שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן מז

תמונה

       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון

  << יורה דעה סימן מו• שו"ת דברי יואל• יורה דעה סימן מח >>

~ סימן מז ~

ב"ה

הפמ"ג בסימן ק"ג בשפתי דעת אות ז' כתב וז"ל וכן השביח ולבסוף פוגם יראה דליכא איסור תורה אלא משום דחל שם איסור לא שייך להתירן ואין להאריך עכ"ל הנה פשיטא ליה להפמ"ג דהשביח ולבסוף פוגם אינו אלא מדרבנן.

א

ולפע"ד יש לתמוה בזה הרבה כמו שאבאר, דהנה בגמרא ע"א ס"ח א' פליגי עולא ור' יוחנן, דעולא סבר מחלוקת בהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא דברי הכל מותר, ור"י סבר [וכוותי' קיי"ל] בפוגם מעיקרא מחלוקת, ואיבעיא לן התם בגמרא בפוגם מעיקרא מחלוקת אבל השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור, או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת, וקסלקא

בתיקו, ובתוספות שם, דלפי המסקנא שהביא דברי הברייתא, ע"כ פשיטא לן דהשביח ולבסוף פגם אסור דברי הכל, ולא עלתה בתיקו אלא בביהמ"ד טרם שהביא דברי הברייתא והנה להפמ"ג צ"ל דכ"ז אינו אנא מדרבנן, ומעיקרא כי איבעיא ליה אי השביח ולבסוף פגם אסור דברי הכל אינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא ע"כ בין בזו ובין גזו מחלוקת דמדאורייתא אין לחלק, ולא משמע שם כן כלל בגמרא להמעיין

ונראה לי ראיה ברורה מדברי התוספות דא"א לומר כן, דהנה שם בד"ה אבל השביח הקשו והא לעיל משמע דפליגי בהשביח ולבסוף פגם גבי נבלה דר"מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא דוקא אבל לא הסרוחה מעיקרא והסריחה לבסוף אסורה ור"ש מוקי לם אפילו לא הסרוחה מעיקרא וכו', ועיי"ש במהרש"א ז"ל ביאור דבריהם, דאף דלעיל מיניה כתבו התוספות דלפום מאי דפליגי בקרא דנבלה א"א לומר דפליגי בהשביח ולבסוף פגם, היינו משום דר"מ ע"כ אוסר אפילו בפגם מעיקרא דלא אימעיט ליה מן הקרא אלא סרוח מעיקרא דלא חל עליה שם איסור מעולם אבל היכא דחל עליה שם איסור מעולם תו לא פקע ליה ע"י פגם אפילו פגם מעיקרא כשנפל לתוך היתר וא"כ ע"כ גם בפגם מעיקרא מחלוקת, אבל משמע להו דוודאי גם בהשביח ולבסוף פגם מחלוקת ור"ש נמי שרי בי' מדמוקי ליה ר"ש אפילו לא הסרוחה מעיקרא וכו'. וע"ז תירצו דלא דמי האי דהכא דלא היה הפגם מעולם כשהוא בעין, משא"כ בנבלה שנפגם האיסור כשהיה בעין ולכך שרי טפי, עכ"ד בשינוי לשין קצת

והשתא אי נימא דמדאורייתא פשיטא ליה דבין בז י ובין בז מחלוקת והאיבעיא היא רק אי אסור מדרבנן לדברי הכל, א"כ מה מקשי התוס' דמקרא דנבלה משמע דבין בזו ובין בזו מחלוקת, הלא פלוגתתם בהקרא הוא בדרייתא ובזה גם הש"ס מודה ואכתי איבעיא ליה בדרבנן, וע"כ דשיטת התוספות היה דאיבעית הש"ס הוא אי מדאורייתא השביח ולבסוף פגם אסור דברי הכל, וע"ז הקשו התוספות מקרא דנבלה עד שהוצרכו לחלק דאף לר"ש דמוקי קרא דנבלה להתיר אפילו בלא הפריחה מעיקרא עכ"ז איבעיא ליה די"ל דהשביח ולבסוף פגם אסור גם אליביה מדאורייתא, וכיון דהתוספות ד"ה תיקו כתבו על איבעיא זו דלהמסקנא נפשטה האיבעיא מהברייתא דע"כ השביח ולבסוף פוגם אסור דברי הכל, א"כ צ"ל דמסקנת הש"ס היא דהשביח ולבסוף פגם אסור לד"ה מדאורייתא דאל"ה לא נפשטה האיבעיא כלל. וכן הך מימרא של כל הני אמוראי בחומץ לתוך גריסין דאסרו השביח ולבסוף פגם צ"ל לפי"ז דהוא דאורייתא, דחזינן בתוס' ד"ה או דלמא בין בזו וכו' דהקשו שם וא"ת היכי מספקא ליה בזה א"כ ר"י דקאמר לעיל [בחומץ לתוך גריסין] פגם מעיקרא מותר השביח ולבסוף פגם אסור דאמר כמאן יעיי"ש, משמע דפשיטא להו דגם זה מדאורייתא, דאל"ה לא קשיא כלל מדאורייתא לדרבנן ודו"ק בכ"ז כי לפע"ד הוא פשוט וברור, ולא אדע ליישב שיטת הפמ"ג בסוגיית הש"ס

