שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן לז

תמונה

       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון

  << אורח חיים סימן לו• שו"ת דברי יואל• יורה דעה סימן לח >>

~ סימן לז ~

ב"ה, קראלי תר"צ לפ"ק

מעשה שהיה כך היה, בהשי"ב מוהרש"ש נ"י ששימש בשו"ב וש"ץ אצל השטאטוסקווא דפה עירנו יצ"ו משך ארבע שנים רצופים, והמה פעלו אצל הערכאות שיהיה להם שם ארטה', כאשר בעתים הללו מתאמצים לזה כל קהילות השטאטוסקווא והנעלאגען לבטל שם זה שיהיו נקראים כולם ארטה', אבל רוב רבני המדינה כמעט כולם כתבו וחתמו ונדפס בקול קורא שעד שלא תתקבל הקהלה אצל הקאנצילייא הארטה' לראות אם ראויה היא לאותה איצטלא עדיין היא באיסורה הראשון בלי שינוי, וכשבא לכאן השו"ב הנ"ל הזהיר אותו הרב הגאון האבדק"ק קאשוי שליט"א שהיה אז המרא דאתרא פה עירנו שלא יעבור על האיסור החמור הנ"ל, אבל הוא לא השגיח על התראתו ועל האיסור הנדפס מכל הרבנים, ואחר הארבע שנים הנ"ל שלח אלי לאמר שמתחרט מאד על הרעה אשר עשה ומבקש לעזוב את מקומו אך מבקש שאשתדל עבורו איזה שירות באיזה קהלה ארטה' שיהיה לו עכ"פ לחם לפי הטף, ואני השבתי לו שזה דבר שא"א כי נאסר לנו מרז"ל כל אותן ששמשו אצל השטאטוסקווא ואם באמת רוצה לעשות תשובה שלימה צריך לעזוב את מקומו בלי לחקור אחר העתיד, ובאת אשתו לפני בבכי' עצומה ונוראה שא"א להם בשו"א לסבול עוד מפ שהמה מובדלים ומופרשים מעדת ישראל ולהשתקע בין עדת פושעים הם ובניהם ובנותיהם ושום אדם כשר לא ירצה להשתדך אתם ומה יהא בסופם, ולעזוב את מקומם בלי שום מראה מקום לאיזה פרנסה אחרת מפחדים מאד כי עוללים שואלים ללחם, ומחמת גודל הרחמנות וגם כדי שלא לנעול דלת בפני השבים השבתי להם כי אחר שיעזבו את מקומם יוכל להיות שיבואו לאיזה שירות אצל הארטה', וכן עשה ועזב את מקומו ונשאר בלי משען ומשענה בעניות ודחקות גדול ר"ל, וביקש מאתי להתירו לבוא לאיזה שירות אצל הארטה'. והנה לקבלו לש"ץ היה מוחלט בדעתי תיכף להתירו, אמנם לשו"ב שהוא ענין חמור מאד היה קשה בעיני להתירו כאשר אבאר טעמי ונימוקי והייתי מדחה אותו עד עתה, אבל ארכו הימים יותר משנה שלימה שאין לשער גודל הלחץ והדחק שהוא סובל, וגם הקול נשמע שבקשו אותו השטאטוסקווא מסאקמיר לבוא אצלם ורצו ליתן לו פרנסה בהרחבה ועמד בנסיון עוד הפעם שלא רצה לילך אצלם אף אחר שסבל גודל הדחקות והעניות ר"ל, לזה ראיתי להתבונן ע"ד בדברי הפוסקים אולי אוכל להמציא לו תרופה בעזהי"ת, ואפרש שיחתי, לפי קוצר השגתי.

א

גרסינן בפז"נ (סנהדרין דף כ"ה ע"א) ההוא עברא דאשתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה פסליה רב נחמן אזל רבי מזיי' וט"ופרי' סבר רב נחמן לאכשוריה אמר ליה רבא דילמא אערומי קא מערים אלא מאי תקנתי' כדרב אידי וכו' החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין וכו'. והקשה הר"ן בחידושיו דהא אמרינן במסכת בכורות (דף ל' ע"ב) שכל החשודין יש להם תקנה בקבלת דברי חבירות וכדאיתא הכם בי"כ ובי"כ מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים "ואיפסקא הלכתא כן בפ"ק דע'א (דף ז' ע"ב), ותי' הראב"ד שזה המעשה היה בטבח שהאכיל טריפות במזיד אבל כל אותן החשודין דהתם אינם מזידין אלא פושעים במלאכתן, והקשה עליו שהרי שנינו שם החשוד למכור תרומה לשם חולין ואין לך מזיד גדול מזה, והביא בשם הרמב"ן ז"ל כי' אחר דלפי שהי' טבח זה ממונה לרבים החמירו עליו שלא למנותו על הדבר וחששו שהוא מערים, והרד"ך ז"ל תלמידו הוסיף טעם אחר דהיינו טעמא שחששו ואערומי קא מערים לפי שהעבירוהו מאומנותו וחששו שקבלתו אינה מלב ונפש אלא כדי שיחזירוהו למנויו אבל קבלת החשודין שבמסכת בכורות שהן באין מעצמן לקבל דברי חבירות ולא ענשו אותן בכלום כל שבאין לעשות חשובה פותחין.

וצ"ע לכאורה מה דהוצרך הר"ן להביא ראיה דמיירי בבכורות במזידין מהא דקאי גם על הא דשנינו החשוד למכור תרומה לשם חולין, הלא ממקומו הוא מוכרע ממקום שנלמד דמקבלין מקרא דשובו בנים שובבים בזה פירש"י ז"ל בע"ז שובבים משמע מזידים ופרהסיא לשון מרד וגאוה כמו וילך שובב בדרך לבו, והר"ן ז"ל בעצמו שם בהלכות מביא פירוש זה. אך י"ל לפימ"ש הלחם סתרים דלדעת התוספות דמוקי הך ברייתא בשעשו תשובה וחזרו לסורן "ונחלקו אם לקבלם פעם ב' י"ל דלא דריש כלל שובבים לשון מרד וגאוה אלא מלשון שבים בתשובה וכפל הב' כאילו אמר שני פעמים שבים דאף "חר שחזרו לסורן יוכלו לשוב פעם ב', ולכן י"ל דלא הביא הר"ן ז"ל ראיה משם דמיירי במזיד כיון דאינו דבר ברור דלדעת התוספות אין הפירוש כן, אבל לשיטת רש"י דלא פירש הברייתא על החוזרין לסורן ושוכבים הוא מלשון מרד וגאוה, "ממקומו הוא מוכרע דמיירי במזיד.

והב"י בחו"מ סימן ל"ד (אות מ"ב) הביא מר"י במשרים בשם התוספות אהך דמבואר בגמרא פז"ב (סנהדרין שם ע"ב) מאימתי חזרתן של מלוי בריבית ושארי עבירות דקחשיב התם שכל אלו חזרתן במקומן וא"צ לילך למקום שאין מכירין זולתי הטבח דחיישינן שמא הערים כדי שיחזירוהו לאומנותו, וכתב ע"ז הב"י דמכאן נלמוד שכל שהעבירוהו מאומנותו בשביל איזה עבירה דהוי דינו בטבח, וזהו כתי' האחרון שבחידושי הר"ן ז"ל ושוב כתב דהרמב"ם לא ס"ל טעם חומרת הטבח בשביל שהעבירוהו מאומנותו, שהרי בפי"ב מהלכות עדות (הלכה י') הצריך לעד זומם שילך למקום שאין מכירין, ולדבריו צריך טעם מ"ש הני דבעי מקום שאין מכירין טפי מאינך, וכתב דבהלואה בריבית שייך להכנס לכנים משוה"ד, אבל בטבח אי אמרינן ליה אל תאכל בשר אפילו כשר א"כ נראה דעדיין פסול הואו והאי טעמא שייך בחשוד על השבועה ובעד ז י מם, י עוד האריך יעיי"ש. והלח"מ בפי"ב מהלכות עדות הקשה דלהרמב"ם ז"ל דלא ס"ל טעם חומרת הטבה בשביל שהעבירוהו מאומנותו קשה סוגיא דבכורות שמקבלין כל החשודין בקבלת ד"ח, ולא תי' כלום. והפר"ת (יו"ד סימן קי"ט אות כ"ח) הביא קושיא זו מהמהר"י ב"ל ז"ל (ח"א כלל ט' סימן נ"ו וח"ב סימן פ"ו) ודחה אותה בשתי ידים דהך ברייתא המובא שם בסוגיא דבכורות לא קאי כלל אהך דלעיל במוכר תרומה לשם חולין, ולא הזכיר מאומה כי בקושיא זו כבר נתחבטו הר"ן והראב"ד והרמב"ן ז"ל. אך לדעת הרמב"ם ז"ל אפשר לומר דסובר כן דלא קאי אהך דלעיל.

