ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן ג

  << סימן ב• מאמר שלוש שבועות• סימן ד >>

~ סימן ג ~

ובקרבן נתנאל סוף כתובות ובגיטין פרק השולח סימן מ"ג הביא על דין עבד שברח לארץ מדברי הרמב"ם והטור שדין זה נוהג אפילו בזמן הזה שהארץ ביד עכו"ם. וכתב על זה הקרבן נתנאל שזה אפילו לתוספות ורבינו מאיר דאשה בזמן הזה שאמרה לעלות אין כופין לבעל. ונראה שהבין כן מדברי הטור שקשה למה הוצרך לומר שם בהלכות עבדים שדין זה נוהג אפילו בזמן הזה, הלא כל דיני הטור כך הם, כי מה שאינו נוהג בזמן הזה לא הביא הטור כלל. בשלמא הרמב"ם ז"ל שדרכו להביא כל הדינים אף אלו שאינם נוהגים בזמן הזה, הוצרך לפרש שם בהלכות עבדים שדין זה נוהג אפילו בזמן הזה, אבל בדברי הטור בלאו הכי ברור הוא שכל מה שהביא נוהג בזמן הזה ולא הוצרך לפרט כן באותו הדין בפרטיות. ולכן הבין הקרבן נתנאל שכתב זה יען ששיטת התוספות והרבינו מאיר בכפיית האשה שהורע כחה בזמן הזה, לכן ביאר שבעבד אינו כן. ועל כל פנים כתב בפירוש כמו שכתבתי לעיל לדעת הבית שמואל שהבין משיטת הרבינו מאיר שהורע כח האשה בזמן הזה, אף שבעבד אין הדין כן.

אלא הטעם שכתב הקרבן נתנאל בפרק השולח לחלק בזה, לשונו אינו מובן, שכתב דשאני התם באשה שיש סכנת דרכים או שיש צמצום פרנסה מה שאין שייך בעבד שכבר ברח, דמשמע שלא כתבו כן הרמב"ם והטור אלא בעבד שכבר ברח, הלא באמת כתבו כן אף בעבד שלא ברח עדיין אלא שרוצה לעלות כמבואר בטור ובית יוסף יורה דעה סימן רס"ז, וכן הוא בשו"ע שם סימן רס"ז סעיף פ"ד דמיירי שם רק מדין עבד שרוצה לעלות, וכתב שנוהג אפילו בזמן הזה, אף שאין שם בכל הסעיף שום רמז עדיין מדין עבד שברח עד סעיף שלאחריו סעיף פ"ה.

גם כוונתו בחילוק זה אינו מובן מלשונו, אלא שהראה מקום לדברי הב"ח, ומדברי הב"ח אפשר להבין הענין. שעל מה שהקשה הטור בסימן ע"ה על הרבינו מאיר דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותה, כתב על זה הב"ח דבזמן הבית שלא היה דוחק מזונות כופין אותו לעלות כמו שכופין אותה, אבל בזמן הזה דאיכא דוחק מזונות, אותה היא דכופין שהרי חיוב מזונתיה מוטל על הבעל לזונה ולפרנסה בכל מקום שתלך אחריו, אבל אותו אין כופין דיכול לומר עכשיו איכא דוחק מזונות, ושמא לא אשיג שם פרנסה, דבטענה זו יפה כח הבעל מהאשה, עיי"ש.

והנה זה ודאי שכתבו הדין בסתמא ולא חילקו בדבר בין אם הוא עשיר מופלג או שיש לו שם עסק טוב לפרנסה, ובפרט לדברי המעיל צדקה בסימן כ"ו והובא בפתחי תשובה סימן ע"ה (ס"ק ו') דאף שהוא מן הסוברים לגמרי כשיטת הרמב"ן שישיבת ארץ ישראל הוא מצוה דאורייתא גם בזמן הזה, והאריך לדחות כל החולקים בזה, גם דחה שיטת רבינו חיים ומסיק דהחיוב לעלות גם בזמן הזה, אפילו עם בנים קטנים ואין שום טענה בדבר, ואף על פי כן כתב אחר כך דתנאי אחד יש בדבר, שכל זה הוא רק אם יש לו שם מקום מוכן לפרנסה בריווח, דכל שאין לו שם פרנסה מוכנה, עניות חס ושלום מעבירה על דעתו ודעת קונו. ואף אם הוא יודע בעצמו שיכול לסבול חיי צער לעבוד את ד' שמה, אבל לא יוכל להכניס בזה בניו הקטנים דחוב הוא להם שמא לא יוכלו לעמוד בנסיון ויצאו חס ושלום לתרבות רעה. ואותן הנוסעים שיש להם בחוץ לארץ פרנסה, ושמה יוצרכו להתפרנס מן הצדקה לא טוב עושין, כי גדול הנהנה מיגיע כפו, עיי"ש שהאריך בזה. והחתם סופר בתשובות אבן העזר חלק א' סימן קל"ב כתב על דברי המעיל צדקה הללו שדבריו מתוקים לחיך, והחליט כן להלכה.

