שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן יג: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר מהרי''ט
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
→ העריכה הקודמת
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
(5 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יב|תווית_קודם=אורח חיים סימן יב|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יד|תווית_הבא=אורח חיים סימן יד}}ב״ה, א׳ לס׳ וישבתם ׳לבטח תשי״ד
{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יב|תווית_קודם=אורח חיים סימן יב|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יד|תווית_הבא=אורח חיים סימן יד}}


ב״ה,ה׳ תרומה תשט״ו
== '''~ סימן יג ~''' ==
'''אחדשת"ה''' באה"ר, הגיעני מכתבו בדבר אשר התפלא עלי על מה שאמרתי לו בסעודת ב"מ שאף אלו היה כזית בהלעקיך שאכלתי מ"מ אפשר לסמוך על מה שברכתי ברכת בנ"ר על הדגים יען שלא הי' בהלעקיך קמא בכא"פ, ובאמת אמרתי לו '''אז''' שלפי השערתו '''לא''' הי' כזית כלל במה שאכלתי אלא לרווא דמילתא אמרתי לו שאף אלו היה כזית אפשר לסמוך כנ"ל כי היה קצת ספק בלבי שמא הי' כזית, ואבאר לו טעמי ונמוקי בזה.
{{יישור מרכזי|א}}
'''והנה''' כ"ת נ"י תפס בהחלט שהך דינא שבמחבר סימן ר"ח סעיף ב' שצריך לברך על המחי' מיירי '''אף''' באין בו כזית בכא"פ כמ"ש המג"א ס"ק ט"ו, וכתב דלית דין צריך בשש שצריך לברך על המחי' על כזית לעקיך. ותמהני שלא שת לבו לגודל המבוכה ופלוגתת הפוסקים שיש בזה, ודין צריך בשש הרגה לברר הלכה לאמיתה, דהנה ע"י שהבין המג"א ומיירי בסעיף ב' אף כשאין בו כזית בכא"פ נעשה מזה סתירה בדברי השו"ע שבסעיף ב' כתב לברך על המחי' ובסעיף ט' כתב לברך בנ"ר, ובמה שהביא כ"ת דרק בבישול מברך בנ"ר בזה לא הועיל מאומה דגם בסעיף ב' מיירי שעשה ממנו תבשיל כגון מעשה קדירה, ולכן חידש המג"א לחלק בין אם עירב ה' מיני וגן עם קמח קטניות לעורב בשאר מינים כמו שביאר זה בנשמת אדם כלל נ' סימן ו'. אמנם בל"ת ברכות פרק כ"מ סימן י"ט כתב בהדיא שאין לחלק בין עירב עם קמח לעורב בשאר מינים ולא אמר עם קמח אלא בשביל שדיבר ברגיל והוה אבל ה"ה לכל דבר שעירב. ובא"ר סימן ר"ח ס"ק ג' כתב על המג 'א בזה שהוא תימה דאישתמיטתי' דברי הל"ח שכתב בהדיא להיפך והביאו בשכה"ג וכ"כ עולת תמיד ואי חולק עליהם היה לו להזכירם ולחלוק עכ"ל הא"ר. והנה בע"ת לא ראיתי שידבר מזה אם לחלק בין עירב עם קמח או עירב עם שאר מינים, וצריך לומר שהא"ר הבין זה מדבריו במה שכתב ס"ק ז' דצ"ל שבסעיף ב' מיירי דוקא בדאיכא בי' כזית בכא"פ א"כ ממילא נשמט מדבריו שאין לחלק בין קמח לשאר מינים שהרי בסעיף ב' מיירי בשאר מינים ואעפי"כ כתב דצ"ל דאית בי' כזית בכא"פ. וכן מבואר במאמר מרדכי סימן ר"ח דנם בסעיף ב' מיירי רק בדאיכא כזית בכא"פ ושאין לחלק בין עירב קמח לשאר מינים ותמה ג"כ על המג"א. גס בביאור מרדכי ממהר"ם באנעט פ' כ"מ אות כ' הקשה על המג"א שאין שום סברא נחלק בין קמח לשאר מינים בזה, וחידוש שלא הביא כלל מה שכתבו בל"ח ושכה"ג וא"ר ושאר פוסקים אלא הקשה מסברא דנפשי' על המג"א.


אחדשת״ה באה״ר שלום וכטו"וס אל כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם גן ההדסים, ערוגת הבושם, שלשלת פאר מיוחסים, בתורה ובחסידות, לו עשר ידות,כ"ש מפארים, מוה"ר לוי יצחק ג"וו שליט"א האב״ד דקהל ערוגת הבושם פה ברוקלין.
'''ובאמת''' תמהתי מאין לקח זה המגן אברהם דמיירי בהעיף ב' אף כשאין בו כזית בכא"פ, הלא '''לא''' מוכח משם מידי, ואדרבא מדכתב עלשון '''אפי'''' עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם מבואר שכל הרבותא הוא רק


יצ״ו. ברוקלין פה הגיעני מכתבו בדבר אשר התפלא עלי על מה שאמרתי לו בסעודת 3 ״מ שאף אלו היה כזית בהלעקיך שאכלתי מ״מ אפשר לסמוך על מה שברכתי ברכת בנ״ר על הדגים יען שלא הי׳ בהלעקיך קמח כבא״ם, ובאמת אמרתי לו אז שלפי השערתי. לא הי׳ כזית כלל במה שאכלתי אלא לרווחא דמילתא אמרתי לו שאף אלו היה כזית אפשר לסמוך  טיטן יג  כנ״ל כי היה קצת סהק ־שלבי שמא הי׳ כזית, ולובאר לי מעמי ונמוקי בזה. והנה כ׳׳ת נ״י תפס בהחלע שהך דינא שבמחבר סימן ,. ר״ס סעיף ג׳ שצריך לברך על כמתי׳ מיירי אף באין בו כזית בכא״פ כמ״ש המג״א ס״ק ע״ו, וכתב דלית דין צריך בשש שצריך לברך על המתי׳ על כזית לעקיך. ותמהני שלא שת לבו לגודל המבוכה ופלוגתת הפוסקים שיש בזה, ודין צריך בשש הרבה לברר הלכה לאמיתה, דהנה ע״י שהבין המג״א דמיירי בסעיף  3 ׳ אף כשאין בו כזית בסא״פ נעשה מזה סתירה בדברי השו״ע שבסעיף ב׳ כתב לברך על המתי׳ ובסעיף מ׳ כתב .׳לברך בנ״ר, ובמה שהביא כ״ת דרק בבישול מברך בנ״ר בזה לא הועיל מאומה דגם בסעיף ב׳ מיירי שעשה ממנו תבשייל כגון מעשה קדירה, ולכן חידש המג״א לחלק בין אם עירב ה׳ מיני דגן עם קמח קטניות לעירב בשאר מינים כמו שביאר זה בנשמת אדם כלל ׳ סימן ו׳. אמנם בל׳׳ח ברכות פרק כ״מ סימן י״ט כתב בהדיא שאין לחלק בין עירב עם קמח לעירב בשאר מינים ולא אמר עם קמח אלא בשביל שדיבר ברגיל והוה אבל ה״ה לכל דבר שעירב. ובא׳׳ר סימן ר״ח ס״ק ג׳ כתב על המג׳׳א בזה שהוא תימה דאישתמיטתי׳ דברי הל״ח שכתב בהדיא להיפך והביאו בשכה״ג וכ״כ עוילת תמיד ואי חולק עליהם היה לו להזכירם ולחלוק עכ״ל הא׳׳ר. והנה בע״ת לא ראיתי שידבר מזה אם לחלק בין עירב עם קמח או עירב עם שאר מינים, וצריך לומר שהא״ר הבין זה מדבריו במה שכתב ס״ק ז׳ דצ״ל שבסעיף ב׳ מיירי דוקא בדאיכא בי׳ כזית בכא״פ א״כ ממילא נשמע מדבריו שאין לחלק בין קמח לשאר מינים שהרי בסעיף ב׳ מיירי בשאר מינים ואעפי״כ כתב דצ״ל דאית בי׳ כזית בכא״פ.-וכן מבואר במאמר מרדכי סימן ר״ח דגם בסעיף ב׳ מיירי רק בדאיכא כזית בכא״פ ושאין לחלק בין עירב קמח לשאר מינים ותמה ג״כ על המג״א. גם בביאור מרדכי ממהר״ם באנעט פ׳ כ״מ אות כ׳ הקשה על המג״א שאין שום סברא נחלק בין קמח לשאר מינים בזה, וחידוש שלא הביא ׳כלל מה שכתבו ?ל״ח ושכה״ג וא״ר ושאר פוסקים אלא הקשה מסברא דנפשי׳ על המג׳׳א.  ובאמת תמהתי מאין לקח זה המגן אברהם דמיירי בסעיף ב׳ אף כשאין בו כזית בכא״פ, הלא לא מוכח משם מידי, ואדרבא מדכתב הלשון אפי׳ עירב עמהם דבש .הרבה יותר מהם מבואר שכל הרבותא הוא רק בשביל שהדבש הוא יותר, מהדגן, וכן מבואר בהדיא בלבוש שכשהעתיק דין זה כתב בזה. הנשון אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם שהדבש הוא הרוב או מינים אחרים הרבה יותר מהם שהם הרוב, הנה מרח לבאר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם שהרבותא הוא בשביל שהוא רוב, וימבואר בגמרא ברכות דף ט״ו ע״א ופסחים דף מ״ו ע׳׳א "בהא דאפילו מיל אינו חוזר דמינה דפחות ממיל הוא חוזר, וכ׳ רש״י ז׳׳ל שם בפסחים ד״ה ומינה וז״ל מהא ד ד יוסי בר חנינא דאמר בהדיא אפילו מיל אינו חוזר דוקא מיל קאמר הא פחות ממיל חוזר עכ׳"ל, וכן הוא בכמה מקומות בש״ס, ומבואר בזה דכל היכא דאומר רבותא ולא אמר רבותא יותר ע״כ דברבותא יותר אין הדין כן, וא״כ גם כאן שאמר הרבותא אפיילו אם הדבש או המינים אחרים המה. הרוב ולא אמר .רבותא יותר שאין בהדגן אפילו כזית בכא״פ שזה ודאי דבדלית בי׳ כ 3 א״פ גרע משאר מיעוט שיש בו עכ״פ כבא״פ דכבא׳׳פ דאורייתא והוי ודאי רבותא יותר, וע״כ דבזה אין הדין כן ומיירי רק בדאית בי׳ כזית בכא״פ אלא שהמינים אחרים מרובים מהדגן.   ג ם במקור הך דינא דסעיף ב׳ שהוא בטור סימן ר״ח כתב הלשון אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב מברך עליהם במ״מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג׳, וכתב שם הב״י הכוונה שאפילו רובו ממין אחר, והביא כן מהרא״ש והרשב״א, ובשכה״ג בהגהות הטור אות א׳ כתב טל מ״ש הטור עד רובו לאו דוקא רוב אלא אפילו שתי רובים או יותר מדברים אחרים, והנה ודאי שזה פשוט שאין שום נ׳׳מ בין רוב א׳ או ב׳ או יותר כולהו חד דינא איתי להו כ״ז דאית בי׳ כזית בכא׳׳פ שהוא עכ״פ א׳ משמנה, וצ״ל דבשביל שלשון עד רובו הוא מיעוט עד רובו ולא יותר לכן .טרח לבאר שגם 1 שתי רובים או יותר נכלל בזה כי כן הוא האמת שלא מצינו הפרש בשום דבר בין רוב א׳ או יותר, וא״כ נשמע מזה דבלית בי׳ אפילו כזית 3 כא״פ שזה ודאי גרע ע״כ אימעוט מלשון עד רובו, שגם הרא״ש ז״ל דעתו כר״ח שלא נהפך כל התערובות אלא בדאית בי׳ כזית בכא״פ כמו שהביא בפסקי הרא״ש סוף הלכות חלה, ובתשובת הרא״ש ז״ל (כלל ט״ז דין ב׳ וכלל כ׳ דין ל״ג), ועיין י בתשובת בית אפרים סימן י״ג שביאר דעתי הרא״ש ז״ל בזה באורך, וא חזינן גם דעת הרא׳׳ש והטור וב״י בדין זה דמיירי רק בדאית בי׳ כזית בכא״פ, ובודאי שגס במחבר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם אך בשביל שהוא הרוג כמו שביאר הלבוש בהדיא.
בשביל שהדבש הוא יותר מהדגן, וכן מבואר בהדיא בלבוש שכשהעתיק דין זה כתב בזה הנשון אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם שהדבש הוא הרוב או מינים אחרים הרבה יותר מהם שהם הרוב, הנה טרח לבאר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם שהרבותא הוא בשביל שהוא רוב, ומבואר בגמרא ברכות דף ט"ו '''ע"א''' ופסחים דף מ"ו ע"א בהא דאפילו מיל אינו אוזר דמינה ופחות ממיל הוא חוזר, וכ' רש"י ז"ל שם בפסחים ד"ה ומינה וז"ל מהא דר' יוסי בר חנינא דאמר בהדיא אפילו מיל אינו חוזר דוקא מיל קאמר הא פחות ממיל חוזר עכ"ל, וכן הוא בכמה מקומות בש"ס, ומבואר בזה דכל היכא דאומר רבותא ולא אמר רבותא יותר ע"כ דברבותא יותר אין הדין כן, וא"כ גפ כאן שאמר הרבותא אפילו אם הדבש או המינים אחרים המה הרוב ולא אמר רבותא יותר שאין בהדגן אפילו כזית בכא"פ שזה ודאי דבדלית בי' בכא"פ גרע משאר מיעוט שיש בו עכ"פ בכא"פ דכבא"פ ואורייתא והוי ודאי רבותא יותר, וע"כ דבזה אין הדין כן ומיירי רק בדאית בי' כזית בכא"פ אלא שהמינים אחרים מרובים מהדגן.
שוב ראיתי כשו׳עז שמש צדקה סימן ב׳ שהגיא מהפרח שושן .שהקשה על המג׳׳א שמ״ש דבסעיף ב׳ מיירי אפילו כדליכא כזית גכא״פ דמי גילה .לו זה, .והשמש צדקה תירץ דמדסתס סתומי משמע שאף .גהכי מיירי דאי הוה מחלק בכך דרך הפוסקים לפרש דבריהם, ובמשנה ברורה (ס״ק מ׳׳ח) החליע לגמרי נגד דעת המג״א ופסק דגם בהך דינא דסעיף ב׳ בעירב עם שאר מינים צריך שיאכל כזית בכא״פ ואי לא״ה אינו מברך אלא בנ״ר ולא הביא כלל דעת המג״א אף לעשות ספק .בזה, וכתב בביאור הלכה סעעם שלא הביא דברי המג״א בשביל שרבים תמהו עליו בזה, וכתב שם בשער הציון אות מ״ח דהא. דלא ביאר המחבר בסעיף ב׳ דמיירי רק בדאית בי׳ כזית בכא״פ בשביל שסמך. עצמו על מ״ש בסעיף.ע׳, וגם זה אמת. דהרבה פעמים דרך השו״ע לקצר באיזה פרע יען שסומך עצמו על מ׳׳ש בסעיפים שלאחריו, וכן דרך שאר פוסקים כמו שאמרו דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים .במקום אסר, אבל לפענ״ד שכאן אין צריכים לזה כי גם ממקומו הוא מוכרע במה שביאר הרבותא מה שהוא הרוב כמ׳׳ש לעיל. והמחצית השקל הביא דברי הל״ח שאין לחלק בין . תערובת קמח לתערובת שאר דברים .אלא שהכריח דברי המג״א מדברי הרא״ש שכתב אפילו רובו ממין אחר וכו׳, והם. דברי הש״ס, והוא דין המוזכר בסעיף ב׳, ואעפי״כ סיים אבל לא ידעתי סברא לחלק בין קמח לשאר דבר, הנה כתב שאין שום סברא לחילוקו של המג״א אלא שיש לו הכרח מדברי הרא״ש והשו״ע בסעיף ?׳, ולא אוכל להבין שלענ״ד ברור שאין שום ראי׳ מדבריהם, אדרבא מוכיח מתוכם דלא מיירי, כלל בנתמעע כ״כ עד שאין בו כזית בכא״פ כאשר ביארתי למעלה. מ ״ ש שלא אמר בסעיף ע׳ לברך 3 נ׳ " אלא בבישול, כפי הנראה כיון בזה שאין לומר בנ״ר על לעקיך יען שהוא אפוי ולא מבושל, לא כיון יפה בזה, שאין הכוונה שם בשו״ע לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם דמיירי בתערובות קמח בקמח, שבאפוי מברך עליו בתחלה המוציא כמו פת גמור לכן צריך לברך לבסוף עכ״פ על המחיה, ובמבושל יען שאינו מברך בתחלה אלא במ״מ כמו פח הבאה בכיסנין לכן אינו מברך לבסוף י אלא גנ״ר, אבל בעירב־בדבש או שאר מינים שהוא פת הבאה בכיסנין ואינו מברך בתחלה אלא במ׳׳׳מ אפילו ־באפוי, שוב אין-: נ״מ בין אפוי למבושל, וד׳פ ומבואר בכל האחרונים כאשר אבאר, דהנה המג״א נתקשה למה אם בשלו מברך אחריו בנ״ר דילא מצינו רק באורז וסיים בצ״ע, והגר׳א ז״ל שם הקשה אדרבא גם ארישא באפוי שמברך בתחלה המוציא אין לברך אחריו אלא בנ״ר, וכתב דמ׳׳ש שם בשו״ע על המחיה הוא ע״ס וצ״ל בנ״ר וכמ״ש בסיפא אס בשלו וכו׳ דמאי שנא וכן עיקר דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכא׳" יעוי״ש. ובא״ר אות י״ג כתב לתרץ דברי השו״ע שהעעם הוא דנחתינן אד דרגא דבפת ראוי לברך בהמ״ז מברך מעין ג׳ והכא שמברך במ״מ מברך אחריו בע׳ר, ולפענ״ד -גם המג״א נחית לחילוק זה כי לא הקשה מאי שנא בין אפוי למבושל אלא שלא הונח לו לחדש בזה ברכת בנ״ר שלא מצינו רק באורז אבל מה שמחלק בשו״ע בין אפוי למבושל צ״ל כמ׳׳ש הא״ר. ועיין פרמ״ג שם בסימן ד׳ח א״א ם״ק. ט״ו שכתב על. דברי השו״ע שצ״ע טובא אם .לא .דנחתינן חד דרגא כמ״ש הא״ר, אמנם לבסוף כתב שם הפרמ״ג באותו הס״ק סברא אמרת דבלית בי׳ כזית בכא״פ הוא ספק ברכה ולכן בפת שהספק הוא .אם לברך בהמ״ז הוי ספק דאורייתא וצריך לברך עכ״פ מעין ג׳ די״ל דיוצאין בו מה״ת במקום בהמ״ז למ״ד מנין ברכות לא הוי ד׳׳ת, משא׳׳כ בבישלו דהספק הוא אם לברך על המחיה הוי רק ספק דרבנן לכן אין לברך אלא בנ״ר, ובראש יוסף ברכות )דף ל״ז ע׳׳ב) האריך יותר בסברא זו. והמהר״ם באנעט בביאורו על המרדכי שם פרק . כ״מ כתב רק טעם זה לחלק בין אפוי שהוא ספק בבהמ״ז שהוא דאורייתא ומבושל הוי ספק בעל המחיה שהוא דרבנן יעיי״ש, ולא הביא כלל דברי הא״ר ושאר פוסקים. ושארי האחרונים ז״ל הביאו דברי הא״ר שכתב סתם דנחתינן חד דרגא, וכתב בספר כף החיים סימן ר״ח אות נ״ד דלפי מ״ש האחרונים הטעם דנחתינן חד דרגא לפי״ז גם בפת הבאה בכיסנין דינו כמבושל דכיון דמברך במ״מ נחתינן חד דרגא ומברך אחריו בנ׳ 7 יעיי״ש. ובאמת דזה כולי עלמא מודים שאין ׳מקום לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם שיש .חילוק .בברכות לא בפת הבאה בכיסנין כאשר יתבאר עוד להלן. והנה בביאור הגר״א כתב על הך דינא שבשו״ע דבבשלו . מברך אחריו בנ״ר, ועיין רש״י מ״א ע״ב ד״ה פת הבאה וכו׳ -ומתוך וכו׳ ועיין תום׳ שם ד״ה אלא שחולקים ע״ז וכ׳ ול״נ וכו׳ אבל הר״י שם אעפ״י שגס הוא פי׳ כפירוש התוספות לא מחמת קושיא זו ומשמע שבדינא לא פליג עליו עכ״ל, ונמצא לפי דבריו שדין זה הוא פלוגחת רש״י ותום׳ ולכן צריך לדחוק שהר״י אף שגם
עב שאלות ותשובות אר׳ח סימן יג  הוא מפרש כפי׳ התוספוה מ״מ לדמא סובל כרש׳׳י כי הך דינא שבשו״ע הוא מדברי הר״י שהוכא באבולרהם. ולפענ״ד קשה לי מובא על דבריו, כי לא נימצא כלל ברש״י ז״ל דמיירי בדלית בי׳ כזיח בכא״פ אלא סובב על הגמרא שאמרו סתם פת הבאה בכיס,נין, ובודאי שסתם פת הבאה בכיסנין מיירי גם בדאית בי׳ כזית בכא״פ כמו שהאריכו הפוסקים מה נקרא פת הבאה בכיסנין, ומ״ש רש״י ז״ל שמאכלה מועט זהו כמ״ש רשיז״ל גם למעלה. ואוכלין ממנו מעט כי זהו הטעם של פת הבאה בכיסנין שאין לו דין פת גמור מחמת שאין הדרך לקבוע סעודה עליו אלא אוכלין ממנו מעט לא, בדרך שביעה וקביעת סעודה, וכונת דברי רש״י ז׳׳ל מבואר בהדיא בש״ג על הא דמסיק הרי״ף בסוך שמעתתא דעל פת הבאה בכיסנין מברך בתחילה במ״מ ולבסוף ולא כלום וכתב שם בשה״ג דכל לבסוף ולא כלום הוא בנ׳׳ר והכי ס״ל לרש״י ז״ל נמי דמברך אמריהם בנ״ר אמנם פליגי עלייהו המיימוני והתוספות יעוי״ש, והרי לך בהדיא .שביאר כוונת רש״י ז״ל שסובר כדעת הרי״ף דעל כל פת הבאה בכיסנין מברך אחריו בנ׳׳ר ומובא גם בב״י סימן קס״ח שכן הוא שיטת הרי״ף. וכן נראה מדברי התוספות והרא״ש דמיירי שם בסתם פת הבאה, בכיסנין שיש בו כזית בכא״פ, שהרי הקשו התוספות על פירש״י ז״ל מדאמרינן לעיל בגמרא כל שיש בו מממשת המינים ׳מברך אחריו ברכה מעין ג׳, וכתב ע״ז הפנ״י ויש לתמוה דלא מצינו לעיל האי לישנא כלל אלא הכי איחא רב ושמואל אמרי כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ״מ ולא נזכר כלל מברכה שלאחריו יעיי״ש שנדחק, אמנם בתוס׳ הרא״ש . מבואר יותר הקושיא שכתב דקיי״ל דמברך אחריו מעין ג׳ מדאמרינן כל שיש בו מה׳ המינים מברכין בתיחלה במ״מ ממילא דה״ה לענין ברכה אחרונה הוא כן שמברכין מעין ג׳ דמד דינא אית להו, וא״כ י״ל גם בכוונת התוספות בדרך זה, וכעין זה כתב הממב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות ברכות הלכה י״א דכל שמברכין בתמלה במ״מ מברכין לאחריו ברבה מעין ג׳ חיז מן האורז, אבל כבר ביאר המג״א בס״ק ט״ו דכלל זה ליתא אלא בדאית בי׳ כזית בכא׳׳פ אבל באין בו כזית בכא״פ א״א ללמוד לאחריו מלפניו לברכת לאמריו צריכה שיעורא דכזית בכא״פ ובברכת לפניו סגי בכל שהוא, וא״כ הרא׳׳ש ז״ל שביאר בהדיא קושייתו על רש״י ז״ל שיש ללימוד ברכה אחרונה מברכה ראשונה, על כרחך דסובר דמיירי בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית׳ בכא״פ שאז שפיר יש הכרח ללמדו מברכה ראשונה כיון שאכל שיעור מה׳ המינים, אבל.כשאין בו שיעור א״א ללמדו כלל מברכה ראשונה לסג׳י אם עכ״פ אכל כ״ש מה׳ המינים אבל ברכה. אחרונה צריך שיעור, וכבר כתבתי שנ׳ גם כוונת התוס׳ כדברי הרא״ש ז״ל כי הביאו מגמ׳ מה שלא נזכר בדבריהם כלל וא״כ מוכרח גם מדבריהם כנ״ל. , עוד נראה כן מדברי הרא״ש ז״ל במה שהקשה עוד על פירש״י ז״ל דהאיך מצי לומר שלא יברך עלי׳ ברכה אמת מעין ג׳ כיון דאי הוה קבע סעודתא עלי׳ הוה מברך המוציא וג׳ ברכות כדמוכח לקמן יעיי״ש, וזה ודאי שג׳ ברכות אין מברכין אלא בדאיכא כזית בכא״פ כמבואר בשו״ע כאן שע״ז אין שום חולק, וא״כ מבואר לגם בהך שקלא וטרי׳ דפליגי על רש״י ז״ל מיירי בדאיכא כזית בכא״פ. ומל׳ הרא״ש ז״ל כאן נראה כסברת הא״ר דלא נחתינן אלא חד דרגא לא תרי דרגי, דהיינו מג׳ ברכות ל׳סעין ג׳ או מברכת מעין ג׳ לבנ״ר אבל א ל תרי דרגי מג׳ ברכות לבנ״ר. ועכ״פ נראה מזה להך לינא שכתב כאן בשו״ע לברך בנ״ר על פת הבאה בכיסנין אם אינו אוכל, כזית בכא״פ מה׳ המינים, אינו תולה בפלוגתת רש״י ותוספות כ׳מ״ש הגר״א ז״ל, אלא אדרבא נראה דכו״ע מודי בזה, שהתוספות והרא״ש לא פליגי ע׳לרש״י אלא במה שסובר כשיטת הרי״ף לעל סתם פת הבאה בכיסנין אף אם אוכל כזית בכא״פ מברך בנ״ר, וא״כ אין להרחיק הפלוגתא יותר לומר לחולקין אף אם אין שיעורא מה׳ המינים שלא למי כלל לברכה ראשונה, וכבר'כתב הח״צ ז״ל בסימן קל״ד שזה א׳ מעיקרי ויסודי התלמוד למעט בפלוגתא עדיף, ובספר דרכי שלום )כללי הש״ם אות ל׳ סימן רנ״ז) כתב שזהו כונת הר״ן ביומא פרק יוה׳ שכתב בשיעורא לכותבת להוי פחות מכביצה לאף על גב ללא מתפרש בגמרא מסתבר לכיון לחל מ״ל ס״ל יותר מכביצה לא מפלגינן מיני׳ מאן לפליג עלי׳ אלא פחות שבשיעורים יעיי״ש ונראה ג״כ הטעם שלא להרחיק הפלוגחא. ונראה לאף לשיטת ר״ת לסובר טעכ״ננ לאורייתא אף ללקות עליו בכל האיסורין לנהפך כולו לאיסור אפילו אין בו כזית בכא״פ כלל, מ״"מ אין ראי׳ לסובר כן אף לענין ברכה, שהרי כשיש בו כזית בכא״פ ואוכל כל הפרס כ״ע מולי שהוא לאורייתא ללקות עליו אף אם רובו ממין היתר, ואעפי׳׳כ לענין ברכה מצינו בשאר מינים שאינם מה׳ מינים הולכין בתערובות' אחר ־רובו־ כמבואר בסימן ר״ב סעיף־ א׳,. ואין חילוק אף אם יש שאלות ותשומת או״ח סימן יג  עג :בהמיעוט הרגה יותר מכבא״פ מ״מ כל שהוא מיעוע אין ימברכין עליו ואין חוששין לעעמא ושיעורא בכא״פ ואין מברכין אלא על הרוב, וכבר ביאר זה כטו״ז ריש סימן ר״ב בשביל דלענין ברכה קיי״ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את העפילה, וצ״ל דאך וסוברין. טעכ״ע דאורייתא מ״מ אינו אלא כעיקר בכף הדמיון לא עיקר ממש כידוע כלל זה בכל כף הדמיון בכמה מקומות בש״ס ועיין תשובת ת״צ סימן ע"׳ז, ובכל האיסורין שבכל התורה כולה לא נפטרו אם הם .טפלים לדבר אחר ואין ״מ בהם כלל אם הוא עיקר או טפל לכן סגי בטעכ״ע, אבל לענין ברכה דצריך להיות עיקר ממש והטפל נפטר לגמרי. בברכת העיקר אינו מועיל הטעם לברך עליו ואפילו אית בי׳ כזית בכא״פ אינו מברך אלא על הרוב, ועיין פמ״ג שם טל העו״ז סימן ר״ב סק״א שהביא על זה גם מסימן ר״ח סעיף ט׳ בקמח מה׳ מינים שנתערב עם קמח אחר ואין כזית בכא״פ איגו מברך בהמ״ז אף שניכר ונרגש טעם הדגן ובהמ״ז דאורייתא מ״מ לענין ברכה כ״ש עיקר ועמו טפילה ימברך על העיקר ופוטר את הטפילה. יעיי״ש. ונראה דאף שאמרו )ברכות דף ל״ו ע״ב) כל ש שי בו מממשת המינים מברך עליו במ״מ, דצ״ל בזה דה׳ המינים נחשבים לעולם לעיקר אף אם המה המיעוט, מ״מ לא מצינו זה אלא בברכה ראשונה דסגי. בכ״ש וזה יש בו ממשו ועיקרו . ממש, אבל בברכה אחרונה דצריך שיעורא א׳׳כ אם אין בו כזית בכא׳׳פ אין בו שיעוריא מעיקרו אלא מטעמו והוי טפל לגבי עיקר אפילו אם הוא מה׳ המינים, ובפרט- לפי מה שנתבאר שדעת רש״י והרי״ף לברך בנ״ר על כל פת הבאה בכיסנין אף שסתם. פת הבאה בכיסנין יש בו רוב קמח מה׳ המינים אין לומר שהחולקים עליהם חולקין אף בכה״ג שאין בקמח כזית בכא״פ. ואןש דכמה מגדולי האחרונים כתבו שדין זה תלוי בפלוגתת הר״ת והרא״ש והרשב״א בדין טעם כעיקר, זה י״ל דלדעת הרשב״א והראב״ד שסברי דבכה״ת כולה א ל .אמרינן דנהפך כולו ע״י טעכ״ע אלא כשיש בו שיעורא בכא״פ בודאי מוכרח דכן הוא לענין ברכה דצריך שיעורא בכא״פ וא״א לומר בענין אחר, אבל לדעת ס׳יז דבכה״ת כולה נהפך הכל ע״י טעכ״ע אפשר לומר דסובר כן גם לענין ברכה אגל בודאי דאינו מוכרח לומר כן דשפיר אפשר לומר דכו׳׳ע מודי דבגרכה אחרונה לא סגי בטעמו כאשר. ביארתי לעיל...בדברים. של טעם, ולפענ״ד. כן הוא העיקר כמו שכתבתי. והגר״א ז״ל דעתו ברורה לברך בורא נפשות רבות כשאין גו כזית בכא״פ אפילו גפת שמברכין עליו המוציא. כאשר בשביל זה הגי׳ בשו״ע וכ׳ שהוא ט״ס, אבל קשה להבין מה ראה על ככה לשבש כל הספרים, שלשון זה הוא מאגודרהם בשם ר״י והובא גב״י ובשו״ע ובל״ח וכל הפוסקים אחריהם, ולפי דבריו ז״ל צריך לשבש הכל, ואם בשביל הקושיא שהקשה דמאי שנא מסיפא הלא כיון שהוא בעצמו מגיא המקור להך דינא דסיפא דאה בשלו מדברי רש״י ז״ל בפת הבאה בכיסנין, א״כ.שפיר י״ל דאך בפתי הבאה בכיסנין הדין כן, אבל ברישא. שיש לו חשיבות פת שמברכין עליו המוציא ואין לו דין פת הבאה בכיסנין מברך עכ״פ על המחיה, ואולי מסברא ׳לא ׳ניחא לי׳ לחלק בברכה אחרונה שצריך שיעורא וסובר שאין דין זה תלוי כלל בחשיבות פת. ולפי מה שביארתי מדברי הראשונים ז״ל שכוונת רש״י ז״ל הוא רק בשביל שהוא פת הבאה גכיסנין כסתימת לשון.הגמרא, ודין זה שבר״י ושו״ע לברך בבשלו בנ״ר הוא ג׳כ בשביל שיש לו דין פת הגאה בכיסנין שאף החולקים על רש״י ז״ל מודים בכה״ג, מתורצין היטב דברי הר״י והשו״ע ואין צורך לשבש כלל כי החילוק מבואר בין פת גמור לפת הבאה בכיסנין, וגפת גמור אעפ״י שאין בו השיעור מ״מ מחמת חשיבות הפת שמברכין עליו המוציא צריך לברך אמריו על המחיה עכ״פ, או כמ״ש, הא״ר ושאר אחרונים דנחתינן חד דרגא ולא תרי דרגי, וכבר הבאתי סמוכין לדברי הא״ר מדברי תוס׳ הרא״ש שכתב כעין סברא זו. ולפענ״ד הוא מוכרח גם בלשון הר״י שברד״א המובא בב״י שכתב וז״ל דוקא כשיש באותו קמח מה׳ המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכא״פ אבל אם אין בו זה השיעור מה׳ המינים אינו מברך לבסוף ג׳ ברכות אלא בתחלה מברך המוציא וכו׳ ולבסוף מעין ג׳ וה״ה כשבשלוהו בקדירה שמברך בתחילה במ״מ אבל לבסוף מברך בנ״ר. ותמי׳ הלשון לכאורה מ״ש בסיפא וה״ה, הלא אין דין הסיפא דמי כלל לרישא לא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה, אבל לפי הטעם דנחתינן מד דרגא י״ל שכונתו דבזה דמי ריפא לסיפא שכמו שברישא נחתינן חד דרגא כ״כ בסיפא נחתינן סד דרגא, וגשו״ע השמיט לשון וה״ה שאין נ״מ בזה לדינא אלא לביאור הטעם ואין דרכו גשו״ע לבאר הטעמים אלא לכתוב הדינים בקיצור. ועכ״פ זה ודאי שאינו כמו שעלה טל דעת כ׳׳ת נ״י : שכונת השו׳׳ע הוא דוקא בבישול לא בפת הגאה עד שאלות ותשובות אד׳ח סימן יג  גכיסנין שהוא אפוי, שכרי גס הגר״א ז״ל כתב מקור הדין מרש״י ז״ל דמיירי מסת הבאה בכיסנין, וא״כ אדרבה כל דין זה נצמח מפת הבאה בכיסנין, ולדעת סגר״א אף בפת גמור הדין כן, ועכ״פ בפת הבאה בכיסנין בודאי אין נ״מ בין אפוי למבושל. עוד יש להסתפק בלשון השו״ע סעיף ט/ שברישא כתב ודוקא שיש בו כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכא׳"פ, בלשון זה מבואר דלא סגי סם אוכל כזית מהתערובות אף אם יש באותו התערובות כזית דגן בכא״פ אלא צריך שיאכל כ״כ שיהי׳ באכילתו כזית דגן בכא״פ, וממה שסיים אם אין בו זה השיעור ולא כתב אם לא אכל זה השיעור משמע דהקפידא הוא רק אם יש בהתערובות זה השיעור כשיטת ר״ח והרא״ש שאם יש גהתערובות כזית בכא׳׳ס נהפך .כולו וסגי בכזית מהתערובות, וזה לכאורה סתירה בלשון מרישא לסיפא. ובת שובת בית אפרים )חאו״ח סימן י״ג) נועה שדעת השו״ע שא״צ אלא שיהי׳ כזית בכא״פ בתוך התערובות, וכן הוא בשו״ת גו״ר )כלל ח׳ סימן כ״ד), ולא הבנתי האיך מפרשים לפי״ז הלשון שברישא שמבואר שיאכיל ממנו כזית דגן בכא״פ, ובשו״ת שמש צדקה סי׳ ב׳ הביא חולקין על הגו״ר בזה, והפרמ״ג בפתיחה כוללת להלכות פסח בחלק שני פ״א אות י״ס התעורר בזה וכתב דלפי מה דמשמע מרישא דצריך שיאכל כזית דגן קשה מ״ש בסיפא אם אין בו זה השיפור, דרבותא הול״ל אף שיש בו זה השיעור כל שלא אכל כזית דגן, וכ׳׳ת דאשמעינן אעפ״י שאכל כזית דגן כל ששהה יותר מכא״פ אין מצטרף, זה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכא״פ ושוהה יותר, יעיי״ש שנדחק אח״כ וסיים בצ׳׳ע. ולפענ״ד הנה בשתיית הקאווע שא״א לשתות רביעית ביחד מחמת חומה זע״כ הוא שותה מעט מעט באופן ששוהה יותר מכדי שתיית רביעית או לפעמים יותר מכא״פ, יש בזה מחלוקת עצומה בין הפוסקים בשיורי כה״ג סימן ר׳׳ד ובמ׳׳ל הלכות ברכות )פ״ג הי״ב) ובכפ״ת יומא דף פ׳ ועוד הרבה פיסקים מערכה מול מערכה, והסוברים שצריך לברך כתבו הטעם דכיון שא״א לשתות רביעית בפ׳׳א מחמת החום הוי דרך שתייתו בכך לשהות יותר וצריך לברך, והוא ע״ד. שכתב  הטו״ז בסימן ר״י סק״א ביי״ש שצריך לברך ברכה אחרונה אף בפחות מרביעית יען ששותה כדרך העולם שאין דרך העולם לשתות יותר מיי׳׳ש, והרבה חולקים וסוברים ,שאינו מועיל לשהיית הזמן מה שהוא דרך כעולם אף שא׳׳א בענין אמר והביאו ראיות לדבריהם יעיי׳׳ש, ובשו״ת שמש צדקה סימן ב׳ הביא עוד ראי׳ גם מהך דינא דסימן ר״ח סעיף ט׳ שאינו מברך בהמ״ז אם אין בו כזית דגן בכא״פ, וכתב המג׳׳א הטעם. דכיון דצריך שיאכל כזית בלא שהיה כא״פ והכא שמעורב ע״כ שוהה ביניהם, ואם נימא דמה שא׳׳א בענין אחר הוי דרך אכילתו בכך ואין מזיק כשהי׳ א״כ גם בזה כיון שע״כ שוהה צריך לברך דהוי דרך אכילתו בכך, אלא ודאי שאין נ״מ בזה. ומעתה לפי״ז שפיר י״ל דבמה שאמר אם אין בו - כשיעור הזה אשמעינן רבותא דאם אין בתערובות השיעור אינו מברך בה׳מ״ז אף אם אכיל הרבה עד שאפל כזית דגן כיון דבע׳׳כ הוא שוהה ־יותר מכא״פ אינו מצטרף כמ״ש המג״א, ולק״מ קושיית הפרמ״ג דזה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכא״פ ושוהה יותר, דאדרבה זה אינו רבותא כ״כ דכיון שיש בו שיעורא בכא׳׳פ ויכול לאכלו הוי כן דרך אכילתו ובודאי דאינו מצטרף אם שוהה יותר, אבל כשאין בו זה השיעור דבע״כ הוא שוהה הוי כן דרך אכילתו והי׳ מקום לומר דכשאכיל כזית דגן אף ,שנשתהה יותר מכא״פ מחמת ההכרח מצטרף שפיר כאשר באמת כן הוא ידעת הרבה פוסקים גדולים .ועצומים בשתיית הקאווע, זאשמעינן בזה רבותא גדולה שאינו מועיל אם בע׳׳ב הוא שוהה כמו שביאר המג״א, ומתורץ בזה הייטב לשון הר״י והשו״ע שסמכו על מ״ש ברישא שצריך שיאכל כזית דגן בכא״פ ובסיפא אשמעינן רבותא אחרת כמבואר לעייל. והנה אף שיש ׳מהאחרונים ז׳׳ל שהבינו מלשון, השו״ע שדעתו דסגי אם יש בתערובות כזית בכא׳׳ס, אבל המג׳׳א ע״כ לא הבין כן בדעת השו״ע שהרי כתב הטעם בשביל שע״ר שוהה יותר באכילת הכזית דגן כיון שמעורב א׳׳כ ע׳׳כ סובר דלא סגי באכילת כזית מן התערובות. וכן מוכרח בדברי המג׳׳א סימן ד׳י שכתב דגם לענין ברכה אם שהה בכא״ס באכילתו לא מקרי אכילה והביא ראיה־ מסימן ר׳׳ח סעיף ט / ואם נימא דדעת השו׳׳ע הוא להצריך שיהי׳ בתערובות כזית דגן בכא״ס ואז סגי אם אוכל כזית מהתערובות, א״כ אין הטעם כלל בשביל ששוהה . באכילתו בכא׳׳ס ואין משם:. ראיה כילל לדינו של המג״א שבסימן ר׳׳י, וכן הוא


