דברי יואל על התורה/דברים/דברים

תמונה

       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון

  << מסעי• חומש דברים• ואתחנן >>

ב"ה

תורה א

להצגת תורה זו בצורת הדף

קושיות

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וכו׳ יל״ד דידוע דבכ״מ שנאמר אלה ממעט ופוסל הקודמין, ומה פוסל הכהוב כאן באמרו אלה הדברים.

ב( ג ם צ״ב אמרו אל כל ישראל, והלא כל התורה דיבר משה אל כל ישראל, ומה היתה כוונת הכתוב לפרט כאן, שהדיבור נאמר לכל ישראל.

ג) אל כל ישראל, פרש״י אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שוממין מבן עמרם, ולא השיבותם דבר וכו׳, אילו היינו שם היינו משיבין אותו, לכך כנסם כולם, וא״ל הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב, עכ׳׳ל, ראוי להבין כי בודאי משה רבינו לא לאהבת הניצחון כנסם כולן, רק כל רצונו הי׳, שיקבלו תוכחתו וישובו על חטאם, וכל כוונתו היתה לש״ש, וא״כ מה הרויח במה שכנסם כולם, וממנ״פ אם יש להם טענה צודקת וניצחת, בלא״ה לא יקבלו תוכחתו, ואם אין בפיהם מענה להשיב, א״כ מה לו ולאמירתם, והי׳ יכול להוכיח גם את מקצתן ואלו שבשוק לא יערערו בלא״ה על תוכחתו, אחרי שאין להם תשובה נכונה.

ד( במדרש ילקוט אשר דבר משה אל, כל ישראל, אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים, כך הייתם שומעין מבן עמרם ולא הייתם משיבין דבר, אילו היינו שם היינו משיבין וכו׳, דבר אחר אל כל ישראל מלמד שכנסם משה מגדולם ועד קטנם, וא״ל הריני מוכיחם, כל מי שיש לו תשובה יבוא ויאמר עכ״ד המדרש, וכתב בזית רענן לכאורה היינו קמייתא, ומאי איכא בין ב׳ המימרות, מיהו י׳׳ל דללישנא קמא לא א״ל משה כלום, אבל ללישנא בחרא א״ל משה כל מי שיש לו תשובה יבוא ויאמר עכ״ד הזי״ר, ראוי להבין דסוף סוף לדברי שניהם כנס משה רבינו את כולם לכוונה אחת, שאם יש להם תשובה יאמרו, וא״כ מנפק״מ אם א״ל בפירוש או לא, ולא מסתבר למימר שזה יהי׳ כל הפלוגתא שביניהם.

ה( במדרש ילקוט ויהי בארבעים שנה מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכו׳, ומפני ד׳ דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו וכו׳, וצ״ב דאדרבה מן החיוב להוכיח, ולחזור ולהוכיח אם לא יקבל, שהרי אמרה תורה הוכח תוכיח, ודרז״ל אפי׳ מאה פעמים.

ו( עוד איתא בילקוט אלה הדברים אשר דבר משה, זש״ה אומר לרשע צדיקי אתה יקבוהו עמים, וכתוב א׳ אומר ולמוכיחים ינעם,' אלא כל מי שיודע שחבירו רשע, ומחניף לו ואומר לו צדיק אתה, ראוי שיבואו עליו כל הקללות שבתורה וכו׳, אבל מי שמוכיח חברו שיחזור בו נוטל ברכות, שנא׳ ולמוכיחים ינעם, אותו המתוכח אם קבל עליו וחוזר בו אף הוא מקבל ברכות, שנא׳ ועליהם תבוא ברכות טוב, עליו תבוא אין כתיב כאן אלא עליהם המוכיח והמתוכח, לכך הוכיח משה את דורו, ומפני שקבלו ממנו קבלו ברכות, שנא׳ ה׳ אלקיכם הרבה אתכם וכו׳ ויברך אתכם וכו׳־עכ״ד המדרש. יל״ד במ״ש אבל מי שמוכיח חבירו שיחזור בו נוטל ברכות וכו׳, לכך הוכיח משה את דורו וכו׳, אתמהה כי בודאי לא הי׳ כוונת משה ע״מ לקבל פרס.

ז( ה' אלקי אבותיכם יסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם, פרש״י מהו שוב ויברך אתכם וכו׳, אלא אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכתינו, כבר הבטיח הקב״ה את אברהם אם יוכל איש למנות וכו׳, אמר להם משה זו משלי, אבל . הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם ע״כ, ראוי להבין אחרי שיברכם ה׳ בלי קצבה, למה ברכם עוד משה בברכתו, הרי בכלל מאתים מנה, גם מדוע ברכם משה בסכום אלף פעמים לא פחות ולא יותר, ובודאי דברי דברים ’ ואל שיש אחה כוונה גמנין האלןס, גם צ׳׳ב מ״ש משה זו משלי הוא, הלא גם ברכחו של משה מהקב״ה הוא. שהכל שלו.

ח( במד״ר איתא אמר ראב״י להביט בברכתו של משה, יש בה מסוף העולם עד סופו, מה כתיב אלף פעמים, אלף פעם אין כתיב כאן אלא אלף פעמים ע״כ, לכאורה קשה טובא איך נלמד להם מהפסוק שבברכתו של משה יש בה מסוף העולם עד סופו, הלא בכתוב אינו מבואר רק כמה אלפים לפי דרשתם ז״ל, אבל שיהא בה מסוף העולם ועד סופו מנין להם לחז״ל כן, גם יש להבין דא״כ מה היתה טענתם למרע״ה, באמרם אתה נותן קצבה לברכתינו הלא. נתן להם ברכה בלי קצבה, מסוף העולם עד סופו.

ט( ג ם יל״ד דפתח קרא בל׳ יהיד אלף, וסיים בל׳ רבים פעמים, ואם כוונת הכתוב לדרשת חז״ל הנ״ל, שברכם משה רבינו בהרבה אלפים, היל״ל אלפים או הרבה אלפים.

י( איתא במדרש )הובא ביש״מ( ה׳ אלקיכם הרבה אתכם וגו׳, זש״ה אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ע״כ וצ״ב.

ביאורים

ואפשר לחיז כל הנ״ל בהקדם דברי רשיז״ל )פ׳ ואתחנן( עה״פ לאהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור, ולהלן הוא אומר )דברים ה׳( לאלפים, ותייז כאן שהוא סמוך אצל לשומרי מצותי העושין מיראה, הוא אומר לאלף, ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהבי העושין מאהבה, ששכרם יותר גדול הוא אומר לאלפים עכ״ל. וכתב האוהחה״ק כי בודאי שעושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו וכו׳, ויש בין אוהב לאוהב כפלי כפלים, אלא קטן שבאוהבים כפלים כגדול שביראים עכ״ל, עכ״פ מבואר דהקטן שבמדריגת אהבה שכרו אלפים דור, והגדול שבמדריגת יראה שכרו אלף דור.

ונקדים עוד קושית המפרשים איך אפשר לברכה זו שתתקיים הלא שיתא אלפי שנין הוי עלמא, ובכולן לא תמצא אף אלף דור, ומכ״ש כמה אלפים ע״כ קושייתם, ובפשטות אפ״ל שהקב״ה יתן לנו ברכה כפולה ומכופלת, עד ששכר הרבה דורות ינתן לדור א׳. ו ה נ ה משרע״ה העניו מכל אדם, לא החשיב את עבודתו, אלא כפי הפחות שבעבודות והיינו העובד מיראה, ולפי׳׳ז שכרו אלף דור, ומרוב אהבתו לבר׳י, רצה ליתן להם כל הברכות שמגיעין אליו חלף שכר עבודתו, ולכן ברכם בברכה זו, יוסף עליכם ככם אלף פעמים, דברכה זו מגיע לו חלף עבודתו, לפי מדת ענותנותו, ועתה יובן מה שברכם בברכת האלף דווקא, כי זהו שכרו המגיע לו, וגם יובן משא״ל זו משלי, הגם שהבל הוא מהקב׳׳ה, אבל הכוונה שזה מגיע לי חלף עבודתי, ויש בכוחי למסרה לכם.

עוד נקדים מה שפירשתי בדברי רשח״ל )פ׳ חיי(, עה״פ ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנה, פרשיז״ל בן ק׳ כבת כ׳ וכו׳, שני חיי שרה כולן שוין לטובה, לכאורה קשה דכבר נלמד שכולן שוין לטובה מההיקש, שנא׳ שנה בכל כלל וכלל, לומר לך בת ק׳ כבת כ׳ וכו׳, וא״כ למה כתבה תורה עוד שני חיי שרה לדרוש שכולן שוין לטובה, ואפ׳׳ל דהנה הצדיקים בזקנותם, משיגים יותר ועובדים עבודתם בבחינה יותר גבוה, ובכל יום משיגים יותר בדרכי עבודת השי׳׳ת, וא״כ איך אפשר שיהיו כולן שוין, והתירוץ הוא דצדיקים בעבודתם הרמה, מתקנים ומעלים את שנות הנעורים, כידוע דרך הצדיקים שבכל יום עושים תשובה, ומצטערים על שלא עבדו את הבוי׳ת בהשגה זו, ובכל פעם שתגדל השגתם, מתחרטים על שלא עבדו הבוי׳׳ת עד הנה בהשגה זו, וע״י תשובה מאהבה שעושים, מעלים כל אותן העבודות הקודמים אל המדריגה העליונה שעומדים בה כעת בהשגתם הגדולה, דהרי מצינו בדח״ל דאפי׳ זדונות ועבירות יתהפכו לזכיות ע״י תשובה מאהבה, ומכ״ש שיש בכח תשובה מאהבה להעלות אותן המצות, וע״ז כתבה תורה רבוי יתירא שני חיי שרה דכולן שוין לטובה, שהעלתה שרה אמנו כל אותן השנים למדריגה עליונה של עת זקנותה וזה לא היה נשמע מהיקשא דבת ק׳ כבת כ׳ לחטא. והנה מרע״ה מרוב ענותנותו לא הי׳ חושב את עבודתו אלא למדריגת יראה, ולכן ברכם בברכת האלף, כמ׳׳ש יוסף עליכם ככם אלן פעמים, כי זה המגיע לו בשכר עבודתו כנ׳׳ל, אבל הי׳ עומד ומצפה, שיגיע עוד למדריגת עובד מאהבה, וגם שיזכה לתקן גם כל אותן השנים שעברו, ויעלה גם אותן למדריגת אהבה, שיהיו כולן שוין לטובה, כ״ז חשב לפי גודל ענותנותו, והנה אז כשיזכה למדריגת אהבה יהי׳ שכרו לכה״פ אלפיים דור, או אם יזכה דברי דברים יואל למדריגה גדולה של אהבה יהי׳ שכרו כמה אלפים כדברי האוה״ח הק׳ הנ״ל, ומרוב אהבחו לישראל, הי׳ רצונו ליתן להם כל הברכות שלו, ואף מה שעחיד להשיג אם יתגדל טבודתו, ומפתה יובן מ״ש להם אלף פטמים, שהתחיל בל׳ יחיד אלף וסיים בל׳ רבים פטמים, ולדרכנו א״ש כי ברכם טתה במה שבידו, ומה שזכה אלי׳ כבר והוא ברכת האלף, דזהו שכר הטובד מיראה, אבל סיים בברכתו פטמים ד׳ל הרבה אלפים, שהי׳ טומד ומצפה שיתגדל בחי׳ טבודתו, ואז יתן להם גם שכר הניתוסף לו, ויזכו להרבה אלפים. ויובן ג״כ מ״ש ז״ל במדרש להביט בברכתו של משה, יש בה מסוף הטולם וטד סופו, ולכאורה איך נשמט זאת מברכותיו כקושיתנו הנ״ל, ולדרכינו יובן דהרי לכך אמר אלף פטמים, מפני שברכם בשכר שטתיד להשיג אם יתגדל מדריגת טבודתו, כפי אשר הי׳ מצפה אלי׳, והנה אמרו רז״ל אפילו בשביל צדיק א׳ הטולם מתקיים שנאמר וצדיק יסוד טולם, נמצא דזכות הצדיק יש בה מסוף הטולם וטד סופו, ומרט״ה ודאי הי׳ מצפה שיגיט למדריגת צדיק, וכיון דיש הוכחה בקרא במ״ש אלף פטמים שמסר להם מרט״ה כל זכותו מה שהשיג כבר, וגס מה שטתיד להשיג, א״כ א״ש מ״ש רז״ל להביט בברכתו של משה יש בה מסוף הטולם טד סופו, שבודאי הי׳ מתאוה להשיג גם מדריגת צדיק, ואף כח ושכר מדריגה זו מסר להם בברכותיו, שהיא מגמת מסוף המולם ומד סופו כדברי חז״ל.

ו ה ש ת א ל״ק קושיתנו הנ״ל דהרי אין קצבה לברכותיו כיון שיש בה מסוף הטולם וטד סופו )מיין קושיא י״א(, ולדרכינו א״ש דמה שברכם טתה בברכת האלף, הוא מה שבידו והשיג כבר, וברכה זו יש לה קצבה, ומה שיש בברכותיו מסוף המולם ומד סופו, ברכה זו הי׳ תקותו שיזכה אלי׳ ויתננה להם אח״כ, וזו היתה טטנתם של ישראל במ״ש אתה נותן קצבה לברכותינו וא״ש, ומתורן ג״כ קושיא הנ״ל דהלא בכלל מאתיים מנה, ומה צורך בברכותיו אחרי שיברכם. ה׳, אבל לדרכינו יונח, דברכה זו שברכן משלו, היא ודאית שכבר מגיט אליו כן כפי טבודתו, אבל ברכת ה׳ יחול טליהן כפי זכותן ורק אם יזכו אלי׳, וא״ש שהי׳ צורך לברכם גם משלו.

ו ל ד ר כ נו אפ״ל ביאור המדרש הנ״ל המובא ביש״מ, זש״ה אשתחוה אל היכל קדשך וגו׳, דלפי דרכינו למדנו מברכותיו של משה, שמפני כך ברכם בברכת האלף, מפני שלא החשיב א׳׳ט אלא כטובד מיראה, ונתן להם כל שכרו המגיט אליו, זש״ה אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, שגם דוד החשיב א׳זט רק כטובד מיראה, וכן הוא דרך הצדיקים ובזה יובן ג״כ ברכת מרט״ה והבן.

ו ה נ ה איתא בש״ך טה׳׳יז, שבאמת היו ישראל יכולין להשיב למרט״ה, כלום טשינו כל אלו החטאים שאתה מוכיחנו, והרי אותו הדור שטשו את כל זאת כבר מתו, ומרט״ה דיבר לבניהם בסוף מ׳ שנה, ולא הי׳ אף א׳ מאותו הדור קיים, וכן איתא במד׳ר )פ״א סי׳׳ג( אר׳א יכולין היו ישראל לומר לו, רבינו משה אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו וקבלנו תוכחותיך, אלא שתקו לפיכך הוא אומר יוסף טליכם ככם, צדיקים כיוצא בכם, מקבלים תוכחות ושותקים טכ״ד המדרש, ולכאורה יש להבין אחרי שהם לא חטאו כלום, ואותו הדור שחטאו כבר מתו, א״כ באמת למה הוכיחן משרט״ה בחטאים אלה שלא טשו ותירץ בש״ך טה״ת דכל אלו שמתו במדבר באו בגלגול טוה״פ, ונתקנו ט״י בניהם, ואותו הדור שדיבר משה אליהם התוכחות, הם היו גלגולי נשמות מאותן שטשו אלו החטאים והם ידטו בטצמן ושתקו טכת״ד, וכיו״ב כתב האוהחה״ק שכלל במאמר אל כל ישראל, גם לאותן שכבר מתו, שבתוכחותיו' דבר אל הראשונים ואל האחרונים, ע״ד אומרו אביך כראשון חטא טכ״ד, ולפי״ז הוכיחן משרט״ה לתקן מה שפגמו בטבירות שטשו בגלגול הקדום, וגם לתקן פגם הנשאר מחטא אדם הראשון, וכמ״ש האוהחה״ק אביך הראשון חטא כי טדיין לא נשלם התיקון בזה.

ו א פ ש ר שזהו מאה״כ אלה הדברים אלה פוסל את הראשונים, שפסל כל אלו התיקונים שטשו טד הנה, והוכיחן לתקן פגמים אלו בשלימות, או אפשר לומר אלה פוסל את הראשונים, כי זהו תכלית התוכחה לפסול המטשים הקודמים, ולטזוב דרך החטא כי טיקר התשובה הוא להכיר במטשיו הלא טובים, ולטזוב אותם טזיבה טולמית, ולכן כשהוכיחם פסל את מטשיהם הראשונים.

ו ה נ ה מה שכנם מרט״ה את כל ישראל, והוכיח את• כולן כאחד, אפ״ל בפשטות כיון דלא הוי כולהו בכלל החטא, דאף בדור הקדום לא טשו כל ישראל את כל אלו החטאים רק מקצתן, ואלו הוכיח את מקצחן, היו יכולין לטעון טענת אמת, אנו אין בנו מכל אלה החטאים, שהרי לא כולם חטאו, אבל עתה שכנם את כל ישראל כאחד, ובכללן היו, גם אלו שחטאו בערבה ובחצירות וכו׳, ואף שהם בעצמם לא חטאו אבל היו גלגולי נשמות מאותו הדור שחטאו כדברי הש״ך הנ״ל, עכ״פ אחר שכנס את כל ישראל כאחד, לא הי׳ להם עוד טענה לדחות דברי תוכחתו, דהרי עכ״פ היו ביניהם החוטאים, מקצתן בחטא זה ומקצתן בחטא אחר, והם השיגו וידעו סיבת גלגוליהם כדברי הש״ך הנ״ל.

עו ד אפ״ל טעם על שכנם מרע״ה את כולן לפניו, דאילו הוכיח מקצתן, לא היו אותן שבשוק ' מקבלים תוכחתו, דבאמת הרי הם לא חטאו, אלא שהוכיחן מרע״ה לתקן פגמי נפשם מה שחטאו בגלגולם הקודם כנ״ל, ואפשר שמקצתן לא היו מקבלים תוכחתו, כי. לא היו כולן במדריגה זו, שירגישו בפגם הנפש, ולהשיג הצורך בתקון זה, אחרי שהם לא עשו חטאים אלו בפועל, אמנם ע״י שכנסם כולן לפניו, וע״י קדושתו הרמה של משרע״ה ניתוספה בהם כח קדושה, והרגישו בפגם ההוא, ובהצורך לתקן את זה, וע״ד שפירשו בספה״ק מאמר הגמ׳ לגבי משה יראה מילתא זוטרתא הוא, דהיינו אותו הדור שהיו עם מרע״ה ובחבורתו, הזריח עליהם מאור קדושתו של מרע״ה, ואצלם יראה מילתא זוטרתא הוא, וכמו״כ כאן ע״י שכנסם כולן לפניו, ניתוספה בהם קדושה והרגישו בפגמי נפשם, ועי״ז קבלו את תוכחתו.

ובזה מתורץ מה שהקשינו לעיל בדברי רש״י ז״ל אלו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים וכו׳, לכך כנסם כולן וכו׳, ולכאורה קשה ממנ״פ אם יש להם טענה צודקת בלא״ה לא יקבלו תוכחתו, אבל לדברינו א״ש דע״י קדושת מרע״ה שכנסם כולן בחבורתו, עי״ז ניתוספה בהם קדושה וקבלו תוכחתו, ובלא״ה אולי לא היו מקבלים, וזה שפרש״י אלו שבשוק לא היו מקבלים תוכחתו, ולדרכנו נבין ב׳ הפירושים שבילקוט הנ״ל ומאי ביניהם, דלפי׳ הא׳ לא אמר להם כל מי שיש לו תשובה יבוא ויאמר, ואפ״ל דאה״נ שלא קבלו תוכחתו בלב שלם, אחרי שבאמת הי׳ להם טענה צודקת, שהם לא עשו אלו העונות בפועל, אלא שלא ערערו כנגדו מצד הנימוס והד׳א, או לצד יראתם ממרע״ה, ולפירוש הב׳ שא״ל מרע״ה כל מי שיש לו תשובה יבוא ויאמר, ואעפי״כ לא הי׳ בהם אף א׳ שהשיב, אלא שתקו כולם, זהו ראי׳ שקבלו תוכחתו בלב שלם, כמ״ש במדרש שא״ל משרע״ה צדיקים כיו״ב, מקבלים תוכחות ושותקים, שהבין מרע״ה בדעתם שקבלו את תוכחותיו בלב שלם.

עוד אפ״ל שלכך כנם משה את כל ישראל, עפי״מ שבארנו לעיל, דמרוב אהבתו לישראל, רצה ליתן להם כל שכרו המגיע לו בשכר מלותיו, והנה מבואר בילקוט הנ״ל דמי שמוכיח את חבירו נוטל ברכות, והברכות האלו שיקבל משרע״ה עבור התוכחה, רצה ליתנם ג״כ לישראל, אבל מפני שהי׳ רצונו להגדיל את שכרם שיקבלו ברכות הרבה, לכך כנם את כל ישראל, וכולן יקבלו את תוכחתו וחוץ ממה שיקבלו שכרן עבור קבלת התוכחה, עוד יתן להם כל הברכות שישיג משרע״ה עבור זה, ומעתה יהיו ברכותיו מרובים כי יהי׳ בידו זכות תוכחת כל ישראל, וכ״ז התכוין לטובת בנ״י, שכל ישראל ישיגו את אלו הברכות, וכדי שישיגו ברכות הרבה והבן.

ומעתה מבוארים היטב דברי הילקוט הנ״ל, אלה הדברים וכו׳, זש״ה ולמוכיחים ינעם וכו׳, כל המוכיח חבירו שיחזור בו נוטל ברכות וכו׳, המוכיח והמתוכח וסיום המדרש לכן הוכיח משה את דורו, ולכאורה וכי הי׳ טעמו של מרע״ה בשביל קבלת השכר בתמי׳ ולהנ״ל א״ש קישור דברי המדרש, אלה הדברים וכו׳ אל כל ישראל, שלכן כנם משרע״ה את כל ישראל להוכיחן כולם אף שלא היו כולם בכלל החטא זש״ה ולמוכיחים ינעם וכו׳ כל המוכיח חבירו נוטל ברכות, ומרע״ה רצה ליתן לבנ״י אלו הברכות ולהרבות בברכות, לכך כנם לכל ישראל, וזה פירוש לכן הוכיח משה את דורו ר׳ל כל הדור וכל ישראל, אע״פ שלא כולם היו בכלל החטא כנ״ל.

ומה שהקשינו לעיל בדברי רש״י ז״ל שהוכיחן משרע״ה סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחן וחוזר ומוכיחן, ולכאורה הרי אמרה תורה הוכח תוכיח, ודרז״ל אפי׳ ק׳ פעמים, אמנם חיוב זה הוא רק בשעת מעשה ולאפרושי מאיסורא, אבל כאן שהוכיחן על מה שעשו בגלגול הקדום כנ״ל בש״ך, וכדי לתקן פגמי נפשיהם מחטא אד ה׳ד כדברי האוהחה״ק הנ״ל, ע״כ בכגון הא לא הי׳ מן החיוב להוכיחן כ״פ, ולכן לא הוכיחן רק סמוך למיתה.

ובזה אפשר להבין דברי רשיז״ל בחמלת הפרשה, שכתב לפיכך סתם את הדברים, והזכירם רק ברמז מפני כבודן של ישראל ע״כ, והקשה הגו״א אט״ג דמטשה הטגל ומרגלים כתיב לקמן, והזכירן בפירוש ולא ברמז, ומדוע לא חש גם שם לכבודן ישראל, ותירץ התם שאני שאינו מזכיר אלא אחד אחד, ואינו מזכיר כל החטאים יחד, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ט״כ אין זה לפחיתות כבודם כ״כ, אבל כאן שהזכיר כל החטאים שחטאו וכו׳, מפני כבודן של ישראל אינו מזכירן אלא ברמז עכ״ד. ולכאורה אין תירוצו מספיק כ״כ, כי אחר שכתבן משה רבינו במשנה תורה, א״כ נכללו כל החטאים ונזכרו כהדדי, ואין זה לכבודן של ישראל, ולדרכינו אפ״ל, מפני שדיבר מרע״ה כאן לכל ישראל, גם לאותן שמתו כבר כדברי האוהחה״ק הנ״ל, וכבר תיקנו החטאים האלו במקצת, בגילגולם הקדום, אלא שפסל את התיקונים הקודמים כנ״ל, והוכיחן שיתקנו פגמי נפשם בשלימות, לכן חש על כבודם יותר והוכיחן רק ברמז, אבל מה שנצטרפו כל החטאים יחד אחר שכתבן בספר, אין זה לפחיתות כבודם כ״כ אחרי שלא נאמרה כן בפניהם.

תורה ב

להצגת תורה זו בצורת הדף

קושיות

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו׳, במדרש איתא אמר להם משה לישראל, איני מוכיח אתכם על מה שאתם עתידים לעשות, אלא על מה שעשיתם לשעבר, במדבר בערבה מול סוך עכ״ד המדרש, וצ״ב דמה״ת שיוכיחם על העתיד לעשות, ועדיין תליא בבחירתם, גם דכל הרמזים כבר היו, א״כ מבואר בכתוב שעל העבר הי׳ מוכיחם ומה קמ״ל.

