שהמה הרוב אינו יד כהה, מ"מ דילמא אזלינן בזה אחר רובא דעלמא, כיון שגם אצלו מתקיים עכ"פ הקרא דיד כהה בשעת כתיבה.

וכן נראה דלא מיירי התוספות אליבא דרבי נתן, מדכתבו רק הטעם דהוי כשולט בשתי ידיו, ולא זכרו כלל מעיקר הטעם דלרבי נתן גילה לנו הכתוב שתלוי בכתיבה, ואליביה אין צריך כלל לומר דהוי כשולט בשתי ידיו. זולת אם כותב גם בשמאל, אז צריכין גם אליבא דרבי נתן לומר הטעם דהוי כשולט בשתי ידיו, כיון שגם הכתיבה הוא בשתיהם. אבל כשכל הכתיבה הוא בימין, אין צריך להוסיף טעם על המקרא כיהודא ועוד לקרא. ועוד דאף לדברי הצמח צדק, דילמא הא גופא מספקא ליה להתוספות אם קיי"ל כרבי נתן או כרב אשי, שיש בזה מבוכה בדברי הפוסקים, ואין הכרח לדחוק בדברי התוספות דמספקא ליה רק אליבא דחד מאן דאמר ולאידך פשיטא ליה.

ועוד הלא לדברי הלבוש והטו"ז והפמ"ג, קיי"ל גם כן כרבי נתן שתלוי בכתיבה, אלא שגילו לנו הכתובים שתלוי ביד כהה בענין הכתיבה דווקא, ואין חילוק בין המאן דאומרים, כמו שהבאתי למעלה. וא"כ אתיין דברי התוספות ברווחא, דמספקא להו אליבא דתרווייהו, שאין בזה פלוגתא, כנראה מסתימת דבריהם שלא זכרו כלל משום מאן דאמר או פלוגתא. ועוד הלא כל דברי הצמח צדק בנויים על לשון התוספות שכתבו שיש בזה ספק, א"כ הלא בפסקי התוספות וברבינו יחיאל וסמ"ק לא נזכר כלל שום לשון ספק, אלא כתבו כן בפשיטות, ומבואר דברירא להו הך מילתא לא כדברי התוספות. והטור והדרכי משה הביאו רק דברי ה"ר יחיאל והסמ"ק ופסקו כוותייהו, ולא הזכירו כלל מדברי התוספות, גם הב"י לא הביא כלל מדברי התוספות. אלמא דלא שבקי פשיטותייהו דשאר פוסקים מחמת ספיקו של התוספות, נמצא דלדעת הטוש"ע דסברי כדעת הפוסקים שלא כתבו בזה שום ספק, נסתר כל היסוד שבנה הצמח צדק רק על לשון התוספות.

גם מה שדחק עצמו לתרץ דברי ה"ר יחיאל שסובר לצרף דעת רש"י לפי פירוש הר"י שבמרדכי, דאף איטר גמור מניח בשמאל של כל אדם, ולכן לדידן שיש לנו דברי ספר התרומה והרא"ש דלא סברי כן אף בדעת רש"י, נסתרו גם דברי רבינו יחיאל. וזה תימה, דא"כ איך הביאו הטור והדרכי משה את דברי ה"ר יחיאל והסמ"ק לפסק הלכה, והדרכי משה כתב הלשון דקיי"ל כוותייהו דבתראי נינהו, הלא כיון שכל דבריהם נבנו על שיטת רש"י דלא קיי"ל כן, א"כ גם כוותייהו לא קיי"ל.

ועל כרחך צריך לומר שהבינו מדבריהם לדבר ברור דהכתיבה עיקר אף בלא צירוף דעת רש"י, לכן סמכו עליהם לפסק הלכה. או אפשר אפילו אם נימא שדעתם כן בשביל שצירפו דעת רש"י, מכל מקום כיון דבתראי נינהו, סמכו עליהם גם בזה, דאף דלא קיי"ל כפירוש ר"י שבמרדכי, מכל מקום חזי לאיצטרופי להסברא דכתיבה עיקר לפסק הלכה.