שאלות ותשובות א ד ח סימן יג  עה גם בגיא אפרים שאין ראי׳ משם לדינו של המג׳׳א אלא אם נימא דצריך שיאכל כל סכזית דגן בכא״פ. וכן כתב בביאור הגר״א על הא שכתב בשו״ע כדי שיאכל ר״ל.ודיוקא שיאכל ג״כ בכא״פ. ולדינא גם הבית אפרים א q שהבין מדעת השו״ע דא״צ שיאכל כל הכזית דגן בכא״פ מ״מ פסק לדינא להחמיר, כי א״א לומר דסגי שייאכל כזית מן התערובות אלא לדעת הר״ס והרא׳׳ש, אבל לדעת הראב״ד והרמב״ם והרשצ׳׳א לא אמרינן דנהפך כולו אף אם יש בו כזית בכא״פ אלא צריך שיאכל פרס שלם, והפר״א סימן תמ׳׳ב כתב שהיא השיטה המחוורת ׳מכולם והכי נקטינן, והביא עוד הרבה פוסקים שפסקו כן, וצריך ליזהר כדבריהם. גם הפרי מגד_ים בפתיחה כוללת להלכות פסח חלק שני פ׳׳א כתב דקיי״ל כהראב״ד והרשב״א יעיי׳׳ש, ובפרט שהמג״א והגר״א.שניהם הבינו כן גם בדעת השו״ע. מ ״ ש שבבית אפרים המובא בשע״ת אות י״ב מבואר שצריך לברך אמריו מעין ג׳ א ף. א ם אין בו פדי שיאכל כזית דגן בכא״פ, שם לא מיירי אלא מפת שמברך עליו המוציא כמבואר בכל דבריו, ובזה מבואר גם בשו״ע לברך אחריו מעין ג׳ וכן כתבו כל הפוסקים זולת הגר״א ז״ל שכתב גם בזה לברך בנ׳ 7 , אבל מפת הבאה בכיסנין שמברך עליו במ״מ כדין בשלו, מזה לא מיירי כלל הבית אפרים והשע״ת. ומ״ש שמה שהביא הבאה״ט ס״ק ג׳ ממהר״א יצחקי לברך בנ״ר אם לא אכל כזית דגן בכא״פ, זה מיירי כשהוא לדבק, תמה אני האיך טלה על דעתו לומר כן הלא בהדיא מפורש שם שמכשירו ומתקנו לאכילה ואין דינו כמו לדבק, ואלו היה רק : לדבק לא הי׳ מועיל אף אם יש בו יותר מכבא״פ, והב״ח כתב שאם הוא לדבק אף אם רובו מחמשת המינים אינו מברך עליו במ״מ, והטו״ז בסימן ר״ח ס״ק ד׳ מצדד בלעקיך שרובו.קמח שסובר שהוא לדבק אלא מצדד בשביל שהוא הרוב, והא״ר ושאר פוסקיה חולקין עליו שלעקיך אינו לדבק ומה שהוא לדבק אינו מועיל אף אם הוא רוב, ומכש״ב כשהוא מיעוט אלא שהוא יותר מכבא׳׳פ כל שהוא לדבק אינו  כלום לכל הדיעות, אבל הדבר ברור שהמהר״א יצחקי שכ׳ לברך מעין ג׳ כשאכל כ 3 א״פ הוא בשביל שסובר שם שמתקנו לאכילה ואין בו דין לדבק, ומ״ש לברך בנ׳׳ר כשלא אכל בכא״פ הוא בשביל שסובר כדעת רוב הפוסקים שחולקים על המנ״א ואינם מחלקים בין תערובות קמח לשאר מינים, וגם בסעיף ב׳ מיירי בדאית בי׳ כזית בכא׳׳פ כאשר הבאתי למעלה, גם ממ׳׳ש שאם אכל שיעור שהיה בו כזית דגן בכא׳׳פ מבואר שסובר ג״כ שצריך שיאכל זה השיפור ולא סגי בכזית מן התערובות. ובחיי״א כלל נ׳ אות כ׳׳א כתב אעפ״י שבכל דבר שיש בו מה׳ המינים מברכין במ״מ אבל על המחיה היה ראוי להחמיר אא״כ יש באותו מאכל כ״כ שיאכל כזית קמח בכא״פ והעולם לא נהגו צדקדק בכך ויש להם על מי לסמוך, וכתב שם בנ׳׳א אות ו׳ ותוכן דבריו שדמה דברי המג״א שמחלק בין תערובות קמח לשאר דברים, , והסתירה מס״ב לס״ט כתב שבסעיף ב׳ הוא לשון הרא״ש שסובר טעכ״ע דאורייתא אף ללקות עליו, ובסעיף ט׳ הוא מדברי ר״י וי׳׳ל שסובר כהראב״ד והרשב״א דטעכ״ע אע״ג דאסור מדאורייתא אין לוקין עליו אלא כשהי׳ כזית בכא״פ ואכל כל הפרם כדי שיאכל כזית מן האיסור דלא נהפך היתר לאיסור לכן גם לעניין ברכה הוא כן, ומה שנוהגין העולם לברך על הממי׳ טל צוקער לעקיך אף שאין בו רק כזית ואין בו. קמח אליא חצי זית צ״ל דתפסו לעיקר כשיטת הרא״ש, וירא שמים ראוי שיראה שיאכל בודאי כזית קמח, את״ד יעיי״ש שהאריך. והנה מבואר דעתו בזה שלפי דברי השו׳׳ע שבסעיף ט׳ אין לברך על המחיה על כזית לעקיך אם הקמח הוא חציו עד שיאכל כ׳ שידע בודאי שאכל כזית קמח בכא״פ כדעתי הראב״ד והרשב׳׳א, ובסעיף ב׳ הוא ,דעת הריא״ש לברך על הממי׳ אף אם לא אכל כזית ביכא״פ, ובזה מיישב מנהג העולם שסומכין על הרא״ש כמובא בסעיף ב׳, ואני תמה האיך אפשר להעלות על הדעת לעשות . סתירה בשו״ע בסימן אחד, גם האיך מיושב בזה מנהג העולם כיון שבשו״ע ס״ט לא פסק כן אף שיש סתירה ׳מס״ב מ״מ האחרון עיקר ובכל מקום שמוצאין איזה סתירה חוקרין הפוסקים לידע איזה מהם נכתב באחרונה דזה כלל גדול הלכה כמשנה אחרונה, וזה ודאי שבסימן אמד לא כתב סעיף ט׳ טרם שכתב סעיף ב׳ וא״כ דעת השו״ע הוא כמ״ש בסעיף ט׳ שהוא האחרון ונמצא דמנהג העולם הוא היפך השו״ע, גם בלא״ה כבר הבאתי מכמה פוסקים דקיי״ל כהראב״ד והרשב״א, גם כתבתי דלענין ברכה אפשר דגם הר׳׳ת והרא״ש מודי דצריך שיאכל כזית בכא״פ, וליישב מנהג העולם יותר טוב לומר שסומכין על המג׳׳א שסובר בדעת השו״ע ׳לחלק בין תערובות קמח לשאר מינים, ואף שרכים חולקים עליו ומסתבר טעמייהו ודברי המג׳׳א אינם מובנים כ״כ עכ״ז המג׳׳א הוא עמוד ההוראה ונתקבלו הוראותיו בכל העולם ונמשכין אמריו, ועכ״פ יותר טוב לומר כן מלעשות סתירה בדברי השו״ע ולומר שעושין העולם נגד השו״נג . . .
גם במקור הך דינא דהעוף ב' שהוא בטור סימן ר"ח כתב הלשון אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב מברך עליהם במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג', וכתב שם הב"י הכוונה שאפילו רובו ממין אתר, והביא כן מהרא"ש והרשב"א, ובשכה"ג בהגהות הטור אות א' כתב על מ"ש הטור עד רובו לאו דוקא רוב אלא אפילו שתי רובים או יותר מדברים אחרים, והנה ודאי שזה פשוט שאין שום נ"מ בין רוב א' או ב' או יותר כולהו חד דינא אית להו כ"ז דאית בי' כזית בכא"פ שהוא עכ"פ א' משמנה, וצ"ל דבשביל שלשון עד רובו הוא מיעוט עד רובו ולא יותר לכן טרח לבאר שגם שתי רובים או יותר נכלל בזה כי כן הוא האמת שלא מצינו הפרש בשום דבר בין רוב א' או יותר, וא"כ נשמע מזה יבלית בי' אפילו כזית בכא"פ שזה ודאי גרע ע"כ אימעוט מלשון עד רובו, שגם הרא"ש ז"ל דעתו כר"ח שלא נהפך כל התערובות אלא בדאית בי' כזית בכא"פ כמו שהביא בפסקי הרא"ש סוף הלכות חלה, ובתשובת הרא"ש ז"ל (כלל ט"ז דין ב' וכלל כ' דין ל"ג), ועיין בתשובת בית אפרים סימן י"ג שביאר דעת הרא"ש ז"ל בזה באורך, וא"כ חזינן גם דעת הרא"ש והטור וב"י בדין זה דמיירי רק בדאית בי' כזית בכא"פ, ובודאי שגם במחבר הבוונה במה שאמר הרבה יותר מהם אך בשביל שהוא הרוב כמו שביאר הלבוש בסדנא.
עו  סימן יג  ובמשנה ברורה (ס״י מ״א) הסק ג״כ שאין לברך על המחי׳ אצא אם אכל כזית בכא״פ מהקמח עצמו ולא סגי ,במה שאכל כזיח מהתערובות, ובביאור הלכה שם הביא דברי הנ״א במה שדמה דברי המג״א, אבל במה שכחב אח׳"כ הנ״א ליישב מנהג העולם השמיע דבריו ולא הזכירם כלל,אלא חתר למצוא דרך אסרת ליישב מנהג ,העולם, , וכפי הנראה לא נראו לו דברי הנ״א בזה כאשר באמת הם תמוהים כמו שכתבתי, אבל מ״ש הוא ז״ל ליישב מנהג העולם הוא יותר תמי׳ שכתב בזה ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא ולהכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ״א סימן ר״י )ם״ק א׳), וכנה מה שהביא מסימן ר״י אין לו דמיון כלל לנ״ד, דהתס מיירי סמג״א בהך דכל האוכלין מצטרפין וכל המשקין -מצטרפין והאוכל והשותה אינו מצטרף, וע״ז הביא מה שמבואר בגמרא י,ומא )דף פ׳ , ע״ב) ציר שעל גבי ירק מצטרף ולא אמרינן משקה הוא דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, והביא גם רש״י בחולין )דף ק״כ ע״א) שכתב בציר שע״ג הירק דאע״ג דתנן האופל והשותה אין מצטרפין ה״מ אכל ושתה דקים להו לרבנן דלא מיתבא דעתי׳ בהכי אבל ציר שע״ג .ירק קים להו לרבנן דמיתבא דעתי׳, וכן בתו״י יומא דף פ׳ ע״ב ובתוספות זבחים דף ק״ט ע״א דהטעם הוא דהוי דרך אכילה, א״כ לא אמרינן זה אלא התם שאין החסרון בשביל שאינו מינו אלא . בשביל שהוא משקה לכן אמר דאם מכשירו ונאכל עמו דרך אכילה הוי.כאוכל ומייתבא דעתי׳, אבל הכא שאינו מצטרף בשביל שאינו מינו לא מצינו בשום מקום שע״י שמכשירו הוא כמינו. : ובאמת גם שם בסימן ר״י בהך דינא דציר שע״ג הירק פליג הנ״א והקשה עליו מדברי התו״י ביומא דף פ׳ ע״ב שכתב בהדיא שאין זה אלא ביוה׳׳כ דתליא ביתובי דעתי׳ לא במקום אחר, גם בשד״ח מערכת ברכות כתב בזה שיש חולקין על המג״א והוי ספק ברכה ולא יברך, ובסידור התניא בסדר ברכת הנהנין פ״ח שהביא שם הך דינא שבמג״א דהאוכל ושותה אין מצטרפין  לא הביא כלל "מה שכתב אח״כ בציר שע״ג הירק משמע דלא ס״ל כלל. ולתק דברי ,המג׳׳א ממה שהקשה עליו הנ״א מדברי התו״י שמבואר בהדיא, שאין זה אלא ביוה״כ, המשנה ברורה כתב שמדברי הרמב״ם פ״ב מהל׳ שביתת עשור משמע דדין הציר לאו דוקא לענין, יום הכפורים, ולפענ״ד אין שום .משמעות ברמב״ם, כי ממה שכתב סתם ולא פירש שהוא לענין יום הכיפורים אין ראי׳, דכיון שכל אותה ההלכה מדבר בהלכות יוה׳׳ג כאשר התחיל בתיחלת הפרק ממילא ידעינן דבכל הלכותיו שם קאי טל יוה״כ, וכמה דינים כותב שם בסתמא וידעינן שהוא ביוה״כ. וקצת י״ל דהמג״א בסימן ר״י הביא ראי׳ ממ״ש בסימן קנ״ח סעיף ה׳, ושם בסימן קנ״א )ס״ק י׳) כתב המג״א בפירוש דדוקא ציר היוצא מעצמו של הירק יש לו דין אוכל שלא יהי׳לו דין טיבולו במשקה אבל אם מטבל הירק,בהציר יש ׳לו דין משקה והביא שם כן מרשב״א ורש״ל ועוד פוסקים, וזה כלשון ראשון שברש״י ז״יל מסכת חולין דף ק״כ שהובא במג״א סיימן ר״י, א״כ מדמדמה הך דינא דסימן ר״י למ״ש בסימן קנ״ח ׳משמע דסובר גם בזה כלשון ראשון. שברש״י ז״ל דמיירי בציר היוצא מעצמו, והתו״י הביא ראי׳ שאין דין זה אלא ביוה״כ ממה דמבואר בפסחים ׳דף קט״ו דהוי משקה לענין טיבולו במשקה והתם בפסחים מיירי שמטבל בהמשקה, וצ״ל דהתו״י סובר כלשון שני שברש״י דגם סכיא מיירי שמטבל בהמשקה, א״כ להסוברים כלשון ראשון שברש״י דהכיא מיירי בציר היוצא מאליו אין ראיה כלל מפסחים לחלק בין יוה״כ לשאר דברים, ול״ק קושיית התיו״י. אך מימה שהביא המג״א הדין שבתוספות זבחים בשרה פת ביין אינו נראה שיסבור כלשון ראשון שבירש״י ז״ל, ואולי בשרה פת ביין נבלע בו היין היטב ועדיף ממטבל ירק במשקה וזה דוחק וצ״ע להבין דברי המג״א מה שהביא ע״ז מסימן קנ״ח. ולתרץ הקושיא מתו״י שהקשה בנ״א אפשר עוד, כי גם בעיקר הדין שהביא המג״א שם דהאוכל והשותה אין מצטרפין הקשה הפרמ״ג שאין ראיה מיום הכיפורים דתליא ביתובי דעתי׳ משא״כ ברכה נהנה מיקרי דהא בשאר איסורין אין כל אוכלין מצטרפין, ורמז לעיין בחמד משה, ובחמד משה הקשה ממה שנסתפקו התוספות בשיעור שתייה שימא אינו דוימה ליוה״כ ששיעורו ברביעית דתליא ביתובי דעתי׳ ויכן בשיעור אכילה לא דמי ליוה״כ שזה בכזית וזה גככותבת. ובתשובת ’ גו׳׳ר בגן המלך סימן כ״א הביא השאלה באוכל ושותה אם יצטרפו אס לדמותו ליוה׳"כ או לאו, ופשיט לי׳ מהא דבעי תלמודא שם . ביומא דף פ״א למיפשטה דבמחלוקת שנוי׳ דר״י וחכמים דפליגי בטומאה אם מצטרפין ודחי תלמודא אפילו חימא רבנן דאמרי התם דמצטרפי הכא לא מצטרפי דליכא יתובי דעתי׳, ונראה לו דלא אמרו כן בתלמוד אלא־ דרך דחי׳ בעלמא וילעולם קושטא דמיילתא הזי דמשנתינו זאת דגבי ־ יוה״כ ־אתיא כר״י דהלכתא:־ כותי׳ ובר מן. דין הלכה כד״י, ג ת הביא דאי׳ מהתוספות
שאלות ותשובות אר׳ח סי־מן ע עז זבחים דן ק״ע זמוקי למתני׳ למעילה דמצמרפין בששרה פתו ביין דהוי דרך אכילה ולא הוי שתיה רצלו בעי התוספות לאוקמי׳ כגון ששתה חצי רביעית ואכל חצי זית משמע דאין מצפרפין זה עם זה אנא בששרה פתו בלבד יעיי״ש. ולא הבנתי מ״ש תחלה דמה דאמרו בגמרא אפילו תימא רבנן אינו אלא דרך דחי׳, לכיון שהוא פלוגתא בגמרא ר״ח ׳ורב נחמן וגם ר״ל ור״י דלר״ח ור״ל במחלוקת שנוי׳ דאין לחלק בין יוה״כ לטומאה ולרב נחמן ור״י אתיא אפילו לרבנן דיש לחלק בין טומאה ליוה״כ דצריכא יתובי דעתי׳,׳ ומנין לנו לומר דמה שאמר ר׳ נחמן ור״י אינו אלא דרך דחי/ ובפרט בפלוגתא דר״ל ור״י דקיי״ל הלכה כר״י לגבי ר״ל ומנ״ל דכאן דברי ר״ל עיקר ודברי ר״י אינם אלא דחי׳ בעלמ,א. גם .מה שהביא ראי׳ מהתוספות דאוקמי׳ למתניתין דמעילה בששרה פתו ביין, אפשר שכתבו לאוקמי׳ כן שלא יקשה ׳ממתני׳ גם על ר״ח ור״ל, ולהלכה אפשר סברי דמצטרפין גם בלא״ה, אלא דנקטו הך גוונא דמתרצא מתני׳ אליבא דכ״ע. ומ״ש ובר מן דין הלכה כר״י, לפענ״ד גם מזה לכאורה אין ראי/ דאף דהלכה כר״י דבטומאה אין מצטרפין, מ״מ לענין ברכה אפשר דאין למדין לא מיוה״כ ולא מטומאה, דיוה״כ תליא ביתובי דעתיה, ומטומאה אפשר בלא׳׳ה לא גמרינן מיניה דכ״פ אמרו בש״ס איסור מטומאה לא ילפינן, דבשלמא 'לר״ח ור׳/ל שסברי דאף דלא מצינו פלוגתא בזה ביוה׳׳כ מ״מ כיון שיש פלוגתא בזה בטומאה אמרינן ממילא .דגם ביוה״כ פליגי, א״כ ע״כ סברי שאין לחלק בין יוה׳׳כ לשאר מיילי בשביל יתובי דעתיה ולמדין יוה״כ אך מטומאה, וצ״ל לדידהו דאף דאיסור מטומאה לא גמרינן מ״מ י״ל כמ״ש רש״י ז״ל ביבמות < דך ק״ג ע״ב גבי סנדל המוחלט דאיסור מטומאה לא גמרינן ואח״כ אמר רבא חליצתה כשרה, ופי׳ רש״י ז׳"ל דלאו מילך הוא אלא גילוי מילתא בעלמא, וע״ע אה״ע ב׳׳ש סוך סי׳מן ו׳ ס״ק ל״ד שכתיב דאע״ג דלא ילפינן איסור מטומאה מ״מ בכה״ג דאיכא סברא ילפינן, וכבר טרחו הפוסקים הרבה־ ליישב סוגיות הש״ס שיש בזה כמה סתירות אם יילפינן איסור מטומאה, ויהיה איך שיהיה לר״ח ולר״ל דסברי שאין לחלק ביוה״כ משוס יתובי דעתי׳ ולמדין מד מחברי׳ אף מה שלא נשנה בו משמע שפיר שיש ללמוד מזה אף לענין ברכה, אבל לרב נחמן ור״י שחידשו לחלק ביוה״כ משום יתובי דעתי׳ ומה שאמרו בטומאה לאו כללא הוא לכל ־מיילי, אפשר 'שגס ר׳ יהושע מודה לסברא . זו שאין ללמוד חד מחברי׳ אלא הא . כדאיתא והא כדאיתא, ולענין ברכה א״א . ללמוד גם משניהם ׳לא מיוה״כ ולא מטומאה, וכלא דעת כתוספות ביומא דף ע״ט ע״א ד׳׳ה ולא, דגם בשתי׳ מברכיין ׳לאחריו על כזית אפילו למ״ד דגם בקידוש צריך מלא לוגימיו דטעמא הוי משום יתובי דעתי׳ כמו ביוה׳׳כ כמ״ש בתוספות יומא דף פ׳ ע׳׳א ד׳׳ה הכי, מ׳"מ לענין ברכה שאני ולא מדמי׳נן ברכה אף לקידוש, פש״כ דלא מדמינן לי׳ לטומאה, ונראה סברת האוס׳ מה דלא ילפינן ברכה מיוכ״כ כמו דילפינן קידוש מיוה׳׳כ, בשביל שבברכה קיי״ל כר״מ דבאכילה שיעורא בכזית דיליף מקרא דואכלת דסתם אכילה בכזית ולא משמע לי׳ נמלק בשיעורא בין אכילה לשתיה דבכ״מ שווין הם דשתיה בכלל אכילה כמבואר ביומא דף ע״ו ע״א, אלא שאח״כ נסתפקו התוס׳ דכיון דסבר ר״מ ושבעת זו שתיה שמא לא דמי שיעורא דשתיה לשיעורא דאכילה, וכן הוא בטוש״ע, ועיין ב״ח סימן יו״ץ שכתב דמה שנסתפקו בשתיה שמא שיעורו ברביעית הוא ג״כ בשביל דשמא דמי ליוה״כ, אך לדעת הר״י אין לחלק בשיעורא בין אכינה לשתי׳ כמבואר .בתוס׳ ברכות מ״ט ע״ב ז״ ה ר״מ שכתבו ולענין שתי׳ אומר ר״י שיש להחמיר ולברך אפילו בפחות ממלא לוגמיו, יוכ׳ שם רעק״א בגליון הש״ס וק״ל האיך שייך להחמיר ולברך הא בברכה ספיקו להקל וסיים בצ׳׳ע, וחידוש הוא שנעלם ממנו שכבר קדמו בהערה זו הב״י והטו״ז באורח חיים סימן ק״ץ, וז״ל הב״י שם אחר שהביא דברי הר״י שיש להחמיר ולברך אמריו ואני אומר שזה הוא חומר׳א במקום שאמרו ספק ברכות להקל, והטו״ז כתב בסימן ק״ץ סק״ג דלק״מ דאין כוונת הר״י שיש בזה ספק גמור דאלו הי׳ לו בזה ספק גמור ככל הספיקות הי׳ לו לו׳מר אסור לברך אלא וודאי אין בזה ספק ברכה מעיקר הדין יעיי״ש שהאריך, ונראה הטעם שלא ראה זה לספק גמור כמ״ש שלדעתו אין לחלק בשיעורא בין שתיה לאכילה והכריע כן להלכה, ונראה שגם הב״י לא כיון בזה להקשות על הר״י אלא שהביא הכרעתו כמ״ש בלשונו ואני אומר, ור״ל דלפי״מ שהביא שם מקודם דעת הרא״ש ומסקנת התוספות שמשמע מדבריהם שהוא ספק גמור ממילא דאין לברך, דלא כדעת הר״י שאינו ׳מחשב זה ׳לספק גמור. ו מ ע ת ה לפי״ז נראה בהך דינא דהאוכל ושותה שכתבו המג״א והגו״ר דאין מצטרפין, שהוא ג״כ מהך טעמא כיון דעכ׳׳פ מידי ספיקא לא נפקא שמא דמי ׳ליוה״כ שאין לנו ראיה מן הש״ם שיש לחלק בזה שוב אסור לברך מספק, וראיה ברורה שאף שכתב הגו׳׳ר