ב

ולכאורה נראה עוד להביא ראיה לזה, מהא דאמרינן בע"ז דף ס"ה ע"ב גבי האי כרי דחטי דנפל עליה חביתא דיי"נ שרייה רבא לזבוניה לנכרים, איתיביה רכה בר ליואי בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנה לנכרי דלמא אתי לזבוניה לישראל, הדר שרא למיטחינהו וכו' יעיי"ש והנה הב"י בס"ס קל"ד הביא דברי הרשב"א ז"ל בת"ה שהקשה על האי כרי דחיטי דנפל עליה יי"נ למה אסור והלא יין פוגם בחטין, ותירץ דמש"ה אסור כיון דמתחלתו הוא משביח והשתא אי השביח ולבסוף פגם הוא רק איסור דרבנן, מה הקשה על האי כרי דחטי דשרייה לזבוניה לנכרים מבגד שאבד נו כלאים, הלא יש לחלק טובא, דכלאים הוא דאורייתא לכן שפיר דחיישינן לספק דשמא ימכרנה לישראל [כמבואר בפוסקים דהוא אסור רק מכח ספק], משא"כ יין בחטים פוגם אח"כ ואך בתחלתו הוא משביח והשביח ולבסוף פגם אין בו אלא איסור דרבנן ולא חיישינן לספק בדרבנן שוב ראיתי כי קושיא זו יש להקשות גם על דברי המרדכי בפרק כל שעה סימן תקנ"ח, שדחה דברי הר"י מפרי"ש שהתיר למכור תרנגולת שנמצא בה חטה בפסח חוץ מדמי איסור שבה, והביא ראיה מהאי כריא דחטי שנפל עליה יי"נ שהתיר למכור חוץ מדמי איסור שבו אע"ג דיי"נ אסור בהנאה, ודחה המרדכי די"ל דמיירי ביי"נ דרבנן. ולפי"ז גם אליביה קשה כנ"ל כיון דמוקי ליה בדרבנן והתבוננתי בספרים וראיתי כי באמת הנ י ב"י בשו"ת חאו"ח מהדו"ת סימן ע' תמה בזה על המרדכי מכח קושיא זו שהקשיתי דאם הוי דרבנן מאי פריך מכלאים ותי' עפ"י מה שהוכיחו התוס' ד"ה איתיביה דצ"ל דההיא מעשה דפסחים (דף מ' ע"ב) בההוא ארבא דטבע בחישתא דשריה רבא לזבוני לנכרים ואותביה כי הכא צ"ל דשני המעשים היו בב"א ואך התלמוד קבע הפירכא על שניהם משום דא"א לומר שטעה רבא שני פעמים בדבר אחד אם לא היו בב"א, ועפי"ז מיישב דעת המרדכי, דאף דאין להקשות ע"ז דמיירי ביי"נ דרבנן מכלאים דאורייתא, רבה בר לואי אותביה עכ"פ על האי ארבא דטבע בחישתא דהיה בב"א, ורבא מסברת עצמו כששמע חששא דשמא ימכרנה לישראל חשש מעצמו גם במילתא דרבנן יעיי"ש ונראה לי דאף דלפי"ז נסתר ראייתנו מהגמרא, די"ל דהשביח ולבסוף פגם הוא דרבנן והגמרא מקשה רק על האי ארבא דפסחים כמו לדעת הנ(רדכי, אבל מה נעשה לכל הנך פוסקים דסוברים בהדיא דמותר למכור כל איסור הנאה חוץ מדמי איסור שבו אף באיסור דאורייתא והביאו ראיה מהאי כרי דחיטי דלא כדעת המרדכי דשם מיירי בדרבנן, והסכימו כן להלכה הפמ"ג בפתיחה להלכות בב"ח והחוו"ד בסימן צ"א (ביאורים אות ז') עיי"ש וז"ל האו"ה כלל כ"א דין ו' וכן בכל איסורי הנאה שנתערבו כתב הרא"ש דמותר למכור חוץ מדמי איסור שבו כדאיתא בערא בהאי ארבא דחטי דנפל עליה יי"נ דשריא לזבוני וכו' וכן פסק הרמב"ם בבליעת יי"נ ממש עכ"ל יעיי"ש א"כ כל הנך פוסקים סוברים דהאי כרי דחיטי דע"א הוא איסור דאורייתא דמיירי בבליעת יי"נ ממש, ואם השביח ולבסוף פוגם הוא איסור דרבנן אכתי הוי דרבנן ואין משם ראיה ליי"נ דעלמא גם המרדכי לא דחה אלא בשביל דס"ל דמיירי בסתם יינם אבל בלא"ה הוי דאורייתא. הכי נוכל לבדות מלבנו דכל הנך פוסקים חולקים במציאות עם הרשב"א ז"ל אי יין פוגם בחטים מה שלא הוזכר בשום מקום פלוגתא בזה נגד דברי הרשב"א ז"ל. והב"י בעצמו באו"ח הל' פסח סימן תס"ז הביא דברי הר"י שבמרדכי דמותר למכור חוץ מדמי איסור שבו מהאי כרי דחיטי ולא הביא כלל דחיית המרדכי דהתם בדרבנן, וביו"ד סימן קל"ד הביא בפשיטות דברי הרשב"א דיין בחטים פוגם.