גם י"ל, דהרמב"ם ז"ל סובר דמדקאמר ר"מ אין מקבלין אותן עולמית, משמע דלר"מ אין מועיל שום תשובה אף תשובה דפז"ב, כיון דאינו סובר הלימוד דשובו גנים שובבים דמשם נלמד דנ(ועיל תשובה לכל מילי כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות תשובה (הלכה י"ד), ובתוס' הוכיחו מלשון עולמית דמיירי כחוזרים לסורן ובאים לקבל פעם ב', וכתב הלחם סתרים דא"א לומר כאן כמו בכלי נתר בפרק א"מ (ע"ז דף ל"ג ע"ב) דר"ל עולמית לא היום ולא לעולם, דבכאן מה היום מיומים. ובע"ז דף נ"ג ע"ז של ישראל אין לה בעיצה עולמית מאי עולמית לא נצרכה אלא שיש לו לנכרי בה שותפות, הרי דשייך לשון עולמית אף ברבותא שאינה תלוי' בזמן. וי"ל דהתוספות לשיטתייהו דלא חיישינן להערמה אלא בהעבירוהו מאומנתו ומש"ה בכל הני דבפז"ב חוץ מטבח לא ה"וצרכו למקום שאין מכירין, וא"כ בהך סוגיא דבכורות דמיירי שבאו מעצמן אין מקום לחשש הערמה, לכן מסתבר להו יותר לפרש הרבותא במה שאמר עולמית דהיינו שחזרו לסורן. והרמב"ם ז"ל שסובר דגם בעד זומם ושבועה דלא שייך העבירוהו מאומנתו חיישינן ג"כ להערמה, וא"כ אם הי' אומר סתם אין מקבלין היינו אומרים דזהו הטעם שאין מקבלין בשביל חשש הערמה, לכן מסתבר לי' לפרש לשון עולמית על רבותא זו שאינו מועיל אף תשובה דפז'ב דלא שייך עוד טעמא דהערמה. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות תשובה שאינו סובר כפירוש התוספות דהך ברייתא מיירי בחזרו לסורן, דהרי כתב שם בסוף הפרק דכל הרשעים והמומרין מקבלין בתשובה שנאמר שובו בנים שובבים, ולא הזכיר מאומה מחוזרים לסורן ובאים פעם ב', ולדברי התוספות דכל הברייתא מיירי רק בחזרו לסורן וא"כ כל הילפותא דשובו בנים שובבים סובב ע"ז, האיך שביק הרמב"ם ז"ל עיקר הילפותא המבואר בש"ס ולמד מקרא זה מה שאינו מבואר בש"ס ללי(וד כן. גם בתיבת שובבים פירש שם פירוש אחר שאינו כפירוש התוספות וא"כ כדי שלא יקשה קושיית התוספות מאי לשון עולמית, צ"ל דרש"י והרמב"ם ז"ל מפרשי על רבותא הנ"ל דלא מהני תשובה דפז"ב. וממילא דלק"מ קושייתם שהקשו דמשמע מכאן דסגי בקד"ת, דאף דברישא דהך תוספתא מיירי מקד"ם, אבל כיון שהוסיף ר"מ אח"כ לשון עולמית שאינו מועיל אף תשובה דפז"ב, א"כ י"ל דמה שחלקו אח"כ ר"ש וריב"ק ובי"כ ובי"כ מקבלין, באו לאפוקי מדברי ר"מ שאמר דלא מהני תשובה דפז"ב, ואין ראי' כלל דסגי בקד"ח.

והנה צריך להבין דברי הר"ן ז"ל מה שהאריך בקושיא מסוגיא דבכורות, ולא הקשה שם ממקומו דפז"ב דחשיב תשובת סוחרי שביעית ומלוי בריבית ועוד הרבה כאלו ולא הצריך כלל מקום שאין מכירין כקושיית הב"י. ונראה מזה דאף הר"ן ז"ל סובר כתירוץ הב"י דבכל הני דפז"ב שייך להכנס לפנים משוה"ד, או כמו שתירצו ובטבת חמיר יותר בשביל שצריך להכשירו לאותו אומנות שחטא בה, משא"כ בכל אינך דחשיב התם, לכן הוצרך להביא ממרחק לחמו מסוגיא דבכורות דמיירי מחשיד למכור תרומה לשם חולין וכדומה דמיירי ג"כ להכשירו לאותו דבר שחטא בו וגם לא שייך בזה להכנס לפנים מן השורה ואעפ"כ סגי בקד"ח, והוצרך לתירוצים אחרים. נמצינו למדים לפי"ז דדעת הר"ן ז"ל דאף במקום שצריך להכשירו לאותו אומנות שחטא בה אין צריך תשובה דפז"ב אלא בשהעבירוהו מאומנותו לתי' הרר"י או בטבח הממונה לרבים לתירוץ הרמב"ן ז"ל, דהרי כל עיקר קושייתם הוא מסוגיא דבכורות כיון דמיירי להכשירם לאותו דבר שחטאו והוצרכו לתירוצם הנ"ל. וזה דלא כדעת הסמ"ע בסוף סימן ל"ד כאשר יתבאר להלן.

