על הגאולה ועל התמורה/פא

  << סימן פ• על הגאולה ועל התמורה• סימן פב >>

~פא~

ורגיל אני לפרש (עי' ויואל משה, מאמר שלש שבועות, סימן קנ"ט) מאמר הגמרא (ביצה לב.) המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו, דלכאורה אינו מובן מדוע דוקא בצרה זו אמרו שהעולם חשך בעדו, ולא בשאר צרות גדולות יותר מזו. אבל הכוונה בזה, דהמצפה לשלחן אחרים נעשה משוחד לכל אלו שמצפה אליהם, ואמר הכתוב (דברים ט"ז, כ') כי השוחד יעור עיני חכמים, ואמרו ז"ל בגמרא כתובות (קה:) הנ"ל (סי' ע"ז) שמסמא עיני המקבלם, ועל כן עולם חשך בעדו, שאינו רואה המאורות ודרך ישכון אור.

ובדרך צחות ביארתי אמרם ז"ל במסכת ברכות (ו:) כיון שנצטרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום, מאי כרום, עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו, וכיון שהחמה זורחת, מתהפך לכמה גוונין. הרי דהנצרך לבריות גם כן פניו משתנים לכמה גוונין, וסתמו חז"ל דבריהם, ולא ביארו לאיזה גוונין משתנה פניו. ונראה שנשתנה בכל פעם לאותו הגוון של הנותן, להיות בדומה לו, ועל כן כוחה של הנאה קרובה להיות משוחד אליה. וכל שכן המקבל ונהנה ממינים ועובדי עבודה זרה, ושאני מינות דמשכא (עבודה זרה כז:), בודאי שנעשה דומה להם ושותף לדיעותיהם רח"ל.

ופירשתי בזה בחג השבועות העל"ט דברי הפסיקתא דרות (ילקוט רות, סוף רמז תר"א) אל תלכי ללקוט בשדה אחר (רות ב', ח'), על שם לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ', ג'). וגם לא תעבורי מזה, על שם זה אלי ואנוהו (שם ט"ו, ב'). וכה תדבקון, על שם ואתם הדבקים (דברים ד', ד'). עם נערותי, אלו הצדיקים ע"כ. ולכאורה מה ענין אזהרות אלו לפשטות הכתוב, ולמה הוציאו חז"ל הכתוב ממשמעותו. ולדרכנו יובן, כי בועז הצדיק לימדה דעת ודרך בעבודת ה', והוא עיקר גדול שחיי הנפש תלויים בה, והזהיר אותה דאף הלקט שכחה ופאה שמופקרין לעניים, לא תטול אותה משדה של רשעים, כי יקנה קנין ופועל רע בנפשה, ואם תלקט אותה משדה של עובדי עבודה זרה או מינים, יכול לפעול בנפשה עד כדי כך שתביאהו ח"ו לעבוד אלהים אחרים ולהיות כמותם, והמדבק בטובים וצדיקים זוכה להדבק בשכינה על ידי זה. ובזה יבוארו דברי הפסיקתא, שכל האזהרות האלה הזהירה בועז, אל תלכי ללקוט בשדה אחר, על שם לא יהיה לך אלהים אחרים, שקרוב הדבר להכשל ולבוא לידי עבודה זרה על ידי שנהנין מרשעים ועובדי עבודה זרה.

ורות הצדקת השיגה דבר זה מעצמה, על פי שדרשו ז"ל במסכת שבת (קיג:) ותלך ותבא ותלקט בשדה (רות ב', ג') אמר רבי אלעזר שהלכה ובאה, הלכה ובאה, עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם, ודרשו ז"ל מיתור הלשון, דהוה ליה למימר ותלך ותלקט, ומאי ותלך ותבוא ותלקט. ולכאורה, כפי המבואר מהפסוקים לא הלכה רק בשדה בועז, כי כן צותה עליה נעמי חמותה, והרי אמרו ז"ל (חולין ד:) דמושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים (עפ"י משלי כ"ט, י"ב), ואם כן למה זה הלכה ובאה עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם, והרי לפי הכלל הנ"ל היו כל נערי בועז צריכין להיות מהוגנים וצדיקים. אמנם רות הצדקת הבינה שאין למדין מן הכללות בכגון דא, כי הסכנה כרוכה בצדה להיות נתפס לדעת הנותן, ומאוד צריך אזהרה ושמירה יתירה בענין ההתחברות, על כן הלכה ובאת כמה פעמים עד שנוכחה לדעת שהם מהוגנים.

ופירשתי בזה מאמר רבי חסא (רות רבה פ"ה, ס"ד) התמוה, ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלימה וגו' אשר באת לחסות תחת כנפיו, אמר רבי חסא, אשר באת לחסות תחת כנפיו. וכל המפרשים נתחבטו לפרש מה חידש לן רבי חסא יותר על המבואר להדיא בקרא. ולדרכינו, הורה לנו רבי חסא בביאור הפסוק, דעל כן תהיה משכורתה שלימה תחת אשר באת, ור"ל שדקדקה בביאתה לחזור אחרי אנשים מהוגנים, והוכיחה בזה שהיה ביאתה לחסות תחת כנפיו יתברך, ושלא להיות נתפס ברשת הרשעים ועובדי עבודה זרה.