עח שאלות ותשובות א ד ח סימן יג  סתם בהחלט שאין מצערפין מ״מ אין כוונתו 5 לל 1 מחמת ספק, שהרי כתג הטעם שאין מצטרפין בשביל שאין שיעורן שוה שזה בכזית וזה ברביעית כמו שהוא בגמרא שתלוי אם אין משונה בשיעורין, והלא הך גופא שאין שיעור השתיה כשיעורא דאכילה אינו אלא ׳מחמת ספק כמבואר בתוספות ורא״ש וטוש״ע בשני מקומות בסימן ק״ץ ובסימן ר״י, .ובודאי א׳"א לומר דפליג על כ״ז, ובגמרא שמדמה יוה״כ לטומאה שתלוי בשינוי השיעורין שם מיירי ביוה׳׳כ שבודאי אינו דומה שיעור שתי׳ לשיטור אכילה, אבל לענין ברכה הוי ספיקא, וע״כ דמה שכתב הגרד בסתמא דלא מצטרפי לברכה הוא בשביל שכן הדין דמספק אין לברך. ובזה אפשר ׳להבין ג״כ מה שכתב דמה שאמר אח״כ בתלמודא לחלק ביוה״כ משום יתובי דעתי׳ אינו אלא דחיה בעלמא, אף שאין לנו שיום ראיה ע״ז דמילתיה דר״י אינן אלא בדרך דחי׳, מ״מ מידי ספיקא לא נפקא שי״ל דמה שאמרו אפיילו תי׳מא רבנן כונתם שיאפשר לומר דאף רבנן מודי ואין ראיה דבמחלוקת היא שנוי׳ אבל עכ״פ מידי ספיקא לא נפקא, וא״כ ילק״מ גם מה שהקשו המ״מ והיפרמ״ג על המג״א במה שהעתיק כאן הך דהאוכל והשותה אין מצטרפין, דאף שי׳׳ל סילוק בין ברכה ליוה״כ אבל בשביל הך ספייקא אסור לברך. ומעתה לא קשה מידי גם מה שהקשו על המגן אברהם במה שהביא לכאן הך דציר שעל גבי הירק מצטרפין מדברי התו״י, דהתו״י כתבו רק דמדחזינן בטיבולו במשקה שיש לו דין ׳משיקה על כרחך דלא ילפינן בזה הל מילי מיום הכיפורים, אבל לענין ברכה שפיר דמציטרפין ציר שע״ג הירק, דממ״נ אם נימא דלא ילפינן ברכה .׳מיוה״כ א״כ גם בלא״ה מצטרפין אף האוכל והשותה, דפל עצמינו שאמרנו דהאוכל והשותה אין מצטרפין הוא בשביל הך ספיקא שמא דמי ליוה״כ וילפינן משם, א״כ א״א ׳למילף מיוה״כ יותר מימה שהוא שמה דציר שע״ג הירק הוי איוכ׳לא ומצטרפין. נמצא לפי״ז שאף לדעת המג״א הוי רק ספק אם אמרינן אכשורי אוכלא פאוכלא אלא שבדין האוכל והשותה מהיני לברך עליו מכח מימ״נ, אבל.בשאר עניני בריכות שאפשר אינו דומה כלל ליוה״כ כמו שאינו דרמה בשיעורא דכביצה וככוחבת הוי זה ספק ברכה שאין לברך בכה״ג אף לדעת המג״א מלבד שהבאתי דהוי ספק ברכה מחמת היחולקין על המג״.א. הארכתי בפרט זה לרווחא דמילתא שאף לפי דמיונו של המ׳׳ב שמדמה זה להך דינא שבמג״א הוי ג״כ ספק ברכה, אבל באמת בנ״ד א״צ לכ״ז דבלא״ה אין לו שום דמיון כלל דלא אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא אלא לענין זה ד׳לא הוי משקה כיון שהוא דרך אכילה לא במקום אחר כמו שהבאתי למעלה. גם בעיקר הסברא שכתב שהצוקער והדבש בא להכשיר את הקמח, לא יידעתי מי גילה לו זה דילמא בהיפך שהקמח בא לתקן הדבש כסתימת לשון הפוסקים ראשונים ואחרונים שהקמח בא לתקן ולהכשיר את האוכל, ואף שיש להקמח חשיבות בשביל שהוא מה׳ מינים, זהו בכל מאכל שיש בו מה׳ המינים שע״כ צ״ל שדעת בני אדם עיקר על ה׳ המינים דהלא בכל המינים אמרינן שהרוב הוא העיקר ופוטר את המיעוט מטעם עיקר פוטר את הטפל וכלל זה דעיקר פוטר את הטפל הוא גם בה׳ המינים אם המה ׳טפילים למין אחר כמו דחזינן אפילו בפת אם הוא טפל לדג מלוח נפטר הפת בבריכת הדג . כמבואר בסימן רי״ב, וע״כ דבמאכל שיש בו תערובות שיערו חכז״ל דעתי בני האדם שעיקר בעייניהם ה׳ המינים ושארי המינים המה טפילים אף אם המה הרוב כאשר ביארו זה הראשונים ז״ל, ואעפ״כ אינו מועיל זה אלא בברכה ראשונה דסגי ביכ׳׳ש אבל בברכה אחרונה שצריך שיעורא לא אמרי׳ דע״י שהם טפילים ליה׳ המינים נחשבים כמותם ׳להצטרף לשיעורא, וא״כ מה יוסיף תת כח בלעקיך אף אם כונתו עיקר להקמח אין זה מועיל לצרף הדבש לשיעורא, ולעשות כלל חדש לחלק גם במאכלים שיש בהם מה׳ המינים שיש.ביניהם מאכל שיותר מכוין האדם לה׳ המינים עד ששאר המינים טפילים כ״כ שדינם ממש כה׳ המינים אף להצטרף לשיעורא מי יוכל להגיד חדשיות לשער במה שלא שערום אבותינו בש״ם וראשונים ז״ל פי ׳כליליא אמרו כל שיש בו ימה׳ המינים ׳ולא חילקו יותר כצל, ובאמת כי סברא זו לחלק בין המאכלים כתבה גם בנ״א, אבל כתב ע״ז שלולא דימסתפיינא להגיד סברא שאין לה ראיה היי׳ אומר כן נמצא דלהלכה מיסתפי לומר סברא בלי ראיה, אלא שכתב שצ״ל שסמכו על שיטת הרא״ש כמוביא למעלה, ובסברא זו השתמש אך לחומרא דאף שסמכו על הרא׳׳ש נגד דעתי הר״י והרשב׳׳א והראב״ד מ״מ הבו לה דלא להוסיף עלה שאין לעשות כן על כל פנים בשאר מאכלים, אבל במשנה ברורה השמיט ננה שכתב בנ׳׳א שסמכו על הרא׳׳ש אלא מצדד שאולי סמכו טל סברא כזו בלבד וזה תמיה. ובאמת כי גם בעיקר הסברא שכתבו דבלעקיך הדבש הוא טפל להקמח יותר מבשאר מאכלים שיש בהם מה׳ המינים, דעפ הפוסקים הוא להיפך. שהרי כטו״ז כתב בסי׳מן ר״ח סק״ד דצעקיך נעשה רק בשביל הדבש והבשמים, והקמת אף אם הוא רוב מהמאכל אינו אצא כמו שהוא לדבק ואיינו מברך עציו אף ברכה ראשונה, אצא שהפוסקים חלקו עציו וכתבו דמלבד שהוא נדבק הוא גס לתקן ולהכשיר, וז׳"ל סידור התניא בסדר ברכת הנהנין פ׳׳ג סק״ד, במה דברים אמורים שאינם מתכונים כליל לאכילת הדגן אבל אם מתכונין ג״כ לאכילתו אף שאינה עיקר אלא עיקר הכונה לאכינת שאר המינים כגון ימיני מתיקה מקמח הנילוש בדבש שקורין לעקיו והעיקר באכילה זו לעידון ולתענוג מהמתיקות ואכילת הקמת אינה עיקר כ״כ אעפיי״כ נחשב הקמת עיקר לברך עליו במ״מ, א״כ חזינן שאף התניא שהוא מהמולקין על הטו״ז בלעקיך מ״מ סובר שעיקר הכוונה בלעקיך על מתיקת הדבש אלא שמה שכתב כטו״ז שעי״ז כוי הקמח כמו לדבק ע״ז חלקו שכיון שיש בו עכ״ם מקצת כוונה גם על הקמח לא הוי כמו לדבק ושוב '*דינו כמו כל מאכל שיש בו מה׳ המינים שהקמח עיקר, והאיך כתבו המה ממש בהיפך שבלעקיך עיקר הכוונה רק על הקמח יותר מבשאר מאכל שיש בו מה׳ המינים, ומה שמסיים שם החניא אח״כ שמברך אמריו ברכת . מעין ג / מובן שסובב על מה שכתב למעלה בסק׳׳ב ’ דמיירי כשיש בו כזית בכא״פ, אילא שיען שכתב אח׳ה שיאם הוא לדבק הוא טפל לשאר המינים שנמצא שאז אין מברך עליו אף אם יש בו כזית בכא׳׳ש לכן כתב אח״כ שבלעקיך אין דינו כמו לדבק ומועיל הקמח אף לענין ברכה אחרונה כשיש בו כשיעורא ע״ד שכתב למעלה בשאר מאכלים שיש בהם מה׳ המינים, ועכ״פ עיקר סברת החיי׳׳א והמ״ב בזה הוא להיפך משאר פוסקים. ובלא״ה אף על סברא ברורה אם אין לה ראיה אין להשתמש בה כלל להלכה, וביעיר אוזן מהחיד״א מערכת א׳ אות ט״ז הביא כן בשם מהד׳י שאין להמציא דין מסברא בלא ראי׳, ובספר דרכי שלום )כללי הש״ס אות א׳ סיימן כ״ו) הביא ע״ז מירושלמי פ״ו דפסחים הלכה א׳ תורה שאין לה בית אב אינה' תורה, ופירש קה״ע שאין לו ראיה או קבלה בידו, וכבר צווח ככרוכי׳ בשאילת יעב״ן על הדנין בסברות שהרי מבואר ברמב״ם )הלכות סנהדרין פרק כ״ד ה״ב) ובעור מו״מ סימן ט״ו שבזמן התלמוד היו דנין עפ״י סמיכת דעת הדיין אף בלא ראיה זאח״כ הסכימו שלא לדון עוד בסמיכת הדעת אליא בראיה ברורה, והרי שעוד בזמן הראשונים לא העמידו על סברתם כמו בזמן התלמוד, וא״כ ק״ו ב׳׳ב של ק״ו שבזמן האחרונים אין להמציא שום דין מסברא בלי ראיה, ושפיר עביד הנ׳׳א דמיסתפי בזה. ו ב ע י ס ר הדבר מה שטרחו כ״כ הנ׳׳א והמ״ב ניישב המנהג בדרכים דמוים, לא ידעתי כל הטורח הזה למה וכי זה מנהג ברור, ראשית הלא הנ׳׳א כתב שם דמיירי מלעקיך שהחצי הוא קמח, ובזה ודאי רובא דרובא אוכלין כזית בכא״פ כי אין דרך בני אדם לצמצם כ״כ בסעודה לאכול פחות מכביצה, ובאוכל כביצה דהוי שני זיתים אית בי׳ שיעורא דכזית קמח, ואך מיעוט בני אדם שאינם אוכלים כשיעור הזה או מחמת שמזיק להם מיני מתיקה או סיבה אחרת נפעמים ואין זה קרוי מנהג. ובאמת שלפעמים נותנים מיני מתיקה שיש בהם קמח מעט אפילו פחות מככא״פ ורוב בני אדם אינם יודעים להתבונן בזה, גם קשה לחקור בסעודה האיך נעשה. גם הלא הנ״א אחר שכתב ליישב המנהג סיים שמ״מ יר״ש יזהר בזה א״כ לא נתייסד המנהג עפ״י גדולים שהגדולים בודאי נהגו כיראי שמים, ומבואר בטורי זהב יו״ד ס״ס צ׳׳ה ס׳׳ק י״ח במה שהביאו התוס׳ ראיה ממעשים בכל יום וסיימו והמחמיר תבא עליו ברכה וכתב ע״ז שהוא תמוה מאד דמ״ש ומעשים בכל יום ע״כ מביא מאנשים משובים לומדים וכי המה בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה, וע״כ העלה שהוא ברור דמ״ש התוספות והמחמיר תבא עליו ברכה קאי על ענין אחר שם לא על מה שלמדו ממעשים בכל יום יעיי״ש. גם הנקה׳׳כ אף שחלק על הטו״ז בדינו מ״מ מודה בסברא זו דמה שלמד ממעשים בכל יום צ״ל שהוא היתר גמור, אלא דמ״ש המחמיר תבא עליו ברכה הוא מטעם אחר שמא אינו נקי יעיי״ש וכתב שם עוד תירון אחר. נמצא דבעיקר הסברא אין פלוגתא דהיכא שצריך על הל פנים להחמיר אי אפשר להביא ראיה ממעשים בכל יום. והנה היכא שהמנהג הוא בטעות אינו חשוב מנהג כלל אף להחמיר, כמו שכתבו התוספות פסחים פרק מקום שנהגו דף נ״א ט״א ד׳׳ה אי, דמטעם זה התיר רבי בית שאן אף שאבותיו ואבות אבותיו נהגו בי' איסור יען שהי׳ בטעות, וכן הוא בשו״ע יו״ד סימן רי״ד סעיף א׳. עוד מחלקים שם התוס׳ בין מנהג שנתייסד עפ״י ת״ח ובין מנהג שנהגו בני המדינה מעצמם דיכולין להתיר לפני ת״ח, ועי׳ גש״ך סימן רי״ד סק״ז שזהו החילוק בין מנהג חשוב למנהג גרוע, והנה כיון דמיירי שם אם להתיר בפני ת״ח א״כ ע״כ גם ת״ח נוהגין כן ואעפי״כ מחלקין אם נחייסד עפ״י ת״ח או נהגו בני המדינה מעצמם כן, וצ״ל ע״כ דלפעימים ע״י שבני המדינה נהגו מעצמם  סימן יג  כן נמשכין אחריהם גם פ״ס במנהגם, וי 1 כ קיט מספיק לעשותו מנהג משוב אם לא נתייסד מעיקרא עפ״י ת״ח. ובשתיית הקאווע שכתבו שהדרך הוא שהכל שותין אותו כשהוא מם וא״א לשתות השיעור בכלי שתיית רביעית, וכתב הכה״ג טעמים ליישב המנהג שמברכין ברכה אחרונה וכן כתבו כמה פוסקים אבל הרבה מולקין, והמהר״ם ב״ח בכפות תמרים יומא לף פ׳ האריך ג״כ למלוק על כל הטעמים שכתב בכה״ג ואח״כ כתב גם מ״ש להמנהג הפשוט לברך על הקאווע ברכה אחרונה לזה אני אומר לאינו מנהג פשוט לכמה גלולים יש לאינם מברכין ואפילו תימא להלבר ספק הרי הסכימו כל הפוסקים לספק ברכות להקל ומסיק אח"כ לאסור לברך משום ספק ברכה לבטלה יעיי״ש. והאחרונים כתבו בשתיית הקאווע שכמנהג הוא שלא לברך אם א״א לשתות השיעור ביחל, וזה לכאורה סתירה במנהגא ,שבכמה לורות הקולמים כ׳ שהמנהג הוא לברך, וצ״ל למנהג כזה עשוי להשתנות בעתים ובמקומות. ונהירנא .עול מילדותי שראיתי בכמה מקומות בכל סעודה שמלבד , המיני מתיקה שנתנו נתנו לכאו״א גם עוגה הנילשת בבצים שכולה קמח שאין ספק בברכתה )ועכשיו יש חששות אחרות בעוגות כאלו), גם אצל אבא מארי הגה״ק זלה״ה ראיתי בכל פעם שאכל כזית רק מעוגה כזו ולא ידעתי אז הטעם, אך אמר שלמדתי את ההלכה הבנתי שהטעם הוא בשביל שלטקיך הוא ספק ברכה אחרונה. ובודאי שגם החיי״א לא בקש טעם להמנהג כלי ללמוד ממנו למעשה שהרי כתב שיר״ש יזהר, והבאתי גם מהטו״ז שבכה״ג אין ללמוד מהמנהג אף שהוא מעשים בכל יום, וצ״ל שכתב זה כעין לימוד זכות על המנהג ושא״צ למחות כ״כ בהעושין כן, וע״ל שכתב הרא״ש בתשובה כמובא בטור וב״י מו״מ סימן ס״ז שצווח ככרוכי׳ .על .המנהג שאין עושין פרוזבול שאין להשגיח על המנהג במקום שהוא צעבור על ל״ת, ואטפי׳׳כ הניח להם אח״כ מנהגם יען שמצא להם .איזה טענה אף שלא נראה בעיניו כלל ולא רצה ללון כן, מ״מ יען שיש להם איזה טענה א ל אמר להם עול יעיי״יש בב״י, וכמה ענינים כאילו מצינו בפוסקים, אגל הבר כתבתי שייותר טוב ליישב מנהג העולם שנמשכין אחר המג״א והפרמ״ג עמודי ההוראה ללא כהחיי״א והמ״ב שלחו לגמרי את לברי המג״א, כי אף שיש הרבה אולקין שמסתבר טעמייהו מ״מ אין לעתינו מכרעת כ״כ להגיד לבר ברור נגל המג׳א והפרמ״ג, ואמרו אכז״ל )שבת לף קמ׳׳ה ע״ב) אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך כאחותך תאמר ואם לאו אל תאמר, וזה מועיל שלא לומר ולמחות באמרים העושין כן אבל לטצימו צריך ליזהר שלא לברך על .המחיה על כזית לעקיך מחמת ספק העצום שיש בזה כמו שהארכתי למעלה, אלא לבקש איזה לרך או לברך בהרהור וכלוימה כמ״ש הפוסקים בכל ספק ברכה, גם בסדר ברכת הנהנין שבסידור התניא חישב זה לספק ברכה כמבואר להמעיין בדבריו. ומעתה צריך לביאר בספק כזה אם יש מקום לסמוך על בנ״ר, וכ״ת החליט דקיי״ל אין בנ״ר פוטר מעין ג׳ אבל באמת לאו כללא הוא כמו שאבאר, והנה מקור לבר זה הוא ברא״ש מס׳ ברכות פרק כ״מ )סימן ט׳) בכוסס חטה שכתב שאין לאכלו אלא בתוך הסעודה מחמת שהוא ספק בברכה אחרונה שאם הי׳ מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שנ״ב לתנן על כולם אם אמר שנ״ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אילא ברכה שנתקנה, והובא זה גם בטור סימן ר״ח, וכתב שם בכה״ג בהגה׳׳ט שהכונה הוא ליש ליזהר לכתחלה שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה אבל אם אכלן שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ״ר, ומטעם זה הוסיף עול בכה״ג סימן ר״י בהגה״ט לב 0 מ שאכל לבר שמסופק בברכה אחרונה אם צריך מעין ג׳ או בנ״ר יברך בנ׳׳ר לשייכא אכל מילי יעיי״ש. ובשו״ת גו״ר כלל א' סימן ט״ו כתב לצלעת הרא״ש שאין לברך בנ״ר על מעין ג׳ נראה לאף ליעבל א ל יברך להוי ספק ברכה לבטלה ושב ואל תעשה עדיף, אך אעפי׳׳כ מסיק אח׳׳כ להלכה לבליעבל יברך בנ׳ד בספק מעין ג׳ יען שנראה לו מדברי הרי״ף לבנ״ר פוטרת מעין ג׳ וכלאי הוא הרי״ף לסמוך עליו בשעת הדחק, וסיים שהלכה בזה כהכה״ג אך לא מטעמי׳. וגדולה מזו כתב הלבוש סוף סימן ריס בהא ללא יכלול על הספק שום תוספות בברכה למעין ג׳ אעפ״י שאינו מוסיף שם ומלכות כגון אם אכל פרי /ואינו יולע אם הוא מז׳ המינים לא ישתה יין ויכלול גו על העץ וטוב יותר לברך בנ׳׳ר, ונראה מזה לעת הלבוש לאף אם יש לו  עצה לכלול ברכת על העץ בלא שם ומלכות מ״מ טוב יושר לברך בנ׳׳ר בשם ומלכות על כספק להוי ברכה כוללת ופוטר מעין ג׳, אמנם הטו״ז ומג״א חלקו על הלבוש וסברו לבליעבל מותר לכלול טל הספק כיון שהוא בלא שם ומלכות ואין בו חשש ברכה לבטלה ואינו אלא זהירות לכתחלה ובנ״ר אין לברך על הספק כיון שיש בו חשש ברכה לב"טלה יעיי״ש ולו״ק. שאלות ותשובות או ״ ח סי טויג  פ א ו ס מ ג ״ א סימן ר״ב ס״ק כ״ו במי שריית צמוקים והאנים שיש ספק ׳מחמת פלוגתת הרשב״א והרא״ש אם :לברך אתריו בנ״ר או מעין ג׳ הביא שם מ״ש הכה״ג ;לברך בנ״ר על הספק וסיים בצ״ע, וכתב שם המאה״ש זי׳לכן.סיים בצ״ע יען שהוא ספק ברכה לבעלה, ובלבושי שרד,כתב הטעם .שסיים בצ״ע דשמא ברכת מעין נ׳ הוי דאורייתא והוי ספק דאורייתא, וזה חידוש למה .הוצרך לומר טעם גד מ״ש בשו״ע סוך סימן ר״ט דברכת מעין ג׳ הוא דרבנן כיון שהמג׳׳א בעצמו כתב "נסוף סימן.ר״ח שאין לברך כלל על הספק מחמת משש ברכה לבטלה, והפרמ״ג שם בתמלה רצה לומר ג״כ הטעם ידי״ל מעין ג׳ הוי דאורייתא וספק תורה לחוימרא, אח״כ כתב דבמנ״א סימן ר״ח משמע דלא יברך כלל על הספק. עכ״פ חזינן מזה שאין המג״א חולק בהחלט על הכה״ג במה שפסק ׳לברך בנ״ר בספק מעין ג׳ כי סיים בצ״ע,. ונמצא שמסתפק בדבר. והא"ר בסוף סימן ר״ח ס״ק כ״ז חולק על הלבוש ועל הכה״ג שכתבו לברך בנ״ר מספק והקשה כמה קושיות ולבסוף כתב ליישב דברי הלבוש דמ״ש .וטוב יותר לברך בנ״ר ר״ל שיאכל דבר שברכתו בנ״ר אבל כשאין לו לאכול אותו דבר לא כתב הלבוש שיברך בנ״ר. והנה פשטות דברי הלבוש נראה כמו שהבין המג״א ׳מדבריו שיברך בנ״ר על הספק כי לא הזכיר פלל מאכילה עוד מאותו המין, אבל עכ״פ ממה דמסיק הא׳׳ר שיאכל דבר שברכתו בנ׳ד, מזה נראה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה שפיר אפשר לכוין בברכת בנ״ר לפטור ספק ברכת מעין ג׳, ולכן בחר יותר לאכול דבר שברכתו בנ׳ד, ואף שבתחילה בין הקושיות כתב ג׳ מאי חזית ידברכת בנ״ר עדיף טפי מברכת מעין ג׳, מ״מ נראה דעיקר קושייתו הוא מחמת חשש ברכה לבטלה ולכן צירף נם זה לסניף שאין עדיפות לבנ׳׳ר, כמ״ש הב״ח בחו״מ סימן פ״ד סק״ז על תשובת הרא״ש שם שכיון..שיש,לו יסוד לדבריו הוסיף עוד בטעמא שבמקו׳׳א אינו סובר כן להלכה, שכן דרך התשובות לצרף טעמים רבים אע״ג " דלאו כלהו. כהלכתא נינהו, והביא כן מתשובת הרא״ש בכמה מקומות, וכמו כן נראה דעת הא״ר בזה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה לא אמר כן, וכן נראה מדברי הא״ר בריש סימן ר״ח סק״ה .בכוסם חטה שהביא מ״ש הכה״ג שאם אכלו שלא בתוך 'הסעודה שיברך בנ״ר, וכתב עליו ואף דבסוף ה אכתוב שאין דבריו נראין מ״מ בזה נראה לקבוע הלכה כמותו כיון דלהרבה פוסקים אין ספק כלל דמברך בנ״ר, ונראה מזה דבמקום שייש הרבה פוסקים ׳לברך בנ״ר אף שיש, לחוש, ׳לדעת האומר שלא לברך צירף דעת הכה״ג לקבוע הלכה כמותו. . יא והנה במ״ש הכה״ג שאם אכל חצי כזית׳ מד המינים .וחצי כזית אמר מצטרפין לשיעורא לברך עליו בנ׳׳ר, דין זה הביאו להלכה נם המנ״א ריש סימן ר״י והא׳׳ר סוף סימן ר״י, והוסיפו עוד דאפילו פת ודבר אחר מצטרפין לשיעורא לברך בנ״ר, וכל הפוסקים אחריהם מביאים זה לפסק.הלכה ולא נמצא שום חולק בדבר, ועיין במחה״ש ריש סימן ר״י שהביא טעם הדבר כיון שמצד הדין נם על ד המינים הו״ל לברך בנ״ר אלא בשביל חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת, וכיון דאין בו כשיעור וא״א לברך ברכה המיוחדת עכ״פ לא גרע משאר אוכלין שאינם מד המינים ומצטרף לברך אחריו בנ״ר, ונם יש דיעות בפוסקים דאפילו אכל מצי שיעור מד המינים בלבד מברך על אותו מצי זית בנ״ר, ונהי דלא קיי״ל הכי מ״מ כה״נ דאיכא שיעור בצירוף בודאי מברך בנ״ר לכו״ע עכ״ל יעיי״ש, ועכ״פ מוכרח מזה דיבריכת בנ״ר כולל נם כן ה׳ המינים, דאל״ה לא היה אפשרות לצרף ה׳ המינים לשיעורא לברך אחריו בנ״ר כיון דקיי״ל דאין מבריכין על פחות מכשיעור, וע״כ צ״ל כמו שכתבתי דמ״ש שם הא״ר בין הקושיות מאי חזית דבנ׳" עדיף מברכת מעין נ׳ אינו סובר כן להלכה כיון שהוא בעצמו פסק בסימן ר״י דה׳ המינים מצטרפין לברכת בנ״ר אף שבודאי אין המין האחר מצטרף לברך אמריו ברכת מעין נ׳, ולא כתבו שאין ברכת בנ׳׳ר פוטר ברכת מעין נ׳ אלא היכא שיש חשש ברכה לבטלה ובכאן לא יחשו לחשש ברכה לבעלה כיון שיש דיעות שמברכין גם על פחות מכשיעור אף דילא קיי״ל הכי מ״מ חזי ,לאיצטרופי לפוטרו בברכת בנ׳׳ר. גם מימ״ש המהר״ם באנעט בביאור מרדכי שהבאתי ' למעלה מ״ש לתרץ דברי השו׳׳ע בסימן ר״ח סעיף ט׳ באם לא אכל מהתערובות מה׳ המינים כזית 3 כא״פ שמברך בתחילה המוציא ולבסוף מעין ג׳ ואם בשלו מברך בתחלה במ״מ ולבסוף בנ״ר, כיון דבפת שמברך המוציא הוי ברהמ״ז דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא לכן יברך עכ״פ מעין ג׳ דיש. דיעות שיוצאין בו מה׳׳ת למ״ד חילוק ברכות אינו מה״ת, אבל היכא שמברך במ״מ הוי ברכה שלאחריו מעין נ׳ דרבנן, וספק דרבנן להקל לכן לא יברך אלא בנ״ר, ומבואר בזה שסובר דבנ׳׳ר מברכין על מה שהוא ספק מעין נ׳.
שוב ראיתי בשו"ת שמש צדקה סימן ב' שהביא מהכרח שושן שהקשה על המג"א במ"ש דבסעיף ב' מיירי אפילו בדליכא כזית בכא"פ דמי גילה לו זה, והשמש צדקה תירץ דמדסתם סתומי משמע שאף בהכי מיירי דאי הוה מחלק בכך דרך הפוסקים לפרש דבריהם, ובמשנה ברורה (ס"ק מ"ר) החליט לגמרי נגד דעת המג"א ופסק דגם בהך דינא דסעיף ב' בעירב עם שאר מינים צריך ש'אכל כזית בכא 'פ ואי לא"ה אינו מברך אלא בנ"ר ולא הביא כלל דעת המג"א אף לעשות ספק בזה, וכתב בביאור הלכה הטעם שלא הניא דברי המג"א בשביל שרבים תמהו עליו בזה, וכתב שם בשער הציון אות מ"ת דהא דלא ביאר המחבר בסעיף ב' דמיירי רק בדאית בי' כזית בכא"פ בשביל שסמך עצמו על מ"ש בסעיף ט', וגם זה אמת דהרבה פטמים דרך השו"ע לקצר באיזה פרט יען שסומך עצמו על מ"ש בסעיפים שלאחריו, וכן דרך שאר פוסקים כמו שאמרו דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, אבל לפענ"ד שכאן אין צריכים לזה כי גם ממקומו הוא מוכרע במה שביאר הרבותא מה שהוא הרוב כמ"ש לעיל. ('''המחצית''' השקל הביא דברי הל"ח שאין לחלק בין תערובת קמח לתערובת שאר דברים אלא שהכריח דברי המג"א מדברי הרא"ש שכתב אפילו רובו ממין אחר וכו', והם דברי הש"ס, והוא וין המוזכר בסעיף ב', ואעפי"כ סיים אבל לא ידעתי סברא לחלק בין קמת לשאר דבר, הנה כתב שאין שום סברא לחילוקו של המג"א אלא שיש לו הכרח מדברי הרא"ש והשו"ע בסעיף ב', ולא אוכל להבין שלענ"ד ברור שאין שום ראי' מדבריהם, אדרבא מוכיח מתוכם דלא מיירי כלל בנתמעט כ"כ עד שאין בו כזית בכא"פ כאשר ביארתי למעלה.


גם הפרמ״ג כתב כן, ולכאורה הוא חידוש שלא העיר ממ״ש המג״א שאין לברך בנ״ר על הספק, אך יש לסלק דכמג״א וכא״ר סובבים טל דברי הלבוש וככ״ג דמיילי באכל מאכיל שיש בו ספק אם צריך לברך אחריו מעין ג׳ או מ׳ 7 דנמצא שהוא ספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בנ״ר והוי ספק ברכה לבטלה, אבל בל׳ד שאכל כזית מהתמרובות שיש בו מה׳ המינים והרוב הוא ממינים אחרים א״כ בודאי אכל גם ממינים שצליכין בנ״ר, אלא שאם מברך על ה׳ המינים נפטרו המינים האחרים מטעם עיקר פוטר את הטפל, אבל כשהוא ספק ברכה וא״א לו לברך על ה׳ המינים מחמת ספק שוב נשארו המינים האחרים בלא ברכה, כי לא אמרו שהטפל נפטר מן הברכה אלא כשמברך על העיקר פוטרו אבל לא כשאינו מברך על מעיקר והוי עליו עכ״פ חיוב ברכת בנ׳׳ר על הטפל, ואף אם אין בו כשיעור כבר פסקו גם המג״א זהא״ר שמצטרפין ה׳ המינים להשלים השיעור כיון שיש דעות שבנ״ר אין צריך שיעור עכ״פ חזי לאיצטרופי להשלים השיעור לבנ״ר כמו שהבאתי מהכה״ג והמחה״ש, וא״כ לא ׳דמי כלל להיכא שאכל מין א׳ דהוי הספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בנ״ר, ויכול להיות שהמהרמ״ב והפרמ״ג סברי דבכה״ג אפשר גם סמג״א והא״ר מודי 'להלבוש והכה״ג שמברך בנ״ר על הספק. נ מ צ א מכ״ז לדינא דבדיעבד אם אכל שלא בתוך הסעודה דבר שיש בו ספק אם צריך ברכת מעין ג׳ או בנ׳׳ר, דעת הכה״ג והגו״ר והלבוש לברך בנ״ר שהוא ברכה כוללת אף למה שצריך מעין ג׳ למ״ד שהוא דרבנן, והמג״א והא״ר דעתם שלא לברך כלל מחשש ברכה לבטלה, ובספר כף החיים סימן ר״ב ס״ק ע״ט הכריע כדעת הכה״ג והגו״ר שאין חשש ברכה לבטלה בברכת בנ״ר כיון שהוא ברכה כוללת, ובאכל כזית מתערובות שיש בו ספק כגון לעקיך וכדומה אפשר שגם המג׳׳א והא׳׳ר מודי להכה״ג וסייעתו דמברך בנ׳׳ר, וכן נראה דעת המהרמ״ב והפרמ״ג, וכ״ז הוא כשלא אכל מין אחר שיש בו ודאי חיוב לבנ״ר, אבל אם אכל מין אחר שצריך לברך בנ״ר גם בלא׳׳ה כו״ע מודי דמיפטר בהכי, כי המג׳׳א והא׳׳ר כתבו הטעם שלא לברך בנ״ר ׳מחשש ברכה לבטלה ובזה אין חשש ברכה לבעלה, וכמו שמסיק גם הא׳ 7 בדעת הלבוש שמוטב לאכול דבר שברכתו בנ״ר מלכלול בריכת מעין ג׳ על הספק אף שאינו מוסיף שום הזכרת שם ומלכות, ומכש״כ שלא לברך על הימחי׳ בשם ומלכות על הספק היכא שאכל כזית דגים שצריך לברך בנ׳ 7 בלא׳׳ה ומיפטר בהכי וז׳׳ב. ובעובדא דידן ׳לא על זה בלבד סמכתי, וגופא דעובדא הכי הוה, שדרכי להיות נזהר שלא לאכול מהלעקיך אלא. מעט באופן שהוא ברור שאין בו כזית, ובביתי .כשאני רוצה לאכול כזית מפת הבאה בכיסנין לברך על המחיה נותנין לי ממין אחר שהוא כלו קמח עם מי פירות שלא אצטרך .לאכול הרבה ממיני מתיקה, ואך הפעם שהייתי ערוד בשיחה עם כ״ת נ״י שכחתי ואכלתי מעט יותר והי׳ לי ספק אם הי׳ כזית, עוד הי׳ לי ספק יען שלא אכלתי בפ׳׳א אלא הי׳ הרבה הפסקות בשיחה לא ידעתי אס לא הי׳ השהי׳ יותר מכא׳׳פ, והי׳ ס׳׳ס שלא לברך ספק לא כי׳ כזית וספק שהי׳ יותר מכא׳׳פ, ולרוומא דמילתא חשבתי עוד שאף אלו הי׳ כזית מיפער בבנ״ר שאני מגרך על הדגים כי בהדגים כיה ודאי כזית, וכאשר שאלני כ׳׳ת נ״י מדוע איני מברך על המחיה השבתי לו בקצרה שלא הי׳ כזית ואת״ל כי׳ כזית אני סומך על הבנ״ר שאני מברך על הדגים, מובן שלא הי׳ אז הזמן גרמא לבאר באריכות. וכאשר כתב אלי שמתפלא עלי וביקש אותי לבאר לו הדברים, ׳לזה כתבתי לו הענין אף שקשה לפני מאד הכתיבה מחמת העירדות העצומות שעלי עד אין לשער, עכ״ז ׳מלאתי רצונו, ולפענ״ד במה שכתבתי פה נתבארו הדברים היטב.
{{יישור מרכזי|ב}}
והנני ידידו דושת׳׳ה באה׳׳ר ובלונ״ח.
 