ג

והנה לפי דברי הנוב"י שהבאתי, נראה להביא ראיה גם מדברי התוספות דהאי כרי דחיטי הוא איסור דאורייתא וסברי היפך המרדכי. כי הנה לפי דברי המרדכי דמיירי ביי"נ דרבנן והקושיא מכלאים הוא רק על האי ארבא דפסחים דהיה בב"א, א"כ מה הוצרכו התוס' להוכיח זה דשני המעשים היו בב"א משום דא"א לומר שטעה רבא שני פעמים בדבר אחד, הלא ממקומו הוא מוכרע דאל"ה לא קשיא כלל הקושיא מכלאים וביותר קשה על הוכחת התוס' דא"א לומר שטעה רבא שני פעמים בדבר אחד, הלא לפי דעת המרדכי דכאן מיירי בדרבנן, א"כ שפיר איכא למימר דאף לאחר דאיתותב רבא בפסחים מהאי דכלאים דמיירי שם באיסור דאורייתא עדיין היה לו מקום לטעות כאן בדרבנן דמותר למכור דע"ז אין קושיא מכלאים. גם הריטב"א כתב כאן : איכא למידק דהא בפרק כל שעה איתותב רבא וכו' והיכי טעה בה תרי זימני, והביא אח"כ דברי התוס' כדי לתרץ קושייתו עיי"ש. ומשמע גם מדבריו דגם כאן בע"א הוי בדאורייתא כמו האי דפסחים כדעת הר"י שבמרדכי, וע"כ קשיא להו דא"א לומר שטעה שני פעמים כמבואר.