ב( ו די זהב, פרש״י ז״ל הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהי׳ להם וכו׳, יל״ד שהרי חטא העגל קדם בזמן לפני שילוח מרגלים ומחלקותו של קרח, שהי׳ מיד אחר מ״ת, ומדוע בסדר המקרא נכתב באחרונה, והרי קיי״ל דבחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, וא״א לומר בחד ענינא אין מוקדם ומאוחר בתורה דאל״כ כלל ופרט היכי דרשינן לי׳, דלמא ,פרט וכלל הוא, כדאמרי׳ בגמ׳ )פסחים ו׳ ע״ב( וכאן דחד ענינא הוא, הו״ל להקדים חטא העגל.

ג( בספרי )הובא ברש״י ז״ל( לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום, לפיכך סתם את הדברים, והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל, והקשו המפרשים מדוע לא חש כמו״כ לכבודן של ישראל בפרשיות הבאות, ומצינו שהזכיר חטאם של ישראל בפירוש ובאר היטב, באמור להם ממרים הייתם וגו׳, ובחורב הקצפתם וגו׳, וכבר בארנו בזה ועוד לאלקי מילין.

ד( הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, פרש״י הבו לכם הזמינו עצמכם לדבר, וכן פרש״י בכ״מ דכל לשון הבה הזמנה לדבר הוא, וראוי להבין מה צורך להזמנת העם, בדבר מניית הדיינים, גם צ״ב במ״ש רש״י ז״ל וידועים לשבטיכם שהם ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטך בטליתו איני יודע מי הוא, ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו שאתם גדלתם אותו, לכך נאמר וידועים לשבטיכם, והוא פליאה נשגבה, דהרי משרע״ה הי׳ יודע ומכיר פנימיותו של כאו״א ברוה״ק, כמ״ש רש״י ז״ל )פ׳ יתרו( עה״פ ועתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים וגו׳ פרש״י ואתה תחזה ברוח הקודש ,שעליך, ואיך יעלה על. הדעת שהי׳ צריך בזה לסיוע העם, שהם יכירו וידעו מהותו יותר ממנו, גם שכל ספיקותיו הי׳ נמלך ושואל מפי הגבורה, כמ״ש רש״י ז״ל )פ׳ בהעלותך( עה״פ עמדו ואשמעה מה יצוה ד׳ לכם, אשרי ילוד אשה שכך מובטח וכו׳, וקמי שמיא גליא כל תעלומות, ומה צורך לו לידיעת העם שהם עלולים . לטעות.

ביאורים

ולבאר הענין נקדים דברי הגמ׳ )שבת קל״ח ע״ב( ת״ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנא׳ הנה ימים באים נאם ד׳ וגו׳, ישוטטו לבקש דבר ד׳ ולא ימצאו, דבר ד׳ זו הלכה, דבר ד׳ זה הקץ, דבר ד׳ זו נבואה, תניא רשב״י אומר, ח״ו שתשתכח תורה מישראל, שנא׳ כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש דבר ד׳ ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד עכ״ד הגמ׳, ויל״ד מ״ש דבר ד׳ זה הקץ, ומדוע תלה העלמתו בימים הבאים, שעתידה תורה שתשתכח, וישוטטו לבקש דבר ד׳ ולא ימצאו, הלא הקץ הי׳ סתום וחתום מאז דברי דברים יואל וממולם, כמבואר בדניאל סתום וחתום הדברים, ויפאמ״ה ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ומבואר בזוה״ק שאמר הקב״ה לליבא גליתי לפומא לא גליתי.

ג ם צ״ב בדברי רשב״י מ״ש, ח״ו שתשתכח תורה מישראל וכו׳, אלא שלא ימצאו הלכה ברורה וכו׳, והרי ג״ז שכחת התורה, דמיקר התורה ללמוד מ״מ למשות, ואם לא ימצאו הלכה ברורה, לא ידמו לקיים מצות הממשיות, גם קשה אם לא תשתכח התורה, מדומ לא ימצאו הלכה ברורה ורש״י פ י שלא ימצאו הלכה ברורה בטממים, שלא יהא בה מחלוקת מכ״ל, וצ״ב דהלא מאז וממולם הי׳ מחלוקת בין חכמי התורה בבירור ההלכה, ואמח״ל )חגיגה ג׳ מ״ב( במלי' אסופות אלו ת״ח, שיושבין אסופות אסופות ומוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין וכו׳, שמא יאמר אדם האיך אני לומד תורה ממתה, ת״ל כולם נתנו מרוטה אחד, א־ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המטשים ברוך הוא וכו׳, אף אתה משה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין, לשמוט את דברי מטמאין ודברי מטהרין וכו׳, א״כ כבר דרשו רז״ל מקרא, דאף דורות הראשונים הי׳ להם מחלוקת בהלכה, ואטפ״כ אם תשים אזנך כאפרכסת, לשמוט דברי חכמים, תקנה לך לב מבין לברר ההלכה, ומה נשתנו בזה דור הטתיד שלא ימצאו הלכה ברורה מפני המחלוקת, גם צ״ב הלשון שלא ימצאו הלכה ורה קום חד שמט שני קומות צאו הלכה ברורה, ומה מנין שינוי המקום לבירור ההלכה, ורש״י פי׳ הלכה ברורה בטטמים, שלא יהא בה מחלוקת, וצ״ב הכוונה במ״ש בטממים, ודבר ידוט דלפטמים סיבת המחלוקת תליא בהבדל הטטמים, ומה צורך לבאר זה, וסגי שיאמר שלא ימצאו הלכה ברורה, ואין נפק״מ אם יהי׳ המחלוקת בטטמים או בקבלה.

ונקדים טוד לבאר דברי הגמ׳ חגיגה הנ״ל, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין וכו׳ שמא יאמר אדם האיך אני לומד תורה ממתה, ת״ל כולם נתנו מרוטה אחד, א־ל אחד נתנן ופרנס א׳ אמרן וכו׳, וצ״ב דאדרבה ה״ז מכביד את הספ ק כיון שכולם ממקום קדו^ יהלכון, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, מנין ידט האדם להכריט באתה מהם יבחר, ואין בזה תירוץ טל התחלת המאמר, שמא יאמר אדם האיך אני לומד תורה ממתה, אמנם האמת הברור שבודאי יש דרך בכל מחלוקת בהלכה, להגיט אל האמת ולמצוא הלכה ברורה, ט״י כללא דאחרי רבים להטות, או כללים אחרים המקובלים בידינו מרז״ל, וטי׳׳ז באים צדדי החולקים לידי השוואה, כאמרז״ל את והב בסופה, וכמו שהי׳ בימי חכמי הש״ס ובכל דורות ישראל, אולם תנאי יש בדבר, שיהיו כל הדיטות כולן מרוטה אחד ניתנו, כמ״ש בגמ׳ רוטה א׳ א־ל אחד פרנס אחד מפי אדון כל המטשים, ושינוי הלשונות ירמוז שכל הבחינות שיש בהטנין, לא יהי׳ מצורף בהן שום השפטהצ צדדית מאיזה צד שהוא, אלא כל הדיטות באים רק מהשפטת התוה״ק, שהוא השפטת אלקית, לא זולת כלל וכלל, ואז מצטרפין כל הדיטות ויוצא מהם הלכה ברורה, כי כולם ממקור אחד באים, לכוין רצון הבורא ב״ה לאמיתה של תורה, משא״כ בדור פרוץ, וחכמי התורה המה תשושי כח, ויראת הטם טליהם, אין כל הדיטות ממקור אמד ופרנס א׳, אלא טרבוביא גדולה יש בהם, מדמות כל הצבור ומפלגות שונות, המשפיטים טל הטם וטל המנהיגים, וטל מצב דור כזה, דרש רשב״י הנה ימים באים ישוטטו לבקש דבר ד׳ ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, ר״ל שלא יבואו הדיטות ממקום אמד, שהוא הרוטה אחד ופרנס אמד, אלא מהשפטת הרבים החוטים מדרך האמת, ומי יורה דימה ומי יבין שמוטה.

ומ״ש רשב״י ח״ו שתשתכח תורה מישראל וכו׳ אלא שלא ימצאו הלכה ברורה וכו׳, ולכאורה הכי יש שכחת התורה גדולה מזו, ואם לא ימצאו הלכה ברורה, איכה ידטו את המטשה אשר יטשון, ומיקר התורה למצותי׳ ניתנה, אמנם כבר הורו לנו רז״ל טצה טובה איך להתנהג בדור כזה, והוא מ״ש רש״י ז״ל בשה״ש, טה״פ אם לא תדמי לך היפה בנשים צאי לך בטקבי הצאן, פרש״י זו היא תשובת הרוטה, אם לא תדמי לך להיכן תלכי וכו׳, שחדל הרוטה מלהנהיג אותך, צאי לך בטקבי הצאן, הסתכלי בפסיטות דרך שהלכו הצאן, והטקביים ניכרים וכו׳, התבונני בדרכי אבותיך הראשונים, שקבלו תורתו ושמרו משמרתי ומצותי, ולכי בדרכיהם טכ״ל רש״י ז״ל, וז״ש רשב״י ח״ו שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרטו, וזה הבטחה לנו מהבוי״ח, שכ״ז שנתייחס לזרעם ונילך בעקבותיהם, לא תשתכח החורה מישראל לעולם, ' אבל ההולך ללמוד דרך התורה מאותו הדור שא״א למצוא בו הלכה ברורה, ודאי בא לידי שכחת התורה.

ומ״ש רש״י ז״ל שלא ימצאו הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת, אפ״ל שהוסיף מלת בטעמים, דהנה יש עצה למצוא דרך האמת בהלכה, ע״י שנסתכל בעקבות הראשונים ונלך בדרכיהם, אמנם גם על זה יש התנגדות היצר, וע״י שלוחיו המסיתים תולה מציאות ההלכה בטעמים, ועי״ז מוצא מקום לחלק בין הנושאים, לומר שנשתנו הטעמים, וטעם שהי׳ נוהג בימיהם אינו נוהג בזמננו, ושוב חזרה המבוכה למקומה, ולא ימצאו הלכה ברורה בטעמים, דלא יוכלו לכוין הלכה ברורה הלכה ברורה בטעמים, דלא יכלו לכוין הלכה ברורה בטעמים של אמת, ויתלו ההלכה בטעמים בדויות, לומר לא הרי זה כהרי זה, ופרשתי אמרם ז״ל אם הרב דומה למלאך ד׳ צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו, עפימ״ש ז״ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הרב דומה להם, שרוצה להתדמות למעשיהם ולילך בעקבותיהם אזי יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו שאינו רוצה להיות דומה להם, אלא אומר נשתנו העתים ונשתנו הטעמים, אז אל יבקשו תורה מפיהו.

ומ״ש רז״ל שלא ימצאו דבר ד׳ זו הקץ, אין כוונתם על התגלות זמן הקץ, שדבר זה לא ידעו מעולם, אולם מעולם בכל דורות ישראל ידעו חומר האיסור של דחיקת הקץ, ועד היכן הדברים מגיעים, להיות נשמר מקץ של שקר בכל אופן ואופן, גם ידעו הסימנים הברורים, כמ״ש הרמב״ם בהלכותיו, שא״א לגאולה בלתי אם יקדים אליה התשובה, גם א״א להיות הגאולה מבלי שיקדים אליהו הנביא לבוא ולבשר, ועוד סימנים ברורים המבוארים בדברי רז״ל, וזה ודאי שא״א בלא תורה, וכל פעולה שהוא ע״י מסיתים ומדיחים ובעקירת התורה ר׳ל, ודאי שזה מרחיק את הקץ, ולזה מתאונן הנביא ואמר הנה ימים באים וגו׳ ישוטטו לבקש דבר ד׳ ולא ימצאו, ודרשו רז״ל דבר ד׳ זו הקץ, שגם בזה יהיו נבוכים, ע״י שיהי׳ סמיות העינים גדול כ״כ, שימצאו יהודים המאמינים בבורא עולם ובתוה״ק, ויטעו ג״כ בענין הקץ, אוי לדור שכך עלתה בימינו.

וכתב בספה״ק אגרא דכלה )פ׳ בא( לפרש דברי המדרש, החודש הזה לכם ראש חדשים, הה״ד )שה״ש ב׳( קול דודי הנה זה בא וכו׳, מיד גילו הצדיקים את ראשיהם שהי׳ מכוסה, שנא׳ הנצנים נראו בארץ וכו׳, וז״ל בכל דור יש גדולים עד למאוד, ויכולים לפעול פעולות נוראות נסים ונפלאות, רק אם הדור אינו ראוי, הצדיקים הללו מדריגתם מכוסה ואין יודע מהם, כמ״ש רז״ל יצאה בת קול יש בכם אחד ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, אלא שאין דורו זכאי לכך, ובהגיע תור הגאולה אותן הצדיקים שהיו ראשיהם מכוסה, מתגלים ונראים עיי״ש שפי׳ הכתוב עפ״י דרכו, וכמו״כ יש בכל דור חכמי התורה אמיתיים, היודעים לכוין ההלכה לאמיתה של תורה, ומן השמים מסכימים להוראתם, ובדורות הראשונים היו ידועים לכל, ועל ידם נתבררה ההלכה ועשו כמעשיהם, אולם בדור שאין זכאי, האור והחושך משתמשים בערבוביא, והסמיות עינים גדלה מאוד, והחכמים האמיתיים מדריגתס מכוסה, ואין יודע ומכיר האמת עם מי, ושאינם ראויים מתלבשים באצטלא דרבנן שאינה הולמתם, ועי״ז א״א למצוא הלכה ברורה, כי אין יודעין על מי לסמוך, ומי ראוי לצרף דעתו למנין הרוב, שיהי׳ דעת תורה אמיתית מרועה אחד א־ל אחד ופרנס אחד, מהשפעה אלקית בלבד בלי תערובת ' ונגיעת השפעה אחרת.

ובזה יל״פ דברי רשיז״ל, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, הבו לכם הזמינו עצמכם לדבר, וידועים לשבטיכם שהם ניכרים לכם וכו׳, דצריך לזה דור ראוי וזכאי, שיהיו מנהיגי ישראל האמיתיים ניכרים וידועים, ולא יתדמו אל המתעטף בטלית שאינו שלו, כי הוא הראוי לסמוך על הנהגתו והוראתו, וע״כ פי׳ הבו לכם הזמינו עצמכם לדבר, כי זה תליא בהזמנת הדור והכשר מעשיהם כנ״ל, ומ״ש משרע״ה שאס בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע .מי הוא וכו׳, ואם הגון הוא, ולכאורה איך יתכן שמשרע״ה לא ידע, וישראל ידעו יותר ממני, והרי ידע הכל ברוה״ק, אמנם השפעת הנבואה על הנביאים בא רק בשביל ישראל, כמ״ש רש״י ז״ל' )דברים ב׳( עה״פ ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו׳ וידבר ד׳ אלי לאמר, ללמדך שכל ל״ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתייחד עמו הדבור ללמדך שאין השכינה שורה על כנביאים אלא בשביל ישראל, ומבואר כן במדרשי חז״ל בכ״מ, ומעתה אם אין הדור ראוי לכך, ונעלמה מכם ידיעה זו ע״צ העונש, לא יתגלה אך לנביאים, שאין השכינה שורה עליהם אלא בשביל ישראל, ולז״א להם משרע״ה הזמינו עצמכם לדבר, ותכשרו מעשיכם, שיהיו מנהיגי ישראל ידועים לכם, דאל״כ לא תוכלו לסמוך גם על נבואתי, ויתעלם גם ממני, ואם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא, או אפשר דמפני שהוא ע״צ העונש להדור, אף משרע״ה לא יוכל לגלות להם אף שידע, זולת אם יכשרו מעשיהם ויהיו ראויים לכך, ולז״א הבו לכם הזמינו עצמכם לדבר.

ובדרך אגב נ״ל לבאר פסוקי אפטרתא דפ׳ זו, ' בענין שופטי ומנהיגי ישראל שמתאונן הנביא,, שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים וגו׳, לכן נאם האדון ד׳ צבאות אביר ישראל, הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי, ואשיבה ידי עליך, ואצרוף כבור סיגיך, ואסירה כל בדיליך, ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ויש מפרשים שזו נבואה על חורבן בית ראשון, אמנם נראה מדברי הגמ׳ שזו נבואה על לעתיד ימות המשיח, דאיתא בגמ׳ )שבת קל״ט ע״א( אין הקב״ה משרה שכינתו על ישראל, עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו׳, ובסנהדרין )צ״ח ע״א( אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל שנא׳ ואשיבה שופטיך וגו׳, מבואר דקרא נדרש על ימות המשיח.

א מ נ ם יל״ד בשינוי הלשונות בב׳ מאמרים אלו, דבגמ׳ שבת איתא עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, ובגמ׳ דסנהדרין עד שיכלו ״כל״ שופטים ושוטרים מישראל, דמשמע שלא ישארו מהשופטים והשוטרים של אותו זמן כלל, אלא שיחזיר השי״ת לנו השופטים הראשונים הצדיקים, כמו שדרשו מהפסוק ואשיבה שופטיך כבראשונה, ובאמת מהפסוק אין לנו הכרח, דאפשר לפרש ואשיבה שופטיך כבראשונה, שהשופטים של אותו זמן יתעלו במדריגתם וצדקתם כמו השופטים הראשונים, ואפשר דמ״ש כל שופטים וכו׳, כל לאו דוקא דרובו ככולו, ואותם שיבחנו להיות כשרים וראויים ישארו, ועוד יתעלו במדריגתם להיות כראשונים, וז״פ ואשיבה שופטיך כבראשונה, ואותן שאינם ראויים יכלו, ובמקומם ישיב הקב״ה השופטים הראשונים.

ור!״ז הישמח משה זלה״ה דקדק על מ״ש ויועציך כבתחלה, הלא אין צריך ליועצים, רק בעת שמתנהג בטבע, אז תשועה ברוב יוען, משא״כ כשהקב״ה השגחתו ויכלתו בלי כסוי טבע, אין מבוא לחכמה וכו׳, וא״כ לעתיד שיתגלה כבוד ד לעין כל, מה צורך ליועצים, וכן קשה מאוד על תפלתינו בשמ״ע, ויועצינו כבתחלה, דהלא בקשה זו על העתיד ולמה זה, ע״כ קושיתו עיי׳ש שתי׳ עפ״י דרכו, ולי נראה לתרץ עפ״י פשוטו, דאיתא בגמ׳ )מגילה י״ז ע״ב( וכיון שנתקבצו גליות, נעשה דין ברשעים, שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה, וכיון שנעשה דין מן הרשעים, כלו הפושעים וכולל זדים עמהם וכו׳, וכיון שכלו הפושעים מתרוממת קרן הצדיקים וכו׳, והיכן מתרוממת קרנם בירושלים, ועפי״ז סידרו חז״ל י״ח ברכות בשמ״ע על סדר הזה עיי״ש, מבואר שבעת שישיב הקב״ה שופטינו כבראשונה, עדיין יהיו הרשעים והזדים בעולם, ואח״כ נעשה דין ברשעים ע״י השופטים הצדיקים ויכלו הפושעים, וא״ש בקשתינו על היועצים, דכ״ז שיש מינים וזדים בעולם, צריכים אנו ליועצים צדיקים, איך להנצל מרשת המינות.

עו ד יל״ד בסדר הכתוב, ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה, ולפי סדר הגמ׳ יהי׳ מקודם שיבת השופטים, ואח״כ נעשה דין ברשעים ויכלו הפושעים, ואפ״ל דהנה לפי סדר הגמ׳ יהי׳ בנין ירושלים באחרונה אחר התרוממות קרן הצדיקים, וקבוץ גליות יוקדם הרבה כמבואר, ולהיכן יתקבצו הגליות, אם לא יהי׳ עוד ירושלים בנוי׳, אמנם נראה מהפסוקים ומדברי רז״ל, שיתקבצו ישראל אל מדבר העמים, כמו שהי׳ בצאתם ממצרים )והראב״ד סו״פ ב׳ דעדיות האריך לבאר ענין זה עיי״ש(, ושם יהי׳ הבירור ומי שיזכה יתקרב, ומי שאינו ראוי ח״ו ידחה, ושיבת השופטים וכליון הפושעים וזדים הכל יהי׳ שם, ואח״כ יהי׳ בנין ירושלים, וכן נראה ממטבע הברכה שתקנו חז״ל בשמ״ע מקבץ נדחי עמו ישראל, ולא אמרו לא׳׳י או לירושלים, מפני שהקבוץ גליות יהי׳ למדבר העמים ולא לא״י, ואחר שיכלו הפושעים יהיה בנין ירושלים ולא קודם לכן.

ולפי״ז אפ״ל דמ״ש הכחוב ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך, אין הכוונה בו מל כליון הפושטים והזדים, דזה יהי׳ אחר ואשיבה שופטיך כמבואר בגמ׳, אולם הכוונה בו טל אוחן הראוים להתברר ולהתקרב אל הקדושה, יסיר הקב״ה מקרבם הסיגים, ויצרף אותם כמצרף הכסף, להסיר הבדיל שהוא הטופרת וישאר כסף נקי וטהור, וכמ״ש רז״ל שאליהו טתיד לקרב אח הרחוקים, ולהחזיר כל ישראל לתשובה, ואותן שאינם מזרט ישראל, אלא שנתטרבו בבנ״י ט״י הטרב רב, כמ״ש בזוה״ק )בראשית כ״ה ט״א( חמש מינין אינון בטרב רב, ואינון נפילים גבורים טנקים רפאים טמלקים, וטלייהו אתמר תמחה את זכר טמלק, ומלחמה לד׳ בטמלק מדר דור, כל אלו יתרחקו וידחו טולמית, אלא שמקודם יתקיים ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו׳, ואח״כ יכלו הפושטים והזדים טמהם, ובזה יובן סדר הכתובים בהתאם לדרשת רז״ל.

ונרדים טוד דברי האוהחה״ק )בר׳פ זו( וז״ל ורמז טוד באמרו אל כל ישראל, פי׳ לא לישראל שהיו נמצאים נגלים שם בדור ההוא לבד היו הדברים, אלא לכל ישראל אשר שם היו ואשר טתידין להיות, כי תורה שם משה בדבריו טליונים אלו טל כל ישראל, לקיים כל דבר הכתוב בדברים אלה טכל״ק, ובאמת שמאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, קאי טל כל משנה תורה טד סופו, ובשירת האזינו.מפורש בדברי הרמב״ן ז״ל שהיא כוללת כל הטתידות טד סוף כל הדורות, וכך הזכירו בספרי, גדולה שירה זו שיש בה טכשיו, ויש בה לשטבר, ויש בה לטחיד לבא, ויש בה בטוה״ז ויש בה לטוה״ב, א״כ כל התוכחות שאמר משרט״ה, יש בהם רמז תוכחה טד סוף כל הדורות.

ועד״ז יתבאר במאמר ודי זהב, שפרש״י ז״ל הוכיחן טל הטגל שטשו בשביל רוב זהב שהי׳ להם וכו׳, ולא נזכר בפירוש חטא הטגל בפסוק, מפני שיש בו רמז תוכחה גם לדורות האחרונים, שבטוה״ר רוב פירצות הדור באים בשביל רוב זהב, ובסיבת תאוות הממון שמסמא את הטינים מלראות דרך האמת, וא״ש שנחשב באחרונה, אף שחטא הטגל קדמה לשילוח המרגלים ומחלקותו של קורח כקושייתנו לטיל, אמנם מפני שתוכחה זו נוהגת טד סוף כל הדורות, וגם בטיקבתא דמשיחא טדיין טגל הזהב מרקד בינינו, ט״כ הזכירו באחרונה, ומה״ט הזכיר משרט״ה כל החטאים אלו רק ברמז, מפני שיש רמז בדבריו גם לטתיד טד סוף כל הדורות, וטדיין תליא בבחירתן של ישראל, ט״כ לא יתכן להזכירם בפירוש, ובהכרח הזכירם ברמז, ונכלל בהם הטבר והטתיד שניהם כאחד, ולהלן בפרשיות הבאות שהזכיר החטאים בפירוש אולי שם סובבים דבורי תוכחתו לאותו הדור בלבד, מה שכבר טשו, ם״כ הזכירם בפירוש.

והנה אותו הדור היו דור דיטה, והשיגו שנרמז בדברי משרט״ה תוכחה טד סוף כל הדורות, ט״כ הוצרך משרט״ה לומר להם, איני מוכיח אתכם טל מה שטתידים לטשות, אלא טל מה שטשיתם כבר, במדבר בטרבה מול סוף, ר׳ל דאף שירמזו דברי תוכחתי לדורות הבאים, וכוונתי בזה בשביל דורות ישראל הטתידים, שאף המה ימצאו תוכחה בדברים אלו, אבל אתכם אני מוכיח טל מה שטשיתם כבר, וגם זה רמוז באלה הדברים, וא״ש דברי המדרש הנ״ל )בקושיא א׳(.