ב

ובשו"ע סימן ל"ד סעיף ל"ג כתב הרמ"א ז"ל דבשאר עבירות מיד שמקבל בבי"ד שבעירו שלא לעשות עוד סגי ליה, ודוקא שלא העבירוהו מאיזה אומנות בשביל העבירה אבל העבירוהו דינו כטבח. והסמ"ע שם חולק דזה אינו אלא לשיטת הב"י דפירש כן דברי התוספות במ"ש דיעשה רמאות כדי לחזור לאומנותו, אבל הוא ז"ל דעתו דאין כן כוונתם, אלא כל שהוכשר לדבר שנפסל בו זה מיקרי אומנותו ואין חילוק בין הועבר מאומנותו או לא ולכאורה נראה מזה דהסמ"ע ז"ל מחמיר דאף בלא העבירוהו אין להכשירו לאותו דבר שנפסל אלא בתשובה דפז"ב, והרמ"א מקיל בזה דאף לאותו דבר צא חיישינן אלא דוקא בהעבירוהו אמנם לפע"ד אין כן דעת הרמ"א ז"ל. י הנה ז"ל הדרכי משה בסוף סימן ל"ד אות י"ז על מ"ש בב"י דהרמב"ם למד עד זומם מדין הטבח ושאין כן דעת התוספות, וכתב ע"ז וצ"ע דאם למד הרמב"ם דין עד זומם מדין הטבח א"כ מ"ש עד זומם דנקט יותר משאר עבירות, ואם נאמר דס"ל להרמב"ם דעד זומם חמור תשובתו מאחר שרוצה לחזור לענין הכשר העדות והוא נחשד בעדות ע"כ תשובתו קשה כתשובת הטבח, א"כ אפשר לומר דגם התוספות מודים בזה כמו בטבח, ול"נ דהרמב"ם למד דין עד זומם מדין חשוד על השבועה דלא מכשרינן ליה לשבועה עד שילך למקום שאין מכירין וה"ה עד זומם לענין עדות, ולכן הוא חמור יותר מבשאר תשובות פסולין לעדות עכ"ל. הנה מבואר בזה, דמתחילה כשרצה לפרש דהרמב"ם למד דין עד זומם מדין טבח, השווה דעת הרמב"ם עם דעת התוספות דאין החומרא אלא בשביל שצריך להכשירו לאותו דבר שנפסל ואינו תלוי כלל בהעבירוהו, ואח"כ כשכתב דעתו דלמד עד זומם מדין שבועה, נראה ברור בכוונתו דלא ניחא ליה למילף דין עד זומם מדין טבח, ובטבת היה המעשה שהעבירוהו מאומנותו וא"א ללמוד משם להיכא שלא העבירוהו, וע"כ כתב דנלמד מדין שבועה המוזכר בירושלמי (שבועות פ"ז ה"ד) שצריך מקום שאין מכירין ושם ע"כ הטעם בשביל שצריך להכשירו לשבועה שהוא דבר שנחשד בה ושפיר דנלמד משם גם לענין עד זומם שצריך להכשירו לעדות. וא"כ מאחר שדעת הרמ"א ז"ל בהדיא בדין שבועה בסעיף ל"ג דצריך נ(קום שאין מכירין, וכן בסעיף ל"ה בדין עד זומם לא הגיה כלום והסכים לדעת המחבר שצריך מקום שאין מכירין, א"כ ברור הדבר שסובר להחמיר אף היכא שלא העבירוהו במקום שצריך להכשירו לאותו דבר שנחשד. וע"כ מ"ש הרמ"א ז"ל להחמיר בשהעבירוהו מאיזה אומנות, זה חומרא אחרת שחשש גם לדעת התוספות דטעם הטבח בשביל שהעבירוהו מאומנותו, ויש בזה נ"מ דאף במקום שאי"צ להכשירו לאותו דבר שנחשד אלא כיון שהי' לו איזה אומנות והעבירוהו בשביל העבירה צריך ג"כ תשובה דפז"ב, וחשש הרמ"א ז"ל לדברי שניהם. או אפשר גם הרמב"ם ז"ל סובר חומרת שניהם. ויתורץ קושיית הלח"מ בפי"ב נ(הלכות עדות, למה בטבח הוצרך גם הלבשת שחורין ובעד זומם ושבועה לא הוצרך הלבשת שחורין אלא שילך למקום שאין מכירין. ולדעת הד"מ לק"מ, ובטבת מבואר בגמרא הלבשת שחורין ובעד זומם הנלמד מדין שבועה המוזכר בירושלמי שם אינו מוזכר כלל הלבשת שחורי(, וי"ל שגם הרמב"ם ז"ל סובר בזה כדעת התוספות דטבח חמיר יותר בשביל שהעבירוהו מאומנתו, ואך שסובר דגם במקום שלא העבירוהו מאומנתו אף שאינו חמור כל כך בהלכשת שחורין, אבל כיון שצריך להכשירו לאותו דבר שחטא צריך עכ"פ מקום שאין מכירין [ומה שהקשה עוד בלח"מ על ששינה הרמב"ם ז"ל בלשונו בין עד זומם לשבועה, אפשר לתרץ באופן אחר ואין להאריך בכאן]. ואף דעדיין אינו מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל להחמיר בשהעבירוהו מאומנתו היכא שאין צריך להכשירו לאותו דבר, דנסבת יש חומרת שניהם, עכ"ז כיון שגם הוא ז"ל סובר שיש איזה חומרא במקום שהעבירו מאומנתו ולא מצינו קולא בדבריו נגד דעת התוספות, מה"ת להקל נגד דברי התוספות. והסמ"ע שחולק על הרמ"א צ"ל שהוא קולא דאינו תלוי כלל בהעבירוהו ובמקום שא"צ להכשירו לאותו דבר אין חשש בשביל שהעבירוהו נמצינו למדין דג' שיטות בדבר זה, דלהר"ן ז"ל לפי תירוץ של הרד"ך כבר נתבאר דתלוי רק בהעבירוהו, ולהסמ"ע היפוך הדבר דאין נפק"מ בהטבירוהו אלא במה שצריך להכשירו לאותו דבר, והרמ"א ז"ל החמיר בשניהם, וכ"ז ברור.

ג

והנה קשה לי לפימ"ש הש"ך בר"ס קי"ט לתרץ סתירת הט""ו שפסקו דסתם אדם מוחזק בכשרות ובטבת פסקו (יו"ד סימן ס"ה סעיף י"ד) שאין סומכין עליו אא"כ יודעין בו שהוא מוחזק בכשרות, וכתב דדעת הט"ו לחלק דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא ודיני שחיטות מרובים ובקל יוכל לעשות שהייה וכו' ואם לא הוחזק בכשרות אסור, וכן הוא בש"ך סימן א', וכן נראה גם בתשו' הרא"ש כלל נ"ח שהכשיר זה שלא עשה תשובה ועז"נ להיות ש"ץ ולא להיות שו"ב. ולפי"ז למה נתחבטו כ"כ לתרץ הסתירה מהאי טבחא דפז"ב לסוגיא דבכורות וכן מכל אינך המוזכרין שם בפז"ב שאין צריכין תשובה חמורה כ"כ כמו בטבח, הלא חילוק גדול יש בין טבח לשאר ענינים, דכמו שיש סברא שנצטרך יותר ידיעה ברורה בטבח בהחזקת כשרותו, כמו כן בענין התשובה י"ל שצריך ידיעה ברורה שאינו מערים כדי שנדע ודאי שהוא מוחזק בכשרות משא"כ בשאר ענינים א"צ ידיעה ברורה כל כך. ואולי מדין התלמוד לא היה מקום לחלק בזה אלא עכשיו שנתרבו החומרות והאזהרות לכן דיני שחיטות מרובין, וגם ע"ד שכתב הד"מ בסימן א' דעכשיו שממנים אנשים ידועים על השחיטה "ולהם מחלו כבודם, לכן חמיר יותר מבדין התלמוד שהיה מראה סכינו לחכם בכל פטם. ונמצא לפי"ז דעכשיו חמיר יותר בטבח מבדין התלמוד וצריך תשובה זפז"ב בכל אופן ואופן, וצע"ע.