אולם עלה בדעתי די"ל דעיקר הקושיא על המרדכי מעיקרא לק"מ, דאף לפי מה דקאמר דמיירי ביי"נ דרבנן, עכ"ז שפיר הקשו מבגד שאבד בו כלאים, אף דכלאים הוא דאורייתא, אבל בגד אין בו שוע טווי ונוז והוי ג"כ רק דרבנן, ועיין בתשובת ר"ח כהן חיו"ד סימן נ"ח שהוכיח בראיות ברורות דסתם בגד לא היי שזור ואין בו רק כלאים דרבנן, והביא שם גם דברי הרא"ש (נדה פ"ט הלכות כלאי בגדים סימן ג') ורת"ם סימן רצ"ד שכתבו דהא דמצינו כלאים בציצית מה"ת דאיצטריך למישרי, היינו רק משום דבסוף הבגד היה רגיל להיות בו חוטין שזורין כדאיתא בהדיא בגמרא (עירובין דף צ"ו ע"ב), ומשמע דהבגד עצמו בסתם אינו שזור ולא הוי מה"כ יעיי"ש שהאריך והשתא שפיר מקשי מבגד שאבד בו כלאים שאסרו למכור לנכרי, כיון דגם שם אין בו אלא דרבנן, ולא קשיא כלל קושית הנוב"י ומעתה תו אין ראיה מדברי התוספות והריטב"א דסברי דכרי דחיטי הוא איסור דאורייתא, דשפיר מצי סברי כדעת המרדכי ועכ"ז הקושיא הוא מבגד דרבנן גם על האי מעשה דע"א בלחודיה אף בלא ההיא ארבא דפסחים, וממילא דא"א לטעות בזה שני פעמים ואין ראיה כלל אולם עדיין הוכחתינו קיימת דהשביח ולבסוף פגם אסור מדאורייתא מכל הני פוסקים דסברי בהדיא דבע"א מיירי בדאורייתא כמו שכתבתי ודו"ק

ד

והנה ראיתי עוד שם בדברי הנוב"י בתשובה הנ"ל, שתמה עוד על המרדכי שדחה דברי הר"י מפרי"ש שהתיר למכור תרנגולת שנמצא בה חטה מטעם דהתם מיירי ביי"נ דרבנן, והלא גם חטה בתרנגולת שאין בו רק איסור משהו ומדאורייתא חמץ בפסח בטל בששים וא"כ הוי ג"כ דרבנן ויהיה מותר למכור אליבא דכו"ע, ודוחק לומר דשאני סתם יינם שהוא מצד עצמו דרבנן

משא"כ חמץ שהוא מצ"ע מה"ת רק ששיעורו גורם לו להיות דרבנן, דמה בכך סוף סוף עתה לאחר שנתבטל הוי דרבנן, ואדרבה מצינו פעם אחת להיפך, שהרי לדעת הרמ"א בת"ח (כלל פ"ה) דאיסור שנתערב מין במינו ונשפך תלינן להקל שהיה ששים מצד ספק דרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל, ובשר עוף בחלב ונשפך לא תלינן להקל אף שהאיסור דרבנן כיון שטע"כ הוא מה"ת, ואף הש"ך (סימן צ"ח סק"ז) דהשיג עליו היינו לומר דשוין הם איסור דרבנן ושיעור דרבנן, יעיי"ש שהעלם מתוך כך דע"כ מש"ה החמיר בחטה בתרנגולת יותר מברכם יינם כיון דחמץ בפסח לא בדילי אינשי מיניה ושייך למיגזר ביה יותר מסתם יינם דבדיל, ומתוך זפ מסיק לדינא דבחמץ בפסח אף בנוקשה שהוא דרבנן מצ"ע יש להחמיר.

ואני תמה בזה מאוד, האיך החליט זה דא"א לומר בשו"א דאיסור דאורייתא ושיעור דרבנן חמור יותר מאיסור דרבנן מצ"ע כיון דסוף סוף הוא דרבנן לאחר שנתבטל, והוא תמוה מאוד להמעיין בהרשב"א ז"ל בת"ה הארוך ובקצר בית רביעי שער ג' ובר"ש בחלה (פ"ד מ"ח) הובא דבריהם בב"י סימן צ"ט בדין ביטול איסורים לכתחלה, דיש שם ג' חילוקים והחמור שבכולן שם הוא איסור דאורייתא ושיעור דרבנן, דבזה החמירו יותר מכל איסורי דרבנן אף מאותן שיש להם עיקר בדאורייתא, כיון דבזה אית ביה צד דאורייתא קודם שנתבטל, והמחבר בשו"ע (שם סעיף ו') פסק כן להלכה, עיין פמ"ג סימן צ"ט במשבצות ס"ק י"ב שהוכיח כן דעת המחבר דאיסור דרבנן אף שיש לו עיקר בדאורייתא מותר להוסיף עליו ולבטלו אם נתערב כל שהאיסור אינו בעין בפ"ע עכ"פ, ובאיסור דאורייתא אף ששיעורו דרבנן אסור אפילו להוסיף ולבטל דחמיר מאוד, ועיין מ"ש הפ"ת בזה ס"ק י"א ומה שהביא מדברי הת"ח בבשר עוף בחלב ונשפך, כבר כתב בזה הט"ז בסימן צ"ח ס"ק ה', דהיינו בשביל שטע"כ הוא מה"ת ע"כ גזרו אף בעוף דרבנן גזירה אטו בשר בהמה ונשפך דהוא איסור דאורייתא ועשו בזה חיזוק לדבריהם כשל תורה משום גזירה, משא"כ מב"מ ונשפך דאין שם גזירה אטו איסור דאורייתא ומה שהקשה בזה המ"י (אות מ"ו) דגם מב"מ יש לגזור אטו א"מ דהוא דאורייתא, תירץ הפמ"ג שם דעוף אטו בהמה קיל לטעות כמו שנז רי (חולין דף ק"ד ע"ב) בהעלאה גזירה לגזירה [כבר כתב רח"ץ בתשו' (סימן ע"ה) דבדבר השכיח גזרינן גזירה לגזירה והבן], משא"כ מינו אטו א"מ לא שכיח לטעות ולא שייך בזה גזירה עכ"פ אין שם הכוונה כיון ששיעורו דאורייתא רק משום גזירה דגזרו בזה אף גזירה לגזירה כמבואר בדברי הט"ז, ולעולם היכא דלא גזרינן, איסור דאורייתא ושיעור דרבנן בוודאי חמיר טפי מאיסור דרבנן מצ"ע ושיעור דאורייתא.

