שו"ת דברי יואל/חושן משפט/סימן קמא

<< חושן משפט סימן קמ • שו"ת דברי יואל • חושן משפט סימן קמב >>

~ סימן קמא ~

ב"ה. שלום וכל טוב סלה אל כבוד תלמידי ידידי הרב המאור הגדול, חריף ובקי, ותיק מלא, כש"ת מוה"ר חנניה יו"ט גאלדמאן שליט"א אבדק"ק נייפעסט יצ"ו.

אחדשת"ה באהבה רבה כמשפט, הגיעני מכתבו בדבר שאלתו אודות הוויכוח בעניני הבית המדרש, שמבואר שם בלשון התקנה וז"ל, מי ששולח בניו להעכירע שוהלען יותר מחוקי המדינה והמלכות, אבד זכותו ואין לו מקום בבית המדרש זה. ואפרט כל הוויכוחים והספיקות שהזכיר במכתבו.

א

א', נסתפק במה שבלשון התקנה איתא בניו, ובניו זכרים משמע ולא נקיבות. והיטב אשר דיבר בזה כי הדא בורכא הוא, דזיל בתר טעמא, וכבר מבואר כן בתשובות מהרשד"ם או"ח סימן כ"ח וביו"ד סימן פ"א ופ"ב, ובתשובות צמח צדק סימן מ"ד האריך בדבר בשם הרד"ך (סוף בית לב, במהדו' חדשות סוף בית כח) דבכל תקנה רואין הטעם ולומדים מזה לאיזה נתכוין, לא אחר משמעות הדיבור, ואף להכניס ולהוסיף בכלל התקנה מה שלא פורש בו, יעיי"ש.

ומקובל מצדיקים שיותר מזיק לימוד השוהלען להנקיבות מלהזכרים, כי הזכרים לומדים גם תורה הק' שלפעמים המאור שבה מחזירו למוטב ומבטל קצת ארס של השוהלען, משא"כ הנקיבות שאין להם כח התורה. ועוד שהרי בנקיבות אף לימוד התורה הק' מזיק להם, כמו שאמרו חכז"ל סוטה כ"א (ע"ב) כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, וכמו שפירש רש"י ז"ל שם, שמתוכה מבינה ערמימות ועושה דבריה בהצנע, כמו שדרשו מהכתוב, שכיון שנכנס בו חכמה נכנס בו ערמימות. והוא בשביל שעלולים יותר להתפתות לדברים לא טובים, ומכל שכן בהתחכמות הבא מחכמות חיצוניות שמזיק אף להזכרים, הוא ק"ו בן בנו של ק"ו שמזיק יותר להנקיבות.

אמנם גם בלאו הכי דקדוק הלשון שמדייק, דבניו זכרים משמע ולא נקיבות, זה אינו אמת. כמבואר בתוספות יו"ט פרק ד' דכתובות משנה י"א, דבלשון בנים גם נקיבות בכלל, כמו שנאמר (בראשית ג, טז) בעצב תלדי בנים, ונאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלקיכם. וברא"ם פרשת אמור (ויקרא כא, א) האריך דבמה דממעטין בני אהרן ולא בנות אהרן, הוא בשביל שהוא מיותר, או במקום שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, אבל בשאר מקומות כל היכא דכתיב בכל התורה בני ישראל, לא ממעטין בנות, אלא בני והוא הדין בנות.

ומה שהקשה המג"א בהלכות ציצית סימן י"ד (ס"ק ב) למה לא ממעטינן נשים מבני ישראל, ביאר שם הפמ"ג בשביל שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, אבל ממשמעות בלבד לא נתמעט בנות אם אינו מיותר.

גם מה שפטרו נשים מתלמוד תורה מדכתיב (דברים יא, יט) ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם, נראה דהוא ג"כ בשביל שהוא מיותר, דכן הוא לשון הברייתא בקידושין דף ל' (ע"א) ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, ת"ל (דברים ד, ט) והודעתם לבניך ולבני בניך. א"כ מה ת"ל בניכם, בניכם ולא בנותיכם. הרי, דבשביל שקשה מה ת"ל בניכם, כיון דנתרבה הכל מהקרא דוהודעתם לבניך ולבני בניך, לכן למדו מזה למעט נשים, לא מהמשמעות בלבד.