והנה לא מיבעיא לדעת כמה פוסקים שסוברים שאין בזמן הזה מצוה כלל לעלות לארץ ישראל כאשר יתבאר באורך במאמר השני, שבדעתי לכתוב אם ירצה השם לבאר כל השיטות שבש"ס ופוסקים במצות ישוב ארץ ישראל, אלא אפילו לדעת המעיל צדקה שהוא מהסוברים שחיוב גדול לעלות לארץ ישראל אף בזמן הזה, כאשר העתקתי לעיל דבריו בקצרה, ואף על פי כן החליט שכל זה אינו אלא אם מוכן לו שם פרנסה בריוח, נמצא לפי זה דלכולי עלמא החיוב לעלות לארץ ישראל הוא רק באם יש לו שם מקום מוכן לפרנסה. הגם שלדינא עדיין צריך עיון אם יש לחלק בהך דינא דהכל מעלין היכא שאין לו שם מקום פרנסה, ובמקום אחר אם ירצה השם אדבר מזה, אבל על כל פנים זה ודאי דמיירי אף אם יש לו שם מקום מוכן לפרנסה או שהוא עשיר מופלג, אבל מכל מקום אפשר להבין דברי הב"ח שחילקו בזה בין כפיית האיש להאשה, אף ביש לו פרנסה כי הוא גלגל החוזר בעולם ולא פלוג רבנן בדבר השכיח טובא שמה דוחק מזונות ויש להבעל טענה מעלייתא נגד האשה, שמא יתגלגל המצב שלא ישיג שמה פרנסה, מה שאין כן האשה שאין דאגת פרנסה עליה אלא על הבעל לעשות כל טצדקי שבעולם לפרנסה תמיד.

נמצא לפי זה מובן היטב החילוק שבין אשה להעבד, כי מבואר במשנה גיטין דף י"א ע"ב שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי, ושלא לזון את אשתו אינו רשאי, ועיין שם בסוגיא דף י"ב, וכן הוא בשו"ע יורה דעה סימן רס"ז שאינו מחויב לזון את עבדו, אם כן יש חילוק ברור בין אשה לעבד לפי דברי הב"ח שלכן הורע כח האשה בשביל שאין לה דאגת פרנסה יש לומר שפיר דבשביל שקל בעיניה לכוף את הבעל לכך בשביל שאשה אינה צריכה לדאוג עבור פרנסה, לכן לא נתנו לה חכמים כח זה, מה שאין כן העבד יש לו דאגת פרנסה כמו האדון, כי במצב דחוק אין מחויב רבו לזונו, ולא שכיח כל כך שיכוף ליכנס לחסרון מזונות, לכן לא חילקו חכמים בין העבד להאדון. על כל פנים מיושב בזה דבריהם של הקרבן נתנאל והבית שמואל. אך מה שנראה מלשון הקרבן נתנאל שהבין כן מדברי הטור כמו שכתבתי למעלה עדיין אינו מיושב כל כך, כי הטור על כרחך לא נחית לחילוקו של הב"ח כי הקשה על הרבינו מאיר ולדברי הב"ח לא קשה מידי. ואולי גם הטור לא דחה לגמרי את דברי הרבינו מאיר כי כתב עליו רק שאין תירוץ מספיק, ומלשון זה נראה שיש לו תירוץ אלא שאינו מספיק בעיניו, ויוכל להיות שנחית גם לחילוקו של הב"ח אלא שלא הספיק בעיניו, ואם כן אפשר שמה שכתב בהלכות עבדים כוונתו דאף רבינו מאיר מודה בזה כדברי הקרבן נתנאל, אף דלדידיה לא סבירא כלל שיטת הרבינו מאיר וכמו שמצינו כמה פעמים במשנה ובגמרא שנכתבה מימרא בסתמא ואמרו אחר כך דלדברי בעל מחלוקותו אמר אף דלדידיה לא סבירא ליה כלל.