שו"ת דברי יואל/חושן משפט/סימן קכח: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר מהרי''ט
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
(2 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אבן העזר/סימן_קכז|תווית_קודם=אבן העזר סימן קכז|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/חושן משפט/סימן_קכח|תווית_הבא=חושן משפט סימן קכט}}
{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אבן העזר/סימן_קכז|תווית_קודם=אבן העזר סימן קכז|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/חושן משפט/סימן_קכט|תווית_הבא=חושן משפט סימן קכט}}


== '''~ סימן קכח ~''' ==
== '''~ סימן קכח ~''' ==
ב"ה, ר"ח תמוז תשט"ו, לונדון יצ"ו.
ב"ה. שלום וכל טוב סלה לכבוד ידידי הרה"ג החריף ובקי, ותיק וחסיד, ירא ושלם, כש"ת מו"ה שלמה ברוך פראגער נ"י אבד"ק פעטראוואסעלא יצ"ו.


בענין רבנים ודיינים בורים שאינם הגונים ואין להם שום ידיעה בתורה הק'. הדבר ברור בשבת קל"ט ע"א שכל פורעניות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל. ועוד שם, אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל. ועוד שם, מאי דכתיב <small>(ישעיה יד, ה)</small> שבר ה' מטה רשעים וכו', אלו תלמידי חכמים שמלמדים הלכות ציבור לדייני בור. ובסנהדרין דף ז' ע"ב, כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל ועתיד הקב"ה ליפרע ממעמידן.
מכתבו הגיעני, והנה טרידנא טובא כעת, אך למען כבודו הרמה נ"י ולמען ענין הת"ת כי רבה היא, לקחתי מועד להשיב עכ"פ בקיצור נמרץ.


וברמב"ם פרק ד' מהלכות סנהדרין הלכה ט"ו, מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון, שעבר ראש גלות ונתן לו רשות או שטעו בית דין ונתנו לו רשות, אין הרשות מועלת לו כלום, עד שיהא ראוי, שהמקדיש בעל מום למזבח אין הקדושה חלה עליו.
בדבר שאלתכם, אשר ראו שאי אפשר בשום אופן שיהיה קיום להחבורה תלמוד תורה ללמד את בני עניים תורה, אלא ע"י תקנה שבל ירים איש את ידו ללמוד עם תלמידים בלי רשות בני החבורה, ועוד כמה טעמים היה לכם בזה, אשר על כן עשיתם תקנה הנ"ל ע"י רוב הקהל ובהסכמת חבר עיר. ויש טוענים שאין ממש בתקנה זו יען שהוא נגד הדין שאין מלמד יכול למחות במלמד אחר <small>(יו"ד סי' רמה סכ"ב)</small>.


ובשו"ע חו"מ סימן ג' סעיף ד' הזהיר לאדם חכם מלישב בדין עד שידע עם מי יושב, שמא ישב עם אנשים שאינם הגונים ונמצא בכלל קשר בוגדים, לא בכלל בית דין. הרי, דאף כשיש שם חכם, אם מצטרף עם אנשים שאינם מהוגנים אינו בכלל בית דין, אלא קשר בוגדים.
והנה הדבר פשוט דמה שהוא מילי דשמיא לצורך חיזוק התורה הק', יכולין הקהל לתקן תקנות כבית דין הגדול. ואך מה שאינו מילי דשמיא אלא תקנות בני העיר בענין ממון במידי דאית ביה רווחא להאי ופסידא להאי, בזה נחלקו הראשונים ז"ל רש"י <small>(ב"ב ח: ד"ה להתנות)</small> ור"ת והר"י <small>(הוב"ד במרדכי הנ' לקמן)</small> ומרדכי <small>(ב"ב סי' תפ-תפב)</small> ז"ל ושאר פוסקים. ובזה כתב הרמ"א בחו"מ סימן ב' <small>(ס"א)</small> דתלוי לפי המנהג. ובדברי חיים כתב בכמה תשובות <small>(ח"א חו"מ סי' כג, כד, כה; ח"ב שם סי' נח, נט, ס, סא, סד)</small> דעכשיו כבר נתפשטה ההלכה שיכולין לתקן גם בזה. אבל מה שהוא בשביל התורה הקדושה של לימוד בני עניים שמהם תצא תורה <small>(נדרים פא.)</small>, שהוא כנגד כולם <small>(פאה פ"א מ"א)</small>, אין ספק שזה נקרא מילי דשמיא ואינו תלוי במחלוקה הנ"ל, ובודאי דתקנתם קיימת.