ועוד נראה, דכאן בסתם יינם דהוי רק משום גזירה דחתנות לא הוי רק עיקרו מדרבנן, וזה בוודאי קיל יותר ממשהו חמץ בפסח דעכ"פ עיקרו בדאורייתא ובהדיא כתב כן במחצית השקל ה"פ סימן תמ"ה ס"ק וא"ו, דמה שחילקו בגמרא ע"א ע"ג בין יי"נ לסתם יינם, אף דמשהו דרבנן גפ ביי"נ מ"מ עיקרו דאורייתא משא"כ סתם יינם עיקרו דרבנן יעיי"ש וכן מחלקינן ביו"ד סימן קל"ד (סעיף ד') לענין סלק ביי"נ, דצריך שיפול קיתון של מים תחלה דווקא ביי"נ ולא בסתם יינם, וכתב הב"ח שם כיון דיי"נ דאורייתא וסתם יינם דרבנן, וגם הפמ"ג בסימן צ"ח (שם) הוכיח מזה דעיקר הדבר אם צריך תחלה או לאו תלוי רק בדאורייתא ודרבנן, ובאמת גם יי"נ מב"מ במשהו דרבנן וצ"ל רק בשביל כי עיקרו דאורייתא ושיעורו דרבנן אבל סתם יינם עיקרו דרבנן ויהיה איך שיהיה מהראיות שכתבתי לעיל נראה דאיסור דאורייתא ושימור דרבנן חמור יותר אף מיש לו עיקר בדאורייתא, וצע"ג מה שהנוב"י החליט בפשיטות ולא העיר כלל ודו"ק

ה

ומה שהוכחתי דהשביח ולבסוף פגם הוא איסור דאורייתא, אין מזה סתירה למ"ש הפמ"ג דטעם השביח ולבסוף פוגם הוא כיון דחל עליו שם איסור לא שייך להתירן, דאף בדאורייתא איכא למימר סברא זו כמו לר"מ דמחלק בין סרוחה מעיקרא דמותר לצפרא אח"כ כיון דחל עליה שם איסור קודם שנסרח לא פקע מיניה, וגם לדידן דקיי"ל כר"ש הוא משום דלא מוקמינן קרא דנבלה לפרוח מעיקרא דעפרא בעלמא הוא, ואך למה דחל עליו שם איסור מקודם שנסרח לזה צריך קרא אף שנעשה אח"כ עפרא ועיין בגמרא ובמפרשים גם המ"כ (ספר התערובות ח"א פ"ט) ופר"ח (סימן ק"ג ס"ק ח') כתבו טעם זה בהשביח ולבסוף פגם דכרךן דחל עליו שם איסור לא פקע מיניה עד שייכנס לגמרי כנבלה שאינו ראוי לגר ובדרך פלתול נראה לפע"ד ליישב בסברא ז י כמה קושיות בהסוגיא בס"ד הנה בגמרא פסחים מ"ד ע"א והאי משרת להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה ליתן טעם כעיקר וכו' אלא יליף מגיעולי מדין ורבנן גיעולי מדין חידוש הוא דהא נותן טעם לפגם ור"ע לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא עיי"ש והמהרש"א ז"ל הקשה בזה לימא דר"ע סבר כר"מ דנותן טעם לפגם אסור, וא"כ אפילו קדרה שאינו בת יומא לאו חידוש הוא, ועיין באור חדש עוד מקשים העולם האיך יליף טעם כעיקר מגיעולי נכרים דאינו אלא טעמא ואפ"ה צוותה התורה להגעיל, דילמא לעולם טעם כעיקר לאו דאורייתא ומה שצוותה התורה להגעיל הוא משום גב"ח דבזה טע"כ דאורייתא אליבא דכו"ע