הק׳ יואל טייטלבוים
'''מ"ש''' שלא אמר בסעיף ט' לברך בנ"ר אלא בבישול, כפי הוראה כיון בזה שאין לומר בנ"ר על לעקיך יען שהוא אפוי ולא מבושל, לא כיון יפה בזה, שאין הכוונה שם בשו"ע לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם דמיירי בתערובות קמח בקמח, שבאפוי מברך עליו בתחלה המוציא כמו פת גמור לכן צריך לברך לבסוף עכ"פ על המחיה, ובמבושל יען שאינו מברך בתחלה אלא במ"מ כמו פת הבאה בכיסנין לכן אינו מברך לבסוף אלא בנ"ר, אבל בעירב בדבש או שאר מינים שהוא פת הבאה בכיסנין ואינו מברך בתחלה אלא במ' אפילו באפוי, שוב אין נ"מ בין אפוי למבושל, ח'2פ ומבואר בכל האחרונים כאשר אבאר, דהנה המג"
 
נתקשה למה אם בשלו מברך אחריו בנ"ר דלא מצינו רק באורז וסיים בצ"ע, והגר"א ז"ל שם הקבה אדרבא גם ארישא באפוי שמברך בתחלה המוציא אין לברך אחריו אלא בנ"ר, וכתב דמ"ש שם בשו"ע על המחיה הוא ט"ס וצ"ל בנ"ר וכמ"ש בסיפא אם בשלו וכו' דמאי שנא וכן עיקר דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכא"פ יעיי"ש. ובא"ר אות י"ג כתב לתרץ דברי השו"ע שהטעם הוא דנחתינן חו דרגא דבפת ראוי לברך בהמ"ז מברך מעין ג' והכא שמברך במ"מ מברך אחריו בנ'ר, ולפענ"ד גם המג"א נחית לחילוק זה כי לא הקשה מאי שנא בין אפוי למבושל אלא שלא הונח לו לחדש בזה ברכת בנ"ר שלא מצינו רק באורז אבל מה שמחלק בשו"ע בין אפוי למבושל צ"ל כמ"ש הא"ר. ועיין פרמ"ג שם בסימן ר"ח א"א ס"ק ט"ו שכתב על דברי השו"ע שצ"ע טובא אם לא דנחתינן חד דרגא כמ"ש הא"ר, אמנם לבסוף כתב שם הפרמ"ג באותו הס"ק סברא אחרת דבלים בי' כזית בכא"פ הוא ספק ברכה ולכן בפת שהספק הוא אם לברך בהמ"ז הוי ספק דאורייתא וצריך לברך עכ"פ מעין ג' די"ל דיוצאין בו מה"ת במקום בהמ"ז למ"ד מנין ברכות '''לא''' הוי ד"ת, משא"כ בבישלו דהספק הוא אם לברך על המחיה הוי רק ספק דרבנן לכן אין לברך אלא בנ"ר, ובראש יוסף ברכות (דף ל"ז ע"ב) האריך יותר בסברא זו. והמהר"ם באנעט בביאורו על המרדכי שס פרק כ'[ מ כתב רק טעם זה לחלק בין אפוי שיא ספק בבהמ"ז שהוא דאורייתא ומבושל הוי ספק בעל המחיה שהוא דרבנן יעיי"ש, ולא הביא כלל דברי הא"ר ושאר פוסקים ושארי האחרונים ז"ל הביאו דברי הא"ר שכתב סתם דנחתינן חד דרגא, וכתב בספר כף החיים סימן ר"ח אות נ"ד דלפי מ"ש האחרונים הטעם דנחתינן חד דרגא לפי"ז גם בפת הבאה בכיסנין דינו כמבושל דכיון דמברך במ"מ נחתינן חד דרגא ומברך אחריו בנ"ר יעיי"ש ובאמת דזה כולי עלמא מודים שאין מקום לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם שיש חילוק בברכות לא בפת הבאה בכיסנין כאשר יתבאר עוד להלן.
 
{{יישור מרכזי|ג}}
 
'''והנה''' בבוא י ר הגר"א כתב על הך דינא שבשו"ע דבבשלו מברך אחריו בנ"ר, ועיין רש"י מ"א ע"ב ד"ה פת הבאה וכו' ומתוך וכו' ועיין תוס' שם ד"ה אלא שחולקים ע"ז וכ' ול"נ וכו' אבל הר"י שם אעפ"י שגם הוא פי, כפירוש התוספית לא מאמת קושיא זו ומשמע שבדינא לא כליג עליו עכ"ל, ונמצא לפי דבריו שדין זה הוא פלוגתת רש"י ותוס' ולכן צריך לדחוק '''שהר"י''' '''אף''' שגם הוא מפרש כפי' התוספות מ"מ לדינא סובר כרש"י כי הך דינא שבשו"ע הוא מדברי הר"י שהובא באבודרהם. '''ולפענ"ד''' קשה לי טובא על דבריו, כי צא נמצא כלל ברש"י ז"ל דמיירי בדלית בי' כזית בכא"פ אלא סובב על הגמרא שאמרו סתם פת הבאה בכיסנין, ובודאי שסתם פת הבאה בכיסנין מיירי גם בדאית בי' כזית בכא"פ כמו שהאריכו הפוסקים מה נקרא פת הבאה בכיסנין, ומ"ש רש"' ז"ל שמאכלם מועט זהו כמ"ש רשיז"ל גפ למעלה ואוכלין ממנו מעט פי זהו הטעם של פת הבאה בכיסנין שאין לו דין פת גמור מחמת שאין הדרך לקבוע סעודה עליו אלא אוכלין ממנו מעט לא בדרך שביעה וקביעת העודם, וכונת דברי רש"י ז"ל מבואר בהדיא בש"ג על הא דמסיק הרי"ף בסוף שמעתתא דעל פת הבאה בכיסנין מברך בתחילה במ"מ רלבסוף ולא כלום וכתב שס בשה"ג דכל לבסוף ולא כלום הוא בנ"ר והכי ס"ל לרש"י ז"ל נמי דמברך אחריהם בנ"ר אמנם פליגי עלייהו המיימוני והתוספות יעיי"ש, והרי לך בהדיא שביאר כוונת רש"י ז"ל שסובר כדעת הרי"ף דעל כל פת הבאה בכיסנין מברך אחריו בנ"ר ומובא נם בב"י סימן קס"ח שכן הוא שיטת הרי"ף.  
 
'''וכן''' נראה מדברי התוספות והרא"ש דמיירי שם בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכא"פ, שהרי הקשו התוספות על פירש"י ז"ל מדאמרינן לעיל בגמרא כל שיש בו מחמשת המינים מברך אחריו ברכה מעין ג', וכתב ע"ז הפנ"י ויש לתמוה דלא מצינו לעיל האי לישנא כלל אלא הכי איתא רב ושמואל אמרי כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ"מ ולא נזכר כלל מברכה שלאחריו יעיי"ש שנדחק, אמנם בתוס' הרא"ש מבואר יותר הקושיא שכתב דקיי"ל דמברך אחריו מעין ג' מדאמרינן כל שיש בו מה' המינים מברכין בתחלה במ"מ ממי,לא וה"ה לענין ברכה אחרונה הוא כן שמברכין מעין ג' דחד דינא אית להו, וא"כ י"ל גם בכוונת התוספות בדרך זה, וכעין זה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ברכות כלבה י"א דכל שמברכין בתחלה במ"מ מברכין לאחריו ברכה מעין ג' חון מן האורז, אבל כבר ביאר המג"א בס"ק ט"ו דכלל זה ליתא אלא בדאית בי' כזית בכא"פ אבל באין בו כזית בכא"פ א"א ללמוד לאחריו מלפניו דברכת לאחריו צריכה שיעורא דכזית בכא"פ ובברכת לפניו סגי בכל שהוא, וא"כ הרא"ש ז"ל שביאר בהדיא קושייתו על רש"י ז"ל שיש ללמוד ברכה אחרונה מברכה ראשונה, על כרחך דסובר דמיירי בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכא"פ שאז שפיר יש הברת ללמדו מברכה ראשונה כיון שאכל
 
שיעור מה' המינים, אבל כשאין בו שיעור א"א ללמדו כלל מברכה ראשונה דסגי אם עכ"פ אכל כ"ש מה' המינים אבל ברכה אחרונה צריך שיעור, וכבר כתבתי שנ' גם כוונת התוס' כדברי הרא"ש ז"ל כי הביאו מגמ' מה שלא נזכר בדבריהם כלל וא"כ מוכרח גם מדבריהם כנ"ל.
 
עוף נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל במה שהקבה עוד על פירש"י ז"ל דהאיך מצי לומר שלא יברך עלי' ברכה אחת מעין ג' כיון דאי הוה קבע סעודתא עלי' הוה מברך המוציא וג' ברכות כדמוכח לקמן יעיי"ש, וזה ודאי שג' ברכות אין מברכין אלא בדאיכא כזית בכא"פ כמבואר בשו"ע כאן שע"ז אין שום חולק, וא"כ מבואר דגם בהך שקלא וטרי' דפליגי על רש"י ז"ל מיירי בדאיכא כזית בכא"פ. ומל' הרא"ש ז"ל כאן נראה כסברת הא"ר דלא נחתינן אלא חד דרגא לא תרי דרגי, דהיינו מג' ברכות למעין ג' או מברכת מעין נ' לבנ"ר אבל '''לא''' תרי דרגי מג' ברכות צבנ"ר.
 
'''ועכ"פ''' נראה מזה דהך דינא שכתב כאן בשו"ע לברך בנ"ר על פת הבאה בכיסנין אם אינו אוכל כזית בכא"פ מה' המינים, אינו תולה בפלוגתת רש"י ותוספות כמ"ש הגר"א ז"ל, אלא אדרבא נראה דכו"ע מודי בזה, שהתוספות והרא"ש לא פליגי על רש"י אנא במה שסובר כשיטת הרי"ף דעל סתם פת הבאה בכיסנין אף אם אוכל כזית בכא"פ מברך בנ"ר, וא"כ אין להרחיק הפלוגתא יותר לומר דחולקין '''אף''' אם אין שיעורא מה' המינים שלא דמי כלל לברכה ראשונה, וכבר כתב הח"צ ז"ל בסימן קל"ד שזה א' מעיקרי ויסודי התלמוד למעט בפלוגתא עדיף, ובספר דרכי שלום (כללי הש"ס אות ל' סימן רנ"ז) כתב שזהו כונת הר"ן ביומא פרק יוה"כ שכתב בשיעורא דכותבת דהוי פחות מכביצה דאף על גב דלא מתפרש בגמרא מסתבר דכיון דחד מ"ד ס"ל יותר מכביצה לא מפלגינן מיני' מאן דפליג עלי' אלא פחות שבשיעורים יעיי"ש ונראה ג"כ הטעם שלא להרחיק העלוגחא.
 
ונראה דאף לשיטת ר"ת דסובר טעכ"ע דאורייתא אף ללקות עליו בכל האיסורין דנהפך כולו לאיסור אפילו אין בו כזית בכא"פ כלל, מ"ת אין ראי' דסובר כן אף לענין ברכה, שהרי כשיש בו כזית בכא"פ ואוכל כל הפרם כ"ע מודי שהוא דאורייתא ללקות עליו '''אף''' אם רובו ממין היתר, ואעפי"כ לענין ברכה מצינו בשאר מינים שאינם מה' מינים הולכין בתערובות אחר רובו כמבואר בסימן ר"ב סעיף '''א'''', ואין חיצק אף אם יש
 
בהמיעוט הרבה יותר מכבא"פ מ"מ כל שהוא מיעוט אין מברכין עליו ואין חוששין לטעמא ושיעורא בכא"פ ואין מברכין אלא על הרוב, וכבר ביאר זה העו'ז ריש סימן ר"ב בשביל דלענין ברכה קיי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, וצ"ל דאף דסוברין טעכ"ע דאורייתא מ"מ אינו אלא כעיקר בכף הדמיון לא עיקר ממש כידוע כלל זה בכל כף הדמיון בכמה מקומות בש"ס ועיין תשובת ח"צ סימן ע"ז, ובכל האיסורין שבכל התורה כולה לא נפטרו אם הם טפלים לדבר אחר ואין נ"מ בהם כלל אם הוא עיקר או טפל לכן סגי בטעכ"ע, אבל לענין ברכה דצריך להיות עיקר ממש והטפל נפטר לגמרי בברכת העיקר אינו מועיל הטעם לברך עליו ואפילו אית בי' כזית בכא"פ אינו מברך אלא על הרוב, יעיין פמ"ג שם על הטו"ז סימן ר"ב סק"א שהביא על זה גם מסימן ר"ח העיף ט' בקמח מה' מינים שנתערב עם קמח אחר ואין כזית בכא"פ אינו מברך בהמ"ז אף שניכר ונרגש טעם הדגן ובהמ"ז דאורייתא מ"מ לענין ברכה כ"ש עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה יעיי"ש.
 
ונראה דאף שאמרו (ברכות דף ל"י ע"ב) כל שיש בו מחמשת המינים מברך עליו במ"מ, דצ"ל בזה דה' המינים נחשבים לעולם לעיקר אף אם המה המיעוט, מ"מ לא מצינו זה אלא בבבה ראשונה דסגי בכ"ש וזה יש בו ממשו ועיקרו ממש, אבל בברכה אחרונה דצריך שיעורא א"כ אם אין בו כזית בכא 'ת אין בו שיעורא מעיקרו אלא מטעמו והוי טפל לגבי עיקר אפילו אם הוא מה' המינים, ובפרט לפי מה שנתבאר שדעת רש"י והרי"ף לברך בנ"ר על כל פת הבאה בכיסנין אף שסתם פת הבאה בכיסנין יש בו רוב קמח מה' המינים אין לומר שהחולקים עליהם חולקין אף בכה"ג שאין בקמח כזית בכא"פ.
 
ואף דכמה מגדולי האחרונים כתבו שדין זה תלוי בפל1גתת הר"ת והרא"ש והרשב"א בדין טעם כעיקר זה י"ל דלדעת הרשב"א והראב"ד שסברי דבכה"ת כולה לא אמרינן דנהפך כולו ע"י עעכ"ע אלא כשיש בו שיעורא בכא"פ בודאי מוכרח דכן הוא לענין ברכה דצריך שיעורא בכא ט וא"א לומר בענין אחר, חבל לדעת ר"ת דבכה"ת כולה נהפך הכל ע"י מעש"ט אפשר לומר דסובר
 
כן גם לענין ברכה אבל בודאי דאינו מוכרח לומר כן דשפיר אפשר לומר דכו"ע מודי דבברכה אחרונה לא סגי בטעמו כאשר ביארתי לעיל בדברים של טעם, ולפענ"ד כן הוא העיקר כמו שבתבתי.
 
 
והגר"א ז"ל דעתו ברורה לברך בורא נפשות רבות כשאין בו כזית בכא"פ אפילו בפת שמברכין עליו המוציא כאשר בשביל זה הגי' בשו"ע וכ' שהוא ט"ס, אבל קשה להבין מה ראה על ככה לשבש כל הספרים, שלשון זה הוא מאבודרהם בשם ר"י והובא בב"י ובשו"ע ובל"ח וכל הפוסקים אחריהם, ולפי דבריו ז"ל צריך לשבש הכל, ואם בשביל הקושיא שהקשה דמאי שנא מסיפא הלא כיון שהוא בעצמו מביא הצקור להך דינא דסיפא דאם בשלו מדברי רש"י ז"ל בפת הבאה בכיסנין, א"כ שפיר י"ל דאך בפת הבאה בכיסנין הוין כן, אבל ברישא שיש לו חשיבות פת שמברכין עליו המוציא ואין לו דין פת הבאה בכיסנין מברך עכ"פ על המחיה, ואולי מסברא לא ניחא לי' לחלק בברכה אחרונה שצריך שיעורא וסובר שאין דין זה תלוי כלל בחשיבות פת.
 
'''ולפי''' מה שביארתי מדברי הראשונים ז"ל שכוונת רש"י ז"ל הוא רק בשביל שהוא פת הבאה בכיסנין כסתימת לשון הגמרא, ודין זה בבד"ו ושו"ע לברך בבשלו בנ"ר הוא ג"כ בשביל שיש לו דין פת הבאה בכיסנין שאף החולקים על רש"י ז"ל מודים בכה"ג, מתורצין היטב דברי הר"י והשו"ע ואין צורך לשבש כלל כי החילוק מבואר בין פת גמור לפת הבאה בכיסנין, ובפת גמור אעפ"י שאין בו השיעור מ"מ מחמת חשיבות הפת שמברכין עליו המוציא צריך לברך אחריו על המחיה עכ"פ, או כמ"ש הא"ר ושאר אחרונים דנחתינן חד דרגא ולא תרי דרגי, וכבר הבאתי סמוכין לדברי הא"ר מדברי תוס' הא"ש שכתב כעין סברא זו.
 
ולפענ"ד הוא מוכרח גם בלשון הר"י שברד"א המובא בב"י שכתב וז"ל דוקא כשיש באותו קמח מה' המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכא"פ אבל אפ אין בו זה השיעור מה' המינים אינו מברך לבסוף ג' ברכות אלא בתחלה מברך המוציא וכו' ולבסוף מעין ג' וה"ה כשבשלוהו בקדירה שמברך בתחילה במ"מ אבל לבסוף מברך בנ"ר. ותמי' הלשון לכאורה מ"ש בסיפא וה"ה, הלא אין דין הסיפא דמי כלל לרישא לא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה, אבל לפי הטעם דנחתינן חד דרגא י"ל שכונתו דבזה דמי רישא לסיפא שכמו שברישא נחתינן חד דרגא כ"ב בסיפא נחתינן חד דרגא, ובשו"ע השמיט לשון וה"ה שאין נ"מ בזה לדינא אלא לביאור הטעם ואין דרכו בשו"ע לבאר הטעמים אלא לכתוב הדינים בקיצור.
 
'''ועכ"פ''' זה ודאי שאינו כמו שעלה על דעת כ"ת נ"י שכונת השו"ע הוא דוקא בבישול לא בפת הבא בכיסנין שהוא אפוי, שהרי גם הגר"א ז"ל כתב מקור הדין מרש"י ז"ל דמיירי מפת הבאה בכיסנין, וא"ק אדרבה כל דין זה נצמח מפת הבאה בכיסנין, ולדעת הגר"א אף בפת גמור הדין כן, ועכ"פ בפת הבאה בכיסנין בודאי אין נ"מ בין אפוי נמבושל.
 
{{יישור מרכזי|ד}}
 
עוד יש להסתפק בלשון השו"ע סעיף ט', שברישא כתב ודוקא שיש בו כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכא"פ, בלשון זה מבואר דלא סגי תם אוכל כזית מהתערובות אף אם יש באותו התערובות כזית דגן בכא"פ אלא צריך שיאכל כ"כ שיהי' באכילתו כזית דגן בכא"פ, וממה שסיים אם אין בו זה השיעור ולא כתב אם לא אכל זה השיעור משמע דהקפידא הוא רק אם יש בהתערובות זה השיעור כשיטת ר"ח והרא"ש שאם יש בהתערובות כזית בכא"פ נהפך כולו וסגי בכזית מהתערובות, וזה לכאורה סתירה בלשון מרישא לסיפא.
 
ובתשובת בית אפרים (חא י"ת סימן י"ג) נועה שדעת השו"ע שא"צ אלא שיהי' כזית בכא"פ בתוך התערובות, וכן הוא בשו"ת גו"ר (כלל ח' סימן כ"ד), ולא הבנתי האיך מפרשים לפי"ז הלשון שברישא שמבואר שיאכל ממנו כזית דגן בכא"פ, ובשו"ת שמש צדקה סי' ב' הביא חולקין על הגו"ר בזה, והפרמ"ג בפתיחה כוללת להלכות פסח בחלק שני פ"א אות י"ח התעורר בזה וכתב דלפי מה דמשמע מרישא דצריך שיאכל כזית דגן קשה מ"ש בסיפא אפ אין בו זה השיעור, דרבותא הול"ל אף שיש בו זה השיעור כל שלא אכל כזית דגן, וכ"ת דאשמעינן אעפ"י שאכל כזית דגן כל ששהה יותר מכא"פ אין מצטרף, זה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכא"פ ושוהה יותר, יעיי"ש שנדחק אא"כ וסיים בצ"ע.
 
'''ולפענ"ד''' הנה בשתיית הקאווע שא"א לשחות רביעית ביחד מחמת חומה וע"כ הוא שותה מעט מעט באופן שש1הה יותר מכדי שתיית רביעית או לפעמים יותר מכא"פ יש בזה מחלוקת עצומה בין הפוסקים בשיורי כה"ג סימן ר"ד ובמ"מ'ל הלכת ברכות (פ"ג הי"ב) ובכפ"ת יומא דף פ' ועוד הרבה פוסקים מערכה מול מערכה, והסוברים שצריך לברך כתבו הטעם דכיון שא"א לשתות רביעית בפ"א מחמת החום הוי דרך שתייתו בכך לשחוק יותר וצריך לברך, והוא ע"ד שכתב
 
הטו"ז בסימן ר"י סק"א ביי"ש שצריך לברך ברכה אחרונה אף בפחות מרביעית יען ששותה כדרך העולם שאין דרך העולם לשתות יותר מיי"ש, והרבה חולקים וסוברים שאינו מועיל לשהיית הזנ◖ן מה שהוא דרך העולם '''אף''' שא"א בענין אחר והביאו ראיות לדבריהם יעיי"ש, ובשו"ת שמש לרקע סימן ב' הביא עוד ראי' גם מהך דינא דסימן ר"ח סעיף ט' שאינו מברך בהמ"ז אם אין בו כזית דגן בכא"פ, וכתב המג"א הטעם דכיון דצריך שיאכל כזית בלא שהיה כא"פ והכא שמעורב ע"כ שוהה ביניהם, ואם נימא דמה שא"א בענין אחר הוי דרך אכילתו בכך ואין מזיק כשהי' א"כ גם בזה כיון שע"כ שוהה צריך לברך דהוי דרך אכילתו בכך, אלא ודאי שאין נ"מ בזה.
 
ומעתה לפי"ז שפיר י"ל דבמה שאמר אם אין בו כשיעור הזה אשמעינן רבותא דאם אין בתערובות השיעור אינו מברך בהמ"ז אף אם אכל הרבה עד שאכל כזית דגן כיון דבע"כ הוא שוהם יותר מכא"פ אינו מצטרף כמ"ש המג"א, ולק"מ קושיית הפרמ"ג דזה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכא"פ ושוהה יותר, דאדרבה זה אינו רבותא כ"כ דכיון שיש בו שיעורא בכא"פ ויכול לאכלו הוי כן דרך אכילתו ובודאי דאינו מצטרף אם שוהה יותר, אבל כשאין בו זה השיעור דבע"כ הוא שוהה הוי כן דרך אכילתו והי' מקום לומר דכשאכל כזית דגן אף שנשתהה יותר מכא"פ מאמת ההכרח מצטרף שפיר כאשר באמת כן הוא דעת הרבה פוסקים גדולים ועצומים בשתיית הקאווע, ואשמעינן בזה רבותא גדולה שאינו מועיל אם בע"כ הוא שוהה כמו שביאר המג"א, ומתורץ בזה היטב לשון הר"י והשו"ע שסמכו על מ"ש ברישא שצריך שיאכל כזית דגן בכא"פ ובסיפא אשמעינן רבותא אחרת כמבואר לעיל. והנה אף שיש מהאחרונים ז"ל שהבינו מלשון השו"ע שדעתו דסגי '''אם''' יש בתערובות כזית בכא"פ, אבל המג"א ע"כ לא הבין כן בדעת השו"ע שהרי כתב הטעם בשביל שע"כ שוהה יותר באכולת הכזית דגן כיון שמעורב א"כ ע"כ סובר דלא סגי באכילת כזית מן התערובות. וכן מוכרח בדברי המג"א סימן ר"י שכתב דגם לענין ברכה אם שהה בכא"פ באכילתו '''לא''' מקרי אכילה והביא ראיה מסימן ר"ח העיף ט', ואם נימא דדעת השו"ע הוא להצריך שיהי' בתטרובות כזית דגן בכא"פ ואז סגי '''אם''' אוכל כזית מהתערובות, א"כ אין הטעם כלל בשביל ששוהה באכילתו בכא"פ ואין משם ראיה כלל לדינו של המג"א שבסינ◖ן ר"י, וכן הוא גם בבית אפרים שאין ראי' משם לדינו של המג"א אלא אם נימא דצריך שיאכל כל הכזית דגן בכא"פ. וכן כתב בביאור הגר"א על הא שכתב בשו 'ע כדי שיאכל ר"ל ודוקא שיאכל ג"כ בכא"פ ולדינא גם הבית אפרים אף שהבין מדעת השו"ע דא"צ שיכל כל הכזית דגן בכא"פ מ"מ פסק לדינא להחמיר, כי א"א לומר דסגי שיאכל כזית מן התערובות אלא לדעת הר"ח והרא"ש, אבל לדעת הראב"ד והרמב"ם והרשב"א לא אמרינן דנהפך כולו אף אם יש בו כזית בכא"פ אלא צריך שיאכל פרס שלם, והפר"ח סימן תמ"ב כתב שהיא השיטה המחוורת מכולם והכי נקטינן, יהביא עוד הרבה פסקים שפסקו כן, וצריך ליזהר כדבריהם. גם הפרי נ(גדיס בפתיחה כוללת להלכות פסח חלק שני פ"א כתב דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א יעיי"ש, ובפרט שהמג"א והגר"א שניהם הבינו כן גם בדעת השו"ע )'''מ"ש''' שבבית אפרים המובא בשע"ת אות י"ב מבואר שצריך לברך אחריו מעין ג' אף אם אין בו כדי שיאכל כזית דגן בכא"פ, שם לא מיירי אלא מפת שמברך עליו המוציא כמבואר בכל דבריו, ובזה מבואר גם בשו"ע לברך אחריו מעין ג' וכן כתבו כל הפוסקים זילא הגר"א ז"ל שכתב גם בזה לברך בנ"ר, אבל מפת הבאה בכיסנין שמברך עליו במ"מ כדין בשלו, מזה לא מיירי כלל הבית אפרים והשע"ת. ומ"ש שמה שהביא הבאה"ט ס"ק ג' ממהר"א יצחקי לברך בנ"ר אם צא אכל כזית דגן בכא"פ, זה מיירי כשהוא לדבק, תמה אני האיך עלה על דעתו לומר כן הלא בהדיא מפורש שם שמכשירו ומתקנו לאכילה ואין דינו כמו לדבק, ואלו היה רק לדבק לא הי' מועיל אף אם יש בו יותר מכבא"פ, והב"ח כתב שאם הוא לדבק אף אם רובו מחמשת המינים אינו מברך עליו במ"מ, והטו"ז בסימן ר"ח ס"ק ד' מצדד בלעקיך שרובו קמח שסובר שהוא לדבק אלא מצדד בשביל שהוא הרוב, והא"ר ושאר פוסקים חולקין עליו שלעקיך אינו לדבק ומה שהוא לדבק אינו מועיל אף אם הוא רוב, ומכש"כ כשהוא מיעוט אלא שהוא יותר מכבא"פ כל שהוא לדבק אינו כלים לכל הדיעות, אבל הדבר ברור שהמהר"א יצחקי שכ' לברך מעין ג' כשאכל כבא"פ הוא בשביל שסובר שם שמתקנו לאכילה ואין בו דין לדבק, ומ"ש לברך בנ"ר כשלא אכל בכא"פ הוא בשביל שהובר כדעת רוב הפוסקים שחולקים על המג"א ואינם מחלקים בין תערובות קמח לשאר מינים וגם בסעיף ב' מיירי בדאית בי' כזית בכא"פ כאשר הבאתי למעלה, גם ממ"ש שאם אכל שיעור שהיה בו כזית דגן בכא"פ מבואר שסובר ג"ג שצריך שיאכל זה השיעור ולא סגי בכזית מן התערובות. {{יישור מרכזי|ח}}'''ובתיי"א''' כלל נ' אות כ"א כתב אעפ"י שבכל דבר שיש בו מה' המינים מברכין במ"מ אבל על המחיה היה ראוי להחמיר אא"כ יש באותו מאכל כ"כ שיאכל כזית קמח בכא"פ והעולם לא נהגו לדקדק בכך ויש להם על מי לסמוך, וכתב שם בנ"א אות ו' ותוכן דבריו שדחה דברי המג"א שמחלק בין תערובות קמח לשאר דברים, והסתירה ממ"ב לס"ס כתב שבסעיף ב' הוא לשון הרא"ש שסובר טעכ"ע דאורייתא אף ללקות עליו, ובסעיף ט' הוא מדברי ר"י וי"ל שסובר כהראב"ד והרשב"א דטעכ"ע אע"ג דאסור מדאורייתא אין לוקין עליו אל כשהי' כזית בכא"פ ואכל כל הפרם כדי שיאכל כזית מן האיסור דלא נהפך היתר לאיסור לכן גם לענין ברכה הוא כן, ומה שנוהגין העולם לברך על המחי' על צוקער לעקרן אף שאין בו רק כזית ואין בו קמח אלא חצי זית צ"ל דתפסו לעיקר כשיטת הרא"ש, וירא שמים ראוי שיראה שיאכל בודאי כזית קמח, את"ד יעיי"ש שהאריך.
 
והנה מב יאר דעת י בזה שלפי דברי השו"ע שבסעיף ט' אין לברך על המחיה על כזית לעקיך אם הקמח הוא חציו עד שיאכל כ"כ שידע בודאי שאכל כזית קמח בכא"פ כדעת הראב"ד והרשב"א, ובםטיף ב' הוא דעת הרא"ש לברך על המחי' אף אם לא אכל כזית בכא"פ, ובזה מיישב מנהג העולם שסומכין על הרא"ש כמובא בסעיף ב', ואני תמה האיך אפשר להעלות על הדעת לעשות סתירה בשו"ע בסימן אחד, גם האיך מיושב נזה מנהג העולם כיון שבשו"ע ס"ט '''לא''' פסק כן אף שיש סתירה מפ"ב מ"מ האחרון עיקר ובכל מקום שמוצאין איזה סתירה חוקרין הפוסקים לידע איזה מהם נכתב באחרונה דזה כלל גםל הלכה כמשנה אחרונה, וזה ודאי שבסימן אחד לא כתב סעיף ט' טרם שכתב סעיף ב' וא"כ דעת השו"ע הוא כמ"ש בסעיף ע' שהוא האחרון ונמצא דמנהג העולם הוא היפך השו"ע גם בלא"ה כבר הבאתי מכמה פוסקים דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א, גפ כתבתי דלענין ברכה אפשר דגם הר"ת והרא"ש מודי דצריך שיאכל כזית בכא"פ, וליישב מנהג העולם יותר טוב לומר שסומכין על המג"א שסובר בדעת השו"ע לחלק בין תערובות קמח לשאר מינים, ואף שרבים חולקים עליו ומסתבר טעמייהו ודברי המג"א אינם מובנים כ"כ עכ"ז המג"א הוא עמוד ההוראה ונתקבלו הוראותיו בכל העולם ונמשכין אחריו, ועכ"פ יותר טוב לומר כן מלעשות סתירה בדברי השו"ע ולומר שעושין העולם נגד השו'ע.
 