והפני יהושע נתקשה שם (ד"ה שם ומנין), שלמ"ד שדרש מלמדתם את בניכם למעט בני בניכם, מהיכן דרש למעט נשים, וכתב דנלמד מבני בניכם מקל וחומר. והאור חדש (כט: ד"ה ומנין) כתב דאותו מאן דאמר סובר כבן עזאי (סוטה כא.) דחייב ללמוד את בתו תורה. ועל כל פנים מן המשמעות בלבד לא משמע כלל. ודברי הרא"ם (ויקרא שם) שנתקשה בהך לימוד דולמדתם את בניכם צריך עיון ואין מקום להאריך פה.

ולשון הגמרא בבבא בתרא דף ט"ז ע"ב אוי לו למי "שבניו" נקיבות, הרי, שקרא לנקיבות בנים. בפרט בנידון דידן דלפי טעם התקנה אין מקום לחלק, ואדרבה, בודאי דאין להוציא בנות מכלל התקנה. ולהלן יתבאר דאף בספק בתקנה כה"ג יש להחמיר, אבל אין שום ספק.

ב

הספק הב', דאולי לשון העכירע שוהלען משמע רק בעת ועידן שהחובה היתה רק עד ארבעה עלעמענטארין, אבל כעת שבלא זה מחויבין לילך שמנה קלאססין, מלאך המות מה לי הכא מה לי התם, ר"ל. גם בזה דבריו ברורין, דכיון שהוא יותר מחוק המלכות ואינו מחויב בדבר מיקרי, הוא מכלל איסור התקנה, ויתבאר יותר להלן.

ג

אמנם במה שעלה ונסתפק האיך להורות למי שהוא משארי העם שלא נכנסו לכלל תקנה זו, ורוצה לידע דעת תורה היות ששמנה עלעמענטארין אי אפשר לעשות בבית ספר יהודי, רק את הששה, ושנים הנותרים חובה עליו בבית הספר שלהם, אשר שמה העריצות והרשעות עד אין לשער, וגם לפעמים נצמח מזה חילול שבת, וכאן הבן שואל למה אסבול כל זה במקום שאוכל לשלוח לפעסט לבירגער שוהלען.

הנה מה שעשה ליסוד בית הספק שלו מה שבבית הספר שלהם יש ספק חילול שבת ובהבירגער שוהלען של היהודים נסתלק חשש זה, כבר ראיתי מעשה רב אצל אבא מארי הגה"ק זלה"ה רבן של ישראל אף באותן הארבעה קלאססען שהיה חיוב לעשות מחוקי המדינה, שפעם אחת רצו בסיגעט לעשות בית ספר יהודי עבור אותן ארבעה קלאססען המחויבין, והוא מסר נפשו על זה שלא להניח לעשות שום שוהלען של יהודים.

והייתי שם כשבא אל ביתו שר הגבוה של העיר האויבעראישפאן להתווכח עמו בדבר זה. ושאל אותו אם יש עון לישב בגילוי הראש, והשיב לו שהוא עון, אח"כ שאל אותו כיון שבבית הספר שלהם הלא על כרחך מוכרחין לישב בגילוי הראש וכדומה, וכיון שנותנים לו רשות לעשות בית הספר יהודי שיהיה תחת השגחתו שלא יצטרכו לישב בגילוי הראש ולא לעבור על שום זיז כל שהוא מהתורה הק', למה אינו מסכים להצילם מן העבירות.

