על הגאולה ועל התמורה/פ

  << סימן עט• על הגאולה ועל התמורה• סימן פא >>

~פ~

וגם בשביל שאוצרות הממון והכבוד ביד הרשעים מושלי הציונים והמחזיקים בידם, והמנהיגים ורובא דעלמא צריכים להם, ואין מן התימה שנעשים משוחדים להם ולדיעותיהם. וגודל הנסיון בזה וגרמת הכשלון העלול לבוא על כל מי שנהנה מהשפעתם, מבואר בדברי חז"ל במקומות אין מספר, ויבואר מתוך דרושינו דלהלן.

ונקדים הא דאיתא בילקוט סוף פרשת ויחי (רמז קס"ב) על הפסוק (בראשית נ', כ"א) וינחם אותם וידבר על לבם, והלא דברים קל וחומר, ומה יוסף שהיה מדבר על לבם של אחיו דברים טובים דברים ניחומים נחמם, כשיבוא הקב"ה לנחם את ירושלים, כדכתיב (ישעיה מ', ב') דברו על לב ירושלים, על אחת כמה וכמה, הוי נחמו נחמו עמי וגו' (שם, א'), וכתיב (שם נ"א, ג') כי נחם ד' ציון נחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן. ולכאורה צריך ביאור דמה ענין תנחומים של זה לזה, ובודאי יהיו תנחומים של הקב"ה שינחם את ישראל לעתיד, גדולים פי כמה בבחינתם מתנחומין של בשר ודם, ומה ענין להשוותם לתנחומין של יוסף לאחיו, ואינם בגדר ההשוואה כלל, וצריך ביאור כוונת המדרש בזה.

אמנם ראוי גם כן לתת לב בהבנת הפסוקים, כי על פי פשטות הם מקושי הבנה, מה היו דברי התנחומים שדיבר יוסף אל השבטים הקדושים באמור להם (בראשית נ', כ"א) ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וגו', וכי יעלה על דעת אדם שהשבטים הקדושים היו יראים מחוסר הכלכלה עד שהוצרך יוסף לנחמם על זה שהוא יכלכל אותם ואת טפם, והרי אמונה זו שביכולת השי"ת להיות זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים, מצויה גם אצל אנשים פשוטים ופחותים הרבה ממדריגת השבטים הקדושים, ובודאי לא דאגו דאגת מה נאכל, הלא אמרו חז"ל (סוטה מח:) האומר מה נאכל מחר הרי זה מקטני אמנה, ואם כן למה זה נחמם בדברי תנחומים אלו באמרו אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. ועוד יותר תמוה, דהוה ליה למימר השי"ת יכלכל אתכם ואת טפכם, ומדוע לקח העטרה לעצמו באמרו אנכי אכלכל אתכם, וברור שכוונת האמירה שהוא יהיה השליח לכלכלם, ועצם מקור פרנסתם יהיה מהשי"ת, אבל למה הוצרך לנחמם בזה שהוא יהיה השליח, ומה נפקא מינה להם אם יהיה פרנסתם על ידו או על ידי אחר. וצריך ביאור כוונת הפסוק, דאין לו ביאור על פי פשוטו.

ונקדים דברי המדרש רבה פרשת ויצא (ב"ר פס"ח ס"ב) על הפסוק (בראשית כ"ח, י') ויצא יעקב מבאר שבע, רבי שמואל בר נחמן פתח, שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, אשא עיני אל ההורים וכו' מאין יבא עזרי, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה, מה כתיב ביה, וכל טוב אדוניו בידו (בראשית כ"ד, י'), אני אין בידי לא נזם אחד ולא צמיד אחד וכו', חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי, ח"ו לית אנא מוביד סברי מן בריי, אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ וגו' (תהלים קכ"א, ב'). ד' ישמרך מכל רע (שם, ז') מעשו ומלבן, ישמור את נפשך, ממלאך המות, ע"כ דברי המדרש. והמדרש הזה קשה להולמו, והיתכן שיעקב אבינו בחיר האבות היה מסתפק חלילה בבטחונו בהשי"ת, עד שחזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, וכי יעלה על הדעת שמתחלה לא חשב כן, ח"ו לומר כן. גם יש להבין, היתכן שיעקב אבינו חמד דברים החמודות, נזם וצמיד, עד שאמר עליו לית אנא מוביד סברי מן בריי, וכי על זה היה כל מבטחו, בתמיה. גם צ"ב הקישור ה' ישמרך מעשו ומלבן. ישמור את נפשך ממלאך המות, איזה קישור יש לדרשה זו לנזם וצמיד שהתחיל בה.

אמנם יתבאר על פי מה שכתב בספה"ק אגרא דכלה פרשת שופטים (עה"כ כי הגוים האלה וגו'), וזה לשון קדשו, קבלה מרבותינו (עי' זהר ח"ב ב:) דכח הפועל בנפעל, ממילא ממונו ורכושו של אדם שהאדם מסגלו על ידי מעשיו, הנה יש בממון ורכוש ההוא כח הפועל. על כן נאסר לנו (ב"ק קיג.) לפרוט מתיבת המוכסין, כיון שכח הפועל יש בממון ההוא, והאדם הכשר יקחנו לעצמו הנה יגרום לנפשו פעולת זרות, כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים. ועיין שם שהתמרמר, וכותב, אשר בעינינו ראינו כמה אנשי שם "אשר יראתי לגשת אליהם מגודל קדושתם", אשר פיתם היצר והשתדלו בפרנסתם לקבל ממון מכל אדם, ונשארו אחר כך כלים ריקים, כי הממון שסיגלו מבני בלי שם דבק בם ובנפשם, וכיבתה השלהבת אש אשר בער בקרבם מאהבת היוצר, והאריך שם בענין זה טובא עיי"ש.

ובזה יובן, דודאי היה יעקב אבינו ע"ה בטחונו חזק בהשי"ת, וידע כי הוא יתברך ימציא לו פרנסתו ומזונותיו וכל צרכיו, ולא היה מסופק בזה אפילו רגע אחת, ואלה דברים החמודים, נזם וצמיד, לא היה לו צורך בהם, ולא אליהם היתה תשוקתו, אמנם כל דאגתו היתה כי הוא ידע כי הנהו הולך למדינה שכולם רשעים, ואצל לבן הרשע, ומעתה פחד פן יהיה סיבת פרנסתו באמצעות הרשעים האלה, ופן יגרום לנפשו תכונה רעה מפאת הממון או התועלת שקבל מהם חלף עבודתו, כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים, ועל זה היה מתאונן ודואג, שאל תפריעהו מעבודת השי"ת.