והנראה, דהנה הריטב"א ז"ל בע"א דף ס"ז הקשה במה דאמר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דא"כ כלי מדין למה נאסרו כלל דהא וודאי עבר עליהם לינה אחת אחר שלקחום, ועוד לישהינהו עד למחר דהא מדאורייתא קדרה דלאו בת יומא היא מותרת לכתחלה עיי"ש, והכו"פ בסימן ק"ג (ס"ק ו') הוכיח מתוך קושיא זו כדעת הפוסקים והוחמו בה מים משוי הקדרה בת יומא משעת חימום המים

ולפע"ד נראה דהנה החת"ס בתשובה חיו"ד סימן קי"ד הביא קושית המחצית השקל למ"ד לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, ל"ל מיעוטא דלא בעי הזאה ג' וז' ת"ל אך חלוק (ע"ז דף ע"ה ע"ב), תיפוק ליה אי צריך ז' ימים הו"ל פגם ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, ותי' לפמ"ש הר"ן (ע"ז דף ע"ו ע"א) דהבלע בעצמו אינו נפגם, לכן הוה סד"א דאף קדרה שאינה בת יומא צריך הגעלה ואח"כ טבילה משום טובל ושרץ בידו אף דלא יוכל לאסור המאכל אח"כ, קמ"ל אך דלא בעי הזאה ג' וז' וממילא לא נאמר דהגיעול הוא רק משום טבילה אלא משום או"ה שלא יאסור המאכל ובת יומא דווקא כ"כ במחה"ש והחת"ס הקשה עליו דעדיין לא יצא ידי חובתו עכ"פ מאי פריך הש"ס (ע"ז דף ע"ה ע"ב) ולמ"ד נותן טעם לפגם מותר גיעולי מדין היכי משכחת לה, דלמא האמת הוא כן דהגעלה משום דלא ליהוי כטובל ושרץ בידו דהרי יש פוסקים שסוברים כן לדינא, יעיי"ש במה שתירץ דלפי ההו"א דלא ידע לחלק בין קדרה שאינה בת יומא לבת יומא אלא או אסור הכל או מותר הכל לא מצי למימר דהטבילה הוא משום טובל ושרץ בידו, ואך אח"כ דקאמר לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא מלי למימר הכי, והאריך בביאור דבר זה עפ"י דברי התוספות שם (דף ל"ח ט"ב) ד"ה ת"ר יעיי"ש באריכות [כי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה ותמוהים מכמה טעמים אין להאריך]

ול"נ בפשיטות מה דלא מצי למימר כן משום טובל ושרץ בידו רק אחר המסקנא, דהנה המחה"ש תי' קושיתו לפי שיטת הר"ן דהבלע שבקדרה איננו נפגם, אולם הפוסקים שחולקין עליו בזה וכן משמע בהדיא ברש"י ז"ל פסחים (דף מ"ד ע"ב ד"ה דלא) דאף בקורה נפגם הבלוע כשאינה בת יומא, ועיין חת"ס בע"ז מה שיישב הסתירה לזה מרש"י בע"א, וכן הוא דעת התוספות והרא"ש כמבואר בפוסקים, ועיין חת"ס יו"ד סימן צ"ח שמביא ג"כ מדברי התוספות היפך דעת הר"ן ז"ל [גם לענין הלכה נראה לי לבאר דלא קיי"ל כדעת הר"ן ז"ל בזה אין מקומו להאריך פה] עכ"פ לדעת הסוברין דאף בקדרה נפגם הבליעה, א"כ לא שייך למימר טובל ושרץ בידו דהיתר גמור הוא מה"ת, והדרה קושית המחה"ש לדוכתה.