והשיב לו, שהן אמת שהוא עבירה לישב בגילוי הראש וכדומה, אבל מה שהתינוק עושה שם בבית הספר שלהם אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה, וזה אין לחוש כל כך שיעשה רושם בלבו להתלמד מהנהגות שרואה שם להתנהג כן אחר כך לעולם, כי יודע נאמנה שאף שהולך לשם ללמוד חכמה מה שאי אפשר לו ללמוד בבית אביו, עם כל זה בעניני הדת המורה העכו"ם הוא אינו מבני דתו ואין לו שייכות בזה, ולא יעלה על דעתו ללמוד ממנו עניני הדת, ויוכל להתחנך עדיין בבית אביו כראוי. משא"כ המורה הישראל כיון שגם הוא מבני דת ישראל, והתינוק רואה אותו לחכם יותר מאביו, כי לומד רוב חכמתו ממנו, זה ודאי עולה על רוחו ומנקר במוחו להתחנך בדרכיו יותר מבדרכי אבות באופן אשר כי יזקין לא יסור ממנו. ושכיחי טובא באלו המורים דעות נפסדות והנהגות זרות משורש פורה ראש ולענה, אשר זה ודאי גרע יותר מאלו העבירות שעושה בקטנותו באונס.

ודבריו אלו הוטבו בעיני השר וקיבל דבריו, כי אמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין לח:) באפיקורוס עכו"ם ודע מה שתשיב לאפיקורוס, שאצל העכו"ם מועיל אם משיבין לו דברים נכוחים. וכן הוה, ששוב אחר כך הלך עוד עם פני העיר לבית השר להיות בטוח על ביטול ענין זה, וכל ימיו לא הניח בגלילותיו שום שוהלען של יהודים.

הן אמת כי בעוה"ר בעתים הללו מחמת תוקף הגלות ועוד טעמים שאין להאריך בהם, אשר בשביל כן נתפשט בכל המקומות לעשות בית הספר יהודים על אותן הקלאססין המחויבים על פי חוקי המדינה, אבל ללמוד יותר מהמחויב יען שהוא בין יהודים, זה ודאי לא ניתן להאמר.

וסעד גדול לדברי כ"ק אבא מארי זלה"ה מדברי הש"ס ביצה דף י"ז (ע"ב) באיבעיא דעבר ואפה, שרצה לפשוט מאם הערים אסור, אמר רב אשי הערמה קאמרת, שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד. ופירש רש"י ז"ל (ד"ה שאני), דשאני הערמה ממזיד, דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים במזיד, ואין אחרים למדין הימנו, אבל מערים סבור לעשות בהיתר, ואחרים למדין הימנו, יעיי"ש. הרי, דאף בישראל אם עושה במזיד אין הסכנה כל כך להתלמד ממנו כמו במערים, ומכל שכן בעכו"ם העושה בזדון. ואמרו חכז"ל חולין י"ג (ע"ב) אין מינין באומות.

אבל אלו שבישראל שקנו שלימות הרבה בלימודים הגבוהים שלהם, והרבה ספרי מינות נשרו מחיקם, הוא סכנה עצומה מאד. ואמרו חכז"ל בסוכה (נב.) שהיצר הרע מניח כל האומות ומתגרה בהם בישראל, ובפרט במינות שאמרו (ע"ז כז:) שאני מינות דמשכא, וארס של המטמא והמדמע, מתחלתו היזק שאינו ניכר וסופו מרה כלענה.

ובחולין דף ה' (ע"א) מכם ולא כלכם להוציא את המומר מכם, בכם חלקתי ולא באומות, מן הבהמה להביא בני אדם שדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל, כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומחלל שבת בפרהסיא. ובתוספות ד"ה כדי, לאו טעמא דקרא קא דריש, אלא נותן טעם לדבר וכו', וקאמר דמומר לדבר אחד בקל יחזור בתשובה, ולכך מקבלין מהם כדי שיחזרו.