ד

ן עתה נחזור לנ"ד, הנה סשי"ב הנ"ל במה שהיו לו איזה היתרים. ע"ז וודאי דאין לסמוך, דהלא נתפרסם האיסור מכל רבני המדינה וכל מי שהי' בי ריח יר"ש לא אכל מזבחם, וכבר כתב מרן ז"ל בד"ח (ח"א יו"ד סימן ב') דהלא כמה חומרות בדיני שו"ב אשר כמה גדולים שחקו עליהם ואנחנו קבלנו עלינו לפסוק כתבו"ש ולכן מי שמיקל בקולות כאלו אסור לו להיות שו"ב. ובמהר"ם שיק יו"ד סימן י"ע בעובדא דידי' בכו"כ שהתפלל בקאהרשול, צידד מתחילה כיון שיש אנשים דלא משמע להו איסור של הקאהרשול, הוי כמה דתנן בנ(סכת חלה (פ"ב מ"ה) בהפריש קמח לחלה דזקן ההוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים שאחרים תולין בו ונעשו שוגגין. ואעפ"כ כתב דלהיות שוחט חמיר טפי, דיש לחוש כשם שסמך בענין תפלה וש"ץ על מקלו שהגיד לו, כמו כן יסמוך בשחיטה ובדיקה על המיקל ואפילו במקום דאסור לסמוך. ובנ"ד חמור יותר שהיה בשהיטה ובדיקה עצמה לא רק בענין תפלה וש"ץ, וגם כי האיסור נתפרסם מאד, וכפי השמועה היה בו גם התראת חכם, אך בלא"ה האיסור הנדפס מגל הרבנים הוי התראה גמורה, ובעבר בזדון אחר התראת חכם גרע משאר מזיד דעלמא כנודע. אך שמתחלה חשבתי שיש לדון בו לקולא יען שבא מעצמו לקבל תשובה" ולפי פשטות דברי הרמ"א תלוי רק בהעבירוהו מאומנותו אבל בלא"ה מקבלין אותו מיד. אמנם כבר נתבאר בארוכה דאינו כן, אלא היכא דצריך להכשירו לאומנותו הראשון שנחשד בה גם הרמ"א ז"ל מודה דצריך תשובה דפז"ב אף שלא העבירוהו, והסמ"ע חולק בהדיא דאינו תלוי כלל בהעבירוהו, ומה שהוכחתי מדעת הר"ן ז"ל דתלוי בהעבירוהו, אין לצרף זה מאומה, כיון דאיפסקא הילכתא בשו"ע ונושאי כליו בלי שום חולק כדעת הרמב"ם ז"ל להחמיר בשבועה ועד זומם אף דלא שייך כלל הטעם והעבירוהו. ולפי דעת הרמב"ן והרא"ש תלוי הכל רק במה שהוא ממונה לרבים, ונם כאן אנו רוצים להכשירו לרבים.

ה

ואף כי דבר גדול עשה שהשליך את פרנסתו, אבל מה נעשה כי לפי דעת השו"ע לפי המבואר בב"י וד"מ ושאר פוסקים, מה שלא הצריכו במלוי ברבית וסוחרי שביעית וכל אינך דחשיב התם תשובה דפז"ב, הוא רק בשביל שא"צ להכשירם לאומנתם שנחשדו בה, או בשביל שאפשר להם להכנס לפנים מן השורה, אבל אי לאו הכי לא היו מכשירין אוכם בלי תשובה דפז"ב, אף דגם המלוי ברבית וסוחרי שביעית השליכו פרנסתן, ואמרו רשז"ל (ברכות דף נ"ה ע"א) פניך דומין למלוי ברבית, שהוא הפרנסה "המעולה, ולא מפלגי הפוסקים בין אם הי' להם אח"כ פרנסה אחרת או לא. ואדרבה מצינו בהגמי"י (הלכות עדות פי"ב אות ב') והובא בד"מ ובסמ"ע תקע"ד בהא דקאמר חזרת מלוי ברבית שלא ילוו ברבית אפילו לעכו"ם, דמיירי אפילו בכדי חייו דשרי דאי ביותר מכדי חייו בלא"ה אסור, ולבסוף נסתפק דאולי אף ביותר מכדי חייו הוי חזרה. ואם נימא דהיכא דפירש מהאיסור במקום שאין לו כדי חייו הוי לעולם חזרה גמורה, א"כ אין מקום לספיקו של הגמי"י, דע"כ מיירי ביותר מכדי חייו, דאי בכדי חייו למה הוצרכו שלא ילווה אפילו לעכו"ם, הא בכ"מ שפורש מהאיסור אף מה שמחוייב לעשות אם אין לו עי"ז כדי חייו הוי חזרה גמורה, וע"כ דאין זה מספיק, ואף לאותן השיטות דא"צ שם תשובה דפז"ב מ"מ זה ודאי דצריך שלא ילווה אפילו לעכו"ם כי הוא מבואר בגמרא. ולאותן השיטות שאין הטעם בשביל שהעבירוהו מאומנתו, וודאי מה דאנו חוששין בו שהוא מערים הוא בשביל שחוששין שאין ברצונו לסבול החרפה להיות מן הפסולין לעדות והבזויין כאלו, דהלא חששו שהוא מערים אף באופן שאין מקום לחוש שרוצה להשיג עי"ז איזה אומנות פרנסה וכדומה. אבל גדולה מזו ראיתי בנו"כ הספרדי ביו"ד כלל א' סילק ב' שפירש כן אף בדעת התוספות שכתבו הטעם בשביל שיחזירוהו לאומנתו, דאין הכוונה דוקא שיערים כדי לחזור לאומנתו, אלא אף אם אין דעתו לחזור אלא כיון דהעבירוהו מאומנתו בשביל אותה העבירה חמיר טפי, דזילא בי' מילתא טובא טפי, ולכן חששו שמא יערים עד שיאמרו עליו שכבר הוא כשר ויכול לחזור לאומנתו, כלומר שנסתלק מעליו אותה החרפה שהעבירוהו מאומנתו יעיי"ש ולפי פי' זה אף בנ"ד של השו"ב הנ"ל שבא מעצמו לעזוב אומנתו, שם הוי ג"כ כהעבירוהו מאומנתו, כיון שכבר נדפס ונאסר ברבים ונתפשט שהשובי"ם שלהם אסורים וכל ישראל בדלים מהם, וזילא ביה מילתא טפי ממי שהעבירוהו מאומנתו פ"א שהוא דבר שעשוי להשתכח אם אינו שוחט אח"כ, אבל בכל עת שעוסק באומנתו שנאסר בה הוא נתבזה בכל פעם יותר, ובפירוש צעקה אשתו לפני כך שא"א להם לסבול עוד מה שהמה מובדלים "ומופרשים מעדת ישראל, ואמרו חכז"ל (תענית דף כ"ג ע"א) או חברותא או מיתותא, ויפה מאה מיתות ולא קנאה אחת, ובפרט שהיה עומד ומצפה בבירור שאחר שיעזוב את מקומו שם ישיג איזה שירות להתפרנס אצל הארטה', ואף שיהיה פרנסה פחותה ממה שהיה לו שם מ"מ טוב פת חריבה ושלו' עם הבריות, ולא יצאנו מידי חשש הערמה בזה.

ו

עוד אני מפקפק בדבר, לפי המבואר בתשו' ברית אברהם חיו"ד סימן ה' אות ב' דבנפסל מחמת שעבר על איסור דרבנן לא מיתכשר במה שיחזיר אבידה או יטריף לעצמו בדבר האסור מדאורייתא, דשמא לא נחשד לעבור על דאורייתא דחמירא ליה, והחשוד על דרבנן אינו חשוד על דאורייתא, וא"כ אין ראיה דהדר ביה על האיסור דרבנן שנרשם. ושוב ראיתי בכה"ג סימן קי"ט הגהות הטור אות כ"ד שמביא מהריב"ל (ח"א כלל ט' סימן נ"ו וח"ב סימן פ"ו) שנסתפק בדין זה. וא"כ גם בנ"ד שהיו צועקים שרואים שמשתקעים שמה בין הפושעים הם ובניהם וננותיהם ושום אדם כשר לא ירצה להשתדך אתם, ואף כי זה כוונה לשמים אבל יוכל להיות שלא נחשדו ע"ז מעולם להפקיר את ביתם בין פושעים, ובפירוש היה נראה כי ענין זה תמיר אצלם יותר מגוף האיסור שעברו לשמש אצל העדה הנאסרה, ואך בתחלה לא היו חכמים לראות את הנולד ולא התבוננו בהתכלית המגיע מזה או חשבו שיתקבלו אח"כ בין הארטה', ולזה לא חששו על מה שבי"ב ובי"כ שוחט באיסור ומאכיל להם הבשר הנאסר, ועכשיו כשראו מה שראו אף אם חזרו באמת אין ראיה שחזר על זה שהקיל באיסורין לסמוך על המקיל במקום שאסור לסמוך וכדומה לזה. ואף דלא דמי להתם שלא ראינו כלל שחזר מאותה מעשה שעשה דהיינו איסור דרבנן, אבל בכאן הנה חזר מאותה מעשה נ(מש שעשה, אך כיון שנולד אח"כ ענין חמור יותר שיוכל להיות שהביאו לידי כך, עדיין אין לנו ידיעה ברורה על התשובה הצריכה להיות, ואנחני צריכין ידיעה ברורה להוציא גם מחשש הערמה.