תורה ג

להצגת תורה זו בצורת הדף

קושיות

א ל ה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו׳, דקדקו המפרשים דכ״מ שנא׳ אלה פוסל את הראשונים, ומה פסל כאן באומרו אלה, ובספרי הקשו כן וכי לא נתנבא משה אלא אלו הדברים בלבד, והרי כתב כל התורה שנאמר ויכתוב משה את התורה הזאת, ומה ת״ל אלה הדברים טכ״ד הספרי, גם אלה הדברים מיותר דהול״ל וידבר משה אל בנ״י כדרך הכתוב בכ״מ, וממילא ידטינן שאלה הם הדברים אשר דבר משה, ומה צורך להקדמה זו, גם אל כל ישראל ל״ל, והרי כל התורה דיבר משה אל כל ישראל.

ב( גם יל״ד שהתחיל הכתוב אלה הדברים אשר דבר משה וגו׳, מבלי שיודיט לנו זמן הדיבור אימת היתה, ואח״כ גמר אומר ויהי בארבטים שנה בטשתי טשר חדש בא׳ לחדש דבר משה וגו׳ אחרי הכותו וגו׳ בטבר הירדן בארץ מואב הואיל משה וגו׳, הרי ציין סימן מקום וזמן בפרטיות, ולכאורה הו״ל להתחיל ויהי בארבטים שנה וגו׳ דבר משה אל בני ישראל וגו׳. והכל בכלל, ומ״ט חילקם הכתוב לתרי בבות, כאלו הי׳ אלה הדברים אשר דבר משה טנין בפ״ט, ואח״כ מתחיל טנין חדש ויהי בארבטים שנה וגו׳.

ג( במד״ר ) ד' פ זו( אלה הדברים, הלכה אדם מישראל מהו שיהא מוחר לו לכחוב ם״ח בכל לשון וכו׳, כך שנו חכמים אין בין ספרים לתפילין ומזוזות, אלא שהספרים נכחבין בכל לשון, ר׳ג אומר אף הספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית וכר, אמר הקב״ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון, מנין שכן כתיב )משלי ט״ו( מרפא לשון פץ חיים, ואין פץ חיים אלא תורה וכר, ר׳ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר, נלמוד ממקומו, הרי משה פד שלא זכה לתורה, כתיב בו לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין ממה שקרינו בפנין אלה הדברים אשר דבר משה פכ״ד המדרש, וצ״ב קישור הלכה זו לכאן, גם איך יתקשר פם המאמר שלאחריו, ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון, גם יל״ד שהביא ראי׳ שנתרפא לשונו של משרפ״ה מפסוק זה אלה הדברים וגו׳, והרי כל התורה דיבר משה אל כל ישראל, וכמו״כ איכא למילף דבר זה מכל התורה, ומה פדיפא ראי׳ זו ללמוד מכאן דייקא.

ד( במד״ר ד׳ א אלה הדברים זש״ה )משלי כ״ח( מוכיח׳ אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון וכו׳, מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל וכו׳, מהו אחרי אמר הקב״ה בשביל להביאן אחרי, חן ימצא זה משה וכו׳, ממחליק לשון זה בלפם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים פכ״ד המדרש, וצ״ב דאף לפי דרשתם ז״ל מלת אחרי מיותר, ויספיק שיאמר הכתוב מוכיח אדם חן ימצא, וכמה פטמים נזכר תוכחה בתוה״ק, ולא אמר אחרי, ומובן מאליו שתכלית התוכחה להביאן אחרי הקב״ה.

ה( ג ם צ״ב ממחליק לשון זה בלטם, שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים, והלא כל פ׳ בלטם הוא חלק מתוה״ק, ונבואה אמיתית פל לפתיד, והשי׳׳ת שם בפיו כל מה שידבר, ואיך יובן שזה גרם כשלון לישראל לתפוח מדרך ד׳, גם צ״ב מה שדרשו ז״ל חן ימצא זה משה ממחליק לשון זה בלפם, וכי זהו שבחו של משרפ״ה שדבריו ימצאו חן יותר מדברי בלפם, ואינם בגדר הדמיון כלל, פד שיצטרך להבדיל ביניהם.

ו( במסורה הובא בבפה״ט, הואיל משה באר אח התורה הזאת, ואידך כי הואיל ד לפשות אתכם לו לפם, הואיל הלך אחר צו פ״כ וצ״ב.

ז( ה ו א י ל משה באר את התורה הזאת, פרש״י התחיל כמו הנה נא הואלתי פכ״ל, ולכאורה צ״ב פנין התחלה זו, והלא מני אז שהוריד התורה לישראל אחר מ״ת, הי׳ תמיד מפרשה ומלמדה לישראל, כאמרז״ל כיצד סדר משנה וכו׳, ומה טיבה של התחלה זו, גם מה פנינה אל דברי תוכחה שהתחיל בה וצ״ב הקישור, והרמב״ן ז״ל פי׳ טפם הואיל משה, שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיפם כי מפצמו ראה לפשות כן, ולא צוהו השם בזה וכו׳ פכ״ל, גם התוכחות נראה מדברי רש״י ז״ל שמשה מפי פצמו אמרן, שהרי כתב ממי למד מיפקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, ואם נאמר שנצטוה מפי הקב״ה להוכיח את ישראל, אין מקום לשאלה זו ממי למד, אמנם הקשה הרא״ם זי״ל שהרי מפורש בכתוב ככל אשר צוה ד׳ אותו אליהם. הרי שנצטוה פל ככה מפי הגבורה, וכבר ביארנו בזה ופוד לאלקי מילין.

ביאורים

ו נ בו א אל הביאור לפרש דברי המדרש שהתחלנו בו, הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לכתוב ס״ת בכל לשון וכו׳, ונקדים דברי הגמ׳ ) סו ט ה ל״ה פ״ב( ג׳ מיני אבנים היו, אחד שהקים משה בפבר הירדן בארץ מואב, שנא׳ בפבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר אח התורה הזאת וגו׳, ולהלן הוא אומר וכתבת פליהן את התורה הזאת וגו׳, ואתיא באר באר, ואחד שהקים יהושט בתוך הירדן וכו׳, וא׳ שהקים בגלגל וכו׳, ת״ר כיצד כתבו ישראל את התורה )פרש״י פל המזבח בהר פיבל( ר יהודה אומר ט״ג אבנים כתבוה, שנא׳ וכתבת טל האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו׳, ואח״כ סדו אותן בסיד, א״ל ר שמפון לדבריך האיך למדו אומות של אותו הזמן תורה )פרש״י הלא לא נצטוו לכותבה בשבטים לשון, אלא לבא וללמדה כל הרוצה, שלא יהא פ״פ לאותם האומות, לומר לא הי׳ לנו מהיכן ללומדה(, אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב״ה, ושיגרו נוטירין שלהם וקילפו את הסיד והשיאוה, ופל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהי׳ להם ללמד ולא למדו פכ״ד הגמ׳, והתום׳ כתבו בשם הירושלמי דמפשה נסים הי׳, שנתן הקב״ה בינה בלב כל אומה ואומה, והשיאו אח התורה שהי׳ כתובה בט׳ לשון, הרי מפורש להדיא שהטפה שכתב משרפ״ה אח התורה בט׳ לשון פל האבנים שבהר פיבל, מפני אומה״ט שילמדו ממנו, ולא יהי׳ להם פתחון פה.

והנה כאן פרש״י בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאה וגו/ בשבעים לשון פירשה להם, והרא״ם כתב דיליף לי׳ מגז״ש באר באר מהאמור בהר עיבל, ולכאורה צ״ב לאתה צורך ביאר משה את התורה בעבר הירדן לשבעים לשון, והרי לימדה לבנ״י לבד, כמשה״כ אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, ומה צורך להם לע׳ לשון, ויספיק להם הלימוד בלה״ק כמו שלמדם עד הנה.

ו ב ל ב ו ש כתב שעד עכשיו ביאר להם הכל בלה״ק, ועכשיו התחיל לבאר אותה להם בלשונות אחרים, כי חשש אולי אינם כולם בעלי לשון הקודש ולא הבינוהו כולם, דודאי עם רב כזה שהם יותר מ ס׳ רבוא, יש בהם בעלי לשונות הרבה, לכך אמר רש״י בשבעים לשון וכו׳ דהי מנייהו מפקת, שמא מאותו לשון שישאר שלא לפרש יש בהם, והם לא יבונהו עכ״ד, אמנם קשה דלפי דבריו גם באבנים דהר עיבל, הי׳ ד יהודה יכול לפרש דלצורך ישראל כתבוה בע׳ לשון ולא יקשה עליו קושית ר׳ שמעון לדבריך האיך למדו אומות של אותו הזמן תורה, דמאן יימר שהי׳ להם ללמוד, דלמא כל עיקר לצורך ישראל העתיקוה לע׳ לשון,,וכמו שביאר להם משרע״ה התורה בעבר הירדן לע׳ לשון.

ו עו ד קשה דאם בשביל ישראל היה צורך לבאר התורה בע׳ לשון, מפני שהי׳ בהם בעלי לשונות אחרים ולא הבינו את התורה בלה״ק, הי׳ לו לבאר להם התורה בע׳ לשון מיד אחר מתן תורה, כדי שיוכלו לעסוק בתורה גם אותן שאינם בעלי לה״ק, דמבואר במכילתא )פ׳ בשלח( דהמעם שנתעכבו ישראל במדבר, כדי שיהא התורה נבללת בגופן, דלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ומדוע המתין משרע״ה עד א׳ בשבע בסוף מ׳ שנה, שלא נשארו עוד כ״א ל״ו יום עד מיתת משרע״ה, כמ״ש במדרש אלה בגי׳ ל״ו, ואיך למדו ישראל תורה עד עכשיו, גס לא מסתבר שידעו ישראל שבעים לשון, שהרי יצאו ממצרים למדבר ומי למדם לשונות ואף אם ת״ל שהי׳ ביניהם שלא ידעו לה״ק כ״א לשון העמים, אבל לא הי׳ צורך בכל הע׳ לשון, דלא שייך לומר הי מנייהו מפקת, כיון שהי׳ הכל עפ״י ציווי ה׳, כמשה״כ ככל אשר צוה ד׳ אותו אליהם, וידע משרע״ה ברוה״ק מה הם הלשונות אשר צריך לבאר להם, וא״א לומר כדברי הלבוש דמשום ספיקא דהי מנייהו מפקת הוצרך לבאר להם בע׳ לשון, דספיקא קמי שמיא ליכא, והדרא קושיא לדוכתי׳ מה צורך ה י לבאר להם התורה בע׳ לשון.

ג ם צ״ב מ״ש בגמ׳ שם שכתבו את התורה ע״ג האבנים, ואח׳׳כ סדו אותן בסיד, ובינה יתירה נתן הקב״ה בלב האומות וקילפו את הסיד והשיאוה, ובירושלמי כתבו דמעשה נסים הי׳, לכאורה מדוע הי׳ צורך לנס, כיון שבלא״ה הי׳ הצורך שיקלפו את הסיד, כדי שלא. יהא להם פתחון פה לומר לא הי׳ לנו מהיכן ללומדה, א״כ מה צורך הי׳ לסודם בסיד ואח״כ לקלפו ע״י בינה יתירה ובדרך נם, האמנם מי יבוא בסוד ד׳ ומאוד עמקו מחשבותיו ית׳, מ״מ צריך מעם לקרבו אל השכל קצת.

ונל״פ כי באמת לא למדו ישראל בע׳ לשון, ומה שהעתיק משרע״ה את התורה בע׳ לשון לא בשבילם הי׳, שהרי מצינו ביוסף הצדיק שהי׳ מופלג בחכמה על כל השבטים, וכל מה שלמד יע״א משם ועבר מסר לו, ובת״א ארי בר חכים הוא לי׳, ואעפ״כ לא ידע בע׳ לשון, ואמרז״ל בגמ׳ סו טה )ל״ו ע״ב( בא גבריאל ולימדו שבעים לשון, לא הוה קגמר, )ד׳ל שלא השיגן אף אמר שלמדו גבריאל( הוסיף לו אות א׳ משמו של הקב״ה ולמד, שנא׳ עדות ביהוסף שמו וגו׳, וסמיך לי׳ שפת לא ידעתי אשמע עכ״ד הגמ׳, ופירשתי מדוע הוסיף.לו הקב״ה אות ה׳ דייקא, גם לא מצינו שנקרא בתורה להלאה בשם יהוסף, ומדוע באברהם שהוסיף לו הקב״ה אות ה׳ על שמו, נקרא משם ואילך בשם החדש ולא אהדרי׳ קרא לקראו בשם אברה, וביעקב דאהדרי׳ קרא מ״מ נקרא גם בשם ישראל, ומדוע ביוסף לא נקרא בשם זה עוד כלל וטעמא בעי.

ואפ״ל עפימ״ש רז״ל מנחות )כ״ט ע״ב( מפני מה נברא העוה״ז בה״י מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא פרש״י שכל י הרוצה לצאת לתרבות רעה יוצא, שניתנה הבחירה, ומ״ט תליא כרעי׳, דאי הדר בתשובה מעיילי לי׳ וכו׳ עיי״ש, והנה לימוד לשונות העמים הוא סיבה הגורמת לצאת מהשפעת הקדושה לתרבות רעה ר׳׳ל, דהמשתמש בהם ולומדם, נשפע מדעותיהם הנובע מכח ע״ז, ואפשר דע״כ הוסיפו לו אות ה״י דייקא ללמדו ע׳ לשון, כי באות ה׳ כלול כח יניקת ע' האומות, שאם ירצו לצאת מניחין אותם, ובזה נתנו לו מכח ע׳ אומות שיוכל להשיג לשונם, ומה״ט לא נקרא עוד בשם זה, כי לא השתמש בזה רק לפי שעה ולצורך.

ופירשתי במאמה״כ הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו שדקדק האוהחה׳׳ק דהול״ל הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה, ועו״ק מנין ידע להחליט שלא נמצא כזה, והרי הי׳ יע״א שהי׳ רוח אלקים בו, ולא ידע בו פרעה באותה שעה, וכמו״כ אפשר  שיש עוד במציאות, ואפ״ל הכוונה שאך אם נמצא עוד בעולם איש אשר רוח אלקים בו זולתו, אבל שיהי׳ כזה מלומד בתכסיסי מלוכה, ויודע בע׳ לשון וגם רוח אלקים בו, זה בודאי לא נמצא, כי להשיג ידיעת לשונות העמים א״א, רק ע״י לימוד בספריהם המלאים מינות וע״ז, ולא ימלט שלא יהי׳ נשפע מדיעותיהס, ואין במציאות שיהי׳ עוד רוח אלקים בו, ויוסך השיג ידיעת הלשון בדרך נס, ע׳׳י שלמדו גבריאל והוסיך לו הקב״ה אות ה׳ ולא נמצא כן באחר זולתו.

עכ״פ נראה דבר ברור שלא למדו דור המדבר לשונות העמים, ולא הוצרך העתקת התורה לע׳ לשון בשבילם, כ״א בשביל האומה״ע שלא יהא להם פ״פ, כמבואר בגמ׳ סו טה הנ״ל, דמה״ט כתבוהו להם על האבנים בהר עיבל, ומה שהוצרך משרע״ה .עכשיו בארך מואב לבאר את התורה בע׳ לשון, ולא יספיק להם כתיבתו בהר עיבל, אפ״ל דלא הי׳ ראוי לזה כ״א משרע״ה בלבד, ולא הי׳ אפשר להיעשות ע״י זולתו.

דהנה המעתיק פי׳ המשניות להרמב״ם, כתב בהקדמתו לס׳ זרעים וז״ל, חכמי כל אומה הסכימו, כי אין לאדם להעתיק ספר עד ידע ג׳ דברים, סוד הלשון אשר יעתיק מגבולי׳, וסוד הלשון אשר הוא מעתיק אליה, וסוד החכמה אשר הוא מפרש מליה, הכוונה בזה דנוסך על ידיעת ב׳ הלשונות צריך שידע המעתיק בעומק החכמה שהוא מפרש מליה, כי בהעתק מלשון אל לשון, רוב פעמים לא ימצא המלות מקבילות ומתאימות בב׳ הלשונות כאחד, ואם לא ישיג בעומק החכמה ההיא, לפעמים יאבד המכוון בחילוף הלשונות, כאשר יורק מלשון אל לשון, והאריך בזה הד׳י אבן תיבון בהעתקתו לס׳ חובת הלבבות עיי״ש, וידוע מפי הנסיון כי עפ״י רוב, העתקות כאלה לא נמלטו משגיאות, וחלו בהם שינויים בהכרח.

ע כ ״ פ ברור בהחלט שאם רוצים להעתיק התורה מלה״ק ללשון העמים, מוכרח שישיג המעתיק לשון התורה ועומק חכמתה על בורי׳, והנה מי יוכל להתפאר באלה, ואך הראשונים.והתנאים ואמוראים מחולקים בכ״מ בהבנת הכתובים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים כפי המקובל להם בתורה שבעל פה איש מפי איש עד משרע״ה, אמנם לאומה״ע לא ניתנה תושבע״פ, והעתיקו להם רק תורה שבכתב, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכיון שרצה הבוי״ת ליתן להם הבחירה, שיהיה בידם ללמוד ולא ימצאו פתחון פה, בהכרח שינתן להם העתקה אמיתית ושלימה, ולא הי׳ במציאות בעולם מי שיכול להעתיק התוה״ק לע׳ לשון לאמיתו זולת משרע״ה.

ומעתה אפ״ל שמה שבאר משרע״ה בעבר הירדן את התורה לע׳ לשון, הי׳ הכנה על העתיד, דכשיעברו ישראל את הירדן, יצטוו.להעתיק להם התורה בע׳ לשון על האבנים בגלגל, ואין מי שיהי׳ בכח השגתו להעתיקו לאמיתה של תורה כמשרע״ה, שנתעצם בעצמות התוה״ק יותר מכל הנבראים שבעולם, ואין מי שישיג חכמת התורה ולשון התורה כמוהו, ובפרט מי שיודע בע׳ לשון כבר נאבד ממנו דעת אמיתי בחכמת התורה, ע״י שנשפט מדעת ע״ז שמקושר בלשונם, ואפשר שגם משרע״ה לא ידע בע׳ילשון עד אותה שעה, אלא שלצורך השעה למדוהו מן השמים, כמו שלמד גבריאל ליוסך הצדיק, ממילא לא הי׳ אפשר שתיעשה ע״י זולתו בעברם את הירדן, ולכן הואיל משה באר את התורה הזאת בע׳ לשון בסוך הארבעים לפני מותו, כדי שימצא ביד ישראל העתקה אמיתית שיצטרכו אליה בעברם את הירדן.

והנה בתוס׳ שם ) סו ט ה ל״ה ט״ב( ד׳ ה ועל דבר זה נתחתם גז״ד לבאר שחת, הקשו וא׳׳ת תיפוק ליה דבשעת מתן תורה החזירה הקב״ה מל כל אומה ולשון ולא קבלוה, וי׳׳ל דעונש זה גדול הוא, שלאחר שהיתה כתובה בידם ולא רצו ללמוד, ומיהו תימה והאמר בפ״ק דע״ז )דך ב׳ ע״ב( דעדיין יש להן פתחון פה שיאמרו כלום כפית טלינו הר כגיגית כישראל, וכל זמן שיש להם פתחון פה איך נתחתם גזר דינם, ט״כ קושיתם ולא תירצו כלום, ונ״ל דל״ק, וטטנת אומה״ט אינה שטנה, דאיתא בתנחומא )פ׳ נח ם״ג( דהכפי׳ הי׳ רק טל תושבט״פ, אבל תורה שבכתב קבלו ישראל מיד, ואמרו נטשה ונשמט, משא״כ האומה״ט נתחתם גזר דינם טל שלא רצו לקבל תורה שבכתב, דתושבט״פ מטיקרא לא רצה הקב״ה לגלות להם, כדרשתם ז״ל )ילקוט הושט ח׳( טה״פ אכתוב לכם רובי תורתי כמו זר נחשבו, ומטתה אין להם פתחון פה, כלום כפית טלינו הר כגיגית כישראל, דתושב״כ קבלו ישראל בלי כפי׳ והבן.

ובסוף מגילת תטנית אמרז״ל, בח׳ בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך, )כדאיתא במגילה ט׳ ט״א( והחושך בא לטולם ג׳ ימים, ובמס׳ סופרים אמרו, אותו היום שהטתיקו את התורה יונית, הי׳ קשה להם לישראל כיום שנטשה בו הטגל, וכתב החת״ם זלה״ה )דרשות חת״ס דרוש לח׳ טבת דף ט׳ ט״ד( כשנתבונן מ״ט לחושך ג׳ ימים וכו׳, הלא מצינו ביוסיפון שהי׳ טי״ז קידוש השם, ותלמי המלך כיבד את ישראל טל זה ושיבח התורה, טיי״ש שהסביר טטמו טפ״י משל, ותו״ד כי באותיות הקדושים של התורה נרמזו תורה שבט״פ וסודות התורה, טל כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ובהטתיק את התורה ללשון הטמים, נשאר רק פשוטו, ונאבדו .הרמזים וסודות הגנוזים בגווי׳, טכ״ד, ובאמת אם נטשית הטתקה זו ט״י טכו״ם ורשטי ארץ, לא נשאר אף פשוטו, כי הם מכניסים פשטיס זרים בפירושי התורה, ומסלפין דברי אלקים חיים לפי דטתם המסולפת, וכתבו המפרשים שמה״ט לא נזכר שם קודש במגלת אסתר, מפני שהאומות הטתיקוה בספריהם, ואלמלי הי׳ כתובים בו שמות הקדושים, היו מכנים אותו לע״ז רח״ל.

ו ה נ ה בגמ׳ סו טה הנ״ל אמרז״ל, דבינה יתירה נתן בהם הקב״ה, ושיגרו נוטירין שלהם, וקלפוה מט״ג אבנים והשיאוה וכו׳, ואטפ״כ לא קבלוה, ואפשר דבינה יתירה שנתן להם הקב״ה, תלוהו ג״כ בכח הט״ז, דבאמת כל הדטת שלהם נובט ממקור הסט״א וט״ז, ופרשתי מ״ש רש״י ז״ ל) ב פ׳ משפטים( ואפי׳ ידטת בדין שהם דנין כדיני התורה, אל תביאהו בטרכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני טכו״ם מחלל את השם ומייקר שם האלילים וכו׳, ולכאורה הרי אמרז״ל אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, שנא׳ והאבדתי חכמים מאדום וגו׳, וא״כ אם דנים את הדין בשיקול הדטת כפי שכלם, וגם מתאים לדיני התורה, מה בכך ואיך מייקר בזה שם האלילים, אמנם אף דהדטת הוא טיקר גדול, כאמרז״ל דטה קנית מה חסרת דטה חסרת מה קנית, מ״מ צריך לידט שורש הדטת מאין מקורו, ובישראל כח הדטת שלהם מהבוכ״ט החונן לאדם דטת, ובטכו״ם מקור הדטת שלהם נובט מהסט׳׳א וט״ז, וט״כ אם סומכין טל דטתם ושכלם האנושי, שהוא ג״כ מכח הט״ז, מייקרים בזה שם אלילים.

וז ה משפט המסורה הואיל משה באר את התורה הזאת, ר׳ל בשבטים לשון כפרש״י ז״ל, ולמה הי׳ צורך לזה, לזה אמר כי הואיל ד׳ לטשות אתכם לו לטם, שהבוי״ת בחר בישראל ונתן להם התורה, וכדי שלא יהי׳ לאומה״ט פתחון פה לומר, אילו ניתנה בלשוננו, גם אנו למדנוה וקיימנוה, ט״כ הי׳ הצורך להטתיק להם התורה בט׳ לשון, כדי שיהי׳ להם בחירה, ואטפ״כ לא שמרוה, וטל דבר זה נתחתם גזר דינם, וז״א הואיל הלך אחר צו, אין צו אלא ט״ז, שהלכו בדרכי ט״ז, ופירשו את התורה בדטת. ט״ז, ומטתה אין להם טוד פתחון פה, ולכן הואיל ד׳ לטשות אתכם לו לטם, ומה״ט הואיל משה באר את התורה הזאת.

נחזור לטניננו דהטתקת התורה ללשון הטמים, הי׳ אך ורק בשביל האומות ולא לצורך ישראל, ואף זו היתה הוראת שטה בלבד, שלא ימצאו אומה״ט פ ת חון. פ ה כמבואר בגמ׳, והראי׳ שכל מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר, וטסקו בתורה לא הטתיק להם משרט״ה התורה בט׳ לשון, כ״א בסוף הארבטים לפני מותו, כדי שיהא מוכנת להם הטתקה אמיתית, שיצטרכו אלי׳ בטברם את הירדן כנ״ל, ובזה יש לתרץ קושיתנו הנ״ל מה צורך הי׳ לנס לסוד את הכתב שט״ג האבנים בסיד, ואח״כ נתן הקב״ה באומה״ט בינה יתירה וקילפוה והשיאוה, אם כל טיקר כתיבתן ט״ג האבנים, הי׳ בשביל שילמדוה אומה״ט ולא יהי׳ להם פ״פ, לא הי׳ל לסוד. את הכתב כלל, ולא יהי׳ צורך לנס.