והוא לכאורה פליאה עצומה, דהלא בנכרי שמקבלין ממנו קרבן, בודאי אין הטעם כדי להחזירו בתשובה, דאין שום מצוה להחזיר נכרי בתשובה, דאדרבה איסור גדול להביאו לדבר מצוה, כמבואר בבבא בתרא (י:) ובשו"ע סימן רנ"ד (ס"א). וכאן שמקבלין מנכרי בכל אופן ואופן, למה נגרע שבישראל השומר שבת כראוי וגם כל התורה כולה חוץ מדבר אחד שהוא מומר, ואע"פ כן הוצרך לטעם שהוא בשביל להחזירו בתשובה, ולולא טעם זה לא היו מקבלין ממנו. הלא אדרבה מה שאין מקבלין ממומר לכל התורה כולה וממחלל שבת, על זה היה צורך ליתן טעם למה יגרע מעכו"ם שמקבלין ממנו אף באופן זה, אבל על מה שמקבלין ממומר לדבר אחד, אין צריך שום טעם.

ומה שכתבו התוספות שבא רק ליתן טעם מה בין מומר לדבר אחד למומר לכל התורה, קשה הלא אף בלי הטעם להחזירו בתשובה, שפיר יש לחלק בין מומר לדבר אחד למומר לכל התורה כולה. כי הלא אנו רואין שחכז"ל עשו את המומר לכל התורה כעכו"ם וכן במומר לחלל שבתות, אבל המומר לדבר אחד יש לו חזקת כשרות בשאר ענינים כשאר ישראל הכשרים. גם מצינו בגמרא יבמות דף ל"ב (ע"ב) ול"ג (ע"ב) דבמקום שנתוסף איזה איסור, אף באופן שאין איסור חל על איסור לענין חיוב, מ"מ נפקא מינה לקברו בין רשעים גמורים, ואם ע"י תוספת איסור קל אחד יש נפקא מינה לעשותו רשע חמור יותר, מכל שכן שיש נפקא מינה גדולה ומרחק רב בין מומר לדבר אחד למומר לכל התורה כולה, אף טרם שעושין תשובה. ולמה לא מצאו שום חילוק וטעם אלא על שם העתיד להחזירו בתשובה.

ולפי הנ"ל אפשר להבין, דאף שבודאי המומרין שבישראל עדיין חשובין הרבה יותר מעכו"ם, כמבואר בגמרא גיטין דף נ"ז ע"א, שאמרו תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי עכו"ם, יעיין שם, ומכל שכן השומרים כל התורה כולה חוץ מדבר אחד. אמנם לענין חשש לימוד ממעשיהם, חמירי יותר מעכו"ם, שעלול יותר ללמוד מהם. ולכן לקבל מהם קרבן, שזה גורם התקרבות, אף שהוא במקום המקדש וכהנים זריזים הם, מכל מקום יש חשש, וגם שיש לומר שגם אחרים יתקרבו על ידי זה וילמדו ממעשיהם, והיה הסברא שלא לקבל מהם כלל כדי לרחקם. ולולא הטעם של להחזירם בתשובה, לא מסתבר להו לחלק בין מומר לדבר אחד למומר לכל התורה לענין זה, כי אדרבה ע"י שהוא שומר התורה הק' וברוב מעשיו הוא אדם כשר ואינו ניכר כלל לרשע ומומר, יש חשש יותר שילמדו ממעשיו. לכן לא מצאו שום טעם על מה שמקבלין ממומר לדבר אחד קרבן לה', רק שהוא כדי להחזירו בתשובה.

ומרן החיד"א ז"ל בספר חסדי דוד פירש דברי המשניות (אבות פ"א מ"ז) שאמרו הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, שאינו מובן, אם זה השכן רע הוא רשע, למה לא קראו בפירוש רשע, ואם הוא אינו רשע למה קראו שכן רע והזהיר להרחיק ממנו. וגם קשה דהתם אמר אל תתחבר לרשע, שזה משמע שלא הזהירו אלא על החיבור ממש, ולא שיהיה נצרך עוד הרחקה, ובשכן רע אמרו הרחק, שזה יותר ממניעת החיבור.