והמהרש"א שאמרתי לו, הוא במסכת סוטה דף מ' ע"א ד"ה ותו רבי אבהו, וז"ל ראיתי גודל הסיבה בזה שהבע"ב המה הממנים ומבררים להם ראש כפי רצונם וכו', אבל מן הראוי שהלומדים והרבנים בעצמם יבררו להם ראש, כמו שהיה בדורות הראשונים, יעיי"ש.
ומה שטוענים דמלמד אינו יכול למחות, זה ודאי דמלמד אינו יכול למחות, אבל בתקנת הקהל יכולין למחות.


והנה בעניני ממונות, עדיין ידשכקבלו עליהם יכולים לדון, כמו שכתבו הפוסקים, דהלא על ממונם יכולין לוותר וממון ניתן למחילה, ואם קבלום עליהם לדון על ממונם הרי מחלו על אופן זה. אבל בעניני הוראה וגיטין וקידושין וכדומה, שאין ביד הציבור למחול על התורה הק', אם קבלו מי שאינו יודע או אינו הגון ומהפך דברי אלקים חיים, בודאי שאין בקבלתם כלום, ואינם אלא מכשילים את הרבים בהפרת דת תורה הק', וגרע ממקדיש בעלי מומים למזבח, וה' ירחם.
וביו"ד סימן א' סעיף י"א בעשו תקנה שלא ישחוט אלא טבח ידוע, פלפלו הרבה הראשונים והאחרונים זאם שחיטתו אסורה בדיעבד מטעם חשוד לאותו דבר ועוד טעמים אחרים המבוארים שם, אבל בזה לא עלה על דעת שום אדם מעולם להסתפק אם תקנתם קיימת לכתחילה שלא יהיה רשאי לשחוט, אף דבודאי מצד הדין הכל שוחטין, דלא מיירי שם כלל במקום שיש איזה השגת גבול לשו"ב וכדומה, כי לא דברו שם אלא מחמת איסור התקנה, דאף במקום שאי אפשר למחות באחרים מלשחוט, אבל אם עשו הקהל תקנה למיגדר מילתא או אפילו בשביל הגאבעלא שהוא הכנסת הקהל, תקנתם קיימת כתקנת חכז"ל. וכמו כן הוא בזה בלי ספק.


והרבה יש לדבר בזה עוד ולהביא מדברי חכז"ל והפוסקים, אלא שלא אוכל להאריך פה על הדרך מרוב טירדה, אבל די גם במה שהבאתי.
הן אמת שיש מקומות שיש חסרונות ג"כ בתקנה ההיא, אשר אי אפשר לבאר בכתב. אבל אם במקומכם ראיתם שהוא תועלת לשם שמים לחיזוק התורה הק', הדבר ברור שמחוייבים בני המקום לקיים.


והשי"ת יזכינו להרחיב גבול הקדושה ולהגדיל תורה ולהאדירה, עדי נזכה לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן בשמחת ציון וירושלים בב"א.
אך אותו שהחזיק ללמוד עם תלמידים קודם שנעשה התקנה, אם הוא באופן שלא יוכל בע"ב לחזור, על דרך המבואר בחו"מ סימן של"ג ושל"ד ושל"ה דצריך לשלם לו שכרו משלם, קשה להפקיע זכותו שהחזיק בהיתר טרם עשיית התקנה. ויש לפלפל הרבה בזה, אך אין הפנאי אתי כעת, אמנם אחר התקנה מחוייבים הכל לקיים, והיה בזה שלום.


באתי על החתום א' דר"ח תמוז התשט"ו לפ"ג, פה לונדון יצ"ו
והנני כותב בהחפזי דורש שלום ת"ה באהבה רבה


הק' יואל טייטלבוים
הק' יואל טייטלבוים

גרסה אחרונה מ־18:00, 24 בפברואר 2026

<< אבן העזר סימן קכז שו"ת דברי יואל חושן משפט סימן קכט >>

~ סימן קכח ~

ב"ה. שלום וכל טוב סלה לכבוד ידידי הרה"ג החריף ובקי, ותיק וחסיד, ירא ושלם, כש"ת מו"ה שלמה ברוך פראגער נ"י אבד"ק פעטראוואסעלא יצ"ו.