{{יישור מרכזי|ו}}
 
ובמשנה ברורה (ס"ק מ"ר) פסק ג"כ שאין לברך על המחי' אלא אם אכל כזית בכא"פ מהקמח עצמו ולא סגי במה שאכל כזית מהתערובות, ובביאור הלכה שם הביא דברי הנ"א במה שדחה דברי המג"א, אבל במה שכתב אח"כ הנ"א ליישב מנהג העולם השמיט דבריו ולא הזכירם כלל אלא חתר למצוא דרך אחרת ליישב מנהג העולם, וכפי הנראה לא נראו לו דברי הנ"א בזה כאשר באמת הם תמוהים כמו שכתבתי, אבל מ"ש הוא ז"ל ליישב מנהג העולם הוא יותר תמי' שכתב בזה ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י (ס"ק א'), והנה מה שהביא מסימן ר"י אין לו דמיון כלל לנ"ד, דהתם מיירי המג"א בהך דכל האוכלין מצטרפין וכל המשקין מצטרפין והאוכל והשותה אינו מצטרף, וע"ז הביא מה שמבואר בגמרא יומא (דף פ' ע"ב) ציר שעל גבי ירק מצטרף ולא אמרינן משקה הוא דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, והביא גם רש"י בחולין (דף ק"כ ע"א) שכתב בציר שע"ג הירק דאע"ג דתנן האוכל והשותה אין מצטרפין ה"מ אכל ושתה דקים להו לרבנן דלא מיתבא דעתי' בהכי אבל ציר שע"ג ירק קים להו לרבנן דמיתבא דעתי', וכן בתי"ו יומא דף פ' ע"ב ונתוספות זבחים דף ק"ט ע"א דהטעם הוא דהוי דרך חבילה, א"כ לא אמרונן זה אלא התפ שאין החסרון בשביל שאינו מינו אלא בשביל שהוא משקה לכן אמר דאם מכשירו ונאכל עמו דרך אכילה הוי כאוכל ומייתבא דעתי', אבל הכא שאינו מצטרף בשביל שאינו מינו לא מצינו בשום מקום שע"י שמכשירו הוא כמונו.
 
ובאמת גם שם בסימן ר"י בהך דנא דציר שע"ג הירק פליג הנ"א והקשה עליו מדברי התו"י ביומא דף פ' ע"ב שכתב בהדיא שאין זה אלא ביוה"כ דתליא ביתובי דעתי' לא במקום אחר, גס בשד"ר מערכת ברכות כתב בזה שיש חולקין על המג"א והוי ספק ברכה ולא יברך, ובסידור התניא בסדר ברכת הנהנין פ"ח שהביא שם הך דינא שבמג"א דהאוכל ושותה אין מצטרפין לא הביא כלל מה שכתב אח"כ בציר שע"ג הירק משמע דלא ס"ל כלל. ולתרץ דברי המג"א ממה שהקשה עליו הנ"א מדברי התו"י שמבואר בהדיא שאין זה אלא ביוה"כ, המשנה ברורה כתב שמדברי הרמב"ם פ"ב מהל' שביתת עשור משמע דדין הציר לאו דוקא לענין יום הכפורים, ולפענ"ד אין שום משמעות ברמב"ם, כי ממה שכתב סתם ולא פירש שהוא לענין יום הכיפורים אין ראי',
 
דכיון שכל אותה ההלכה מדבר בהלכות יוה"כ כאשר התחיל בתחלת הפרק ממילא ידעינן דבכל הלכותיו שם קאי על יוה"כ, וכמה דינים כותב שם בסתמא וידעינן שהוא ביוה"כ. וקצת י"ל דהמג"א בסימן ר"י הביא ראי' ממ"ש בסימן קנ"ח סעיף ה', ושם בסימן קנ"ח (ס"ק י') כתב המג"א בפירוש דדוקא ליר היוצא מעצמו של הירק יש לו דין אוכל שלא יהי' לו דין טיבולו במשקה אבל אם מטבל הירק בהציר יש לו דין משקה והביא שם כן מרשב"א ורש"ל ועוד פוסקים, וזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל מסכת חולין דף ק"כ שהוכח במג"א סימן ר"י, א"כ מדמדמה הך דינא דסימן ר"י למ"ש בסימן קנ"ח משמע וסובר גם בזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל דמיירי בציר היוצא מעצמו, והתי"ו הביא ראי' שאין דין זה אלא ביוה"כ ממה דמבואר בפסחים וף קט"ו דהוי משקה לענין טיבולו במשקה והתם בפסחים מיירי שמטבל בהמשקה, וצ"ל דהתו"י סובר כלשון שני שברש"י דגם הכא מיירי שמטבל בהמשקה, א"כ להסוברים כלשון ראשון שברש"י דהכא מיירי בציר היוצא מאליו אין ראיה כלל מפסחים לחלק בין יוה"כ לשאר דברים, ול"ק קושיית התו"י. אך ממה שהביא המג"א הדין שבתוספות זבחים בשרה פת ביין אינו נראה שיסבור כלשון ראשון שברש"י ז"ל, ואולי בשרה פת ביין נבלע בו היין היטב ועדיף ממטבל ירק במשקה וזה דוחק וצ"ע להבין דברי המג"א מה שהביא ע"ז מסימן קנ"ח.
 
{{יישור מרכזי|ז}}
 
ולתרץ הקושיא מת י"י שהקשה בנ"א אפשר עוד, כי גם בעיקר הדין שהביא המג"א שם דהאוכל והשותה אין מצטרפין הקשה הפרמ"ג שאין ראיה מיום הכיפורים דתליא ביתובי דעתי' משא"כ ברכה נהנה מיקרי דהא בשאר איסורין אין כל אוכלין מצטרפין, ורמז לעיין בחמד משה, ובחמד משה הקשה ממה שנסתפקו התוספות בשיעור שתיה שמא אינו דומה ליוה"כ ששיעורו ברביעית דתליא ביתובי דעתי' וכן בשיעור אכילה לא דמי ליוה"כ שזה בכזית וזה בככותבת. ובתשובת גו"ר נגן המלך סימן כ"א הביא השאלה באוכל ושותה אם יצטרפו אם לדמותו ליוה"כ או לאו, ופשיט לי' מהא דבעי תלמודא שם ביומא דף פ"א למיפשטה דבמחלוקת שנוי' דר"י וחכמים דפליגי בטומאה אם מצטרפין ודחי תלמודא אפילו תימא רבנן דאמרי התם דמצטרפי הכא לא מצטרפי דליכא יתובי דעתי', ונראה לו דלא אמרו כן בתלמוד אלא דרך דחי' בעלמא ולעולם קושטא דמילתא הזי דמשנתינו זאת דגבי יוה"כ אתיא כר"י דהלכתא כותי' ובר מן דין הלכה כר"י, גם הביא ראי' מהתוספות זבחים דף ק"ט דמוקי למתני' דמעילה דמצטרפין כששרה פתו ביין דהוי דרך אבינה ולא הוי שתיה ונא בעי התוספות לאוקמי' כגון ששתה חצי רביעית ואכל חצי זית משמע דאין מצטרפין זה עם זה אגא בכשרה פתו בלבד יעיי"ש.
 
'''ולא''' הבנתי מ"ש תחלה דמה דאמרו בגמרא אפילו תימא רבנן אינו אלא דרך דחי', דכיון שהוא פלוגתא בגמרא ר"ח ורב נחמן וגם ר"נ ור"י דלר"ח ור"ל במחלוקת שנוי' דאין לחלק בין יוה"כ לטומאה ולרב נחמן ור"י אתיא אפילו לרבנן דיש לחלק בין טומאה ליוה"כ דצריכא יתובי דעתי', ומנין לנו לומר דמה שאמר ר' נחמן ור"י אינו אלא דרך דחי', ובפרט בפלוגתא דר"ל ור"י דקיי"ל הלבה כר"י לגבי ר"ל ומנ"ל דכאן דברי ר"ל עיר◖ר ודברי ר"י אינם אלא דחי' בעלמא.
 
'''גם''' מה שהביא ראי' מהתוספות דאוקמי' למתניתין דמעילה כששרה פתו ביין, אפשר שכתבו לאוקמי' כן שלא יקשה ממתני' גם על ר"ח ור"ל, ולהלכה אפשר סברי דמצטרפין נפ בלא"ה, אלא דנקטו הך גוונא דמתרצא מתני' '''אליבא''' דכ"ע ומ"ש ובר מן דין הלכה כר"י, לפענ"ד גם מזה לכאורה אין ראי', דאף דהלכה כר"י דבטומאה אין מצטרפין, מ"מ לענין ברכה אפשר דאין למדין לא מיוה"כ ולא מטומאה, דיוה"כ תליא ביתובי דעתיה, ומטומאה אפשר בלא"ה לא גמרינן מיניה דכ"פ אמרו בש"ס איסור מטומאה לא ילפינן, דבשלמא לר"ח ור"ל שסברי דאף דלא מצינו פלוגתא בזה ביוה"כ מ"מ כיון שיש פלוגתא בזה בטומאה אמרינן ממילא דגם ביוה"כ פליגי, א"כ ע"כ סברי שאין לחלק בין יוה"כ לשאר מילי בשביל יתובי דעתיה ונמדין יוה"כ אף מטומאה, וצ"ל לדידהו ואף דאיסור מטומאה לא גמרינן מ"מ י"ל כמ"ש רש"י ז"ל ביבמות דף ק"ג ע"ב גבי סנדל המוחלט דאיסור מטומאה '''לא''' גמרינן ואח"כ אמר רבא חליצתה כשרה, ופי' רש"י ז"ל דלאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא, וע"ע אה"ע ב"ש סוף סימן ו' ס"ק ל"ד שכתב דאע"ג דלא ילפינן איסור מטומאה מ"מ בכה"ג דאיכא סברא ילפינן, וכבר טרחו הפוסקים הרבה ליישב סוגיות הש"ס שיש בזה כמה סתירות אם ילפינן איסור מטוה, ויהיה איך שיהיה לר"ח ולר"ל דסברי שאין לחלק ביוה"כ משום וחובי דעתי' ולמדין חד מחברי' אף מה שלא נשנה בו משמע שפיר שיש ללמוד מזה אף לענין ברכה, אבל לרב נחמן ור"י שחידשו לחלק ביוה"כ משום יתובי דעתי' ומה שאמרו בטומאה לאו כללא הוא לכל מילי, אפשר שגם ר' יהושע מודה לסברא זו שאין ללמוד חד מחברי' אלא
 
הא כדאיתא והא כדאיתא, ולענין ברכה א"א ללמוד גם משניהם לא מיוה"כ ולא מטומאה, והלא דעת כתוספות ביומא דף ע"ט ע"א ד"ה ולא, דגם בשתי' מברכין לאחריו על כזית אפילו למ"ד דגם בקידוש צריך מלא לוגמיו דטעמא הוי משום יתובי דעתי' כמו ביוה"כ כמ"ש בתוספות יומא דף פ' ע"א ד"ה הכי, מ"מ לענין ברכה שאני ולא מדמינן ברכה אף לקידוש, כש"כ דלא מדמינן לי' לטומאה.
 
ונראה סברת התוס' מה דלא ילפינן ברכה מיי ה"כ כמו דילפינן קידוש מיוה"כ, בשביל שבברכה קיי"ל כר"מ דבאכילה שיעורא בכזית דיליף מקרא דואכלת דסתם אכילה בכזית ולא משמע לי' נחלק בשיעורא בין אכילה לשתיה דבכ"מ שווין הם דשתיה בכלל אכילה כמבואר ביומא דף ע"ו ע"א, אלא שאח'כ נסתפקו התוס' דכיון דסבר ר"מ ושבעת זו שתיה שמא לא דמי שיעורא דשתיה לשיעורא דאכילה, וכן הוא בטוש"ע, ועיין ב"ח סימן ק"ן שכתב דמה שנסתפקו בשתיה שמא שיעורו ברביעית הוא ג"כ בשביל דשמא דמי ליוה"כ, אך לדעת הר"י אין לחלק בשיעורא בין אבינה לשתי' כמבואר בתוס' ברכות מ"ט ע"ב ד"ה ר"מ שכתבו ולענין שתי' אומר ר"י שיש להחמיר ולברך אפיל. בפחות ממלא לוגמיו, וכ' שם רעק"א בגליון הש"ם וק"ל האיך שייך להחמיר ולברך הא בברכה ספיקו להקל וסיים בצ"ע, וחידוש הוא שנעלם ממנו שכבר קדמו בהערה זו הב"י והטו"ז באורח חיים סמן ק"ן, וז"ל הב"י שם אחר שהביא דברי הר"י שיש להחמיר ולברך אחריו ואני אומר שזה הוא חומרא במקום שאמרו ספק ברכות להקל, והטו"ז כתב בסימן ק"ץ סק"ג דלק"מ דאין כוונת הר"י שיש בזה ספק גמור דאלו הי' לו בזה ספק גמור ככל הספיקות הי' לו לומר אסור לברך אלא וודאי אין בזה ספק ברכה מעיקר הדין יעיי"ש שהאריך, ונראה הטעם שלא ראה זה לספק גמור כמ"ש שלדעתו אין לחלק בשיעורא בין שתיה לאכילה והכריע כן להלכה, ונראה שגם הב"י לא כיון בזה להקשות על הר"י אלא שהביא הכרעתו כמ"ש בלטנו ואני אומר, ור"ל דלפי"מ שהביא שם מקודם דעת הרא"ש ומסקנת התוספות שמשמע מדבריהם שהוא ספק גמור ממילא דאין לברך, דלא כדעת הר"י שאינו מחשב זה לספק גמור.
 
ומעתה לפי"ז נראה בהך דינא דהאוכל ושותה שכתבו המג"א ובנו"כ דאין מצטרפין, שהוא ג"כ מהך טעמא כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא שמא דמי ליה"כ שאין לנו ראיה מן הש"ס שיש לחלק בזה שוב אסור לברך מספק, וראיה ברורה שאף שכתב הגו"ר סתם בהחלט שאין מצטרפין מ"מ אין כוונתו אלא מחמת ספק, שהרי כתב הטעם שאין מצטרפין בשביל שאין שיעורן שוה שזה בכזית וזה ברביעית כמו שהוא בגמרא שתלוי אם אין משונה בשיעורין, והלא הך גופא שאין שיעור השתיה כשיעורא דאכילה אינו אלא מחמת ספק כמבואר בתוספות ורא"ש וטוש"ע בשני מקומות בסימן ק"ץ ובסימן ר"י, ובודאי א"א לומר דפליג על כ"ז, ובגמרא שמדמה יוה"כ לטומאה שתלוי בשינוי השיעורין שם מיירי ביוה"כ שבודאי אינו דומה שיעור שתי' לשיעור אכילה, אבל לענין ברכה הוי ספיקא, וע"כ דמה שכתב הגו"ר בסתמא דלא מצטרפי לברכה הוא בשביל שכן הדין דמספק אין לברך. ובזה אפשר להבין ג"כ מה שכתב דמה שאמר אח"כ בתלמודא לחלק ביוה"כ משום יתובי דעתי' אינו אלא דחיה בעלמא, אף שאין לנו שום ראיה ע"ז דמילתיה דר"י אינו אנא בורך דחי', מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שי"ל דמה שאמרו אפילו תימא רבנן כונתם שאפשר לומר דאף רבנן מודי ואין ראיה דבמחלוקת היא שנוי' אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, וא"כ לק"מ גם מה שהקשו הח"מ והפרמ"ג על המג"א במה שהעתיק כאן הך דהאוכל והשותה אין מצטרפין, דאף שי"ל חילוק בין ברכה ליוה"כ אבל בשביל הך ספיקא אסור לברך.
 
ומעתה לא קשה מידי גם מה שהקשו על המגן אברהם במה שהביא לכאן הך דציר שעל גני הירק מצטרפין מוברי התו"י, דהתו"י כתבו רק דמדחזינן בטיבולו במשקה שיש לו דין משקע על כרחך דלא ילפינן בזה כל מילי מים הכיפורים, אבל לענין ברכה שפיר דמצטרפין ציר שע"ג הירק, דממ"נ אם נימא דלא ילפינן ברכה מיוה"כ א"כ גם בלא"ה מצטרפין אף האוכל והשותה, דכל עצמינו שאמרנו דהאוכל והשותה אין מצטרפין הוא בשביל הך ספיקא שמא דמי ליוה"כ וילפינן משם, א"כ א"א למילף מיוה"כ יותר ממה שהוא שמה דציר שע"ג הירק הוי אוכלא ומצטרפין.
 
נמצא לפי"ז שאף לדעת המג"א היי רק ספק אם אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא אלא שבדין האוכל והשותה מהני לברך עליו מכח ממ"נ, אבל בשאר עניני ברכות שאפשר אינו דומה כלל ליוה"כ כמו שאינו דומה בשיעורא דכביצה וככותבת הוי זה ספק ברכה שאין לברך בכה"ג אף לדעת המג"א מלבך שהבאתי דהוי ספק ברכה מחמת החולקין על המג"א. הארכתי בפרט זה לרווחא דמילתא שאף לפי דמיונו של המ"ב שמדמה זה להך דינא שבמג"א הוי ג"כ ספק ברכה, אבל באמת בנ"ד א"צ לכ"ז דבלא"ה אין לו שום דמיון כלל דלא
 
אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא אלא לענין זה דלא הוי משקע כיון שהוא דרך אכילה לא במקום אחר כמו שהבאתי למעלה.{{יישור מרכזי|ח}}'''גם''' בעיקר הסברא שכתב שהצוקער י הדבש בא להכשיר את סקמח, לא ידעתי מי בילה לו זה דלמא בהיפך שהקמח בא לתקן הדבש כסתימת לשון הפוסקים ראשונים ואחרונים שהקמח גא לתקן ולהכשיר את האוכל, ואף שיש להקמת חשיבות בשביל שהוא מה' מינים, זהו בכל מאכל שיש בו מה' המינים שע"כ צ"ל שדעת בני אדם עיקר על ה' המינים דהלא בכל המינים אמרינן שהרוב הוא העיקר ופוטר את המיעוט מטעם עיקר פוטר את הטפל וכלל זה דעיקר פוטר את הטפל הוא גם בה' המינים אם המה טפילים למין אחר כמו דחזינן אפילו בפת אם הוא טפל לדג מלוח נפטר הפת בברכת הדג כמבואר בסימן רי"ב, וע"כ דבמאכל שיש בו תערובות שיערו חכז"ל דעת בני האדם שעיקר בעיניהם ה' המינים ושארי המינים המה טפילים אף אם המה הרוב כאשר ביארו זה הראשונים ז"ל, ואעפ"כ אינו מועיל זה אלא בברכה ראשונה דסגי בכ"ש אבל בברכה אחרונה שצריך שיעורא לא אמרי' דע"י שהם טפילים לה' המינים נחשבים כמותם להצטרף לשיעורא, וא"כ מה יוסיף תת כח בלעקיך אף אם כונתו עיקר להקמת אין זה מועיל לצרף הדבש לשיעורא, ולעשות כלל חדש לחלק גם במאכלים שיש בהם מה' המינים שיש ביניהם מאכל שיותר מכוין האדם לה' המינים עד ששאר המינים טפילים כ"כ שדינם ממש כה' המינים אף להצטרף לשיעורא מי יוכל להגיד חדשות לשער במה שלא שערום אבותינו בש"ס וראשונים ז"ל כי כללא אמרו כל שיש בו מה' המינים ולא חילקו יותר כלל, ובאמת כי סברא זו לחלק בין המאכלים כתבה גם בנ"א, אבל כתב ט"ז שלולא דמסתפינא להגד סברא שאין לה ראיה הי' אומר כן נמצא דלהלכה מיסתפי לומר סברא בלי ראיה, אלא שכתב שצ"ל שסמכו על שיטת הרא"ש כמובא למעלה, ובסברא זו השתמש אך לחומרא דאף שסמכו על הרא'ש נגד דעת הר"י וה–שב"א והראב"ד מ"מ הבו לה דלא להוסיף עלה שאין לעשות כן על כל פנים בשאר מאכלים, אבל במשנה ברורה השמיט נ◖ה שכתב בנ"א שסמכו על הרא"ש אלא מצדד שאולי סמכו על סברא כזו בלבד וזה תמיה.
 
ובאמת כי גם בעיקר הסברא שכתב י דבלעקיך הדבש הוא טפל להקמח יותר מבשאר מאכלים שיש בהם מה' המינים, דעת הפוסקים הוא להיפך, שהרי הטו"ז כתב בסימן ר"ת סק"ד דלעקיך נעשה רק בשביל הדבש והבשמים, והקמח אף אם הוא רוב מהמאכל אינו אצא כמו שהוא לדבק ואינו מברך עליו אף ברכה ראשונה, אלא שהפוסקים חנקו עליו וכתבו דמלבד שהוא נדבק הוא גם לתקן ולהכשיר, וז"ל סידור התניא בסדר ברכת הנהנין פ"ג סק"ד, במה דברים אמורים שאינם מתכונים כלל לאכילת הדגן אבל אם מתכונין ג"כ לאכילתו אף שאינה עיקר אלא עיקר הכונה לאכיגת שאר המינים כגון מיני מתיקה מקמח הנילוש בדבש שקורין לעקיך והעיקר באכילה זו לכיוון ולתענוג מהמתיקות ואכילת הקמח אינה עיקר כ"כ אעפי"כ נחשב הקמח עיקר לברך עליו במ"מ, א"כ חזינן שאף התניא שהוא מהחוצקין על הטו"ז בלעקיך מ"מ סובר שעיקר הכוונה בלעקיך על מתיקת הדבש אלא שמה שכתב הטו"ז שעי"ז הוי הקמח כמו מקצת כוונה דינו כמו כל והאיך כתבו לדבק ט"ז חלקו שכיון שיש בו עכ"פ גם על הקמח לא הוי כמו לדבק ושוב מאכל שיש ב מה' המינים שהקמח עיקר, המה ממש בהיפך שבלעקיך עיקר הכוונה רק טל הקמח יותר מבשאר מאכל שיש בו מה' המינים, ומה שמסיים שם התניא אח"כ שמברך אחריו ברכת מעין ג', מובן שסובב על מה שכתב למעלה בסק"ב דמיירי כשיש ב כזית בכא"פ, אלא שיען שכתב אח"כ שאם הוא לדבק הוא טפל לשאר המינים שנמצא שאז אין מברך עליו אף אם יש בו כזית בכא"פ לכן כתב אח"כ שבלעקיך אין דינו כמו לדבק ומועיל הקמח אף לענין ברכה אחרונה כשיש בו כשיעורא ע"ד שכתב למעלה בשאר מאכלים שיש בהם מה' המינים, ועכ"פ עיקר סברת החיי"א והמ"ב בזה הוא להיפך משאר פוסקים.
 
ובלא"ה אף על סברא ברורה אם אין לה ראיה אין להשתמש בה כלל להלכה, וביעור אוזן מהחיד"א מערכת א' אות ט"ז הביא כן בשם מהר"י שאין להמציא דין מסברא בלא ראי', ובספר דרכי שלום (כללי הש"ס אות א' סימן כ"ו) הביא ע"ז מירושלמי פ"ו דפסחים הלכה '''א'''' תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופירש קע"ט שאין לו ראיה או קבלה בידו, וכבר צווח בכרוכין בשאילת יעב"ץ על הדנין בסברות שהרי מבואר ברמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כ"ד ה"ב) ובעור חו"מ סימן ט"ו שבזמן התלמוד היו דנין עפ"י סמיכת דעת הדיין אף בלא ראיה ואח"כ הסכימו שלא לדון עוד בסמיכת הדעת אלא בראיה ברורה, והרי שעוד בזמן הראשונים לא העמידו על סברתם כמו בזמן התלמוד, וא"כ ק"ו ב"ב של ק"ו שבזמן האחרונים אין להמציא שום דין מסברא בלי ראיה, ושפיר עביד הנ"א דמיסתפי בזה.
 
 
'''ובעיקר''' הדבר מה שטרחו כ"כ הל"ת והמ"ב ליישב המנהג בדרכים דחוים, לא ידעתי כל הטורח הזה למה וכי זה מנהג ברור, ראשית הנא הנ"א כתב '''שם''' דמיירי מלעקיך שהחצי הוא קמח, ובזה ודאי רובא דרובא אוכלין כזית בכא"פ כי אין דרך בני אדם לצמצם כ"כ בסעודה לאכול פחות מכביצה, ובאוכל כביצה דהוי שני זיתים אית בי' שיעורא דכזית קמת, ואך מיטוט בני אדם שאינם אוכלים כשיעור הזה או מחמת שמזיק להם מיני מתיקה או סיבה אחרת נפעמים ואין זה קרוי מנהג. ובאמת שלפעמים נותנים מיני מתיקה שיש בהם קמח מעט אפילו פחות מככא"פ ורוב נני אדם אינם יודעים להתבונן בזה, גם קשה לחקור בסעודה האיך נעשה.
 
'''נפ''' הלא הנ"א אחר שכתב ליישב המנהג סיים שמ"מ יר"ש יזהר בזה א"כ לא נתייסד המנהג עפ"י גדולים שהגדולים בודאי נהגו כיראי שמים, ומבואר בטורי זהב יו"ד ס"ם צ"ה ס"ק י"ח במה שהביאו התוס' ראיה ממעשים בכל יום וסיימו והמחמיר תבא עליו ברכה וכתב ע"ז שהוא תמוה מאד דמ"ש ומעשים בכל יום ע"כ מביא מאנשים חשובים לומדים וכי המה בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה, וע"כ העלה שהוא ברור דמ"ש התוספות והמחמיר תבא עליו ברכה קאי על ענין אחר שם לא על מה שלמדו ממעשים בכל יום יעיי"ש. גס הנקע"כ אף שחלק על הטו"ז בדינו מ"מ מודה בסברא זו דמה שלמד ממעשים בכל יום צ"ל שהוא היתר גמור, אלא דמ"ש המחמיר תגא עליו ברכה הוא מטעם אחר שמא אינו נקי יעיי"ש וכתב שם עוד תירוץ אחר. נמצא דבעיקר הסברא אין פלוגתא דהיכא שצריך על כל פנים להחמיר אי אפשר להביא ראיה ממעשים בכל יום. והנה היכא שהמנהג הוא בטעות אינו חשוב מנהג כלל אף להחמיר, כמו שכתבו התוספות פסחים פרק מקום שנהגו דף נ"א ע"א ד"ה אי, דמטעם זה התיר רבי בית שאן אף שאבותיו ואבות נהגו בי' איסור יען שהי' בטעות, וכן הוא יו"ד סימן רי"ד סעיף א'. עוד מחלקים '''שם''' בין מנהג שנתייסד עפ"י ת"ח ובין מנהג אבותיו בשו"ע התוס' שנהגו בני המדינה מעצמם דיכולין להתיר בפני ת"ח, ועי' בש"ך סימן רי"ד סק"ז שזהו החילוק בין מנהג חשוב למנהג גרוע, והנה כיון דמיירי שם אם להתיר בפני ת"ח א"כ ע"כ גם ת"ח נוהגין כן ואעפי"כ מחלקין אם נתייסד עפ"י ת"ח '''או''' נהגו בני המדינה מעצמם כן, וצ"ל מ"מ'כ דלפעמים ע"י שבני המדינה נהגו מעצמם כן נמשכין אחריהם גם ת"ח במנהגם, ווה אינו מספיק לעשותו מנהג חשוב אם לא נתייסד מעיקרא עפ"י ת"ת. ובשתיית סקא י וע שכתבו שהדרך הוא שהכל שי תין אותו כשהוא חם וא"א לשתות השיעור בכדי שתיית רביעית, וכתב הכה"ג טעמים ליישב המנהג שמברכין ברכה אחרונה וכן כתבו כמה פוסקים אבל הרבה חולקין, והננהר"ם ב"ח בכפות תמרים יומא דף פ' האריך ג"כ לחלוק טל כל הטעמים שכתב בכה"ג ואח"כ כתב גם מ"ש דהמנהג הפשוט לברך על הקאווע ברכה אחרונה לזה אני אומר דאינו מנהג פשוע דכמה גדולים יש דאינם מברכין ואפילו תימא דהדבר ספק הרי הסכימו כל הפוסקים דספק ברכות להקל ומסיק אחו'כ דאסור לברך משום ספק ברכה לבטלה יעיי"ש. יהאחרונים כתבו בשתיית הקאווע שהמנהג הוא שלא לברך אם א"א לשתות השיעור ביחד, וזה לכאורה סתירה במנהגא שבכמה דורות הקודמים כ' שהמנהג הוא לברך, וצ"ל דמנהג כזה עשוי להשתנות בעתים ובמקומות. ונהירנא עוד מילדותי שראיתי בכמה מקומות בכל סעודה שמלבד המיני מתיקה שנתנו נתנו לכאו"א גפ עוגה הנילשת בבצים שכולה קמח שאין ספק בברכתה (ועכשיו יש חששות אחרות בעונות כאלו), גם אצל אבא מארי הגה"ק זלה"ה ראיתי בכל פעם שאכל כזית רק מעונה כזו ולא ידעתי אז הטעם, אך אחר שלמותי את ההלכה הבנתי שהטעם הוא בשביל שלעקיך הוא ספק ברכה אחרונה.
 
ובודאי שגם החיי'א לא בקש טעם להמנהג כדי ללמוד ממנו למעשה שהרי כתב ביד"ש יזהר, והבאתי גם מהטו"ז שבכה"ג שהוא מעשים בכל יום, וצ"ל זכות על המנהג ושא"צ למחות שכתב הרא"ש בתשובה כמובא אין ללמוד מהמנהג '''אף''' שכתב זה כעין לימוד כ"כ בהעושין כן, וע"ד בטור וב"י חו"מ סימן ס"ז שצווח ככרוכי' על המנהג שאין עושין פרוזבול שאין להשגיח על המנהג במקום שהוא נעבור על ד"ת, ואעפי"כ הניח להם אח"כ מנהגם יען שמצא להם איזה טענה אף שלא נראה בעיניו כלל ולא רצה לדון כן, מ"מ יען שיש להם איזה טענה לא אמר להם עוד יעיי"ש בב"י, וכמה ענינים כאלו מצינו בפוסקים, אבל כבר כתבתי שיותר טוב ליישב מנהג העולם שנמשכין אחר המג"א והפרמ"ג עמודי ההוראה דלא כהחיי"א והמ"ב שדחו לגמרי את דברי המג"א, כי אף שיש הרבה חולקין שמסתבר טעמייהו מ"מ אין דעתינו מכרעת כ"כ להגיד דבר ברור נגד המג"א והפרמ"ג, ואמרו חכז"ל (שבת דף קמ"ה ע"ב) אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך כאחותך תאמר ואם לאו אל תאמר, וזה מועיל שלא לומר ולמחות באחרים העושין כן אבל לעצמו צריך ליזהר שלא לברך על המחיה טל כזית לעקיך מחמת ספק העלום שיש בזה כמו שהארכתי למעלה, אלא זלבקש איזה דרך או לברך בהרהור וכדומה כמ"ש הפוסקים בכל ספק ברכה, גם בסדר ברכת הנהנין שבסידור התניא חישב זה לספק ברכה כנ(בואר להמעיין בדבריו.
 
 
ומעתה צריך לבאר בספק כזה אם יש מקום לסמוך על בנ"ר, וכ"ת החליט דקיי"ל אין בנ"ר פוטר מעין ג' אבל באמת לאו כללא הוא כמו שאבאר, והנה מקור דבר זה הוא ברא"ש מס' ברכות פרק כ"מ (סימן ט') בכוסס חטה שכתב שאין לאכלו אלא בתוך הסעודה מחמת שהוא ספק בברכה אחרונה שאם הי' מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שנ"ב דתנן על כולם אם אמר שנ"ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה, והובא זה גם בטור סימן ר" וכתב שם בכה"ג בהגה"ט שהכונה הוא דיש ליזהר לכתחלה שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה אבל אם סבלן שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ"ר, ומטעם זה הוסיף עוד בכה"ג סימן ר"י בהגכ"ט דבכ"מ שאכנ דבר שמסופק בברכה אחרונה אם צריך מעין ג' או בנ"ר יברך בנ"ר דשייכא אכל מילי יעיי"ש. ובשו"ת גו"ר כלל א' סימן ט"ו כתב דלדעת הרא"ש שאין לברך בנ"ר על מעין ג' נראה דאף דיעבד לא יברך דהוי ספק ברכה לבטלה ושב ואל תעשה עדיף, '''אך''' אעפי"כ מסיק אח"כ להלכה דבדיעבד יברך בנ"ר בספק מעין ג' יען שנראה לו מדברי הרי"ף דבנ"ד פוטרת מעין ג' וכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו בשעת הדחק, וסיים שהלכה בזה כהכה"ג '''אך''' לא מטעמי'.
 