ואפשר דאילולי כן הי׳ למדין גם ישראל לטשות כן, ללמוד את התורה בלשונות הטמים, והרי טז דברי דברים ־ואל זה .גורם pn רב בנפש הישראלי, וכמו שפירשנו במאמה״כ הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, שהמשתמש בלשונות הטמים, אין במציאות שיהי׳ טוד רוח אלקים בו זולתי בדרך נס, וט״כ אתרי שכתבו את התורה בט׳ לשון ט״ג האבנים, סדו את הכתב בסיד מיד, כדי שידטו שלא ניתן ללמדה לבני ישראל, ונתן הקב״ה בינה יתירה באומה״ט וקילפו את הסיד, שאך בשבילם נטשה בהוראת שעה שלא יהי׳ להם פ״פ.

ויתבאר לנו מאמה״כ בטבר הירדן בארך מואב הואיל משה באר את התורה הזאת, ופרש״י ז״ל הואיל התחיל, )טיין לטיל קושיא ז׳( ולדרכנו הכוונה טפי׳ד רש״י ז״ל שביאר התורה לשבטים לפון, וא״כ יש מקום לדון, שלימדה ג״כ לישראל בט׳ לשון מפני שהי׳ בהם בטלי לשונות אחרים שלא הבינו בלה״ק, ולפי״ז יתכן לחשוב שכבר טשה כן בחחלת הארבטים שנה מיד אחר מ׳׳ת, שהרי למד טמהם תורה כל השנים הללו, וזה הי׳ טטם טכבתן במדבר, כדי שוהי׳ התורה נבללת בגופן כדאיתא במכילתא, ואין אדם טומד ט״ד רבו טד מ׳ שנה, וא״כ הי״ל להטתיק את התורה בט׳ לשון מיד אחר מ׳׳ת, לזה שלל הכתוב לומר בטבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת, דזאת הבאר דדרשינן בגז״ש שהטתיקה לט׳ לשון, רק טכשיו התחיל בה, בטבר הירדן בארץ מואב, שהי׳ סמוך למיתתו, ולא הי׳ אפשר לאחרו טוד יותר שהיה צורך להכינה, שיצטרכו ישראל לכותבה ט״ג האבנים בטברם את הירדן בשביל האומה״ט, ולא הי׳ במציאות לטשות הטתקה זו ט״י אחר זולתו, ט״כ לצד ההכרח וטפ״י ציווי ד׳, טשאה בסוף הארבטים ולא קודם לכן, וזהו טטם הכתוב הואיל התחיל ומתורץ קושיא ז׳ הנ״ל.

ובזה יובן מה שהתחיל הכתוב אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, ואח״כ הפסיק הטנין ויהי בארבטים שנה וגו׳ בטבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר וגו׳ )טיין לטיל קושיא ב׳( ואפשר דמיד בבואו לארץ מואב התחיל לבאר את התורה בט׳ לשון בשביל האומה״ט, ואח״כ דיבר אל בנ״י אלה הדברים דברי תוכחה, ונרמז כן בפסוק אחרי הכותו את סיחון וגו׳ בטבר הירדן בארץ מואב הואיל משה, ר׳ל שהתחיל בה מיד, אלא שלא רצה הכתוב להתחיל בזה, שהי׳ רק בשביל האומות ולצד ההכרח לצורך שטה, ט״כ התחיל לומר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, שלישראל דיבר באלה הדברים ממש ובלשון התורה, ואלה פוסל את הראשונים מה שהטתיק את התורה לט׳ לשון שהי׳ רק בשביל האומה״ט והוראת שטה בלבד, אבל כשהתחיל לדבר לבני ישראל דיבר להם בלשון התורה , ופסל את הראשונים.

ובזה יבואר קישור דברי המדרש הנ״ל )בקושיא ד׳(' אלה הדברים הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכתוב ס״ת בכל לשון וכו׳, ראה לשונה של תורה מרפא וכו׳, מנין ממה שקרינו בטנין אלה הדברים, והדקדוקים כבר נפרטו לטיל, דאיך יתקשר שאלת הלכה זו למאמר הכתוב אלה הדברים, גם איך יתקשר טם המאמר שלאחריו, ראה לשונה של תורה מרפא, ומה צורך לראי׳ זו מפ׳ אלה הדברים, וכמו׳׳כ איכא למילף ממה שדיבר כל התורה לישראל, ואפ׳׳ל דהנה הפי׳ הפשוט טד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי, ר׳ל שהי׳ כבד פה וכבד לשון ט״י מטשה דגחלת כמבואר בילקוט שמות )רמז קס״ו( כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים, שכבדות הפה והלשון אזלה ונתרפא ממנו.

א מ נ ם בתנחומא ) ר׳ פ זו( מבואר כוונה אחרת בזה, וז״ל בא וראה כשאמר הקב״ה למשה לך ואשלחך אל פרטה, א״ל משה בייא )לשון צטקה( אתה מטביר טלי, לא איש דברים אנכי, א״ל שבטים לשון טומדין בפלטרין של פרטה, שאם יבא אדם ממקום אחר מדברים טמו בלשונו, ואני הולך בשליחותך והם בודקין אוחי וכו׳, אין ־שוחקין טלי לומר ראו שליח של מי שברא הטולם, ואת כל הלשונות אינו יודט לשמוט ולהשיב, הוי בייא לא איש דברים אנכי, הן אני טרל שפתים, אמר לו הקב״ה והרי אדה״ר שלא למדו ברי׳, מנין הי׳ יודט שבטים לשון וכו׳, בסוף ארבטים שנה שיצאו ישראל ממצרים התחיל מפרש התורה בשבטים לשון שנא׳ הואיל משה באר את התורה הזאת, הפה שאמר לא איש דברים אנכי, אמר אלה הדברים טכ״ד המדרש, מבואר שנרפא לשונו ט״י שלמדו הקב״ה לדבר בט׳ לשון, ובתחילה שאמר לא איש דברים אנכי, התכוין שאינו יודט בט׳ לשון וישחקו טליו ויהי׳ חילול השם, ואפשר דתרווייהו איתנייהו ונכלל במאמר לא איש דברים אנכי שהי׳ כבד פה וגם לא ידפ בע׳ לשון, ואס״כ נחרפא בשחיהם.

ומעתה יחבאר היפב דברי המדרש הנ׳׳ל, דממה שלמד חורה פם ישראל כל הארבעים שנה אין ראי׳ שנתרפא לשונו, שלישראל דיבר רק בלשון התורה וזה ידע מעולם, גם ישראל הבינו לשונו היטב ולא נזכר כבדות פה לגבי ישראל בשום מקום, ועוד דהרי שכינה מדברת מתוך גרונו בשפה שדיבר לישראל, ולא שייך כבדות פה כלל, שהרי הי׳ הדיבור בכח אלקי ולא תליא במהות הלשון כלל, משא״כ עכשיו שהעתיק את התורה לפ׳ לשון בשביל האומה״ע, וודאי שלא הי׳ הדיבור בבתי׳ שכינה מדברת מתוך גרונו, שאין כבוד השכינה להשתלשל בתוך לשונות העמים, ואיתא במדרש )תנחומא פ׳ יתרו סי׳ י״א( קול גדול ולא יסף, הקול נחלק לשבעה קולות ומשם לשבעים לשון, הרי שבעשרת הדברות שנחלק לע׳ לשון וכל האומות שמעו, לא זכו האומה״ע לשמוע עצם קולו ית׳ כביכול, רק נעתק בכח אלקי בהשתלשלות כמה דרגין לע׳ לשון, וכמו״כ במשרע״ה בשעה שהעתיק התורה לע׳ לשון, לא היה הדיבור בבחי׳ שכינה מדברת מתוך גרונו, אלא דיבורו של עצמו, וע״כ יש מכאן ראי׳ שנתרפא לשונו בתרווייהו, שידע בע׳ לשון, וגם הכבדות פה אזלה ממנו, שאך בדיבורו של עצמו ידע לדבר והבינו גם , האומה״ע לשונו.

וז״פ דברי המדרש אלה הדברים שפירושו פסל את הראשונים, מה , שדיבר עד עכשיו בע׳ לשון, ומכאן שלא הותר לכתוב את התורה בכל לשון, שמשרע״ה עשה כן רק בהוראת שעה ואח׳׳כ פסל את הראשונים, וע״כ הסמיכו שאלת הלכה זו מהו שיהא מותר לכתוב את התורה בכל לשון, וסיימו דלא התירו לכתוב כ״א יונית וכו׳ ראה לשונה של תורה מרפא מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים, ד׳ל ממה שקרינו בענין אלה דברים, נלמד דאין לכתוב ס״ת בכל לשון, דכוונת אלה לפסול את הראשונים, ונלמד שהתורה מרפא את הלשון ממה שהעתיק את התורה בע׳ לשון כנ״ל.

ו ה נ ה השבעים לשונות כולם שורשם ממקור מליון, כדאיתא בתנחומא הנ״ל, שאמר הקב״ה והרי אדה״ר שלא למדו ברי׳, מנין הי׳ יודע שבעים לשון שנא׳ ויקרא להם שמוח וגו׳, שם לכל בהמה אין כתיב כאן, אלא שמות )שהשיג כל השמות בע׳ לשון( שהשפיע לו הקב״ה דעת להשיג ידיעת הלשונות כולם, ובפרקי דר׳א )פכ״ד בענין דור הפלגה( איתא, ירד הקב״ה וע׳ מלאכים הסובבים כסא כבודו, ובלבל את לשונם לע׳ לשון וכו׳, ומנה מלאך על כל לשון ולשון, ובגמ׳ ) סו ט ה ל״ו ע״ב( שבא גבריאל ולמדו ליוסף שבעים לשון, וביארנו בדברינו לעיל דיש להם אחיזה באות ה׳, דכל הרוצה לצאת יצא, ואי הדר בתשובה מעיילי לי׳ עיי״ש, ועכ״פ יש להם שורש בקדושה, אמנם אותו לשון הטמא שבדו הציונים, שאינה מלשון התורה, ששינו וסילפו הכל, וגם אינה מע׳ לשון, ברור שהוא משורש הסט״א ואין לו שום אחיזה בקדושה, והע׳ לשון שרשם מאות ה״י דאי בעי להדרי בתשובה, אבל בזה כל באיה לא ישובון.

ו א פ ״ ל עוד במ״ש אלה הדברים פוסל את הראשונים, דהנה משרע״ה דיבר כאן דברי תוכחה לישראל, ומנה כל המקומות שהכעיסו לפני המקום ית״ש, וזה יוכל לגרום ח״ו קטרוג על ישראל, ע״כ ביאר את התורה בע׳ לשון בשביל האומה״ע, שלא ימצאו פ״פ לומר לא הי׳ מהיכן ללמדה, ועל דבר זה נתחתס גזר דינם לבאר שחת שהי׳ להם ללמד ולא למדו, וזה יהי׳ לימוד זכות על ישראל, וע״ד מ״ש בספה״ק קדושת לוי החליפם באומה אחרת,.ותראה שהם גרועים יותר, ולזה הואיל משה באר את התורה בע׳ לשון, וקמי שמיא גליא שלא ירצו ללמוד ולקיים את התורה, וז״א אלה הדברים פוסל את הראשונים הכוונה על אוה״ע, שהם היו אומות הראשונים, דבנ״י נתקרבו רק במעמד הנבחר, כמשה״כ היום הזה נהייתה לעם לד׳ אלקיך, ומשפחות האומות התהוו ועמדו מימות אדה״ר, וממ״ש אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, פסל בזה כל אומות הראשונים, שישראל קיבלו את התוה״ק וקיבלו דברי תוכחה שהוכיחן משרע״ה, סשא״כ אומה״ע נחתם גזר דינם ע״י שהואיל משה באר את התורה הזאת, וא״ש הקישור.

ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנ״ל בקושיא ד׳ אלה הדברים זש״ה מוכיח אדם אחרי וגו׳ מוכיח אדם זה משה וכו׳, ממחליק לשון זה בלעם וכו׳ )והדקדוקים כבר נפרטו לעיל( הנה רש׳׳י )במשלי כ״ח( עה״פ מוכיח אדם אחרי, מביא מדרש תנחומא, מוכיח אדם אחרי זה משה שהוכיח אח ישראל אחר הקב״ה וכו׳, ממחליק לשון זה בלטם, האומר לישראל דברים מחוקנים מה טובו אהליך יטקב, משה מכריז השמרו לכם פן יפתה לבבכם, ובלטם מכריז ומחניף טשו תאותכם ואינו מקפיד, לא איש אל ויכזב באומות, אבל בכם אומר ולא יטשה וכו׳, ובטלי התום׳ כאן הביאו מדרש זה בתום׳ קצת, בלטם השונא אמר מה טובו אהליך יטקב משכנותיך ישראל וגו׳, וטשו כל תאות לבבכם, כי לאומות טושה כל הרטה שגזר טליהם, שנא׳ לא איש אל ויכזב, אבל בכם שאתם בניו, אם גזר רעה, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה וכו׳ עכ״ד המדרש, ובזה יתבאר דלשון הברכות הושמו בפיו מד׳, ומאתו ית׳ לא תצא הרעות, וא״א שזה יגרום כשלון לבני ישראל, אך בלעם השונא ברשעתו סילף דברי ד׳ וזייף פירושן, דההוא אמר ולא יעשה וגו׳ פי׳ הפשוט והמקובל לפרשו בלשון בתמי׳, עוד דרשו רז״ל בתנחומא )פ׳ בלק סי׳ י״ג( ההוא אמר ולא יעשה, כשהוא אומר להביא עליהם רעות, שאם עושין תשובה מבטלן, אבל בלעם הרשע הי׳ מפרשה בניחותא שאף אם יחטאו לא יתקיים הרעה אשר גזר, ומפני שירדה נבואה זו על ידו, חשבו ישראל שנאמן הוא גם על פירושה, וזה התעה אותם ונפלו בשיטים, אבל הברכות עצמן הם נבואה אמיתית ומעצם התורה, וא״א שיגרמו כשלון ח״ו.

ולדרכנו אפ״ל במאמה״כ )בפ׳ בלק( שא״ל הקב״ה קום לך אתם וגו׳, ואח״כ כתיב ויחר אף ד׳ כי הולך הוא, ולכאורה נראה כסתירה וחזרה והשתנות מרצון הקודם, ולא יתכן זה אצל הבוית״ש, אמנם כשנתבונן בהתכת הכתובים, נראה ששינה בלעם התנאי שא״ל ד׳, כי הקב״ה א״ל קום לך אתם ״ואך״ את הדבר אשר אדבר אתו תעשה, מלת אך ממעט כל דבר זולתו, וכן אמר לו המלאך בשליחות השי״ת ״ואפס״ את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר, הרי מיעט כל הדיבורים זולתו, אמנם בלעם אמר הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר, ולהלן אותו אשמור לדבר, הנה הבטיח שיאמר דברי ד׳, אבל לא מיעט שלא יוסיף עליהם גם דברי עצמו, שזה לא קיבל ע״ע לגודל רשעתו, והראי׳ ממ״ש איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך וגו׳, שנתן לו עצה להכשילם בבנות מואב הרי הוסיף כאן דברי עצמו, ולא ציית לדברי ד׳ שא״ל אך את הדבר אשר אדבר אליך וגו׳, ומיעט כל הדיבורים זולתם.

וז ״ פ ויחר אף ד׳ כי הולך הוא, כי האדם אינו עומד רק הולך תמיד מדרגא לדרגא, או למעלה או ח״ו להיפך, ובלעם מעת שגמר בדעתו שלא יקיים התנאי שא״ל השי״ת, הי׳ הולך ומוסיף ברשעתו תמיד, ומעתה א״ש שאין כאן חזרה ולא השתנות ברצון ד׳, אלא שמעיקרא הסכים הקב״ה להליכתו על תנאי ״אך״ את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שלא ידבר אף דיבור קל, לא טוב ולא רע זולת דברי ד׳, אבל הקב״ה ראה כי הולך הוא ומתגדל ברשעתו, ואין בדעתו לשמור התנאי, ע״כ ויחר אף אלקיס כי הולך הוא, ואעפ״כ לא עיכב בידו, וחז״ל דרשו מכאן דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ואין מונעין הבחירה מבנ״א, ועכ״פ גרם הכשלון הי׳ ע״י שסילף דברי ה׳ ונבואה אמיתית, לפרש בו פשטים של דופי ושקר, ומה״ט אמרז״ל הלומד חורה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקולים, וכתב הרמב״ם ז״ל שאלו מכבין נרה של תורה ומרבין מחלוקת בישראל, ע״י שמסלפין אורחות חיים בדעתם המסולפת, וההתחלה הי׳ אצל בלעם שסילף דברי ד׳ שנאמרו לו בנבואה, ועל ידו נפלו ישראל בשיטים.

ובזה יובן דברי המדרש מוכיח אדם אחרי זה משה וכו׳, חן ימצא ממחליק לשון זה בלעם וכו׳, לכאורה מהו הרבותא בזה שימצא חן יותר ממחליק לשון זה בלעם, גם צ״ב הלשון חן ימצא, דלשון מציאה הוא דבר הבא בהיסח הדעת יוצא מדרך הטבעי והרגיל, ומדוע יהיה מציאת החן בדרך זה, ואפ״ל עפימ״ש רש״י ז״ל )במשלי כ״ח( מוכיח אדם וגו׳ על עבירות שבידו ומפרישו מהם, אחרי חן ימצא, לאחר זמן חן ימצא בעיניו יותר ממחליק לשון, מצינו בב״ר כל מקום שנאמר אחרי אינו אלא מופלג עכ״ל רש״י ז״ל, נראה ביאורו עפי״ד ח״ל )כתובות ק״ה ע״ב( האי צורבא מרבנן דמרחמין לי׳ בני מתא, לאו משוס דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, וכן הוא דרך העולם לשנוא את המוכיח, ולאהוב את המחניף, ודבריו מתקבלין יותר על לב הבריות, אמנם זהו רק לפי שעה, אבל אחר זמן ניכרים דברי אמת, והמוכיח ימצא חן והמחניף יתגנה, כי שקרא לא קאי, וז״פ מוכיח אדם, אחרי חן ימצא, כל מקום שנאמר אחרי מופלג כפרש״י ז״ל, שלאח״ז ימצא חן, וזה בבחי׳ מציאה הבאה בהיסח הדעה שלא חשב עלי׳ שהמחניף עושה פמולה שימצאו דבריו חן, משא״כ המוכיח הרי עשה ההיפך ממציאה החן, אבל הקב״ה עוזר לו שבמשך הזמן יתקבלו דבריו וימצאו חן.

תורה ד

להצגת תורה זו בצורת הדף

קושיות

א ל ה הדברים אשר דבר משה וגו׳ פרש״י בשם הספרי, לפי שהן דברי הוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום וכו׳, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל, הקשה האלשיך הקדוש מדוע לא חש משרע״ה כמו כן לכבודן של ישראל בפרשיות הבאות, שמצינו שהזכיר שם חעאם של ישראל בפירוש באר העב, באמור להם ממרים הייתם את ד׳, ובחורב הקצפתם וגו׳, ומה נשתנה מהכא להתם.

ב( ודי זהב פרש״י מדרז״ל הוכיחן על המגל שעשו בשביל רוב זהב שהי׳ להם וכו׳, דקדק האלשיך הקדוש מדוע הזכיר משרע״ה ודי זהב באחרונה, ולפי סדר המעשה קדמה למרגלים ומחלוקתו של קרח, ועעמא בעי שהזכירו באחרונה, ובתרגום יונתן פי׳ ודי זהב מאני קודשא דחפיתון דהבא סנינא, וכפר לכון על חובת עגל דהבא, וצ״ב דלפי״ד אין אלו דברי תוכחה אלא דברי נחמה ולמה .הזכירן כאן, גם למה הזכיר כפרה זו דוקא.

ביאורים

ואפ״ל בהקדם מ״ש בספה״ק עבודת ישראל פ׳ בלק בשם הקדושת לוי זלל״ה עה״פ וביום פקדי ופקדתי עליהם את חעאתם אשר עשו את העגל, דלכאורה קשה, הנה אבינו אב הרחמן הסולח ומוחל- ומעביר אשמתנו בכל שנה ושנה, סלקא דעתיך שיכתוב בתורתו דבר קשה כזה, שיזכור לעולם חעא העגל, אפי׳ אחר שעשו ישראל תשובה, וגם יקשה ממ״ש חז״ל במס׳ ברכות )דף ל״ב ע״ב( א״ר אושעי׳ גם אלה תשכחנה זה מעשה עגל, ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני, הרי דהבמיח הבוי״ת שלא יזכר להם עון העגל, עיי״ש שפי׳ לדרכו דמשה״כ וביום פקדי ופקדתי וגו׳, פקידה זו לעובה היא להגדיל מעלתם בקבלת התורה, דע״י מעשה העגל נתברר שיש בהם עדיין נטי׳ לרעה, ושלא עשו את הטוב מושרש בטבע להם מקדושת אבותיהם, רק בעצם בחירתם בחרו בזה עייש״ד באריכות, והנה ראויים הדברים למי שאמרם, אמנם עדיין יקשה ממ׳׳ש חז״ל במם׳ סנהדרין )דף ק״ב( בדרשת הפסוק וביום פקדי וגו׳ א״ר יצחק'אין לך כל פורעניות וכו׳ שאין בה הכרע ליטרא של עגל הראשון, הרי ממשמעות דבריהם נראה שע״צ הפורעניות והעונש, יזכר ויפקד עון העגל, והדרא קושיא לדוכתי׳.

אמנם יתבאר בהקדם דברי הגמ׳ ע״ז )דף ד׳ ע״ב(, א״ר יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל, אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכו׳, פרש״י גבורים ושליטים ביצרם היו, ולא הי׳ ראוי להתגבר יצרם עליהן, אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם, כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל, שכפרו ונתקבלו בתשובה עכ״ל רש״י ז״ל, ואפ״ל עוד בכוונת דבריהם ז״ל עפימ״ש ק״ז הייטב לב זלל״ה בשם המפרשים, בביאור הכתוב )ישעי׳ י״ב ג׳( ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, שהנם והישועה שעשה הבוי״ת לאבות הקדושים, • ולצדיקים בדורוק הראשונים, עי״ז נעשה ונפתח צנור, ומעיין ישועה לדורות ישראל עד עולם, והמשילו בזה למלך בשר ודם, שהלך עם עבדיו במדבר שממה, ונצמא למים מאד, ורצו עבדיו להביא לו מים ממרחק, אמר להם לי יש סיפק' בידי להמציא מים מרחוק, ע״י שיש לי כמה עבדים ורוכבי סוסים, אבל מה יעשה אדם אחר, שילך אחרי בדרך• הזה, ויצמא למים ויסתכן, ע״כ צוה לעבדיו, שיכרו לו מעיין באר מים חיים, כדי שיהיו מים מצויים לכל עובר, וכמו״כ האבות הקדושים והצדיקים, בכוחם וזכותם הגדולה, ‘ הכינו מעיין ישועה לדורות ישראל אחריהם, מה שלא הי׳ בכוחינו וזכותינו להשיג זולתם, כי בעוה״ר כח הקטרוג חזקה לנגדנו, ואין בכוח מעשינו להכריע נגדם ולהחלישם, אבל כיון שכבר נזדמן ככה לאבותינו, והם בכוחם וזכותם הגדול זכו לנס, בזה פתחו צנור ושביל ומעיין ישועה, לבניהם עד עולם, ובחי׳ זו מבוארת בזוה״ק פ׳ תולדות וז״ל, קוב״ה אתרעי בצלותהון דצדיקיא וכו׳, בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך, ע״י צלותהון דצדיקיא עיי״ש.

וכמו״כ אפ״ל בענין חטא העגל, דע״י שנזדמן ונסתבב לדור המדבר דור דיעה חטא הטגל, וטשו חשובה הגונה ומטולה טל חטאם, כמבואר בפסוקים ובדברי חז״ל, ובנח זכותם הגדול, וע״י הפצרוח וחפלוס משרט״ה, נחקבלה פשובסם ונמחל טונם, ובזה פתחו צנור ודרך, לדופקי בתשובה בכל דורות ישראל, שיתקבל תשובתם, ואלולי כן הי׳ דבר קשה לבחי׳ תשובתנו שתתקבל, דכח הקטרוג חזקה מאוד, והמדות הטליוניס כולם התנגדו לבחי׳ התשובה שתתקבל, כמבואר בירושלמי )מכות פ״ב ה״ו( שאלו לחכמה חוטא מהו טונשו, א״ל חטאים תרדוך רטה וכו׳, טד שאלו להקב״ה, א״ל יטשה תשובה ויתכפר• לו, ואין בחינת תשובתינו מטולה וראוי׳ כ״כ, ואין בכוחה לדחות כח המקטרג, אמנם משרט״ה בכוחו וזכותו הגדול התגבר טליהם, ובצירוף זכות הדור הגדול דור דיטה, ותשובתם הגדולה, נפתח צנור' ושטר לכל דופקי בתשובה שיתקבל תשובתם והבן.