ונראה לפע"ד דאף בזה י"ל לפי מה שכתבו בטעם השביח ולבסוף פגם דאסור כיון דחל עליו שם איסור תו לא פקע מיניה, ולמה שהוכחתי הוא דאורייתא, א"כ י"ל דאף שהבלוע נפגם עוד בדופן הקדרה, אבל מ"מ כיון דקודם שלן לינה אחת הוא משביח ונאסר לא פקע מיניה שם איסור אף לאחר מעל"ע, אף דאין בו לאסור המאכל שמבשלים בו אח"כ כיון דהמאכל לא יקבל טעם מישבת לעולם ופגום הוא בתחלתו ולא חל עליו שם איסור מעולם, אבל הבלע עצמו שבקדרה כיון שקבלה הקדרה טעם מישכח ונאסר לא פקע מיניה שם איסור, והוי טובל ושרץ בידו אליבא דכו"ע.

ובזה מה מובן היטב דברי התוס' בע"ז דף ע"ו ע"א ד"ה מכאן ואילך, שכתבו לתת טעם מה ראו להתיר להמאכל שנתבשל בקדרה שאינה בת יומא ולאסור הקדרה, לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם ולכאורה צריך ביאור מאי נ"מ מאי דהוה הוה סוף סוף עתה היתר הוא אבל לפי מה שכתבתי ניחא, דכיון שהיה בה איפור גמור תחלה קודם מעל"ע לא פקע מינה, וא"כ כיון שאסורה היא כמו הקדרה בת יומא שייך למיגזר הא אטו הא אף שזה ית( טעם היתר בתבשיל מ"מ דמי ליה משא"כ במאכל [גם מדברי התוספות האלו נראה היפך דברי הר"ן, דאח"כ נפגם גם בקדרה ולא אסור אלא בשביל שהיה תחלה איסור ובלא"ה שוין ודו"ק]

ומעתה מיושב היטב קושית החתם סופר, דמעיקרא כשהקשה למ"ד נוטל"פ מותר גיעולי מדין היכי משכחת לה, לא מצי למימר דמש"ה צריך הגעלה משום כובל ושרץ בידי, דהלא טעם האיסור דטובל ושרץ בידו הוא משום שנאסר קודם מעל"ע לא פקע מיניה אח"כ, וכיון דעדיין לא ידע לחלק בין בת יומא לאינו בת יומא אלא או אסור הכל או מותר הכל לא שייך טובל ושרץ בידו, רק אח"כ כשתירץ לו דלעולם נוטל"פ מותר והתורה אסרה רק קדרה בת יומא דזה איננו נפגם עד אחר מעל"ע, שפיר דמצי למימר הטבילה גם משום טובל ושרץ בידו והבן ובזה מיושב שפיר דלק"מ קושית הריטב"א ז"ל במה דצוותה התורה להגעיל כלי מדין הלא בוודאי עבר עליו לינה אחת קודם שלקחום, דהלא כיון דמשני הגמרא לחלק בין קדרה בת יומא לשאינה בת יומא דקודם שעבר עלי' מעל"ע איננו נפגם ונאסר, שפיר דצוואה התורה להגעיל אף אחר מעל"ע משום טובל ושרץ בידו דלא פקע שם איסור מיניה

ומעתה לא קשה כלל קושית העולם דאיך יליף טע"כ מגיעולי מדין דילמא צוותה התורה להגעיל משום בב"ח, דהנה ככב החוו"ד בסימן פ"ז (ביאורים ס"ק א') דלא קשה דילמא צוותה התורה להגעיל משום שמא בישל העכו"ם בו בב"ח יחד ונאסר, דלשיטת הש"ך בסימן צ"ד ס"ק כ"ב ובכמה מקומות אי לא אמרינן טע"כ בשאר איסורין גם בזה לא אמרינן טע"כ דכיון שנאסר מקודם יש לו דין שאר איסורין, והקושיא היא רק שמא בישל העכו"ם בו חלב והישראל יבשל בו בשר או להיפך יעיי"ש ולפימ"ש בתי' קושית הריטב"א ז"ל דכלי מדין היה אינה בת יומא והגעלה היה משום טובל ושרץ בידו כיון שנאסר קודם מעל"ע, א"כ ליכא למימר בטעם הגעלה שמא בישל חלב והוא יבשל בשר ויהיה נאסר משום בב"ח, דהלא אינה בת יומ היא ונוטל"פ מותר, וטובל ושרץ בידו ליכא למימר בבשר לבדו או חלב לבדו דלא נאסר כלל קודם מעל"ע, וע"כ טעם הגעלה הוא משום איסור דנאסר קודם מעל"ע, וש"מ דטע"כ דאורייתא דאל"ה לא נאסר כלל