גם מה שהביא מרש"י ז"ל שפירש בשולט בשתי ידיו ששתיהן שוות לו בכח, אין ראיה. חדא, דיש לומר דרש"י ז"ל סובר כדעת הסוברין שאין הולכין כלל אחר הכתיבה, אלא אחר שאר כל המעשים שהמה עיקר הכח, והוי יד כהה בכל המעשים שהמה רובא דרובא נגד הכתיבה שאינו אלא פרט אחד, ולשיטה זו שפיר כתב רש"י ז"ל ששתיהן שוות בכח. והמחבר הביא שתי הדיעות. אבל לדעת הטור והרמ"א והמג"א שפסקו כדעת הפוסקים דהולכין אחר הכתיבה, על כרחך לא סברי שצריכין להיות שתיהן שוות, דהרי גם הכתיבה נגד שאר מעשים אין לו מדת השתוות.

או אפשר דהיכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים, גם רש"י ז"ל מודה שהכתיבה עיקר, דגלי לן קרא, ואף שאין שתיהן שוות מכל מקום הכל הולך אחר הכתיבה. אבל בש"ס שם לא מיירי כלל היכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים, כי לא הוזכר שם כלל באותו ברייתא מכתיבה אלא מסתם איטר, ומוקי סתם בשולט בשתי ידיו, וסתם שולט בשתי ידיו, משמע ודאי שהוא כן בין בכתיבה בין בשאר דברים ואין חילוק. ובזה ודאי צריך להיות שתיהן שוות, שאם אחת חלושה מאחרת הוי ודאי יד כהה. ואין ראיה מדברי רש"י האלו למה שחידשו הפוסקים אח"כ היכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים. וא"כ כיון שברבינו יחיאל וסמ"ק, שאחריהם נמשכו הטור והדרכי משה והרמ"א, מבואר בהדיא דסגי כשכותב בשתי ידיו, שפיר פסק המג"א כן.

הנה הארכתי קצת להצדיק דברי המג"א שלפענ"ד איני רואה שום השגה עליו, ועכ"פ הוא עמוד גדול לסמוך עליו להלכה למעשה. ועל כן לדעתי עצתי נכונה שירגיל עצמו לכתוב עכ"פ בימין, ואף שכתב כת"ה נ"י שלא הועילו לו כל התוכחות לעשות בימינו, יוכל להיות שזה היה יען שרצו להכריחו לעשות כל מעשיו בימין, וזה ודאי דבר קשה לעשות בתמידות נגד טבעו, והידים עסקניות הן בכל יום. אבל שיתן דעתו רק לפרט אחד על הכתיבה שיעשה בימין, ועל אותו זמן של הכתיבה אין זה דבר קשה כל כך להתאמץ לעשות נגד טבעו עד שיבוא לידי הרגל. גם אינו דומה עכשיו שהגיע לכלל דעת, ובודאי חביב עליו התפילין שמתחיל להניחם, וצריך להסביר לו שאם יתאמץ בזה לכתוב בימין, אזי יצא ידי חובתו לקיים מצות תפילין בשלימות בין לדעת השו"ע ובין לדעת האריז"ל בלי פקפוק, ובודאי יפעול עליו שיהיה לו רצון להתאמץ בכך, ואין לך דבר שעומד בפני הרצון.

ובאמת אם לא יעשה כן, הוי ספק עצום בקיום מצוה זו, כאשר הארכתי למעלה. וכבר נתבאר דסגי גם בכותב בשתי ידיו, אם אי אפשר בענין אחר, אבל יותר טוב שירגיל עצמו לכתוב רק בימין. ואם יכתוב לעולם בימין, זה יביאו לידי הרגל שאח"כ לא יכבד עליו כלל הכתיבה בימין.

ו

גם נראה שאף באיטר גמור צריך אח"כ להניח תפילין גם בשמאל כדעת האריז"ל, דאף שאין לזוז מדברי השו"ע, אבל כיון שכבר הניח בימין כדעת השו"ע, אין זה נגד השו"ע אם מניח אח"כ גם בשמאל ומהרהר הברכה במחשבה, ובכגון דא בודאי שצריך לחוש לדעת האריז"ל. והצמח צדק כתב כן לצאת ידי שניהם על דינו של המג"א שכותב בשתי ידיו, והרבה גדולים כתבו כן גם כשאינו כותב כלל בימינו והוא איטר גמור. ויש מגדולי האחרונים (ראה מאסף לכל המחנות סוף ס"ק מ בשם חסד לאלפים אות ה) שכתבו להניח על שתי ידיו בפעם אחת, ולא נראה כן מכמה טעמים שאין להאריך, אבל זה ודאי שיניח אח"כ כנ"ל.