ובזה יבואר לדרכנו דברי הגמ׳ סנהדרין הנ״ל, א״ר יצחק אין לך כל פורטניות שאין בה הכרט ליטרא של טגל הראשון,, טפימ״ש בספה״ק תולדות, דחטא הטגל נכלל בכח כל החטאים, ובכולם יש בהם חלק מחטא העגל, שנמשך בחי׳ החטא מן הכח הרע והארס, ששרשו. ויסודו מחטא המגל טייש״ד, ורגיל אני לפרש מאמר הכתוב אל תזכור לנו עונות הראשונים, שהטון הראשון הוא השורש המר, והאחרונות הם תולדה ממנו, בבחי׳ עבירה גוררת עבירה, אבל מקור ההשחתה הוא מעון הראשון, והוא הגורם גם לאחריני, דהכל הולך אחר המקור וההתחלה, ועד״ז פירשתי דברי חז״ל, הרהורי עבירה קשים מעבירה, דלכאורה איך אפ״ל שקשים ממעשה העבירה עצמה, והלא בודאי שאין עונש המחשבה כטונש המטשה, אולם לפי שהרהורי הטבירה המה יסוד ושורש הרט, והמה הגורמים ומכריחים למטשה, ע״כ ברוחניות הפגם גדול ומזיק לנפש, יותר מהעבירה עצמה.

ומעתה נבין אמרם ז״ל, אין לך כל פורעניות, שאין בה הכרט ליטרא של טגל הראשון, ושורת הדין נותנת כן, לפי ששורש ־כל החטאים נמשך מחטא הטגל, וחטא העגל נכלל בהם בכח, אבל פקידה זו ט״צ הטובה והחסד הוא, דע״י שכבר נתקבל בחי׳ התשובה על חטא העגל, בכח תפלתו של משרט״ה, ובזכות הדור הגדול ההוא, ע״כ ראוי שיתקבל בחי׳ התשובה על כל החטאים שכולם הם מאותו השורש, והוא הגורם לכולם, ובזה יבואר ג״כ כוונת הכתוב, וביום פקדי ופקדתי טליהם חטאתם, ופקידה זו ט״צ הטובה והחסד, שיתקבל בחי׳ התשובה עליהם כנ״ל.

ו ב ז ה יומתק לנו להבין אמרם ז״ל במס׳ ט״ז הנ״ל, ־ לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכו׳, וכדי להורות תשובה לרבים וליחיד, וכפרש״י ז״ל שאם יפחד החוטא לומר שמא לא יקבלוני בתשובה, יתחזק לבבו ממעשה העגל, שנתקבלו בתשובה, וצי״ז השער פתוחה לכל דופקי בתשובה, שכולם הם מאותו השורש כנ״ל.

נחזור לטנין הפרשה דמשרע״ה הוכיח את ישראל בשנת הארבעים טל כל מה שעשו במדבר וכו׳, ותכלית התוכחה לעוררם אל התשובה, אך פן יפול לבבם מרוב הפחד, בהזכירו לפניהם כל החטאים האלה, ופן יתייאשו לאמר, מי יודט אם יתקבל תשובתנו עוד, ט״כ כדי ליתן פ״פ לבעלי תשובה, ולחזק את לבבם, הזכיר להם מעשה העגל באחרונה, שהוא שורש כל החטאים, ושורש כח התשובה נמשך משם, כנ״ל,' וא״ש דברי התרגום יונתן ב״ע, שפי׳ ודי זהב מאני קודשא וכו׳, וכפר על חובת עיגל דהבא, דמשם נשמע כח התשובה, דאל״ה האיך היו כלי המקדש של זהב מכפרים טל טון הטגל, והרי אין קטיגור נטשה סניגור, אמנם באמת שורש חטא העגל לכפרה ניתנה, וליתן פ״פ לבעלי תשובה, דלא היו ישראל ראויין לאותו מעשה, אלא נסתבבה להם, כדי לפתוח פתח לדופקי בתשובה, ומעתה א״ש דמכפר ולא מקרי קטיגור, אלא שבעבודת פנים הקפידה תורה, שלא יכנס הכוה״ג לפני ולפנים בבגדי זהב, אולי לטעם דסביביו נשערה מאוד, או לאיזה טעם אחר לא נודע לנו, אבל בדרך כלל, הזכרת העגל יש בו פקידה לטובה, דמשם נשמע כח התשובה, ומיקרה הי׳ להקים טולה של תשובה, וט״כ הותרה הזהב בעבודת חוך ובכלי המקדש, ולא טוד אלא שמכפרת, כמו שמצינו בכלי המקדש, ולא מקרי קטיגור כלל, ולטטם זה הזכיר משרע״ה ודי זהב, וט״ד שפי׳ בתרגום יונתן הנ״ל מאני קודשא, לחזק לבבם בזה דמהני תשובה.

ו ב ז ה יתבאר לנו כוונת דברי רש״י ז״ל בר׳פ שמיני עה״פ קח לך עגל וגו׳ להודיע שמכפר לו הקב״ה ע״י עגל זה, מל ממשה המגל אשר משה מכ״ל, ומיין במזרחי שחמה בדברי רש״י ז״ל ואמר לא ידטתי, האיך הודיט זה עיי׳׳ש, ולדרכנו א״ש דאל׳׳ה למה צוה הקב״ה ליקח מגל דוקא לכפרה, והלא אין קטיגור נטשה סניגור, ומ״כ ממה שצוהו יח׳ קח לך טגל וגו׳, היחה בזה הודטה אליו, שכיפר לו מטשה הטגל, ואין בו הזכרת קטיגור כלל, אדרבה יש בו פקידה לטובה, להודיט שמהני תשובה כנ״ל. ומעתה יתורץ ג״כ קושיא הראשונה, דמתחילה הזכיר משרט״ה כל החטאים רק ברמז, מפני כבודן של ישראל כמ״ש רש״י ז״ל בשם הספרי, אבל אחר שאמר ודי זהב, דמשם נשמט דמהני תשובה ונמחק החטא לגמרי, וט״י תשובה מאהבה נתהפך לזכיות כאמרם ז״ל, ט״כ בפרשיות הבאות לא הסתיר חטאם והזכירם בפירוש, דאותו הדור טשו תשובה מטולה טל חטאם, גם לא היו ראויים לכך אלא להורות תשובה, ואין בהזכרת חטאם חשש קטיגור, אדרבה יש בו פקידה לטובה לדורות ישראל, להודיט כוחה של תשובה כנ״ל וא״ש.

עוד אל״פ מ״ש ודי זהב באחרונה, ודברי התרגום יונתן בזה כנ״ל, טפימ״ש בספה״ק שחטא הגדול מכל החטאים הוא איחור התשובה, והביאו משל בזה, לאחד שהי׳ בידו פקדון מרגליות יקרה מבית המלך, ולא שמרה כראוי ונאבדה ממנו, אבל טוד הי׳ טצה ותרופה, לחפש אחרי׳ בכל היכולת ולהחזירה אל המלך, אבל הוא ה סיח דטתו מלחזור אחרי׳, מובן שחטא האחרון קשה מן הראשון, שגם אחר שפשט לא שם לבו לתקן אולתו, והנמשל מובן, וכמו״כ משרט״ה אחר שהוכיחן ברמז טל כל מה שטשו, חזר להוכיחם טל התשובה שלא יאחרו אותה, ולטטם זה הזכיר ודי זהב באחרונה דמשם נשמט דתשובה מהני כדברי התרגום יונתן כנ״ל.

תורה ה

להצגת תורה זו בצורת הדף

א ל ה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו׳, דקדקו המפרשים דהול״ל וידבר משה אל כל ישראל, כאשר הזכיר הכתוב בכל מקום ורש״י פי׳ אלה הדברים לפי שהן דברי תוכחות וכו׳, וכתב הגו״א זלל״ה דרש״י ז״ל בא לחיז קושיא הנ״ל, דלכך כתב אלה הדברים לפי שהן דברי תוכחות, וכ״מ שנאמר דברים הוא דברי תוכחה טיי״ש, ואפ״ל טוד דבלשון זה אלה הדברים נרמז ג״כ דברי תוכחה וכטין שאר התוכחות שבפסוק שהזכירם משרט״ה רק ברמז כדברי רשיז״ל, ויובן טפימ״ש אאמו׳ד זלל״ה בקדושת יו״ט )פ׳ ויקהל( לפרש הפסוק אלה הדברים אשר צוה ד לטשות אותם ששת ימים תטשה מלאכה וגו׳, טפ״י הידוט שכל הל״ט מלאכות הנמצא בכל מלאכת טבודה, כולם נתהוו מהל״ט קללות שנתקללו אדם וחו׳ וכו׳, וט״כ החיוב בששת ימי המטשה, לברר טנפי הקדושה מכל דבר ודבר ט״י הל״ט מלאכות, וטי״ז אנו ממתיקין את הקללות מטט מטט וכו׳, ובטת שיהי׳ התקון השלם ברצות השם, לא יהיו צריכין טוד לשום מלאכה, והנה למדו חז״ל במס׳ שבת )דף צ״ז( מפסוק אלה הדברים ל״ט מלאכות, אלה בגימטרי׳ ל״ו, דברים ב׳ הדברים ג׳ הרי ל״ט טיי״ש, ואל״פ הפסוק אלה הדברים דהיינו ל״ט, אשר צוה ד׳ לטשות אותם כדי להשלים הבירור, אבל לטתיד וביום השביטי יהי׳ לכם קודש שבת שבתון, ד׳ל שבט ׳דלטתיד אז לא תטשה כל מלאכה, דיתוקן הכל בתכלית השלימות, ^ ולא תצטרך לשום מלאכה טייש״ד באריכות, וכמו״כ אפשר שנרמז גם כאן דברי תוכחה באמרו אלה הדברים, וירמוז לל״ט קללות ול״ט טנפי הבירור, אשר יתוקן ויושלם ט״י הל״ט מלאכות, דאלו לא חטאו ישראל, היו באין לארץ ישראל והי׳ התקון השלם מיד כמבואר בדבריהם ז״ל, ומה שהצרכתם לל״ט מלאכות הנרמז באלה הדברים, הוא רק מפני שהכטסתם לפניו ית׳ בכל אותן הדברים שרמז טליהם להלן.

תורה ו

להצגת תורה זו בצורת הדף

במדרש )הובא בס׳ טיר דוד( הרוצה לידט שפנחס זה אליהו, יראה מאלה הדברים, ט״כ והוא פליאה, ויתבאר בהקדם דברי ק״ז הייטב לב זללה״ה, לפרש המדרש אלה הדברים זש״ה מוכיח אדם אחרי, אמר הקב״ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל, והוכיח את ישראל אחרי, לישראל אמר אתם חטאתם וגו׳, להקב״ה אמר למה ד׳ יחרה אפך בטמך, וביאור הדברים כי בטת שמרצים דברי תוכחה לישראל להזכיר חטאם ולהוכיחם טל פניהם, יש  למוש פן יתטורר טליהם הקטרוג והמדה״ד ח״ו ט״י הזכרת טונותיהם, ט״כ משרט״ה באותה שטה התפלל טליהם, וטורר רחמים שלא יטנשו בטונותיהם, וזשה״כ אלה הדברים דברי תוכחה אשר דבר משה אל כל ישראל דייקא, אבל אל השי׳׳ח אמר דברי מליצוח בעדם להצדיקם, וזהו דרך רומי ישראל הצדיקים, ופי׳ בזה פסוקי חוכחה שבס׳ חזון ישעיה, שהם תוכחה לישראל והמלצת זכוח לפני הבוי״ח עיי׳׳ש, וכעי׳׳ז פי׳ בספה״ק מאור ושמש אלה הדברים אשר דבר משה ״אל כל ישראל״ פירוש עבור כל ישראל, מלשון אל חמיה ואל,הלקח ארון האלקים, ר׳ל שבדברים אלו הי׳ ממליץ זבות עבורם עיי״ש. ונ לן די ס עוד מ״ש בספה״ק קדושת לוי )פ׳ פנחס(, דהנה אמרו ז״ל פנחס זה אליהו )ונמצא הוא מבני בניו של לאה(, ובתום׳ הביאו בשם תנא דבי א לי « שהיו חולקים ממי בא אליהו, אם מרחל אם מלאה, ובא אליהו ואמר להם שאני מבני בניו של רחל עכ״ד התוס׳, ונראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דהכלל הוא שאם רואה אדם ח״ו בנ״א שעוברין עבירה, וכועס תיכף עליהם ומקנא, קנאת ד׳ צבאות, אזי ח״ו מעוררי,דינין על ישראל, אבל פנחס ^אע״פ שקנא קנאת ד׳ צבאות, אעפ״כ לא הי׳ מעורר ' עליהם דינין ח״ו, רק חסדים גדולים ומכפר על בני ישראל, והוא הי׳ המליץ על ישראל, כדאיתא בגמ׳ שבא וחבשן בקרקע ואמר לפניו רבש״ע על אלו יפלו כ״ד אלף מישראל, ופי׳ בזה מאמר הכתוב פנחס בן אלעזר וגו׳ השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי, ואעפ״כ הי׳ בתוכם, והי׳ מעורר עליהם חסדים וכו׳, ובזה תבין דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דבאמת פנחס זה אליהו ומבני בניו של לאה, ומ״ש בתנד״א שאמר להם שהוא מב״ב של רחל, עיי״ש כי זהו לשון התדנב״א, שבא אליהם ואמר להם זה שאני אליהו, אני מב״ב של רחל, ד׳ל כי בשעה שקנא קנאת ד׳ צבאות בא אליו נשמה מרחל, כי ברחל כתיב ותקנא רחל באחותה וזהו מידתה, וז״ש שם אמר להם ״זה שאני אליהו״, שיש לי נשמה יתירה שאני נקרא אליהו, אני בא מב״ב של רחל, זה הנשמה הוא מרחל, עכדה״ק עיי״ש שביאר הענין גם בדרך הסוד, וע״כ זכה להיות המבשר גאולתא בסוף יומיא, לפי שהי׳ כלול מב׳ הבחינות גם יחד, וכן דרך רועי ישראל האמיתיים, כמו שמצינו במשרע״ה בפ׳ אלה הדברים, ובזה יבואר רמז הפליאה, הרוצה לידע שפנחס זה אלי׳ יראה מאלה הדברים, שכולל ג״כ ב׳ הבחינות הפכיים, ועד״ז יתאמת אמרם ז״ל פנחס זה אלי׳, ואלו ואלו דברי אלקים חיים כדברי הקדושח לוי זלל״ה והבן.

תורה ז

להצגת תורה זו בצורת הדף

קושיות

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו׳, יל״ד דכ״מ שנאמר אלה פוסל את הראשונים, ומה בא לפסול כאן, וכל התורה כולה אמרם משרע״ה מפי הגבורה.

ב( במד״ר זש״ה מוכיח אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון וכו׳, מהו אחרי, אמר הקב״ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל, והוכיח לישראל אחרי, לישראל אמר אתם חטאתם חטאה גדולה וגו׳, להקב״ה אמר למה ד׳ יחרה אפך בעמך וכו׳, עכ״ד המדרש, יל״ד דהלא אינו נזכר בכתוב אחרי כ״א פעם אחד, ואיך דרשו רז״ל מזה ב׳ דרשות, משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, וממשמעות הלשון אחרי, לא משתמע אלא חדא, ואידך מנ״ל.

ביאורים

ו נ ל ״ פ עפי״ד הרמב״ן ז״ל )בפ׳ תשא( עה״פ למה ד׳ יחרה אפך בעמך, שהביא דעת הראב״ע ז״ל, כי משה לא התפלל בעד ישראל, כ״ז שהיתה ע״ז ביניהם, אבל כאשר אמר לו השם .הרף ממני ואשמידם, התבונן כי הדבר תלוי בו, וירד וביער העגל, ושב להתפלל בארבעים יום, וזאת התפלה למה ד׳ יחרה אפך בעמך, היתה ראוי׳ להכתב אחר וישב משה אל ד׳, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה עכ״ד הראב״ע, ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו, הוא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ואם הכל תפלה אחת שפשה בארבעים יום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה ויזכיר כאן מקצתה, ואמר הירידה יזכיר המקצת האחר, אבל הן ב׳ תפלות, ולכן נראה כי כאשר א״ל ד׳ הניחה לי ויחר אפי בהם, מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי הי׳ ירא פן יצא הקצף מלפני ד׳ ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ד׳ יחרה אפך בעמך, וכן מצאתי באלה שמות רבה, אמר משה אם מניח אני את ישראל וארד לי, אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריא וכו׳, והנה התפלל עליהם, וניחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה ,להם רק שאמר נחמתי לא דברי דברים ץאל אטשה כלה, וכיון שהי׳ לו פנאי, ירד משה ושרף אח המגל והרג טובדיו, ואח״כ אמר לעם אפלה אל ד׳ אולי אכפרה גטד חטאחכם, שימחול לכס, טכ״ד הרמב״ן ז״ל, מבואר מדברי המדרש ודברי הרמב״ן ז״ל דמה שהוכיח משרע״ה אח ישראל אחרי הקב״ה, באמרו אחם חטאחם חטאה גדולה וגו׳, הי׳ אחר שהוכיח כביכול להקב״ה ואמר למה ד׳ יחרה אפך בפמך, כי הי׳ ירא להמחין פן יצא הקצף ח״ו, ומיד החפלל אל ד׳, ואחר ששרף העגל אמר לעם אחם חטאחס וגו׳, ובזה א״ש דברי המדרש הנ״ל מהו אחרי, אמר הקב״ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, וחרווייהו משחמע מהאי קרא, דהכי דריש מוכיח אדם אלו ישראל, אחרי ר״ל שהוכיחם משה, אחר שהוכיח כביכול יח׳ בשבילם, וכמבואר בדברי הרמב״ן ז״ל.

ועפי״ז יחבאר אומרו אלה הדברים פוסל אח הראשונים, עפימ״ש . אאמו״ר זלה״ה )בקדושח יו״ט פ׳ דברים( דמשרע״ה כיון כאן בחוכחחו וכו׳, עפימ״ש חכמי המוסר, שעמוד גדול בדרכי החשובה, לידע אח גודל הפגם אשר פגם בחטאו וכו׳, ואל יקל בעיניו חטאו, לומר מה עשיחי, ולמה יחרה ד׳ בי, כי עי״ז לא יהי׳ החשובה בלב שלם, ולכן צריך השב אשר ישוב, להגדיל חטאו מאוד בעיניו, כדי לשבר אח לבו בקרבו, על החטא והפגם שעשה עד לב השמים ועד בכלל, שפגם באורוח עליונים כידוע, ואז יהי׳ חשובחו רצוי׳ ומקובלח וכו׳, ולזה הוצרך משרע״ה רעיא מהימנא לומר לישראל אחם חט אח ס חטאה גדולה, אף שאמר להקב״ה למה ד׳ יחרה אפך בעמך, כי הוצרך להגדיל החטא והמרי בעיני ישראל עכדה״ק, והנה בהוכיח אח ישראל אחם חטאחם חטאה גדולה, אלמלא הי׳ מודיע להם שלגבי הקב״ה הקטין מדח חטאם ולימד עליהם זכוח, אז לא הי׳ נגמר כוונח משרע״ה, להגדיל בחי׳ החטא בעינם כדי שחהי׳ החשובה בלב שלם, וע״כ מוכרח להעלים מהם מה שעלה בידו להקטין מדח חטאם לפני הבויח״ש, וז״פ אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, כוונח אלה לפסול אח הראשונים, כדרך הכחוב בכ״מ, ואף כאן פסל דברי חוכחחו הקודמים שאמר להבוי״ח למה ד׳ יחרה אפך בעמך, ובינו לבין קונו הקטין מדח חטאם של ישראל, אבל בעח שהוכיח אח ישראל פסל טענה הקודמח בפניהם, והגדיל חטאם, כדי שחהי׳ חשובחם רצוי׳ ומקובלח לפני הבויח״ש.

או אפ״ל אלה הדברים אשר דבר משה וגו׳ אלה פוסל אח הראשונים, שרמז להם משרע״ה בדברי חוכחחו, שחכליח השב אל ד׳ שיפסול מעשיו הקודמים, וידע כי עדיין לא השלים חובחו לה׳, וכן דרך עובדי ד׳ שפוסלים חמיד מעשיהם הראשונים, וזה הוכיח משרע״ה אח ישראל באמרו אלה, שיהיו בבחי׳ אלה פוסל אח הראשונים, והם הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל.

תורה ח

להצגת תורה זו בצורת הדף

קושיות

א ל ה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, פרשיז״ל לפי שהן דברי חוכחוח, ומנה כאן כל המקומוח שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סחם אח הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל, הקשו המפרשים הרי מצינו בפרשיוח הבאוח, שהזכיר משרע״ה חטאם של ישראל בפירוש ובאר הטב, באמור להם ממרים הייחם וגו׳, ובחורב הקצפחם וגו׳, ומדוע לא חש גם שם לכבודן של ישראל, וביוחר קשה ממה שפרש״י עה״פ הואיל משה באר אח החורה הזאח, בשבעים לשון פירשה להם, וכן מבואר בגמ׳ ) סו ט ה ל״ה ע״ב( דהאבנים שהקים משה בארץ מואב, וכחב עליהם אח החורה בע׳ לשון, כדי שיבואו האומוח ויעחיקוה, שלא יהי׳ להם פחחון פה עיי״ש, ואיך לא חשו על .כבודן של ישראל בפני האומה״ע, והרי כחב הרמב״ם ד׳ל )בפ׳ המשניוח פ״ק דע״ז(, דהטעם שאסרו חכמים להשכיר מרחץ לעכו״ם מפני שנקראח על שמו של ישראל, ויאמרו העכו״ם רחצנו במרחץ של פלוני בשבח, ויש חילול השם עיי״ש, וא״כ מדוע נחפרסם חטאם של ישראל בחורה ונחפרש בע׳ לשון, ואין זה לכבודן של ישראל בפני האומוח.

גם קשה דמצינו בגמ׳ )מגילה ט׳ ע״א( מעשה בחלמי המלך, שכינס ע״ב זקנים והכניסן בע״ב בחים וכו׳, וא״ל כחבו לי חורח משה וכו׳, נחן הקב״ה בלב כאו״א עצה, והסכימו כולם לדעח אחח, וכתבו אלקים ברא בראשיח וכו׳ יעיי״ש, עוד כמה דברים ששינו מפני לעז האומות, ולכאורה מדוע לא שינו ג״כ ברצון הבוי״ת, להעלים חטאם של ישראל, כדי למנוע חילול השם, שיאמרו העכו״ם ישראל כד דברי דברים ־ואל פוברין על התורה, וכמו ששינו שאר דברים היה להם לשנות גם את זאת.

ב( בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת וגו׳, כתב הרמב״ן ז״ל שעם הואיל משה שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיעם, כי מעצמו ראה לעשות כן, ולא צוהו השם בזה וכו׳ עכ״ל, וכן משמע גם מדברי רש״י ז״ל מ״ש עה״פ ויהי בארבעים שנה וגו׳, מלמד שלא הוכימן אלא סמוך למיתה, ממי למד מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה וכו׳, ואם נאמר שנצטוה מפי הקב״ה להוכיח את ישראל, אין מקום לשאלה זו ממי למד וכו׳, הרי מבואר כדברי הרמב״ן ז״ל כי מעצמו ראה לעשות כן, וכ״כ גם הראב״ן )הובא בהגהות מהר׳ב רנשבורג יבמות ד׳ ע׳׳א( ד ד יהודה דורש סמוכים דוקא במשנה תורה, ולא בכל התורה, וטעמא משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה, ואין קוקדם ומאוחר, אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה, ולא סידר אלא להדרש עכ״ל, מבואר ג״כ דס״ל דמשנה תורה משה מפי עצמו סידרם, וכ״כ האוהחה׳׳ק ר׳פ זו, כי אלה הדברים אשר דבר משה הס דברי עצמו עיי״ש, אמנם הנחה זו מבהיל את הרעיון, דאיך יתכן לומר על חלק כתורה שמשה רבינו מעצמו ראה לעשות כן, והלא נצעוינו להאמין, שכל התורה נכתב בציווי הקב״ה אליו, כאמרז״ל )ב״ב ט״ו ע״א( הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב, והאומר אפי׳ על אות א׳ שבתורה, שמשה מפי עצמו כתבו ה״ז מין וכופר, ואיך אפ״ל על כל המשנה תורה, שמשרע״ה אמרם מבלי שנצטוה עלי׳ מהשי״ת.

ו א פ ש ר לתיז קושיא זו עפ״י פשטות, דמ״ש הרמב״ן ז״ל דמעצמו ראה לעשות כן, ולא צוהו השם בזה, כוונתו רק על האמירה לישראל, שכל אלה המצות שבמשנה תורה כבר נצטוה מפי הקב״ה עליהם, ועכשיו במשנה תורה חזר ושנאן ולמדם לבני ישראל, ומעצמו ראה לעשות כן, אבל בשעה שכתבן משה רבינו בתורה, כתבם עפ״י ד׳ כשאר כל התורה שהקב״ה אומר ומשה כותב ואומר ול״ק מידי.