מכתבו הגיעני, והנה טרידנא טובא כעת, אך למען כבודו הרמה נ"י ולמען ענין הת"ת כי רבה היא, לקחתי מועד להשיב עכ"פ בקיצור נמרץ.

בדבר שאלתכם, אשר ראו שאי אפשר בשום אופן שיהיה קיום להחבורה תלמוד תורה ללמד את בני עניים תורה, אלא ע"י תקנה שבל ירים איש את ידו ללמוד עם תלמידים בלי רשות בני החבורה, ועוד כמה טעמים היה לכם בזה, אשר על כן עשיתם תקנה הנ"ל ע"י רוב הקהל ובהסכמת חבר עיר. ויש טוענים שאין ממש בתקנה זו יען שהוא נגד הדין שאין מלמד יכול למחות במלמד אחר (יו"ד סי' רמה סכ"ב).

והנה הדבר פשוט דמה שהוא מילי דשמיא לצורך חיזוק התורה הק', יכולין הקהל לתקן תקנות כבית דין הגדול. ואך מה שאינו מילי דשמיא אלא תקנות בני העיר בענין ממון במידי דאית ביה רווחא להאי ופסידא להאי, בזה נחלקו הראשונים ז"ל רש"י (ב"ב ח: ד"ה להתנות) ור"ת והר"י (הוב"ד במרדכי הנ' לקמן) ומרדכי (ב"ב סי' תפ-תפב) ז"ל ושאר פוסקים. ובזה כתב הרמ"א בחו"מ סימן ב' (ס"א) דתלוי לפי המנהג. ובדברי חיים כתב בכמה תשובות (ח"א חו"מ סי' כג, כד, כה; ח"ב שם סי' נח, נט, ס, סא, סד) דעכשיו כבר נתפשטה ההלכה שיכולין לתקן גם בזה. אבל מה שהוא בשביל התורה הקדושה של לימוד בני עניים שמהם תצא תורה (נדרים פא.), שהוא כנגד כולם (פאה פ"א מ"א), אין ספק שזה נקרא מילי דשמיא ואינו תלוי במחלוקה הנ"ל, ובודאי דתקנתם קיימת.

ומה שטוענים דמלמד אינו יכול למחות, זה ודאי דמלמד אינו יכול למחות, אבל בתקנת הקהל יכולין למחות.

וביו"ד סימן א' סעיף י"א בעשו תקנה שלא ישחוט אלא טבח ידוע, פלפלו הרבה הראשונים והאחרונים ז"ל אם שחיטתו אסורה בדיעבד מטעם חשוד לאותו דבר ועוד טעמים אחרים המבוארים שם, אבל בזה לא עלה על דעת שום אדם מעולם להסתפק אם תקנתם קיימת לכתחילה שלא יהיה רשאי לשחוט, אף דבודאי מצד הדין הכל שוחטין, דלא מיירי שם כלל במקום שיש איזה השגת גבול לשו"ב וכדומה, כי לא דברו שם אלא מחמת איסור התקנה, דאף במקום שאי אפשר למחות באחרים מלשחוט, אבל אם עשו הקהל תקנה למיגדר מילתא או אפילו בשביל הגאבעלא שהוא הכנסת הקהל, תקנתם קיימת כתקנת חכז"ל. וכמו כן הוא בזה בלי ספק.

הן אמת שיש מקומות שיש חסרונות ג"כ בתקנה ההיא, אשר אי אפשר לבאר בכתב. אבל אם במקומכם ראיתם שהוא תועלת לשם שמים לחיזוק התורה הק', הדבר ברור שמחוייבים בני המקום לקיים.

אך אותו שהחזיק ללמוד עם תלמידים קודם שנעשה התקנה, אם הוא באופן שלא יוכל בע"ב לחזור, על דרך המבואר בחו"מ סימן של"ג ושל"ד ושל"ה דצריך לשלם לו שכרו משלם, קשה להפקיע זכותו שהחזיק בהיתר טרם עשיית התקנה. ויש לפלפל הרבה בזה, אך אין הפנאי אתי כעת, אמנם אחר התקנה מחוייבים הכל לקיים, והיה בזה שלום.

והנני כותב בהחפזי דורש שלום ת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים