דברי יואל על התורה/ויקרא/אחרי מות

מתוך אוצר מהרי''ט
גרסה מ־21:18, 31 במאי 2025 מאת Be69455 (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש 
  << מצורע• חומש ויקרא• קדושים >>

~ אחרי מות ~

מאמר א

(שנת תרצ"א לפ"ק) @33וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך וגו'. הקשו המפרשים ז''ל שלא נתפרש במקרא מה נאמר לו בדיבור הראשון.

ב) במדרש פליאה (הביאו ק''ז זלה''ה בישמח משה) איתא בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חועמיהון של נדב ואביהוא ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, והוא פלאי.

ונראה בהקדם לפרש דברי המד''ר פרשת שמות (פ''א ח') עה''פ ובני ישראל פרו וישרצו וגו', וז"ל, אעפ''י שמת יוסף ואחיו אלקיהם לא מת אלא ובני ישראל פרו וישרצו. ותימה דמה היתה ההו''א שהוצרך להשמיענו זאת. ותו יל''ד מאי שייך זה שאלקיהם לא מת למאה''כ ובני ישראל פרו וישרצו וגו'. ואפ''ל דהנה בגמרא (יבמות ס''ד ע"א) איתא ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (במדבר י' ל''ו) מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ע''כ. ולכאורה קשה דהרי חזינן שהשרה הקב''ה את שכינתו על משרע''ה אף בזמן שנטה לו אהלו הרחק מחוץ למחנה, וישב שם לבדו ומישראל אין איש אתו. וכמו כן נתייחד הדיבור על האבות הקדושים, אף שהיה מספרם מועט. וע''כ זקוק אתה לחלק ולומר דשאני יחידי סגולה צדיקים וקדושים, שהם ברום המעלות, ועל כן ראויים הם להשראת השכינה הקדושה אף שמנינם מועט.

וזה יהיה ביאור המד"ר, אעפ''י שמת יוסף וכל אחיו השבעים הקדושים, שכ"כ שגבה מעלתם, שהיו ראויים להשראת שכינת כבודו יתברך בלא מספר כ''ב אלף, אפ''ה אבל אלקיהם לא מת, כלומר שעדיין השכינה שורה בקרב ישראל ולא נסתלקה מהם, ויהיב טעמא למילתא דאף שנעדרו אותם הצדיקים, מ''מ ובני ישראל פרו וישרצו וגו', ולפיכך אף אם אינם ברום המעלה, ראויים הם שתשרה שכינה עליהם מחמת ריבוי מספרם.

ועפ"י זה נבא אל הביאור, דהנה חטאם של נדב ואביהוא היה שלא עסקו בפריה ורביה, כדאמרינן בגמרא (שם) ובנים לא היו להם (במדבר ג') הא היו להם בנים לא מתו. אכן המה היו סבורים דהא דהמונע עצמו מפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, אין הדברים אמורים כי אם בפשוטי העם, שאינם ראויים להשראת השכינה מבלעדי המספר של כ''ב אלף, אבל הם כבר עלו ונתעלו למדריגה גבוהה כ''כ, שהם ראויים להשראת השכינה אף בלא מנין הנ''ל, וא''כ אין נחשב להם לחטא מה שמנעו עצמם מפ"ו. אמנם טעו בכך, כי אכתי לא היו במעלה זו, ולפיכך היו חייבים לעסוק בפ''ו, כדי שלא יגרמו לשכינה שתסתלק מישראל. וטעותם נצמחה מחמת חשיבותם הגדולה וקרבתם אל ה', ע''כ סברו כי כבר השלימו עצמם להיות ראויים להשראת השכינה בלא מנין הראוי. וזהו שבא הכתוב להודיענו בדיבור הראשון, אחרי מות שני בני אהרן, שנענשו מחמת שלא עסקו בפ''ו, ככתוב במקו"א ובנים לא היו להם, והשמיענו הכתוב שורש ומקור טעותם, שמנעו עצמם מפריה ורביה ולא חששו לשכינה שתסתלק מישראל, היינו משום קרבתם לפני ה', כלומר שנתעלו מאד במדריגתם להיות קרובים אל א-ל עליון, קירבה זו היא שגרמה להם לטעות ולהענש.

ובזה תתבאר גם הפליאה הנ"ל, דהנה אמרו ז"ל בכל יום יהיו דברי תורה חדשים בעיניך כאילו היום ניתנו. וכתבו הספה''ק דהכוונה שאף אחרי העמל והיגיעה בתורה ובעבודת ה', יהיה נחשב בעיניו כאילו עדיין בתחלת העבודה הנהו. והנה אילו היו נדו"א מתנהגין כן, לחשוב בדעתם כאילו אכתי בתחלת העבודה הם עומדים, לא היו באים לידי טעות זה. וזהו ביאור המד"פ בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חועמיהון של נדב ואביהוא, וסבת מיתתן היתה מחמת שידעו רום ערכם ותפארת גדולתם, שזכו להתקרב אל ה', ומחמת כן טעו וסברו שאין הם צריכים לעסוק במצות פ''ו, כנ"ל, ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, כלומר דממיתת נדב ואביהוא נקח מוסר השכל שאין לשום אדם לסמוך על מעלותיו, ולו גם זכה לקרבת אלקים לו טוב, יהי' בעיניו כאילו עדיין לא פעל מאומה. וז''ש חדש ימינו כקדם, שבכל עת נהי' פחותים ושפלים בעינינו, כאילו עבודת ה' חדשה אצלנו, כבימים מקדם בתחלת מעשינו. (שנת תרצ"ג לפ"ק)

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. המפרשים נתקשו בכוונת פסוק ראשון, שלא נזכר בו כל ציווי ולא שום הודעת דברים, ואיני יודע מה הוגד לו בדיבור זה.

ב) ותו יל''ד על שינוי לשון הכתוב, דתחלה כתיב וידבר, וזה מורה על דברים קשים, ובמקרא שלאחריו כתיב ויאמר, שהוא לשון אמרות רכות.

ג) במדרש פליאה (הובא ביערות דבש) וידום אהרן מאי הו''ל למימר וביום השמיני ימול בשר ערלתו, והוא פלאי.

ונראה לבאר הענין בהקדם דרשת הספרי בס''פ בהעלותך (הובא בישמח משה פ' בהעלותך) במאה"כ ויאמר אהרן אל משה וגו' אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו, וז"ל, אמר ליה אם שוגגין היינו מחול לנו כמזידין. ולכאורה תימה שהדברים הפוכים, דאה חטאו בשוגג לדבר במשה דברים אשר לא כדת, אין עוונם גדול כ''כ כמו אם דברו נגדו לשון הרע במזיד, וא''כ יפלא מדוע איפה ביקש אהרן ממשה שיהא נחשב להם כמזידין, אדרבה אם כמזידין יחשבו חטאתם גדולה מאד, ויותר קשה למחול להם.

אמנם נראה דהנה אהרן ומרים חטאו במה שהתרעמו על משה, אשר מאז דבר פי ה' אליו פירש מאשתו (כדאיתא בספרי הובא ברש''י ז''ל שם), והנה במסכת שבת פרק ר"ע (דף פ"ז ע"א) איתא שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו וחדא מינייהו שפירש מאשתו, מאי דריש נשא ק''ו בעצמו, אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת וקבע להם זמן אמרה תורה והיו נכונים וגו' אל תגשו אל אשה, אני שבכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן על אחת כמה וכמה וכו', ע''כ. והקשו התוספות (שם ד''ה ומה) מאי קאמר דפירש מן האשה מדעתו, הלא דן קל וחומר על פרישתו, וק"ו הוא אחד מי''ג מדות שהתורה נדרשת בהן, וא"כ מדאורייתא הוא חייב לפרוש, וכו'. וק',ז זלה''ה בישמח משה הביא משמיה דהגאון הקדוש מבארדיטשוב (והוא בקדושת לוי בלקוטים) לתרץ קושיית התוספות דעפ"י האמת האי ק''ו פריכא הוא, אלא דלפי דעתו של משה רבינו עליו השלום שהחזיק את עצמו שפל מכל אדם הוא ק''ו. דהנה באמת מאי ראיה יש ממה שנצטוו ישראל לפרוש, שגם משרע"ה חייב לפרוש, הרי חילוק גדול יש, דהנה לכאורה צריך להבין מה שציווה הקב''ה לישראל לפרוש מן האשה, הלא מצוה היא כשאר מצוות, ולמה יטמא האדם בקיום מצוה זו, בעוד ששאר מצוות מעלין את האדם במדרגות הקדושה. רק דעת לנבון נקל, דלאו כל אדם זוכה לקיים המצוה לשם שמים בלי שום תערובת הנאה גשמית כלל, ומשו''ה הוא טמא וצריך טבילה, והיינו טעמא שנתחייבו ישראל פרישה, דאפשר לא יעשו מצות זיווג כהוגן, אבל משרע''ה שהי' מטוהר ומזוכך מכל שמץ גשמיות, בודאי זיווגו היה עולה יפה רק לעשות רצון הבורא, ולא בשביל הנאת עצמו ח''ו, נמצא כי מצוה זו אצלו כמצות תפילין ושאר מצות הבורא יתברך, ואינו צריך טבילה וטהרה, וא''כ הק"ו מישראל פריכא הוא, ולא היה משרע''ה צריך לפרוש. אמנם לפי דעתו של משרע''ה, שהחזיק עצמו גרוע מכל, הוי ק''ו מעליא. וזהו עשה משה "מדעתו'' דייקא, כלומר לפי דעתו שהחזיק עצמו שפל מכל אדם איכא ק''ו אבל לאמתו של דבר אינו קל וחומר, עכת''ד הנחמדים.

ובזה תתבאר כוונת הספרי על נכון, כי הנה אהרן ומרים חטאו במה שהתרעמו על משה על שפירש מאשתו, שהרי לחנם היתה תלונתם עליו, כי משה נשא ק''ו בעצמו וכדין עבד. אלא שהמה מיאנו בכך, משום דק''ו פריכא הוא, דלא שייך ללמוד ק''ו למשה מבני ישראל, כמבואר. אמנם הא תינח אם המה ידעו והשיגו גדולת משה ותוקף מעלת קדושתו, אז אין עוונם גדול כ''כ, דלא בכדי התרעמו עליו, כי מה ראה על ככה לבטל מצות פרי' ורבי', והלא אצלו מצוה זו כשאר מצוות, ואינו טעון טבילה אחריה, משא''כ אם לא השיגו גודל מעלתו, א''כ לא היה להם להתרעם עליו, שהרי הוא נשא ק''ו בעצמו, וכיון שלא נודע להם עד היכן קדושתו מגעת, מנין להם דהק''ו פריכא הוא.

וזהו ביאור הספרי, שא"ל אהרן למשה אם שוגגין היינו, כלומר שלא ידענו תוקף קדושתך ומדרגותיך הרמות, שאז עוונינו גדול יותר, משום שלא היה לנו מקום לתרעומת, שהרי נעלם מאתנו דהק"ו פריכא הוא, אעפ"כ אנו מפילים תחנתינו לפניך, מחול לנו כמזידין, כלומר כאילו היינו יודעים ובקיאים בטיב מעלתך, ומכירים מדריגתך הגדולה, דאז אין החטא גדול כ''כ, דלא בכדי התרעמנו שהרי הק"ו פריכא הוא.

היוצא מזה לענינינו, כי במצות פריה ורביה יש חילוק בין בני העליה לפשוטי העם, דבני העליה אשר כל כוונתם לשם שמים בלי תערובת הנאה גשמית כלל, אינם מיטמאין כלל בקיום מצוה זו, ואינם טעונים טבילה, משא''כ שאר העם שלא ימלט שלא יתערב במחשבתם שמץ מחשבה שלא כהוגן. וזה יהיה לנו למאיר עינים להבין דעת המ''ד שמתו נדב ואביהוא על שלא נשאו נשים, דלכאורה מאי כולי האי שיהיה עונשם קשה כ''כ בעבור כן, והלא מצינו ראינו גם מגדולי החכמים שלא נשאו נשים, כגון בן עזאי שלא נשא אשה משום שנפשו חשקה בתורה כדאיתא ביבמות (דף ס''ג ע''ב). אכן הנה כאשר נתבונן בדבר, יקשה לנו על בן עזאי גופיה שלא נשא אשה מפני שלא רצה לבעל מת"ת, הכיצד היה רשאי לבטל לגמרי מצות פ"ו מפני מצות ת''ת, והלא הלכתא היא דמבטלין ת''ת משום מצוה עוברת (מגילה ג' ע''א ועי' טוי''ד סימן רמ''ו ובב''ח שם), ומדוע לא לקח מוסר ממה שנענשו שני בני אהרן נדו"א במיתה, בעבור שלא נשאו נשים.

ואפ"ל עפ"י מה שהקדמנו דבן עזאי סבר דבאמת מצות פ''ו גופה כחה יפה לבטל ת"ת בעבורה כשאר מצות עוברת, ברה הוא חשש לביטול ת"ת הנצמח כתוצאה ממצוה זו, והיא הטהרה והטבילה שאינה מעצם המצוה, ושמא בעבור כך אין ראוי לבטל ת''ת, וכדאיתא בגמרא ברכות (דף כ"ב ע''א) לחד מ"ד דבטלוה לטבילותא דעזרא מפני ביטול תורה. אכן כל זה שייך רק במי שזקוק לטבילה אחרי קיום מצות פ''ו, משא''כ בני העליה שכל כוונתם זכה וטהורה לש"ש, ואינם זקוקים כלל לטבילה, ודאי דלא שייך אצלם לדחות מצות פ"ו בעבור ביטול ת''ת, שהרי עצם המצוה ודאי חשובה לדחות ת''ת בעבורה. וזו היתה דעתו של בן עזאי, שיש חילוק בינו לבין נדב ואביהוא שנענשו על שלא נשאו נשים, דאינהו הוו במדריגה זו שלא הוצרכו לטבילה, וא''כ לא היה להם לבטל מצות פ''ו, משא''כ הוא לא החזיק עצמו במדריגה זו, שתהיה מחשבתו טהורה מכל תערובת הנאה, וא''כ זקוק הוא לטבילה, ואין ראוי לבטל ת"ת בעבור כן. ובזה נתבארה דעת המ''ד שמתו נדו''א על שלא נשאו נשים, דלפי גודל מדריגתם לא היו רשאים להמנע ממצוה זו.

והשתא נבא לביאור הפליאה (קושיא ג'), דהנה בסה''ק נועם מגדים ביאר הא דאמרו ז"ל (נדה ל''א ע"ב) מפני מה אמרה תורה מילה בשמיני שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים, ופירש''י שלא יהיו הכל שמחים, שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבין שאסורין בתשמיש. ולכאורה מה לו להזכיר שלא יהיו כל העם שמחים, והלא אין זה טעם לעכבת המילה עד יום ח" ולא היה לו להזכיר אלא משום שאביו ואמו עצבים. ותו קשה דאטו באינשי דלא מעלי עסקינן, שהם נעצבים אל לבם בעבור מצות הבורא שצוה להם לפרוש עד שתטהר, ובגללם אמרה תורה מילה בשמיני. אכן נראה דחדא מיתרצא בחבירתה, דהיא הנותנת דמשום שכל העם באים לשמוח בסעודת המילה, ובתוך הבאים לשמוח בשמחתו נמצאים גם אנשים פחותים ושפלים, ולפי שבעל הבית בא בהתחברות עם אנשים כאלו, הוא יורד ממדרגתו, ומחמת כן עלולים הם לבא לידי כך, שיהיו עצבים משום חיוב הפרישה, עכ"ד הנעמ"ג ז"ל. תמצית הדברים, כי ממה שציוותה תורה למול בשמיני ולא קודם לכן, למדנו שאף באנשים רמי המעלה עלולים לנפול ממדריגתם, בעת התחברותם עם המוני העם הפחותים.

ועתה יובנו דברי המדרש וידום אהרן מאי הו''ל למומר וביום השמיני ימול בשר ערלתו, דהנה כפי מה שנתבאר היה חטאם של נדב ואביהוא שלא נשאו נשים, משום שלגודל מעלתם וקירבתם אל ה' לא היה שייך אצלם חשש ביטול ת"ת מחמת מצות פ''ו, דהם לא היו זקוקים לטבילה. אכן הנה אהרן היה יכול לטעון טענה נכוחה, דאף שהיו גדולים מאד במדריגתם, מ''מ אין לשית עליהם אשם על שלא נשאו נשים, דבעבור היותם כהני ה' יש להם התחברות עם כל העם, ובתוכם גם אנשים פחותים, ומחמת כן הם עלולים ליפול ממדריגתם, ולפיכך נמנעו מלישא נשים, משום ביטול ת"ת ע''י הטבילה. וז"ב המדרש וידום אהרן, הרי שהכתוב משבחו על שתיקתו, מאי הול''ל, איזה טענה הי' יכול לטעון, הלא נענשו בדין בעבור שלא נשאו נשים, לזאת אמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו, דממה שציותה תורה למול בשמיני מטעם שלא יהיו כל העם שמחים ואביו ואמו עצבים, למדנו כי בהתחבר בני העליה אל פשוטי העם, עלולים הם לרדת ממדריגתם, והיינו טעמא שנמנעו נדו"א מלשאת נשים, כי חשו לכך פן יפלו ממעלתם ויהיו זקוקים לטבילה, וסברו דאין ראוי לבעל תלמוד תורה בעבור כך, ולמה יגיע להם עונש בעבור שביטלו מפ"ו.

ועל פי האמור נחזור לביאור הכתובים בפרשה (קושיא א' וב'), דהנה כראות משרע''ה מיתת שני בני אהרן משום שלא נשאו נשים, היה הדבר קשה לו, שהרי גם הוא פירש מאשתו וביטל מצות פ''ו מחמת התנצלות זו עצמה, שחשש דמחמת שיש לו התחברות עם העם ינפול ממדריגתו, ויהיה זקוק לטבילה אחרי קיום מצוה זו, ומחמת שהיה הדיבור נגלה עליו לפתע פתאום, עליו להיות טהור בכל עת ק''ו מישראל. אך עתה כאשר ראה כי נענשו בני אהרן, א''כ גם לו לא תועיל התנצלות זו, ולכן נחרד משה בעת מיתתם. אכן כל זה הוא רק לדעת מ''ד שמתו על שלא נשאו נשים, אבל לאידך מ''ד דפליג עליה וסבר שמתו על שנכנסו לפני ולפנים, כדאיתא בתורת כהנים דיליף לה מסמיכות אחרי מות וגו' לאזהרת דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש, א''כ שוב אין לו למשה להתיירא מחמת מיתת שני בני אהרן, כי לא מתו מטעם שלא נשאו נשים, אלא טעמא אחרינא איכא.

ועתה נבא לבאר התכת הכתובים, כשנאמר כי במקרא זה נרמזו דיעות ב' מ''ד הנ''ל, דתחלת דברי הכ' הם וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, וסיבת מיתתם היתה שלא נשאו נשים, ואף שטעמם היה משום שלא רצו לבטל תלמוד תורה מחמת הטבילה, מ''מ לפי גודל מדריגתם לא היו זקוקים לטבילה כלל. וזהו שנתן הכתוב טעם בקרבתם לפני ה' וימותו. פירוש מחמת שהיו ברום המעלה מופשטים מכל שמץ גשמיות, על כן מתו, כי לפי מדריגתם היה מוטל עליהם לקיים מצות פ''ו, ולא היתה להם התנצלות שיתבטלו מת"ת מחמת הטבילה. ודיבור זה היה קשה מאד למשה, דא"כ אף הוא עשה שלא כהוגן במה שפירש מאשתו, ולפיכך כתיב ביה דיבור לשון קושי. אמנם אח''כ כתיב ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש, ומכאן נשמע כדעת אידך מ"ד שסיבת מיתתם היתה מחמת שנכנסו לפני ולפנים, דדרשינן סמוכין, אז נתקררה דעתו של משה, כי נודע לו שלא יחשב לו לעון מה שפירש מאשתו, ומיתת נדו"א טעמא אחרינא איתא בגויה, ולפיכך כתיב הכא ויאמר, כי היו הדברים הללו לו אמירה רכה.

באופן אחר יתבאר המדרש פליאה וידום אהרן מאי הו''ל למימר וביום השמיני ימול בשר ערלתו, בהקדם אמרינו לפרש המד"ר (פי''ד א') עה"פ אשה כי תזריע הה"ד (תהלים קל''ט) אחור וקדם צרתני וכו' אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשי בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך וכו'. וקושיית המפרשים ידועה, דאם האדם נברא אחרון לכל היצורים, כיצד יאמרו לו אתה קדמת לכל מע''ב אם זכה, והרי סדר הבריאה לא ישתנה באמצעות כשרון מעשיו. וביארנו עפ''י דברי האה''ח הק' בפ' בראשית, בפירוש הכתוב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ותו''ד, כי בשעת הבריאה לא נתן הקב''ה כח בעולם להתקיים כי אם ששת ימים, ובגמר ששת ימים היה חוזר לתוהו ובהו, לולא שברא הקב"ה את יום השבת, שהוא נפש העולם, והוא המעמידו עוד לששת ימים, ואחר ששת ימים יבא עוד שבת, ויחייהו עוד ששת ימים אחרים. ועפ''י זה יתבאר מאמרם ז''ל (שבת קי"ט ע"ב) כל המקדש וכו' ואומר ויכולו וכו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ולכאורה צ''ב כיצד יעשה האדם שותף במעשי בראשית שכבר נגמרה מלאכתם, ועוד מנין להם דבר זה, ולמ''ש אתי שפיר, כי להיות שהשבת מקיים את העולם ששה ימים וחוזר חלילה, ולך לדעת כי מציאות השבת בעולם הוא מה שבני ישראל מקיימים ומשמרים אותו, כי אם אין שומרים שבת אין שבת, ולז''א כל המקדש את השבת פירוש מקיים ושומר קדושתו, ובאמצעות זה ישנו למציאות השבת בעולם, ועל ידו מתקיים העולם, א''כ אין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה, ולך לדעת כי מיום ברוא אלקים אדם לא חסר מעולם צדיק יסוד עולם השומר שבת, כי אדה''ר שומר שבת היה וכו" נח שם אברהם וכו" ומשם לא שבת מישראל ואפילו במצרים, עכ"ד הקדושים.

ובזה מבואר המדרש אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשי בראשית, דאף שהוא נברא לאחרונה, מ''מ אם זכה והוא שומר שבת כדת מחללו, אזי בדין חשבינן ליה כי הוא קדם לכל הנבראים, שהרי בזכות שהוא משמר את השבת העולם מתקיים, ולולא כן כבר היה חרב, ונמצא שהוא קודם לכל מעשי בראשית, שבזכותו הם חיים ומתקיימים. ואם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך, דכיון שאין לו חלק בקיום העולם, הרי הוא עדיין עומד על מצבו ומעמדו כאשר היה בתחלת הבריאה, שהאדם נברא באחרונה.

וע"פ דברי האהחה"ק נימא מילתא לבאר דברי הנביא ישעיה פ' נ''ו) כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתתי וגו' ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ובנות וגו'. ולכאורה מדוע זירז הכתוב את הסריסים במצות שמירת שבת דייקא, והבטיח לתת להם בעבור זאת שם עולם אשר לא יכרת, אכן עפ"י דברי האה''ח הקדוש יובן שפיר דהנה טעם מצות פריה ורביה היא למען קיום העולם וישובו, כדכתיב קרא לאמר (ישעי' מ"ה) לא תוהו בראה לשבת יצרה. ולזאת אמר הכתוב כלפי הסריסים אשר נמנעה מהם מצוה רבה זו, שלא יתייאשו באמרם כי אין להם חלק בקיום העולם, דלא כן הדבר אלא גם המה יתכן שיעשו שותפיה לקיומו של עולם, ע"י שישמרו שבת קדש, דאלמלא השבת לא היה העולם מתקיים.

והנה בגמרא איתא לחד מ"ד דחטא נדב ואביהוא היה שלא נשאו נשים, ולא נתעסקו בקיום העולם. אמנם הנה היתה לאהרן טענה הנשמעת, דאין להם חטא משפע מות בעבור כן, שהרי גם הם עוסקים בקיום העולם, ע"י שהם משמרין את השבת שהוא נפש העולם. וזה יהיה ביאור הפליאה וידום אהרן מאי הוה ליה למימר, דממה שהכתוב משבחו על שתיקתו משמע שהיה לו מה לטעון נגד גזירת מיתתן, ואפ"ה קבל ע"ע דין שמים באהבה ושתק, וזאת שאילתו מאי הוה ליה למימר, איזה טענה היה יכול לטעון, וע''ז בא כמשיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו. דהנה במד"ר פ' אמור מבואר טעם שהמילה בשמיני, כדי שיראה פני מטרונה תחלה. והאה''ח הקדוש בפרשת תזריע אסברה לן עפ"י דרכו בקודש, כי הכוונה למה דאיתא בזה''ק שיעבור עליו שבת אחת ותגיעהו הנפש החיונית הנשפעת לעולם ביום השבת, ואז יהיה בן קיימא וכו'. עכ''פ נמצינו למדים מדציותה תורה למול בשמיני דוקא, כי השבת קדש הוא המקיים את העולם כולו, וא''כ היתה לאהרן טענה מכח הך קרא, דלמה נענשו בניו על שלא נשאו נשים ולא נתעסקו בקיום העולם, הרי היו משמרים את השבת, ומחמת כן נעשו שותפין בקיום העולם.

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. ויל''ד דאם דבור ראשון הוא ענין בפני עצמו, א"כ לא נודע מה הגיד לו הקב''ה בדבור זה, ואם ענין אחד הוא עם מקרא שלאחריו, צ''ב דכפל וידבר ויאמר למה לי, בחדא מינייהו סגי. גם למה שינה לשונו מדיבור קשה לאמירה רכה. עוד צ''ב מדוע כפל הכתוב לומר אחרי מות וגו' וימותו.

ב) התוספות במסכת גיטין (דף ס' ע''ב) הקשו על הא דאיתא בבראשית רבה (פמ''ד ו') כ''מ שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג, מהאי קרא אחרי מות שני בני אהרן דבו ביום היה, כדאמרינן בגמרא שם ח' פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וחדא מינייהו פרשת אחרי מות, וא"כ נאמר דיבור זה סמוך למיתתן, וכתיב ביה אחרי, ועיי''ש מה שנדחקו לתרץ.

ב) גם אומרו בקרבתם לפני ה' וימותו צ''ב, דאם נתכוון הכתוב להודיע סיבת מיתתן, אכתי לא פורש לנו בזה סיבת מיתתן, והו"ל למימר בהדיא שמתו בהקריבם אש זרה, ככתוב למעלה.

ד) בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו', צ''ב אומרו בזאת סתם ולא גילה במה יבא, ואם קאי על מה דכתיב להלן בפר בן בקר וגו' למה לו להאריך כ"כ הול''ל בקצרה ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בפר בן בקר לחטאת וגו'.

ואפ"ל עפ''י מה דאיתא במד''ר פרשה זו (פ''כ ז') ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו א''ר פנחס מכאן שהיו ראויים להשלמת יד וכו',ויחזו את האלקים כאדם שמביע בחבירו מתוך מאכל ומשתה וכו',ר' יהושע דסכנין בש''ר לוי אמר משה לא זן עיניו מן השכינה ונהנה מן השכינה, לא זן עיניו מן השכינה שנאמר ויסתר משה פניו, ונהנה מן השכינה מנין שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וכו', נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו ממנה וכו', ע''כ. עוד איתא במד''ר (שם) וימת נדב ואביהוא וגו' לפני ה' במדבר סיני (במדבר ג') אר''מ וכי במדבר סיני מתו אלא מלמד שמהר סיני נעלו איפופסין (גזר דין) שלהם למיתה משל למלך וכו' כך אמר הקב"ה אם אני הורגן עכשיו אני מערבב שמחת בתי למחר שמחתי באה וכו', ע"כ.

ועפ"י זה הבוא נבוא ליישב קושיית התוספות בגיטין (קושיא ב'), דהנה במסכת ערכין (דף י' ע''א) איתא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה בר''ה וביוה''כ א"ל הקב"ה אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. וכתב המהרש"א ז"ל שם עפ''י מה דאיתא (ר"ה ע"ז ע''ב) ג' ספרים נפתחין בר''ה וכו' צדיקים לחיים ורשעים למיתה וכו',וזה ספרי חיים וספרי מתים דנקע הכא, ע''כ. עכ''פ מבואר דמעת שנגזרה עליהם מיתה בר"ה ונכתב בספר, קרי להו מתים, וע''ש כך נקראו הספרים שבהם נכתבים ונחתמים למיתה בשם ספרי מתים, אף שעדיין לא מתו. והשתא תו לק"מ מה שהקשו התוספות על מאן דס''ל אחרי מופלג מדכתיב אחרי מות שני בני אהרן, דאף שפרשה זו נאמרה ביום מיתתן, מ''מ מופלג היה זמן אמירת פרשה זו מעת היותם בבחי' מתים, דהיינו מעת שנגזרה עליהם גזירת המיתה, שהרי כבר היה הגז''ד עליהם מאז מ''ת, אלא שהמתין הקב''ה עד הקמת המשכן, שלא לערבב השמחה.

והנה הכלי יקר ז"ל כתב לפרש טעם דבור הראשון, כי ארבע תיבות אלו בקרבתם לפני ה' וימותו הם המה הדברים אשר הגיד הקב''ה למשה בדבור זה, להודיעו סיבת מותם של בני אהרן, וזה יהיה סגנון הכתוב, וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, ומה היה הדבור, בקרבתם לפני ה' וימותו, כלומר שמתו בעבור שנתקרבו אל ה' שלא בדרך הראוי ושלא בזמן הראוי כדכתיב ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, והנמשך מדבור זה הוא המאמר שלאחריו, ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש, שיקח מוסר ממיתת שני בניו, שלא להכנס כ''א בזמן הראוי, עכת''ד ז"ל, עיי''ש שהאריך בזה עפ''י דרכו.

ואף אנו נאמר לדרכנו, דה''פ דקרא, וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, פירוש זמן מופלג אחרי שנקנסה עליהם מיתה, כי עוד בטרם מ"ת נחתם עליהם גז"ד, והטעם בקרבתם לפני ה',שנתקרבו שלא בזמן הראוי ושלא באופן הראוי, שלא התנהגו בענוה ובשפלות לפני המקום ב''ה, אלא שהמתין להם הקב''ה עד הקמת המשכן, ועתה "וימותו'' בפועל. ובזה מיושבים כל הדקדוקים, ומובן היעב מה נאמר לו בדבור הראשון, גם מבואר הטעם שנאמר דבור לשון קושי, כי נקנסה עליהם גזירת המיתה במדה"ד הקשה, ואח"כ אמר הכתוב אמירה רכה לאהרן, ואל יבא בכל עת אל הקדש, פירוש שלא יתקרב יותר מן הראוי כאשר עשו הם, אלא יתנהג בענוה ובשפלות כאשר עשה משה דכתיב ויסתר משה פניו, ואם יעשה כן אזי בזאת יבא אהרן אל הקדש, כלומר בזכות שיתנהג בענוה ויקיים אזהרת ואל יבא בכל עת, בזאת יבא אל הקדש, ולא יענש כאשר נענשו המה, כי זכות זו תגן עליו שיכנס לשלום ויצא לשלום.

מאמר ב

לשבת הגדול

וידבד ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו, ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. המפרשים נתקשו בכוונת דבור הראשון, דאה להזהיר את אהרן לבל יבא אל הקדש בכל עת, הרי כתיב בתריה ויאמר ה' אל משה וגו',וא"כ דבור הראשון הוא ענין לעצמו, ולא הודיע הכתוב מה נאמר לו בדבור זה.

ב) גם צ"ב להבין דברי הכתוב אחרי מות וגו' וימותו, דהוא לישנא כפילא לכאורה, דהוה סגי שיאמר אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' ותו לא.

ג) בגמרא גיטין (דף ס''א ע"א) איתא דא"ר לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן אלו הן וכו' ופרשת אחרי מות וכו',ע''כ. והקשו התוספות (שם ד''ה ופרשת) מהך מימרא דר' לוי על מה דפליגי אמוראי בב''ר (פמ"ד ו') גבי אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה (בראשית ע"ו), דאיכא מ''ד דס"ל אחר סמוך ואחרי מופלג, ואיכא למאן דאמר איפכא, ותקשה להך מ''ד דסבר אחרי מופלג מדכתיב אחרי מות, ופרשה זו נאמרה בו ביום שמתו בני אהרן וכו',עיי''ש מה שתירצו. וביפ"ת ובנזה"ק האריכו בזה, דלכאורה קשה מכמה מקראות בתורה, דע"כ לומר אחרי סמוך, כגון ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו (בראשית כ''ג), ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם ע''ו), וכן מצינו מקראות להיפוך, שבע"כ יתפרש בהו אחרי מופלג, עיי''ש באורך.

ד) אא"ז זלה"ה בישמח משה פרשה זו מביא פליאה וזה תוארה, בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה וגו',והוא תמוה.

ה) בדמש"א מביא מדרש פליאה זה ביתר אריכות וזה תוארו, בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא שאלו מלאכי השרת א"כ למה קרעת את הים לישראל ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה וגו',והוא פלאי.

ו) בטור או''ח (סימן ת''ל) איתא שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו מבעשור וכו', נמצא שהעשירי בניסן היה בשבת, ולקחו כאו"א שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצרים למה להם, והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין אלהיהם, ולא היו רשאים לומר דבר, וע''ש אותו הנס קורין אותו שבת הגדול, ע''כ. ומרן הבית יוסף הביא בשם מדרש (פסיקתא רבתא וכעי''ז הוא במדרש שוחר טוב תהלים קל"ו) בשעה שלקחו ישראל פסחיהם נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה היו עושים כך, אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים, הלכו אצל אבותיהם לבקש מהם שישלחו את ישראל ולא רצו, ועשו בכורות מלחמה והרגו מהם הרבה, הה''ד למכה מצרים בבכוריהם, עכ''ד המדרש. וידועה קושיית העולם על מה זה עשו חכמים ככה, לקבוע זכרון לנס זה על יום השבת דייקא, ולא קבעוהו ליום העשירי בניסן בין שחל בשבת בין שחל בימות החול, כמו שאר המועדים כולם שנקבעו ליום החדש שאירע בו הנס. וכבר נאמרו ונשנו בזה תירוצים מתירוצים שונים עד אין חקר בספרי המחברים, ואף אנן נימא בה מילתא בטעמא.

ונראה דהנה לכאורה צ''ב להבין מה כל החרדה הלזו אשר חרדו מצרים בראותם את ישראל לוקחים להם צאן למשפחותיהם, לחקור ולדרוש מבני ישראל להודיעם מה כל הצאן הזה אשר המה קונים, וכי כל כך מילתא דתמיהא היה הדבר הזה בעיני מצרים, שישראל לוקחים צאן ובקר, והלא הדבר הזה היה ידוע להם מאז מקדם כי דרך העברים לאכול צאן ובקר, ומה להם כי נזעקו לדעת מה זה ועל מה זה (וכיוצא בזה הקשה הב''ח). ובר מן דין יש לשאול מדוע הוצרכו ישראל להשיב אותם דבר, ולהגיד להם קושט אמרי אמת, כי המה קונים אותו כדי לשחטו לקרבן פסח, ולהכניע כח מזלם של המצרים, ובכך עוררו חמתם של מצרים עליהם, שרקו ויחרקו שן על שזובחים את אלהיהם לקרבן. ולדברי המדרש המובא בבית יוסף הודיעו להם כי עתידים כל בכוריהם למות ואת בכורינו יציל. וכי מי ביקש זאת מיד ישראל, להתגרות במצרים ולעורר זעמם וקצפם, ולא מצינו כלל במקרא כי נצטוו ישראל להודיע למצרים כל זאת. ואף כי בודאי היה הדבר סיבה מאת ה', כדי שיעשה הנס הגדול הלזה, שיכו בכורי מצרים באבותיהם ששים רבוא, מ"מ צריך הסבר להבין מה היתה סברתם של ישראל בספרם למצרים כל זאת.

אכן ביאור הענין נראה, דהנה בני ישראל בהיותם במצרים היו שומרי שבתות, כדאיתא במד''ר פ' שמות (פ''א כ''ח) שהלך משה ותיקן להם את השבת ליום מנוחה, וכן איתא במד''ר שם (פ''ה י"ח) שהיו בידן מגלות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת וכו' לפי שהיו נחין בשבת. ודבר זה היה ידוע לכל מצרים כי בני ישראל שומרים שבת קדש כדת מחללו, וכדאי' נמי במדרש הובא בקדושת יו''ע (פרשת שמות) עה''פ הבה נתחכמה לו שרצה פרעה לבעל מהם את יום השבת, ע"כ. והאה''ח הקדוש בפרשת בראשית כתב כי מימות אדה''ר לא היה העולם חסר שומרי שבת, כי אדה''ר שומר שבת היה, וכן נח וכו',ובני ישראל במצרים שמרו שבת וכו' עיי''ש. ומה גם שבע לוי הצדיקים הקדושים ומשה ואהרן היו משמרין שבת כראוי. ולזאת כאשר הלכו כל ישראל בעשור לחדש ניסן שחל להיות ביום השבת לקחת להם צאן לקרבן פסח, ובלקיחה זו עברו על כמה אבות מלאכות ושבותים בפרהסיא בחוצות ובשוקים לעיני כל, כגון הכנסת השה מרה''ר לביתם וקשירתו בכרעי המעה ועלעול בע''ח ומקח וממכר וכיוצא באלו, וכיון שראו המצרים כל זאת, היו תמהין מאד, שיהיו ישראל כולם מקענם ועד גדולם ובתוכם בני העליה זקני העם ושבע לוי ומשה ואהרן מחללים את יום המנוחה, וכיון שכן היה בדבר ענין חילול ה',שיאמרו הגויים כי ישראל לא אבו ללכת בדרך ה'. וכמו שידוע מה שכתב הרמב"ם ז''ל בפירוש המשניות סוף פ''ק דמס' ע''ז, דהא דתנן התם דאסור להשכיר מרחץ לעכו"ם מפני שהוא נקרא על שם ישראל והעכו''ם יעשה בו מלאכה בשבת, היינו משום חילול ה' בעיני הגוים, שיבואו לרחוץ באותו מרחץ בשבת ויאמרו במרחץ של ישראל רחצנו. ותמהו עליו (בס' תוספת שבת סימן רמ"ג) מגמרא מפורשת במסכת מו"ק (דף י"ב ע''א) אמר שמואל מקבלי קבולת תוך התחום אסור חוץ לתחום מותר בשבתות ויו''ע אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם אסור אף חוץ לתחום. ולפי דברי הרמב''ם ז''ל דהאיסור הוא מפני חילול ה' בעיני הגויים, א"כ מאי נפקותא בין תוך התחום לחוץ לתחום, ובין שבת לחוה''מ, הלא הליכת הנכרים לא תליא בתחומין.

והמהר"ם שי"ק ז''ל בתשובותיו (חאו''ח סימן ק') כתב על פירוש המשניות הנ''ל, דודאי אם יוודע לנכרים שיש איזה ישראלים יחידים מחללי שבת אין חשש חילול ה', דכ''ע ידעי שיש בכל האומות פורצי הדת, ולפיכך בעיר שאין בה ישראלים, ואין שם גם חששא דאורחים, דליכא למיחש למראית העין מותר, דחילול ה' ל''ש בכה"ג, אבל בעיר שדרים בה הרבה ישראלים, ויש ביניהם גם אחד שנעשית מלאכה במרחץ הקרוי על שמו, איכא ח"ה, דיאמרו הגוים מדלא מיחו ע"כ כולם מסכימים לזה שחילל שבת, עכ"ד המהר"ם שיק ז"ל. ובזה ניחא הך דמו''ק דחוץ לתחום שאין ישראלים מצויים שם אין כאן חשש ח"ה בעבור אותו יחיד שעובדים במרחצו בשבת. ואם במקום שנעשית מלאכה בשבת במרחץ הקרוי ע''ש יחיד מאנשי העיר הוי חילול ה' בעיני העכו"ם, שיאמרו מדלא מיחו ישראל באותו עבריין ללמד על הכלל כולו יצא, דניחא להו בהכי, וגם אינהו לא מינערי שבתא, עאכו''כ בעת אשר ראו מצרים כי כלל ישראל כולו עם כל הצדיקים והחסידים מחללים שבת בפרהסיא, ואין קול ואין עונה, ראו ישראל את עצמם מחוייבים למנוע חילול ה', ולגלות אזנם ולהודיעם משפע הדבר ומעשהו, כי המה עושים כל זאת במצות השי''ת עליהם, להפריש להם שה לפסחם בעשירי בניסן שחל להיות בשבת דייקא, ולא קודם לזה או אח''כ (כדאי' במכילתא פ' בא), וכיון שכך נצטוו מאת הבוי''ת אין בכך משום חילול שבת קדש.

והשתא מובן שפיר טעם הדבר שקבעו חכמינו ז''ל זכרון אותו הנס ליום השבת דייקא, ולא ליום העשירי בניסן שבו אירע. כי הנה כל ענין הנס שנעשה באותה שעה שראו אותם המצרים כופתים את אלהיהם לשחיטה ולא יכלו לענותם דבר, וכן מה שהפילו הבכורות חללים חללים באבותיהם, נצמח ממה שהודיעו להם ישראל מה עיבה של לקיחה זו, ואילו היה מעשה הלקיחה בחול, א"כ לא היה הדבר תמוה בעיני מצרים, וגם לא היו ישראל חוששים להשיבם דבר לאשורו, כדי שלא להעלות חמחם, אלא דמחמת שציווה הקב"ה לקחת השה ביום השבת, המה ראו כן תמהו, והיה בכך משום חילול ה', ולפיכך הוצרכו ישראל להגיד להם כי במצות הבורא המה עושים כן, זבח פסח הוא לה' אשר עתיד להכות את בכורי מצרים ואת בתינו יציל. וכשמוע המצרים כל זאת, היטב חרה להם, ולא יכלו לעשות לישראל דבר, והבכורות של מצרים באו בתביעה אל פרעה שישלח את ישראל, וכיון שלא שמע להם הרגו באבותיהם ס' רבוא. וכיון שיום השבת גרם לנס זה בדין הוא שיקבע זכרון הנס ליום השבת. והיינו טעמא שציוה הבוי''ת משכו וקחו לכם צאן בעשור לחדש שחל בשבת, כדי שיהיו המצרים מתמיהין ושואלין, ויוצרכו ישראל להשיב להם דבר, לבל יתחלל שם שמים, ומכך יוצמח הנס הגדול הזה.

וטעם שנקרא השבת הלזה בשם שבת "הגדול'', נראה בהקדם דהנה בזמירות לשבת קדש אומרים המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבא, ומקשים דהוה ליה להקדים הממהרים לבא אל השבת ואח''כ יאמר ומאחרים לצאת, שהרי בתחלה נכנסים אל השבת ואח"כ יוצאים ממנו. ובפשטות אמרתי לבאר זאת, דהנה יש מקומות אשר בערב שבת המה ממהרין מאד לבא אל השבת, ומדליקין נרות בזמן מוקדם מאד, וכל מגמתם ותכליתם בזה הוא כדי שבמוצאי מנוחה יוכלו להתחיל במלאכה בהקדם, כי כשם שקבלו שבת בזמן מוקדם, כמו''כ זמן צאת השבת קדמא ואתיא. ולפיכך אמר הפייטן דדוקא לאלו המאחרים לצאת מן השבת שבח הוא להם שהם ממהרים לבא, דלא הוי הך הקדמה חומרא דאתי לידי קולא גבייהו, משא''כ אותם שמקדימין לצאת מן השבת, מוטב להם שלא יהיו ממהרים לבא בעוד היום גדול, וישמרו שבת עד זמן צאתו כראוי:

ולענינינו נראה לומר, עפ''י מה שכתב בסידורו. של שבת (שורש הראשון ענף ב' פ''ט) טעם שמצות שבת במרה נצטוו בטרם מתן תורה, ותו''ד עפ"י משל לאחד שהיו לו סמי רפואות טובים ומועילים, והלך למדינה אחת בכרכי הים אשר לא ידעו תועלת הסמים ולא שמעו את שמעם, והכריז בחוצות העיר מאן בעי סמי דחיי, ואין גם אחד אשר יטה אוזן קשבת לדבריו, כי זר הדבר בעיניהם ולא ידעו תועלת הסמים ההם. ולזאת התייעץ האיש לרפאות קצתם חנם אין כסף, וכראות בני המדינה תוענת הסמים, באו כונס אליו בבקשתם שירפא אותם ע''י סמי המרפא. וכמו כן הטעימן הקב"ה לישראל נועם מצוות התורה בשבת ראשונה שנצטוו בה במרה, ואח"כ כאשר קירבנו לפני הר סיני, ענו כולם פה אחד כל אשר דבר ה' נעשה בגודל אהבה, כי כבר היה ידוע להם טוב טעם המצוות ונועם זיוום, עיי"ש שהאריך בזה. ועפ''י דבריו אפ''ל כי בשבת ראשונה ששבתו במרה לא היו עדיין ישראל ממהרין לבא, כי אכתי לא ידעו ולא הבינו עריבות מתיקות השבת, אך בצאת אותה שבת היו כבר מן המאחרים לצאת, דאחרי שבמשך יום השב"ק כבר השיגו מתיקותו של השבת וקדושתו, לא רצו להפרד ממנו מהרה. ובשבת שניה שכבר היה ידוע להם נועם השבת וטובו, אז כבר היו מן הממהרים לבא, כי נכספו והשתוקקו לזכות בקדושת השבת בהקדם. ונמצא לפי זה כי בשבת ראשונה שנצטוו ישראל במרה, כבר היו מאחרים לצאת מן השבת, אבל ממהרים לבא לא היו אלא בשבת שלאחריה. והיינו טעמא דמקדמינן לספר במעלת המאחרים לצאת מן השבת, ואח"כ וממהרין לבא, כדרך שקיימו ישראל בראשונה.

ואפ''ל עד"ז גם לענינינו, כי הנה בר"ח ניסן כשאמר משרע"ה לישראל פרשת החדש הזה לכם, החלו ישראל לפרוש מגילולי מצרים, וקבלו על עצמם לקיים מצוות הבוי''ת שמו, ואף שכבר שמרו ישראל שבתות אף קודם לכן, כדאיתא במדרש המובא בדברנו לעיל, מ"מ עד ר''ח ניסן היה השבת אצלם יום מנוח, לפוש מעמל העבודה המפרך את הגוף, אכן מר''ח ניסן שפרשו מע''ז וקבלו ע''ע לשוב ולהתדבק בבוכה''ע, היה קיום המצוות אצלם על בחי' נשגבה ונעלה יותר (עי' בדברינו לעיל פרשת ויקרא י''א). ואם כן השבת הראשונה ששמרו ישראל כראוי היתה בג' בניסן, ובאותה שעה עדיין לא השיגו ישראל גודל קדושת השבת ותפארתו, ולא השתוקקו למהר ולהכנס אל השבת במוקדם, כי אם ביציאתו של השבת היו מאחרים. אכן בשבת שני' שכבר ידעו גודל מעלת השבת וטובו, היו ממהרים לבא אל השבת, והוסיפו בו הרבה מן החול אל הקדש, וגם היו מאחרין לצאת לאותו טעם עצמו. וא"כ נמצא כי השבת השניה שחלה בעשירי לחדש ניסן, היתה גדולה וארוכה בזמן מן השבת שקדמה לה, שהרי הוסיפו ישראל הרבה בכניסת השבת וביציאתה, ולפיכך בדין הוא שיקרא שמו שבת הגדול, על שם גדלו ואריכותו מן השבת שקדם לו.

עוד יש לתת טעם לשבח על שמכונה שבת זה בתואר שבת הגדול. עפ"י מה דאיתא בגמרא (יומא ס"ט ע"ב) ויברך עזרא את ה' האלקים הגדול (נחמיה ח'), מאי גדול א"ר יוסף אמר רב שגידלו בשם המפורש וכו', והדר פריך בגמרא עליה דהא אין מזכירין שם המפורש בגבולין. ולהלן בגמרא שם עה"פ (שם ע') ויקם על מעלה הלוים ישוע ובני קדמיאל שבניה בני שרביה בני כנני ויזעקו בקול גדול אל ה' אלקיהם מאי אמור רב גדל אמר גדול שגידלו בשם המפורש ורב מתנה אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא. והא דרב מתנא מטייא לדרבי יהושע בן לוי דא''ר יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא (דברים ו') אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו (שראה שרי נ''נ נכנסים להיכל ומריעים בו ככל רצונם) אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו (זה שבעים שנה) איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו (אנשי כנה"ג) ואמרו אדרבה זו היא גבורתו שכובש את כעסו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. וכתב בעיון יעקב שם הקשה לי בעל זקוקין דנורא דלמה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה, הלא תיבת הגדול נשאר קיים לעולם, ולא השמיע אף אחד מלאמרו, משא"כ הגבור והנורא פחתו, וא"כ כיון שהמה חזרו לאמר הגבור והנורא ראוי להם שיקראו כנסת הגבורה או הנוראה, ע"ש שהחזירו לאמר כינויים אלו. והשיב לו הרב בעל עיון יעקב דכשאומרין כל הג' שבחים הגדול הגבור והנורא, ותיבת הגדול אומרים בראש, נמצא כי הגדול הוא עפרה לראש כולם. משא"כ אם אין אומרים כ''א הגדול, אין לו יתרון משאר שבחים ותוארים, וז''ש הש''ס שהחזירו טערה ליושנה בראש כולם, עכ''ד העיון יעקב. אמנם לכאורה אכתי לא סגי בתירוץ זה, שהרי אף כי בזמן שאומרים שלשת השבחים גם יחד יתר שבח "הגדול'' על כולם, מפני שהוא ענוד עטרה לראשם, אבל סוף סוף גם בזמן שאומרים הגדול בלבד הריהו שבחו של הקב''ה, ולו גם אם הוא שבח כיתר השבחים בלבד, וא''כ כיון שבכל המצבים והתקופות היו אומרים "הגדול", אלא שפסקו לומר הגדול והנורא בעבור חילול הקדש והמקדש ותגבורת השעבוד וצרות שתכפו על ישראל, א''כ אכתי קשה דהיה ראוי להזכירם לשבח, ולכנותם אנשי כנסת הגבורה או הנוראה, בעבור שהחזירו שבחים אלו שפסקו לגמרי מלאמרם, משא''כ שבח "הגדול'' שגם עד דלא אתו אינהו היו אומרים אותו, אלא דע''י שהוסיפו הגבור והנורא נתעלה ונעשה יתר על שאר השבחים. והכי מסתברא דיותר ראוי להזכיר לשבח על דבר שהיה בעל והחזירוהו ליושנו מאשר על דבר שהיה נאמר גם עד שלא באו, אלא שגדלה מעלתו על ידם.

ולי נראה לבאר הענין, דהנה לכאורה יפלא על ירמי' ודניאל שפסקו מלומר הגבור והנורא, וכי האם בעבור שלא ראו בעליל תוקף גבורתו ועזוז נוראותיו יתברך יבטלו מלאומרם. ובגמרא שם פריך על ירמי' ודניאל דהיכי עבדי הכי לעקור תקנה דתקין משה (שאמר הגדול הגבור והנורא) ומשני א''ר אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו בו, עכ''ד הגמרא. ודבריהם ז''ל צריכים ביאור, מה הכוונה באמרם שלא כיזבו בו, האם אמירת השבחים הגבור והנורא בזמן שאין גבורתו ונוראותיו נודעים וניכרים תחשב ככזב ח''ו, הלא בו יתברך לא יפול חילוף ותמורה, וכל המדות העליונות שייכים בו תדיר בלא שינוי, אלא שהחסרון הוא מצידנו נחנו פשענו ומרינו. וכבר העד העיד בנו השי''ת מראש בתורתו הקדושה, כי אם נסור מאחריו, ולא נעשה ככל הכתוב בספר התורה הזה, ימצאונו צרות רבות ורעות, וא''כ מהו דקאמר שבעבור שהוא אמיתי לא כיזבו לו לאמר שבחים אלו. אכן האמת הוא דאיתא בגמרא (ברכות ל''ג ע''ב) ההוא דנחית קמי' דר' חנינא אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והאמיץ וכו' אמר ליה סיימתינהו לשבחי דמרך למה לך כולי האי הני תלת (הגדול הגבור והנורא) דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה באורייתא ואתו אנכנה''ג ותקנינהו בתפלה אנן לא הוה אמרינן ואת שבחתיה כולי האי וכו', עכ''ד הגמרא.

וביאור הדברים כי הנה שבחו יתברך מי ימלל, ואילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקים להודות ולהלל לשמו יתברך, שאין אנו משיגים גדולתו ומדותיו, והם נשגבו מבינתינו ועצמו מהשגת שכלנו. אכן אנחנו מתארים אותו יתברך עפ''י פעולותיו הנודעים והניכרים לנו, ולפיכך מותר לנו לומר אותם התוארים שנראה בעליל שהקב''ה מנהיג בהם עולמו. והנה הגדול הוא מדת החסד, וכמו שפירש"י ז"ל פרשת ואתחנן גדלך זו מדת טובך. אמנם אף במדות הגבור והנורא שהם מדת הדין הקשה, שהקב''ה מעניש בה את עוברי רצונו, מ"מ גנוז בגוייהו מדת הגדול שהוא חסד, אלא שאין החסד המונח בהם נודע וניכר עדיין לבאי עולם, ועין בעין יראו כי הגבור והנורא הם דין. וכמו שידוע מה שפירש ק''ז זלה"ה בייטב לב אמרינו בתפלת שבת שבעינו מטובך, כי באמת כל מה דעביד רחמנא לעב הוא דעביד, והכל הוא חסדים גדולים מאתו יתברך, ואף שלמראית עין יראה שהוא תוקף הדינים ח''ו, הוא חסדים מכוסים. אמנם תחנתינו ובקשתינו הראנו ה' חסדיך, רצוננו לראות את מלכנו ברוב רחמיו וחסדיו ית"ש, ולזה אנו מתחננים שבעינו מטובך, כי סומא אינו שבע כאמרם ז''ל (יומא ע"ד ע"ב), ואך רק כאשר יהיו החסדים מגולים, נוכל לשבוע מטובו ית', עכת"ד הקדושים.

ובזה מובן טעם שיתר שבח הגדול על שאר השבחים, לפי שאף שאר השבחים הלא הם הגבורה והנורא כלולה בהם מדת הגדולה שהיא חסד, כי הקב''ה הוא מקור הטוב ורצונו להיטיב, אלא שעיקר הטוב שבמדת הדין מופיע ומתגלה אחרי שכבר נעשה הדין, ונודע למפרע מה היא הטובה שנעשתה במדת הגבור והנורא, ואז מתעלה ומתרומם יותר מדת הגדול שהוא חסד, בהגלות נגלות כי אף במד\ות הגבור והנורא מונחת מדת הגדולה, והיא ראש להם ואב לכולם. אכן בזמן ירמיה ודניאל שהיו נכרים מרקדין בהיכלו, וישראל היו נתונים לבז ולמשיסה, לא נודעה וניכרה מדת הטוב והחסד שבמדות הגבור והנורא, לפיכך פסקו מלומר הגבור והנורא, כי לא עתה העת והעונה אשר יאתה לשבח ולפאר על מדות אלו, עדי יתגלו וייראו החסדים הממונים במדות אלו. עד דאתו אנשי כנסת הגדולה, ובימיהם כבר נתגלו החסדים, שנעשו להם נסים ונפלאות בימי מרדכי ואסתר, לפיכך חזרו לומר הגבור והנורא, כי כבר ראו בעיני בשר כי אלקים חשבה לטובה, ואף הגבורות והנוראות אשר עברו על ישראל הם במדת הגדולה והחסד, ולפיכך קראו להם אנשי כנסת "הגדולה'' שהחזירו עטרה ליושנה, לשבח אותו יתברך במדת הגדולה והטוב אף בשבחיו הגבור והנורא.

וע"ד זה יתבאר לנו היטב טעם שנקרא שמו שבת הגדול, כי הנה תפלות אבות תקנום, ובודאי היו תפלותיהם עפ''י הכתוב בתורה דהיינו הגדול הגבור והנורא, אמנם כאשר באו ישראל למצרים ונעשו משועבדים להם, וניגשים ונענים תחת ידם הקשה, פסקו מלומר הגבור והנורא, באמרם איה גבורותיו ואיה נוראותיו, וכאשר כן עשו ירמיה ודניאל בזמניהם. אך באותו שבת שחל בעשירי בניסן, שבו נעשו להם נסים גדולים ונפלאים, ובכורי מצרים הפילו חללים באבותיהם, ועין בעין ראו תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה, אז חזרו לומר הגבור והנורא, כי ניכרה להם מדת הגדולה והטוב הכלולה במדת הגבור והנורא, וחזרו להודות ולהלל אותו יתברך במדות אלו. על כן קראו שם היום הזה שבת הגדול, שנודעה וניכרה מדת הגדולה והחסד, ויתרונה ומעלתה שבכל השבחים יש ממנה.

עוד יאמר בפעם שקראו שבת זה בשם שבת הגדול, בהקדם דברי הגמרא במגלה (דף כ''ז ע''א) על האמור בנבוזראדן (מלכים ב' י''ח) וישרוף את בית ה' וגו' ואת כל בית גדול שרף באש, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה, מ''ד תורה דכתיב (ישעיה מ''ב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, ומ''ד תפלה דכתיב (מלכים ב' ח') ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבדי וכו', עכ"ד הגמרא. והנה בעור (או''ח סימן רצ''ב) איתא דנוהגין לומר בשבת במנחה פסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון, ונתן שם טעם לדבר, עיי''ש. והבית יוסף הביא מס' שבלי הלקט דע"כ אין אומרין ואני תפלתי ביו''ט במנחה, משום שאין קורין בתורה. וכתב הב''ח ז"ל שם לתת טעם לדבר דאמירת ואני תפלתי תלויה בקריה"ת, דכיון שקורין בתורה שייך לומר עת רצון, כדאיתא בספרי מביאו רש''י ז"ל בפרשת עקב, דביהכ''פ כשכלו מ' אחרונים נתרצה הקב''ה למשה בשמחה וכו' ואמר לו סלחתי כדבריך, ומנין שנתרצה ברצון שלם מה ראשונים ברצון אף אחרונים וכו'. והשתא ניחא ישיחו בי יושבי שער, שהנכרים פוחזים ושוחקים על ישראל המשמרים שבתות, אבל ואני תפלתי לך ה' בשבתות שהוא עת רצון, כיון שאנו קורין בתורה שהוריד לנו משה בו ביום שנתרצה לישראל. וגם אפשר דלפי דלכו''ע בשבת נתנה תורה לישראל, דהיה אז עת רצון כאשר נתנה להם, ע''כ אנו אומרים בשבת בשעת מנחה כשקורין בתורה לאחר שאכלו ושתו, ואני תפלתי לך ה' עת רצון, שהיום שהוא עת רצון לקבלת התורה שקורין בה עתה במנחה, הוא הגורם שתענגי, עכת''ד הב''ח ז''ל.

היוצא לנו מדבריו, כי היינו טעמא דמילתא שיום השבת הוא שעת רחמים ועת רצון לקבלת התפלה, משום שבו ביום ניתנה תורה לישראל, ואז היתה עת רצון, ולפיכך מכיון שאנו קורין בתורה בו ביום שבו ניתנה, אנו מעוררים ע''י כך עת רצון לתפלה. ולפי זה צדקו יחדיו דברי הני תרי אמוראי, דחד אמר בית שמגדלין בו תורה, וחד אמר שמגדלין בו תפלה, דהא בהא תליין, דלפי שמגדלין בו תורה ע"כ הוא עת רצון למעלה לגדל בו תפלה, ויתקבלו התפלות לרצון לפני אדון כל.

ועתה נבא לתת טוב טעם על קריאת שמו שבת הגדולה כי הנה במדרש ילקוט ר"פ ויקהל איתא, שאמר לו הקב"ה למשה עשה לך קהלות גדולות בשבת ודרוש לפניהם הלכות שבת וכו', כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. והנה מסתמא היה משרע"ה עושה כן אף לפני מ"ת, שהיה מקהיל את ישראל בכל שב''ק, ודורש לפניהם בדברי תורה (ועי' במד''ר ס"פ שמות פ"ה י"ח) שהרי הוא היה מקיים כל התורה עד שלא ניתנה, ומה גם באותו שבת בעשירי בניסן, שכבר היו ישראל מצווין לפרוש מגילולי מצרים, ולקחת להם צאן למצוה, ודאי שהיתה שעת הכושר באותו שבת למשרע"ה להקהילם יחד, ולהכניס בהם הארה והשפעה, להלהיב הלבבות לאמונת השי"ת ולקבלת עומ''ש באמת, ולטהר עצמם מכל תיטוב וגיעול זוהמת מצרים אשר דבקו בהם. ולפי שהיה דורש לפניהם באותו שבת בדברי תורה, היה אז גם עת רצון לתפלה, ע''ש העתיד שתנתן תורה בו ביום, ויתרצה הקב''ה בשלימות לישראל, וכנ''ל בב''ח, דבעבור קה"ת בשבת הוא עת רצון לתפלה, ובכח התפלות שנתקבלו לרצון, זכו באותו שבת לנסים גדולים אלו, ולפיכך זה שמו הנאה לו שבת הגדול, ע''ש שבאותו שבת היו מגדלין תורה וגם מגדלין תפלה, ובזכות זה נעשו הנסים הללו.

עוד אפ''ל טעם לקריאת שמו שבת הגדול, עפ''י מה דאי' במס' תמיד (ל"ג ע''ב) השיר שהיו הלוים אומרים בביהמ''ק וכו' בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. והנה אותו שבת שחל בו העשירי בניסן הי' מעין בחי' שבת דלעת''ל, וכדאיתא במכילתא, דאילו זכו היתה גאולת מצרים גאולת נצחיית, אלא דמחמת שלא זכו היתה גאולה לשעה. ולזאת באותה שבת שבה החלו להתעורר נסי הגאולה, היתה ההתעוררות מעין בחינה דלעתיד, ולפיכך נאה לו להקרא בשם שבת הגדול, ע''ש שהיה בו מבחינת יום שכולו שבת ומנוחה דלעתיד לבא.

ועוד אפ"ל טעם על קריאת שם שבת הגדול, עפ''י מה דאי' במד' תנחומא ר''פ וארא (סי' א'), כי לאבות העולם לא הודיען הקב"ה שם המפורש ולמה גילה אותו למשה על שהלך לגאול את ישראל. וכיו''ב איתא בילקוט שם, וז''ל, וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם לא פירשתי להם אם מפורש הוא ולך גליתי אותו שאתם הולך לגאול את ישראל כדי שתצליח, ע''כ עכ"פ מבואר מזה כי לצורך הגאולה היה משרע''ה זקוק לדעת סוד שם המפורש, ואף שאין אתנו יודע עד מה, ולא הוזכר כלל בדבריהם ז"ל לאיזה פעולה הוזקק אותו צדיק להשתמש בשם המפורש, מ''מ מבואר להדיא כי היה לו צורך בו להצליח בשליחותו לגאול את ישראל. והנה ההתעוררות הגדולה לגאולה היתה באותו שבת בעשור לחדש, שבו התנערו בני ישראל מטומאת מצרים, וקיימו מצות לקיחת הפסח, ועיני המצרים רואות ואין מכלים. ויתירה מזו הנס הגדול שנפל פחדם על בכורי מצרים, ובאו בתביעה לפרעה שישלח את ישראל, וכיון שלא שמע להם עשו מלחמה עם אבותיהם כנ"ל. וא"כ כיון שהיתה התעוררות גדולה זו לראשונה, מסתמא הוצרך משרע''ה לשם המפורש כדי שיצליח. והנה בגמרא יומא שם איתא דרב דריש מקרא דכתיב ויברך עזרא את ה' האלקים הגדול מאי גדול שגידלו בשם המפורש, ולפיכך נקרא שבת זה בשם שבת הגדול, ע''ש שהיה למשה צורך בו לשם המפורש, על אודות הנסים שנעשו בו.

עוד יאמר טעם שנקרא שבת הגדול, עפ''י מה שכתב קדושת זקני זלה''ה בישמח משה פרשת צו לפרש"י הכתוב בהפעורת שבת הגדול הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, עפי''ד הפליתי ביו''ד סימן ק''י דמה שתקדים ביאת אליהו זל"ט בטרם ביאת משיח, היינו דוקא כשיהיו ישראל בבחי' לא זכו, ותהיה הגאולה בעתה, אבל אם יזכו ישראל ותהיה הגאולה בבחינת אחישנה, אזי לא יקדים אליהו לבא. והנה הגדול רומז על חסד גדול, ונורא מורה על פחד. וידוע שאם תהי' הגאולה בעתה בלא זכו ח"ו אזי והשארתי א' מעיר וגו', ואז חסד לצדיקים ופחד לרשעים, משא''כ בזכו דאז כולם נקבצו והוי חסד לכל, א''כ הוי גדול בלא נורא. וז"ש הכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליהו וגו' לפני בוא יום ה' הגדול "והנורא'' דייקא, משא"כ אם תהיה הגאולה בבחי' גדול בלבד, א''צ שתקדים ביאת אליהו, עכת''ד ז"ל. והנה כבר הבאנו דברי הרמב''ן ז''ל בפרשת בא שכתב כי מכת הארבה היתה משמשת בניסן, ולפי זה הוכחנו דבע''כ החלה מכת חשך בז' בניסן. והנה מבואר במד"ר פרשת בא דבמצרים היו ששה ימים של חשך, ג' ימים הראשונים לא ראו איש את אחיו וכו' וג' ימים אחרונים מי שהיה יושב לא היה יכול לעמוד. ובספר חוט המשולש כתב דמכת חושך לא היתה משמשת בשבת, וכבר כתבנו בזה כמה טעמים (עי' בביאור הגש"פ). ולפי זה נמלא כי מכת החשך שמשה ג' ימים הראשונים בז' ח' וע' בניסן ו העשירי בו, ואח"כ חזרה לשמש בי''א י"ב וי''ג. והנה בשלשת ימי אפילה מתו רשעי ישראל כאמור בדבריהם ז"ל, ובשבת שלא שמשה המכה שוב לא מתו. וא"כ נמצא דשלשת ימי החשך הראשונים היו בבחינת הגדול והנורא גם יחד, חסד לצדיקים שבישראל ופחד לרשעים ששלעה בהם מדת הדין הקשה ומתו, משא"כ בשבת ש שוב לא היה כי אם בחינת הגדול בלחוד, דהיינו מדת החסד לישראל, ולפיכך קראוהו שבת הגדול מטעם שבו ''ד, ונשאר אך חסד ורחמים.

אמנם כבר הארכתי בענין זה בספרי ויואל משה (מאמר שלש שבועות סימן נ''ג ונ''ד), כי אף שדברי הפליתי ראויים למי שאמרם, וכבר הביא דבריו החת''ס ז"ל בתשובותיו (ח''ו סימן צ"ח) וקלסו, אך הוא כתב כן לתרץ דברי הרמב"ם ז''ל, ובאמת קשה להעמיס זאת בלשון הרמב''ם ז''ל כאשר כתבתי שם. ואפשר לפרש מאה''כ הנה אנכי שולח וגו' לפני בא יום ה' הגדול והנורא לדרכו של ק''ז היש"מ זלה"ה גם בלא חילוקו של הפליתי ז''ל, עפ''י מה שנתבאר לעיל כי בזמן שהקב''ה עושה דין באוה"ע וכגמולם ישלם להם על שהרעו והצירו לישראל, אזי יתייחס לו תואר הנורא, ועל כן לעת"ל כאשר יבא משיח צדקינו יהיה חסד ורחמים לישראל ופחד ומורא לאוה''ע, ולפיכך אמה"כ הנה אנכי שולח לכם את אליהו וגו' לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, דתרוייהו איתניהו. ועפ"י זה ניחא מה שקראו שמו שבת הגדול, משום שבאותה שעה נתגלו החסדים על ישראל, ואף שלעומת זאת שלע הדין במצרים, מ''מ העיקר הוא החסד הנעשה לישראל, ולפיכך נקרא שבת הגדול ע''ש מדת הגדול הוא החסד.

ועתה נחזור לבאר המדרשים והדקדוקים בפרשת השבוע, הנה ברוב השנים אין שבת הגדול נופל בפ' אחרי כבהאי שתא, אכן אפשר לתת טעם לשייכות שבת הגדול לפרשתא הדין, דהנה הפטרת שבת הגדול מסיימת הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. ונודע מה דאיתא בזה"ק פרשת פנחס, דנשמות נדב ואביהוא הוו אזלין ושאטין בעלמא, ולא הגיעו למקום מנוחתם, וכאשר קינא פנחס קנאת ה' צ' במעשה זמרי, נתקבצו עליו שבעו של שמעון להרגו ופרחה נשמתו מגודל פחדו מפניהם, ונכנסו בו נשמות נדב ואביהוא שהיו משוטעות שם וחיה. ובזה פירש הכתוב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, דה''פ פנחס שהוא בן אלעזר הוא גם בנו של אהרן הכהן, מחמת שנתכללו בו נשמות שני בני אהרן, ע''כ.

והנה פנחס הוא אליהו העתיד להשתלח באחרית הימים לבשר בשורת הגאולה לישראל, ונמצא כי זכו נדו"א ע''י מיתתן באותה שעה להיות מבשרי גאולתן של ישראל לעתיד, דאילו לא היו מתים בקרבתם לפני ה' לא היו נכנסים בגופו של פנחס, ובודאי היה הקב"ה מחיה את פנחס ושולח לו נר''נ באופן אחר, ואז לא היו נדו''א זוכים להיות מבשרי הגאולה לעת''ל, אלא שמיתה זו היא שגרמה להם לזכות להיות נכללים בפנחס, וע''י כך יהיו מבשרי הגאולה בסוף יומיא. ולפי זה נמצא דשייכא הפטרת שבת הגדול הנה אנכי שולח לכם את אליהו וגו' לפרשת אחרי מות שני בני אהרן, כי בעבור שמתו שני בני אהרן באותו זמן זכו להיות השלוחים לבוא ולבשר בשורת הגאולה לעתיד, בביאת אליהו זל''ט משמי ערבות.

וליישב מה שכפל הכתוב אחרי מות וגו' וימותו אפ''ל בדרך רמז, דהנה בשעה שהצדיק נפער מן העולם, א''א לדעת אם כבר נסע למנוחות, לשבוע מרב טוב הצפון לו לעוה''ב, כי רבים מן הצדיקים חוזרת נשמתן להתגלגל בעה''ז מיד אחרי פעירתן, ומה גם כי ברבות הימים יתכן אשר תשתלח נשמתן אל העה''ז, כדי לתקן איזה דבר, או בעבור טובת הדור, וכאשר ידוע מדברי המקובלים כי אהרן הכהן נתגלגל בעזרא הוא מלאכי, וכיוצא בזה מצינו הרבה שגילה האריה''ק בספר הגלגולים. גם ידוע מה שאמר ק''ז הישמח משה זלה''ה, שהוא נמצא כבר בפעם השלישית בעולם הזה, פ''א היה בדור המדבר, ואח''כ היה בדור החורבן, ושמעתי אומרים כי היה ירמיהו הנביא בעצמו, ובפעם השלישית הוא עתה בעה''ז. וכהנה וכהנה רבים ושלמים שירדו כ''פ לעה''ז. וא''כ נמצא כי בשעת הסתלקות הצדיק אין אתנו יודע מה יעבור עליו, עדי יגיע אל מקום מנוחתו. אכן אחד היה אליהו הנביא אשר עלה בחיים חיותו בסערה השמימה, ולא טעם טעם מיתה וקבורה, וכיון שנתגלגלו נשמות נדו"א בגופו של פנחס הוא אליהו, א"כ היו גם המה מובטחים כי שוב לא יטעמו טעמא דמותא, כאשר הבטיחו הקב"ה לפנחס לכן הנני נותן לו את בריתי שלום, ותרגם יונתן הא אנא גזר ליה ית קימי שלם ואעבדיניה מלאך קיים ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא.

עכ"פ נמצינו למדים מזה, כי מיתה זו שנגזרה על נדו''א, היתה להם הצלה בטוחה מכמה מיתות שאפשר והיו עתידין לעבור עוד אילולא מתו. וזה אפ''ל בכוונת הכתוב אחרי מות שני בני אהרן, וכדברי מ''ד אחרי מופלג, כלומר שכבר מופלגת ונבדלת ורחוקה מהם המיתה, דשוב לא יטעמו טעמא דמותא עד עולם, ומפרש הכתוב כי סבת הדבר שהמה מובטחים שלא יבואו עוד לטעום טעם מיתה וקבורה, "וימותו'' פירוש משום שמתו באותה שעה, ונכנסו נשמותיהן בפנחס, היא הנותנת שתהא המיתה מופלגת מהם, ולא תעבור עליהם עוד.

ובזה נבא לביאור הפליאה (קושיא ד') דהנה האה''ח הקדוש כתב בפרשת בחקתי, כי כשברא ה' אדם הראשון בעה''ז לא בראו לשבת בעה''ז לעולמי עד, דא"כ אדרבה ירידה היא לו. אלא היתה הכונה כי עלה יעלה לשמים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ, ויהיה כמי שדר בבית ועליה על גבה וכו', וכמו שמצינו שעלה אליהו בסערה השמימה. וזהו ביאור המדרש בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא, ענו מלאכי השרת השיבנו ה' וגו' חדש ימינו "כקדם''. כלומר דנדב ואביהוא זכו מחמת מיתה זו למדריגת אדה''ר קודם החטא, שהיה דר בעה''ז ובעליון גם יחד, כדר בבית ובעליה, וכמו כן גם הם מובטחים שלא תשלוט בהם המיתה עוד, אלא יעלו לשמים וירדו לעה''ז בעת אשר יחפוצו.

ועל פי דברי הפליתי המובאים לעיל, כי מה שאמה''כ כי אניהו יקדים נבא ונבשר הגאולה היינו דוקא אם תהיה הגאולה בעתה בנא זכו, אבל בזכו ותהיה הגאונה בבחי' אחישנה נא יקדים אליהו לבא נבשר בשורת הגאולה, נבא לבאר גם הנוסחא האחרת בדברי הפניאה (קושיא ה') בשעה שנכנסו ב' פולמוסין וכו' שאלו מלאכי השרת א''כ למה קרעת את הים לישראל ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. דהנה זאת היתה מודעת להם באותה העת, כי פנחס עתיד להשתלח משמי מעלה לבשר בשורת הגאולה לישראל, וכמו שתרגם יונתן בפ' שמות עה''פ ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח, ואמר וכו' שלח כדון שליחותך ביד פנחס דחמי למשתנחא בסוף יומיא, ע"כ. אלא דאעפ"י כן לא חפן הקב"ה לגלות להם זאת בבחינת דבור, מכיון דהוי דבר התלוי בבחירה, שהרי אם יזכו ישראל ותהי' הגלות בבחינת אחישנה לא יהיה צורך להקדים ולשלוח את אליהו, כמ''ש הפליתי. ואילו נתגלה ענין זה בדיבור, היה דבורו של הקב''ה מכריח את הבחירה לחעוא, ובאמת הרי לא היה נודע להם מתי יהיה קן הפלאות אם לאלתר או לאחר זמן, כי דבר זה תלוי ועומד במצב הדור ובזכותו, דאילו זכו ישראל היתה גאולת מצרים גאולה נצחית. וכאשר ביארנו בכוונת המכילתא עה"פ ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים וגו' רבי אומר כ' אחד אומר ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וכתוב אחד אומר ודור רביעי ישובו הנה כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אם יעשו תשובה גואלם אני לדורות ואם לאו גואלם אני לשנים. ע''כ. וביארנו להלן בפרשה זו הכוונה, עפ''י מ''ש בספה"ק דברי חיים על מה שנאמרו במפרשים תירוצים שונים בענין שלא היו ישראל במצרים אלא רד''ו שנה ובקרא כתיב ועבדום וענו אותם ת' שנה, ותוכן דבריו כי אילו זכו ישראל היה העיקר כדברי המפרשים דד' מאות שנה נחשבים להם מלידת יצחק, והיו נגאלין ממצרים גאולה נצחית, עכשיו שלא זכו העיקר כשאר התירוצים, כי אמנם יצאו ישראל קודם הזמן, ושאר הגליות משלימין את מה שהקדימו לצאת.

וזהו ביאור המכילתא אם יעשו תשובה גואלם אני לדורות, כלומר גאולה נצחית, שהרי כבר נשלמו ימי גלותם, דחשבינן להו מלידת יצחק, עכשיו שלא זכו גואלן אני לשנים, ולא נשלם עדיין הזמן שנגזר עליהם, ולפיכך ילכו עוד בגולה להשלים את אשר נגזר עליהם. עכ"פ מבואר כי אילו היו זוכים ישראל היתה גאולת מצרים גאולה נצחית ושלימה, ובאופן זה לא היה צורך לשליחותו של פנחס כמבואר, ולפי שלא ניתנו דברים אלו לגלות בדבור, כדי שלא להכריח את הבחירה, גילה אותם הקב"ה למשה ברמיזה, נסתר ונעלם ומכוסה בדברי הכתוב, שהוא בחינת מחשבה נסתרת ומכוסה. וזהו שרמז הכתוב במאמר ראשון וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו', וכדאיתא במדרש דאחרי מופלג, וה''נ לא גילה לו הקב"ה עכשיו בהדיא ענין מיתת שני בני אהרן, אלא הודיעו כי עתיד הוא לגלות לו סיבת מיתתן, ומה שימשך להם מזה אחרי זמן רחוק ומופלג, דהיינו אחרי שיקנא פנחס קנאת ה' במעשה זמרי אז יגלה לו ענין מיתתן. אכן אף שלא גילה לו הקב"ה ענין מיתתם במפורש, הטמינו ברמז במקרא זה, כדאמרן דמאומרו אחרי מות נשמע כי כבר מופלגת ורחוקה היא המיתה מהם, כי שוב לא יטעמו כוס מר זה, משום שתכנס נשמתן בגופו של פנחס, ויחיו לעולמי עד לבשר הגאולה באחרית הימים. ואעפ''י שנרמז ענין זה בכתוב, מ''מ לא גילה לו זאת בהדיא, כדי שלא להכריח את הבחירה כדאמרן.

ובפשטות תהיה משמעות הכתוב, שהודיעו הקב"ה כי לזמן מופלג ורחוק עתיד הוא להודיעו ענין מיתתם, ומצינו כיוצא בזה בפרשת תצוה, דכתיב ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו', ופירש מהר"י אברבנאל כי עיקר מצוה זו בפרשת אמור וכאן נאמר תצוה ר''ל אתה עתיד לצוות את בני ישראל וכו'. וכיו''ב הם דברי רש''י ז''ל בפרשת אמור, עיי''ש. ואח''כ אמה''כ בקרבתם לפני ה' וימותו, פירוש שסיבת הודעה זו היא כדי שלא יבוא לזלזל בכבוד שני בני אהרן בעבור שנענשו במיתה, כי גדולים מאד הם במדריגתם, והמה היו קרובים אל ה', וסיבת מיתתן אכתי לא ניתנה להודיע בהדיא, משום שכל ענין ביאת אליהו וזמן ביאתו תלוי בבחירה.

ועתה נבוא לביאור הפניאה בהקדם מה שהבאנו (בפרשת בשלח שס''ח ב') מ"ש בספר שפת אמת לר''י הכהן לבאר המכילתא פרשת בשלח (הובא בילקוט שם), ה' ימלוך לעולם ועד למה כי בא סוס פרעה. וכה יהיה סגנון המכילתא, דלכאורה הוה קשה ליה מדוע אמרו ישראל ה' ימלוך לשון עתיד, ותירץ כי בהכרח אמרו כך, לפי שראו כי בא סוס פרעה. וביאור הענין דאיתא במדרש (מכילתא פ' בשלח) אילו אמרו ישראל ה' מלך לא היתה אומה ולשון שולטת בהם. ולכאורה נראה מזה כי טעו ישראל במה שאמרו ה' ימלוך לשון עתיד, אכן כד מעיינין נראה דבהכרח אמרו כן, דאיתא בסוטה (דף י"ג ע''א) הבה נתחכמה לו נתחכם למושיען של אלו וכו' ונדונם במים שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם והם אינם יודעים וכו' שהוא אינו מביא אבל הם באים ונופלים לתוכו כאשר כן היה כי בא סוס פרעה.

והנה ממה שהוצרך הקב''ה לבא על המצרים בעקיפין, לבקוע את הים לישראל כדי שימשכו המצרים לבא אל תוך הים ויטבעו בו, כדי שלא לעבור על שבועת המבול, איכא הוכחה ברורה לישראל שעדיין לא הגיע זמן התיקון השלם, שהרי איתא במד''ר פ' נח (פל''ד י''א) עה''פ עוד כל ימי הארץ וגו' ר"י משם ר' שמואל מה סבורין בני נח שבריתן כרותה עומדת לעד, אלא כל זמן שהשמים והארץ קיימין בריתן קיימת לכשיבא אותו יום שכתוב בו (ישעיה נ''א) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה באותה שעה ותופר ביום הוא, ע"כ. הרי מבואר דשבועת המבול לא תהיה נוהגת לעת''ל, ומדראו ישראל דשבועת המבול עדיין בתוקפה, דהוצרך הקב''ה להתנהג כביכול במרמה בחוכמתא, דהוא אינו מביא אבל הם באים ונופלים בתוכו, ע"כ דאכתי לא מטא זימנא לתקן עולם במלכות שדי, ואכתי פקידה היא, וממילא שפיר עבדי שאמרו ה' ימלוך לשון עתיד, לפי שראו כי בא סוס פרעה וגו' בים, אלו תוכן דבריו ז"ל. ועפ''י בחינה זו ביארנו דברי הגמרא זבחים (דף ט''ז ע"א) כשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי אוה''ע אוחזתן רעדה בהיכליהן וכו', נתקבצו כולם אצל בלעם ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם וכו', ומה קול ההמון הזה ששמענו, א"ל חמדה טובה יש לו בבית גנזיו וכו', וביקש ליתנה לבניו שנאמר ה' עוז לעמו יתן, עכ''ד הגמרא. וצ''ב להבין מה זאת היתה להם לאוה"ע, כי רעשו וגם נתגעשו לחשוש שמא מבול בא לעולם, והלא כבר נודע להם מאז מקדם כי נשבע ה' בימינו שלא יביא עוד את מי המבול לשחת כל בשר, ומהיכא תיסק אדעתייהו שתופר אותה השבועה.

אכן עפ''י המדרש הנ''ל מובן היטב, למה רגשו גוים ולאומים אחזתן רעדה שם חיל כיולדה, כשמעם קול ההמון הגדול בשעת מ"ת, כי המה ידעו והשיגו ששבועתן אינה קיימת כי אם עדי יגיע זמן התיקון השלם, וכשיתוקן עולם במלכות שד-י ותופר ביום ההוא, ולכן כשמעם קול ההמון, וכי שוכן שמים נגלה על עמו בענן כבודו להשמיעם דברות קדשו מלהבות אש, הבינו האומות כי נתעלו ישראל למעלה עליונה עד מאד, וכאשר כן היה ש, ואילולא חטאו אחרי כן היה כבר עולם התיקון, ולזאת יראו ונתבהלו כי כבר קרב ובא עתם להתבלע ולהאבד מן העולם, כי בעלה שבועת המבול, והשיב להם בלעם אל תיראו מלכי אדמה ואל תבהלו רוזני ארץ, שוכן שחקים בכבודו נגלה על בניו ברחמים, והופיע לתת לעמו תורה, אבל אכתי לא הגיע זמן התיקון השלם, ושבועת המבול עודנה קיימת.

ועל פי כל האמור מבוארת הפליאה, בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא שאלו מלאכי השרת א''כ למה קרעת את הים לישראל. כי הנה כאשר מתו נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה', ידעו והשיגו מלאכי השרת כי לתכלית גדולה היתה סיבת מיתתן, וכמו שרמז לו הקב''ה למשה בדיבור הראשון, כי עתידין הם להתגלגל בפנחס, ולהיות מבשרי הגאולה. אכן אף מלאכי מעלה לא ידעו ולא השיגו שורש דבר זה על בוריו, אימתי עתיד הדבר להיות, אם מיד לאלתר או באחרית הימים, כי לא גילה ה' דבר זה בפירוש, וכסבורים היו כי כבר קרב ובא זמן התיקון השלם, ועתידים הם כבר לחזור ולבשר הגאולה. ולפיכך באו בשאלה לפני הקב"ה, א"כ שכבר הגיע זמן התיקון השלם, למה קרעת את הים לבני ישראל, כלומר מדוע הוזקקת להתנהג בתחבולה זו, לקרוע את הים לישראל, בעבור ירדפו מצרים אחריהם וישקעו בתוכו, למען לא תעבור על שבועת המבול, הלא מכיון שכבר הגיע זמן התיקון השלם, א''כ שבועת המבול בטלה, שלא נכרתה כי אם עוד כל ימי הארץ, ויתכן להביא מבול על מצרים במקומם.

ועל כך ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה וגו', פירוש דלא כשם שאתם סבורים דממיתת נדב ואביהוא איכא ראיה שכבר קרב ובא זמן התיקון השלם, ולפיכך אתם טוענים למה קרעת את הים, דאדרבה כל ענין מיתת נדו''א כדי שיבואו בגופו של פנחס, ויהיו מזומנים לבשר בשורת הגאולה, הרי זה מוכיח דאכתי הדבר תלוי ועומד, מתי יהיה קץ הפלאות, דאילו זכו ישראל שתהיה הגאולה בחינת אחישנה אין צורך להקדים ביאת אליהו, כמ''ש הפליתי, וא"כ אדרבה ממה שמתו נדב ואביהוא נשמע כי עדיין אין הדבר ברור מתי תבא הגאולה, אלא זה תלוי במעשי בני ישראל, אם יזכו לשוב מעצמם תהיה הגאולה בחינת אחישנה, ואם לאו יהיה צורך לשלוח את אליהו הנביא באחרית הימים לעוררם בתשובה, בבחינת השיבנו ה' אליך ואח"כ ונשובה. וא"כ אין לתמוה על מה שקרע הקב''ה את הים לישראל, כדי להערים על מצרים להפילם בתוכו, דעדיין שבועת המבול קיימת, ולא מעא זימנייהו להאבד מן העולם, עדי יזכו ישראל להגאל גאולת עולמים.

ועוד אפשר לומר טעם דיבור הראשון (עי' קושיא א'), דהנה ביארנו בדברינו להלן בפרשה זו מה שכתבו הקדמונים (הובא בתויו''ט סוף מס' עדיות) לרמוז במ"ש הש''ם תיקו דהוא נוטריקון תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, וכתבנו שם דאף לעת''ל יהיה משה רבינו עליו השלום מתרץ הקושיות ופושט האיבעיות, וכדאיתא בדברי חז''ל, כי בעת התחיה יהיו משה ואהרן עמנו, ומבואר בדברי הזה''ק כי משה רבע"ה בעצמו הוא מלך המשיח. וא''כ הוא עתיד ללמד תורה לישראל, וכמו שאמרו ז"ל (קהלת רבה פ''ב א') כל התורה שאדם לומד בעוה"ז הוא הבל נגד תורתו של משיח. אלא צריך לומר כי אליהו הנביא זל"ע עתיד להיות השליח והמליץ בין משרע"ה לבין ישראל, לפרש דברות קדשו של משרע''ה ולהבינם לעם. ועפ"י זה אפ''ל בכוונת הדבור הראשון, וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, דזה קאי אלעתיד, ולפי שנרמז כאן בכתוב ענין שליחותו של אליהו לבשר הגאולה, הודיע הכתוב כי גם אחרי מופלג ממיתת בני אהרן, והיינו לעת''ל כאשר יבא אליהו, אעפ''כ יהיה דבר ה' אל משה נביאו, והוא יהיה מנהיג את ישראל כבימי צאתנו ממצרים, אלא שאליהו יהיה השליח והמליץ בינו לבין ישראל.

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו, ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. הקשו המפרשים ז''ל מה כוונת דבור הראשון, שלא נאמר בו שום ציווי ולא הודעת דברים, והיה ראוי שיפתח הכתוב דבריו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך וגו', שהוא אזהרה שלא יבא בכל עת אל הקדש. עוד יל''ד במה שאמה''כ ואל יבא בכל עת וגו' בואו המוסיף והרי זהו התחלת הדבור לאהרן, ולא קדם לו ציווי לפני כן בענין זה והיה ראוי שיאמר אל יבא וגו' בלא וא''ו בתחלת התיבה.

ב) צ"ב אומרו בקרבתם לפני ה' וימותו, וכי מאי עבירה איכא בזה שנתחייבו בעבור כן מיתה. ועוד קשה שהרי בפרשה הקודמת נאמר כי מתו בהקריבם אש זרה אשר לא צוה אותם, והכא כתיב בקרבתם לפני ה', ולכאורה זהו טעם אחר.

ג) הנה בדברי חז"ל רבו הדיפות מה היה חטאם של נדב ואביהוא שבעבורו נתחייבו מיתה לשמים. ובמד''ר (פרשה כ') איתא חד אמר שתויי יין נכנסו וכו', ר' אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא ע''י שהורו הלכה בפני משה רבן וכו', אבא חנן אומר ע"י שלא היו להן נשים וכו', ועוד איתא במד''ר מלמד שהיו משה ואהרן הולכין תחלה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן ואומרים מתי ב' זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור וכו'. וצ"ב דבשלמא כל הנך טעמי דאי' במדרש יליף מקראי, אבל היכן נרמז בדברי הכתובים שמתו על שלא נשאו נשים.

ד) גם מה שכתב המדרש שהיו נדב ואביהוא אומרים מתי ב' זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה על הציבור תמוה עד מאד, כי לא יאומן כי יסופר כזאת אף על איש ההמוני, שיזיד לדבר כדברים האלה על משה ואהרן, ועל אחת כמה וכמה שלא יתכן שיאמרו כן נדב ואביהוא קדושי עליון, שגדלה מאד מעלתם, עד שאמר משה לאהרן שהם גדולים ממני וממך. גם צ"ב היכן מרומזים דברים אלו במקרא.

ה) בזה"ק (אחרי נ"ו ע''ב) איתא וז''ל, ד"א אחרי מות שני בני אהרן ר' יוסי אמר אחרי מות נדב ואביהוא מבעי ליה מ"ט שני בני אהרן והא ידיע דבנוי הוו אלא הכי תאנא דעד כאן לאו ברשותייהו קיימו אלא ברשותא דאבוהון ובגין כך בקרבתם לפני ה' וימותו דאינון דחקו שעתא בחיי דאבוהון וכו', עכלה"ק. וצ''ב כוונת אומרו שדחקו את השעה בחיי אביהם. גם קשה דדברי הזה''ק הם דלא כחד מן הטעמים שנאמרו במד"ר.

ו) במדרש פליאה (והוא מדברי הילקוט פ' שמיני רמז תקכ"ד הביאו החיד"א ז"ל בספרו חומת אנך) כשראה איוב מיתת נדב ואביהוא אמר (איוב ל''ז) אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, וצ"ב.

ז) במדרש פליאה (הובא בדמש"א) איתא בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חועמיהון של נדב ואביהוא שאלו מלאכי השרת א''כ למה קרעת את הים לישראל ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, והוא פלאי.

וכל אלה באחת יבוארו על פי דברי החתם סופר זלה"ה בספרו תורת משה פרשת שמות עה"כ וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, ואיתא בגמרא סוטה (דף י''ב ע''א) כשגירש עמרם את אשתו עמדו כל הצדיקים וגירשו נשותיהם ואמרה לו בתו גזרתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הזכרים והנקיבות. וביאר דהנה אמרו ז''ל בס''פ חזקת הבתים (דף ס' ע''ב) מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת גזירות רעות ומבעלת אותנו מתורה ומצוות דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, ומסיים לכן אין גוזרין גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, וצ''ב. ונראה שהקב''ה כרת ברית עם אברהם אבינו ע"ה שזרעו לעולם יהיה, ואם היה לחוש שזרעו של אברהם כלה, היה הקב''ה מוכרח להושיע ולבעל גזירותיהם, וז"ש ונמצא שזרעו של אאע''ה כלה, וזה אי אפשר ויהיה הקב''ה מוכרח לבעל הגזירות, אבל לכן אין גוזרין לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו ויתיילדו להם בנים באיסור, ולא יהיה זרע אברהם כלה ולא יועיל כלום. וזה י''ל היתה כוונת עמרם וסייעתו, שגירשו נשותיהם כדי שלא יהיו להם בנים, ויוכרח הקב''ה להושיע ולבעל את גזירת פרעה, אבל כשעמדו רק הצדיקים וגירשו נשותיהם, ואנשים אחרים קיימו נשותיהם תהיה הרעה בכפליים, שזרע הצדיקים יתמעט, ואעפ''כ זרע אברהם לא יכלה, ולא יהיה דבר הכרחי לבטל הגזירה, ולכן אמרה מרים גזירתך קשה משל פרעה כמובן, עכ''ד החת''ס זלה''ה. (ובאמת יש להפליא עליו שהעתיק דברי הגמרא דטעם שלא גזרו שלא לישא נשים משום דהוי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, וכ''ה גירסת המרדכי והאגודה (עיין ב''ש אבן העזר סימן א' סק''ו). ובגמרא דילן אין הגירסא כך, כי אם במימרא הקודמת, דאיתא התם מיום שחרב בית המקדש היה ראוי שנגזור על עצמינו שלא לאכול בשר ולשתות יין אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אא''כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה. אבל במאמר הנ''ל איתא שהיה ראוי לגזור על עצמינו שלא לישא אשה וכו', אלא מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והחילוק ביניהם מבואר, דבהך גזירה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כל כמה שלא נגזרה גזירה ע''י חכמים עדיין היתר הוא, ולפיכך יהיב טעמא למילתא שלא גזרו על כך משום שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, משא"כ באידך גזירה שלא לישא נשים, בלאו גזירה נמי איכא איסורא בדבר כמו שפירש''י ז"ל עיי''ש, אלא שלא גזרו חכמים בדבר משום מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידין, והבן כי קצרתי מכיון שאין הדבר נפק"מ לכאן).

והנה יש להתבונן לפי דברי החח"ס ז"ל שע"כ היה ראוי לגזור שלא לשאת נשים כדי שיהיה זרעו של אאע''ה כלה מאליו, ולפי שזה דבר שלא יתכן בהכרח יבטל הקב''ה כל גזירות קשות ורעות מעל ישראל, א"כ מדוע אמרו שהיה ראוי לגזור גזירה זו דוקא אחר שפשטה מלכות הרשעה הגוזרת גזירות רעות על ישראל, ולא קאמרי שהיה ראוי לגזור גזירה זו מיד אחרי שחרב ביהמ"ק, כדקאמר ברישא מיום שחרב ביהמ''ק היה ראוי שנגזור ע"ע שלא לאכול בשר וכו'. ונראה דהנה ודאי בכל הגזירות והצרות הרעות הבאות על ישראל גדול כוחן של צדיקים להכריח את הישועה, כאשר מצינו בחוני המעגל (תענית כ''ג ע''ב) שעג עוגה ועמד בתוכה ואמר איני זז מכאן עד שתרחם על בניך והוא ענין אמרם ז''ל (מו"ק ט''ז ע"ב) הקב''ה גוזר וצדיק מבטל. כי רב ועצום הוא כח הצדיקים, וביכולתם להפציר בתפלה ולהתאמץ עד שהם מכריחים את הישועה וכביכול הקב''ה מסכים על ידם. אמנם לא כן הדבר בענין הגאולה, כי נשתנה ענין הגאולה שאסור לעשות כל פעולות שהם לדחוק קץ הגאולה, ולא רק במעשה בלבד אסור לדחוק את הקץ, אלא אפילו תפלות ותחנונים המכריחים את הקץ הם בכלל האיסור. וכמו שפירש''י ז"ל על אומרם ז''ל (כתובות קי''א ע''ב) שהשביע הקב''ה את ישראל שלא ידחקו את הקץ, שהכוונה היא שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי, והקשה ק''ז זלה''ה בישמח משה שלא נודע מהו הגבול שמותר להתפלל ומה נקרא יותר מדאי. וביארתי בספר ויואל משה (מאמר שלש שבועות סימן כ''ט) דברי רש"י ז''ל על פי הא דאיתא בגמרא בבא מציעא (דף פ''ה ע"ב) אליהו הוה שכיח במתיבתיה דרבי יומא חד הוה נגה ליה ול''ה אתי א''ל מ''ט נגה לי' למר א''ל אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידי' ומצלי' ומגנינא לי' וכן ליצחק וכן ליעקב ולוקמינהו בהדי הדדי סברי תקפי ברחמי ומייתי לי' למשיח בלא זימני' א"ל ויש דוגמתן בעוה"ז א''ל איכא ר' חייא ובניו גזר רבי תעניתא ואחתינהו לר' חייא ובניו אמר משיב הרוח נשיב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא מטא למימר מחי' המתים רגש עלמא וכו' אתא אלי' אידמי כדובא דנורא על בינייהו וטרדינהו, עכ''ל. ופירש שם המהרש"א ז''ל דאתי לומר שלא בא עדיין זמן הגאולה. הרי מבואר שהיו צדיקים אשר כחם גדול להביא את הקץ שלא בעונתו ע''י תפלתם, ולפיכך היה הכרח לטרדם, ותפלה כזאת ודאי שהיא בגדר דחיקת הקץ שהושבענו עליו. וכיוצא בזה מצאנו גבי משה רבינו ע"ה שהשתוקק וציפה מאד שבימיו יהיה התיקון השלם, ועל כן התחנן לפני הקב''ה שיכנס לארץ, דאילו היה נכנס לארץ לא היה המקדש נחרב לעולם כדאיתא בסוטה (דף ע' ע''א) שלא שלעו האויבים במעשי ידיו של משה. ואיתא במדרש שהתפלל משרע"ה לפני הקב"ה תקט''ו תפלות כמנין ואתחנן, ואילו היה מתפלל עוד תפלה אחת היתה תחנתו מתקבלת, ולכן אמר לו הקב''ה אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כי עדיין לא הגיע הזמן, ואסור לדחוק את הקץ אף בתפלה. והשתא אתי שפיר דלא הוצרכו חז"ל לפרש לנו גבול זה אימת מותר להתפלל על הקץ ואימת לא, שהרי אותם הצדיקים היודעים להתפלל תפלות המכריחות קירוב הקץ, המה יודעים עד היכן הגדר והגבול, ולאותם שאין יודעים אין צורך להזהיר על כך. ועל פי הדברים הנאמרים מובן שפיר טעם שלא ביקשו חז''ל לגזור שלא לישא נשים מיד אחרי חורבן הבית, כי לפי שבגזירה זו הרי הם מכריחים את הישועה לבא, משום שלא יתכן שזרעו של אברהם יכלה מן העולם ח"ו, כאשר הבטיחו יוצרנו ארבה את זרעך ככוכבי השמים וגו'. וא''כ אילו היו גוזרין חז"ל גזירה זו מיד אחרי החורבן כדי להושיע את ישראל, הויא גזירה זו כפעולה המכרחת ביאת המשיח, ועל כך אנו מושבעין ועומדין שלא ידחקו את הקץ, על כן לא עלתה על דעתם לגזור גזירה זו אחרי החורבן. אמנם מעת שפשטה מלכות הרשעה הגוזרת על ישראל גזרות רעות, ומבטלת אותם מן התורה והמצוות, רצו חז"ל לגזור שלא לישא נשים, כדי להכריח את בישול הגזירות הרעות מישראל, דבכי האי גוונא שרי להו לעשות פעולות המכריחות את ביטול הגזירות מעל ישראל, כדאיתא בגמרא הקב''ה גוזר וצדיק מבטל, אלא שנמנעו מלגזור כן משום מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, וכמו שנתבאר דמכיון שיהיו נושאים באיסור לא תצא מכך תועלת אלא הפסד. וכן אית לן למילף ממה שלא גירש עמרם את אשתו כדי למהר ולהחיש את גאולת מצרים, משום שהיה בכך ענין דחיקת הקץ, ולא עשה כן אלא בזמן שגזרו המצרים להשליך את הזכרים ליאור, וכשל כח הסבל לשאת עולם הקשה, לפיכך גירש את אשתו כדי להכריח ביטול הגזירה הרעה.

ובזה נבא אל הביאור להבין ענין חטאם של נדב ואביהוא שלא נשאו נשים, דכוונתם היתה למהר ולהחיש את קץ הגאולה, שיהיה עולם התיקון בימיהם, ולכוונה זו נמנעו מלשאת נשים, כדי שכל עדת ישראל יראו אשר גדולי הדור עושים כן, ויעשו כמותם, ונמצא ח''ו זרעו של אאע''ה כלה מאליו. ולפי שלא יתכן להיות כן, בהכרח תהיה הגאולה השלימה בימיהם, ולפיכך נענשו על שדחקו את הקץ. וזאת אפ"ל בכוונת הכתוב שנתן טעם למיתתם בקרבתם לפני ה', כלומר לפי שהיו קרבים ביותר אל השי"ת, השיגו בגודל מדריגתם כי אין קדושת המשכן שלימה ונצחית, אלא עתיד הוא להחרב, לפיכך רצו להחיש קץ הגאולה ולמהר את הקץ שלא בעונתו. ועוד אפ''ל מאה"כ בקרבתם לפני ה', שרצו לקרב אח הגאולה "לפני ה''', כלומר בטרם הגיע הזמן שקבע הקב"ה לגאולה. ולדרכנו אין כאן סתירה בין כל הטעמים שנאמרו במד', וכולם על קוטב אחד סובבים, שזה היה שורש חטאם של נדו"א, שרצו לקרב את הקץ שלא בעונתו, ולפיכך לא נשאו נשים.

וזאת גם כוונת אומרם מתי ימותו ב' זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, כי המה היו סבורים שמשה ואהרן אינם עושים השתדלות ופעולות די הצורך לקירוב הגאולה, ולא ח"ו שחשדום בדבר, אלא הענין ע''ד מ"ש ק''ז זלה''ה היש"מ כי פליאה נשגבה בעיניו על הצדיקים ורבותינו הקדושים אשר נשמתם בגן עדן העליון, מדוע ולמה ישתקו ולא ירעישו כל העולמות להביא לימות המשיח, והתנצל בעבורם כי לפי השערתו הושיבו אותם בעולם התענוג העליון, ומרוב התענוג הגדול שכחו כל הנעשה בעולה השפל. וכמו כן היו סבורים נדב ואביהוא, כי לגודל דביקותם של קדושי עליון משה ואהרן בעולמות עליונים ובשעשועים רוחניים לאין ערך, נשכח מהם להפציר ולפעול למען קירוב קץ הגאולה. ולפיכך היו יושבין ומצפים מתי ימותו ב' זקניה הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, כי בהיות הנהגת הדור מסורה בידם, יהי' בכוחה לפעול יותר למען קירוב קץ הישועה. ובאמת לא היו משתוקקים כלל להיות מנהיגים למען ישיגו כבוד וגדולה, אלא כל מגמתם היתה למהר את התיקון השלם, ומיד בעת שיהיה עולם התיקון, ויקיצו ישיני עפר לתחיה, תחזור ההנהגה לידי משה ואהרן, וכדאיתא במד''ר ס''פ עקב (פ''ג ע''ז) א''ל הקב''ה משה חייך כשה שנתת את נפשך עליהה בעוה''ז כך לעתיד לבא כשאביא לכם את אליהו הנביא שניכם באים כאחת. וביאר ביפה תואר שם כי שני פעמים תהיה תחיית המתים לעת''ל, האחד בתחלת הגאולה שאז יקומו לתחייה הצדיקים, ואח''כ תהיה התחייה הכללית לכל ישראל. הרי כי מיד בעת ביאת מבשר יבא עמו משרע''ה וההנהגה תחזור אליו, ולא נתכוונו נדו"א כי אה למהר ולהביא את משיח צדקנו, לא זולת. אמנם בכך היתה נעוצה טעותם, שלא ידעו כי עדיין לא הגיע הזמן, וכי איסור גדול יש בעשיית השתדלויות המכריחות קירוב הקץ, ואך משה ואהרן מנהיגי ישראל המה ידעו והשיגו מצב הדור, שעדיין לא הגיע זמן הגאולה, ואיסור גדול יש בדחיקת הקץ. בדם אילו היו נדב ואביהוא מנהיגי הדור, היו גם המה משיגים בדעתם מצב הדור, וכי עדיין אין השעה כשירה לכך שיהיה התיקון השלם, כי משמיא קא מגלו להו למנהיגי ישראל דברים רבים ונעלמים, אשר לא נגלו לזולתם. והשתא מובנים גם דברי הזה"ק שאמר כי המה דחקו את השעה בחיי אביהם, כלומר שדחקו את קץ הגאולה בפעולותיהם בחיי אביהם שהיה מנהיג ישראל, ולפי שהמה לא היו המנהיגיה לא השיגו שעדיין לא הגיע הזמן.

ויתכן להוסיף עוד, כי שורש טעותם נצמח ממה שהמה צפו שעתידים הם לגאול את ישראל, והוא עפ"י המבואר בזה''ק ר''פ פנחס (רי"ז ע"א) דכאשר הרג פנחס את זמרי, נתקבצו שבטו של שמעון להרגו, ומגודל פחדו פרחה נשמתו מגופו ונשמות נדב ואביהוא שהיו משוטטות שם נכנסו לתוך גופו בעודנו חם, וזש"ה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, פירוש דפנחס עצמו שהוא בן אלעזר הוא גם בנו של אהרן הכהן, בעבור נשמות נדו''א שנכנסו בו. והנה אמרו ז"ל פנחס זה אליהו (ילקוט ר"פ פנחס) ואליהו זל"ט עתיד להיות מבשר הגאולה באחרית הימים כמאה''כ (מלאכי ג') הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו', וזאת היתה טעותה של נדב ואביהוא כי סברו שכבר הגיע זמנם לגאול את ישראל.

ועתה נבא לביאור הפליאה (קושיא ז') בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא שאלו מלאכי השרת א"כ למה קרעת את הים לישראל וכו'. דהנה איתא במד"ר פ' בשלח (פכ"א ו') כי הים לא רצה להקרע בפני משה באמרו אני קשיש ממך שאני נבראתי בשלישי ואתה בששי, עד שנתן הקב"ה ימינו על ימין משה שנאמר (ישעי' ס"ג) מוליך לימין משה זרוע תפארתו וגו' מיד ראה את הקב"ה וברח שנא' (אהלים קי''ד) הים ראה וינוס מה ראה אלא שראה הקב''ה שנתן יד ימינו על משה וכר, א'ל משה מפני מה אתה בורח א"ל הים מפני אלוק יעקב מפני יראתו של הקב''ה, עכ"ד המד'. ולכאורה קשה מדוע סירב הים להבקע לפני משה, והלא כך התנה עמו הקב"ה בתחלת בריאתו, כי הוא עתיד להבקע לפני בני ישראל, כדאיתא לעיל מיניה במדרש א"ל הקב"ה וכו' אני הוא שהתניתי עמו כך התניתי עמו מתחלה שאני קורעו שנאמר וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאי שהתניתי עמו בתחלה. וגם בהך דרשא יש להתבונן, שהרי התנאי שהתנה הקב"ה עם הים היה על הבקיעה, ומדוע רמז לנו הכתוב תנאי זה במקום דמיירי משיבת המים למהלכם הטבעי הרגיל, כדכתיב וישב הים וגו' לאיתנו ודרשינן מיני' לתנאו הראשון, והלא מה ששבו המים למקומם כבר היה אחרי קיום תנאי הבקיעה ואין כאן מקום הודעת תנאי הבקיעה, כי אם לעיל מיניה במקום שהכתוב מדבר מקריעת הים.

אמנם נראה לבאר הענין, כי הנה טעם סירובו של הים להקרע היה משום שידע שעדיין לא נשלמו ארבע מאות שנה שנגזרו על ישראל בברית בין הבתרים, ועל כן מיאן להבקע לפניהם, אף שתנאי התנה הקב''ה עמו שיקרע בפני ישראל, תנאי זה הוא על אחרי כלות זמן שעבודם והגעת עתם עת דודים להגאל. ועפ''י זה תתבאר הפליאה הים ראה וינוס מה ראה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, וגם יובנו דברי המדרש מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה. והכי פירושו מה ראה להבקע לפניהם, והלא טענה אלימתא בפיו שעדיין לא הגיע זמן הגאולה כמבואר, וע"ז בא כמשיב ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, וממה שראה רכושם של מצרים ברשות ישראל נתבטלה טענתו, שהרי מכאן הוכחה חותכת כי כבר הגיע זמנן של ישראל להגאל, שהרי אמרה תורה כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם אותם ארבע מאות שנה וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, הרי כי הבטחת רכוש גדול היתה עתידה להתקיים רק אחרי השלמת זמן הגלות, ועל כן בראות הים כי כבר נתקיימה הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, מיד נקרע בפניהם, כי זה פרק בא סימן שכבר קרבה עת דודים, והגיעה העונה אשר יאתה לגאולתן של ישראל.

ובזה מבואר גם המדרש הים ראה וינוס ברייתא דר' ישמעאל ראה, דלכאורה אכתי ליכא הוכחה גמורה ממה שישראל באים ורכוש מצרים בידם כי אמנם הגיע זמן הגאולה, ועדיין יש מקום לערער ולטעון שלא נשלם עדיין הזמן, אלא שנתקיימה הבטחת רכוש גדול בטרם בא הזמן המיועד לגאולה ואף שבקרא כתיבא הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול בסוף הענין, בתר קרא דועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, כדאמרן דמהכא שמעינן שהבטחת היציאה ברכוש גדול היתה עתידה להתקיים אחרי השלמת הזמן, מ"מ אפשר לומר דאין מוקדם ומאוחר בתורה, ואין ראיה מסדר המקראות, דאף שהיא כתובה באחרונה מ"מ זמנה קודם, ואין המקראות כתובות כסדרן. וא''כ הדרא טענת הים לדוכתא שעדיין לא נשלם הזמן, ומדוע נקרע בפניהם. לזאת אמר ברייתא דר' ישמעאל ראה, והיינו ברייתא דר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן (פתיחתא דת''כ), דמברייתא זו יליף בגמרא (פסחים ה' ע''א) דאף למ''ד אין מוקדם ומאוחר בתורה דוקא בתרי עניני, אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, דאל"כ כיצד דרשינן כלל ופרט, דילמא פרט וכלל הוא, אלא ודאי דבחד ענינא לא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה. וכיון דבחד ענינא כתובים המקראות כסדרן, שפיר איכא הוכחה ממה שיצאו ישראל ורכוש מצרים בידם שכבר הגיע זמן הגאולה, ולכן נקרע הים לפניהם.

ובדרך זו תתבאר דרשתם ז"ל וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון שהותנה עמו בשעת הבריאה. והקשינו שהיה ראוי שיודיע לנו הכתוב תנאי זה לעיל בפרשה היכא דמיירי מבקיעת הים בפני ישראל, ומדוע השמיענו זאת במקום דמיירי משיבת הים אל מהלכו התמידי הרגיל. אמנם הנה איתא במכילתא פרשת בשלח עה''פ ומצרים נסים לקראתו מלמד שבכל מקום שהיה מצרי נס היה הים רץ כנגדו. וביאר במרכבת המשנה דדריש ליה מדכתיב נסים לקראתו, ולכאורה הול"ל נסים מפניו, שכן דרך הנסים להפוך פניהם ולברוח, ולא לרוץ לקראת הרודפים, לזאת אמר כי הם אמנם נסו מפניו, אלא שהים יצא חוץ לגבולו ולהשיגם ורץ כנגדם, ובכל מקום שנמצאו והיו נסו לקראת הים. ולפי זה נמצא כי הים נבקע בקיעות רבות, כי לכל מקום שהיה נס אחד מן המצרים למלט את נפשו, היה הים בוקע ויוצא מגבולו ורץ כנגדו לטבעו. והנה כל בקיעות אלו שהיה הים בוקע ורץ להטביע את מצרים הרי היו כבר אחרי שעברו ישראל את הים, ולכאורה יש לתמוה שלא מצינו בשום מקום שנצטווה להקרע הרבה פעמים ולצאת חוץ לגבולו לצורך טיבועם של מצרים. וביותר תמוה הוא דמעיקרא בעת שצווהו משה להקרע לא רצה לשמוע אליו, עד שהוליך הקב''ה ימינו לימין משה ואז נקרע מפני הקב"ה, ועתה נבקע פעמים רבות ללא כל ציווי. ולפי דברינו יובן היטב, דהנה כל מה שסירב הים לקרוע בתחלה היה מפני שחשש שעדיין לא הגיע זמן הגאולה, אמנם מיד כאשר נודע לו שכבר הגיע הזמן, וראה כי הקב"ה הסכים על ידם להגאל, והוליך ידו לימין משה, שש ושמח לעשות רצון קונו ולהקרע מפני ישראל, וכיון שנתברר אצלו שכבר הגיע זמן הקץ נבקע מעצמו בקיעות רבות, לצאת חוץ לגבולו ולרוץ לקראת כל מצרי לשטפו, ולא הוצרך לציווי על כך, שהרי כבר הותנה עמו מאז תחלת הבריאה, שיבקע כל הבקיעות הללו, ומחמת אותו התנאי הוא שיצא ורץ לקראת כל מצרי ומצרי. ומה שהוצרך לציווי הקב''ה בפעם ראשונה, היינו משום שלא ידע כי נשלם הזמן, וכבר הגיעה העת שהוא חייב לקיים תנאו.

והשתא א''ש מה שרמזה תורה את התנאי שהתנה הקב"ה עם הים במע''ב בדברי הכתוב וישב הים וגו' לאיתנו, כי לפי שמקרא זה מדבר משיבת המים להטביע את מצרים, כדכתיב וישב הים וגו' ומצרים נסים לקראתו, ומיניה דריש במכילתא שהיה הים רודף אחרי כל מצרי, ובבקיעות אלו קיים הים תנאי שהתנה עמו הקב''ה בבריאתו, דאלו מה שנקרע בתחלה לא היה מחמת התנאי, אלא מחמת שהוליך הקב"ה ידו לימין משה, ואף אילו לא היה מותנה עמו מתחלת הבריאה, מחוייב הוא להקרע בגזירת הקב"ה עליו. על כן הודיענו הכתוב ענין התנאי בסיפור שיבת הים למהלכו, שאז קיים תנאי שהתנה עמו הקב''ה, ברדפו אחרי מצרים הנסים.

היוצא מדברינו כי סרובו של הים לקרוע בפני משה היה מפני שחשש כי עדיין לא הגיע זמנן של ישראל להגאל, ופחד מפני איסור דחיקת הקץ, שהוא הסכנה הגדולה ביותר לעבור על השבועה שלא ידחקו את הקץ. וצא ולמד ממה דאיתא במד''ר (שהש''ר פ"ב י"ע הובא בילקוט בא רמז ק''ץ) עה"פ קול דודי הנה זה בא בשעה שבא משה ואמר לישראל בחדש זה אתם נגאלין אמרו לו משה רבינו היאך אנו נגאלין והלא אמר הקב"ה לאברהם (בראשית ט"ו) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ועדיין אין בידינו אלא רד"ו שנים אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביע בחשבנותיכם אלא מדלג על ההרים וכו' אין הרים וגבעות האמורין כאן אלא קצים ועבורין מדלג על החשבונות ועל הקצין ועבורין, עכ''ד. עוד איתא במדרש (שם) קול דודי הנה זה בא זה מלך המשיח בשעה שהוא אומר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין אומרים לו היאך אנו נגאלין ולא כבר נשבע הקב"ה שהוא משעבדנו בע' אומות והוא משיבן ב' תשובות ואומר להם אחד מכם גולה לברברי' וא' מכם גולה לסמטרי' דומה כמו שגליתם כולכם ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם מכל אומה ואומה כותי אחד או ברברי אחד בא ומשתעבד בכם כגון ששעבדתם בכם כל אומתם וכאילו נשתעבדתם בע' אומות, עכ"ד המדרש. מבואר מזה עד כמה ישראל יראים פן ואולי עדיין לא הגיע זמנם להגאל, ונפשם בשאילתם היאך אנו נגאלין ועדיין לא נשלמה גזירת הגלות.

ולכאורה הדבר פלאי מאד אשר אחרי כל ההשתוקקות העצומה שישראל משתוקקים ומצפים לישועת ה', ומתפללים בכל עת שימהר להצמיח לנו ישועה, וירום קרן משיחו במהרה, עדיין יהיו ישראל שואלים ומפקפקים היאך אנו נגאלין, הלא היה ראוי להם לשוש ולשמוח על גאולתם ועל פדות נפשם. אמנם הוא הדבר אשר דברנו, כי זה שורש פחדם פן עדיין לא הגיע זמן הקץ, ואז הסכנה גדולה מאד למהר את הגאולה קודם זמנה, וכאשר היה בבני אפרים שדחקו את הקץ לצאת ממצרים לפני הזמן, ונהרגו כולם ע''י אנשי גת (עי' שהש''ר פ"ב י''ח). וזהו גם הטעם שנתייראו ישראל ואמרו למשה כי עדיין לא נשלמו ד' מאות שנה שנגזרו עליהם, כי נתייראו מפני חומר האיסור של דחיקת הקץ. ועל כך השיבם דכיון שהקב''ה חפץ בגאולתכם, אינו מביע בחשבונותיכם אלא מדלג על הקצים, שאין דבר זה מסור אלא ביד הקב''ה לבדו, וברצותו מקדים זמן הקץ להביאו, כי כל יכול הוא, ובידו להחיש את הישועה לפני הזמן. ולפיכך כיון שרצה הקב''ה להקדים זמן יציאתם ממצרים, משום שלא יכלו להתמהמה יותר אף רגע, לגודל הטומאה אשר היו שקועים בה, על כן הקדים זמן הקץ, משא''כ בשר ודם אסור לו למהר ולדחוק את הקץ קודם הזמן.

ועפ"י האמור נבא לביאור הפליאה בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדו''א אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה א"כ למה קרעת את היה לישראל וכו', כי הנה המלאכים באו בטענה הנשמעת, בראותם כי נדב ואביהוא נענשו בעונש חמור על שעשו פעולות לקרב את הקץ שלא בעונתו, ואם אמנם יש איסור חמור בדבר, הרי צדק הים בטענתו שאינו רוצה להקרע בפני משה, משום שעדיין לא נשלם הזמן שנגזר על ישראל בברית בין הבתרים ואסור לדחוק את הקץ.

ועל שאלתם זו ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, ואפ''ל דהנה אף שפשטות הכתוב הזה מיירי בבקשת ישראל מלפני הקב''ה, שיעורר את לבם לשוב עדיו באמת, אמנם במקרא זה כלולה עוד כוונה על הגאולה העתידה.

והוא ע"ד הא דאיתא במדרש (שהש''ר רפ''ז) עה''פ שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך ד' פעמים כתיב כאן שובי שובי כנגד ד' מלכיות ששולטין בישראל וישראל נכנסין תוך ידיהן לשלום ויוצאין לשלום. הרי כי ענין השיבה רומז על יציאת ישראל לחירות מן הגליות, וכמו כן אנו מתפללים השיבנו ה' אליך, שהשי''ת יוציאנו מן הגלות המר הזה וישיבנו אליו, ורק אז "ונשובה'', אבל אנחנו מעצמו יראים לצאת מן הגלות, פן לא הגיע הזמן, ואין לנו אלא להיות עינינו צופיות למרום, שישקיף ה' וירחם עלינו ויוציאנו מתוקף הגלות, וישלח לנו גואל צדק במהרה.