ז

ולכאורה אפשר להקל לפי דעת המהריב"ל (ח"א כלל ע' סימן נ"ו וח"ב סימן פ"ו) דבאיסור דרבנן א"צ תשובה דפז"ב אלא מקבלין אותו מיד, וכן מבואר בתשו' עבוה"ג (סימן ט"ו) . אלא שראיתי בכה"ג הגהות הב"י אות מ"ח שהביא מספר משפט צדק (ח"ב סימן כ"ט) דאף שהסכים ג"כ לשיטת המהריב"ל דבאיסורין דרבנן א"צ תשובה דפז"ב, מ"מ היינו דוקא רק בפ"א או ב' אבל בפעם הג' גם באיסורין דרבנן צריך תשובה דפז"ב.

וקצת ראי' נלע"ד מדברי הג"א פג"ה (דפו"י וכ"ה באו"ז) גבי האי דינא דטבח שנמצא "חרין חלב (חולין דף צ"ג ע"ב), שהאריך שם במוכר טריפה בחזקת כשירה דצריך תשובה דפז"ב, והביא מעשה במומר שנגע ביין ואמר אח"כ שעשה תשובה בינו ובין עצמו ובא מעשה לפני ריב"א והתיר היין מפני שהפקיד כיסו בשבת ונחלק עליו רשב"ם ואסרו עד שיעשה כדפרישית עכ"ד יעו"ש. והנה זה היה מומר לחלל שבת ולא לנסך היין דהרי התירו בשביל שהפקיד כיסו בשבת, ואילו הי' מומר לנסך יין אין זה תשובה על העבירות שלו, וזה שמומר לחלל שבת אוסר יין במגעו אין זה אלא מדרבנן שעשאוהו חז"ל כעכו"ם. והמהר"י אשכנזי (חיו"ד סימן ט"ז) כתב שלא אסרו אלא יינו יין נסך דהיינו יין שלהם ולא בשביל מגעו בלבד, וכד הוינא טליא שמעתי מפי אבא מארי הגה"ק זלה"ה דאישתמיט ליה הרשב"א (עיין במיוחסות סימן ק"פ) והריב"ש (סי' ד') המובא בב"י סימן קי"ט דשם מבואר בהדיא שאוסרין במגען, וכעת ראיתי שמבואר גם כאן דפליגי הריב"א והרשב"ם ע"י איזה תשובה להתיר מגעו אבל בלי שום תשובה כו"ע מודי דמגעו נאסר. ועכ"פ הוא רק חומרא מדרבנן, ואולי בשביל זה התיר הריב"א היין אף דבוודאי חילל שבת כ"פ דבפ"א לא נעשה מומר, והאיך נחזיק אותו לבעל תשובה בשביל שהפקיד כיסו פ"א בשבת, ועיין מהר"ם שיק יו"ד סימן י"ב שמדמה זה לקביעת ווסת שנקבע ג' פעמים שאינו נעקר עד שתקבע ג' פעמים ביום אחר כמו כן מי שהחזיק ברשע כ"פ אינו נקרא מוחזק בכשרות עד שיתחזק כ"פ, ועיי"ש מה שנתקשה בדברי השו"ע בזה ובמקום אחר הארכתי בישובו אין כאן מקומו, ואך כיון שהוא רק חומרא מדרבנן שהטילו עליו חכז"ל לעשותו כעכו"ם, י"ל דסובר הריב"א שאין לנו הוכחה להחמיר בזה אלא כ"ז שעומד במרדו, והרשב"ם סובר דעד שלא שב כראוי הוא בחזקתו הראשונה בכל החומרות שהטילו עליו חכז"ל. אך מה שסיים שאסר היין עד שיעשה כדפרישית דקאי אדלעיל שהצריך תשי בה דפז"ב, ומבואר דלא סגי גם אם נתחזק בכשרות כ"פ בלי תשובה דפז"ב, צ"ע לכאורה, דהלא לא אפרו מגעו אלא במחלל שבת בפרהסיא אבל בצינעה דאינו העזה כ"כ לא אסרו, ותשובה דפז"ב אינו אלא בשביל חשש הערמה כמבואר בגמרא והיינו שמערים לעשות תשובה בגלוי ובצנעה עדיי( נחשד הוא, ולענין מגע יין הרי אינו מזיק מה שהוא בצנעה אם עכ"פ חזר מהעזה זו שעשה בפרהסיא. ואולי אין זה אלא אם מתחלה לא עשה בפרהסיא אבל כשנכחזק לעשות בפרהסיא חוששין בו בכל עת שחזר לסורו כל זמן שלא שב בתשובה כראוי אף בצנעה. ועכ"פ נשמע מזה דאף לענין מגע יין שאינו אלא חומרא מדרבנן חוששין בו דאערומי קמערים וצריך תשובה דפז"ב.

אך יש להלק קצת, דהתם כיון דעיקר הספק אם עשה תשובה הוא נ"מ גם לענין דאורייתא שוב מחמירין בי' גם לענין מגע שהוא דרבנן, משא"כ כשכל הספק אינו אלא בשביל איסור דרבנן. אך בלא"ה קשה להקל כיון והמהרשד"ם (סימן נ"ג) ועוד כ"פ סוברים שאין חילוק בזה בין דאורייתא לדרבנן, והכה"ג כתב גם בדעת המקיל שבג' פעמים מודה להחמיר, וא"כ בזה שעבר כמה שנים רצופים קשה להקל.

ח

אך יש לצדד עפ"י דברי המהרש"ל בתשו' סימן כ' ובפג"ה סימן י"ז, שכתב שמימיו לא שמע שהורו חכמי הדור שילך למקום שאין מכירין, אלא נותנין לי תשובה בטינוף גופו ושאר ענינים, ולא אמרו שאין לו תקנה אלא היכא שאינו רוצה לסגף נפשו ואינו יכיל לסבול יסורים בגופו. והביאו הטו"ז בסימן קי"ט (ס"ק ט"ז) להלכה, וכן נראה מדברי הפמ"ג סימן ב' (שפ"ד ס"ק י"א). אך בברח"י חו"מ סימן ל"ד (דין מ"ה) הביא כמה פוסקים שחולקין עליו ובשו"ע התניא הלכות שחיטה סימן ב' בקו"א סק"ה הזכיר דברי היש"ש וכתב עליו דאשתמיטתי' תשו' הרא"ש כלל נ"ח שכתב בפירוש באחד ששמו עליו צומות ומלקיות ברבים דכ"ז אפשר שהוא תשובה של רמאות. ולפע"ד מזה לק"מ על המהרש"ל, דלא נזכר בדברי המהרש"ל שלא יצ"רך להוציא אבידה או להטריף לעצמו בד"ח, וכל דבריו סובבים שם על מה שיש אנשים שאינם יכולים לילך למקומות אחרים שהטפלים והבנות מוטלות עליהם ושלא שמע מחכמי הדור שהורו לילך למקום שאין מכירין, אבל אין רמז בדבריו שלא יצטרך גם להטריף לעצמו בד"ח, והסיגופים שכתב הוא במקום הטילטול למקום שאין מכירין, אבל בעובדא דהרא"ש נראה שלא ראינו בו גם זה שיטרוף לעצמו בד"ח, שהרי סיים שצריכין כל עיקרי התשובה שיהיו מעצמו של אדם ומעין העבירה שעשה, ולא הזכיר שם הליכה למקום שאין מכירין, הרי שעיקר החיסרון היה רק בשביל שלא היה מעצמו ומעין העבירה שעשה, שמבואר מזה שמעין העבירה שעשה דהיינו הממון לא עשה שום תשובה, גם בדברי השאלה שם לא הזכיר אלא צומות ומלקיות. אמנם מ"ש שיעשה מעצמו קשה קצת על המהרש"ל שכתב ליתן לו סיגופים ואין זה מעצמו, אך עדיין י"ל דשם לא עשה מאומה מעצמו ולא עשה אלא הצומות והמלקיות שהיו ע"י כפיית בי"ד, אבל אילו היה עושה מעצמו איזה תשובה מענין הממון כעין מ"ש חכז"ל להטריף לעצמו בד"ח, יוכל להיות שהיה מצרף את הצומות והמלקיות במקום הליכה למקום שאין מכירין, ועכ"פ לא מצינו בדבריו סתירה בהדיא על המהרש"ל ז"ל