וגדולה מזו כתב הלבוש סוף סימן ר"ח יכלול על הספק שום תוספות בברכה אעפ"י שאינו מוסיף שם ומלכות כגון אם ואינו ודע אם הוא מז' המינים לא ישתה בו על העץ וטוב יותר לברך בנ"ר, ונראה הלבוש דאף אם יש לו עצה לכלול ברכת על בהא דלא דמעין ג' אכל פרי יין ויכלול מזה דעת העץ בלא שם ומלכות מ"מ טוב יותר לברך בנ"ר בשם ומלכות על הספק דהוי ברכה כוללת ופוטר מעין ג', אמנם הטו"ז ומג"א חלקו על הלבוש וסברו דבדיעבד מותר לכלול על הספק כיון שהוא בלא שם ומלכות ואין בו אשש ברכה לבטלה ואינו אלא זהירות לכתחלה ובנ"ר אין לברך על הספק כיון שיש בו חשש ברכה לבטלה יעיי"ש ודו"ק. 
 
'''ובמג"א''' סימן ר"ב ס"ק כ"י במי שריית צמוקים ותאנים שיש ספק מחמת פלוגתת הרשב"א והרא"ש אם לברך אחריו בנ"ר או מעין ג' הביא שם מ"ש הבה"ג לברך בנ"ר על הספק וסיים בצ"ע, וכתב שם המחה"ש דלכן סיים בצ"ע יען שהוא ספק ברכה לבעלה, ובלבושי שרד כתב הטעם שסיים בצ"ע דשמא ברכת מעין ג' הוי דאורייתא והוי ספק דאורייתא, וזה חידוש למה הוצרך לומר טעם נגד מ"ש בשו"ע סוף סימן ר"ט דברכת מעין ג' הוא דרבנן כיון שהמג"א בעצמו כתב בסוף סימן ר"ח שאין לברך כלל על הספק מחמת חשש ברכה לבטלה, והפרמ"ג שם בתחלה רצה לומר ג"כ הטעם '''רי"צ''' מעין ג' הוי דאורייתא וספק תורה לחומרא, אח"כ כתב דבמג"א סימן ר"ח משמע דלא יברך כלל על הספק. עכ"פ חזינן מזה שאין המג"א חולק בהחלט על הכה"ג במה שפסק לברך בנ"ר בספק מעין ג' כי סיים ,בצ"ע, ונמצא שמסתפק בדבר.
 
'''והא"ר''' בסוף סימן ר"ח ס"ק כ"ז חולק על הלבוש ועל הכה"ג שכתבו לברך בנ'ר מספק והקשה כמה קושיות ולבסוף כתב ליישב דברי הלבוש דמ"ש וטוב יותר לברך בנ"ר ר"ל שיאכל דבר שברכתו בנ"ר אבל כשאין לו לאכול אותו דבר לא כתב הלבוש שיברך בנ"ר. והנה פשטות דברי הלבוש נראה כמו שהבין המג"א מדבריו שיברך בנ"ר על הספק כי לא הזכיר כלל מאכילה עוד מאותו המין, אבל עכ"פ ממה דמסיק הא"ר שיאכל דבר שברכתו בנ"ר, מזה נראה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה שפיר אפשר לכוין בברכת בנ"ר לפטור ספק ברכת מעין ג', ולכן בחר יותר לאכול דבר שברכתו בנ"ר, ואף שבתחילה בין הקושיות כתב ג"כ מאי חזית דברכת בנ"ר עדיף טפי מברכת מעין ג', מ"מ נראה דעיקר קושייתו הוא מחמת חשש ברכה לבטלה ולכן צירף גם זה לסניף שאין עדיפות לבנ"ר, כמ"ש הב"ח בחו"מ סימן פ"ד סק"ז על תשובת הרא"ש שם שכיון שיש לו יסוד לדבריו הוסיף עוד בטעמא שבמקו"א אינו סובר כן להלכה, שכן דרך התשובות לצרף טעמים רבים אע"ג דלאו כלהו כהלכתא נינהו, והביא כן מתשובת הרא"ש בכמה מקומות, וכמו כן נראה דעת הא"ר בזה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה לא אמר כן, וכן נראה מדברי הא"ר בריש סימן ר"ח סק"ה בכוסס חטה שהביא מ"ש הכה"ג שאם אכלו שלא בתוך הסעודה שיברך בנ"ר, וכתב עליו ואף ובסוף סימן זה אכתוב שאין דבריו נראין מ"מ בזה נראה לקבוע הלכה כמותו כיון דלהרבה פוסקים אין ספק כלל דמברך בנ"ר, ונראה מזה דבמקום שיש הרבה פוסקים לברך בנ"ר אף שיש לחוש לדעת האומר שלא לברך צירף דעת הכה"ג לקבוע הלכה כמותו. {{יישור מרכזי|יא}}והנה במ"ש הכה"ג שאם אכל חצי כזית מז' המינים וחצי כזית אחר מצטרפין לשיעורא לברך עליו בנ"ר, דין זה הביאו להלכה גם המג"א ריש סימן ר"י והא"ר סוף סימן ר"י, והוסיפו עוד דאפילו פת ודבר אחר מצטרפין לשיעורא לברך בנ"ר, וכל הפוסקים אחריהם מביאים זה לפסק הלכה ולא נמצא שום חולק בדבר, ועיין במחה"ש ריש סימן ר"י שהביא טעם הדבר כיון שמצד הדין גם על ז' המינים הו"ל גברך בנ'ר אלא בשביל חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת, וכיון דאין בו כשיעור וא"א לברך ברכה המיוחדת עכ"פ צא גרע משאר אוכלין שאינם מז' המינים ומצטרף לברך אחריו בנ'ר, וגם יש דיעות בפוסקים דאפילו אכל חלי שיעור מז' המינים בלבד מברך על אותו חצי זית בנ"ר, ונהי דלא קיי"ל הכי מ"מ כה"ג דאיכא שיעור בצירוף בודאי נ(ברך בנ"ר לכו"ע עכ"ל יעיי"ש, ועכ"פ מוכרח מזה דברכת בנ"ר כולל גם כן ה' המינים, דאל"ה לא היה אפשרות לצרף ה' המינים לשיעורא לברך אחריו בנ"ר כזן דקיי"ל דאין מברכין על פחות מכשיעור, וע"כ צ"ל כמו שכתבתי דמ"ש שם הא"ר בין הקושיות '''מאי''' חזית דבנ"ר עדיף מברכת מעין ג' אינו סובר כן להלכה כיון שהוא בעצמו פסק בסימן ר"י דה' המינים מצטרפין לברכת בנ"ר אף שבודאי אין המין האחר מצטרף לברך אחריו ברכת מעין ג', ולא כתבו שאין ברכת בנ"ר פוטר ברכת מעין ג' אלא היכא שיש חשש ברכה לבטלה ובכאן לא חשו לחשש ברכה לבטלה כיון שיש דיעות שמברכין גם על פחות מכשיעור אף דלא קיי"ל הבי מ"מ חזי לאיצטרופי לפוטרו בברכת בנ"ר.
 
'''גם''' ממ"ש המהר"ם באנעט בביאור מרדכי שהבאתי למעלה מ"ש לתרץ דברי השו"ע בסימן ר"א סעיף ט' באם לא אכל מהתערובות מה' המינים כזית בכא"פ שמברך בתחילה המוציא ולבסוף מעין ג' ואם בשלג מברך בתחלה במ"מ ולבסוף בנ"ר, כיון דבפת שמברך המוציא הוי ברהמ"ז דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא לכן יברך עכ"פ מעין ג' דיש דיעות שיוצאין בו מה"ת למ"ד חילוק ברכות אינו מה"ת, אבל היכא שמברך במ"מ הוי ברכה שלאחריו מעין ג' דרבנן וספק דרבנן להאןצ לכן לא יברך אלא בנ"ר, ומבואר בזה שסובר דבנ"ר מברכין על מה שהוא ספק מעין ג'.
 
'''גפ''' הפרמ"ג כתב כן, ולכאורה הוא חידוש שלא העיר ממ"ש המג"א שאין לברך בנ"ר טל הספק, אך יש לחנק דהמג"א והא"ר סובבים על דברי הלבוש וכה"ג דמיירי באכל מאכל שיש בו ספק אם צריך לברך אחריו מעין ג' או בנ"ר דנמצא שהוא ספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בנ"ר והוי ספק ברכה לבטלה, אבל בנ"ד שאכל כזית מהתערובות שיש בו מה' המינים והרוב הוא ממינים אחרים א"כ בודאי אכל גס ממינים שצריכין בנ"ר, אלא שאם מברך על ה' המינים נפטרו המינים האחרים מטעם עיקר פוער את הטפל, אבל כשהוא ספק ברכה וא"א לו לברך על ה' המינים מחמת ספק שוב נשארו המינים האחרים בלא ברכה, כי לא אמרו שהטפל לפי מן הברכה אלא כשמברך על העיקר פטרו אבל לא כשאינו מברך על העי◗◖ והוי עליו עכ"פ חיוב ברכת בנ"ר על הטפל, ואף אם אין בו כשיעור כבר פסקו גס המג"א והא"ר שמצטרפין ה' המינים להשלים השיעור כיון שיש דעות שבנ"ד אין צריך שיעור עכ"פ חזי לאיצטרופי להשלים השיעור לבנ"ר כמו שהבאתי מהכה"ג והמחה"ש, וא"כ לא דמי כלל להיכא שאכל מין א' דהוי הספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בנ"ר, ויכול להיות שהמהרמ"ב והפרמ"ג סברי דבכה"ג אפשר גם המג"א והא"ר מודי להלבוש והכה"ג שמברך בנ"ר על הספק.
 
'''ובעובדא''' דידן לא על זה בלבד סמכתי, וג י פא דעובדא הכי הוה, שדרכי להיות נזהר שלא לאכול מהלעקיך אלא מעט באופן שהוא ברור שאין בו כזית, ובביתי כשאני רוצה לאכול כזית מפת הבאה בכיסנין לברך על המחיה נותנין לי ממין אחר שהוא כנו קמח עם מי פירות שלא אצטרך לאכול הרבה ממיני מתיקע, ואך הפעם שהייתי טרוד בשיחה עם כ"ת נ"י שכחתי ואכלתי מעט יותר והי' לי ספק אם הי' כזית, עוד הי' לי ספק יען שלא אכלתי בפ"א אלא הי' הרבה הפסקות בשיחה לא ידעתי אם לא הי' כשהי' יותר מכא"פ, והי' ס"ס שלא לברך ספק לא הי' כזית וספק שהי' יותר מפא"כ, ולרווחא דמילתא חשבתי עוד שאף אלו הי' כזית מיפטר בבנ"ר שאני מברך על הדגים כי בסוגים היה ודאי כזית, וכאשר שאלני כ"ת נ"י מדוע איני מברך על המחיה השבתי לו בקצרה שלא הי' כזית ואת"ל הי' כזית אני סומך על הבנ"ר שאני מברך על הדגים, מובן שלא הי' אז הזמן גרמא לבאר באריכות.
 
'''וכאשר''' כתב אלי שמתפלא עלי וביקש אותי לבאר ל י הדברים, לזה כתבתי לו הענין אף שקשה לפני מאד הכתיבה מחמת הטורדות העצומות שעלי עד אין לשער, עכ"ז מלאתי רצונו, ולפענ"ד במה שכתבתי פה נתבארו הדברים היטב.
 
'''נמצא''' מכ"ז לדינא דבדיעבד אם אכל שלא בתוך ההעודה דבר שיש בו ספק אם צריך ברכת מעין ג' או בנ"ר, דעת הכה"ג והגו"ר והלבוש לברך בנ"ר שהוא ברכה כוללת אף למה שצריך מעין ג' למ"ד שהוא דרבנן, והמג"א והא"ר דעתם שלא לברך כלל מחשש ברכה לבטלה, ובספר כף החיים סימן ר"ב ס"ק ע"ט הכריע כדעת הכה"ג והגו"ר שאין חשש ברכה לבטלה בברכת בנ"ר כיון שהוא ברכה כוללת, ובאכל כזית מתערובות שיש בו ספק כגון לעקיך וכדומה אפשר שגם המג"א והא"ר מודי להרה"ג וסייעתו דמברך בנ"ר, וכן נראה דעת המהרמ"ב והפרמ"ג, וכ"ז הוא כשלא אכל מין אחר שיש בו ודאי חיוב לבנ"ר, אבל אם אכל מין אחר שצריך לברך בנ"ר גם בלא 'ה כו"ע מודי דמיפטר בהבו, כי המג"א והא"ר כתבו הטעם שלא לברך בנ"ר מחשש ברכה לבעלה ובזה אין חשש ברכה לנטלה, וכמו שמסיק גם הא"ר בדעת הלבוש שמוטב לאכול דבר שברכתו בנ"ר מלכלול ברכת מעין ג' על הספק אף שאינו מוסיף שום הזכרת שם ומלכות, ומבש"כ שלא לברך טל המחי' בשם ומלכות על הספק היכא שאכל כזית דגים שצריך לברך בנ"ר בלא"ה ומיפטר בהכי וז"ב.
 
והנני ידידו דושת"ה באה"ר ובלונ"ח
 
הק' יואל טייטלבוים
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]]
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]]

גרסה אחרונה מ־21:37, 16 בנובמבר 2024

תמונה
תמונה
       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון



  << אורח חיים סימן יב• שו"ת דברי יואל• אורח חיים סימן יד >>

~ סימן יג ~

אחדשת"ה באה"ר, הגיעני מכתבו בדבר אשר התפלא עלי על מה שאמרתי לו בסעודת ב"מ שאף אלו היה כזית בהלעקיך שאכלתי מ"מ אפשר לסמוך על מה שברכתי ברכת בנ"ר על הדגים יען שלא הי' בהלעקיך קמא בכא"פ, ובאמת אמרתי לו אז שלפי השערתו לא הי' כזית כלל במה שאכלתי אלא לרווא דמילתא אמרתי לו שאף אלו היה כזית אפשר לסמוך כנ"ל כי היה קצת ספק בלבי שמא הי' כזית, ואבאר לו טעמי ונמוקי בזה.

א

והנה כ"ת נ"י תפס בהחלט שהך דינא שבמחבר סימן ר"ח סעיף ב' שצריך לברך על המחי' מיירי אף באין בו כזית בכא"פ כמ"ש המג"א ס"ק ט"ו, וכתב דלית דין צריך בשש שצריך לברך על המחי' על כזית לעקיך. ותמהני שלא שת לבו לגודל המבוכה ופלוגתת הפוסקים שיש בזה, ודין צריך בשש הרגה לברר הלכה לאמיתה, דהנה ע"י שהבין המג"א ומיירי בסעיף ב' אף כשאין בו כזית בכא"פ נעשה מזה סתירה בדברי השו"ע שבסעיף ב' כתב לברך על המחי' ובסעיף ט' כתב לברך בנ"ר, ובמה שהביא כ"ת דרק בבישול מברך בנ"ר בזה לא הועיל מאומה דגם בסעיף ב' מיירי שעשה ממנו תבשיל כגון מעשה קדירה, ולכן חידש המג"א לחלק בין אם עירב ה' מיני וגן עם קמח קטניות לעורב בשאר מינים כמו שביאר זה בנשמת אדם כלל נ' סימן ו'. אמנם בל"ת ברכות פרק כ"מ סימן י"ט כתב בהדיא שאין לחלק בין עירב עם קמח לעורב בשאר מינים ולא אמר עם קמח אלא בשביל שדיבר ברגיל והוה אבל ה"ה לכל דבר שעירב. ובא"ר סימן ר"ח ס"ק ג' כתב על המג 'א בזה שהוא תימה דאישתמיטתי' דברי הל"ח שכתב בהדיא להיפך והביאו בשכה"ג וכ"כ עולת תמיד ואי חולק עליהם היה לו להזכירם ולחלוק עכ"ל הא"ר. והנה בע"ת לא ראיתי שידבר מזה אם לחלק בין עירב עם קמח או עירב עם שאר מינים, וצריך לומר שהא"ר הבין זה מדבריו במה שכתב ס"ק ז' דצ"ל שבסעיף ב' מיירי דוקא בדאיכא בי' כזית בכא"פ א"כ ממילא נשמט מדבריו שאין לחלק בין קמח לשאר מינים שהרי בסעיף ב' מיירי בשאר מינים ואעפי"כ כתב דצ"ל דאית בי' כזית בכא"פ. וכן מבואר במאמר מרדכי סימן ר"ח דנם בסעיף ב' מיירי רק בדאיכא כזית בכא"פ ושאין לחלק בין עירב קמח לשאר מינים ותמה ג"כ על המג"א. גס בביאור מרדכי ממהר"ם באנעט פ' כ"מ אות כ' הקשה על המג"א שאין שום סברא נחלק בין קמח לשאר מינים בזה, וחידוש שלא הביא כלל מה שכתבו בל"ח ושכה"ג וא"ר ושאר פוסקים אלא הקשה מסברא דנפשי' על המג"א.

ובאמת תמהתי מאין לקח זה המגן אברהם דמיירי בהעיף ב' אף כשאין בו כזית בכא"פ, הלא לא מוכח משם מידי, ואדרבא מדכתב עלשון אפי' עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם מבואר שכל הרבותא הוא רק

בשביל שהדבש הוא יותר מהדגן, וכן מבואר בהדיא בלבוש שכשהעתיק דין זה כתב בזה הנשון אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם שהדבש הוא הרוב או מינים אחרים הרבה יותר מהם שהם הרוב, הנה טרח לבאר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם שהרבותא הוא בשביל שהוא רוב, ומבואר בגמרא ברכות דף ט"ו ע"א ופסחים דף מ"ו ע"א בהא דאפילו מיל אינו אוזר דמינה ופחות ממיל הוא חוזר, וכ' רש"י ז"ל שם בפסחים ד"ה ומינה וז"ל מהא דר' יוסי בר חנינא דאמר בהדיא אפילו מיל אינו חוזר דוקא מיל קאמר הא פחות ממיל חוזר עכ"ל, וכן הוא בכמה מקומות בש"ס, ומבואר בזה דכל היכא דאומר רבותא ולא אמר רבותא יותר ע"כ דברבותא יותר אין הדין כן, וא"כ גפ כאן שאמר הרבותא אפילו אם הדבש או המינים אחרים המה הרוב ולא אמר רבותא יותר שאין בהדגן אפילו כזית בכא"פ שזה ודאי דבדלית בי' בכא"פ גרע משאר מיעוט שיש בו עכ"פ בכא"פ דכבא"פ ואורייתא והוי ודאי רבותא יותר, וע"כ דבזה אין הדין כן ומיירי רק בדאית בי' כזית בכא"פ אלא שהמינים אחרים מרובים מהדגן.

גם במקור הך דינא דהעוף ב' שהוא בטור סימן ר"ח כתב הלשון אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב מברך עליהם במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג', וכתב שם הב"י הכוונה שאפילו רובו ממין אתר, והביא כן מהרא"ש והרשב"א, ובשכה"ג בהגהות הטור אות א' כתב על מ"ש הטור עד רובו לאו דוקא רוב אלא אפילו שתי רובים או יותר מדברים אחרים, והנה ודאי שזה פשוט שאין שום נ"מ בין רוב א' או ב' או יותר כולהו חד דינא אית להו כ"ז דאית בי' כזית בכא"פ שהוא עכ"פ א' משמנה, וצ"ל דבשביל שלשון עד רובו הוא מיעוט עד רובו ולא יותר לכן טרח לבאר שגם שתי רובים או יותר נכלל בזה כי כן הוא האמת שלא מצינו הפרש בשום דבר בין רוב א' או יותר, וא"כ נשמע מזה יבלית בי' אפילו כזית בכא"פ שזה ודאי גרע ע"כ אימעוט מלשון עד רובו, שגם הרא"ש ז"ל דעתו כר"ח שלא נהפך כל התערובות אלא בדאית בי' כזית בכא"פ כמו שהביא בפסקי הרא"ש סוף הלכות חלה, ובתשובת הרא"ש ז"ל (כלל ט"ז דין ב' וכלל כ' דין ל"ג), ועיין בתשובת בית אפרים סימן י"ג שביאר דעת הרא"ש ז"ל בזה באורך, וא"כ חזינן גם דעת הרא"ש והטור וב"י בדין זה דמיירי רק בדאית בי' כזית בכא"פ, ובודאי שגם במחבר הבוונה במה שאמר הרבה יותר מהם אך בשביל שהוא הרוב כמו שביאר הלבוש בסדנא.

שוב ראיתי בשו"ת שמש צדקה סימן ב' שהביא מהכרח שושן שהקשה על המג"א במ"ש דבסעיף ב' מיירי אפילו בדליכא כזית בכא"פ דמי גילה לו זה, והשמש צדקה תירץ דמדסתם סתומי משמע שאף בהכי מיירי דאי הוה מחלק בכך דרך הפוסקים לפרש דבריהם, ובמשנה ברורה (ס"ק מ"ר) החליט לגמרי נגד דעת המג"א ופסק דגם בהך דינא דסעיף ב' בעירב עם שאר מינים צריך ש'אכל כזית בכא 'פ ואי לא"ה אינו מברך אלא בנ"ר ולא הביא כלל דעת המג"א אף לעשות ספק בזה, וכתב בביאור הלכה הטעם שלא הניא דברי המג"א בשביל שרבים תמהו עליו בזה, וכתב שם בשער הציון אות מ"ת דהא דלא ביאר המחבר בסעיף ב' דמיירי רק בדאית בי' כזית בכא"פ בשביל שסמך עצמו על מ"ש בסעיף ט', וגם זה אמת דהרבה פטמים דרך השו"ע לקצר באיזה פרט יען שסומך עצמו על מ"ש בסעיפים שלאחריו, וכן דרך שאר פוסקים כמו שאמרו דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, אבל לפענ"ד שכאן אין צריכים לזה כי גם ממקומו הוא מוכרע במה שביאר הרבותא מה שהוא הרוב כמ"ש לעיל. (המחצית השקל הביא דברי הל"ח שאין לחלק בין תערובת קמח לתערובת שאר דברים אלא שהכריח דברי המג"א מדברי הרא"ש שכתב אפילו רובו ממין אחר וכו', והם דברי הש"ס, והוא וין המוזכר בסעיף ב', ואעפי"כ סיים אבל לא ידעתי סברא לחלק בין קמת לשאר דבר, הנה כתב שאין שום סברא לחילוקו של המג"א אלא שיש לו הכרח מדברי הרא"ש והשו"ע בסעיף ב', ולא אוכל להבין שלענ"ד ברור שאין שום ראי' מדבריהם, אדרבא מוכיח מתוכם דלא מיירי כלל בנתמעט כ"כ עד שאין בו כזית בכא"פ כאשר ביארתי למעלה.

ב

מ"ש שלא אמר בסעיף ט' לברך בנ"ר אלא בבישול, כפי הוראה כיון בזה שאין לומר בנ"ר על לעקיך יען שהוא אפוי ולא מבושל, לא כיון יפה בזה, שאין הכוונה שם בשו"ע לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם דמיירי בתערובות קמח בקמח, שבאפוי מברך עליו בתחלה המוציא כמו פת גמור לכן צריך לברך לבסוף עכ"פ על המחיה, ובמבושל יען שאינו מברך בתחלה אלא במ"מ כמו פת הבאה בכיסנין לכן אינו מברך לבסוף אלא בנ"ר, אבל בעירב בדבש או שאר מינים שהוא פת הבאה בכיסנין ואינו מברך בתחלה אלא במ' אפילו באפוי, שוב אין נ"מ בין אפוי למבושל, ח'2פ ומבואר בכל האחרונים כאשר אבאר, דהנה המג"

נתקשה למה אם בשלו מברך אחריו בנ"ר דלא מצינו רק באורז וסיים בצ"ע, והגר"א ז"ל שם הקבה אדרבא גם ארישא באפוי שמברך בתחלה המוציא אין לברך אחריו אלא בנ"ר, וכתב דמ"ש שם בשו"ע על המחיה הוא ט"ס וצ"ל בנ"ר וכמ"ש בסיפא אם בשלו וכו' דמאי שנא וכן עיקר דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכא"פ יעיי"ש. ובא"ר אות י"ג כתב לתרץ דברי השו"ע שהטעם הוא דנחתינן חו דרגא דבפת ראוי לברך בהמ"ז מברך מעין ג' והכא שמברך במ"מ מברך אחריו בנ'ר, ולפענ"ד גם המג"א נחית לחילוק זה כי לא הקשה מאי שנא בין אפוי למבושל אלא שלא הונח לו לחדש בזה ברכת בנ"ר שלא מצינו רק באורז אבל מה שמחלק בשו"ע בין אפוי למבושל צ"ל כמ"ש הא"ר. ועיין פרמ"ג שם בסימן ר"ח א"א ס"ק ט"ו שכתב על דברי השו"ע שצ"ע טובא אם לא דנחתינן חד דרגא כמ"ש הא"ר, אמנם לבסוף כתב שם הפרמ"ג באותו הס"ק סברא אחרת דבלים בי' כזית בכא"פ הוא ספק ברכה ולכן בפת שהספק הוא אם לברך בהמ"ז הוי ספק דאורייתא וצריך לברך עכ"פ מעין ג' די"ל דיוצאין בו מה"ת במקום בהמ"ז למ"ד מנין ברכות לא הוי ד"ת, משא"כ בבישלו דהספק הוא אם לברך על המחיה הוי רק ספק דרבנן לכן אין לברך אלא בנ"ר, ובראש יוסף ברכות (דף ל"ז ע"ב) האריך יותר בסברא זו. והמהר"ם באנעט בביאורו על המרדכי שס פרק כ'[ מ כתב רק טעם זה לחלק בין אפוי שיא ספק בבהמ"ז שהוא דאורייתא ומבושל הוי ספק בעל המחיה שהוא דרבנן יעיי"ש, ולא הביא כלל דברי הא"ר ושאר פוסקים ושארי האחרונים ז"ל הביאו דברי הא"ר שכתב סתם דנחתינן חד דרגא, וכתב בספר כף החיים סימן ר"ח אות נ"ד דלפי מ"ש האחרונים הטעם דנחתינן חד דרגא לפי"ז גם בפת הבאה בכיסנין דינו כמבושל דכיון דמברך במ"מ נחתינן חד דרגא ומברך אחריו בנ"ר יעיי"ש ובאמת דזה כולי עלמא מודים שאין מקום לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם שיש חילוק בברכות לא בפת הבאה בכיסנין כאשר יתבאר עוד להלן.

ג

והנה בבוא י ר הגר"א כתב על הך דינא שבשו"ע דבבשלו מברך אחריו בנ"ר, ועיין רש"י מ"א ע"ב ד"ה פת הבאה וכו' ומתוך וכו' ועיין תוס' שם ד"ה אלא שחולקים ע"ז וכ' ול"נ וכו' אבל הר"י שם אעפ"י שגם הוא פי, כפירוש התוספית לא מאמת קושיא זו ומשמע שבדינא לא כליג עליו עכ"ל, ונמצא לפי דבריו שדין זה הוא פלוגתת רש"י ותוס' ולכן צריך לדחוק שהר"י אף שגם הוא מפרש כפי' התוספות מ"מ לדינא סובר כרש"י כי הך דינא שבשו"ע הוא מדברי הר"י שהובא באבודרהם. ולפענ"ד קשה לי טובא על דבריו, כי צא נמצא כלל ברש"י ז"ל דמיירי בדלית בי' כזית בכא"פ אלא סובב על הגמרא שאמרו סתם פת הבאה בכיסנין, ובודאי שסתם פת הבאה בכיסנין מיירי גם בדאית בי' כזית בכא"פ כמו שהאריכו הפוסקים מה נקרא פת הבאה בכיסנין, ומ"ש רש"' ז"ל שמאכלם מועט זהו כמ"ש רשיז"ל גפ למעלה ואוכלין ממנו מעט פי זהו הטעם של פת הבאה בכיסנין שאין לו דין פת גמור מחמת שאין הדרך לקבוע סעודה עליו אלא אוכלין ממנו מעט לא בדרך שביעה וקביעת העודם, וכונת דברי רש"י ז"ל מבואר בהדיא בש"ג על הא דמסיק הרי"ף בסוף שמעתתא דעל פת הבאה בכיסנין מברך בתחילה במ"מ רלבסוף ולא כלום וכתב שס בשה"ג דכל לבסוף ולא כלום הוא בנ"ר והכי ס"ל לרש"י ז"ל נמי דמברך אחריהם בנ"ר אמנם פליגי עלייהו המיימוני והתוספות יעיי"ש, והרי לך בהדיא שביאר כוונת רש"י ז"ל שסובר כדעת הרי"ף דעל כל פת הבאה בכיסנין מברך אחריו בנ"ר ומובא נם בב"י סימן קס"ח שכן הוא שיטת הרי"ף.

וכן נראה מדברי התוספות והרא"ש דמיירי שם בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכא"פ, שהרי הקשו התוספות על פירש"י ז"ל מדאמרינן לעיל בגמרא כל שיש בו מחמשת המינים מברך אחריו ברכה מעין ג', וכתב ע"ז הפנ"י ויש לתמוה דלא מצינו לעיל האי לישנא כלל אלא הכי איתא רב ושמואל אמרי כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ"מ ולא נזכר כלל מברכה שלאחריו יעיי"ש שנדחק, אמנם בתוס' הרא"ש מבואר יותר הקושיא שכתב דקיי"ל דמברך אחריו מעין ג' מדאמרינן כל שיש בו מה' המינים מברכין בתחלה במ"מ ממי,לא וה"ה לענין ברכה אחרונה הוא כן שמברכין מעין ג' דחד דינא אית להו, וא"כ י"ל גם בכוונת התוספות בדרך זה, וכעין זה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ברכות כלבה י"א דכל שמברכין בתחלה במ"מ מברכין לאחריו ברכה מעין ג' חון מן האורז, אבל כבר ביאר המג"א בס"ק ט"ו דכלל זה ליתא אלא בדאית בי' כזית בכא"פ אבל באין בו כזית בכא"פ א"א ללמוד לאחריו מלפניו דברכת לאחריו צריכה שיעורא דכזית בכא"פ ובברכת לפניו סגי בכל שהוא, וא"כ הרא"ש ז"ל שביאר בהדיא קושייתו על רש"י ז"ל שיש ללמוד ברכה אחרונה מברכה ראשונה, על כרחך דסובר דמיירי בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכא"פ שאז שפיר יש הברת ללמדו מברכה ראשונה כיון שאכל

שיעור מה' המינים, אבל כשאין בו שיעור א"א ללמדו כלל מברכה ראשונה דסגי אם עכ"פ אכל כ"ש מה' המינים אבל ברכה אחרונה צריך שיעור, וכבר כתבתי שנ' גם כוונת התוס' כדברי הרא"ש ז"ל כי הביאו מגמ' מה שלא נזכר בדבריהם כלל וא"כ מוכרח גם מדבריהם כנ"ל.

עוף נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל במה שהקבה עוד על פירש"י ז"ל דהאיך מצי לומר שלא יברך עלי' ברכה אחת מעין ג' כיון דאי הוה קבע סעודתא עלי' הוה מברך המוציא וג' ברכות כדמוכח לקמן יעיי"ש, וזה ודאי שג' ברכות אין מברכין אלא בדאיכא כזית בכא"פ כמבואר בשו"ע כאן שע"ז אין שום חולק, וא"כ מבואר דגם בהך שקלא וטרי' דפליגי על רש"י ז"ל מיירי בדאיכא כזית בכא"פ. ומל' הרא"ש ז"ל כאן נראה כסברת הא"ר דלא נחתינן אלא חד דרגא לא תרי דרגי, דהיינו מג' ברכות למעין ג' או מברכת מעין נ' לבנ"ר אבל לא תרי דרגי מג' ברכות צבנ"ר.

ועכ"פ נראה מזה דהך דינא שכתב כאן בשו"ע לברך בנ"ר על פת הבאה בכיסנין אם אינו אוכל כזית בכא"פ מה' המינים, אינו תולה בפלוגתת רש"י ותוספות כמ"ש הגר"א ז"ל, אלא אדרבא נראה דכו"ע מודי בזה, שהתוספות והרא"ש לא פליגי על רש"י אנא במה שסובר כשיטת הרי"ף דעל סתם פת הבאה בכיסנין אף אם אוכל כזית בכא"פ מברך בנ"ר, וא"כ אין להרחיק הפלוגתא יותר לומר דחולקין אף אם אין שיעורא מה' המינים שלא דמי כלל לברכה ראשונה, וכבר כתב הח"צ ז"ל בסימן קל"ד שזה א' מעיקרי ויסודי התלמוד למעט בפלוגתא עדיף, ובספר דרכי שלום (כללי הש"ס אות ל' סימן רנ"ז) כתב שזהו כונת הר"ן ביומא פרק יוה"כ שכתב בשיעורא דכותבת דהוי פחות מכביצה דאף על גב דלא מתפרש בגמרא מסתבר דכיון דחד מ"ד ס"ל יותר מכביצה לא מפלגינן מיני' מאן דפליג עלי' אלא פחות שבשיעורים יעיי"ש ונראה ג"כ הטעם שלא להרחיק העלוגחא.