וכן מבואר בפרקי דר' אליעזר (פמ''ח הובא בילקוט פ' לך רמז ס''ד) ר"א אומר חמש אותיות נכפלו וכולן לשון גאולה וכו' פ"ף בו נגאלו ישראל ממצרים פקד פקדתי וכו' אברהם מסרן ליצחק ויצחק ליעקב וכו' ואשר בן יעקב מסר סוד גאולה לסרח בתו וכשבאו משה ואהרן אל זקני ישראל ועשו אותות לעיניהם הלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר אמרו לה בא אדם אחד ועשה אותות לעינינו כך וכך אמרה להם אין באותות הללו ממש א''ל והלא אמר פקד פקדתי א''ל הוא האיש לגאול את ישראל בא שכך שמעתי מאבא פ"ף מיד ויאמן העם, עכ"ל. מבואר מזה כי גם במשה ואהרן לא האמינו ישראל, אף שכבר עשו לעיניהם את האותות, על כל זאת אמרה סרח בת אשר שאין בהם ממש, עד שאמרו לה כי הם דברו בסימן המקובל בידה מן האבות, אז ידעה כי ה' שלחם לעשות את כל המופתים האלה, וכי בשליחות הקב"ה הם באים לגאול את ישראל, ועד אז נתייראה מדחיקת הקץ.

וז"פ סיפא דקרא הנ"ל השיבנו וגו' חדש ימינו כקדם, וע''ד שנתבאר שהכתוב רומז על תחנתם של ישראל לפני הקב"ה שיוציאם מן הגלות, ורק באופן זה חפצים הם לשוב, ולא ח''ו מעצמם, וז''ש חדש ימינו "כקדם'', פירוש כימי עולם וכשנים קדמוניות, הלא היא גאולת מצרים שנושעו בה ע''י הקב"ה, וכמאה''כ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. והכי איתא במד"ר פרשת ויקרא (פ"ג א') עה''פ טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח (קהלת ג') א''ר ברכיה טובה דריסה אחת שדרס הקב"ה במצרים כמה דתימא (שמות י''ב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה ממלא חפנים פיח הכבשן של משה ואהרן למה שבזה היתה גאולה ובזה לא היתה גאולה. והיינו טעמא כדאמרן, שלא נמסר ענין הגאולה לשום אדם כי אם ביד הקב"ה לבדו, משום שהקדים הקב''ה לגאלנו קודם הזמן, וע"כ לא היתה גאולה במעשי ידי משה ואהרן, כי אם בדריסה שדרם הקב''ה במצרים, כדכתיב ועברתי בארמ''צ בלילה הזה, ואמרו ז"ל אני ולא מלאך ולא שרף ולא שליח.

ואף שהגאולה העתידה תהיה בבחינה אחרת גבוהה מאד מגאולת מצרים, מ"מ מדמה אותם הכתוב להדדי, משום שגאולת מצרים ראו אותה ישראל במו עיניהם, כי השי''ת בכבודו ובעצמו גאל אותם מעבדות לחירות. וכמו שכתבו המפרשים (עי' כל''י פ' יתרו) לבאר טעם שנאמר בדברות הראשונות אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, מפני שהרוצה לשקר ירחיק עדותו שהרי דבר זה לא ראו, על כן הזכיר להם הדבר אשר ראו בעיניהם. ויציאת מצרים ראה כל אותו הדור במו עיניו ומסרוהו בקבלה לבניהם אחריהם מדור לדור וחזקה דאין אדם מוריש שקר לבניו, ולענין זה דימה הכתוב את נסי הגאולה העתידה לנסי יצי''מ, אשר עיני כולם ראו שנעשו ע''י הקב''ה בעצמו. וכמו כן בזמן הקץ עתיד הקב''ה בכבודו ובעצמו לגאול אותנו, ולפיכך אף שבחינתם אינה שוה, מ"מ מדמינהו להדדי כדי לשבר את האזן. ובדרך זו צ"ל גם מה שאומרים בקדושת כתר הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, דלכאורה קשה שהרי האחרית שהיא הגאולה העתידה תגדל מאד מן הראשית שהיא גאולת מצרים, אמנם הוא הדבר אשר דברנו, שנכתב כן כדי לשבר את האוזן, אבל וודאי שנסי הגאולה העתידה יהיו בדרגה עליונה וגבוהה מאד מנסי יציאת מצרים.

ולזאת ענו שרפי הקדש על שאלת מלאה''ש השיבנו ה' אליך ונשובה וגו', וכדאמרן שאנו מצפים ומשתוקקים ומיחלים רק לגאולה שתהיה ע''י הקב"ה בעצמו, בעת שיעלה ברצונו הפשוט לגאלנו, ולא שנטול גאולה מעצמינו. וזהו שסיים הכתוב חדש ימינו כקדם, הלא המה ימי גאולת מצרים שבהם הראינו לדעת כי הקב''ה בכבודו ובעצמו גאלנו ממצרים, ומשום כך נקרע הים בפני ישראל כמבואר, דאף שעדיין לא שלמו ימי שעבודם, מאת ה' היתה זאת לגאלם ולהוציאם לחירות לפני הזמן, ובידו של הקב"ה לגאול את ישראל בכל עת אשר יחפוץ.

היוצא לנו מזה כי מקריעת ים סוף איכא הוכחה כי הקב"ה בעצמו גאל את אבותינו ממצרים, דבלא"ה לא היה נקרע בפניהם בטרם הזמן. וזאת אפ''ל בביאור דברי הגמרא (ברכות דף ל''ח ע''א) וכו' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים הכי קאמר להו קב''ה לישראל כד אפיקנא יתכון עבידנא לכון מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים. ולכאורה אנחנו לא נדע מאי הך מילתא דעביד לן קב''ה כדי לברר על ידו כי ה' הוא המוציא אותנו מארץ מצרים, אמנם לדרכנו אפ''ל דקאי על קריעת י''ס, דממה שנקרע הים בפני ישראל ונסתמו טענותיו שטען שעדיין לא הגיע הזמן, נתברר כי ה' הוא המוציא אותנו ממצרים, ומשום הכי לא שייך ענין הזמן, דבידו יתברך להקדים זמן הגאולה כרצונו.

ועל פי האמור נבוא לביאור המדרש (אות ו') כששמע איוב אחרי מות שני בני אהרן פתח ואמר אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו. דהנה איתא במד''ר (שמות כ''א ז') וז''ל א''ר חמא בר חנינא בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד ס''מ המלאך לקטרג אותן וכו' משל לרועה שהיה מעביר צאנו בנהר, בא זאב להתגרות בצאן וכו' נטל תיש גדול ונתן לו, אמר יהא מתגשש בזה עד שנעבור את הנהר ואח"כ אני מביאור כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד ס"מ המלאך לקטרג אותן, אמר לפני הקב''ה רבש"ע עד עכשיו היו אלו עוע"ז ואתה קורע להם את הים, מה עשה הקב"ה מסר לו איוב שהיה מיועצי פרעה וכו', אמר הקב"ה עד שהוא מתעסק עם איוב ישראל עולים לים ויורדים ואח''כ אציל את איוב, ע"כ. והנה לכאורה מה היה שורש קיטרוגו של שטן, שטען עד עכשיו היו אלו עוע"ז וכו', והלא גם איהו שפיר ידע דעבדוה מתוך אונס ומתוך הטירוף, ואונסא כמאן דלא עביד. אמנם שורש תלונתו של שען היתה כי אכתי לא הגיע זמנם של ישראל להגאל, ומדוע המה יוצאים ממצרים בטרם בא מועד גאולתם, ולזאת סתם הקב''ה פיו של שטן, במה שמסר לו את איוב להתגשש עמו, ולא שת לבו יותר לקטרג על ישראל.

וזה יהיה ביאור המדרש דהנה ממיתת נדב ואביהוא על שעשו פעולות להביא את הקץ שלא בעונתו, נמצינו למדים כי אסור לדחוק את הקץ, ולזאת מכיון ששמע איוב שמתו ב' בני אהרן, ונודע לו כי אסור להקדים את הזמן, ואיך יוכלו בני ישראל לצאת ממצרים קודם שהגיע זמנם להגאל, הלא השטן יעמוד על ימינם לשטנם, כי אכתי לא מטא זמנייהו להגאל, וכדי לסתום את פיו של השטן יוצרכו למסור לו את איוב להתעסק עמו, ולפיכך אמר אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, כי בהאי פחדא הוה יתיב שימסר הוא בידו של השטן.

ועפ"י מה שנתבאר כי מיתת נדו"א היתה על שדחקו את הקץ לפני זמנו, יתבאר לנו הכתוב וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. דלכאורה איני יודע מה נאמר לו בדיבור זה (עי' קושיא א'), אמנם לדרכנו אפ''ל דהנה משרע"ה בערה בלבו השתוקקות עזה שתהיה מיד הגאולה השלימה, ויתרומם ויתנשא כבוד שמים בישועתן ישראל, כאשר יש לצדיקים אמיתיים השתוקקות גדולה למהר גאולתן של ישראל. אבל אעפ"כ נמנע מלעשות שום פעולה לקרב את הקץ, מכיון שידע שאין זה רצון ה'. כמו שמנינו שהתפלל משרע"ה תפלות הרבה לפני השי"ת שיזכה להכנס לארץ, דאינו היה נכנס לארץ היה התיקון השלם מיד, אך מיד שאמר לו הקב"ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה פסק מלהתפלל. וזה יהיה שיעור הכתוב וידבר ה' אל משה, ונאמר לו בדיבור זה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו', כלומר דטעם שמתו ב' בני אהרן הוא משום שניסו לקרב ולהקדים הקץ לפני הזמן שהשי"ת חפץ להביאו. ורמז לו ה' בדברים אלו, כי ממיתת שני בני אהרן יקח מוסר שלא לעבור את הגבול, מחמת גודל ההשתוקקות הבוערת בלבבו כאש יוקדת למהר גאולתן של ישראל. ואח"כ אמר הכתוב ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך, כלומר הדברים הנאמרים לעיל בענין, דהיינו אזהרה לבל יעשה פעולות לדחוק את הקץ, כי גם לאהרן הכהן היתה השתוקקות עצומה לעשות פעולות לקרב קץ הגאולה, לאוקמי שכינתא מעפרא. ולפיכך עליו להודיע לו אזהרה זו, כי טעם מיתת נדו"א היתה מחמת דחיקת הקץ. ומלבד דברים אלו עוד יאמר לו ציווי אחר ואל יבא בכל עת אל הקדש, וא"ש מה דנקט קרא ואל יבא בואו המוסיף, כי כבר קדם כאן דיבור למשה ולאהרן, ומלבד הדיבור הראשון עוד יצוה לאהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש.

תוכן הדברים שחייבים ישראל לצפות ולהמתין לישועת השי"ת, וכמ"ש באורך כי כל המציאות שהיתה בגאולת מצרים שיצאו ישראל לפני הזמן היה משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו גאלם, אבל לא יתכן כזאת ע"י אחר, ועאכו"כ שא"א שתבא הגאולה ע"י פעולה גשמית ח"ו, ואין לנו אלא לשבת ולצפות ולהמתין ולהשתוקק בהשפכות הנפש לפני בורא כל העולם, ולהרבות בתפלה ובתחנונים לפניו יתברך שיתעוררו רחמיו ויגאלנו בטרם הזמן הנגזר עלינו, אבל לא יתכן זאת כי אם ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, כדאיתא במד"ר פרשת בא (ספי"ח) משל לאשה שהיתה מצפה לבעלה שפירש למדה''י א"ל יהא הסימן הזה בידך בעת שתראי אותו סימן דעי שאני בא וכו' כך ישראל מצפין וכו' א"ל הקב"ה הסימן הזה יהא בידכם ביום שעשיתי לכם תשועה וכו' היו יודעים שאני גואלכם ואם לאו אל תאמינו וכו' (וכתבו המפרשים דהסימן הוא כימי צאתך מאמ"ץ אראנו נפלאות), ע"כ. ועד אז נזכה להיות דבוקים בדרך ה' באמת ובתמים, ולהתנהג בדרך התורה בקדושה ובטהרה, ונזכה לעשות רצון הבורא ב"ה בכל תנועה ותנועה, ולהתקדש ולהטהר. ונזכה לראות ישועת ה' במהרה, בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו, במהרה בימינו אמן. (שנת תרצ"ו לפ"ק)

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ולא יבא בכל עת אל הקדש וגו'. ויל''ד בלשון הכתוב בקרבתם לפני ה', שהיה ראוי לכתוב בקרבתם אל הקודש.

ב) במד"ר (פ"כ ו') פליגי אמוראי על מה נענשו בני אהרן, ר' אליעזר אמר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן וכו', בר קפרא וכו' אמר וכו' על הקריבה ועל ההקרבה ועל אש זרה וכו' מתו וכו', אבא חנן אומר ע"י שלא היו להם נשים וכו', יעיי''ש. וקשה דבשלמא הך מ''ד דס''ל על הקריבה ועל ההקרבה ועל הכנסת אש זרה מתו א"ש, דטעמים אלו כתיבי בקרא, דכתיב בקרבתם לפני ה' וכתיב בהקריבם אש זרה וגו'. אך היכן מרומזים במקרא הנך טעמי אחריני שסבת מיתתם היתה על שהורו הלכה בפני משה רבן, ושלא נשאו נשים, והרי לא כתיב אלא בהקריבם אש זרה.

ג) במדרש ילקוט ר"פ אחרי (הובא ברש''י ז''ל) איתא, וז"ל, דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש אין אנו יודעים מה נאמר לו בדבור הראשון (דמעיקרא כתיב וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' והדר כתיב ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ובדבור הראשון לא כתיב מה דבר עמו) רבי אלעזר בן עזרי' אומר מלה"ד לרופא שנכנס אצל החולה אמר ליה אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב בא אחר וא"ל אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זירזו יותר מן הראשון לכך נאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא ואם בא הוא מת כדרך שמתו בניו לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן, ע''כ. ויש להקשות דדרשא זו לא שייכא אלא להך מ''ד דס''ל שמתו על הקריבה וההקרבה ועל הכניסם אש זרה, אבל לאידך מ''ד דס''ל שמתו על שלא נשאו נשים, ועל שהורו הלכה בפני משה רבן, הדרא קושיית המדרש לדוכתא, שלא ידענו מה נאמר לו בדבור הראשון, שהרי לא שייכא האזהרה שנאמרה לאהרן לבל יבא בכל עת אל הקדש אל הדבור הראשון, דבני אהרן מטעם אחר נענשו.

ד) במד"ר (פ"כ ו') איתא ר' ברכיה פתח (משלי י"ז) גם ענוש לצדיק לא טוב אמר הקב''ה אע"פ שענשתי את אהרן ולקחתי שני בניו ממנו לא טוב אלא (שם) להכות נדיבים עלי יושר הה''ד אחרי מות, ע''כ, וצ''ב.

ה) במדרש פליאה (הובא בישמח משה) איתא בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא ענו שרפי הקדש ואמרו השיבנו ה' אליך ונשובה, ע''כ. והוא פלאי.

ולבא לביאור הענין נקדים להתבונן בדברי הכתוב המובא במד''ר הנ"ל דנקע בלישניה גם ענוש לצדיק "לא טוב''. דהנה בשבת (קמ"ע ע''ב) דריש מהאי קרא דכל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב''ה, דכ' גם ענוש לצדיק לא טוב, ואין לא טוב אלא רע דכ' (תהלים ה') כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יבורך רע, ע"כ. ולכאו' א"כ מדוע לא כתיב בקרא גם ענוש לצדיק רע, ואפשר שהוא ע''ד הא דאיתא בפסחים (דף ג' ע"א) לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב וכו', ולפיכך כתיב בקרא לישנא מעליא גם ענוש לצדיק לא טוב. אכן קשה שהרו בקרא דמייתי מיניה ראיה כתיב לא יגורך רע, הרי דלא קפיד קרא בהכי.

ונראה לבאר דברי הכתוב דהנה בפרשת בראשית כתיב ויאמר ה' א' לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. וצריך ביאור שהרי לעיל מיניה בבריאת האדם כתיב וירא אלקים את כל אשר עשם והנה טוב מאד. ואפ"ל עפ''י אמרם ז''ל בעירובין (דף י"ג ע"ב) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. ופירש המהרש''א בחא''ג כוונת אמרם נמנו וגמרו, שמנו חז''ל מנין העשין והלאוין, ונמצא שהלאוין מרובין, וא"כ האדם עלול ביותר לחטוא והוא רחוק משכר וקרוב להפסד, ולפיכך גמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, עכ''ד ז"ל. אך יש לחקור שהרי מתי עליון לא תצא הרעות, ואיך ברא אח האדם באותן שיהיה קרוב אל ההפסד ורחוק מן השכר. אמנם נראה דאף שהלאוין מרובים מן העשין, מ''מ תקנה יש לו לאדם להרבות זכיות שיהיה מניינם מרובה ממנין הלאוין, ונמצא כי ברשות האדם להיות קרוב לשכר ורחוק מהפסד. וביאור הדבר הוא, עפ''י מה שכתב בספר פרשת דרכים (דרך מצרים דרוש א') על הא דאיתא במד''ר (שמות פ"ג ה') ששאל משרע''ה מאת הקב''ה מה זכות יש ביד ישראל שאוכל להוציאם ממצרים וכו' השיבו הקב"ה הוי יודע שבזכות התורה שהם עתידים לקבל על ידך בהר הזה הם יוצאים משם, דכ' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, עכ''ד המדרש. ומכאן אתה למד שהקב"ה דן את האדם ע''ש העתיד, שהרי אף שבעת יציאת מצרים עדיין לא היו ישראל ראויים לגאולה, גאל אותם הקב''ה בזכות התורה שהם עתידים לקבלה. וקשה שזה סותר לכאורה להא דאיתא במדרש לעיל מיניה בסמוך (שמות פ"ג ג') כשהיו ישראל במצרים ראה הקב"ה מה שעתידין לעשות הה"ד ויאמר ה' ראה ראיתי וכו' אמר לו הקב"ה משה אתה רואה ראייה אחת ואני רואה שתי ראיות וכו', אני רואם מקבלין תורתי זה ראה, ראיתי זו ראיית מעשה העגל וכר, אעפ"כ איני דנם אלא לפי הענין דהשתא. הרי שאין הקב"ה מביט אל מה שהם עתידים לעשות.

וביאר דאין כאן סתירה כלל, אלא שדרכו של הקב"ה להיטיב לבריותיו, ולהתנהג עמהם במדת החסד והרחמים, ולפיכך הוא צופה ומביט על מה שהם עתידים להיטיב, ומטיב עמהם ע"ש העתיד, אך לרעה אינו דן אותם אלא כמעשיהם באותה שעה, ואינו מחשב להם מה שהם עתידים לחטוא, עכת"ד ז"ל. ולפי''ז נמצא כי אף שהאדם הוא קרוב להפסד, מ"מ יכול הוא להרבות זכיות עד שיהיה קרוב לשכר, ע''י שיצטרפו לו הזכיות שעתידין לעשות דורותיו הבאים אחריו, שהרי הקב"ה מחשב לו לאדם זכות הדורות העתידים לעמוד ממנו, ואינו מחשב לו מה שהם עתידים לחטוא כמבואר. אמנם לא שייך לומר כן אלא במי שיש לו אשה ובנים, אבל ההולך ערירי שלא נשא אשה ולא העמיד תולדות, אין לו אלא זכות עצמו בלבד, והוא קרוב אל ההפסד ורחוק מן השכר, שהרי הלאוין מרובין. ובזה יל''פ דברי הכתוב לא טוב היות האדם לבדו וכו' בסגנון זה, לא טוב, פירוש אימתי בריאת האדם היא בחינת לא טוב ונוח לו שלא נברא, בזמן היות האדם לבדו, ואין לו עזר כנגדו, היא האשה אשר הוכיח לו ה' להעמיד ממנה תולדות. כי אז אין לו אלא מצוות ומע"ט שהוא מסגל לעצמו, והוא קרוב להפסד ולהכשל בלאוין שהן מרובין.

אמנם עוד יש דרך ישר לפני איש להיות קרוב לשכר מלהפסד, ע''י שישתדל לעשות מצוות שהוא פעור מהם מצד הדין, שהרי בעבירות לא יתכן להוסיף, ואין לך אלא מה שאסרה תורה, ונמצא כי ע"י שיעשה מצוות לפנים משורת הדין, יהיו זכיותיו מרובין מן הלאוין, והריהו קרוב לשכר ורחוק מהפסד. ועוד תקנה מצאנו לו לאדם שיהיה קרוב לשכר, והוא דהנה בגמרא עירובין שם איתא נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ומסיים בגמרא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וכו'. ולכאורה מה שייך ענין זה שצריך האדם לפשפש במעשיו, אל מה דנמנו וגמרו שנוח לו לאדם שלא נברא, הרי זה ענין בפני עצמו שחייב האדם להזהר שלא יכשל בחטא, ואם חטא מוטל עליו לפשפש במעשיו, ולחזור בתשובה שלמה עליהם. אמנם יובן עפ"י דברי המהרש''א הנ''ל, שפי' דברי הגמרא שמנו העשין והלאוין וראו שהלאוין מרובין, ומשום כך נוח לאדם שלא נברא, ולפיכך מסיים בגמרא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, כלומר שיעשה תשובה מאהבה, וע"י תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, וא''כ עתה נוח לו לאדם שנברא, שהרי ע''י התשובה מאהבה יהיו זכיותיו מרובין מן הלאוין, כי גם הלאוין ישובו למצוות. והשתא שפיר שייך מה דקאמר בגמרא יפשפש במעשיו אל אמרם נוח לו שלא נברא משנברא, כי מה שיפשפש במעשיו תקנה הוא לו, ושוב נוח לו שנברא.

תמצית הדברים כי אמנם האדם בבריאתו קרוב להפסד ורחוק מתקות השכר, אך בשלשה דרכים הוא קונה את עצמו, להיותו קרוב לשכר, הדרך האחד הוא זכות התולדות שיעמדו ממנו, הדרך הב' הוא ע''י שישתדל במעשים טובים לפנים משורת הדין, והדרך השלישי שיפשפש במעשיו ויעשה תשובה מאהבה, ועל ידי כך יתרבו זכיותיו ממספר הלאוין. ועפ"י זה יתבאר לנו ענין חטאם של נדב ואביהוא, כי הנה ממה שאמר הכתוב בהקריבם אש זרה אשר לא צוה אותם, נמצינו למדים שהמה השתדלו להרבות במעשים טובים שלא נצטוו בהם, וכמ''ש המפרשים ז"ל על הפסוק ויקריבו וגו' אש זרה אשר לא צום אותם, דאין הכוונה שנאסר עליהם להקטיר קטרת זו, אלא שחטאם היה שהקטירו קטרת שלא נצטוו בה. וטעם שהמה עשו זאת כדי להרבות בזכיות שלא נתחייבו בהם, למען יהיו בידם זכיות מרובות מן הלאוין, וישלימו בכך תכלית בריאת האדם, בהיותם בחינת נוח לו שנברא. וטעם שהוצרכו להרבות זכיות ע''י שיוסיפו לעשות מע''ט לפנים משוה''ד, הוא לפי שלא היה בידם זכות אחרת, כי אם זכותם בלבד, שהרי לא נשאו נשים ולא העמידו תולדות, דאילו היו להם אשה ובנים, לא היו צריכים להכנס לפנים ממחיצתם לעשות לפנים משוה"ד, להקטיר קטרת שלא נצטוו בה, שהרי היה בידם זכות הדורות הבאים. ומכאן הוכיח הך מ''ד דלא נשאו נשים, וזה גרם להם שנכשלו בקריבה ובהקרבה ובהבאת אש זרה. ואף שלא נאסר עליהם להקטיר קטרת, כמ''ש המפרשים שלא נצטוו בה לא לאיסור ולא להיתר, מ"מ חטאם הי' במה שעשו כן בלא שנצטוו על כך, כי זהירות יתירה צריך בזמן שבאים לקיים מצוה שלא נצטוו בה, לעשותה בתכלית השלמות, וזולת כן לחטא יחשב. וראיה לדבר ממה שמצינו גבי אהרן שהזהירו הכתוב ואל יבא בכל עת אל הקדש, אף דודאים היתה עבודתו של אהרן הכהן הגדול בקדושה עילאה ובדביקות נפלאה שאין לה שיעור וערך. וזה ברי שגם בכל ימות השנה היה אהרן מתאווה ומשתוקק להכנס לפני ולפנים, ולעבוד עבודתו הקדושה, אעפי''כ בא ציווי השי"ת אליו שלא יבא אל הקדש כי אם אחת בשנה ביום הכפורים. הרי מזה כמה התבוננות וזהירות צריך האדם, כדי שיהיה מעשהו מרוצה ומקובל לפני השי''ת, ולזאת נענשו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה אשר לא צוה אותם, כי עשו דבר שלא נצטוו עליו ולא נתקבלו מעשיהם לרצון לפני ה'.