ופירש הוא ז"ל, שברשע ממש די אם אין מתחברין עמו ואין צריך הרחקה כל כך, אבל מי שאינו רשע בעצם אלא שהוא שכן עם אדם רשע, ועל ידי זה נתפס בלבו קצת מדעותיו ודרכיו, מזה צריך להתרחק יותר, כי הוא סכנה יותר להיות נתפס מדעותיו האלו, יען שהוא אינו רשע ולמדין ממנו. ולכן אמר הרחק משכן רע, ר"ל מזה שאינו רע בעצם אלא שהוא שכן עם הרע, מזה צריך הרחקה יותר, אלו דברי מרן החיד"א ז"ל.

הנה כתבתי ראיות וטעמים מסבירים לדברי כ"ק אבא מארי זלה"ה, אבל הרבה יותר ממה שכתבתי יש בענין הזה שאין להביא על הגליון, וד"ל.

ד

עוד אנו רואין כי אחר הלימוד של הבירגער שוהלען יוכל ללמוד תיכף בגימנאזיאם, אבל אחר השמונה עלעמענטארען אי אפשר לילך בגימנאזיאם, יען שלא למד עדיין הבירגער שוהלען. וגם זה דבר חשוב שיהיה הרחקה לגימנאזיאם, וסחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב.

ואם אולי יחשוב אחד שאצלו אין חשש זה, שבודאי לא יעלה על דעתו לשלוח בנו או בתו לגימנאזיאם. הנה אנו רואין שחכז"ל (שבת יג. ועוד) המשילו מה שצריך גדר בהרחקה מאיסורין, למה שאומרין לנזירא לכרמא לא תקרב, ולכאורה בפשיטות היו יכולין לומר שלא להתקרב לאיסורין, ומה הודיעו לנו במשל זה ממה שאומרים לנזירא, מה חילוק בין נזיר לשאר איסורין. ואם יש איזה חילוק, אין המשל דומה לנמשל להשתמש משם לשאר איסורין. אלא יש לומר שבל יחשוב איזה אדם שהוא נוהג בפרישות יותר משאר העם, ואין לחוש אצלו שאף אם יתקרב להאיסור לא יכשל. ולכן אמר שאף לנזירא שהוא בעצמו הזיר עצמו מן היין, והוא פרוש בזה יותר מכל העולם, ומהיכי תיתי יעבור על נזירותו, עם כל זה אמרינן לו סחור סחור לכרמא לא תקרב.

ובפרט שעל ידי פירצת גדר הבירגער שוהלען, פירצה כיון דעל על, ואחר שנפרץ במילואו רבים הולכים אל הגימנאזיאם, ועל ידי הבירגער שוהלען הוא נעשה כלי מוכשר לקבל טומאת הגימנאזיאם, אבל לא כן ע"י השמנה עלעמענטארין עדיין אינו מוכשר לטומאה זו. ובודאי כל מה שיוכל למנוע מלילך אל הבירגער שוהלען, יעשה תיקון גדול. ובפרט מאנשי הבית המדרש שכבר קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם תקנה זו, כל מי ששולח בן או בת להבירגער שוהלען, הוא פורץ גדר ר"ל, ויחוש לנפשו ממה שהרשיעו חכז"ל על הפורץ גדר השם ישמרנו.

ה

ומה שמסופק בלשון אבד זכותו ואין לו מקום בבית המדרש זה, אם די בקיפוח זכות שלא להתפלל לפני העמוד ושארי זכותים, או להרחיקו לגמרי שלא לקרותו לתורה, וצא יאמר לו.

הנה באמת מכפל הלשון ואין לו מקום בבית המדרש זה, משמע להרחיקו לגמרי. כי איבוד הזכותים נכלל הכל בלשון אבד זכותו, שלא פרט שם איזה זכות, אלא סתמא כל זכות שהיה לו בבית המדרש, ומה הצריכם עוד להוסיף ואין לו מקום. אלא ודאי שמלבד איבוד הזכותים יתנהגו עמו באופן שילך משם. גם הלשון בעצמו של ואין לו מקום בבית המדרש זה, מורה שככה יתנהגו עמו עד שלא ימצא לו שם מקום וילך לבית המדרש אחר, ואין לזה פירוש אחר.