אמנם הב"ח בסוף סימן ס"ד הביא מהאגודה פג"ה וז"ל: אין תקנה להחזירו אם יראו אותו מצער ומענה עד שילך למקום שאין מכירין ויחזיר אבידה בד"ת. ואין בידי ספר האגודה, אך מלשון זה מבואר דאף אם מעצמו מצער ומענה אין לו תקנה בלי הליכה למקום שאין מכירין, והוא סתירה בהדיא לדברי המהרש"ל. וראיותיו של המהרש"ל קשים להבין, והנה הביא שני הוכחות לדבריו, האחד שא"ת אפילו בסיגף יסורין אמרינן אערומי הוא דקא מערים, א"כ אין לדבר סוף וק"ו שיערים במה שיוציא טריפה מתחת ידו, אלא דלא מחמרינן כולי האי מאחר שעשה הפסד בממונו ונטרד ממקומו, א"כ למה יגרע סיגוף הגוף וכו' יעיי"ש. ולא הבנתי זה, דהרי הטעם מה שהוצרכו למקום שאין מכירין הוא בשביל דשם לא שכיח פ"כ שיערים כיון שאין מכיר אותו, ואינו דומה לכשהוא בין מכיריו ויודעיו שמערים בשביל הרואים, וכנראה זה ממרוצת כל דברי הפוסקים, וא"כ אין מזה ראיה למי שהוא מענה ומסגף בביתו אף אלף פעמים ככה, דיותר יש לחוש להערמה כיון שהוא בין יודעיו ומכיריו הרואים את מעשיו. וכפי הנראה הבין המהרש"ל הטעם שמועיל הליכה למקום שאין מכירין בשביל הטילטול ועינוי הגוף שבדרך, וזה תימה מנ"ל לפרש כן.

ומ"ש עוד, דאי תימא דדוקא קאמר א"כ האיך הניחו חכמים המכשלה שילך למקום שאין מכירין שמא יאכיל שם טריפות לישראל קודם שיוציא טריפה מתח"י ושמא לא ישמור גזירתם, אלא ודאי דמדינא הוא כשר מאחר שמתחרט בעוונו ומקבל עליו דברי חבירות חוזר לכשרותו בתשובה כ"ד והנה בכה"ג סימן קי"ט הגהות הב"י אות מ"ז הביא בשם הרא"ם (ח"ב סימן כ"ד) שיעשה מעצמו ולא שיגזרו עליו הבי"ד לילך למקום שאין מכירין ויחזירוהו לאומנתו ולא שייעצוהו לעשות זאת התשובה אלא יעשה כן מעצמו בלי שיקנה שום תועלת ממון ולא חזרה לאומנות עכ"ד, ולפי"ז לק"מ האיך הניחו חכמים המכשלה, דבאמת אין הבי"ד רשאים ליועצו על ככה לעשות כן, ואם עושה עפ"י עצת בי"ד בלא"ה אינו מועיל מאומה, ולא דברו חכז"ל אלא דאי איתרמי ועביד הכי נמצא לו תקנה בזה. ומה שלא הצריכו החכמים למחות בידו שלא ילך למקום שאין מכירין, אין זה קושיא, דממ"נ מי שישמע לגזירתם אין חסרון אם הולך למקום שאין מכירין, כי לא ישחוט עבור גזירתם שהעבירוהו מאומנתו ואסרו לו לשחוט, ומי שלא ישמע לגזירתם גם בזה לא ישמע להם מה שיגזרו עליו שלא לילך "ממקומו כי זו קשה יותר מן הראשונה (ואטרוחי בי"ד בכדי לא מטרחינן). גם י"ל דהחששא דילמא אערומי הוא דקא מערים אינו אלא ספק והחמירו עליו שלא ישחוט עבור אותו הספק, אבל להחמיר עליו עוד שלא ילך למקום שאין מכירין בשביל ספק שמא ישחוט הוא ס"ס ואין להחמיר כל כך.

וכפי הנראה דעת המהרש"ל הוא, דכיון שאמרו חכז"ל אלא מאי חקנתי' וכו' ילך וכו', משמע שחז"ל נתנו לו תקנה זו לגזור עליו או ליועצו לעשות פן, לכן הביא מזה ראיה שאין בו חשש מכשול, דאילו היה אף ספק מכשול אין להבי"ד לגזור עליו או ליועצו כן, דבידים אין עושין לכתחלה אף ס"ס, כמו שמטעם זה אסור למכור ספק דרוסה לנכרי כנודע ,(יו"ד סימן נ"ז סעיף כ"א, ועיין מג"א סימן תס"ז ס"ק ב'), ולפי זה הוא פליג עם הרא"ם ז"ל שהבאתי לעיל בפי' דברי הגמרא. והכה"ג באות מ"ז הביא דברי הרא"ם הנ"ל בלי שום חולק ובאות נ"ד הביא דברי המהרש"ל בלי חולק, ולפי מ"ש הני מילי סתראי נינהו. ואולי יש לקיים דברי המהרש"ל לדינא אף בלי ראיותיו ויתבאר עוד להלן.

ט

והנה קשה לי קצת לפי דברי המהרש"ל דאף אחר תשובה דפז"ב יש חשש הערמה אלא שלא חששו חכז"ל, דהנה כתב הב"ח בסימן קי"ט דמלשון הש"ס דקאמר דנפקא טריפתא ולא אמר בלשון רבים דנפחי עדיפותא, משמע דמיירי רק בפ"א שיצאה טריפה מתחת ידו. והנה זה וודאי דבב' או בג' פע"מים [חמיר] יותר מבפ"א, והד"מ כתב בחו"מ סימן ל"ד אות ט"ו דמה שאמרו במלוי ברבית וסוחרי שביעית לעשות לפנים מן השורה אינו אלא במי שהיה מלאכתו בכך והיה רגיל בזה אבל אם עבר עבירה וחזר בתשובה אין צריך כ"כ, הרי דאפילו במזיד גמור מחמירין יותר כשרגיל לעשות כ"פ כן מבשעשה פעם אחת. וגם בעיקרא דמילתא שחשבו האי טבתא דפז"ב למזיד גמור, מבואר בתשו' הרשב"א סימן תרל"ב דטבח שיצאה טריפה מתח"י אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי, דא"כ טבח שיצאה טריפה מתח"י שמעבירין אותו לא משכחת אלא כשהתרו בו יעיי"ש. ועכ"פ הדבר ברור שאין צריכין בזה התראה, אף דבכל עונשין שבתורה אין דנין בלי התראה ואין להחליטו למזיד בלי התראה כמ"ש חכז"ל (סנהדרין דף ח' ע"ב) לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, וצ"ל דהחמירו בכאן לדונו כמזיד גמור במקום שיש ידים מוכיחות, ועכ"פ היכא דהיה התראה גמורה בודאי חמיר יותר. וא"כ מנ"ל הא מילתא בעבר ע"י התראה גמורה או היכא שעבר כ"פ להקל ג"כ ע"י תשובה דפז"ב, הלא בש"ס מיירי שעבר רק פ"א בלי התראה וי"ל דלכן הקילו בתשובה ההוא אף דגם אחרי כן עדיין יש לחוש להערמה, אבל בעבר כ"פ בפרסום רב מנ"ל כל זמן שאין לנו ידיעה ברורה המוציאה מחשש הערמה, ומסתימת הפוסקים לא נראה לחלק בכך ואינו נזכר בשום מקום אלא תשובה דפז"ב, ואילו היה איזה אופן שאינו מועיל למוציאי טריפות מתח"י אף תשובה דפז"ב לא הוו שתקו הפוסקים מלהודיענו זה. ובכה"ג סימן י"ח (אות נ"ט) בשם הרש"ך (ח"ב סימן ק"ז) הובא בבאה"ט שם (ס"ק כ"ה) דמי שהמיר דתו ושב בתשובה שלימה יוכל להיות שו"ב, וזה ודאי והמיר דתו ר"ל גרע מטבח שיצאה טריפה מתח"י פ"א.

