ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן ג

  << סימן ב• מאמר לשון הקודש• סימן ד >>

~ סימן ג ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

להש"ס אין חיוב ללמד לה"ק, להתוספתא חיוב מד"ס אחר לימוד התורה להספרי נסרך בשביל לימוד התורה

והנראה בזה דהנה גם בפרק קמא דקידושין (דף כט.) שחשב שם בברייתא כל מצות האב על הבן, למולו וכו׳, וללמדו תורה וכו׳, וללמדו אומנות. לא חשב כלל לימוד לשון הקודש, וזה ניחא דהש״ס לשיטתיה אזיל, שגם במסכת סוכה (דף מב.) שחשב יותר כל עניני חינוך שצריך האב לעשות לבנו, לא חשב ג״כ לימוד הלשון. אמנם גם בתוספתא שם בפרק קמא דקידושין (משנה ח') כתב כלשון הש״ס שלא חשב כלל לימוד הלשון. וזה קשה לכאורה שהרי התוספתא לשיטתיה שכתב בפרק א' דחגיגה (משנה ג') שצריך האב ללמד את בנו לשון הקודש, שזה לכאורה כדעת הספרי, אם כן למה לא חשב זה גם בפרק קמא דקידושין גבי מצות האב על הבן, וכמו שלמד הספרי מהקרא ד'ולמדתם את בניכם' דקאי גם על לימוד הלשון.

וצריך לומר דאין דעת התוספתא כהספרי, דהספרי אף שלא חשב שם שום מצוה של חינוך שהוא מדרבנן, דמהאי טעמא השמיט גם קריאת שמע דלא חשב אלא מה שנלמד מקרא, ואף על פי כן חשב לימוד הלשון, נמצא שסובר שלימוד הלשון הוא גם כן חיוב דאורייתא, ואפשר שסובר מסברא שהוא בכלל לימוד התורה שחייבו הקרא יען שנצרך להבנת הלימוד, או אפשר יש לו איזה סמך בקרא על זה. אבל התוספתא, מדלא חשב בפרק קמא דקידושין גבי כל מצות האב על הבן גם לימוד הלשון, כמו שחשב שם כל המצות שלמדו מקרא, שמע מינה דסובר שאין לימוד הלשון בכלל המצוה ד'ולמדתם אותם את בניכם', ואין בו חיוב דאורייתא עכ״פ.

ומה שחשבו בפרק קמא דחגיגה, צריך לומר שסובר דאף שאינו בכלל 'ולמדתם את בניכם', אבל עכ״פ מצוה אית ביה. חדא דיש כמה מצות שצריכין להיות דוקא בלשון הקודש, כמבואר במסכת סוטה פרק אלו נאמרים (דף לב.). ותפלה בעת צרה הוא דאורייתא לכל הדעות אף לשיטת הרמב״ן (בהשגותיו לספר המצוות), ולדעת הרי״ף והרבינו יונה בריש פרק היה קורא (ברכות דף ז. מדפי הרי"ף) אין להתפלל על צרכיו אלא בלשון הקודש, ואך לדעת הרא״ש (ברכות פ"ב סימן ב) מותר להתפלל בשאר לשונות זולת לשון ארמי.

אבל גדולה מזו מבואר בגמרא (חולין דף ט' עא) תלמיד חכם צריך שילמוד כתב שחיטה ומילה, ופירש״י ז״ל, כתב - לכתוב, שידע לחתום שמו אולי ישב בדין. ותלמיד חכם שהגיע להוראה צריך להבין דבר מתוך דבר, בפרט אם צריך לכתוב פסקים או חידושים, צריך להבין הלשון. והרמב״ם באגרת התחרט על החיבורים שכתב בלשון ערבי, כי הבנת עניני התורה הקדושה אפשר יותר בלשון הקודש. והרבה גדולי מחברים שדבריהם מובנים בקושי, מחמת הלשון שהוא מגומגם. גם יש קדושה בלשון, כמבואר בירושלמי (פ"ק דשבת ה"ג) כל הקבוע בארץ ישראל, ואוכל חולין בטהרה, ומדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

ועל כן סברי בתוספתא, דאף שאין לימוד הלשון בכלל ולמדתם את בניכם', מכל מקום יש בו מצוה דרבנן עכ״פ לחנכו בלימוד הלשון, כמו שיש מצוה בחינוך שאר המצות, ולכן בפרק קמא דחגיגה שחשב כל עניני חינוך שמחויב מדרבנן לחנך את הבן, חשב גם לימוד הלשון בכלל זה, ואין זה סתירה לפרק קמא דקידושין, ששם לא חשב שום חינוך דרבנן אלא מה שנלמד מקראי.

ולפי זה מובן היטב החילוק שבין הספרי להתוספתא, שבספרי מקדים לשון הקודש, דלשיטתו שהוא דאורייתא כמו לימוד התורה הקדושה, וצריך לומר לדעתו שחייבו התורה הקדושה ללמוד הלשון בשביל הבנת התורה, לכן כתב להקדימו כדי שבתחלת לימודו יבין יותר מה שהוא לומד. אבל לדעת התוספתא שמדין תורה אינו בכלל מצות האב על הבן, ולא חייבתו התורה הקדושה אלא ללמדו תורה, בודאי שצריך להקדים לימוד התורה, ומה שמצוה מדברי סופרים לחנכו גם בלימוד הלשון, זהו אחר שמילא כרסו בתורה, ולכן כתבו לבסוף, ואתי שפיר.

ובספר חסדי דוד שעל התוספתא (מס' חגיגה) נדחק להעמיס דברי התוספתא במה שכתב הרמב״ם (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ו)שמלמדו אחר כך מעט פסוקים. ולפענ״ד הוא דוחק ואינו נראה כלל בלשון, כמבואר להמעיין. ומה שמשנה בדברי התוספתא מדברי הש״ס להקדים קריאת שמע, גם זה יש ליישב, אלא שלא ראיתי להאריך בזה פה שאינו נפקא מינה כלל לעניננו.

ונמצא לפי זה שבש״ס שהשמיטו לגמרי לימוד הלשון, ולא הזכירו מזה כלל, אף לבסוף כהדין גרמיזא הבאה באחרונה עכ״פ כמו שהוא בתוספתא, נראה שסברי שאין בזה שום חיוב ומצוה כלל אפילו מדרבנן. ואם כן יש ג׳ שיטות בדבר, וצריך להבין שורש פלוגתתיהו. גם טעמא בעי למה השמיטוהו לגמרי ופליגא על התוספתא, הלא באמת יש תועלת לתלמיד חכם מידיעת הלשון, ואית ביה קדושה, כמו שנתבאר.