ובדרך זו נלך לבאר גם דעת המ''ד דס''ל שהורו הלכה בפני משה רבן, והכל סובב הולך על קוטב אחד, שהיתה כוונתם להרבות במצוות ומעשים טובים שלא נצטוו בהם, כדי להיות בחינת נוח לו שנברא, ולכוונה זו הורו הלכה בפני משה רבה. דהנה ידוע שכל אחד מישראל קיבל חלקו בתורה מסיני, וכדאיתא במד''ר פ' יתרו (פכ''ח ד'), והנה חלק המוכן לאחד אינו יכול להתגלות ע''י אחר, וכאשר תקנו אנשי כנה"ג בנוסח התפלה ותן חלקנו בתורתך, פירוש שנזכה לגלות בתורה חלק השייך לשורש נשמתנו. אכן נדב ואביהוא לצד שלא נשאו נשים, ובנים לא היו להם, השתוקקו להרבות זכיותיהם, ע''י שיגלו בתורה גם חלקים שאינם שייכים להם, וזה גרם להם שהורו הלכה בפני משה רבם, כי רצו לזכות גם מחלק התורה השייך למשרע''ה. ומרומז דבר זה בכתוב דכתיב ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה "אותם'', משמע שהיה ציווי בענין זה מאת השי''ת, אלא שלא אליהם היה הציווי, ולפיכך נענשו על שהורו בדבר שאינו שייך להם.

ועפ"י האמור שחטא נדו"א היה שהשתדלו לעשות דברים שלא נצטוו בהם, נראה לפרש מאה''כ בקרבתם אל ה' (עיין קושיא א'), ע"ד שכתב הטו"ז ז"ל (בה' ר''ה תקפ"ה סק''ז) לפרש מאה''כ בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', כלומר לפני שיבא המלך ה'. וכמו כן כאן י''ל בקרבתם "לפני'' ה', כלומר בטרם בוא ציווי ה' על כך. והשתא כל הטעמים האמורים במדרש הנ''ל (קושיא ב') בקנה אחד עולים, דלא פליגי בעיקר הדבר שחטאם היה שנכנסו לפנים להקטיר קטרת שלא נצטוו עליה, לפי שהוצרכו לסגל מצוות ומע''ט עדי שירבו זכיותיהם על הלאוין, אלא דחד מ''ד מפרש הטעם שהוצרכו לכך לפי שלא היה בידם לסמוך על זכות הדורות הבאים, משום שלא נשאו נשים, וגם אידך מ''ד דס''ל שהורו הלכה בפני רבן ג"כ מטעם זה עצמו, שרצו להרבות זכיות שלא נצטוו בהם כמבואר. ולפי זה לכולהו טעמי איכא למימר כדאיתא במדרש ילקוט הנ''ל (עיין קושיא ג') משל לרופא וכו' ואמר לו אל תשתה צונן וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זירזו יותר מן הראשון לכך נאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא ואם בא הוא מת כדרך שמתו בניו לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן. שהרי גם למ''ד דס''ל שמתו משום שלא נשאו נשים, נענשו על הקריבה וההקרבה, אלא שהדבר שגרם לכך היה מה שלא נשאו נשים כמבואר, ושפיר שייכא אזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש למאה''כ אחרי מות שני בני אהרן, להזהירו שלא יארע לו כמו שאירע לבניו בעוונם. וגם להך מ''ד שהורו הלכה בפני משה רבן, כבר נתבאר שנענשו על שרצו לזכות בחלק התורה שאינו שייך לשורש נשמתם, ולזאת הורו הלכה בפני משה רבם לזכות גם בחלק התורה השייך אליו, ולכן נענשו על שעשו דברים שלא נצטוו עליהם. ולזאת הזהיר הכתוב את אהרן לבל יעשה דבר שלא נצטוה עליו, ולא יבא בכל עת אל הקדש, כי אם בעת שצווהו השי"ת, שלא ימות כדרך שמתו בניו, על שעשו דברים שלא נצטוו בהם.

ובדברנו יתיישבו בטוטו"ד דברי המד''ר הנ''ל (קושיא ד') ר' ברכי' פתח גם ענוש לצדיק לא טוב, כלומר דמה נענשו הצדיקים הם נדב ואביהוא, על שהיו בבחינת "לא טוב', היות האדם לבדו, שלא נשאו נשים, וזה גרם להם שנכנסו להקטיר קטרת אשר לא צוה אותם, שהרי לא היה להם זכות הדורות הבאים, ולכן השתדלו להרבות במע''ט לפנים משוה''ד כדי שיהיו בבחי' נוח לו שנברא, וע''כ נענשו על שעשו מעשים שלא נצטוו עליהם. ובזה מבואר גם מה שסיים המדרש אלא להכות נדיבים עלי יושר, שנענשו נדב ואביהוא עלי "יושר'' עפ"י מה שלמדו ז"ל (ב"מ דף ט''ז ע"ב) מדכתיב ועשית הישר והטוב דינא בר מיצרא וכו', שהם דברים שאין חייבים בהם מצד הדין, וכן פירש"י ז"ל (דברים פ"ו י"ב) ועשית הישר והטוב זו פשרה לפנים משורת הדין. וזה שאמה''כ להכות נדיבים עלי יושר, כלומר לפי שנהגו ביושר הוא לפנים משורת הדין, והשתדלו לעשות מעשים שלא נצטוו בהם, לפיכך נענשו.

ועל פי האמור יתבארו לנו דברי המדרש פליאה, בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה. דהנה לפי המבואר דמשום שלא נשאו נשים ולא היה בידם זכות הדורות הבאים, לפיכך השתדלו להרבות במנות שלא נתחייבו בהם, כדי שיהיו זכיותיהם מרובים. ומכיון שראו שרפי מעלה שנענשו נדב ואביהוא על כך, נודע להם כי שלא כהוגן עשו, אך לבל תתמה איך הי' בידם להיות מרבים זכיות ונהשנים תכנית הבריאה, לכן אמרו השיבנו ה' אליך ונשובה, כלומר שהיה בידם להיות בבחינת קרוב לשכר ורחוק מההפסד ע''י תשובה מאהבה, המהפכת זדונות לזכיות. (עית''ק ירושלים תובב''א ה'תש''ו לפ"נ)

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' במדרש פליאה (הובא בדמש"א) איתא בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא, שאלו מלאכי השרת רבש"ע למה קרעת את הים לישראל, ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה, ע"כ. והוא פלאי.

ונראה בהקדם לבאר ב' מדרשי פליאה הא' דאי' במדרש פליאה (הובא ביש"מ) הים ראה וינוס מה ראה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם. עוד איתא בפליאה מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה, וצ"ב. ואפ''ל דהנה כבר נחלקו קדמונינו ז''ל בתירוץ הקושיא כיצד יצאו ישראל ממצרים אחרי שהיו שם רד"ו שנה, והלא בברית בין הבתרים נגזר עליהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ויש מן המפרשים שכתבו כי אמנם יצאנו ממצרים לפני כלות ד' מאות שנה, שדילג הקב"ה על הקץ משום שלא יכלו להתמהמה שם יותר אפילו רגע, ועלינו להשלים גזירת גלות מצרים בשאר הגליות. ויש מהם שכתבו כי קושי השעבוד השלים. ורבים מן המפרשים ס''ל דמנינן מלידת יצחק, וכבר שלמו ת' שנה בצאתם ממצרים.

והנה הים לא רצה להבקע מפני בני ישראל, משום שטען טענה הנשמעת, שלא שלמו עדיין ת' שנה שנגזרו עניהם בברית בין הבתרים, ולא הגיע קיצה להגאנ. אכן ממה שיצאו ישראל ורכוש מצרים בידם, נסתתמו טענותיו של הים, כי נוכח לדעת שכבר נתקיימה במלואה גזירת בין הבתרים, והגיע זמן הגאולה, שהרי סדר הכתובים מעיד על כך שבתחלה יושלמו ארבע מאות שנה לשעבודם ואח''כ יזכו לרכוש גדול, דכתיב ברישא ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ובתריה כתיב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וא''כ כיון שראה הים שישראל באים ורכוש מצרים בידם, נסתתמו כל טענותיו, שהרי נודע שכבר שלמו ארבע מאות שנה לשעבודם.

ברם לכאורה אכתי היה מקום לסתור הוכחה זו, דלעולם איכא למימר שעדיין לא שלמו ת' שנה שנגזרו עליהם, וליכא הוכחה ממה שזכו לרכוש גדול, דדלמא הבעחת רכוש גדול היתה אמורה להתקיים לפני כלות ארבע מאות שנה לשעבודם, וממה שנאמרה הבטחת רכוש גדול אחרי גזירת ועבדום וענו אותם ת' שנה ליכא ראיה, דאימא שהכתובים נאמרו שלא כסדרן, דאין מוקדם ומאוחר בתורה, וא"כ במה נתבטלה טענת הים. אכן הא ליתא, שהרי במסכת פסחים (דף ו' ע''ב) איתא דלא אמרן אין מוקדם ומאוחר בתורה אלא בתרי עניני, אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, דאי לא תימא הכי כלל ופרע, אין בכלל אלא מה שבפרט, דילמא פרע וכלל הוא, ע"כ.

ובזה מבוארים שני הפליאות הים ראה וינוס ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, ועי"כ נסתתמו טענותיו, שהרי מדנתקיימה הבטחת רכוש גדול מוכח שכבר נשלם זמן השעבוד כדאמרן. דסדר המקראות יגיד כן דכתיב ברישא ועבדום וענו אותם ת' שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ברם איכא למשדי בה נרגא דדלמא אין ראיה מסדר המקראות, דאין מוקדם ומאוחר בתורה. לזאת אמר ברייתא דר' ישמעאל ראה דאמר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן, וחדא מינייהו כלל ופרט, וע"כ דבחד ענינא אמרינן מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, וכיון דהבטחת ואח''כ יצאו ברכוש גדול כתיבא בסיפא, שפיר איכא הוכחה שכבר נשלם השעבוד, וע''כ נקרע הים בפניהם.

ובדרך זו נבא לביאור הפליאה בפרשה זו, דהנה בדעת זקנים מבעלי התוספות פרשת שמיני איתא, דטעם שנענשו נדב ואביהוא על שהקריבו אש זרה, דאע''ג שמצוה להביא אש מן ההדיוט אף כאשר האש יורדת מן השמים, כדכתיב ונתנו בני אהרן אש וגו', היינו דוקא לאחר שירדה מן השמים פעם אחת, אבל קודם לכן לא היה להם להביא מן ההדיוט, שממעטים בכבוד שמים, שיאמרו באש של הדיוט נאכל הקרבן, ולפיכך כשהקדימו להביא אש מן ההדיוט פגעה בהם האש היורדת מן השמים. אמנם כתבו להקשות על כך, דבקרא כתיב קודם ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח, ואח''כ כתיב ויקחו בני אהרן נדו"א איש מחתתו, משמע דבתחלה ירדה להם אש מן השמים ואח''כ הביאו הם אש מן ההדיוט, וכו', עכת"ד בעהתו''ס, עיי"ש מה שתירצו.

ולכאורה היה אפשר ליישב קושייתם, דלעולם הביאו נדב ואביהוא אש מן ההדיוט קודם, ולפיכך נענשו, ומה דכתיב בקרא בתחלה ותצא אש מלפני ה' וגו', היינו משום דאין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה עוד זאת נקדים דבירושלמי (יומא פ"ה ה''ב הובא בתוס' מנחות ק''ט רע''ב) יליף מדכתיב (ויקרא ע"ז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד אפילו מלאכים דכתיב בהו ודמות פניהם פני אדם, נמי לא היו רשאים להיות באהל מועד ביוהכ"פ בשעת הקטרת הקטורת.

והנה ימי המילואים היו כדוגמת יוהכ"פ, שהרי במסכת יומא (דף ב' ע''א) יליף חיוב פרישה לכהן גדול שבעת ימים קודם יוהכ''פ, ממקרא שנאמר גבי מילואים (ויקרא ח') כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, לעשות אלו מעשי פרה, לכפר אלו מעשי יום הכפורים, הרי דילפינן זה מזה, וא"כ מסתברא דכשם שלא היו המלאכים נמצאים באהל מועד ביוהכ''פ, כמו כן בימי המילואים ובחנוכת המשכן לא היו שם, וכיון שכן לא ראו מלאכי השרת גופא דעובדא היכי הוה, אם ירדה האש מן השמים תחלה ואח''כ הביאו נדב ואביהוא אש מן ההדיוט או איפכא, ומסדר הכתובים הוה משמע להו דאש מן השמים ירדה תחלה, אכן ממה שראו כי נדב ואביהוא נענשו במיתה בהקריבם אש זרה, שפטו בדעתם דאין זאת אלא שבתחלה הביאו נדו''א אש מן ההדיוט, דאי לאו הכי אין להם חטא משפט מות, שהרי אעפ''י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, אלא ודאי שנענשו על שהקדימו להביא בטרם ירדה האש מן השמים, ומה דכתיב ברישא ותצא אש מלפני ה' צ"ל דאין ראיה מסדר הכתובים דאין מוקדם ומאוחר בתורה.

והשתא מבוארת הפליאה כמין חומר בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא שאלו מלאכי השרת א"כ למה קרעת את הים לישראל. כי הנה ממה שראו מלאכי השרת כי נענשו נדב ואביהוא במיתה על שהקריבו אש מן ההדיוט, נודע להם דאין להביא ראיה מסדר המקראות, שהרי לפי סדר הכתובים לא חטאו נדב ואביהוא בהבאת אש מן ההדיוט, דאש מן השמים קדמה, וא''כ למה נענשו. וע"כ דאמרינן אין מוקדם ומאוחר אפילו בחד ענינא, וכיון שכן שוב ליכא הוכחה ממה שיצאו ישראל ורכוש מצרים בידם, שכבר נשלמו ד' מאות שנה שנגזרו עליהם בברית בין הבתרים, דלעולם אימא דעדיין לא נשלם זמן השעבוד, ולא הגיע עתם להגאל, ואין ראי' ממה שזכו ברכוש מצרים, דאף דסדר הכתובים יגיד שיזכו ברכוש מצרים אחרי תשלום ד' מאות שנה, אין בכך כלום, שהרי אמרינן אין מוקדם ומאוחר אפילו בחד ענינא. וזהו ששאלו א"כ למה קרעת את הים לישראל, שהרי ממה שנענשו נדב ואביהוא חזרה טענת הים לקדמותה, דאכתי לא נשלמו ת' שנה שנגזרו על ישראל, ולא הגיע זמנם לצאת.

אכן הנה מה שכתבנו לעיל ביישוב קושיית בעלי התוספות לאו מילתא היא לכאורה, שהרי בחד ענינא אמרינן מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, וא"כ קושייתם קמה וגם נצבה, דכיון דבקרא כתיב תחלה ותצא אש מלפני ה', ע''כ דאש מן השמים קדמה, ואם כן מה פשעם ומה חטאתם של נדב ואביהוא שנענשו במיתה, הלא אחר שירדה אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ואפ"ל בישוב קושיא זו עפ"י מה שמצינו בכמה דוכתי שהמוקדם במעלה חשוב יותר מן המוקדם בזמן, וראוי להקדימו בקרא. והכי מוכח ממה שדרשו ז"ל בשמות רבה עה"פ הוא אהרן ומשה וגו', יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולין כאחד. ולכאורה מנא לן ששקולים היו, דילמא משה גדול במעלתו מאהרן, אלא שהקדים הכתוב את אהרן משום שהיה קשיש ממשה שלש שנים. אלא ע''כ דקדימת המעלה עדיפא מקדימת הזמן, ואי לאו דשקולין היו לא היה הכתוב מקדים את אהרן בעבור היותו גדול בשנים ממשה. וכן יש להביא ראיה מדברי הכתוב בספר בראשית, ויולד נח את שם את חם ואת יפת. ופירש''י ז"ל (והוא בב''ר פכ''ו ד') והלא יפת הגדול אלא מתחלה את דורש את שהוא צדיק וכו'. וכיוצא בזה אפ''ל גם כאן, דלעולם הכי הוה עובדא שנדב ואביהוא נתנו אש מן ההדיוט בטרם ירדה האש מן השמים, ואפילו הכי הקדים הכתוב ותצא אש מלפני ה' ואח''כ כתוב ויקחו נדב ואביהוא איש מחתתו, משום דאש מן השמים חשובה מאד, וראוי להקדימה בעבור מעלתה וכדאמרן דקדימת המעלה עדיפא. והא דבחד ענינא אמרינן מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, היינו דוקא בסתמא, אבל היכא דאיכא טעמא להקדים המאוחר לא.

וע"י זה נבא לביאור תשובת שרפי מעלה השיבנו ה' אליך ונשובה. דהנה ידוע הויכוח בין הקב''ה לכנסת ישראל (איכה רבתי פ''ה כ''ב) דהקב''ה אומר (מלאכי ג') שובו אלי ואשובה אליכם וכנסת ישראל טוענת (איכה ה') השיבנו ה' אליך ואח''כ ונשובה. ואפ''ל דלא פליגי כלל, כי באמת השי''ת יעורר אותנו תחלה לשוב אליו, אלא דעל כן הוא אומר לישראל שובו אלי ואשובה אליכם, משום שהוא חפץ להאמיר את ישראל ולרוממם, על כן הוא תולה התחלת התשובה בהם, ואומר שובו אלי ואשובה אליכם. ובאמת אמרינן בהא אין מוקדם ומאוחר, כדאמרן דאף בחד ענינא מקדים הכתוב המאוחר בעבור חשיבות הדבר ומעלתו, והכא חשוב לפני המקום להראות מעלת ישראל, על כן הוא מקדים שובו אלי. אמנם לישראל נאה לומר השיבנו ה' אליך ונשובה, משום דלדידהו ראוי לתלות השבח והגדולה בהקב"ה. והוא דוגמת הא דאיתא בתנחומא פרשת מטות (סימן ג') עה"פ לתת נקמת ה' במדין, וז"ל, הקב"ה אומר נקמת בני ישראל ומשה אומר נקמת ה' אלא אמר הקב"ה דין כולכם מתבקש שגרמו לי להזיק אתכם. אמר משה רבון העולם אם היינו ערלים או עובדי ע''ז או כופרים במצוות לא היו שונאים אותנו ולא רודפין אחרינו אלא בשביל תורה שנתת לנו, לכך הנקמה שלך, הוי לתת נקמת ה' במדין, ע''כ.

והנה מלאכי מעלה ודאי יאמרו כדברי השי''ת בויכוח שבינו לבין כנסת ישראל, וא"כ כיצד הם אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה, שהם דברי כנסת ישראל. וע"כ דסברי כדאמרן, דליכא כאן פלוגתא כלל, וגם דברי הקב''ה הם שהוא יעורר את ישראל תחלה לתשובה, ואח"כ ישובו המה אליו, ומה שאומר שובו אלי ואשובה אליכם, הקדים המאוחר היינו תשובת ישראל כדי לתלות התעוררות התשובה בהם למען שבחם ומעלתם, וא''כ התינח קב"ה כי לו נאה כי לו יאה להאמיר את ישראל, באמרו שובו אלי תחלה, אבל שרפי מעלה חייבים בכבודו של מקום, ע"כ הקדימו התעוררות התשובה מצד הקב"ה, בעבור שהוא קודם במעלה, ואמרו כדברי כנסת ישראל השיבנו ה' אליך ונשובה.

והשתא מבואר היטב מה שענו שרפי מעלה השיבנו ה' אליך ונשובה, דהנה מלאכי השרת הוכיחו ממיתת נדב ואביהוא דאפילו בחד ענינא אמרינן אין מוקדם ומאוחר, וע"כ הוקשה להם למה קרעת את הים, דילמא לא נשלם הזמן, וממה שזכו ברכוש גדול ליכא ראיה שכבר שלמו ת' שנה, ואף דכתיב בקרא תחלה גזירת ת' שנה, ואח''כ יצאו ברכוש גדול, הרי אמרינן אין מוקדם ומאוחר אפילו בחד ענינא. אמנם כל מה שהוקשה להם היה משום דלא נחתו לחילוק זה, דלא אמרינן בחד ענינא אין מוקדם ומאוחר כי אם היכא דראוי להקדים המאוחר בעבור חשיבותו במעלה, דלפי חילוק זה אתי שפיר, דאיכא ראיה ממה שבאו ישראל ורכוש מצרים בידם שכבר נשלם הזמן, שהרי בחד ענינא אמרינן מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, וגבי נדו''א שאני, דהקדימה תורה המאוחר אפילו בחד ענינא בעבור מעלתו.

וזו היתה תשובת שרפי מעלה אליהם השיבנו ה' אליך ונשובה, דבכך איכא תשובה לשאלתם, דהכא נמי חזינן שהקב''ה מקדים שובו אלי ואשובה אליכם אף שאין זה סדרן, בעבור כבודן של ישראל ומעלתן. ולפיכך לנו ראוי לומר השיבנו ה' אליך ונשובה בעבור כבודו של הקב''ה. וכיון שכן סרה קושייתם ממקרא שנאמר גבי נדב ואביהוא שהקדימה תורה המאוחר בחד ענינא, דשאני התם שהקדימתו תורה לצד מעלתו וחשיבותו, משא''כ בשאר דוכתי אמרינן בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, וה''נ אמרינן בדברי הכתוב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואח''כ יצאו ברכוש גדול מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, ושפיר איכא הוכחה ממה שיצאו ישראל ורכוש מצרים בידם שכבר נשלם הזמן.

או יאמר לבאר דברי המדרש פליאה בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה למה קרעת את הים לישראל, מיד השיבו שרפי קודש ואמרו השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, והוא פלאי. ונראה בהקדם מה שביארנו (עיין בדרוש לז' של פסח) דברי הילקוט פ' בשלח (רמז רמ"א בשם מדרש אבכיר) עה''פ ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וז''ל, וכי ישראל ביד מצרים היו, אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים פתח עוזא שר של מצרים לפני הקב''ה ואמר לפניו רבש''ע וכו',אתה גזרת על אומה זו שיהיו משועבדים תחת אומה שלי ת' שנה, שנאמר ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וגו' (בראשית ט"ו), ועדיין לא עבדו בהם אלא פ''ו שנה משנולדה מרים ועדיין לא הגיע זמנם לצאת, אלא תן לי רשות ואחזירם תחת יד אומה שלי עד ת' שנה וכו'. באותה שעה השיב הקב''ה ואמר לעוזא יש לי ללמד זכות על בני וכו',כלום אמרתי בארץ מצרים בארץ לא להם דברתי, וכבר גלוי וידוע שמשנולד יצחק נעשו גרים, וכבר שלמו ארבע מאות שנה, אין לך לשעבד על בני כלום, באותה שעה הציל הקב''ה את ישראל, לכך נאמר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל וגו',עכ''ד הילקוט. וצ''ב להבין שפתח דבריו בקושיא על מה שאמה"כ ויושע ה' וגו' מיד מצרים, וכי ישראל ביד מצרים היו, ולא מצינו שתירץ בדבריו קושיא זו, שהרי אף שטען עוזא שר של מצרים שעדיין לא נשלמו ד' מאות שנה, מ''מ הרי כבר היו ישראל בני חורין באותה שעה, והקב''ה דחה טענתו, ולמה אמר הכתוב מיד מצרים. ותו קשה שהרי מדיליף המדרש שקטרג שר של מצרים על ישראל מדברי הכתוב ויושע ה' וגו' מיד מצרים, משמע שהקיטרוג היה בשעה שעברו ישראל בים סוף, שהרי בקריעת ים סוף מיירי הך קרא. ובאמת יש לתמוה למה המתין עוזא שר מצרים עד הכא, ולא טען טענתו מיד בשעה שיצאו ישראל ממצרים, או קודם לכן בעת שהחלו משה ואהרן לעשות את כל המופתים לפני פרעה, ומה לו כי נזעק בקריעת ים סוף דייקא.