ונראה דאף לשיטת ר"ת דסובר טעכ"ע דאורייתא אף ללקות עליו בכל האיסורין דנהפך כולו לאיסור אפילו אין בו כזית בכא"פ כלל, מ"ת אין ראי' דסובר כן אף לענין ברכה, שהרי כשיש בו כזית בכא"פ ואוכל כל הפרם כ"ע מודי שהוא דאורייתא ללקות עליו אף אם רובו ממין היתר, ואעפי"כ לענין ברכה מצינו בשאר מינים שאינם מה' מינים הולכין בתערובות אחר רובו כמבואר בסימן ר"ב סעיף א', ואין חיצק אף אם יש

בהמיעוט הרבה יותר מכבא"פ מ"מ כל שהוא מיעוט אין מברכין עליו ואין חוששין לטעמא ושיעורא בכא"פ ואין מברכין אלא על הרוב, וכבר ביאר זה העו'ז ריש סימן ר"ב בשביל דלענין ברכה קיי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, וצ"ל דאף דסוברין טעכ"ע דאורייתא מ"מ אינו אלא כעיקר בכף הדמיון לא עיקר ממש כידוע כלל זה בכל כף הדמיון בכמה מקומות בש"ס ועיין תשובת ח"צ סימן ע"ז, ובכל האיסורין שבכל התורה כולה לא נפטרו אם הם טפלים לדבר אחר ואין נ"מ בהם כלל אם הוא עיקר או טפל לכן סגי בטעכ"ע, אבל לענין ברכה דצריך להיות עיקר ממש והטפל נפטר לגמרי בברכת העיקר אינו מועיל הטעם לברך עליו ואפילו אית בי' כזית בכא"פ אינו מברך אלא על הרוב, יעיין פמ"ג שם על הטו"ז סימן ר"ב סק"א שהביא על זה גם מסימן ר"ח העיף ט' בקמח מה' מינים שנתערב עם קמח אחר ואין כזית בכא"פ אינו מברך בהמ"ז אף שניכר ונרגש טעם הדגן ובהמ"ז דאורייתא מ"מ לענין ברכה כ"ש עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה יעיי"ש.

ונראה דאף שאמרו (ברכות דף ל"י ע"ב) כל שיש בו מחמשת המינים מברך עליו במ"מ, דצ"ל בזה דה' המינים נחשבים לעולם לעיקר אף אם המה המיעוט, מ"מ לא מצינו זה אלא בבבה ראשונה דסגי בכ"ש וזה יש בו ממשו ועיקרו ממש, אבל בברכה אחרונה דצריך שיעורא א"כ אם אין בו כזית בכא 'ת אין בו שיעורא מעיקרו אלא מטעמו והוי טפל לגבי עיקר אפילו אם הוא מה' המינים, ובפרט לפי מה שנתבאר שדעת רש"י והרי"ף לברך בנ"ר על כל פת הבאה בכיסנין אף שסתם פת הבאה בכיסנין יש בו רוב קמח מה' המינים אין לומר שהחולקים עליהם חולקין אף בכה"ג שאין בקמח כזית בכא"פ.

ואף דכמה מגדולי האחרונים כתבו שדין זה תלוי בפל1גתת הר"ת והרא"ש והרשב"א בדין טעם כעיקר זה י"ל דלדעת הרשב"א והראב"ד שסברי דבכה"ת כולה לא אמרינן דנהפך כולו ע"י עעכ"ע אלא כשיש בו שיעורא בכא"פ בודאי מוכרח דכן הוא לענין ברכה דצריך שיעורא בכא ט וא"א לומר בענין אחר, חבל לדעת ר"ת דבכה"ת כולה נהפך הכל ע"י מעש"ט אפשר לומר דסובר

כן גם לענין ברכה אבל בודאי דאינו מוכרח לומר כן דשפיר אפשר לומר דכו"ע מודי דבברכה אחרונה לא סגי בטעמו כאשר ביארתי לעיל בדברים של טעם, ולפענ"ד כן הוא העיקר כמו שבתבתי.


והגר"א ז"ל דעתו ברורה לברך בורא נפשות רבות כשאין בו כזית בכא"פ אפילו בפת שמברכין עליו המוציא כאשר בשביל זה הגי' בשו"ע וכ' שהוא ט"ס, אבל קשה להבין מה ראה על ככה לשבש כל הספרים, שלשון זה הוא מאבודרהם בשם ר"י והובא בב"י ובשו"ע ובל"ח וכל הפוסקים אחריהם, ולפי דבריו ז"ל צריך לשבש הכל, ואם בשביל הקושיא שהקשה דמאי שנא מסיפא הלא כיון שהוא בעצמו מביא הצקור להך דינא דסיפא דאם בשלו מדברי רש"י ז"ל בפת הבאה בכיסנין, א"כ שפיר י"ל דאך בפת הבאה בכיסנין הוין כן, אבל ברישא שיש לו חשיבות פת שמברכין עליו המוציא ואין לו דין פת הבאה בכיסנין מברך עכ"פ על המחיה, ואולי מסברא לא ניחא לי' לחלק בברכה אחרונה שצריך שיעורא וסובר שאין דין זה תלוי כלל בחשיבות פת.

ולפי מה שביארתי מדברי הראשונים ז"ל שכוונת רש"י ז"ל הוא רק בשביל שהוא פת הבאה בכיסנין כסתימת לשון הגמרא, ודין זה בבד"ו ושו"ע לברך בבשלו בנ"ר הוא ג"כ בשביל שיש לו דין פת הבאה בכיסנין שאף החולקים על רש"י ז"ל מודים בכה"ג, מתורצין היטב דברי הר"י והשו"ע ואין צורך לשבש כלל כי החילוק מבואר בין פת גמור לפת הבאה בכיסנין, ובפת גמור אעפ"י שאין בו השיעור מ"מ מחמת חשיבות הפת שמברכין עליו המוציא צריך לברך אחריו על המחיה עכ"פ, או כמ"ש הא"ר ושאר אחרונים דנחתינן חד דרגא ולא תרי דרגי, וכבר הבאתי סמוכין לדברי הא"ר מדברי תוס' הא"ש שכתב כעין סברא זו.

ולפענ"ד הוא מוכרח גם בלשון הר"י שברד"א המובא בב"י שכתב וז"ל דוקא כשיש באותו קמח מה' המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכא"פ אבל אפ אין בו זה השיעור מה' המינים אינו מברך לבסוף ג' ברכות אלא בתחלה מברך המוציא וכו' ולבסוף מעין ג' וה"ה כשבשלוהו בקדירה שמברך בתחילה במ"מ אבל לבסוף מברך בנ"ר. ותמי' הלשון לכאורה מ"ש בסיפא וה"ה, הלא אין דין הסיפא דמי כלל לרישא לא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה, אבל לפי הטעם דנחתינן חד דרגא י"ל שכונתו דבזה דמי רישא לסיפא שכמו שברישא נחתינן חד דרגא כ"ב בסיפא נחתינן חד דרגא, ובשו"ע השמיט לשון וה"ה שאין נ"מ בזה לדינא אלא לביאור הטעם ואין דרכו בשו"ע לבאר הטעמים אלא לכתוב הדינים בקיצור.

ועכ"פ זה ודאי שאינו כמו שעלה על דעת כ"ת נ"י שכונת השו"ע הוא דוקא בבישול לא בפת הבא בכיסנין שהוא אפוי, שהרי גם הגר"א ז"ל כתב מקור הדין מרש"י ז"ל דמיירי מפת הבאה בכיסנין, וא"ק אדרבה כל דין זה נצמח מפת הבאה בכיסנין, ולדעת הגר"א אף בפת גמור הדין כן, ועכ"פ בפת הבאה בכיסנין בודאי אין נ"מ בין אפוי נמבושל.

ד

עוד יש להסתפק בלשון השו"ע סעיף ט', שברישא כתב ודוקא שיש בו כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכא"פ, בלשון זה מבואר דלא סגי תם אוכל כזית מהתערובות אף אם יש באותו התערובות כזית דגן בכא"פ אלא צריך שיאכל כ"כ שיהי' באכילתו כזית דגן בכא"פ, וממה שסיים אם אין בו זה השיעור ולא כתב אם לא אכל זה השיעור משמע דהקפידא הוא רק אם יש בהתערובות זה השיעור כשיטת ר"ח והרא"ש שאם יש בהתערובות כזית בכא"פ נהפך כולו וסגי בכזית מהתערובות, וזה לכאורה סתירה בלשון מרישא לסיפא.

ובתשובת בית אפרים (חא י"ת סימן י"ג) נועה שדעת השו"ע שא"צ אלא שיהי' כזית בכא"פ בתוך התערובות, וכן הוא בשו"ת גו"ר (כלל ח' סימן כ"ד), ולא הבנתי האיך מפרשים לפי"ז הלשון שברישא שמבואר שיאכל ממנו כזית דגן בכא"פ, ובשו"ת שמש צדקה סי' ב' הביא חולקין על הגו"ר בזה, והפרמ"ג בפתיחה כוללת להלכות פסח בחלק שני פ"א אות י"ח התעורר בזה וכתב דלפי מה דמשמע מרישא דצריך שיאכל כזית דגן קשה מ"ש בסיפא אפ אין בו זה השיעור, דרבותא הול"ל אף שיש בו זה השיעור כל שלא אכל כזית דגן, וכ"ת דאשמעינן אעפ"י שאכל כזית דגן כל ששהה יותר מכא"פ אין מצטרף, זה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכא"פ ושוהה יותר, יעיי"ש שנדחק אא"כ וסיים בצ"ע.

ולפענ"ד הנה בשתיית הקאווע שא"א לשחות רביעית ביחד מחמת חומה וע"כ הוא שותה מעט מעט באופן שש1הה יותר מכדי שתיית רביעית או לפעמים יותר מכא"פ יש בזה מחלוקת עצומה בין הפוסקים בשיורי כה"ג סימן ר"ד ובמ"מ'ל הלכת ברכות (פ"ג הי"ב) ובכפ"ת יומא דף פ' ועוד הרבה פוסקים מערכה מול מערכה, והסוברים שצריך לברך כתבו הטעם דכיון שא"א לשתות רביעית בפ"א מחמת החום הוי דרך שתייתו בכך לשחוק יותר וצריך לברך, והוא ע"ד שכתב

הטו"ז בסימן ר"י סק"א ביי"ש שצריך לברך ברכה אחרונה אף בפחות מרביעית יען ששותה כדרך העולם שאין דרך העולם לשתות יותר מיי"ש, והרבה חולקים וסוברים שאינו מועיל לשהיית הזנ◖ן מה שהוא דרך העולם אף שא"א בענין אחר והביאו ראיות לדבריהם יעיי"ש, ובשו"ת שמש לרקע סימן ב' הביא עוד ראי' גם מהך דינא דסימן ר"ח סעיף ט' שאינו מברך בהמ"ז אם אין בו כזית דגן בכא"פ, וכתב המג"א הטעם דכיון דצריך שיאכל כזית בלא שהיה כא"פ והכא שמעורב ע"כ שוהה ביניהם, ואם נימא דמה שא"א בענין אחר הוי דרך אכילתו בכך ואין מזיק כשהי' א"כ גם בזה כיון שע"כ שוהה צריך לברך דהוי דרך אכילתו בכך, אלא ודאי שאין נ"מ בזה.

ומעתה לפי"ז שפיר י"ל דבמה שאמר אם אין בו כשיעור הזה אשמעינן רבותא דאם אין בתערובות השיעור אינו מברך בהמ"ז אף אם אכל הרבה עד שאכל כזית דגן כיון דבע"כ הוא שוהם יותר מכא"פ אינו מצטרף כמ"ש המג"א, ולק"מ קושיית הפרמ"ג דזה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכא"פ ושוהה יותר, דאדרבה זה אינו רבותא כ"כ דכיון שיש בו שיעורא בכא"פ ויכול לאכלו הוי כן דרך אכילתו ובודאי דאינו מצטרף אם שוהה יותר, אבל כשאין בו זה השיעור דבע"כ הוא שוהה הוי כן דרך אכילתו והי' מקום לומר דכשאכל כזית דגן אף שנשתהה יותר מכא"פ מאמת ההכרח מצטרף שפיר כאשר באמת כן הוא דעת הרבה פוסקים גדולים ועצומים בשתיית הקאווע, ואשמעינן בזה רבותא גדולה שאינו מועיל אם בע"כ הוא שוהה כמו שביאר המג"א, ומתורץ בזה היטב לשון הר"י והשו"ע שסמכו על מ"ש ברישא שצריך שיאכל כזית דגן בכא"פ ובסיפא אשמעינן רבותא אחרת כמבואר לעיל. והנה אף שיש מהאחרונים ז"ל שהבינו מלשון השו"ע שדעתו דסגי אם יש בתערובות כזית בכא"פ, אבל המג"א ע"כ לא הבין כן בדעת השו"ע שהרי כתב הטעם בשביל שע"כ שוהה יותר באכולת הכזית דגן כיון שמעורב א"כ ע"כ סובר דלא סגי באכילת כזית מן התערובות. וכן מוכרח בדברי המג"א סימן ר"י שכתב דגם לענין ברכה אם שהה בכא"פ באכילתו לא מקרי אכילה והביא ראיה מסימן ר"ח העיף ט', ואם נימא דדעת השו"ע הוא להצריך שיהי' בתטרובות כזית דגן בכא"פ ואז סגי אם אוכל כזית מהתערובות, א"כ אין הטעם כלל בשביל ששוהה באכילתו בכא"פ ואין משם ראיה כלל לדינו של המג"א שבסינ◖ן ר"י, וכן הוא גם בבית אפרים שאין ראי' משם לדינו של המג"א אלא אם נימא דצריך שיאכל כל הכזית דגן בכא"פ. וכן כתב בביאור הגר"א על הא שכתב בשו 'ע כדי שיאכל ר"ל ודוקא שיאכל ג"כ בכא"פ ולדינא גם הבית אפרים אף שהבין מדעת השו"ע דא"צ שיכל כל הכזית דגן בכא"פ מ"מ פסק לדינא להחמיר, כי א"א לומר דסגי שיאכל כזית מן התערובות אלא לדעת הר"ח והרא"ש, אבל לדעת הראב"ד והרמב"ם והרשב"א לא אמרינן דנהפך כולו אף אם יש בו כזית בכא"פ אלא צריך שיאכל פרס שלם, והפר"ח סימן תמ"ב כתב שהיא השיטה המחוורת מכולם והכי נקטינן, יהביא עוד הרבה פסקים שפסקו כן, וצריך ליזהר כדבריהם. גם הפרי נ(גדיס בפתיחה כוללת להלכות פסח חלק שני פ"א כתב דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א יעיי"ש, ובפרט שהמג"א והגר"א שניהם הבינו כן גם בדעת השו"ע )מ"ש שבבית אפרים המובא בשע"ת אות י"ב מבואר שצריך לברך אחריו מעין ג' אף אם אין בו כדי שיאכל כזית דגן בכא"פ, שם לא מיירי אלא מפת שמברך עליו המוציא כמבואר בכל דבריו, ובזה מבואר גם בשו"ע לברך אחריו מעין ג' וכן כתבו כל הפוסקים זילא הגר"א ז"ל שכתב גם בזה לברך בנ"ר, אבל מפת הבאה בכיסנין שמברך עליו במ"מ כדין בשלו, מזה לא מיירי כלל הבית אפרים והשע"ת. ומ"ש שמה שהביא הבאה"ט ס"ק ג' ממהר"א יצחקי לברך בנ"ר אם צא אכל כזית דגן בכא"פ, זה מיירי כשהוא לדבק, תמה אני האיך עלה על דעתו לומר כן הלא בהדיא מפורש שם שמכשירו ומתקנו לאכילה ואין דינו כמו לדבק, ואלו היה רק לדבק לא הי' מועיל אף אם יש בו יותר מכבא"פ, והב"ח כתב שאם הוא לדבק אף אם רובו מחמשת המינים אינו מברך עליו במ"מ, והטו"ז בסימן ר"ח ס"ק ד' מצדד בלעקיך שרובו קמח שסובר שהוא לדבק אלא מצדד בשביל שהוא הרוב, והא"ר ושאר פוסקים חולקין עליו שלעקיך אינו לדבק ומה שהוא לדבק אינו מועיל אף אם הוא רוב, ומכש"כ כשהוא מיעוט אלא שהוא יותר מכבא"פ כל שהוא לדבק אינו כלים לכל הדיעות, אבל הדבר ברור שהמהר"א יצחקי שכ' לברך מעין ג' כשאכל כבא"פ הוא בשביל שסובר שם שמתקנו לאכילה ואין בו דין לדבק, ומ"ש לברך בנ"ר כשלא אכל בכא"פ הוא בשביל שהובר כדעת רוב הפוסקים שחולקים על המג"א ואינם מחלקים בין תערובות קמח לשאר מינים וגם בסעיף ב' מיירי בדאית בי' כזית בכא"פ כאשר הבאתי למעלה, גם ממ"ש שאם אכל שיעור שהיה בו כזית דגן בכא"פ מבואר שסובר ג"ג שצריך שיאכל זה השיעור ולא סגי בכזית מן התערובות.

ח

ובתיי"א כלל נ' אות כ"א כתב אעפ"י שבכל דבר שיש בו מה' המינים מברכין במ"מ אבל על המחיה היה ראוי להחמיר אא"כ יש באותו מאכל כ"כ שיאכל כזית קמח בכא"פ והעולם לא נהגו לדקדק בכך ויש להם על מי לסמוך, וכתב שם בנ"א אות ו' ותוכן דבריו שדחה דברי המג"א שמחלק בין תערובות קמח לשאר דברים, והסתירה ממ"ב לס"ס כתב שבסעיף ב' הוא לשון הרא"ש שסובר טעכ"ע דאורייתא אף ללקות עליו, ובסעיף ט' הוא מדברי ר"י וי"ל שסובר כהראב"ד והרשב"א דטעכ"ע אע"ג דאסור מדאורייתא אין לוקין עליו אל כשהי' כזית בכא"פ ואכל כל הפרם כדי שיאכל כזית מן האיסור דלא נהפך היתר לאיסור לכן גם לענין ברכה הוא כן, ומה שנוהגין העולם לברך על המחי' על צוקער לעקרן אף שאין בו רק כזית ואין בו קמח אלא חצי זית צ"ל דתפסו לעיקר כשיטת הרא"ש, וירא שמים ראוי שיראה שיאכל בודאי כזית קמח, את"ד יעיי"ש שהאריך.

והנה מב יאר דעת י בזה שלפי דברי השו"ע שבסעיף ט' אין לברך על המחיה על כזית לעקיך אם הקמח הוא חציו עד שיאכל כ"כ שידע בודאי שאכל כזית קמח בכא"פ כדעת הראב"ד והרשב"א, ובםטיף ב' הוא דעת הרא"ש לברך על המחי' אף אם לא אכל כזית בכא"פ, ובזה מיישב מנהג העולם שסומכין על הרא"ש כמובא בסעיף ב', ואני תמה האיך אפשר להעלות על הדעת לעשות סתירה בשו"ע בסימן אחד, גם האיך מיושב נזה מנהג העולם כיון שבשו"ע ס"ט לא פסק כן אף שיש סתירה מפ"ב מ"מ האחרון עיקר ובכל מקום שמוצאין איזה סתירה חוקרין הפוסקים לידע איזה מהם נכתב באחרונה דזה כלל גםל הלכה כמשנה אחרונה, וזה ודאי שבסימן אחד לא כתב סעיף ט' טרם שכתב סעיף ב' וא"כ דעת השו"ע הוא כמ"ש בסעיף ע' שהוא האחרון ונמצא דמנהג העולם הוא היפך השו"ע גם בלא"ה כבר הבאתי מכמה פוסקים דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א, גפ כתבתי דלענין ברכה אפשר דגם הר"ת והרא"ש מודי דצריך שיאכל כזית בכא"פ, וליישב מנהג העולם יותר טוב לומר שסומכין על המג"א שסובר בדעת השו"ע לחלק בין תערובות קמח לשאר מינים, ואף שרבים חולקים עליו ומסתבר טעמייהו ודברי המג"א אינם מובנים כ"כ עכ"ז המג"א הוא עמוד ההוראה ונתקבלו הוראותיו בכל העולם ונמשכין אחריו, ועכ"פ יותר טוב לומר כן מלעשות סתירה בדברי השו"ע ולומר שעושין העולם נגד השו'ע.

ו

ובמשנה ברורה (ס"ק מ"ר) פסק ג"כ שאין לברך על המחי' אלא אם אכל כזית בכא"פ מהקמח עצמו ולא סגי במה שאכל כזית מהתערובות, ובביאור הלכה שם הביא דברי הנ"א במה שדחה דברי המג"א, אבל במה שכתב אח"כ הנ"א ליישב מנהג העולם השמיט דבריו ולא הזכירם כלל אלא חתר למצוא דרך אחרת ליישב מנהג העולם, וכפי הנראה לא נראו לו דברי הנ"א בזה כאשר באמת הם תמוהים כמו שכתבתי, אבל מ"ש הוא ז"ל ליישב מנהג העולם הוא יותר תמי' שכתב בזה ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י (ס"ק א'), והנה מה שהביא מסימן ר"י אין לו דמיון כלל לנ"ד, דהתם מיירי המג"א בהך דכל האוכלין מצטרפין וכל המשקין מצטרפין והאוכל והשותה אינו מצטרף, וע"ז הביא מה שמבואר בגמרא יומא (דף פ' ע"ב) ציר שעל גבי ירק מצטרף ולא אמרינן משקה הוא דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, והביא גם רש"י בחולין (דף ק"כ ע"א) שכתב בציר שע"ג הירק דאע"ג דתנן האוכל והשותה אין מצטרפין ה"מ אכל ושתה דקים להו לרבנן דלא מיתבא דעתי' בהכי אבל ציר שע"ג ירק קים להו לרבנן דמיתבא דעתי', וכן בתי"ו יומא דף פ' ע"ב ונתוספות זבחים דף ק"ט ע"א דהטעם הוא דהוי דרך חבילה, א"כ לא אמרונן זה אלא התפ שאין החסרון בשביל שאינו מינו אלא בשביל שהוא משקה לכן אמר דאם מכשירו ונאכל עמו דרך אכילה הוי כאוכל ומייתבא דעתי', אבל הכא שאינו מצטרף בשביל שאינו מינו לא מצינו בשום מקום שע"י שמכשירו הוא כמונו.

ובאמת גם שם בסימן ר"י בהך דנא דציר שע"ג הירק פליג הנ"א והקשה עליו מדברי התו"י ביומא דף פ' ע"ב שכתב בהדיא שאין זה אלא ביוה"כ דתליא ביתובי דעתי' לא במקום אחר, גס בשד"ר מערכת ברכות כתב בזה שיש חולקין על המג"א והוי ספק ברכה ולא יברך, ובסידור התניא בסדר ברכת הנהנין פ"ח שהביא שם הך דינא שבמג"א דהאוכל ושותה אין מצטרפין לא הביא כלל מה שכתב אח"כ בציר שע"ג הירק משמע דלא ס"ל כלל. ולתרץ דברי המג"א ממה שהקשה עליו הנ"א מדברי התו"י שמבואר בהדיא שאין זה אלא ביוה"כ, המשנה ברורה כתב שמדברי הרמב"ם פ"ב מהל' שביתת עשור משמע דדין הציר לאו דוקא לענין יום הכפורים, ולפענ"ד אין שום משמעות ברמב"ם, כי ממה שכתב סתם ולא פירש שהוא לענין יום הכיפורים אין ראי',

דכיון שכל אותה ההלכה מדבר בהלכות יוה"כ כאשר התחיל בתחלת הפרק ממילא ידעינן דבכל הלכותיו שם קאי על יוה"כ, וכמה דינים כותב שם בסתמא וידעינן שהוא ביוה"כ. וקצת י"ל דהמג"א בסימן ר"י הביא ראי' ממ"ש בסימן קנ"ח סעיף ה', ושם בסימן קנ"ח (ס"ק י') כתב המג"א בפירוש דדוקא ליר היוצא מעצמו של הירק יש לו דין אוכל שלא יהי' לו דין טיבולו במשקה אבל אם מטבל הירק בהציר יש לו דין משקה והביא שם כן מרשב"א ורש"ל ועוד פוסקים, וזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל מסכת חולין דף ק"כ שהוכח במג"א סימן ר"י, א"כ מדמדמה הך דינא דסימן ר"י למ"ש בסימן קנ"ח משמע וסובר גם בזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל דמיירי בציר היוצא מעצמו, והתי"ו הביא ראי' שאין דין זה אלא ביוה"כ ממה דמבואר בפסחים וף קט"ו דהוי משקה לענין טיבולו במשקה והתם בפסחים מיירי שמטבל בהמשקה, וצ"ל דהתו"י סובר כלשון שני שברש"י דגם הכא מיירי שמטבל בהמשקה, א"כ להסוברים כלשון ראשון שברש"י דהכא מיירי בציר היוצא מאליו אין ראיה כלל מפסחים לחלק בין יוה"כ לשאר דברים, ול"ק קושיית התו"י. אך ממה שהביא המג"א הדין שבתוספות זבחים בשרה פת ביין אינו נראה שיסבור כלשון ראשון שברש"י ז"ל, ואולי בשרה פת ביין נבלע בו היין היטב ועדיף ממטבל ירק במשקה וזה דוחק וצ"ע להבין דברי המג"א מה שהביא ע"ז מסימן קנ"ח.

ז

ולתרץ הקושיא מת י"י שהקשה בנ"א אפשר עוד, כי גם בעיקר הדין שהביא המג"א שם דהאוכל והשותה אין מצטרפין הקשה הפרמ"ג שאין ראיה מיום הכיפורים דתליא ביתובי דעתי' משא"כ ברכה נהנה מיקרי דהא בשאר איסורין אין כל אוכלין מצטרפין, ורמז לעיין בחמד משה, ובחמד משה הקשה ממה שנסתפקו התוספות בשיעור שתיה שמא אינו דומה ליוה"כ ששיעורו ברביעית דתליא ביתובי דעתי' וכן בשיעור אכילה לא דמי ליוה"כ שזה בכזית וזה בככותבת. ובתשובת גו"ר נגן המלך סימן כ"א הביא השאלה באוכל ושותה אם יצטרפו אם לדמותו ליוה"כ או לאו, ופשיט לי' מהא דבעי תלמודא שם ביומא דף פ"א למיפשטה דבמחלוקת שנוי' דר"י וחכמים דפליגי בטומאה אם מצטרפין ודחי תלמודא אפילו תימא רבנן דאמרי התם דמצטרפי הכא לא מצטרפי דליכא יתובי דעתי', ונראה לו דלא אמרו כן בתלמוד אלא דרך דחי' בעלמא ולעולם קושטא דמילתא הזי דמשנתינו זאת דגבי יוה"כ אתיא כר"י דהלכתא כותי' ובר מן דין הלכה כר"י, גם הביא ראי' מהתוספות זבחים דף ק"ט דמוקי למתני' דמעילה דמצטרפין כששרה פתו ביין דהוי דרך אבינה ולא הוי שתיה ונא בעי התוספות לאוקמי' כגון ששתה חצי רביעית ואכל חצי זית משמע דאין מצטרפין זה עם זה אגא בכשרה פתו בלבד יעיי"ש.

ולא הבנתי מ"ש תחלה דמה דאמרו בגמרא אפילו תימא רבנן אינו אלא דרך דחי', דכיון שהוא פלוגתא בגמרא ר"ח ורב נחמן וגם ר"נ ור"י דלר"ח ור"ל במחלוקת שנוי' דאין לחלק בין יוה"כ לטומאה ולרב נחמן ור"י אתיא אפילו לרבנן דיש לחלק בין טומאה ליוה"כ דצריכא יתובי דעתי', ומנין לנו לומר דמה שאמר ר' נחמן ור"י אינו אלא דרך דחי', ובפרט בפלוגתא דר"ל ור"י דקיי"ל הלבה כר"י לגבי ר"ל ומנ"ל דכאן דברי ר"ל עיר◖ר ודברי ר"י אינם אלא דחי' בעלמא.

גם מה שהביא ראי' מהתוספות דאוקמי' למתניתין דמעילה כששרה פתו ביין, אפשר שכתבו לאוקמי' כן שלא יקשה ממתני' גם על ר"ח ור"ל, ולהלכה אפשר סברי דמצטרפין נפ בלא"ה, אלא דנקטו הך גוונא דמתרצא מתני' אליבא דכ"ע ומ"ש ובר מן דין הלכה כר"י, לפענ"ד גם מזה לכאורה אין ראי', דאף דהלכה כר"י דבטומאה אין מצטרפין, מ"מ לענין ברכה אפשר דאין למדין לא מיוה"כ ולא מטומאה, דיוה"כ תליא ביתובי דעתיה, ומטומאה אפשר בלא"ה לא גמרינן מיניה דכ"פ אמרו בש"ס איסור מטומאה לא ילפינן, דבשלמא לר"ח ור"ל שסברי דאף דלא מצינו פלוגתא בזה ביוה"כ מ"מ כיון שיש פלוגתא בזה בטומאה אמרינן ממילא דגם ביוה"כ פליגי, א"כ ע"כ סברי שאין לחלק בין יוה"כ לשאר מילי בשביל יתובי דעתיה ונמדין יוה"כ אף מטומאה, וצ"ל לדידהו ואף דאיסור מטומאה לא גמרינן מ"מ י"ל כמ"ש רש"י ז"ל ביבמות דף ק"ג ע"ב גבי סנדל המוחלט דאיסור מטומאה לא גמרינן ואח"כ אמר רבא חליצתה כשרה, ופי' רש"י ז"ל דלאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא, וע"ע אה"ע ב"ש סוף סימן ו' ס"ק ל"ד שכתב דאע"ג דלא ילפינן איסור מטומאה מ"מ בכה"ג דאיכא סברא ילפינן, וכבר טרחו הפוסקים הרבה ליישב סוגיות הש"ס שיש בזה כמה סתירות אם ילפינן איסור מטוה, ויהיה איך שיהיה לר"ח ולר"ל דסברי שאין לחלק ביוה"כ משום וחובי דעתי' ולמדין חד מחברי' אף מה שלא נשנה בו משמע שפיר שיש ללמוד מזה אף לענין ברכה, אבל לרב נחמן ור"י שחידשו לחלק ביוה"כ משום יתובי דעתי' ומה שאמרו בטומאה לאו כללא הוא לכל מילי, אפשר שגם ר' יהושע מודה לסברא זו שאין ללמוד חד מחברי' אלא

הא כדאיתא והא כדאיתא, ולענין ברכה א"א ללמוד גם משניהם לא מיוה"כ ולא מטומאה, והלא דעת כתוספות ביומא דף ע"ט ע"א ד"ה ולא, דגם בשתי' מברכין לאחריו על כזית אפילו למ"ד דגם בקידוש צריך מלא לוגמיו דטעמא הוי משום יתובי דעתי' כמו ביוה"כ כמ"ש בתוספות יומא דף פ' ע"א ד"ה הכי, מ"מ לענין ברכה שאני ולא מדמינן ברכה אף לקידוש, כש"כ דלא מדמינן לי' לטומאה.

ונראה סברת התוס' מה דלא ילפינן ברכה מיי ה"כ כמו דילפינן קידוש מיוה"כ, בשביל שבברכה קיי"ל כר"מ דבאכילה שיעורא בכזית דיליף מקרא דואכלת דסתם אכילה בכזית ולא משמע לי' נחלק בשיעורא בין אכילה לשתיה דבכ"מ שווין הם דשתיה בכלל אכילה כמבואר ביומא דף ע"ו ע"א, אלא שאח'כ נסתפקו התוס' דכיון דסבר ר"מ ושבעת זו שתיה שמא לא דמי שיעורא דשתיה לשיעורא דאכילה, וכן הוא בטוש"ע, ועיין ב"ח סימן ק"ן שכתב דמה שנסתפקו בשתיה שמא שיעורו ברביעית הוא ג"כ בשביל דשמא דמי ליוה"כ, אך לדעת הר"י אין לחלק בשיעורא בין אבינה לשתי' כמבואר בתוס' ברכות מ"ט ע"ב ד"ה ר"מ שכתבו ולענין שתי' אומר ר"י שיש להחמיר ולברך אפיל. בפחות ממלא לוגמיו, וכ' שם רעק"א בגליון הש"ם וק"ל האיך שייך להחמיר ולברך הא בברכה ספיקו להקל וסיים בצ"ע, וחידוש הוא שנעלם ממנו שכבר קדמו בהערה זו הב"י והטו"ז באורח חיים סמן ק"ן, וז"ל הב"י שם אחר שהביא דברי הר"י שיש להחמיר ולברך אחריו ואני אומר שזה הוא חומרא במקום שאמרו ספק ברכות להקל, והטו"ז כתב בסימן ק"ץ סק"ג דלק"מ דאין כוונת הר"י שיש בזה ספק גמור דאלו הי' לו בזה ספק גמור ככל הספיקות הי' לו לומר אסור לברך אלא וודאי אין בזה ספק ברכה מעיקר הדין יעיי"ש שהאריך, ונראה הטעם שלא ראה זה לספק גמור כמ"ש שלדעתו אין לחלק בשיעורא בין שתיה לאכילה והכריע כן להלכה, ונראה שגם הב"י לא כיון בזה להקשות על הר"י אלא שהביא הכרעתו כמ"ש בלטנו ואני אומר, ור"ל דלפי"מ שהביא שם מקודם דעת הרא"ש ומסקנת התוספות שמשמע מדבריהם שהוא ספק גמור ממילא דאין לברך, דלא כדעת הר"י שאינו מחשב זה לספק גמור.