אמנם אף אם נימא שאין הלשון מבורר, ועדיין יש מקום להסתפק, וא"כ י"ל לכאורה כמו דאיפסקא באבן העזר סימן קי"ח סעיף ו' דבכל ספק בתקנה אוקמיה אדינא, וכן הוא בחו"מ סימן קע"ה בהלכות מצרנות (סמ"ה), ועיין בתשובות השיב משה סימן צ' שהאריך בזה.

אמנם עיין בתשובות מהרשד"ם חלק יו"ד סימן פ"א, שנשאל מאיזה קהלה שעשו ביניהם הסכמה ותקנה בענין מכירת בגדים, והיה איזה ספק בהלשון. וכתב שם דהסכמה ותקנה נדרים הם ודין נדרים להם, ובספק תנן פרק אלו מותרים (נדרים יח:) סתם נדרים להחמיר. ופירש הר"ן ז"ל, מי שנדר ויש לפרש לשונו להקל ולהחמיר, כל שלא פירש אחר כך למה נתכוון, הולכים בסתם להחמיר, יעיין שם. ואם כן כל שכן בתקנה שהוא למיגדר מילתא. ולכאורה זה היפך מהך כללא שהבאתי דבכל ספק בתקנה אוקמינן אדינא שהוא להקל, והפוסקים לא הביאו דברי מהרשד"ם האלו.

אך יש לחלק בין הנושאים, דמה שכתבו הפוסקים דספק בתקנה אוקמינן אדינא (עי' שדי חמד, מע' המ"ם כלל רטז), זה מיירי בתקנת חכמים, דודאי כל תקנת חכמים הוא מדאורייתא משום לא תסור, ואף על פי כן ספק דרבנן להקל, כי כן רצו החכמים שלא להחמיר בתקנתם אלא בודאי ולא בספק, כאשר האריכו בזה הראשונים ז"ל לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל. וכן כל החכמים שבכל דור ודור כשעושין איזה תקנה עושין על דעת שעשו הראשונים ז"ל בודאי ולא בספק, וא"כ כל הדורות שקבלו עליהם התקנה קבלו על דעת החכמים מתקני התקנה, ולכן אין להחמיר בספק.

משא"כ כשאיזה קהל או חבורה קבלו עליהם מעצמם איזה תקנה, שזה על כרחך דין נדר יש לו, ובנדרים הדרינן לכללא סתם נדרים להחמיר, שהיא ספיקא דאורייתא, דלא שייך על זה התירוץ שהבאתי על ספק לא תסור. ואין סתירה מדברי המהרשד"ם על הך דינא דשו"ע דספק בתקנה אוקמינן אדינא.

ונידון דידן בתקנה שעשו אנשי הבית המדרש ההוא, דומה לנידון המהרשד"ם שהוא מחמת נדר, והוא ק"ו משם, יען שהוא למיגדר מילתא, ונדר כזה חל ממילא גם על זרעם אחריהם כנודע (עי' יו"ד סי' ריד ס"ב), ואם כן יש להחמיר בספק, גם בספק הלשון.

עוד י"ל, דמה שאמרו ספק בתקנה אוקמינן אדינא, מיירי בספק ממונא להוציא מיד המוחזק, כמבואר שם באבן העזר סימן הנ"ל ובחושן משפט שם, ובעניני ממון אף בספק נדרים מבואר בתשובות תרומת הדשן (ח"ב, סוף) סימן ע"ג שאין להוציא מיד המוחזק, ועיין טו"ז (יו"ד) סימן רנ"ט (ס"ק ח). ומה שהחמירו בספק צדקה, מבואר בירושלמי מסכת פאה (פ"ד סוף ה"ה) מקרא דצדק משלך ותן לו (עי' ב"ב פח:), ואי לאו קרא לא היו מחמירין מספק להוציא מיד המוחזק, ונתבאר כל זה בפוסקים סימן רנ"ט, והחתם סופר (יו"ד) סימן ר"מ ביאר באורך, יעיין שם.