ובאמת אף לפי דברי שארי הפוסקים דהליכה למקום שאין מכירין אותו עדיף טפי דעושה כן מעצמו ומוכח שהוא בלי הערמה, עדיין אין זה בירור גמור דס"ס אפשר לומר דמערים כדי שיתגלגל הדבר ויתוודע להבי"ד המכירין אותו, דהכל יודעין מאמר חכז"ל דהבי"ד המכירין אותו עומדין ומצפין שיעשה כן במקום שאין מכירין, אך כיון דהחשש הוא יותר רחוק מבכשיעשה כן במקום המכירין לא חששו כ"כ. וא"כ גם עלייהו קשה מנ"ל להקל ולסמוך עליו אף בעבר כ"פ במרד ובמעל, כיון דלא מצינו זה בש"ס אלא בעשה פ"א בלי התראה. ולפי דעת רש"י ז"ל שהבאתי לעיל דשובבים הוא לשון מרד וגאוה ופרהסיא, י"ל דמשם נלמד דמקבלין לעולם, דגם שם מיירי לענין לסמוך עליו כמו שפירש רש"י ז"ל.

שוב ראיתי בכה"ג סימן קי"ט הגהות הב"י אות מ"ט שהביא בשם ספר משפט צדק (ח"ב סימן ע"ה) דבריה ממונה מהצבור ונוטל שכר מהכשירות ולא מהטריפות ויצא טריפה מתח"י ב' או שלשה פעמים אפשר דלא סגי ליה אפילו בתשובה המפורשת בפז"ב, ואפילו מי שיחלוק ע"ז, הרשוהו בי"ד שלא כדין ויצאו טריפות מתח"י אין לו תקנה. ואין בידי ספר משפט צדק לעיין בז טעמו ונימוקו, ואולי כוונתו כנ"ל שאין ראיה מדברי הש"ס דמיירי רק בעבר פ"א. אבל זה נראה סתירה בדברי הכה"ג למה שהביא בסימן י"ת דאף מי שהמיר דתו יכול להיות שו"ב, ואולי לא מיירי שם להיות ממונה לרבים. אמנם זה חומרא גדולה ועצומה דנמצא בזמנינו דכל השובי"ם הוו כשוחטים לעצמם כמבואר בשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סימן ו' דהתב"ש (ש"ח סימן ב' סעיף כ') כתב דלא נקרא שוחט לאחרים אלא באם אין לו הנאה כלל ובשוחטי זמנינו הגם שנוטלין בשוה מ"מ כיון דיש להם ריווח מהכשרים הוי השוחטים לעצמם, וא"כ אם עבר ב' או ג' פעמים לא יועיל לו שום תשובה אף תשובה דפז"ב אבל האמת יורה דרכו דאין כן דעת כל הפוסקים, והלא המהרי"ל והרא"ם והפר"ח והפר"ת ושאר פוסקים שהביאו דבריהם כולם נחתו למנינא לפרט כל בחילוקי דינים וההפרש שיש בין עבר פ"א או ג' פעמים ובין שוחט לעצמו או לאחרים והחמור שבכולם הוא תשובה דפז"ב, והאיך אפשר שהשמיטו חילוק זה דבג' פעמים לא יועיל לפעמים אף תשובה דפז"ב שהוא רבותא גדולה, ונראה דלא סבירא להו לחלק בהני להמציא חומרא חדשה. ומה שהקשיתי דמנ"ל להקל כיון דבש"ס מיירי בפ"א, י"ל דאדרבה כיון דרב נחמן רצה להכשירו ולא חשש להערמה, הרי שסובר דכמו שסומכין על כל אדם שיש לו חזקת כשרות ולא חיישינן ביה שמא אינו תוכו כברו, כמו כן אם אנו רואין שעשה תשובה אין אנו צריכין לחוש יותר, ואך רבא הוא דחידש לן לחוש להערמה, אין לך בו אלא חידושו כ"ז שלא עשה התשובה המוזכרת שם, אבל אחר התשובה ההיא שיש בה עכ"פ קצת ראיה שאינו מערים אין לני להמציא בזה חששא שאינה נזכרת בדברי רז"ל. וזהו סכרת המהרש"ל שהבאתי, דמעיקר הדין כל שאנו רואין בו שעושה תשובה מיתכשר בזה והחששא ואערומי קא מערים אינו אלא חומרא בעלמא.

וקצת ראיה לזה מלשון הש"ס דקאמר אלא מאי תקנתי', דצ"ע לכאורה מאי קושיא דילמא באמת אין לו תקנה כיון שא"א לנו לידע ידיעה ברורה אם אינו מערים, וע"כ דזה א"א לומר שאין לו תקנה כיון שמעיקר הדין סגי בהכי. ובאמת באיסורין קיל יותר מבעדים ממון, דהרי עד אחד נאמן באיסורין אף בקרוב ונוגע שאין סומכין ע"ז כלל במידי דבעי עדות גמורה, והטו"ז בסימן צ"ח (ס"ק ב') למד מכאן דבאיסורין גילוי מילתא סגי ליה, ואך החמירו שם יותר מבכרות ממון מהטעמים הנזכרים בהפוסקים שהבאתי, אבל כיון שאינו אלא חומרא אין לנו להחמיר אלא במקום שאפשר אבל אילו לא היה לז תקנה אין להחמיר כ"כ. וצדקו דברי המהרש"ל דבמקום שא"א גם זה לילך למקום שאין מכירין צריך לבקש תקנה אחרת, ומובן גם מה שאין להחמיר יותר מתשובה זו בשום פעם.

גם דעת הב"י נראה שהיא כדעת המהרש"ל, שהרי כתב לחלק מה שלא הוצרכו במלוי בריבית וכל אינך מקום שאין מכירין זולתי בטבח בשביל שאפשר להכנס שם לפנים מן השורה, והלא מה שהוצרכו בטבח מקום שאין מפירין הוא בשביל חשש הערמה, וא"כ מה יועיל לזה מה שעושה לפנים מן השורה, הלא גם בזה יוכל להערים לעשות לפנים מן השורה, וע"כ דסובר כהמהרש"ל דכל היכא דעביד מילתא יתירתא לא חששו יותר. וי"ל דק"ו הוא בסיגוף הגוף.