ולפי"ז מיושב היטב קושית המהרש"א ז"ל מה דלא אמר דר"ע סבר כר"מ דנותן טעם לפגם אסור, דהלא אם נימא דסבר נוטלפ"ג אסור שפיר מצי למימר דטעם הגעלה היא משים שמא בישל העכו"ם חלב והישראל יבשל בשר ויהיה נאסר אף דהוא אינו בת יומא מ"מ נוטלפ"ג ג"כ אסור ולא משמע כלל דטע"כ דאורייתא בשאר איסורים, וא"כ ע"כ דנוטלפ"ג מותר והטבילה היא בשביל שאר איסורין משום טובל ושרץ בידו, ולכן יליף מזה דטע"כ מה"ת וא"ש היטב

ו

הנה ישבנו קושית העולם דלא נוכל לומר דהתורה צוותה להגעיל בגיעולי מדין משום בב"ת, לשיטת הש"ך דבב"ח שנאסר מקודם לא שייך ביה דין בב"ר, אבל לשיטת המחבר והפר"ח וסייעתם דסברי דאף מה שנאסר [מקודם] דין בב"ח אצלו לכל דבריו, עדיין לא יצאנו ידי חובה דאיכא למימר דמש"ה צוותה התורה להגעיל משום שמא בישל העכו"ם בב"ח יחד ונאסר. ונראה דלשיטה זו אפשר ליישב קושית העולם באופן אחר, עפ"י דברי התוספות בע"א ס"ז ע"ב שכתבו להוכיח דר"ש ע"כ סובר דקדרה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא דאל"כ גיעולי נכרים דכתב רחמנא ל"ל פשיטא כיון דהוי לשבח דמיתסר דטע"כ דאורייתא ממשרת, יעיי"ש דמשמע מדבריהם דאי ידעינן בלא"ה דטע"כ דאורייתא א"כ גיעולי נכרים מיותר [והא דקשה דילמא דיני הגעלה אתי לאשמעינן, עיין בלחם סתרים שכתב לתרץ זה] אי לאו דאיכא למימר דקמ"ל דחמור אף דפגם פורתא דלא דמי לפגם מרובה דמותר, ועיי"ש היטב והנה הרמב"ם בהל' מ"א פי"ד הלכה י"א כתב אם עירב דברים מרים כגון ראש ולענה וכו' או שאכל אוכל איסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם פטור דהוי שלא כדרך הנאתן, ואם עירב דבר מר בקדרה של בב"ח חייב דבב"ח וכלאי הכרם חייב אף שלא כדרך הנאתן ומזה הוכיחו הכו"פ בסימן פ"ז ס"ק ט"ו והחת"ס בע"ז ס"ז דלהרמב"ם ז"ל הטעם הוא דמותר נוטל"פ משום דנכנס מאוכל אדם הוי שלא כדרך הנאתן, ולפי"ז כתבו דבב"ח דשלא כדרך הנאתן אסור אף נוטל"פ אסור עיין בדבריהם ולפי זה מיושב היטב קושית העולם, דליכא למימר דטע"כ דרבנן ואך מש"ה צוותה התורה להגעיל משום שמא בישל בו העכו"ם בב"ת דבזה פשיטא לן דטע"כ מה"ת ואך לא ילפינן משם דחידוש הוא כמבואר בגמרא (פסחים דף מ"ד ע"ב), דאי נימא דגם גיעולי מדין ההגעלה היא מטעם בב"ח ולא מטעם אחר, א"כ הוא מוכר לגמרי דפשיטא לן דבב"ח אסור טע"כ ולא קמ"ל מידי, וכמו שכתבו התוס' שהבאתי אליבא דר"ש, דהא ליכא למימר כאן גמו אליבא דר"ש דקמ"ל דאסור אף דפגם פורתא לא דמיא לפגם מרובה, דהא בב"ח נוטל"פ אף פגם מרובה אסור מטעם שלא כדרך הנאתן ואין שום רבותא גם אם פגם פורתא, וע"כ דקמ"ל דאף באין חשש בב"ח אסור משום טע"כ אף בשאר איסורין ודו"ק