ובתרומת הדשן סימן הנ"ל מדמה הך דספק נדרים להוציא מיד המוחזק, למה דאמרינן (ב"ב קסו.) דיד בעל השטר על התחתונה, וגם בענין יד בעל השטר על התחתונה מבואר במסכת כתובות פרק הכותב דף פ"ג ע"ב תוספות ד"ה רב אשי, דיד בעל השטר על התחתונה אינו אלא בדיעבד שאם מכרה קיים, אבל לכתחילה לא תמכור, ועיין שם במהרש"א ודו"ק. ואף שבודאי גם במה שאינה מוכרת לכתחילה יש לה הפסד ממון, מ"מ לכתחילה אין לה לעשות מעשה נגד [ספק] לשון השטר, אף שאין שם שום נדר. ומכל שכן בספק תקנה שיש לו דין נדר דאורייתא והוא למיגדר מילתא, שאי אפשר לעשות מעשה לכתחלה נגד ספק לשון התקנה. ואינו דומה כלל למה שכתבו הפוסקים ספק בתקנה אוקמינן אדינא, דמיירי להוציא ממון בדיעבד.

וא"כ בנידון דידן אם קוראין לתורה את העובר על התקנה, עושים מעשה לכתחילה נגד ספק לשון התקנה, שזה אין לעשות אף בספק לשון שטר שאין בו נדר, ומכל שכן בספק נדר דאורייתא. גם י"ל דכיון שיכולים לתקן מחדש התקנה בלשון מבורר ולהוציא נפשם מספיקא, א"כ הכל כלכתחילה.

כתבתי כל זה אף לו יהא רק ספק בלשון, אבל בלאו הכי כבר כתבתי שמשמעות הלשון הוא להרחיקו מבית המדרש זה, ועל פי הלכה נראה לפע"ד ששם אין לקרותו לתורה, אלא להרחיקו שילך לבית המדרש אחר. וגם הוא בעצמו אם פורץ גדר בעיקר התקנה, למה לו להוסיף חטא על פשע למצוא לו מקום בבית המדרש זה, שגם זה נגד התקנה, ומוטב לו לילך לבית המדרש אחר, ולא יהיה פירצת גדר גם בזה.

ו

ומה שכתב שלא נהגו כן מקדמת דנא לעשות הרחקה כזו להעובר על התקנה, כבר כתב הכנסת הגדולה (יו"ד סי' ריד הגה"ט אות לז) דבדבר דלא שכיח תדיר לא שייך מנהג, ובפרט בשב ואל תעשה, שמצוי מאד להתרשל בתקנות הנעשים. ואין ראיה כלל ממה שלא נהגו כן, שהיה מחמת שידעו בבירור שכן היה המדובר בשעת עשיית התקנה, אלא שהיה מחמת שלא עלה על דעתם לשים לב כראוי להתבונן בדבר כדת מה לעשות.

ז

ומה ששאל אם הר' עמרם נ"י מחויב לשלם הנדרים ונדבות שנדר כבר, זה ודאי שמחויב לשלם כל הנדרים ונדבות, כי אין לזה רמז בהתקנה לקנוס את כל הבית המדרש או לבטלו ח"ו.

ומה שנתכוון ר' עמרם נ"י שלא ליתן אלא בתנאי אם יתקיימו התקנות, אין זה אלא דברים שבלב, ובכה"ג דברים שבלב אינן דברים, אלא צריך תנאי גמור כדין. ומבואר בשו"ע (יו"ד) סימן רי"ח (ס"א בהגה) דאף היכא שרואין כוונת הנודר, כמו בטעון משא צמר, שאין הולכין אחר משמעות הדיבור אלא אחר כוונתו, מ"מ אין זה אלא בנודר בינו לבין עצמו דבעינן פיו ולבו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנודר כולל, הולכין אחריו. ועיי"ש בטו"ז (ס"ק ב) שהביא קצת באריכות דברי הריב"ש (סי' קצה).

