ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן י

  << סימן ט• מאמר לשון הקודש• סימן יא >>

~ סימן י ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

חז"ל החמירו מאוד בתקנת ריב"ג

אבל יהיה איך שיהיה, הנה זה ודאי שאחר שנעשה התקנה להושיב מלמדים בכל עיר ועיר, החמירו הרבה בתקנה זו יותר מבתקנות אחרות. וברמב״ם (פ"ב מה' תלמוד תורה ה"א) אחר שהביא התקנה להושיב מלמדים בכל עיר ועיר, סיים שמחרימין אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו מחריבין אותה. וכתב שם בכסף משנה שהרמב״ם קיים שתי הלשונות, דברישא מחרימין אותה, והדר מחרימין אותה, כלומר מחריבין אותה. ורש״י ז״ל פירש גם בתחלה הלשון מחרימין אותה, שהוא לשון חרבה ושוממה. וכלשון הרמב״ם ז״ל הוא גם בטור ושולחן ערוך (יו"ד סי' רמה סעיף ז').

הגם שבגמרא (שבת דף קיט:) ששם נאמרה מימרא זו, אינו מוזכר שם כלל מהתקנה להושיב מלמדים בכל עיר ועיר, אלא אמרו שם בגמרא סתם 'עיר שאין בה תינוקות של בית רבן', ואפשר לפרש הגמרא דמיירי אם אין בה תינוקות של בית רבן כלל, דהיינו שגם האבות שהיכולת בידם ללמד את בניהם, אין מגדלין את בניהם לתורה, ולא נמצא שם כלל תינוקות של בית רבן, שזה ודאי חיוב דאורייתא אף קודם התקנה. אבל מלשון הרמב״ם והטור ושולחן ערוך, שהעתיקו מימרא זו אחר שהביאו התקנה להושיב מלמדים, גם אמרו הלשון שאם אין מושיבין מלמדי תינוקות מחריבין אותה, נראה ודאי דמפרשי דאחר שנעשה התקנה להושיב מלמדים בכל עיר, הוי ביטול אותה התקנה ביטול תינוקות של בית רבן, דהא בהא תליא, דכיון שראו חכמינו ז״ל אחר שנתמעטו הדורות דאלמלא אותה התקנה נשתכחה תורה מישראל, הוי ודאי ביטול אותה התקנה ביטול תינוקות של בית רבן, ולא כדורות הראשונים דורות האחרונים.

כמעט לא מצינו בשום עבירה משפט חמור כמו בביטול תקנת ריב"ג

והנה לא מצינו בשום עבירה דאורייתא, אף החמורה מאוד, שיהיה משפט חרוץ אצל הבית דין להחרים את העיר, וגם לעשותה חרבה ושוממה כשידינו תקיפה, זולת בעבודה זרה היכא שיש שם דין עיר הנדחת, ולדעת רבי אליעזר (בסנהדרין דף קיג.) כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, גם לדעת החולקים על רבי אליעזר, יש הרבה חילוקים היכא שנותנים לה דין עיר הנדחת, כמבואר בגמרא סוף פרק חלק בסנהדרין. והיכא שאין לה דין עיר הנדחת, דנין כל אחד ואחד בעדים והתראה וסנהדרין, אבל אין מחריבין את העיר.

וכאן הוא מימרא פשוטה בש״ס בלי שום חולק, שאך בשביל עון זה שאין בה מלמדי תינוקות, אפילו אם כל העיר מלאה תורה ומצות, עושין אותה חרבה ושוממה, כי לא חילקו בדבר ולא הזכירו אלא עון זה. ואף שאין זה בכל הפרטים כפרטי הדינים שבעיר הנדחת, אבל זה בלבד לעשות כל העיר חרבה ושוממה לא מצינו בשום עבירה שבעולם. וצריך לומר שראו חכמינו ז״ל במלמדי תינוקות ותינוקות של בית רבן קיום כל התורה וכל העולם כולו, וביטול ענין זה הוא חורבן העולם, ואין להניח עיר כזאת בישראל.

קיום תקנת ריב"ג הוא חיוב דאורייתא

ובספר תמכין דאורייתא האריך להוכיח, דאחר שנעשה התקנה להושיב מלמדים בכל עיר עבור הכלל, אם לא קיימו אותה התקנה, לא יצאו ידי חובתם אף החוב דאורייתא שיש על האבות ללמד את הבנים, ויסודו על מה שכתבו כמה פוסקים דכל מצוה דאורייתא שעשו חכמים תקנות באיזה אופן לעשותה, אם לא קיים כתקון חכמינו ז״ל, לא יצא ידי חובת המצוה אף מדאורייתא. והנה בזה יש לפלפל הרבה לא עת האסף פה. אבל לפענ״ד גם בלאו הכי, כיון שאמרו חכמינו ז״ל על אותה התקנה שאלמלא הוא משתכחת תורה מישראל, אם כן הוא מוכרח לקיום התורה ואי אפשר בלעדה, כאשר אנו רואים גם בחוש.

והכתוב צווח (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, והביא שם הרמב״ן בשם הירושלמי (סוטה פ"ז ה"ד), וכי יש תורה נופלת, אלא היה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה, הרי זה ארור, יעיי״ש. ואם ככה הוא אם לא החזיק ביד הרשעים, ומכל שכן בתינוקות של בית רבן הבל פיהם שאין בהם חטא, ותלוי קיומם שיוכלו לזכות לאור התורה בהושבת מלמדים כראוי, שאין ספק שמי שאינו מחזיק בזה שיוכלו עמוד, הוא בכלל 'אשר לא יקים'.

ובמדרש רבה (פ' קדושים פ' כ"ה סי' א') כתב עוד יותר, וז״ל: "למד אדם ולימד ושמר ועשה, והיתה סיפק בידו למחות ולא מיחה, להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור, הה״ד ארור אשר לא יקים, לא למד ולא עשה ולא שמר ולא לימד לאחרים, ולא היתה סיפק בידו להחזיק והחזיק, ולא למחות ומיחה, הרי זה בכלל ברוך. ופירש היפה תואר במה שאמר 'לא היתה סיפק בידו', דהכוונה אף אם לא היה סיפק בידו להחזיק ולמחות כראוי, מכל מקום מחויב לעשות כל מה שבידו, וצריך עיון עוד להבין הכוונה בזה.

אבל זה ודאי ברור ומפורש בדבריהם ז״ל, כי המחזיק ענין שתלוי בו קיום התורה, הוא בכלל ברוך אשר יקים, וח״ו ההיפך בהיפוך. והם פסוקים המפורשים בתורה. ואמרו חכמינו ז״ל (סוטה לב.) כל הארורים שכתבו בזה בתורה הקדושה, פתחו קודם בברוך, ונאמרו פסוקים אלו בהר גריזים ובהר עיבל בשעה שקבלו עליהם כל התורה הקדושה בברית ובשבועה, אם כן הוי חיובא דאורייתא בלי ספק להחזיק ענין שתלוי בו קיום כל התורה כולה, ומי הוא זה שאינו רוצה להיות בכלל ברוך שבתורה הקדושה אלא ח״ו ההיפך, ואין צורך להאריך בזה.