ומובן שכשמניח אח"כ בשמאל, צריך שיהיו תפילין אחרים, כדי שיבוא הנחת תפילין על הסדר, המעברתא לצד הכתף והקציצה לצד היד והיו"ד לצד הלב, ועיין בספר כף החיים סימן כ"ז (אות יא).

ומדברי הפסקי תוספות שכתבו דאיטר טוב להרגיל עצמו לכתוב בימין, נראה ג"כ שסברי שיש איזה פקפוק על הנחת תפילין בימין אף באיטר גמור, דאל"כ למה לו לטרוח בחנם לעשות נגד טבעו, אלא ודאי שראו זה לטובה לצאת מאותה המבוכה להניח תפילין בימין. ומינה נשמע דאם אי אפשר להרגיל עצמו, אף באיטר גמור יניח אח"כ בשמאל, בפרט עכשיו שנתגלה לנו דעת האר"י ז"ל. הנה כתבתי לו הנראה לפענ"ד בהלכה זו, ותן לחכם ויחכם עוד וידע את אשר לפניו.

ז

אודות דברים שאינם הגונים הנספחים לספרי קודש מה שכתב ע"ד שנספח לספרי המאירי מה שיש בו דברים שאינם הגונים, על זה יש להצטער הרבה בעתים הללו בעו"ה שמתפשטים הרבה חיבורים מלאים ארס של מינות ודעות נפסדות רח"ל, גם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ומספחים גם דברים כאלו אצל ספרים הקדושים וממשיכים לבות בני האדם.

וכבר צווח החתם סופר ז"ל (ח"ו חו"מ סימן סא) בזה, וכתב שמעת שנתפשטו הרבה ספרי מינות אין ללמוד בספר שאין לו הסכמות. וזה היה עצה נכונה לדורו, כי בדורו של החת"ס המפורסמים בעולם דפקיעי שמיהו שהיו מתחשבים העולם עם הסכמתם, היו כולם צדיקים וגאונים והיו ראויים לסמוך על הסכמתם, אבל עכשיו הדור יתום בעו"ה.

גם נתקיים במלא מובן המלה מה שאמרו חכז"ל (סנהדרין צז.) על עיקבא דמשיחא יראי חטא ימאסו וסר מרע משתולל (ישעיה נט, טו) על הבריות, והמפורסמים שמתחשבים העולם עם הסכמתם, על פי רוב המה מהאפיקורסים והעומדים בשיטתם. ועוד גרוע יותר ההסכמות, שעל פי רוב המסכימים המה המכשילים. וצריך ללמוד רק מספרים שיש להם הסכמות מגדולי הדור שבדורות הקודמים, או מי שמכיר בעצמו היטב את המחבר.

וזקיני הגה"ק מאור הגולה בעל ייטב לב זלה"ה מסיגעט, היה לו סיבה פעם אחת שנתן הסכמה לאחד שהיה ת"ח גדול ועשה כמה חיבורים, ואח"כ ראה בספרו שהיה בו דברי מינות רח"ל, והצטער מאוד ופרסם במכתבי עתים שחוזר מהסכמתו, ומאז עשה לו גדר שלא ליתן שום הסכמה. ואז היה זה גדר במילתא דלא שכיחא, אבל עכשיו בעו"ה הוא דבר הרגיל ושכיח טובא. אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים (וע"ע מכתבים ח"ב סי' רד).

והשי"ת יהיה בעזרו שיזכה לישב באהלה של תורה ועבודת השי"ת מתוך נחת והרחבה ולהרחיב גבול הקדושה כאשר עם לבבו וכלב ונפש ידידו דושת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים

אוחזר מתוך "https://otzarmaharit.com/index.php?title=שו%22ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ג&oldid=2919"