וזה אף במקום שהכל יודעין הכוונה, כמו בטעון משא צמר שהוזכר שם, וכמובא בתשובת הריב"ש, ומכל שכן בכזה שאין המנהג כן. דמעשים בכל יום שיש תקנות טובות בבתי מדרשות, ובעוה"ר אזלא ומדלדלה. וכמבואר בגמרא (סוטה מט.) מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למיהוי כספריא וכו' ועמא דארעא אזלא ומדלדלה, ונפרץ במילואו בכל יום ויום חדשים לבקרים יצרם מתגבר ומתחדש, ומיעוט היראים אשר לבם עליהם דוי על פירצות הדור, ולפעמים צועקין ככרוכיא, ואע"פ כן לא עלה על הדעת שלא לשלם על ידי זה הנדרים ונדבות.

ואילו היה מקום להפטר על ידי זה מן הנדר, יהיו כל הבתי כנסיות והבתי מדרשות בטלים ח"ו, כי הכל יאמרו שאין צריכין לשלם עבור החסרונות שנעשו אח"כ ואדעתא דהכי לא נדרו. ובעוה"ר החסרונות הם אמתיים, אבל ביטול הבתי מדרשות הוא חסרון יותר גדול. וממילא כיון שאין בזה מנהג או תקנה שלא לשלם הנדרים ונדבות עבור ביטול איזה תקנה, תו ליכא בזה שום אומדנא.

והלא היכא דלא התנה בתנאי כפול ושאר משפטי התנאים, שנתקשו הראשונים ז"ל כיון שהתנה, הוי עכ"פ גילוי דעת ואומדנא, ותירצו דמה שאינו מובן לכל אלא ע"י דיבורו לא הוי אומדנא, ולכן אינו מועיל גם התנאי אם לא היו משפטי התנאים כראוי. ומכל שכן אם לא היה אלא כוונה בלב במה שאין המנהג כן ואין דעת הציבור כן, שאינו מועיל כלל לבטל הנדר. והוא כל שכן מהעובדא דהריב"ש, דהתם הכל יודעין הכוונה ואע"פ כן אינו מועיל, יען שנדר לחבירו.

ויש הרבה ראיות עוד לדבר, אלא שאין פנאי להאריך כל כך, ובפרט שלפי ענ"ד אין צורך להאריך בזה, כי הדבר פשוט לפענ"ד על פי הלכה שמחויב ר' עמרם נ"י לשלם כל הנדרים ונדבות.

הנה כל מה שכתבתי לעיל נראה לפענ"ד ברור על פי הלכה, אמנם יען שהבנתי מכותלי מכתבו שזה הנידון שעבר על התקנה הוא בנו של ר'.... נ"י האברך מו"ה .... נ"י, וכפי אשר אני מכיר אותו שהיה תלמידי, מאוד מאוד אתפלא מה ראה על ככה ומה הגיע אליו שהביאו לידי מדה זו להיות פורץ גדר נגד רצון הוריו ומוריו. ולכן ינסה לדבר עמו בשמי שאל יקל בעיניו הדבר, וחלילה לו להיות נמנה ח"ו בין הפורצי גדר, למען לא יהיה נכווה בגחלתן ח"ו. בפרט בעתים הללו אשר עיני כל ישראל צופות ומייחלות לישועה ורחמי שמים. ואקוה שיציית לדברי, ואחר שיציית ממילא יוכל להשאר במקומו בבית המדרש בשלוה ובנחת, ואזי כל אחד ואחד על מקומו יבוא בשלום, וטוב לו בזה ובבא.

השי"ת ירחם עלינו, ומתוך נחת יטה לבב עמו לעבודתו ויראתו וקיום תורתו, ובלי עקתא וצרה, יוציאינו מאפילה לאורה, ונזכה לראות בישועת כל ישראל ובשמחתן במהרה.

והנני ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים