ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן ה

  << סימן ד• מאמר לשון הקודש• סימן ו >>

~ סימן ה ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

הפוסקים השמיטו דין לימוד לה"ק עם בנו  משום דהש"ס השמיטו

ובחומש תורה תמימה עשה מזה פליאה עצומה, והרבה לתמוה על הפוסקים ועל הרמב״ם, למה השמיטו הא דספרי ותוספתא בחיוב לימוד לשון הקודש, אבל באמת אין שום מקום לתמוה במה שעשו כדברי התלמוד. ומה שכתב שם בתורה תמימה שגם בגמרא צריך לומר כן, זה דבר שאסור לאומרו, וכי ח"ו נוכל אנחנו להגיה בדברי הגמרא מדעתינו.

ובהקדמת ספר הישר לרבינו תם ז״ל מביא מהרבינו גרשום מאור הגולה לטותא חמורה על כל המשבש תלמודא, וכתב אחר כך, ועוד אני מודיע לרבים ומשמיע, שלא להגיה ספרים מתוך תוספתא ומתוך הברייתות, ומסיים שבכמה מקומות תהיה לחכם סברת התלמוד תמוהה, וסופו תהיה ישרה בעיניו בעל כרחו מתוך ראיות אחרות, יעיי״ש. וזה כתב בימיו, אבל אין צריך לומר עכשיו, אחר שכל הראשונים והגדולים שלפנינו טרחו הרבה לברר הנוסחאות שבש״ס דבר דבור על אופניו בכל אות ואות, וכולם הניחו כן הגירסא בכל ספרי התלמוד שבידינו, ואנן יתמי דיתמי שאין להעמיד על סברתינו כלל ועיקר, האיך יעלה על הדעת אף להסתפק בזה לשלוח יד באיזה שינוי בדברי התלמוד מה שלא שיערו אף אחד מן הראשונים ז״ל, וח״ו בדרך זה יוכלו להפוך דברי אלקים חיים ולבנות במה לעצמם.

ובפרט שמזה עצמו שאנו רואים, שכל הפוסקים הראשונים והשולחן ערוך אחריהם שמפיהם אנו חיים, העתיקו כולם כלשון הש״ס שבידינו, זה עצמו ראיה מוחלטת שדעתם ז״ל ברור שנוסחא זו שבש״ס אמיתית, שלא הזכירו מלימוד הלשון.

ובתורה תמימה שם אחר שהרבה לתמוה על הפוסקים ולא מצא מענה, סיים שאפשר שהוא מטעם צוואת רבי אליעזר לתלמידיו (ברכות כח:) שימנעו בניהם מן ההגיון. אבל לפי דבריו שאין בש״ס כלום נגד הספרי והתוספתא, לא תירץ מאומה מצוואת רבי אליעזר, שאפילו ללשון ראשון שברש״י שפירש 'שלא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא', אי אפשר לומר דפליג על חיוב לימוד מקרא, שזה עיקר מצות האב על הבן ללמדו מקרא כמבואר בש״ס בלי שום חולק, ועל כרחך שכוונתו רק שלא להרבות במקרא יותר מדי כלשון רש״י ז״ל. ואם כן אף אם נימא דגם לימוד הלשון הוא בכלל זה, מכל מקום אין ראיה מדבריו אלא שלא ללמוד יותר מדי, אבל מנא ליה לעשות מדבריו פלוגתא על הספרי והתוספתא שלא ללמוד כלל.

גם הלא הרי״ף והרא״ש השמיטו לגמרי הך צוואה דרבי אליעזר, גם הרמב״ם לא העתיקה, והאיך אפשר לומר שסמכו על זה לדחות דברי הספרי והתוספתא. אבל הדבר ברור, שבשביל הברייתא שהובאה בש״ס שהשמיטה לגמרי לימוד לשון הקודש, שזהו דלא כהספרי והתוספתא, על זה סמכו להלכה, יען שנשנית בש״ס בלי חולק.

***

לא נזכר בשום פוסק שיש חויב או מצווה ללמד לה"ק

ובשולחן ערוך (או"ח סי' שז סעיף טז) כתב הרמ״א ז״ל לחלק באיסור קריאת סיפורי מלחמות, בין הכתובים בלשון לע״ז, ובין הכתובים בלשון קודש, ולמד כן מלשון התוס׳ פרק כל כתבי (דף קטז: ד"ה וכ"ש). ובטורי זהב שם (ס"ק יז) פליג, וכתב שאין ראיה מדברי התוס', שלא נקטו כן אלא למראה מקום ונתנו בהם סימן שכתובים בלשון לע״ז, אבל אין חילוק, דגם לשון הקודש בעצמו אין בו קדושה, שהרי מצינו בפרק קמא דשבת (דף מ:) דבמרחץ דברים של חול יכול לספר אפילו בלשון הקודש. ובערוך השלחן שם (ס"י) כתב, דאף שאין שום קדושה בלשון, מכל מקום יש לחלק בענין זה בין לשון לע״ז ללשון הקודש, כיון שהטעם הוא בשביל גזירה משום שטרי הדיוטות, ובלשון הקודש לא שייך לגזור גזירה זו, דשטרי הדיוטות אין נכתבים בלשון הקודש.

אמנם לדעת המגן אברהם שם (ס"ק כד) הטעם הוא בשביל שיש קדושה בלשון הקודש ולומד ממנו דברי תורה, וכן העתיקו זה כמה אחרונים. אבל לא כתבו זה רק לענין שאין איסור בקריאתו בשבת, אבל שיהיה חיוב או מצוה על האב ללמד את בנו לשון הקודש כלשון הספרי, זה לא נזכר בשום מקום, ואדרבא השמיטו כולם את לימוד לשון הקודש לגמרי כלשון הש״ס, שעל זה סמכו להלכה כמו שכתבתי למעלה.