עוד אפ״ל בכוונת דברי הרמב״ן ז״ל עפימ״ש רז״ל בספרי )הובא ברש״י ז״ל ר׳פ מטות( משה נתנבא בכה אמר ד׳ והנביאים נתנבאו בכה אמר ד׳, מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר, וביארו המפרשים ז״ל, דזה הדבר השכינה מדברת מתוך גרונו, והוי כמו דיבורו של הקב׳׳ה כביכול בעצמו, משא״כ כה הוי רק שליח, וה ס דברי עצמו בשליחות השי׳׳ת, ועד׳ז אפ״ל בכוונת הרמב״ן ז״ל, במ״ש שמעצמו עשה כן, ד׳ל שמשנה תורה אמרם לישראל בבחי׳ כה שהם דברי עצמו, ושאר כל התורה אמר בבחי׳ זה הדבר, ושכינה מדברת מתוך גרונו, והוי דיבורו של הקב״ה בעצמו, אמנם פסוק ראשון אלה הדברים וגו׳ נשתנה מכלל משנה התורה ונאמרה בבחי׳ זה הדבר, וכ״כ ההפלאה ז״ל בם׳ פנים יפות עה״ת ) פ ר זו( דאלה הדברים הוי כמו זה הדבר, ששכינה מדברת מתוך גרונו, וכ״כ ק״ז הישמח משה זלה״ה )פ׳ יתרו( בפסוק אלה הדברים אשר תדבר אל בנ״י עיי״ש.

ו מ ע ת ה נבאר מדוע בפסוק ראשון הזכיר להם משרע״ה חטאם רק ברמז, ובפרשיות הבאות הזכירן בפירוש, דהנה המפרשים הקשו על שיטת הרמב״ם ז״ל בפ״ק דע״ז הנ״ל, דאוסר שכירות מרחץ בקבלנות מטעם מראית עין של עכו״ם, דיש חילול השם, ויקשה מליו מגמ׳ מפורשת )סו׳׳ק י״ב ע״א( אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר, וכו׳, לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים, דלא שכיחי אינשי דאזלי ואתי, אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי ואתי להתם אסור עכ״ד הגמ׳, ואי נימא דחששו חכמים גם למראית עין של עכו״ם מפני חילול השם, א״כ אין נפק״מ בין שבתות ויו״ט לחוה״מ, ואף בשבת אית לן למיסר משום מראית העין של עכו״ם, שאינו חושש לתחומין ואזל להתם, ותירצו דשיטת הרמב״ם ז״ל דמה שיראה העכו״ם ישראל מחלל שבת אין כ״כ חילול השם בדבר, כי גם באומות להבדיל נמצאים יחידים רבים, שאינם שומרים דת, אבל כשעושה כן בעיר ועיני ישראל רואים ומחשים, וגם המנהיגים אינם מוחים, בזה יש חילול ש״ש, ולכן בשבתות ויו״ט חוץ לתחום דלא אזלי ישראל להתס, ליכא חילול השם של גוים, משא״כ תוך התחום, ובחולו של מועד אף חוץ לתחום נאסר משום מראית העין וחילול השם עכ״ד.

מ ב ו א ר מזה שאם האומה״ע רואין בישראל שעוברים על התורה ר״ל, ליכא חילול השם, רק כ״ז שאין המנהיגים מוחין ומוכיחים אוחם מל פניהם, אבל כשיש חוכחה וממנישים המוברי מבירה, אדרבה זהו כבודן של ישראל במיני האומוח, ובזה א״ש מה שהמחיק משרמ״ה משנה חורה למ׳ לשון, וכל האומות ראו חמאם של ישראל מפורש באר היטב, ולא חשש משה למנומ מזה בשביל כבודן של ישראל, דאדרבה זהו כבודן של ישראל שהמנהיגים מוכיחין מל מון הדור, ואינם מחניפין להם לחפוח מל כבודם, והרי זה כבוד שמים ולא חלול ש״ש.

א ך כל זה כשהמנהיגים שבישראל מזכירים חטאם בשביל להוכיחם שיחזרו בחשובה, אז יש בה משום כבוד שמים וכבודן של ישראל, משא׳׳כ אם הקב״ה יזכיר טונם אין זה לכבודם ח״ו, וכמ׳׳ש רז״ל למנין בושת )כתובות מ׳ פ״א( הכל לפי המבייש והמתבייש, ומ״כ בפסוק ראשון אלה הדברים שהשכינה מדברת מגרונו, והם דברי השי״ת כביכול במצמו, כנ״ל בשם ההפלאה ז״ל, לא נזכרו החטאים רק ברמז בשביל כבודן של ישראל, אבל בכל משנה תורה שאמרן משרמ״ה בבחי׳ כה שהוא דברי מצמו, א״ש שפירש חטאם ולא נמנט מפני כבודן, דאדרבה זהו כבודן שמוכיחין אותם מנהיגיהם כנ״ל, ומה שמצינו גם ב ד סדרים הקודמים שהזכיר מונם בפירוש, אפ״ל מפימ״ש ק״ז הישמח משה זלה׳׳ה )פ׳ יתרו( לפרש הכתוב כה תאמר לבית יטקב וגו׳, כי משרמ״ה השתמש בב׳ הבחינות כפי הצורך, לפממים בבחי׳ כה כגון לפשוטי המם, ולבני מלי׳ בבחי׳ זה הדבר מיי״ש, וכמו״כ למניננו אפ״ל שבמת הזכיר חטאם של ישראל, דיבר אליהם בבחי׳ כה, משא״כ כאן במאמר אלה הדברים שהוא בבחי׳ זה הדבר, מ״כ הזכיר החטאים רק ברמז.

ו א פ ״ ל מוד מפימ״ש בספה״ק דברי חיים זלה״ה )פ׳ נח( וז״ל שמטתי מאדמו״ר החכם זלה״ה, שאין שום קטרוג חטא יכול לבוא לפני כסא הכבוד מחמת קדושתו, ואמר בשם הספרי מוסר, שבטולם שמכריזין החטא, טובלין אותו הטולם כמה וכמה טבילות, ולכן בודאי שלא יכנום החטא לפני בורא כ״ט אשר טהור מינים וגו׳, ולכן אינו נכנם מהקטרוג רק שורש הקדושה אשר נמצא בטבירה, דבכל דבר בטולם יש בו איזה ניצוץ קדושה, ובטבירוח החיות שבהם הוא שטי״ז יכול למשות תשובה וגדולים בטלי תשובה, ולכן נכנס הקטרוג פלוני משה דבר שיש בו תיקון תשובה כך וכך וכו׳ מיי׳׳ש, ובזה א״ש שבפסוק ראשון אלה הדברים שנאמרה בבחי׳ זה הדבר ושכינה מדברת מתוך גרונו, ט״כ לא הזכיר החטאים בפירוש, דלפניו ית׳ לא יבוא חנף, והזכירן רק ברמז, וירמוז ג״כ טל בחי׳ התשובה שבו כי באמת טשו ישראל תשובה שלימה טל כל אלה, וכמ׳׳ש בתרגום יונתן ודי זהב, דדכר לכון זכות אבהתהון צדקיא, ומשכן זמנא וארון קיימא, ומאני קודשא דחפיתון דהבא סנינא, וכפר לון טל חובת מגל דהבא טכ״ל, הרי מבואר שרמז טל בחי׳ התשובה שהוא תקון לחטא זה, כי החטא טצמו אין מזכירין לפניו ית׳, וטד׳ז באידך בטרבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצירות, טל כל אלה טשו ישראל תשובה גם מטיקרא כוונו לש״ש כאשר ביארנו כל אחד במקומו, אלא שטטות נזדמנה לידם, וטכ״פ נרמז בהזכרת המקומות ההם, גם שורש הקדושה אשר בטבירה, והחטא מצמו א״א להזכיר לפניו יח׳ ט״כ הזכירן ברמז, משא״כ בפרשיות הבאות שכל משנה תורה אמר משרט״ה בבחי׳ כה אמר ד׳, והם דברי טצמו בשליחות ד, ט״כ הזכירן שם בפירוש.

עו ד אפ״ל לתרץ קושית המפרשים ז״ל, מדוט בפרשיות הבאות הזכיר חטאם בפירוש, וכאן הטמינן ברמז, בהקדם לפרש דברי רש״י ז״ל אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומטין מבן טמרם ולא השיבותם דבר וכו׳, אילו היינו שם היינו משיבין אותו, לכך כנסם.כולם, וא״ל הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב טכ״ל, ומאמר זה נמצא גם במדרש טה״פ אשר דבר משה אל כל ישראל,. מלמד שכנסם משה מגדולם וטד קטנם, ואמר להם הריני מוכיחם כל מי שיש לו תשובה יבא ויאמר טכ״ד המדרש, מבואר שלא הי׳ בידם להשיב תשובה ניצחת, דאל״כ מה הוטיל משרט״ה באמירתו אליהם ובמה שכנסם כולם, הרי אם יש להם להשיב טל דבריו בלא״ה לא יקבלו תוכחתו, אמנם להלן בדברי המדרש מבואר להיפך, שדרשו ח״ל טה״פ ד׳ אלקיכם יוסף טליכם ככם וגו׳, א׳׳ר אליטזר יכולין היו ישראל לומר לו, רבינו משה אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחני, וקבלנו תוכחותיך, אלא שחקו, לפיכך הוא אומר ככם צדיקים כיוצא בכם, מקבלים תוכחות ושותקים טכ״ד המדרש, והוא לכאורה סתירה, גם אם לא הי׳ בהם כו דברי דברים יואל אף אלזד מכל הדברים שהוכיחן משרע״ה, א״כ למה הוכיחן בדברים שלא עשו, ואין בהם אשמה.

והנה קושיא זו הקשה גם באוהחה״ק, וז״ל שמצינו שהוכיח אח ישראל על מה שהמרו על ים בים סוף, ויאמר האומר והלא אוחם שהמרו על ים סוף, כבר מחו ונשלמו בט״ו באב של שנס הארבעים קודם מאמר זה של משה, וא״כ אלה הצאן מה עשו שמוכיחם, לזה אמר אשר דבר משה, פי׳ אם היו הדברים מפי ד׳, אין מקום לדבר להם קשוח, אבל משה הוא המדבר, ויכול לייסר גם• אוחם שהיו אז פחוח מבן כ׳ שנה שלא נגזר גזירה )עליהם שימוחו(, כי בי״ד של מטה מענישין מבן י״ג, וכנגד אוחן שהיו בן י״ג בים סוף הוא שדבר משה קשוח, ולהלן כחב עוד, אפשר שכלל במאמר אל כל ישראל גם לאוחן שכבר מחו, שבחוכחוחיו דבר על הראשונים ועל האחרונים, ע״ד אומרו אביך הראשון חטא עכ״ל, ובש״ך עה״ח חירץ דכל אלו שמחו במדבר חזרו ובאו בגלגול עוה״פ, ואוחו הדור שדבר משה אליהם החוכחוח, הם היו גלגולי נשמוח מאוחן שעשו אלו החטאים, והם ידעו בעצמן ושחקו עכ״ד.

ואפ״ל דכולהו איחנייהו וכל אלו החלוקוח היו בישראל, ומשרע״ה הוכיח כל א׳ ואחד לפי בחינחו, דאוחן שהיו בן י״ג בים סוף ולא מחו בכלל הגזירה, עליהם דיבר משה קשוח, כי הם בעצמם היו החוטאים, ומה שחזר משרע״ה והזכיר החטאים בפירוש בפרשיוח הבאוח, שנא׳ ובחורב הקצפחם וגו׳ ממרים הייחם וגו׳, אליהם יסובב מלחו, ולא חש לכבודן להזכירן רק ברמז, מאחר שהם בעצמם היו החוטאים, ואולי לא יחבוננו ברמיזחו ולא יחעוררו אל החשובה, ע״כ הזכירם בפירוש ודיבר אליהם קשוח.

אמנם היו גם בישראל מאוחן שלא חטאו כלל, ואף בגלגולם הקדום לא הי׳ להם חלק בכל אלו החטאים, כי לא כל ישראל חטאו בסרגלים ועגל ואידך, אלא על שלא מיחו בעוברי עבירה ע״כ הוצרכו לחיקון, ואף אוחן שחטאו ומחו ונחגלגלו, כבר עשו חשובה בגלגולם הקדום ונחכפר להם, כמבואר בפסוקים ובדברי רז״ל, אלא שבעולם העליון מדקדקים אף על פגם דק וקל, מה שלא נחשב לפגם בעולם שלמטה הימנו, ומזה הטעם עושים חקון ביום היאהרצייט לעילוי נשמח הנפטר, אף שלאחר י״ב חודש כבר נזדכך ונשלם ענשו, אבל בכל פעם שנחעלה הנשמה לעולם גבוה יוחר, מדקדקים עמו יוחר, וצריך מקון אף על הפגמים שלא היו מדקדקים עמו בעולם שלמטה הימנו וכמו״כ אוחו הדור שחזרו בגלגוליהם, אף שלא הי׳ עצם החטא קיים, וכבר נחכפר להם, מ״מ הוצרכו לחיקון לפי ערך מדריגחם, גם אפשר שרצה משרע״ה להעלוחם למדריגח חשובה עליונה.

ומ״ש רז״ל במדרש יכולין היו ישראל לומר רבינו משה, אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאחה מוכיחנו, הכוונה על החלק מישראל שלא הי׳ בהם מעצם החטא וכבר נחכפר להם, אלא שהוכיחם משרע״ה להעלוחם לבחי׳ חשובה עילאה, והם ידעו בעצמן ושחקו, ואליהם דיבר משה ברמז, ולא הזכיר החטאים בפירוש מפני כבודם, שכבר היו מנוקים מן החטא ונחכפר להם, גם דלבני עלי׳ יספיק הרמז בלבד, אמנם לאוחן שחטאו בפועל דיבר קשוח והזכיר עונם.

ובזה יובן מה שכנסם משרע״ה כולם, ואילו הוכיח מקצחן היו אלו שבשוק אומרים, אילו היינו שם היינו משיבין אוחו, דבאמח אוחן שחטאו לא היו להם מה להשיב, אבל מפני שדברי חוכחחו בפסוק זה שהזכיר החטאים ברמז, הי׳ סובב אל אלה שהיו מנוקים מן הטון, אלא שרצה להעלוחם לבחי׳ חשובה עילאה, וע״כ הוצרכו לשמוע דברי חוכחה אלו יוצא מפי קודש משרע״ה, ואילו לא כנסם כולם היו אוחן שבשוק אומרים, אילו היינו שם היינו משיבין אוחו, ואף שהיו שומעים כל דברי חוכחחו מפי אוחן שהיו שם, לא היחה מחקבלח על לבם, כמו אילו היו שומעים מפי משרע״ה בעצמו, וע״כ היו חושבין אילו היינו שם היינו משיבין לו, וכבר הבאנו לעיל מדברי הפנים יפוח, דאלה הדברים הוי כמו זה הדבר, ושכינה מדברח מחוך גרונו, נמצא ששמעו דברי השי״ח כביכול בעצמו, ובודאי עשו פעולח הדיבורים רושם, להעלוחם לבחי׳ חשובה עילאה, ומה״ט כנסם משרע״ה כולם והבן.

ב או פן אחר אפשר לחרך קושיח המפרשים הנ״ל, מדוע הזכיר משרע״ה כאן חטאם רק ברמז, ולהלן בפ׳ הבאוח הזכירם בפירוש, ומדוע לא חש דברי דברים ־ואל כז לכבודם גם שם, ויחבאר טפיד״ק הקדושת לוי זלה״ה )פ׳ האזינו(, לפרש אמרם ז״ל, ולקחתם לכם ביום הראשון, וכי ראשון הוא וכו׳, אלא ראשון לחשבון טוגות, ותו״ד כי ידוט מאחז״ל שע״י תשובה מיראה הזדונות נהפכו לשגגות, וט״י תשובה מאהבה הזדונות נהפכו לזכיות, וט״כ בחג הזה שאנו באים לחסות בצל ד, ט״י מצות ומט״ט מאהבת השי״ת, אז' מונה הטונות לידט כמה מצות יהי׳ חילוף הטונות, משא״כ טד סוכות דהוא מיראה, אזי לא ימנה כלל, שטדיין הם שגגות, וזה פירוש ראשון לחשבון טונות טיי״ש.

והנה כבר ביארנו בדברינו לטיל, שלא הי׳ תוכחה זו לאפרושי מאיסורא, שכבר היו ישראל מנוקים מטונות אלו ונתכפר להם, אלא שהוכיחם משרט״ה כדי להטלותם לבחי׳ תשובה טילאה ומאהבה, וקבלו ישראל תוכחתו, כמפורש במד״ר, א״ל הקב״ה למשה, הואיל וקיבלו ישראל תוכחתי, צריך אתה לברכן מיד חזר וברכן וכו׳, ובזה א״ש שבפסוק ראשון הזכיר החטאים רק ברמז, דמרם שטשו תשובה מאהבה, לא נכנסו הטונות בחשבון הזכיות, וטוב להטלימם, ואף שכבר טשו תשובה ונתהפכו לשגגות, מ״מ גם השגגות אינם לכבודן של ישראל להזכירן, וט״כ הזכירם רק ברמז, אבל אחר שטשו תשובה מאהבה ונטשו זכיות, מכאן ואילך הזכירם בפירוש וזהו כבודם.

תורה ט

להצגת תורה זו בצורת הדף

א ל ה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, פרש״י אלו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומטים מבן טמרם, ולא השיבותם דבר וכו׳, לכך כנסם כולם וכו׳, ולכאורה צ״ב דמשמט דלולא טטם זה לא הי׳ מוכיח את כולם, ומהיכי תיתי לומר כן, ומה נשתנו אלו מאלו, גם צ״ב מ״ש היו אלו שבשוק אומרים וכו׳ לא השיבותם דבר, ומה הי׳ להם להשיב טל אמיתת דבריו של אדוננו משרט״ה, ואפ״ל טפימ״ש ק״ז זלל״ה בתפלה למשה, לפרש הפסוק טוז; מטט לצדיק מהמון רשטים רבים דהצדיק ממטיט את טצמו בקום טליו המון רשטים רבים טייש״ד, ובחי׳ כטין זו מבוארת בספה״ק, שלפטמים הצדיק מתמטט ממדריגתו לפי שטה, ט״י חטא הטם שטושה רושם בהצדיק, והנה שורש כל החטאים הי׳ מן הטרב רב, ולכאורה הי׳ מן הסברא, 'שלא יוכיח משרט״ה אלא ישראל ולא הטרב רב, כמ״ש שלמה המט״ה, אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, אבל אילו הי׳ משרט״ה טושה כן, היו אלו שבשוק היינו הטרב רב אומרים, אלו היינו שם היינו משיבים •אותו, טול קורה מבין טיניך, כמ׳׳ש , לטיל דחטאם של הטם טושה רושם בהמנהיג, ואולי בטטנתם ותלונתם היו מחלישים כח התוכחה גם אצל בנ״י, אמנם משרט״ה לא חש לזה וכנסם כולם, ואמר כל מי שיש.לו תשובה ישוב, ובלא״ה לא יתכן תשובה זו לגבי משרט״ה, שהי׳ מזוכך בתכלית הזיכוך ובלי שום פגם כלל.

תורה י

להצגת תורה זו בצורת הדף

א ל ה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בטבר הירדן וגו׳, במד״ר זש״ה מוכיח אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון, מוכיח אדם זה משה, שהוכיח את ישראל וכו׳, ממחליק לשון זה בלטם, שדבר להם חלקלקות, ואמר מה טובו אוהליך יטקב, משל דמשה ודבלטם למה הדבר דומה,' לבן מלך שיש לו ב׳ שרים, א׳ אוהבו וא׳ שונאו וכו׳, והשונא אומר טשה כל תאות לבך, כי המלך אביך ואינך ירא משום דבר וכו׳, כך בלטם השונא אומר להם מה טובו אהליך יטקב וכו׳, טשו כל תאות לבבכם, כי לאומות טושה כל הרטה שגזר טליהם, אבל בכם שאתם בניו, אם גזר רטה ההוא אמר ולא יטשה וכו', וצ״ב הלא כל ברכותיו נאמרו לו בבחי׳ נבואה מאת ד, כמ״ש וישם ד׳ דבר בפי בלטם, שוב אל בלק וכה תדבר, ולא הי׳ יכול לדבר. כ״א דיבורים, שהושמו בפיו מד׳, כמ״ש את אשר ישים ד׳ בפי אותו אדבר, גם כי דבריו המה חלק התורה וחזר וכתבם משרט״ה בתורה, והאיך אמר טשו כל תאות לבבכם והמה לא דברי ד׳ )וכבר ביארנו בזה וטוד לאלקי מילין(.

ונל״פ דהנה הרמב״ם ז״ ל) ב ה׳ יסוה״ת פ״ו ה״ח(, נתן טטם דאפיקורס שכתב ס׳׳ת וכו׳ מצוה לשרפו, כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למטשיהם, ובס׳ חסידים כתב טטם, שהמין ט״י מטשה כתיבתו נותן בו מארס המינות, ואט״פ שכותב ממש דברים ככתבן, כמו שניתנו מסיני ואינו משנה שום דבר, מ״מ מטמין בו כח מינות טיי״ש, וכטין שכתב בספה׳׳ק אגרא דכלה )פ׳ שופטים( קבלה מרבוחינו כח הפועל בנפמל, ממילא ממונו ורכושו של אדם, שהאדם מסגלו ע״י מעשיו, הנה יש בממון ורכוש ההוא כח הפועל, ע״כ נאסר לנו לפרוט מחיבת המוכסין, כיון שכח הפועל יש בממון ההוא, והאדם הכשר יקחנו לעצמו, הנה יגרום לנפשו פעולת זרות, כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים עכלה״ק, ואם בממון וחפץ גשמי כך, עאכו׳׳כ בקדושת ס״ח, שכל דבר שקדושתה גדולה, תאבים יותר כוחות הסט״א להתדבק בה כידוע, ועד׳ז אפ״ל לענין דברי בלעם בברכותיו, אף שאמר אותן הדיבורים בעצמן שנתן ד׳ בפיו, מ״מ לצד גודל רשעתו ודביקותו בכוחות הטומאה, הטמין בהם כח נפשיי וארס הרע אשר בקרבו, ולזה הי׳, פעולת הדבורים להטעות את ישראל, ולומר עשו כל תאות לבבכם וכו׳, ואפשר שלא אמר כן בפירוש, אבל הי׳ משמעות דבריו כן, לצד כח הפועל הרע אשר טמון בהם.

ואפ״ל עוד בכוונת דברי המדרש הנ״ל, בהקדם דברי הגמ׳ )סנהדרין ק״ה ע״ב(, א׳ ד יוחנן מברכתו של אוחו רשע, אתה למד מה הי׳ בלבו וכו׳, )פרש״י דכתיב ויהפוך ד׳ אלקיך לך אח הקללה לברכה, הוא הי׳ רוצה לקללם בכך שלא יהיו בתי כנסיות, ולא נתן לו רשות ואמר מה טובו אהליך יעקב(, א״ר אבא בר כהנא, כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנא׳ ויהפוך ד׳ אלקיך לך את הקללה לברכה וגו׳, קללה ולא קללות עכ״ד הגמ׳, ופירשתי עפי״ד הה״ק מוה״ר מענדלע זלה״ה בם׳ דברי מנחם, שהקשה דהלא באמת היו ברכותיו רק מן השפה ולמוץ, ולבו בל עמו, וא״כ איך יכולים ברכות כאלה לשרות ולחול על המתברך וכו׳, דאנן קיי״ל שהמברך את חבירו, צריך ליתן חיות ושכל טוב לתוך הדיבורים, היינו שיתן את דעתו ורצונו וכל חפצו באהבה עזה, ועי״ז יכולה הברכה להתקיים ולחול על המתברך, משא״כ מי שמברך בפיו ולבו בל עמו וכו׳, אך התירוץ הנכון הוא, שבשעה שאנו קוראים בחורה אותן הברכות, או כשאנו לומדים ועוסקים בהם, צריכים אנו להמתיק את כל הדיבורים האלה, וליתן בהם שכל טוב וחיות של שפע ברכות, ועי״ז החיות הם יכולים לשרות על ישראל וכו׳ עכלה״ק.

ועפי״ז אל״פ דברי הגמ׳ הנ״ל כולם חזרו לקללה, שברכותיו לא הועילו כלום להתברך על ידם, מפני שנאמרו בכוונה רעה, ובלבו הי׳ לקללם, וע״כ חזרו לקללה כפי שורש כוונתו בהדיבורים, אלא שע״י הקריאה והלימוד ימתקו הדיבורים ויתהפכו לברכה, ולזה אמר חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שזה לבד נתקיימה, ועי״ז יתהפכו כולם לברכה, עכ״פ באותה שעה היו ברכותיו לרועץ ולקלקלה, אלא שאח׳׳כ נתקנו כנ״ל.