ומעתה לפי"ז נראה בהך דינא דהאוכל ושותה שכתבו המג"א ובנו"כ דאין מצטרפין, שהוא ג"כ מהך טעמא כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא שמא דמי ליה"כ שאין לנו ראיה מן הש"ס שיש לחלק בזה שוב אסור לברך מספק, וראיה ברורה שאף שכתב הגו"ר סתם בהחלט שאין מצטרפין מ"מ אין כוונתו אלא מחמת ספק, שהרי כתב הטעם שאין מצטרפין בשביל שאין שיעורן שוה שזה בכזית וזה ברביעית כמו שהוא בגמרא שתלוי אם אין משונה בשיעורין, והלא הך גופא שאין שיעור השתיה כשיעורא דאכילה אינו אלא מחמת ספק כמבואר בתוספות ורא"ש וטוש"ע בשני מקומות בסימן ק"ץ ובסימן ר"י, ובודאי א"א לומר דפליג על כ"ז, ובגמרא שמדמה יוה"כ לטומאה שתלוי בשינוי השיעורין שם מיירי ביוה"כ שבודאי אינו דומה שיעור שתי' לשיעור אכילה, אבל לענין ברכה הוי ספיקא, וע"כ דמה שכתב הגו"ר בסתמא דלא מצטרפי לברכה הוא בשביל שכן הדין דמספק אין לברך. ובזה אפשר להבין ג"כ מה שכתב דמה שאמר אח"כ בתלמודא לחלק ביוה"כ משום יתובי דעתי' אינו אלא דחיה בעלמא, אף שאין לנו שום ראיה ע"ז דמילתיה דר"י אינו אנא בורך דחי', מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שי"ל דמה שאמרו אפילו תימא רבנן כונתם שאפשר לומר דאף רבנן מודי ואין ראיה דבמחלוקת היא שנוי' אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, וא"כ לק"מ גם מה שהקשו הח"מ והפרמ"ג על המג"א במה שהעתיק כאן הך דהאוכל והשותה אין מצטרפין, דאף שי"ל חילוק בין ברכה ליוה"כ אבל בשביל הך ספיקא אסור לברך.

ומעתה לא קשה מידי גם מה שהקשו על המגן אברהם במה שהביא לכאן הך דציר שעל גני הירק מצטרפין מוברי התו"י, דהתו"י כתבו רק דמדחזינן בטיבולו במשקה שיש לו דין משקע על כרחך דלא ילפינן בזה כל מילי מים הכיפורים, אבל לענין ברכה שפיר דמצטרפין ציר שע"ג הירק, דממ"נ אם נימא דלא ילפינן ברכה מיוה"כ א"כ גם בלא"ה מצטרפין אף האוכל והשותה, דכל עצמינו שאמרנו דהאוכל והשותה אין מצטרפין הוא בשביל הך ספיקא שמא דמי ליוה"כ וילפינן משם, א"כ א"א למילף מיוה"כ יותר ממה שהוא שמה דציר שע"ג הירק הוי אוכלא ומצטרפין.

נמצא לפי"ז שאף לדעת המג"א היי רק ספק אם אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא אלא שבדין האוכל והשותה מהני לברך עליו מכח ממ"נ, אבל בשאר עניני ברכות שאפשר אינו דומה כלל ליוה"כ כמו שאינו דומה בשיעורא דכביצה וככותבת הוי זה ספק ברכה שאין לברך בכה"ג אף לדעת המג"א מלבך שהבאתי דהוי ספק ברכה מחמת החולקין על המג"א. הארכתי בפרט זה לרווחא דמילתא שאף לפי דמיונו של המ"ב שמדמה זה להך דינא שבמג"א הוי ג"כ ספק ברכה, אבל באמת בנ"ד א"צ לכ"ז דבלא"ה אין לו שום דמיון כלל דלא

אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא אלא לענין זה דלא הוי משקע כיון שהוא דרך אכילה לא במקום אחר כמו שהבאתי למעלה.

ח

גם בעיקר הסברא שכתב שהצוקער י הדבש בא להכשיר את סקמח, לא ידעתי מי בילה לו זה דלמא בהיפך שהקמח בא לתקן הדבש כסתימת לשון הפוסקים ראשונים ואחרונים שהקמח גא לתקן ולהכשיר את האוכל, ואף שיש להקמת חשיבות בשביל שהוא מה' מינים, זהו בכל מאכל שיש בו מה' המינים שע"כ צ"ל שדעת בני אדם עיקר על ה' המינים דהלא בכל המינים אמרינן שהרוב הוא העיקר ופוטר את המיעוט מטעם עיקר פוטר את הטפל וכלל זה דעיקר פוטר את הטפל הוא גם בה' המינים אם המה טפילים למין אחר כמו דחזינן אפילו בפת אם הוא טפל לדג מלוח נפטר הפת בברכת הדג כמבואר בסימן רי"ב, וע"כ דבמאכל שיש בו תערובות שיערו חכז"ל דעת בני האדם שעיקר בעיניהם ה' המינים ושארי המינים המה טפילים אף אם המה הרוב כאשר ביארו זה הראשונים ז"ל, ואעפ"כ אינו מועיל זה אלא בברכה ראשונה דסגי בכ"ש אבל בברכה אחרונה שצריך שיעורא לא אמרי' דע"י שהם טפילים לה' המינים נחשבים כמותם להצטרף לשיעורא, וא"כ מה יוסיף תת כח בלעקיך אף אם כונתו עיקר להקמת אין זה מועיל לצרף הדבש לשיעורא, ולעשות כלל חדש לחלק גם במאכלים שיש בהם מה' המינים שיש ביניהם מאכל שיותר מכוין האדם לה' המינים עד ששאר המינים טפילים כ"כ שדינם ממש כה' המינים אף להצטרף לשיעורא מי יוכל להגיד חדשות לשער במה שלא שערום אבותינו בש"ס וראשונים ז"ל כי כללא אמרו כל שיש בו מה' המינים ולא חילקו יותר כלל, ובאמת כי סברא זו לחלק בין המאכלים כתבה גם בנ"א, אבל כתב ט"ז שלולא דמסתפינא להגד סברא שאין לה ראיה הי' אומר כן נמצא דלהלכה מיסתפי לומר סברא בלי ראיה, אלא שכתב שצ"ל שסמכו על שיטת הרא"ש כמובא למעלה, ובסברא זו השתמש אך לחומרא דאף שסמכו על הרא'ש נגד דעת הר"י וה–שב"א והראב"ד מ"מ הבו לה דלא להוסיף עלה שאין לעשות כן על כל פנים בשאר מאכלים, אבל במשנה ברורה השמיט נ◖ה שכתב בנ"א שסמכו על הרא"ש אלא מצדד שאולי סמכו על סברא כזו בלבד וזה תמיה.

ובאמת כי גם בעיקר הסברא שכתב י דבלעקיך הדבש הוא טפל להקמח יותר מבשאר מאכלים שיש בהם מה' המינים, דעת הפוסקים הוא להיפך, שהרי הטו"ז כתב בסימן ר"ת סק"ד דלעקיך נעשה רק בשביל הדבש והבשמים, והקמח אף אם הוא רוב מהמאכל אינו אצא כמו שהוא לדבק ואינו מברך עליו אף ברכה ראשונה, אלא שהפוסקים חנקו עליו וכתבו דמלבד שהוא נדבק הוא גם לתקן ולהכשיר, וז"ל סידור התניא בסדר ברכת הנהנין פ"ג סק"ד, במה דברים אמורים שאינם מתכונים כלל לאכילת הדגן אבל אם מתכונין ג"כ לאכילתו אף שאינה עיקר אלא עיקר הכונה לאכיגת שאר המינים כגון מיני מתיקה מקמח הנילוש בדבש שקורין לעקיך והעיקר באכילה זו לכיוון ולתענוג מהמתיקות ואכילת הקמח אינה עיקר כ"כ אעפי"כ נחשב הקמח עיקר לברך עליו במ"מ, א"כ חזינן שאף התניא שהוא מהחוצקין על הטו"ז בלעקיך מ"מ סובר שעיקר הכוונה בלעקיך על מתיקת הדבש אלא שמה שכתב הטו"ז שעי"ז הוי הקמח כמו מקצת כוונה דינו כמו כל והאיך כתבו לדבק ט"ז חלקו שכיון שיש בו עכ"פ גם על הקמח לא הוי כמו לדבק ושוב מאכל שיש ב מה' המינים שהקמח עיקר, המה ממש בהיפך שבלעקיך עיקר הכוונה רק טל הקמח יותר מבשאר מאכל שיש בו מה' המינים, ומה שמסיים שם התניא אח"כ שמברך אחריו ברכת מעין ג', מובן שסובב על מה שכתב למעלה בסק"ב דמיירי כשיש ב כזית בכא"פ, אלא שיען שכתב אח"כ שאם הוא לדבק הוא טפל לשאר המינים שנמצא שאז אין מברך עליו אף אם יש בו כזית בכא"פ לכן כתב אח"כ שבלעקיך אין דינו כמו לדבק ומועיל הקמח אף לענין ברכה אחרונה כשיש בו כשיעורא ע"ד שכתב למעלה בשאר מאכלים שיש בהם מה' המינים, ועכ"פ עיקר סברת החיי"א והמ"ב בזה הוא להיפך משאר פוסקים.

ובלא"ה אף על סברא ברורה אם אין לה ראיה אין להשתמש בה כלל להלכה, וביעור אוזן מהחיד"א מערכת א' אות ט"ז הביא כן בשם מהר"י שאין להמציא דין מסברא בלא ראי', ובספר דרכי שלום (כללי הש"ס אות א' סימן כ"ו) הביא ע"ז מירושלמי פ"ו דפסחים הלכה א' תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופירש קע"ט שאין לו ראיה או קבלה בידו, וכבר צווח בכרוכין בשאילת יעב"ץ על הדנין בסברות שהרי מבואר ברמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כ"ד ה"ב) ובעור חו"מ סימן ט"ו שבזמן התלמוד היו דנין עפ"י סמיכת דעת הדיין אף בלא ראיה ואח"כ הסכימו שלא לדון עוד בסמיכת הדעת אלא בראיה ברורה, והרי שעוד בזמן הראשונים לא העמידו על סברתם כמו בזמן התלמוד, וא"כ ק"ו ב"ב של ק"ו שבזמן האחרונים אין להמציא שום דין מסברא בלי ראיה, ושפיר עביד הנ"א דמיסתפי בזה.


ובעיקר הדבר מה שטרחו כ"כ הל"ת והמ"ב ליישב המנהג בדרכים דחוים, לא ידעתי כל הטורח הזה למה וכי זה מנהג ברור, ראשית הנא הנ"א כתב שם דמיירי מלעקיך שהחצי הוא קמח, ובזה ודאי רובא דרובא אוכלין כזית בכא"פ כי אין דרך בני אדם לצמצם כ"כ בסעודה לאכול פחות מכביצה, ובאוכל כביצה דהוי שני זיתים אית בי' שיעורא דכזית קמת, ואך מיטוט בני אדם שאינם אוכלים כשיעור הזה או מחמת שמזיק להם מיני מתיקה או סיבה אחרת נפעמים ואין זה קרוי מנהג. ובאמת שלפעמים נותנים מיני מתיקה שיש בהם קמח מעט אפילו פחות מככא"פ ורוב נני אדם אינם יודעים להתבונן בזה, גם קשה לחקור בסעודה האיך נעשה.

נפ הלא הנ"א אחר שכתב ליישב המנהג סיים שמ"מ יר"ש יזהר בזה א"כ לא נתייסד המנהג עפ"י גדולים שהגדולים בודאי נהגו כיראי שמים, ומבואר בטורי זהב יו"ד ס"ם צ"ה ס"ק י"ח במה שהביאו התוס' ראיה ממעשים בכל יום וסיימו והמחמיר תבא עליו ברכה וכתב ע"ז שהוא תמוה מאד דמ"ש ומעשים בכל יום ע"כ מביא מאנשים חשובים לומדים וכי המה בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה, וע"כ העלה שהוא ברור דמ"ש התוספות והמחמיר תבא עליו ברכה קאי על ענין אחר שם לא על מה שלמדו ממעשים בכל יום יעיי"ש. גס הנקע"כ אף שחלק על הטו"ז בדינו מ"מ מודה בסברא זו דמה שלמד ממעשים בכל יום צ"ל שהוא היתר גמור, אלא דמ"ש המחמיר תגא עליו ברכה הוא מטעם אחר שמא אינו נקי יעיי"ש וכתב שם עוד תירוץ אחר. נמצא דבעיקר הסברא אין פלוגתא דהיכא שצריך על כל פנים להחמיר אי אפשר להביא ראיה ממעשים בכל יום. והנה היכא שהמנהג הוא בטעות אינו חשוב מנהג כלל אף להחמיר, כמו שכתבו התוספות פסחים פרק מקום שנהגו דף נ"א ע"א ד"ה אי, דמטעם זה התיר רבי בית שאן אף שאבותיו ואבות נהגו בי' איסור יען שהי' בטעות, וכן הוא יו"ד סימן רי"ד סעיף א'. עוד מחלקים שם בין מנהג שנתייסד עפ"י ת"ח ובין מנהג אבותיו בשו"ע התוס' שנהגו בני המדינה מעצמם דיכולין להתיר בפני ת"ח, ועי' בש"ך סימן רי"ד סק"ז שזהו החילוק בין מנהג חשוב למנהג גרוע, והנה כיון דמיירי שם אם להתיר בפני ת"ח א"כ ע"כ גם ת"ח נוהגין כן ואעפי"כ מחלקין אם נתייסד עפ"י ת"ח או נהגו בני המדינה מעצמם כן, וצ"ל מ"מ'כ דלפעמים ע"י שבני המדינה נהגו מעצמם כן נמשכין אחריהם גם ת"ח במנהגם, ווה אינו מספיק לעשותו מנהג חשוב אם לא נתייסד מעיקרא עפ"י ת"ת. ובשתיית סקא י וע שכתבו שהדרך הוא שהכל שי תין אותו כשהוא חם וא"א לשתות השיעור בכדי שתיית רביעית, וכתב הכה"ג טעמים ליישב המנהג שמברכין ברכה אחרונה וכן כתבו כמה פוסקים אבל הרבה חולקין, והננהר"ם ב"ח בכפות תמרים יומא דף פ' האריך ג"כ לחלוק טל כל הטעמים שכתב בכה"ג ואח"כ כתב גם מ"ש דהמנהג הפשוט לברך על הקאווע ברכה אחרונה לזה אני אומר דאינו מנהג פשוע דכמה גדולים יש דאינם מברכין ואפילו תימא דהדבר ספק הרי הסכימו כל הפוסקים דספק ברכות להקל ומסיק אחו'כ דאסור לברך משום ספק ברכה לבטלה יעיי"ש. יהאחרונים כתבו בשתיית הקאווע שהמנהג הוא שלא לברך אם א"א לשתות השיעור ביחד, וזה לכאורה סתירה במנהגא שבכמה דורות הקודמים כ' שהמנהג הוא לברך, וצ"ל דמנהג כזה עשוי להשתנות בעתים ובמקומות. ונהירנא עוד מילדותי שראיתי בכמה מקומות בכל סעודה שמלבד המיני מתיקה שנתנו נתנו לכאו"א גפ עוגה הנילשת בבצים שכולה קמח שאין ספק בברכתה (ועכשיו יש חששות אחרות בעונות כאלו), גם אצל אבא מארי הגה"ק זלה"ה ראיתי בכל פעם שאכל כזית רק מעונה כזו ולא ידעתי אז הטעם, אך אחר שלמותי את ההלכה הבנתי שהטעם הוא בשביל שלעקיך הוא ספק ברכה אחרונה.

ובודאי שגם החיי'א לא בקש טעם להמנהג כדי ללמוד ממנו למעשה שהרי כתב ביד"ש יזהר, והבאתי גם מהטו"ז שבכה"ג שהוא מעשים בכל יום, וצ"ל זכות על המנהג ושא"צ למחות שכתב הרא"ש בתשובה כמובא אין ללמוד מהמנהג אף שכתב זה כעין לימוד כ"כ בהעושין כן, וע"ד בטור וב"י חו"מ סימן ס"ז שצווח ככרוכי' על המנהג שאין עושין פרוזבול שאין להשגיח על המנהג במקום שהוא נעבור על ד"ת, ואעפי"כ הניח להם אח"כ מנהגם יען שמצא להם איזה טענה אף שלא נראה בעיניו כלל ולא רצה לדון כן, מ"מ יען שיש להם איזה טענה לא אמר להם עוד יעיי"ש בב"י, וכמה ענינים כאלו מצינו בפוסקים, אבל כבר כתבתי שיותר טוב ליישב מנהג העולם שנמשכין אחר המג"א והפרמ"ג עמודי ההוראה דלא כהחיי"א והמ"ב שדחו לגמרי את דברי המג"א, כי אף שיש הרבה חולקין שמסתבר טעמייהו מ"מ אין דעתינו מכרעת כ"כ להגיד דבר ברור נגד המג"א והפרמ"ג, ואמרו חכז"ל (שבת דף קמ"ה ע"ב) אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך כאחותך תאמר ואם לאו אל תאמר, וזה מועיל שלא לומר ולמחות באחרים העושין כן אבל לעצמו צריך ליזהר שלא לברך על המחיה טל כזית לעקיך מחמת ספק העלום שיש בזה כמו שהארכתי למעלה, אלא זלבקש איזה דרך או לברך בהרהור וכדומה כמ"ש הפוסקים בכל ספק ברכה, גם בסדר ברכת הנהנין שבסידור התניא חישב זה לספק ברכה כנ(בואר להמעיין בדבריו.


ומעתה צריך לבאר בספק כזה אם יש מקום לסמוך על בנ"ר, וכ"ת החליט דקיי"ל אין בנ"ר פוטר מעין ג' אבל באמת לאו כללא הוא כמו שאבאר, והנה מקור דבר זה הוא ברא"ש מס' ברכות פרק כ"מ (סימן ט') בכוסס חטה שכתב שאין לאכלו אלא בתוך הסעודה מחמת שהוא ספק בברכה אחרונה שאם הי' מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שנ"ב דתנן על כולם אם אמר שנ"ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה, והובא זה גם בטור סימן ר" וכתב שם בכה"ג בהגה"ט שהכונה הוא דיש ליזהר לכתחלה שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה אבל אם סבלן שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ"ר, ומטעם זה הוסיף עוד בכה"ג סימן ר"י בהגכ"ט דבכ"מ שאכנ דבר שמסופק בברכה אחרונה אם צריך מעין ג' או בנ"ר יברך בנ"ר דשייכא אכל מילי יעיי"ש. ובשו"ת גו"ר כלל א' סימן ט"ו כתב דלדעת הרא"ש שאין לברך בנ"ר על מעין ג' נראה דאף דיעבד לא יברך דהוי ספק ברכה לבטלה ושב ואל תעשה עדיף, אך אעפי"כ מסיק אח"כ להלכה דבדיעבד יברך בנ"ר בספק מעין ג' יען שנראה לו מדברי הרי"ף דבנ"ד פוטרת מעין ג' וכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו בשעת הדחק, וסיים שהלכה בזה כהכה"ג אך לא מטעמי'.

וגדולה מזו כתב הלבוש סוף סימן ר"ח יכלול על הספק שום תוספות בברכה אעפ"י שאינו מוסיף שם ומלכות כגון אם ואינו ודע אם הוא מז' המינים לא ישתה בו על העץ וטוב יותר לברך בנ"ר, ונראה הלבוש דאף אם יש לו עצה לכלול ברכת על בהא דלא דמעין ג' אכל פרי יין ויכלול מזה דעת העץ בלא שם ומלכות מ"מ טוב יותר לברך בנ"ר בשם ומלכות על הספק דהוי ברכה כוללת ופוטר מעין ג', אמנם הטו"ז ומג"א חלקו על הלבוש וסברו דבדיעבד מותר לכלול על הספק כיון שהוא בלא שם ומלכות ואין בו אשש ברכה לבטלה ואינו אלא זהירות לכתחלה ובנ"ר אין לברך על הספק כיון שיש בו חשש ברכה לבטלה יעיי"ש ודו"ק.

ובמג"א סימן ר"ב ס"ק כ"י במי שריית צמוקים ותאנים שיש ספק מחמת פלוגתת הרשב"א והרא"ש אם לברך אחריו בנ"ר או מעין ג' הביא שם מ"ש הבה"ג לברך בנ"ר על הספק וסיים בצ"ע, וכתב שם המחה"ש דלכן סיים בצ"ע יען שהוא ספק ברכה לבעלה, ובלבושי שרד כתב הטעם שסיים בצ"ע דשמא ברכת מעין ג' הוי דאורייתא והוי ספק דאורייתא, וזה חידוש למה הוצרך לומר טעם נגד מ"ש בשו"ע סוף סימן ר"ט דברכת מעין ג' הוא דרבנן כיון שהמג"א בעצמו כתב בסוף סימן ר"ח שאין לברך כלל על הספק מחמת חשש ברכה לבטלה, והפרמ"ג שם בתחלה רצה לומר ג"כ הטעם רי"צ מעין ג' הוי דאורייתא וספק תורה לחומרא, אח"כ כתב דבמג"א סימן ר"ח משמע דלא יברך כלל על הספק. עכ"פ חזינן מזה שאין המג"א חולק בהחלט על הכה"ג במה שפסק לברך בנ"ר בספק מעין ג' כי סיים ,בצ"ע, ונמצא שמסתפק בדבר.

והא"ר בסוף סימן ר"ח ס"ק כ"ז חולק על הלבוש ועל הכה"ג שכתבו לברך בנ'ר מספק והקשה כמה קושיות ולבסוף כתב ליישב דברי הלבוש דמ"ש וטוב יותר לברך בנ"ר ר"ל שיאכל דבר שברכתו בנ"ר אבל כשאין לו לאכול אותו דבר לא כתב הלבוש שיברך בנ"ר. והנה פשטות דברי הלבוש נראה כמו שהבין המג"א מדבריו שיברך בנ"ר על הספק כי לא הזכיר כלל מאכילה עוד מאותו המין, אבל עכ"פ ממה דמסיק הא"ר שיאכל דבר שברכתו בנ"ר, מזה נראה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה שפיר אפשר לכוין בברכת בנ"ר לפטור ספק ברכת מעין ג', ולכן בחר יותר לאכול דבר שברכתו בנ"ר, ואף שבתחילה בין הקושיות כתב ג"כ מאי חזית דברכת בנ"ר עדיף טפי מברכת מעין ג', מ"מ נראה דעיקר קושייתו הוא מחמת חשש ברכה לבטלה ולכן צירף גם זה לסניף שאין עדיפות לבנ"ר, כמ"ש הב"ח בחו"מ סימן פ"ד סק"ז על תשובת הרא"ש שם שכיון שיש לו יסוד לדבריו הוסיף עוד בטעמא שבמקו"א אינו סובר כן להלכה, שכן דרך התשובות לצרף טעמים רבים אע"ג דלאו כלהו כהלכתא נינהו, והביא כן מתשובת הרא"ש בכמה מקומות, וכמו כן נראה דעת הא"ר בזה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה לא אמר כן, וכן נראה מדברי הא"ר בריש סימן ר"ח סק"ה בכוסס חטה שהביא מ"ש הכה"ג שאם אכלו שלא בתוך הסעודה שיברך בנ"ר, וכתב עליו ואף ובסוף סימן זה אכתוב שאין דבריו נראין מ"מ בזה נראה לקבוע הלכה כמותו כיון דלהרבה פוסקים אין ספק כלל דמברך בנ"ר, ונראה מזה דבמקום שיש הרבה פוסקים לברך בנ"ר אף שיש לחוש לדעת האומר שלא לברך צירף דעת הכה"ג לקבוע הלכה כמותו.

יא

והנה במ"ש הכה"ג שאם אכל חצי כזית מז' המינים וחצי כזית אחר מצטרפין לשיעורא לברך עליו בנ"ר, דין זה הביאו להלכה גם המג"א ריש סימן ר"י והא"ר סוף סימן ר"י, והוסיפו עוד דאפילו פת ודבר אחר מצטרפין לשיעורא לברך בנ"ר, וכל הפוסקים אחריהם מביאים זה לפסק הלכה ולא נמצא שום חולק בדבר, ועיין במחה"ש ריש סימן ר"י שהביא טעם הדבר כיון שמצד הדין גם על ז' המינים הו"ל גברך בנ'ר אלא בשביל חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת, וכיון דאין בו כשיעור וא"א לברך ברכה המיוחדת עכ"פ צא גרע משאר אוכלין שאינם מז' המינים ומצטרף לברך אחריו בנ'ר, וגם יש דיעות בפוסקים דאפילו אכל חלי שיעור מז' המינים בלבד מברך על אותו חצי זית בנ"ר, ונהי דלא קיי"ל הכי מ"מ כה"ג דאיכא שיעור בצירוף בודאי נ(ברך בנ"ר לכו"ע עכ"ל יעיי"ש, ועכ"פ מוכרח מזה דברכת בנ"ר כולל גם כן ה' המינים, דאל"ה לא היה אפשרות לצרף ה' המינים לשיעורא לברך אחריו בנ"ר כזן דקיי"ל דאין מברכין על פחות מכשיעור, וע"כ צ"ל כמו שכתבתי דמ"ש שם הא"ר בין הקושיות מאי חזית דבנ"ר עדיף מברכת מעין ג' אינו סובר כן להלכה כיון שהוא בעצמו פסק בסימן ר"י דה' המינים מצטרפין לברכת בנ"ר אף שבודאי אין המין האחר מצטרף לברך אחריו ברכת מעין ג', ולא כתבו שאין ברכת בנ"ר פוטר ברכת מעין ג' אלא היכא שיש חשש ברכה לבטלה ובכאן לא חשו לחשש ברכה לבטלה כיון שיש דיעות שמברכין גם על פחות מכשיעור אף דלא קיי"ל הבי מ"מ חזי לאיצטרופי לפוטרו בברכת בנ"ר.

גם ממ"ש המהר"ם באנעט בביאור מרדכי שהבאתי למעלה מ"ש לתרץ דברי השו"ע בסימן ר"א סעיף ט' באם לא אכל מהתערובות מה' המינים כזית בכא"פ שמברך בתחילה המוציא ולבסוף מעין ג' ואם בשלג מברך בתחלה במ"מ ולבסוף בנ"ר, כיון דבפת שמברך המוציא הוי ברהמ"ז דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא לכן יברך עכ"פ מעין ג' דיש דיעות שיוצאין בו מה"ת למ"ד חילוק ברכות אינו מה"ת, אבל היכא שמברך במ"מ הוי ברכה שלאחריו מעין ג' דרבנן וספק דרבנן להאןצ לכן לא יברך אלא בנ"ר, ומבואר בזה שסובר דבנ"ר מברכין על מה שהוא ספק מעין ג'.

גפ הפרמ"ג כתב כן, ולכאורה הוא חידוש שלא העיר ממ"ש המג"א שאין לברך בנ"ר טל הספק, אך יש לחנק דהמג"א והא"ר סובבים על דברי הלבוש וכה"ג דמיירי באכל מאכל שיש בו ספק אם צריך לברך אחריו מעין ג' או בנ"ר דנמצא שהוא ספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בנ"ר והוי ספק ברכה לבטלה, אבל בנ"ד שאכל כזית מהתערובות שיש בו מה' המינים והרוב הוא ממינים אחרים א"כ בודאי אכל גס ממינים שצריכין בנ"ר, אלא שאם מברך על ה' המינים נפטרו המינים האחרים מטעם עיקר פוער את הטפל, אבל כשהוא ספק ברכה וא"א לו לברך על ה' המינים מחמת ספק שוב נשארו המינים האחרים בלא ברכה, כי לא אמרו שהטפל לפי מן הברכה אלא כשמברך על העיקר פטרו אבל לא כשאינו מברך על העי◗◖ והוי עליו עכ"פ חיוב ברכת בנ"ר על הטפל, ואף אם אין בו כשיעור כבר פסקו גס המג"א והא"ר שמצטרפין ה' המינים להשלים השיעור כיון שיש דעות שבנ"ד אין צריך שיעור עכ"פ חזי לאיצטרופי להשלים השיעור לבנ"ר כמו שהבאתי מהכה"ג והמחה"ש, וא"כ לא דמי כלל להיכא שאכל מין א' דהוי הספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בנ"ר, ויכול להיות שהמהרמ"ב והפרמ"ג סברי דבכה"ג אפשר גם המג"א והא"ר מודי להלבוש והכה"ג שמברך בנ"ר על הספק.

ובעובדא דידן לא על זה בלבד סמכתי, וג י פא דעובדא הכי הוה, שדרכי להיות נזהר שלא לאכול מהלעקיך אלא מעט באופן שהוא ברור שאין בו כזית, ובביתי כשאני רוצה לאכול כזית מפת הבאה בכיסנין לברך על המחיה נותנין לי ממין אחר שהוא כנו קמח עם מי פירות שלא אצטרך לאכול הרבה ממיני מתיקע, ואך הפעם שהייתי טרוד בשיחה עם כ"ת נ"י שכחתי ואכלתי מעט יותר והי' לי ספק אם הי' כזית, עוד הי' לי ספק יען שלא אכלתי בפ"א אלא הי' הרבה הפסקות בשיחה לא ידעתי אם לא הי' כשהי' יותר מכא"פ, והי' ס"ס שלא לברך ספק לא הי' כזית וספק שהי' יותר מפא"כ, ולרווחא דמילתא חשבתי עוד שאף אלו הי' כזית מיפטר בבנ"ר שאני מברך על הדגים כי בסוגים היה ודאי כזית, וכאשר שאלני כ"ת נ"י מדוע איני מברך על המחיה השבתי לו בקצרה שלא הי' כזית ואת"ל הי' כזית אני סומך על הבנ"ר שאני מברך על הדגים, מובן שלא הי' אז הזמן גרמא לבאר באריכות.

וכאשר כתב אלי שמתפלא עלי וביקש אותי לבאר ל י הדברים, לזה כתבתי לו הענין אף שקשה לפני מאד הכתיבה מחמת הטורדות העצומות שעלי עד אין לשער, עכ"ז מלאתי רצונו, ולפענ"ד במה שכתבתי פה נתבארו הדברים היטב.

נמצא מכ"ז לדינא דבדיעבד אם אכל שלא בתוך ההעודה דבר שיש בו ספק אם צריך ברכת מעין ג' או בנ"ר, דעת הכה"ג והגו"ר והלבוש לברך בנ"ר שהוא ברכה כוללת אף למה שצריך מעין ג' למ"ד שהוא דרבנן, והמג"א והא"ר דעתם שלא לברך כלל מחשש ברכה לבטלה, ובספר כף החיים סימן ר"ב ס"ק ע"ט הכריע כדעת הכה"ג והגו"ר שאין חשש ברכה לבטלה בברכת בנ"ר כיון שהוא ברכה כוללת, ובאכל כזית מתערובות שיש בו ספק כגון לעקיך וכדומה אפשר שגם המג"א והא"ר מודי להרה"ג וסייעתו דמברך בנ"ר, וכן נראה דעת המהרמ"ב והפרמ"ג, וכ"ז הוא כשלא אכל מין אחר שיש בו ודאי חיוב לבנ"ר, אבל אם אכל מין אחר שצריך לברך בנ"ר גם בלא 'ה כו"ע מודי דמיפטר בהבו, כי המג"א והא"ר כתבו הטעם שלא לברך בנ"ר מחשש ברכה לבעלה ובזה אין חשש ברכה לנטלה, וכמו שמסיק גם הא"ר בדעת הלבוש שמוטב לאכול דבר שברכתו בנ"ר מלכלול ברכת מעין ג' על הספק אף שאינו מוסיף שום הזכרת שם ומלכות, ומבש"כ שלא לברך טל המחי' בשם ומלכות על הספק היכא שאכל כזית דגים שצריך לברך בנ"ר בלא"ה ומיפטר בהכי וז"ב.

והנני ידידו דושת"ה באה"ר ובלונ"ח

הק' יואל טייטלבוים

אוחזר מתוך "https://otzarmaharit.com/index.php?title=שו%22ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יג&oldid=1704"