ולדינא לפי דעת המהרש"ל דתענית וסיגוף במקומו בנ(שקל הזה מועיל כמו הליכה למקום שאין מכירין, הנה בעניני תענית וסיגוף אנחנו לא נדע הדרך, ומה גם בדור החלש הזה. אמנם השו"ב הנ"ל שהשליך את פרנסתו ונשאר בדיקדוקי עניות ר"ל וטוללים שואלים ללחם, ואחר שסבל דחקות זמן רב נשמע הקול שבקשו אותו לקהל שטאטוסקווא דסאקמיר ולא אבה ללכת, אף שלא יכולתי לברר זה בעדים כשרים כי אין לנו שייכות עם קהלות השטאטוסקווא, אבל רגלים לדבר שהוא אמת כי א' מן התלמידים נסע ביחד עם השליח שבא מסאקמיר ואמר לו שניסת לבקש את השו"ב הנ"ל אצלם וראהו נכנס אליו, גם סיפר רופא א' מקהל שטאטוסקווא דפה במסל"ת שסיפרו לו השלוחים מקהל שטאטוסקווא דסאקמיר שבקשו את השו"ב הנ"ל והבטיחי לו פרנסת בהרחבה ולא אבה שמוע והנה אמרו בגמרא ב"ב דף קט"ז קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות דקא אמרי ליה חבריה לאיוב כי על זה בחרת מעוני, א"כ כבר היה לו בזה יותר מתעניתים וסיגופים או מלקות. וזה ודאי דקיים מה שצריך שיטרוף לעצמו בדבר חשוב, כי הטריף לעצמו כל פרנסתו וחיותו ב' פעמים. ובגו"ר הספרדי נראה שהבין מדברי המהרש"ל שיקבל עליו סיגוף על כל ימי חייו, ולא הבנתי שהרי אנו צריכין זה להוציא מחשש הערמה ומה יועיל מה שמקבל עליו אם אין אנו רואין בו עתה דבר המוציאו מחשש הערמה. ובנ"ד גם לפימ"ש הרא"ש ז"ל שאינו מועיל תענית ומלקיות בשביל שלא עשאם מעצמו אלא בכפיית ב"ד ואינו מעין העבירה שעשה, אבל בכאן תרווייהו איתנייהו כי מעצמו לא רצה לילך אל השטאטוסקווא דסאקמיר ולא ידעו הבי"ד מזה כלל, וגם הוא מעין העבירה שעשה כי סובל רוב דקדוקי עניות ר"ל עבור שפירש מהעבירה שעשה.

ואך עומד לנגדי מה שהבאתי לעיל דאינו מועיל במלוי ברבית מה שפירש שלא ללוות מישראל אף במקום שצריך לו כדי חייו. אבל התבוננתי לפימ"ש התוס' בפרק איזהו נשך דף ע' לענין רבית מנכרי דלדידן לפי שיש עלינו מס מלך ושרים הכל הוי כדר חיינו, ומשמע מזה שאם אין לו כל הצטרכותו כראוי הוי בכדי חייו, וא"כ אין ראיה דאיירי שם במלוי ברבית בעני גמור ר"ל אלא שחסר מעט מהצטרכותו, משא"כ בעניות גמורה ר"ל שאמרו עליו חז"ל שהוא יותר מיסורי איוב, הנסיון הזה יוכל להיות שמועיל לפי דעת המהרש"ל כתשובה דפז"ב.

עוד התבוננתי, דהסמ"ע בס"ק ע"ד [כשהעתיק דברי] הגמי"י הוסיף בלשונו דמיירי שקיבל עליו דאפילו בכדי חייו לא ילווה לעכו"ם, ותיבת שקבל עליו אינו לא בהגמי"י ולא בד"מ וזה חידוש מאין לקח להוסיף זה, והוא נ"מ לדינא דלפי פשטות לשונם משמע דצריך שיהיה נראה כן שאינו מלוה עוד בריבית אפילו לעכו"ם, ולהב"י שהוא במקום הליכה למקום שאין מכירין א"כ הוא להוציא מחשש הערמה וע"כ דצריך שיהיה נראה שעושה כן, ולהסמ"ע שהוסיף תיבת שקבל עליו משמע דאין צריך אלא קבלה על העתיד. ולפי דברי הסמ"ע יוכל להיות דמיירי בעשיר גדול אלא שמקבל עליו שאף אם יהיה נצרך לו לכדי חייו לא ילווה בריבית.

יא

ומעתה לפי דברי המהרש"ל, בהשו"ב הנ"ל שחזר מאותה מעשה ממש שעשה ועמד בנסיון במס"נ, אין לנו לחוש בו שמא עושה כן מחמת טעמים אחרים או בשביל איזה הערמה. אך לדעת החולקים עליו צריך מקום שאין מכירין דוקא, וגם יש בו חומרא שהתמיד באיסורו ארבע שנים רצופים, אבל לעומת זה יש עוד כמה סניפים להקל דקצת לימוד זכות יש שיוכל להיות שסמך על המתירים, הגם שאין זה מספיק אבל גם המהר"ם שיק כתב בהשו"ב שהתפלל בקאהרשול די"ל דלא משמע ליה איסורא בזה והחמיר שלא לאכול משחיטתו, ואעפ"כ כתב דאם הוא מוחזק לירא שמים ומדקדק במצוות ובמעשים טובים כראוי אפשר לדונו לכף זכות. ואף שצריך לידע את מעשיו שמקודם כי אח"כ יש חשש הערמה, אבל סיפרו לי השובי"ם בפק"ק שהמה שוחטים בבית מטבחים אחד וראו בו שהיה מדקדק מאוד בענין בדיקת הריאה. ועכ"פ חזי לאיצטרופי לסניף אף דעובדא דידן חמיר יותר מעובדא דתשו' מהר"ם שיק כאשר כתבתי למעלה. וגם כי עיקרא דמילתא י"ל דאינו אלא איסור דרבנן, ולהמהריב"ל עכ"פ קיל יותר איסור דרבנן מדאורייתא לענין זה.

גם יש לומר לפי מה שהביא התבו"ש בשמ"ח סימן ב' סעיף י"ט תשובת מהר"ם (סימן ע"ו) בענין קבד"ח שיקבל עליו בחומר שבועה שמהיום והלאה ידקדק וכו', ובש"ך סימן קי"ט ס"ק י"ט מביא תשובת הרמ"א דמי שחשוד בדבר איסור שנדמה לו כהיתר שאינו נקרא חשוד עי"ז, ומ"מ אינו נאמן על אותו דבר עצמו, מ"מ הרווחנו במה שלא נקראו חשודים שיש להאמינם ע"ז בשבועה יעיי"ש. והנה בכאן אפשר ללמוד עליו זכות שסמך עצמו על המקיל ואינו נקרא חשוד עי"ז, אך עיקר החשש הוא דשמא גם בפעם אחרת יסמוך עצמי על המקיל במקום שאינו ראוי לסמוך, אבל כיון דבחשוד בדבר שנדמה בעיניו כהיתר מועיל שבועה, א"כ גם הקד"ח שמקבל עליו בחומר שבועה ויש לזה דין שבועה מועיל ג"כ. הגם שיש לפקפק גם בזה, אבל בצירוף כל הנ"ל נלפענ"ד דמותר להעמידו להיות שו"ב אחר שילמוד הלכות שו"ב מחדש ויקח הודעה וקבלה מחדש, והוא בעצמו יקיים בנפשי' וחטאתי נגדי תמיד ויעשה לו זמן מיוחד על כל ימי חייו לבקש מלפני מלך מוחל וסולח טל המכשלה הזאת אשר תח"י שהתמיד באיסורו משך ארבע שנים רצופות, ודבר זה יביאנו להיות זהיר וזריז מכאן ולהלאה וגם להתבונן בתשובה שלימה על העבר ושב ורפא לו.

(למעשה אם יסכימו לדבר שני גדולים מפורסמים בהוראה אחר העיון, וא' מהם יהיה דוקא הרב הגאון האבדק"ק קאשוי שליט"א שהוא מבפנים ובקי במעמד השטאטוסקווא דפה והיה פה המרא דאתרא בעת שאירע המעשה ההוא, ואחר שיסכימו להקל אצטרך גם אנכי להתיר לא זולת, והשי"ת יצילנו משגיאות אכי"ר.