ואפ״ל עוד, דהנה כל התורה הי׳ הקב״ה אומר, ומשה אומר וכותב, וע״כ אף שלצד עצם כוונתו הרע, לא היו ראויים הדיבורים לחול ולשרות בהם הברכה, ומה״ט חזרו לקללה, אבל אח״כ כשכתב משרע״ה פ׳ זו בתורה, נמתקו הדיבורים ונתהפכו לברכות, ע״י שהקב״ה הי׳ אומר ומשה אומר וכותב, והנה לחד מ״ד תורה מגילה ניתנה, ד׳ל שנכתב כל פרשה בפ״ע ע״י משרע״ה, כפי סדר המאורע ומיד כשנצטוה עליה, ולחד מ״ד ס״ל תורה חתומה ניתנה, שכתבה משרע״ה כולה בסוף מ׳ שנה, ומסרה לישראל ביחד, ואיך שיהי׳ נוכל לחלק, דמ״ש רז״ל כולם חזרו לקללה, הכוונה משעה שאמרם בלעם עד שכתבם משרע״ה בתורה, אבל אח״כ נתהפכו לברכות ונמחקו, ולזה המשילו רז״ל במדרש אח בלעם לשונא, שאמר מה טובו אהליך יעקב וגו׳ עשו כל תאות לבבכם וכו׳, שלצד כוונתו הרעה היתה פעולת דבריו להטעות את ישראל, אלא שאח״כ נמתקו הדיבורים ושרתה עליהם קדושה כנ״ל.

ואפ״ל עוד בדברי המדרש הנ״ל, בהקדם לבאר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן ימצא וגו׳, עפי״ד ק״ז זלה״ה בתפלה למשה ) סי׳ מ׳( לפרש הכתוב בשרתי צדק בקהל רב וגו׳, כי הרוצה להצדיק עצמו יכול עשוהו, כי לב יודע מרת נפשו, ויודע מה שקלקל ויוכל לתקן, אבל מי שהוא רוצה לעמוד בתוך קהל ועדה להצדיקם, מאין הוא יודע מה שקלקל כ״א ולהסיר המכשלה, מ״כ זאת המצה היעוצה שלא ידבר רק מה שישים אלקים בפיו, כי הוא יתן אומר המבשרות צבא רב, והוא יודע מה שקלקל כ״א, ויתן לתוך פיו מה שצריך, וה״פ בשרתי צדק בקהל רב דייקא, והוא יוצא מגדר האפשרות כמעט, דמאין לו לידע קלקולם, לכך הנה שפחי לא אכלא, ומה שישים אלקים בפי אותו אשמור לדבר, וד׳ אתה ידעת, איזה תקון אשר צריכין, ומזמין ושולח דברים אשר ראוי לפי שעה עכלה״ק, וז״פ הכתוב לדרכנו מוכיח אדם אחרי חן ימצא, אין חן אלא רוה״ק, כמ״ש במכילתא )פ׳ ג א( עה״פ וד׳ נתן את חן העם וגו׳, ר״א אומר רוה״ק שרתה עליהם וכו׳, אין חן אלא רוה״ק שנא׳ ושפכתי על בית דוד רוח חן, וכמו״כ המוכיח את ישראל, הובטח מהקב״ה שישרה עליו בחי׳ רוה״ק באותה שעה, דלולי זאת אין בגדר האפשרות לידע ולכוין צורך התקון לכ״א כנ״ל, וז״א מוכיח אדם זה משה, שהוכיח את ישראל, וכל דיבוריו ברוה״ק נאמרו.

והנה כתב האוהחה״ק )בפ׳ בלק( עה״פ וישם ד׳ דבר בפי בלעם, וז״ל כי לפי שרצה ד׳ לגלות עתידות, ודברים נפלאים מהטובות אשר יגיעו לישראל, ורצה שיתגלו על יד בלעם נביא האומות, לפרסם מעלת עם קדושו לפני כל האומות וכו׳, ולפי שאדם זה הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ, לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת עתידות וכו׳, לזה נתחכם ד׳ לעשות תיקון לדבר קדושה, לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו ובין פי חזיר, והוא מאמר וישם ד׳ דגר אחד בפי בלעם, הציע כח א׳ שיכול להתמצע בין שניהם, ובזה. נעשה פי בלעם גבול בפ״ע והדבר מפסיק לגבול כח המדבר והדיבור, ואז כה תדבר, רוח הקודש היא תדבר, ורז״ל בזוהר אמרו כי תיבת כה תרמוז לבחי׳ קדושה עכדה״ק.

וז״ פ אמרם ז״ל במדרש ממחליק לשון זה בלעם, ד׳ל שנעשה חלוקה ומחיצה בינו להדיבור, והרוה״ק הי׳ מדבר מה טובו אהליך יעקב וגו׳, וכל אלה הברכות לא מפיו יצאו, ואפשר דאחר שסר רוה״ק ממנו, הוסיף דברי עצמו והמה חזרו לקללה, כי הי׳ כוונתו לכך, ולזה המשילו רז״ל את בלעם לשונא, שאמר עשו כל תאות לבבכם וכו׳, כי המה דברי עצמו, ובזה מבואר מ״ש רז״ל בגמ׳ )ברכות ז׳ ע״א( מאי למען דעת צדקות ד׳, א״ר אלעזר אמר להם הקב״ה לישראל, דעו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, ובגמ׳ שם שהי׳ בלעם יודע לכוין אותה שעה שהקב״ה כועס, וכמה זעמו רגע, וכתבו התום׳ וא״ת מה הי׳ יכול לומר בשעת רגע, יש לומר כלם, אי נמי מאחר שהי׳ מתחיל קללתו באותה שעה, היה מזיק אפי׳ לאח״כ עכ״ד התוס׳, ולכאורה הרי לא הי׳ יכול לדבר כ״א את אשר ישים ד׳ בפיו, והאיך הי׳ אפ״ל לומר כלם, או לקללם, אמנם נראה שלא מנע ה׳ הבחירה ממנו, מלהוסיף או לשנות דבר, כ״א גהדיגורים שנאמרו ברוה״ק, ורז״ל אמרו גתנחומא וישם ד׳ דבר בפי בלעם, כאדם שנותן כלבום )רסן( בפי בהמה ופוקמה להיכן שירצה, אבל אח״כ הוסיף עוד דברי עצמו, ולא מנע ד׳ הבחירה ממנו, אלא שצדקה עשה ד׳ עם ישראל, שלא כעם באותן הימים, ולא הועיל קללתו כלום, והפכם ד׳ לברכה.

עו ד אפ״ל ברמז אמרם ז״ל בדברי המדרש הנ״ל, בהקדם לפרש פסוקי הפטורת )פ׳ זו( הוי גוי חוטא עם כבד עון, זרע מרעים בנים משחיתים, עזבו את ד׳ נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, פרש״י נזורו אחור נסוגו לאחוריהם מאצל המקום, וכן פי׳ הרד״ק ז״ל, וצ״ב דכבר נכלל זה במאמרו הקודם עזבו את ד׳ נאצו את קדוש ישראל, ומה הוסיף הכוונה במ״ש נזורו אחור, ונל״פ בהקדם מה שפרשתי בדברי המדרש )פ׳ תזריע( אחור וקדם צרתני, זכה אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, לא זכה אומרים יתוש קדמך, ולכאורה איך תליא זה באם זכה או לא זכה, דלפי האמת נברא האדם אחר כל מעשה בראשית ואפי׳ יתוש קדמו, ואיך בזכה אומרים לו אתה קדמת וכו׳, ופרשתי עפי״ד האוהחה״ק )בפ׳ בראשית( עה״פ כי בו שבת מכל מלאכתו, וז״ל באמצע הדיבור מצינו כי גילה הדבר במ״ש בעשרת הדברות, כי ששת ימים עשה ד׳ את השמים ואת הארץ וגו׳, כי בשעת הבריאה לא ברא ד׳ כח בעולם, זולת לעמוד ששת ימים וכו׳, ונתחכם ד׳ וברא יום א׳ וכו׳ ובו ביום חוזר ד׳ ומשפיע נפש לעולם, שיעור המקיים עוד ששה ימים, וכן על זה הדרך וזולת זה היום הי׳ העולם חרג בגמר ששת ימים וחוזר לתהו ובהו, ופי׳ בזה אמרם ז״ל כל המקדש ואומר ויכלו, כאלו נעשה שותף להקג״ה במעשה בראשית, כי מציאות השבת בעולם, הוא קיומו שמקיימים אותו וכו׳, ובאמצעותו מתקיים העולם, ואין לך שותף גדול  מזה כדין וכהלכה, עיי״ש שהרחיב הביאור.

והנה כמו״כ בשמירת כל המצות, נתקיים העולם ע״י ישראל מקיימי התורה, ולולי כן  הי׳ העולם חרב וחזרה לתהו ובהו, והכלל הוא דבכ״מ הסיבה קדם להמסובב, וז״פ דברי המדרש, זכה אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, .שכולם מתקיימים רק ע״י שמירת התורה והמצות, נמצא האדם קדם לכולם, שהוא סיבת המקיימם, ואם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך, שכן נברא האדם בפוטל מאוחר לכל מט״ב, וז״פ דברי הנביא הוי גוי חוטא טם כבד טון טזבו את ד נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, ר׳ל ט״י שטזבו את ד׳ ושמירת התורה ומצותי׳, נסוגו אחור לכל מטשה בראשית, ואומרים לו יתוש קדמך, ואין לאדם קדימה ל מט ע, רק אם מקיים הטולם ט״י שמירת התורה ומצותי׳, וזה אפ״ל פי׳ הכתוב, השיבנו ד אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, דט״י התשובה זוכין ישראל להיות מקיימי הטולם, ויתחדש ימינו להחשב כקדם לכל מטשה בראשית.

ו א פ ״ ל טוד רמז בדברי הנביא ישטי׳ הנ׳׳ל, בהקדם דברנו )בפ׳ בלק( לפרש הכתוב איטצך אשר יטשה הטם הזה לטמך באחרית הימים, פרש״י איטצך להכשילם, ואומר לך שהם טתידין להרט למואב באחרית הימים, ולפירושו נחלק הכתוב לשנים, שנתן לו טצה להכשילם,׳ והודיטו מהטתידות אשר יטשה הטם לטמך וגו׳, ולכאורה אינו מבואר בכתוב כ״א הודטת הטתידות, והיכן מרומז שנתן לו טצה להכשילם, ואם במ״ש איטצך, אינו מפורש טצה זו מה הוא, גם אם הם ב׳ טנינים, הול״ל ואשר יטשה הטם הזה בוא״ו המחלקת, ופרשתי דהמשך הכתוב אחד הוא, והטצה להכשילם מקושר טם מה שהודיט מהטתידות, טפימ״ש ק״ז הישמח משה זלה״ה בפירושו טל איכה, טה״פ מלאו ימינו כי בא קצנו, דהרבה קצין יש, שהוא טת רצון והתטוררות לגאולה, אלא שנדחה בטוונות ישראל, אמנם כאשר יהי׳ הקז של בטתה, לא ידחה משום דבר, ובא יבא בודאי, טיי״ש שפי׳ בזה הכתוב הנ״ל.

ו ה נ ה בלטם נתנבא טל גאולה הטתידה, וידט שהקז של בטתה א״א לדחותו, ובא יבא בודאי, אבל רצה להרחיקו ולאחרו כל כמה שאפשר, וטד׳ז פי׳ הכ׳ איטצך אשר יטשה הטס הזה לטמך באחרית הימים, שאתן לך טצה, דמה שטחידין הטם הזה להרט לטמך בגאולה הטתידה ידחה לאחרית הימים, לקץ האחרון שא״א להרחיקו טוד, וט״ד שפי׳ רש״י ז״ ל) ב פ׳ ראה( טה״פ אחרי דרך מבוא השמש, הרבה והלאה למרחוק, וזהו לשון אחרי, כ״מ שנאמר אחרי מופלג הוא, ואך כאן פי׳ אחרית הימים, הרבה והלאה למרחוק, כמה שאפשר להרחיקו, וטנין הטצה מפורש בסמיכות הפרשה, ויחל הטם לזנות וגו׳, אמר אלקיהם של אלו שונא זימה הוא וכו׳, ובטוה״ר גם בימינו נתרבה הפריצות מאוד, וזה מטכב ודוחה את הגאולה, וכל אלו המסייטים לזה, הם מתלמידיו של בלטם הרשט, שהוא הי׳ המתחיל בטצה זו, וט״ז נאנח הנביא ישטי׳ ואמר, הוי גוי חוטא בנים משחיתים טזבו את ד׳ נאצו אח קדוש ישראל נזורו אחור, ר׳ל שבטונותם גורמים לאחר את הגאולה טד קץ האחרון של בטתה.

וז ״ פ הפסוק מוכיח אדם אחרי חן ימצא, שהמוכיח את ישראל אחרי, ר׳ל טל שמאחרין ודוחין את הקץ בטונותיהם, חן ימצא טי״ז יזכו לחנינה, ויבא הגאולה בהיסח הדטת ובחי׳ מציאה, וכמ״ש הכתוב פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ממחליק לשון זה בלטם שהחליק בנבואותיו, ורצה להרחיק את הגאולה טד קץ האחרון, וממנו נקח לטבוד אח ד׳ להתרחק מן הכיטור והדומה לו, כי הוא הגורם לדחות ולאחר את הגאולה ד׳ל.

ב או פן אחר אפשר לפרש דברי המדרש הנ״ל טפי״מ דאיתא במדרש ילקוט )דברים רמז תשצ״ג( אוהבו של אדם אומר לו השמר בטצמך, אבל שונאו אומר לו אל תתירא כדי להפילו, משה אמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם וחרה אך ה׳ בכם, דיין הוא אינו נושא פנים ולא יקח שוחד, משה הי׳ מוכיחן, אבל בלטם הרשט אמר להם אל תראו, טשו כל מה שאתם מבקשים, תרוטת מלך בו, ההוא אמר ולא יטשה, וכששמטו מיד נפלו שנאמר וישב ישראל בשטים, ושלמה צווח נאמנים פצטי אוהב זה משה, ונטתרות נשיקות שונא זה בלטם הרשט טכ״ד המדרש. ולכאורה צ״ב אמאי נקרא שונא, בשביל שאמר דברי נבואתו מה שנתן ד׳ בפיו, ובודאי לא אמר בפירוש טשו כל מה שאתם מבקשים, אלא שהי׳ מקום בדבריו לטטות כן, ומה פשטו בזה, סו״ ס לא אמר רק אח אשר ישים ד בפיו, ונל״פ דהנה תוכן דברי נבואתו הי׳ להפליג גדולתן של ישראל, ואהבתו יח׳ אליהם, ודביקותם בו ית׳, וכל אלה הם דברי ד׳ ונבואה אמיתית, אמנם אין ספק שהי׳ כלול בדברי ד׳ גם דבקותם של ישראל בתוה״ק, ואהבת מצותיו ית׳, כי לא יצוייר דבקותם של ישראל בהקב״ה ואהבתו ית׳ אליהם, כ״א ט״י דביקותם בתוה״ק, ואזהרת

ח ס ר כ א ן ע מ ו ד

תורה יא - דרשה בירושלים תשי"ט

להצגת תורה זו בצורת הדף

חסר

ליכנס לג״ע, ואפשר דלא נצטוה בפירוש למנוע כניסת הנחש, אלא נצמוה בדרך כלל על השמירה, וכוונת אדה״ר היתה לשוב, שחשב מחשבות כי אם יכניס, את הנחש מקור ה טומאה למקום הקודש גן אלקים, ישפיע עליו גודל קדושת המקום, ויתהפך כולו לטוב, אבל באמת טעה בדמיונו, ולא די שלא תיקן בחינתו של הנחש, אלא אדרבה הנחש הסית ופיתה גם אותו, לעבור על ציוויו ית׳, עד שלבסוף נתגרשו שניהם ממקום הקודש.

ו ה נ ה מבואר בספה״ק, דתכלית ביאתו של אדם לעוה״ז למלאות תפקידו ושליחותו, מה שעליו לתקן כ״א לפי בחינתו ושורש נשמתו, וכתבו בשם האריז״ל דבל א׳ נמשך ומתגלגל לאותו מקום, ששם חלקי ניצוצות נשמתו, וזה שליחותו לתקן מלקי הניצוצות הקדושים ההם, ע״י רבוי פעלים בתורה וקיום המצות, ועד״ז אדם הראשון היתה שליחותו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ולהרחיק הנזקין מליכנם במקום הקודש, ולהתרחק א״ע מהתחברותם, ולולא שחטא הי׳ נשאר במקום ׳ הקודש בגן עדן, והי׳ יכול לתקן משם את כל העולם כולו, וע״י שחטא נתגרש משם, ומעתה הי׳ ס״ד לומר כיון שמקום השליחות נתייחד בג״ע לעבדה ולשמרה, א״כ אמר שנתגרש משם פסק ונתבטל ממנו חיוב השליחות, אמנם לא כן הוא, דגם אחר שנתגרש מג״ע, נשאר עליו חיוב השליחות לשמור א״ע מהנזקין והתחברותם ולהתרחק מעצת הנחש והיצה״ר, ואולי אפ״ל הרמז בכוונת דבריהם ז״ל במ״ש ודנתי אותן בגירושין ובשילוחין ר״ל שנתגרש מג״ע, וגם אח״כ נידון בשילומין, ומתחייב למלאות שליחותו ותפקידו, והקדים גירושין לשילוחין, להורות דגם אחר הגירושין מתחייב בשילומין.

וכבר פירשתי מאמר חז״ל במס׳ סנהדרין )דף נ״ט ע״ב והוא באדד׳נ פ״א( תניא ד׳ש בן מנסיא אומר, חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא נתקלל הנחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו ב׳ נחשים, א׳ משגרו לצפון וא׳ משגרו לדרום וכו׳, ואחר שחטא ונתקלל, נקצצו רגליו ונאבדה תועלתו, אמנם ראוי להבין דאם נענש הנחש בחטאו, אבל מדוע נמנעה התועלת ממנו לכל העולם, שאבדו משמש גדול, והי׳ יכול הנחש לקבל ענשו גם באופן אחר, מבלי שיאבד כשרוניו לשמש העולם, אמנם אין זה תימה, דאין זה בגדר עונש כלל, מה שנאבדה מהם תשמיש הנחש ליהנות ממנו, אדרבה חסד גדול עשה הקב״ה עם בריותיו, במה שנלקה מסית זה, באופן שלא יוכלו אנשי העולם ליהנות משליחותו, דאם היו נהנים ממנו, היו מתחברים אליו, והי׳ מושך ח״ו כל העולם אל הסט״א ר״ל, דאם נהנים ממנו נעשים משוחדים אליו בהכרח.

וכמו״כ איץ ישראל, בחי׳ קדושתו הוא דוגמת הגן עדן, וכמו שנתגרש אדם מג״ע, ולא הועיל תשובתו לבטל הגזירה, כי למעלת קדושת המקום הי׳ פגם החטא גדול מאוד, וכמו״כ לטעם זה נידונו ישראל בגירושין מארץ ישראל עבור חטאם, וכמ״ש הרמב״ן ז״ל )בפ׳ וירא( כי משפט סדום הי׳ למעלת ארץ ישראל, כי הוא מכלל נחלת ד׳, ואינה סובלת אנשי תועבות, ותקיא את הגוים העושים בה תועבות וכו׳, כי יש באומות רעים וחטאים מאוד, ולא עשה להם ככה, אבל למעלת הארץ הי׳ הכל, כי שם היכל ד׳ עכדה״ק, אמנם אף שנידונו ישראל בעוה״ר בגירושין, מ״מ לא נפסק חיוב שליחותן, וכל בר ישראל בכל מקום שהוא, מתחייב למלאות שליחות ותפקידו, כפי המוטל עליו לפי בחי׳ נשמתו וצורך תיקונו, ולתקן המקום ההוא ברבוי פעלים בתורה ומצות, ולהרבות כבוד שמים בפעולותיו, הן בארצנו הקדושה להתגבר ולעמוד נגד הנסיונות הקשים ולהתרחק מהנזקין ואנשי רשע ומהתחברותם, והן בחו״ל להרחיב גבול הקדושה, ולעשות פעלים להתחזק בקיום התורה והמצות, ואולי זה כוונת דבריהם ז״ל, במה שהמשילו גירושין ושלוחין של ישראל, לגירושין ושלוחין של אדה״ר מג״ע, וכוונת הדמיון שבשניהם להורות, שגם אחר הגירושין לא נפסק חיוב השליחות והבן.

והנה הגירושין הוא גזירה מהשי״ת, שיהיו ישראל נפוצים בארבע כנפות הארץ, והוא מכלל השליחות לתקן הניצה״ק במקומות פזוריהם, ולפרסם בכל העולם אמונתו ותורתו ית׳, עד אשר ירחם ד׳ ויקבצנו ברוב רחמיו וחסדיו, והשי״ת בעצמו יקבצנו כמבואר בכתובים ובדרז״ל, שא״א שיהי׳ קבוץ גליות כ״א ע״י הבוי״ת בעצמו, והמדמים בעצמם שאפשר לעשות קיבוץ גליות ע״י פעולה אנושית, הוא כפירה בד׳ ובתורתו, כי הבוי״ת הבטיח, שהוא בעצמו יקבצנו מגלותנו כמבואר בפסוקים, ובעוה״ר בזמננו

ח ס ר כ א ן ע מ ו ד

כרע בשליח, ויחזור להיות שליחו של אדם כמוסו, ויוליד בו תכונה רעה מה שלא היתה בו קודם וכו׳, ולזה הגם שהיו צדיקים בהתחלת עשות ההליכה לרגל, נולד בהם תכונה רעה מכח המשלחים ויעצו להדיח עכלה״ק, ולפי״ז יצדק טענת משרע״ה בתוכחתו לישראל, דשורש החטא נסתבב ממה שהיתה תחילת השליחות בכוונה רעה, וזה גרמה אח״כ להסב לב אנשים צדיקים, עד סיעצו להדיח, ודעת הרוב כגון דא אינה מכרעת כלל, כיון שהוא הכרחיות ונובעת מדעת המשלחים, בבחי׳ שליח של אדם כמותו י כמ״ש האוהחה״ק זלל״ה, ובעוה׳ד בדורנו היום אלו שועלים המחבלים כרם ד׳ צבאות רבים המה, ומקלם יגיד להם להתיר מה שאסרה תוה״ק, אבל פשוט שאין דעת הרוב כגון דא מכרעת, במקום שהוא מתנגד לדעת תוה״ק, גם כי דעתם מושפעת מדעת ההמון, ואין זה דעתם כלל, )עיין . מה שהארכנו בזה בדברינו פ׳ חקת(.

ו א פ ״ ל הערה לבאר דברי הספרי הנ״ל, וישיבו אותנו דבר באיזה לשון הם מדברים, ולכאורה מנפק״מ להם בזה )עיין קושיא א׳( ויתבאר עפי״ד הזוה״ק פ׳ נח )דף ע״ה ע״ב( בענין דור הפלגה, שהקשו ואי תימא לישנהון אמאי אתבלבל, אלא בגין דכלהון ממללין בלשון הקודש, האי לישנא קא עביד לון סיוע, בגין דבעובדא ובמילולא דפומא תליין מילין וכו׳, כיון דאיתחלף לישנהון לא אצלחו בעובדא, בגין דחילא דלעילא לא ידעי ולא אישתמודע בר בלה״ק, וכד אתבלבל לישנא דלהון, אתחלש חיליהון ואתבר תוקפא דילהון וכו׳, מיד ויחדלו לבנות העיר, דהא איתבר חילייהו, ולא ידעי למיעבד מידי ברעותא דילהון עכלה״ק, עוד שם בזוה״ק להלן, )דף ע״ו ע״ב( חמי מאי כתיב, הן עם אחד ושפה אחת לכולם, בגין דאינון בלבא חד ורעותא חד וממללי בלה״ק, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ולית מאן דימנע עובדא דילהון עכלה״ק, מבואר בדברי הזוה״ק, דכח הצלחתם של דור הפלגה הי׳ ע״י שדברו בלה״ק, ובדא עבדי סיועא בחילא דלעילא, וע״י כוחות הסט״א, וע״כ בלבל השי״ת לשונם, וניטל מהם ידיעת הלה״ק, כדי לבטל זממם וכוחותם, )עיין בספרי ויואל משה מאמר לה״ק סי׳ י״ט שהארכנו בזה(.

ו מ ע ת ה נבין דברי הספרי הנ״ל, שאמרו ישראל וישיבו אותנו דבר, באיזה לשון הם מדברים, כי השיגו ישראל כח הלשון, ורצו לחקור ולהתוודע ע״י המרגלים, על מהות לשונם של ז׳ האומות, כי אם מדברים בלה״ק, אזי כח השפעתם גדול מאוד ומגיע בשמים, ע״י שיש להם סיועא מחילא דלעילא, כמבואר בזוה״ק הנ״ל בענין דור הפלגה, והשיבו המרגלים, ערים גדולות ובצורות בשמים, כי כוחם גדול ומגיע בשמים, ע״י כח הלשון שדברו בלה״ק, כמ״ש הרמב״ן ז״ל )פ׳ ויגש( עה״פ כי פי המדבר אליכם, שהי׳ לה״ק שפת כנען בימים ההם, ובכח הלשון קבלו השפעתם משרי הטומאה ומחילא דלעילא.

ובאמת מ״ש הכתוב בצורות בשמים, אינה ע״ד גוזמא והפלגה, והאמת הי׳ כן, שהי׳ חוזקם בצורה ומגעת בשמים, לינק מהשפעת כוחות הטומאה, אלא שחז״ל רצו להעלים ענין הזה, כמו שביארנו בכ״מ שאין לדבר מהפלגת כוחות הטומאה והסט״א כ״א לצד ההכרח, כי הענין גורם למכשול וטעות, שיטעו הבריות לומר ים בהם ממש ח״ו, וכבוד אלקים הסתר דבר, ע״כ פירשוהו חז״ל כי דיבר הכתוב בלשון הבאי ודרך גוזמא, לההביל כוחותם, ולהעלים הענין מפשוטי העם, ומתורן קושיא הנ״ל.

ובעוה״ר הלשון הטמא המדובר בארצה״ק, אף שרובו אינו לשון הקודש, כאשר ביררתי כי חלק גדול ממנו הם מילים לועזים וזרות, שאין להם שורש בלה״ק, וחלק הוא מילים מורכבות שבדו מלבם, והרכיבו מעירוב לשונות, בכל זאת הוא מעצת היצה״ר, שמשתמשים עכ״פ בחלק לה״ק, ועי״ז יש להם אחיזה בכוחות הטומאה והסט״א, כאשר מינינו רואות גודל התגברות כוחותם בלשון הזה, כי בארצות הגלות שהי׳ הכרח מצד הממשלה ללמוד בבתי הספר לשונות עמים, ומעולם לא נאסרה במנין, אעפ״כ לא שמענו ולא ראינו במדינתנו, שמי שהוא ירצה להנהיג ללמוד גמרא ושאר לימודי קודש בלשון מול, ובאותה לשון הטמא שיש עלי׳ חרם מגדילי ארץ ישראל ומתקיפי קדמאי, רוצים להנהיג ללמד עם נערי ישראל גמרא וגופ״ת בלשון הזה, להכניס בקרבם ארם הטומאה והכפירה, ולערב קודש בחול, ולהכניע כח הקדושה ר׳ל, ומזה תראו עד היכן הדברים מגיעין.

תורה יב

להצגת תורה זו בצורת הדף

ואת העם צו לאמר

ואת הטם צו לאמר אחם טוברים מ בול אחיכם מ י טשו וגו/ אל תתגרו בם כי לא אחן לכם מארצם טד מדרך כף רגל וגו/ יל״ד בתיבת לאמר דמיותר, דכבר אמר ואת הטם צו, הרי בזה נצטוה לאמר להם, ובילקוט דרשו מלת לאמר לדורות, אמר הקב״ה לא לכם בלבד אני מצוה, אלא אתם לבניכם צוו לראשי דורות, שיהיו נוהגין בו כבוד, טד שיבוא היום שכתוב דרך כוכב מיטקב וגו׳, אולם ג״ז צ״ב דמדוט צורך בצווי זו דייקא, להזהיר לדורות יותר מבשאר מצות התורה, וכל התורה היא נצחיות ונוהגת טד סוף כל הדורות, זולת במצוה שמפורש בה שהיא לשטה, וא״כ לאמר מיותר. גם צ״ב מ״ש אתם טוברים בגבול אחיכם בני טשו דמיותר, וטיקר.הצווי אל תתגרו בם, ואין נפק״מ אם הם טוברים טל הגבול, או נמצאים ממרחק לגבול, בכל אופן נאסר להם לבוא לגבולם להתגרות טמהם. אמנם ירמזו הכתובים טל אחרית הימים, בגלותנו האחרון שהוא גלות אדום, וכבר כלו כל הקצין וטדיין לא נושטנו, ואין ספק שאחרי אורך הגלות, והצרות הנוראות ומחרידות שטברו טלינו, בודאי כבר הי׳ מוכן טת קץ גלותינו, וכבר הי׳ בן דוד בא, לולא החטא הנורא של הטברה טל השבוטות, במה שלקחו מלוכה וממשלה מטצמם, שזה דוחק רגלי הגואל בטוה״ר, ולזה הזהירה התוה״ק מאוד, שכאשר אתם טוברים בגבול אחיכם בני טשו, דהיינו בסוף יומיא, כאשר המשילו חז״ל אין מלכות נוגטת בחבירתא אפי׳ מלא נימא, וכבר הגיט סוף ממשלתו של טשו וקרובים אנו אל סוף גבולו כמלא נימא, טכשיו צריך שמירה יתירה, דהתגברות היצר גדולה מאוד, כידוט ונראה בחוש, ט״כ הזהיר הכתוב ואת הטם צו לאמר וגו' אמירה זו צווי לדורות כמו שדרשו בילקוט הנ״ל, אמר הקב״ה לא לכם בלבד אני מצוה, אלא אתם לבניכם צוו לראשי דורות וכו/ אתם טוברים בגבול אחיכם בני טשו, כשתטמדו טל גבול מלכות אדום, ותהיו קרובים אל הגאולה, ושמרתם מאוד תהיו נשמרים מאוד מאוד, שלא לטבור הגבול סטצמכם, ושלא ליקח ממשלה בטצמכם, כי לא אתן לכם מארצם טד מדרך כף רגל, כמו שדרשו ז״ל טד שיבוא אותו היום שנאמר וטמדו רגליו ביום ההוא טל הר הזתים.

עוד בענין הנ"ל

להצגת תורה זו בצורת הדף

ואפ״ל עוד בענין הנ״ל. דהנה בפ׳ חקת כבר נאמרה פרשה זו, וישלח משה מלאכים אל מלך אדום וגו׳, נטברה נא בארצך וגו, וימאן אדום נתן את ישראל טבור בגבולו, ויט ישראל מטליו, ולא הזכיר הכתוב שם, שנצטוו ישראל מפי הגבורה שלא לטבור גבולו, וכתב הרמב״ן ז״ל קיצר הכתוב בזה, כי מפי הגבורה נצטוו ונשמרתם מאוד אל תתגרו בם, כאשר פירש להם משה במשנה תורה וכו׳ טכ״ל, ולכאורה צ״ב מאי טטמא הטלימהו הכתוב שם בפ׳ חקת, וגילהו כאן בפ׳ דברים, ויותר הי׳ ראוי שיכתב הצווי שם בשטת המטשה, כי שם טיקר מקומה.

ב( עוד יל״ד דהנה בתרגום יונתן שם, טה״פ דרך המלך נלך וגו׳ פי׳ באורח מלכא דבשמיא ניזיל וכו׳, ולכאורה תמוה, מהו התוטלת בהודטה זו לאדום, וכי בשביל זה ימצאו חן בטיניו, להניחם לטבור בארצו, ואדרבה מטבט הרט לשנוא את הטוב בתכלית השנאה וצ״ב.

ג( בילקוט ראובני הביא פסיקתא וז״ל, רק אין דבר ברגלי אטבורה, רק אין דבר לא טסק קרבנות וכו׳, וצ״ב לאיזה צורך הודיטו זאת לטשו, ומהו הכוונה בשליחות זו.

ואפשר לתרץ קושיא הראשונה בפשטות, דט״כ לא נכתבה בפ׳ חקת אזהרת הצווי דאל תתגרו בם, דמשה רבינו וישראל שבאותו הדור, לא'הוצרכו לצווח טל זה, דבלא״ה לא היו טושין מלחמה כי אם טפ״י צווי הבוי״ת, וכיון שלא נצטוו מפי הגבורה לטשות מלחמה באדום, ימנטו ויחדלו מזה, ואין צורך להזהירם טל ככה, וכמו שמצינו בלאו דאל תצר את מואב, שהקשו בגמ׳ ב״ק )דף ל״ח ט״א( וכי מה טלה טל דטתו של משה לטשות מלחמה שלא ברשות, כלומר וא״כ אזהרה זו למה, ומה צורך בו, ותירצו בגמ׳ נשא משה ק״ו בטצמו וכו׳, א״ל הקב״ה לא כשטלתה טל דטתך טלתה טל דטתי וכו/ טכ״פ מבואר ־דלולי הק״ו לא הי׳ צורך באזהרה כלל, דבלא״ה לא הי׳ משרט״ה טושה מלחמה שלא ברשות, ובאמת הקשו בתוס׳ שם דבאדום דלא שייך לידרש ק״ו זו, א״כ מה צורך באזהרה טיי״ש, ואפשר לתרץ לדרכנו דאה״נ למשרט״ה ולישראל שבאותו הדור, לא היה צורך באזהרה, דבלא״ה לא היו טושין מלחמה שלא. ברשות, וא״ש דלא נאמרה אזהרה זו בשטת מטשה בפ׳ חקת, וקיצר הכחוב לומר, וימאן אדום נתן אח ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו, כי לא עלחה על דעחם לעשות מלחמה שלא ברשות, וכיון שלא הניחם לעבור, נטו מעליו מעצמם וא״צ לצווי.

אמנם הצווי שנאמר כאן בע׳ דברים, זה הוא צווי לדורות, כמבואר בדברי הילקוט שהבאנו לעיל, לאמר לדורות, אמר הקב״ה לא לכם בלבד אני מצוה, אלא אתם לבניכם צוו לראשי הדורות וכו׳, וע״כ הי׳ צורך באזהרה זו, דלדורות באחרית הימים, לא יהיו ישראל בבחי׳ זו, שלא לעשות דבר שלא ברשות, ובעוה״ר נסתם כל חזון ופ סקה הנבואה, ואין מודיעין לנו מן השמים אם לעשות או לחדול, ע״כ נכתבה אזהרה זו לדורות, שלא נלחם עמהם עד מדרך כף רגל, עד שיבוא אותו היום שנאמר ועמדו רגליו ביו ם.ההו א על הר הזתים כדרשת ח״ל וא״ש.

ומעתה נבין דברי התרגום יונתן הנ״ל שפי׳ הפסוק בדרך המלך נלך, באורח מלכא דבשמיא נזיל וכו׳, והטעם בשליחות זו אל אדום, כי חשבו דאולי ימנע אדום ולא ירשה אח ישראל לעבור בארצו, מסיבת פן יכבשו ממלכתו, בעברם דרך ארצו, כי הי׳ אז פחד ואימת ישראל על כל האומות, ע״כ שלחו אליו כי לשוא מוראכם, דבלא״ה לא נעשה מלחמה שלא ברשות, דבאורח מלכא דבשמיא נזיל, לא נסטי לימינא ולשמאלא, ולא ניתן לנו רשות להלחם באדום עד עת קן, שנא׳ בו ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו וכו׳, והיתה לד׳ המלוכה, ועד אותה שעה לא ניתן רשות ללחום באדום, וזו היתה שליחותם אל אדום, דעדיין לא הגיע אותו העת לכבוש אח ארצך, ולא נעשה דבר בלתי רשות.

אמנם ידוע דב׳ קצים יש, הקץ של בעתה שנסתם ונעלם מעין כל חי, וקוב״ה כביכול מלבי׳ לפומי׳ לא גליא, ויש עוד זמן וקץ המוקדם, כאמרז״ל זכו אחיתנה, ואם יזכו ישראל לפשות תשובה שלימה, ולקיים התורה ומצוחי׳ מיד נגאלין, ומעתה הי׳ עדיין מקום לבני אדום למשוש, דאולי לפי מדריגתם הגדולה של ישראל באותו הדור, יזכו מיד אל הקץ של אחישנה, וינחן להם רשות לכבוש את ארץ אדום, ולטעם זה לא יניחום לעבור בארצם, ע״כ להסיר החששא זו מלבבם, שלחו אליהם לאמר רק אין דבר וגו׳.

ויו בן עפימ״ש ק״ז הישמח משה זלל״ה )בפ׳ תצוה( בשם הקדמונים, דהב׳ מקדשות הראשונות, אף שנחרבו בפוה״ר ולא זכינו בקיומם, אבל לא היתה פעולתם לריק ח״ו, וצורך גדול בהם, לעשות הכנה אל קדושת המקדש דלעתיד, והטעם בזה מפני דאין בכח הארץ הגשומה הלזו, לקבל ולסבול נוגה אור קדושת ביהמ״ק השלישי, אשר כוננה היוצר וכו׳, לולי הב׳ מקדשות הראשונות, ובכח קדושת העבודה מעשה הקרבנות וכו׳, אשר הי׳ שם כמה מאות שנה, קנתה הארץ גם היא, כח רוחני ואיכות קדושה נפלאה, עדי תוכל לסבול קדושת הבית השלישי וכו׳, עיי״ש שהמתיק דבריו במשל, והגם שאמרז״ל דאלו לא חטאו ישראל בעגל, היו נכנסים לא״י מיד, ואלמלא הי׳ משרע״ה נכנם עמהם, הי׳ התקון השלם והגאולה העתידה מיד, אמנם אלו הי׳ כן, לא הי׳ צורך והכרח אל ההכנה הנ״ל, כי לפי כח קדושתם הנפלאה, הי׳ ביכולתם להמשיך אור קדושת המקדש דלעתיד, אבל לאחר החטא, חסרה בחי׳ שלימותם, והי׳ מן הצורך וההכרח, להקדים תיקונים ובירורים, ולעשות הכנה ע״י קדושת העבודה כנ״ל.

וזה אפ״ל בכוונת הפסיקתא הנ״ל, ששלחו אל אדום לאמר רק אין דבר וגו׳ לא ע סק קרבנות, שעדיין חסרה לנו השלימוח וההכנה של ע סק הקרבנות, וע״כ אין לכם לחשוש שנכבוש את ארצכם, שעדיין לא הגיע הזמן ועת הקץ, ומבלי רשות הבוי״ת ודאי לא נעשה דבר, ועכשיו בימינו אלה, כבר אנו קרובים ומוכנים אל הגאולה, ואלו לא סרו ישראל מדרך התוה״ק ומצוחי׳, ואלו לא עשו ישראל מלחמה שלא ברשות, ליטול מלוכה וממשלה לעצמם, בלי שום ספק כבר היינו נגאלים, אבל מעשה שטן הצליח בעוה״ר, אוי נא לנו שכך עלתה בימינו, ולא די שלא נגאלנו, רק עוד נתוספו לנו צרות רבות ורעות, אשר לא שערום אבותינו, ולקינו בכפלים גלות הגוף וגלות הנפש, עד אשר כבר נואלנו מנשוא, וע״ז ידוו כל הדווים, עד אשר ירחם ד׳ עלינו, וישלח ידו שנית לגאלנו גאולת עולם בב״א.

הנה כבר בררנו מדברי רז״ל, דהלאו דאל תתגרו בם האמור באדום, הרי הוא מצוה לדורות, ונוהגת עד ביאת המשיח, שיתקיים ועלו מושיעים וגו׳ לשפוט אח הר עשו וגו׳, וחוץ ממה שנצטוינו שלא להתגר בו מלחמה, ולא לכבוש מארצו מדרך כף רגל, נצטוינו עוד לסבול עול שעבודו של אדום, עד שיבוא מלך המשיח, ואף אם הם פורצים גדר תחלה להתגרוס עמנו, אינם כמו המואבים שהותרו מטעם דהם פרצו גדר שחלה, כמבואר בב״ר )סו״פ ויצא(, דהתם כל עיקרו שנאסר לנו ההתגרות והמלחמה עמהם בשביל להוציא ב׳ פרידות טובות, כמבואר דברי הזוה״ק )פ׳ בלק( ובדרושינו פ׳ מטות עיי״ש, וע״כ אחר שבא דוד הותרו מטעם דהם פרצו גדר תחלה, אבל ההתגרות באדום נאסרה לדורות עד ביאת המשיח, ואף אם הם יתגרו בנו תחלה, מוכרחים אנו בגזירת א־ל עליון לסבול שעבודם.

ו מ פ ו ר ש כן בדברי רז״ל דאיתא במד״ר )פ׳ זו( רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה, א״ר חייא אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו, הוי פנו לכם צפונה, אר״י בר שלום אמרו לו ישראל, רבש״ע אביו מברכו על חרבך תחי׳, ואתה מסכים עמו ואומר לנו הצפינו עצמכם מפניו ולהיכן נברח, אמר להן אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתורה, ואין-צפונה אלא חורה, שנא׳ יצפון לישרים תושי׳, ד״א מהו צפונה, א״ר יצחק אמר הקב״ה המתינו עד עכשיו מלך המשיח לבא, ויקיים מה רב טובך אשר צפנת וגו׳, ולהלן במדרש אמרו ישראל לפני , הקב״ה, רבש״ע עד מתי אנו משועבדים בידו, אמר להם עד שיבא אותו היום, שכתוב בו דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וכו׳, אמר הקב״ה אותה שעה אני מופיע מלכותי, ואמלוך עליכם, שנא׳ ועלו מושיעים בהר ציון וגו׳ עכ״ד המדרש.

גם מפורש בש״ם בכ״מ דאין בין עוה״ז לימות המשיח, אלא שעבוד מלכות בלבד, הרי מבואר דגזירת שעבוד מלכיות, קיימת עד ביאת המשיח, ופלא הוא לשון הרמב״ם ז״ל בה׳ תשובה )פ״ט ה״ב( ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע, וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העוה״ב, לפי שבאותן הימים תרבה הדעת והחכמה והאמת וכו׳, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד, בעל חכמה יהי׳ יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך השם וכו׳, וכעי״ז כתב )סוף ה׳ מלכים( וז״ל לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו״ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו'פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהי׳ להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העוה״ב, עכ״ל.

ולכאורה וכי מילתא זוטרתא הוא, כאבם וצערן של , ישראל מיסורי הגלות והשעבוד, ומדוע לא ניחא לן למימר, שגם בשביל זה נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, כדי שינוחו ישראל מיסורי הגוף, וכי ס״ד שלא איכפת להו בצערן של ישראל, גם ראוי להבין דאין מדרכו של הרמב״ם ז״ל בם׳ היד, להאריך בפירושו המקראות, כ״א במה שנוגע להלכה ולמעשה, אמנם דבר גדול בא ללמדנו בזה, שלא נטעה לחשוב, שאפשר להיות חרות משעבוד מלכיות בלי תורה ח״ו, כמו שמדמין רשעי זמננו, שבמציאות להיות ממשלה לישראל שלא עפ״י דרך התורה, וככל הגוים בית ישראל חם מלהזכיר, ע״כ נזהר הרמב״ם ז״ל להוציא דיעה זו מלב כל ישראל, כי לא נתאוו נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שישלטו על בל העולם ולא כדי שירדו בעכו״ם,' אלא בשביל שלא יהי׳ להם נוגש ומבטל, כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה וישתלמו בעבדות ה׳, ובלא זה אין מציאות להיות חרות משעבוד מלכיות, ועכ״פ מבורר בדברי רז״ל שלא יופסק שעבוד מלכות עד ביאת המשיח. וכתב בספה״ק אהבת יונתן )בהפטרת ואתחנן( שאף אם כל האומות יסכימו, שיהי׳ קבוץ ישראל לילך לירושלים, חלילה שתלך שמה, כי הקץ סתום, ואולי אין עתה הזמן אמיתי וכו׳, עד שתחפץ, ר״ל עד שיגיע הזמן'שימלא כל הארץ דיעה וכו׳, וזה הזמן האמיתי, וא״א שיהי׳ התחלת קבוץ גלויות בלי תשובה ודעת, שישובו כולם לתורתו הקדושה שבכתב ושבע״פ, עכ״ד ז״ל, הנה כתב כ״ז לרווחא דמילתא, ולהפליג חומר הענין, שאף אם כל האומות יםכימו, חלילה לילך ולעלות בחומה, ובאמת אין מציאות לזה שיסכימו כל האומות, שכבר העידו חז״ל אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, ברור שא״א להיות בענין אחר, והמהר״ל מפראג זלה״ה כתב, שאף אם יכריחו אותנו ליקח ממשלה קודם ביאת המשיח ג״כ אסור, ומכ״ש ליקח בזרוע דרך מלחמה, והרמב״ם ז״ל כתב בם׳ היד שאסור לישראל לערוך מלחמה בלי רשות סנהדרין, ועכשיו שאין.לנו סנהדרין בזמה״ז, אף לולי טעם של העברה טל השבועות, הי׳ אסור לנו לכבוש הארץ דרך מלחמה, ונוסף לזה עוברים ר׳ל על השבועות, ואין עצה אחרת, אלא כמ״ש רז״ל במדרש פנו לכם לצפונה, ברחו לתורה דבר אחר המתינו על מלך המשיח, ושני הפירושים הא בהא תליין, שאם נברח לתורה, אז נדע ידיעה ברורה ודאית שצריך להמתין על מלך המשיח.

ונוראים המה דברי הכלי יקר ז״ל )בפ׳ זו( עה״פ רב לכם סוב את ההר הזה, וז״ל פסוק זה נוקב ויורד עד התהום, ויש בו רמז לשעה ולדורות וכו/ כי ימים רבים לישראל, שיהיו נעים ונדים סביבו, ולא יתן לישראל כח עליהם עד מדרך כף, רגל, עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים וכו׳, ודרשו רז״ל פנו לכם צפונה, אם הגיע שעתו של עשו הצפינו עצמכם, וענין הצפנה זו נראה לי, שאם ימצא איש הישראלי איזו הצלחה זעיר שם, אזי יטמינו ויצפינו הכל בפני עשו, כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו, כי לדעתם הכל גזולה בידם מהם מן ברכת יע״א, שלקח ברכותיו של עשו וכו׳, וכן יעקב צוה לבניו למה תתראו, פרש״י בפני בני ישמעאל ועשו כאלו אתם שבעים, כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל, ויעקב גזל הצלחת עשו ע״י השתדלות, ע״כ צוה על עשו פנו לכם צפונה שלא יתקנא בכם, וזה היפך ממה שישראל עושין בדורות הללו בארצות אויביהם, כי מי שיש לו מנה, הוא מראה א״ע במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים, כאלו הי׳ לו כמה אלפים, ומגרים האומות בעצמם, ועוברים על מה שנאמר פנו לכם צפונה, ומנהג זה הוא ברבת בני עמינו, והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו, והמשכילים יבינו ויקחו מוסר עכלה״ק.

ובדורנו עכשיו נתקלקל עוד יותר, שלא די מה שמראים עצמם חשובים, בענין הממונות ובתים ספונים, נוסף לזה מראים עצמם גבורים ומושלים, ועורכים מלחמה לכבוש ארץ ישראל בזרוע, ובזה מעוררים קנאת בני עשו וישמעאל, ובל״ס כי זה גרם לנו כל התלאה והצרות, וכבר היינו נגאלים בגאולה שלימה, לולי הסט״א הזה, שהעביר את ישראל על דעתם ועל דעת קונם בעוה״ר.

וכתב הח״ס זלה״ה עה״פ רב לכם שבת בהר הזה, פרש״י ז״ל בשם מדרש אגדה, הרבה גדולה לכם ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה מניתם לכם סנהדרין וכו׳, ודקדק הח״ם ז״ל דמה נדרוש בפסוק הדומה לו להלן, רב לכם סוב את, ההר, ואיזה מצות קיימו ישראל בהר שעיר, ופי׳ שהמצוה שקיימו שם, הוא מה שסבלו ולא לחמו עם בני עשו, והמתינו על ישועת השי״ת, וכמ״ש הכתוב פנו לכם צפונה, המתינו עד עכשיו מלך המשיח לבא עכ״ד ז״ל, ורגיל אני לפרש דברי המדרש ילקוט )פ׳ בא רמז קצ״א( מי פורע לכם ממלכות רביעית נטרונא, והי׳ לכם למשמרת וגו׳, פי׳ בזית רענן שצריכים לשמור ולהמתין על הגאולה, ובזכות זה יזכו ישראל אל הגאולה עיי״ש, ולכאורה אינו מובן מה צורך לצוות על ככה, ובלא״ה אין ברירה אחרת, כי אם להמתין על ישועת ד׳, ואם ד׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו.

אמנם בדורנו עכשיו, מובן הדבר היטב בעוה״ר, כי כמה גדלו הנסיונות שלא ליפול ח״ו ברשת המינים, שמדמין ואומרים שאפשר להיות לישראל ממשלה קודם ביאת המשיח, ולזה נצטווינו להרחיק מחשבה זו מלבינו בתכלית הריחוק, וחז״ל אמרו כל המודה בע״ז ככופר בכל התורה )ספרי שלח( כל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה )קידושין מ׳ ע״א(, והסט״א הזה הוא ע״ז ומינות, ואין צד ספק בזה, שמי שמודה בה ככופר בכל התורה, ומי שעוזר לו השי״ת וכופר בזה, ה״ה מודה בכל התורה כולה שכן העידו חז״ל, ועכ״פ זכות גדול הוא מה שממתינים על ישועת השי״ת, והנסיון מעיד על זה, דלולי כן לא הי׳ ההתגברות והנסיונות קשים כ״כ בענין זה, ועד״ז יל״פ גם כאן הפסוק, רב לכם סוב את הר הזה, הרבה גדולה ושכר לכם סוב את ההר הזה, השי״ת ירחם על עמו ועל ארצו, וירא בעני עמו, נסיונות הקשים של בנ״י והשפלות הנורא, ונזכה לראות במהרה בישועת כל ישראל, בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב״א.