ופירשנו דברי הילקוט דהנה על הך קושיא שלא נשלמה עדיין גזירת ד' מאות שנה בעת צאת ישראל ממצרים נאמרו תירוצים רבים, דרש''י ז''ל בפ' לך לך כתב כדאיתא במדרש ילקוט הנ''ל, שנחשבו ד' מאות שנה מלידת יצחק, אמנם המפרשים ז''ל כתבו כי מדברי המדרשים מוכח כי באלות לא הגיע עדיין זמן הקץ, אלא שהקב''ה דילג על הקץ והביאו קודם זמנו, לפי שלא יכלו להתמהמה שם יותר אפילו רגע, לגודל כוחות הטומאה שבמצרים. והא דקשה לפי''ז כיצד נתקיימה גזירת ד' מאות שנה, תירצו כי הזמן שנותר לתשלום ד' מאות שנה, השלימו ישראל בגליות אחרות.

ובספה"ק דברי חיים כתב שאם היו ישראל זוכין היו מכריעין בשמים כתירוץ הנ''ל, שנחשב להם גזירת ד' מאות שלה מלידת יצחק, אלא שעוון הדור גרם שיפסקו לעיקר כאידך תירוצא, ששאר הגליות ישלימו גזירת ד' מאות שנה, עכת"ד ז"ל. ועפ''י דבריו הקדושים ביארנו כוונת המכילתא פ' בא, עה"פ ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים וגו'. רבי אומר כתוב א' אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתוב א' אומר ודור רביעי ישובו הנה כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אם יעשו תשובה גואלם אני לדורות ופירש בזית רענן גואלם אני לדורות שלא יהיו שם אלא ד' דורות כמ"ש רש"י בפ' לך לך) ואם לאו גואלם אני לשנים, ע"כ. ולכאו' אכתי לא נתיישבה הסתירה שהרי בקרא סתמא כתיב ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה, וכיצד יתקיים מקרא זה אם יזכו להגאל לד' דורות, ועל כרחך לומר כמ"ש הדברי חיים ז''ל, כי חשבון ד' מאות שנה תלוי ועומד במצב הדור, ואילו זכו ישראל לעשות תשובה שלימה כראוי, היה נחשב להם ד' מאות שנה מלידת יצחק, ואז היתה גאולת מצרים גאולה לדורות, ולא היה אחריה גלות עוד. ועכשיו שלא זכו לעשות תשובה כראוי, השלימו שאר הגליות את גזירת ד' מאות שנה.

ועל פי האמור נבא לביאור דברי הילקוט, דהנה מה שלא קטרג שר של מצרים על ישראל אלא לאחר שיצאו ממצרים, נ''ל כי מאת ה' היתה זאת, שלא יהי' לשר של מצרים פתחון פה לטעון על יציאת ישראל ממצרים, כי הוא סבר שחשבון ד' מאות שנה מתחיל מלידת יצחק, וכבר שלמו ד' מאות שנה שנגזרו על ישראל להשתעבד, ובדין הוא שיצאו. ובאמת נעלם משרו של מצרים והוא לא ידע, כי ישנם גם תירוצים אחרים למה שיצאו ישראל קודם הזמן, וכמבואר לעיל, וחד מינייהו הוא ששאר הגליות משלימות. ואילו היה יודע זאת בטרם יצאו ישראל ממצרים, היה לו פתחון פה לקטרג כי עדיין לא נשלם הזמן שנגזר על ישראל להשתעבד, ולצד שלא היו ישראל ראוים עדיין לגאולה לפי מעשיהם, היה הקיטרוג חזק מאוד, ולא היו יכולים לצאת ממצרים לגודל הקטרוג, וצא ולמד כמה התאמץ הס"מ בשעה שיצאו ישראל ממצרים לקטרג עליהם, ממה דאיתא במד''ר פ' בשלח (פכ''א ז'), וז"ל, בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד ס''מ המלאך לקטרג אותן, אמר רבש"ע עד עכשיו היו אלו עוע''ז ואתה קורע להם את הים, מה עשה הקב"ה מסר לו איוב שהיה מיועצי פרעה, דכתיב בו איש תם וישר וכו',אמר הקב''ה עד שהוא מתעסק עם איוב ישראל עולים לים ויורדים וכו',ע"כ. הרי שהוצרך הקב"ה להסיח דעתי של השטן, שלא יקטרג על ישראל בעת קרי''ם. וכמו כן העלים הקב"ה משרן של מצרים שאר התירוצים, שלא נשלם עדיין זמן ד' מאות שנה, ולא נתגלה לו אלא התירוץ שמחשבין מעת לידת יצחק, ועל זאת לא היה לו שום פתחון פה לקטרג.

אמנם אחר שיצאו ישראל ממצרים, דרך המדבר ים סוף, ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים לחששת פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, אז נודע לשרו של מצרים כי עדיין לא הגיע התיקון השלם. כי אילו היו ישראל במדרגה הראויה, והיה התיקון השלם מיד, הי' הקב"ה מוליכן בדרך הפשוטה לא"י, כי לא הי' מקום לחששות הנ"ל, אלא ודאי ממה שהסיב הקב''ה את ישראל דרך המדבר, אות הוא כי לא הגיעו לשלימות הראוי, ועדיין עתידין ישראל להצטרף בגליות אחרות, ומזה נודע לו שעדיין לא שלמו ארבע מאות שנה, ועתידין הן להשלימן בשאר הגליות. ומלבד ראיה זו עוד נודע לו לשר של מצרים שעתידין ישראל לגלות עוד גליות אחרות, ממה שאמר להם משה לישראל בשעת קריעת י"ס ה' ילחם לכם, ואיתא במדרש ילקוט, וז''ל, לא לשעה אלא לעולם (ופי' בזי"ר מדכתיב ילחם לשון עתיד). עכ"פ מכל אלו נתגלה לשרו של מצרים כי עדיין לא הגיע התיקון השלם, ויחזרו ישראל להשתעבד לבין האומות, ולפיכך התחיל לקטרג על ישראל אחרי שיצאו ממצרים דוקא, שיחזרו להשתעבד במצרים להשלים ד' מאות שנה.

אמנם לפי מה שנתבאר לעיל כי הדבר היה תלוי ועומד במצב בני ישראל, אם היו זוכים היה נחשב להם זמן ד' מאות שנה מלידת יצחק, ואם לאו היה עליהם להשלימן בשאר גליות. א"כ נמצא כי בעת יציאת מצרים עדיין היה הדבר מוטל בספק, דאפשר יזכו ישראל לעשות תשובה כראוי, והנה אילו היה שרו של מצרים בא בטענה לקטרג על ישראל בעודם משועבדים לפרעה במצרים, כי עדיין לא נשלם זמן ד' מאות שנה, היתה טענה נכוחה בפיו, שהרי כיון שהדבר היה מוטל בספק איזה מן התירוצים עיקר, ולחד תירוצא באמת לא נשלם עדיין הזמן, והיו ישראל עתידין להשלימן בגליות אחרות, א''כ בכל דבר המוטל בספק קיי''ל שאין מוציאין מיד המוחזק, וכיון שהמצריים היו מוחזקים בישראל, אי אפשר להוציא את ישראל מידם. ולכן עשה ה' ככה שיתעלמו משרו של מצרים התירוצים האחרים שנאמרו בזה, ולא נודע לו כ"א תירוץ זה שחשבון ד' מאות שנה מתחיל מלידת יצחק וכבר נשלם הזמן, ועל תירוץ זה לא היה לו פתחון פה לקטרג, שהרי כבר הגיע עתם של ישראל לצאת לחירות עולם, ולפיכך החריש ולא פצה שפתיו לדבר רע על ישראל בשעת צאתם ממצרים. ואחרי שיצאו ישראל לחירות מידן של מצרים אזי גם כאשר נודע לו כי ישנם גם תירוצים אחרים בענין זה ועדיין לא נשלם הזמן לפי שאר התירוצים, מ''מ כבר לא הועילה שוב טענתו באותה שעה, דכיון שכבר היו ישראל בני חורין, מספיקא לא אמרינו שיחזרו להשתעבד להם, דשוב אין המצריים מוחזקים בישראל אלא ישראל הה ברשות עצמם, והרי אין מוציאין מיד המוחזק במקום דאיכא ספיקא.

ובזה יובנו דברי המדרש ילקוט הנ''ל, שהקשה עה"כ ויושע ה' את ישראל מיד מצרים, וכי ישראל ביד מצרים היו, ועל זה בא כמשיב שבשעה שיצאו ישראל ממצרים פתח עוזא שר של מצרים לקטרג על ישראל, שעדיין לא שלמו ד' מאות שנה, כי אמנם בזה נתיישבה קושיית המדרש על מאה''כ "מיד מצרים'',שהרי זאת היתה ישועת ה',שלא בא שר של מצרים בטענה אלא אחרי שכבר יצאו ישראל ממצרים, והיו ישראל בני חורין מהם, ומספיקא לא אמרינן שיחזרו ישראל להיות משועבדים תחת ידם. וזאת כוונת הכתוב ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, פירוש שזו בעצמה היתה הישועה, שכבר לא היו ישראל משועבדים תחת יד מצרים, ולפיכך נסתתמו טענותיו של עוזא שר מצרים, דאיכא למימר דחשבינן ד' מאות שנה מלידת יצחק, וכבר נשלם הזמן.

ובדרך זו נבא לבאר המדרש פליאה, בשנקדים דברי החת''ם זלה''ה (סוף פרשת שמיני) עה''פ זאת החי' וגו', וז''ל, נ''ל סמיכת הענין לכאן, כי לא אמר הקב"ה פרשה זו אלא מפני שאיסורו של חזיר היה תלוי ועומד עד היום ההוא, כי איתא במדרש למה נקרא שמו חזיר שחוזר להיתירו לע''ל, ור"ל שישתנו סימניו ויהיה מעלה גרה ג''כ, והרמז על ס"מ ואומה שלו, וא"כ אי היה אותו היום עולם התיקון (כאשר היה מן הראוי להיות כדאיתא בספרים), ולא מתו נדב ואביהוא, היה חזיר מתוקן ולא נאסר, אך אחר מיתת נדו''א הוחלע לאיסור, עד לעת"ל כשיתוקן עולם במלכות שד-י, עכ''ד החת''ם ז''ל. ולכאורה לא נמצא מקור לדבר זה, כי אחר מיתת נדב ואביהוא הוחלט שעדיין לא יהא עולם התיקון, ומהיכן פשיטא ליה למרן החת''ם לומר כן. ונראה דהנה כל הטעמים שנאמרו בדבריהם ז''ל על מיתת נדב ואביהוא אינם מספיקים, ועיקר הדבר הוא דכיון שהיה הכרח שימותו, סיבב להם הקב''ה שמץ עוון, כדי שתשלוט בהם מדת הדין, ע"ד הכתוב נורא עלילה על בני אדם (תהלים ס''ח), וכמ''ש האוה''ח הקדוש בפרשה זו, כי הגם שיחפוץ ה' המותה לחסידיו, לסבה נעלמת ליודע תעלומות נפלאים ורמות, צריך שיהיה לצדיק כל שהו מהדברים אשר לא טוב עשות, כדי שדרך שם ישלוט בהם הדין וכו'. צא ולמד ממה שמצא רשב"ג טעם להריגתו לצד ששמח לבו בדרשתו תוך ס' ריבוא כאמור בדבריהם (אבדר"נ פל''ח), וקשה הלזה יתחייב אנוש מיתה משונה וכו',אלא דזה הוא דרך שממנו ישלוט הדין, ולעולם סבת מיתתו יקר בעיני ה' המותה לעשרה הרוגי מלכות, להיות מגן וצינה לדורות בנ''י, עכ''ד ז''ל.

וידוע מ''ש הזה"ק בפרשת פנחס (דף רי''ז ע''א) דבשעתא דקני פנחס על ברית קדישא וכו' כד חמא שבטא דשמעון בכמה אכלוסין דאתו לגבי' פרחה נשמתיה מיניה ותרין נשמתין דנדב ואביהוא אתכלילו ביה, ואתהדרת נשמתיה כלילא רוחא דאתכליל בתרין רוחין וכו',ע''כ. ובדברי הזה''ק הללו אמרנו לבאר לעיל כוונת המדרש ילקוט שהיו משה ואהרן מהלכין ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, ואמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו, ואני ואתה ננהוג את הקהל. והוא פלא והפלא שיאמרו נדו''א שהיו קדושי עליון כדברים האלו על משה ואהרן. אמנם הם חזו ברוח קדשם כי הנם עתידים להיות מבשרי הגאולה, ורצו שיהיה התיקון השלם בימיהם, ולפיכך היו מצפים למיתת משה ואהרן, כדי שיהיו המה המנהיגים, ויהיה בכחם לקרב הגאולה, ומיד אחרי שתהיה הגאולה השלמה יקומו משה ואהרן לתחיה, ויחזרו להיות מנהיגי ישראל, וכל מגמתם וחפצם היה למען יתקדש שמו יתברך בעולם, ויתוקן עולם במלכות שדי. אכן עדיין לא היה הזמן הראוי לכך, כי לא היו ישראל מוכנים לפי מעשיהם אל התיקון השלם, והכרח היה שימותו נדב ואביהוא, ויחזרו נשמותיהם להכנס בפנחס, כדי שיהיו המה מבשרי הגאולה באחרית הימים, כאמרם ז''ל (פרדר''א פמ"ז ילקוט ריש פ' פנחס) פנחס זה אליהו, ואליהו יהיה מבשר הגאולה לעתיד. ולפי זה מבוארים דברי החת''ס ז''ל, כי אכן נודע הדבר במיתת נדב ואביהוא, שעדיין לא הגיע זמן התיקון השלם, ולפיכך בהכרח מתו הם, כדי שיחזרו להתגלגל בפנחס, ולהיות מבשרי הגאולה בסוף יומיא.

ועפ"י הקדמות אלו יתבארו לנו דברי המדרש פליאה כמין חומר, בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא, שאלו מלאכי השרת א"כ למה קרעת את הים, שהרי ע"י מיתת נדב ואביהוא נתברר ונודע כי עתידין ישראל לגלות גולה אחרי גולה, ולא הגיע עדיין זמן התיקון השלם, וא"כ נמצא כי לא חשבינן ד' מאות שנה שנגזרו על ישראל מזמן לידת יצחק, אלא נקטינן העיקר כתירוץ האחר, שיצאו ישראל ממצרים לפני הזמן, ולפיכך היו עתידין עדיין ללכת בשאר גליות, וזהו ששאלו מלאכי השרת א"כ שעדיין לא נשלמו ת' שנה שנגזרו על ישראל שיהיו משועבדים, למה קרעת להם את הים, הרי טענה נכונה בפיו של שר מצרים, והיה להם לישראל לחזור ולהשתעבד תחת ידם, עד כלות ד' מאות שנה. ועל כך השיבו שרפי הקודש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, כלומר דבשעה שעמדו ישראל על ים סוף, עדיין היה הדבר תלוי ועומד, אם יחזרו ישראל בתשובה שלמה, וכדאיתא במכילתא הנ''ל אם יעשו תשובה גואלם אני לדורות, וכאשר נתבאר בדברינו שאם היו ישראל עושים תשובה שלמה היו נחשבים להם ד' מאות שנה מלידת יצחק, ולא היו צריכים לצאת בגליות אחרות. ובזה נדחתה טענת שרו של מצרים, כי עדיין לא נתברר הדבר איזה מן התירוצים נקטינן לעיקר, ואם יזכו ישראל יהיה העיקר כהך תירוצא דחשבינן זמן הגלות מלידת יצחק, וכבר נשלם הזמן. והשתא דהדבר מוטל בספק לא ניתן להוציא מיד המוחזק מכח ספיקא אלא היכא דקאי קאי, וכיון שישראל עומדין ברשות עצמם אין בטענת שר של מצרים להוציא מרשותם, ובדין קרע לפניהם את הים. (שנת ה'תרצ"ו לפ"ג)

מאמר ג

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו'. יל"ד במאה''כ לפני ה',שהיה ראוי

ב) במדרש פליאה (הובא בדמש"א) אי' בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדו''א שאלו מלאכי השרת א''כ למה קרעת את הים ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, והוא פלאי. ואף בלשון הכתוב המובא בפליאה יל''ד, מה הכוונה באומרו חדש ימינו כקדם, שלא ביאר אל איזה זמן מן הימים הקדמונים תשוקתם, וכי בשנים קדמוניות היו כל הדורות שלמים ומתוקנים, והלא מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו, והו''ל לפירושי.

ג) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' וגו',במדרש פליאה (הובא בישמח משה) איתא אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה רבש''ע עשיתנו קדושים הסר מאתנו את המות הזה. והוא פלאי.

ד) עוד איתא במדרש פליאה (הובא ביש''מ) הים ראה וינוס מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה והוא תמוה.

ה) עוד במדרש ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, וצ''ב.

ונראה דכל המדרשים הללו על קוטב אחד יסובו, ויתבאר הענין בהקדם הא דאיתא בתיקונים (תיקונא חמישאה דף קמ"ג ע"ב) דאית מאן דפרע בממוניה ואית מאן דפרע בנפשיה. ויש להתבונן בזה דלכאורה מילתא דתמיהא הוא, דכיצד יוכל האדם להשתלם בעונש ממון מאשר חטא על נפשו, ומגיע לו להיות נענש על חטאיו בעונש הגוף. אמנם יתבאר דהנה רש''י ז''ל כתב בפ' בראשית עה"פ בראשית ברא אלקים, ולא אמר ברא ה',שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין והיינו דכתיב (בראשית ב') ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. ע''כ ולכאורה צ"ב אומרו "הקדים", מדת הרחמים וכו', הרי בשיתוף מדת הרחמים למדת הדין סגי לכאורה, דשוב אין העולם נדון במדה''ד הקשה, שהרי מדה''ר מצטרפת עמה, ומה צורך בהקדמת מדת הרחמים דייקא.

ונבוא לביאור הענין עפ"י מה שכתב הפרשת דרכים (ירמי' ב') קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה'. ותוכן דבריו דאיתא במדרש (הובא ברש''י שה''ש) עה''פ כרמי שלי לפני לעתיד לבא מביא הקב''ה את העו''ג במשפע ואומר להם כרמי אעפ''י שמסרתיו בידכם שלי הוא וכו' ולפני בא כל מה שחטפתם מהם ולא נכחד ממני מה שגנבתם מהם והם משיבים האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו כמו הנהנה מן ההקדש שמשלם קרן וחומש אף אנו נשלם על קדש ישראל לה' ראשית תבואתה קרן וחומש, וכו'. מבואר מזה דמלבד העונשים הקשים שעתידים אומות העולם ללקות בהם לעת''ל, על אשר ציערו את ישראל, עוד זאת להם שיהיו מחזירין להם כל מה שחמסו מהם ברבות עתים ושנים. והנה אנן קיי''ל (כתובות ל''ב ע"ב) דאין אדם מת ומשלם דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום ב' רשעיות, ואפילו בשגג בדבר שענשו במזיד מיתת ב''ד נמי קיי''ל הכי דאין אדם מת ומשלם מהיקישא דבי חזקיה וכו'. וכתבו התוספות בפרק כל שעה (דף כ"ט ע"א ד"ה רבי נחוניא) דהכי נמי לר' נחוניא בן הקנה דפליג ארבנן וסבר דגם במיתה בידי שמים אמרינן אין אדם מת ומשלם, נמי אין לחלק בין שוגג למזיד, דגם בשגג בדבר שאם הזיד בו היה חייב מיתה בידי שמים פטור מן התשלומין.

ועפ"י זה הקשו התוס' בכתובות (ל' ע''ב ד''ה זר) אליבא דרבי דאמר הזיד במעילה במיתה ביד''ש, כיצד חייב הכתוב תשלומין בנהנה מן ההקדש ומועל, והלא כיון שחייב מיתה אין אדם מת ומשלם, ותירצו דגזה"כ היא גבי הקדש דלא אמרינן קים לי' בדרבה מיניה, דאל"כ אין לך אדם שמוטל בהקדש. וה''נ כתבו התוספות גבי תרומה, דגזה''כ היא דלא אמרינן ביה קים ליה בדרבה מיניה. והנה בכ''מ מבואר דאשם היינו קרן כדכתיב (במדבר ה') והשיב את אשמו בראשו. וזה יהיה ביאור הכתוב קדש ישראל לה', וגו', שלא תעלה על דעתם של ישראל כי לפי דברי רנבה''ק דאף במיתה ביד''ש אמרי' קלב''מ, א''כ כיון שיענשו העכו''ם בגופם על שציערו את ישראל, שוב לא יחזירו לנו את ממונינו משום דקים ליה בדרבה מיניה. לזאת אמר הכתוב קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, וכיון שדינם כהקדש וכתרומה, א''כ לא אמרינן בהו קים ליה בדרבה מיניה, ואליבא דכ''ע כל אוכליו יאשמו בתשלומי ממון, ונוסף על כך רעה תבא עליהם בפורעניות קשים, עכת''ד ז''ל.

ובדרך זו נלך לבאר כוונת רש"י ז"ל הנ"ל דהנה איתא במד"ר פרשת מצורע (פי''ז ד') אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה וכו', ואף נגעים הבאים על האדם תחלה הן באים בביתו חזר בו טעון חליצה ואם לאו טעון נתיצה הרי באין על בגדיו חזר בו וכו' ואם לאו טעון שריפה הרי הן באים על גופו חזר בו יטהר וכו'. מבואר מדברי המדרש, כי אילולא מדה''ר היה העונש פוגע בנפשות תחלה, שהרי כך הדין נותן נפש החוטאת היא תמות (יחזקאל י"ח), אלא שהקב''ה מקדים מדת הרחמים, ומענישו בממונו, ושוב אין למדת הדין מקום לטעון כי בדין הוא שיענש בגופו מאשר חטא על הנפש, שהרי מכיון שכבר קדמה מדת הרחמים לפגוע בממונו, לא יתכן להוסיף ולהעניש עונש הגוף, דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות, ושוב לא ניתן להענישו בעונש הגוף על עוונותיו שכבר עשה, דסגי לו בעונש הממון. ולפי זה צריך לומר בכוונת המדרש הנ"ל ואף נגעים וכו' חזר בו טעון חליצה ואם לאו וכו', הרי הן באין על בגדיו וכו', על גופו, דאין הכוונה באמרו ואם לאו, שלא שב על חטאו הקודם, שהרי אף אם לא עשה תשובה על אותם חטאים, מ"מ כבר נפרעו ממנו על עוונותיו בעונש הממון, ועליהם אין להוסיף ולהענישו, דמשום רשעה אחת אתה מחייבו, וע''כ דכוונת המדרש באמרו ואם לאו, היינו שלא חזר מדרכו הרעה, אלא הוא מוסיף על חטאתו פשע, אז יעשן אף ה' בו, ויענישו בעונשים קשים מן הראשונים, על אשר הוסיף לחטוא ולמרות פני עליון. וזה יהיה ביאור דברי רש"י ז''ל שראה הקב''ה שאין העולם מתקיים, "הקדים'' מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, כלומר שבטרם חלה מדת הדין, קדמא ואזלא מדה''ר להענישו בממונו, כדי שלא יהיה שוב מקום למדת הדין לגבות הימנו, דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות.

ובדברים אלו הרווחנו ליישב שלא יסתרו דברי המד''ר הנ"ל דס"ל דנגעי בתים באים להעניש את האדם על חטאיו, ואילו להלן באותו ענין עצמו איתא (שם סימן ו') דנגעי בתים בשורה טובה הם לישראל לגלות להם מעמוניות שהטמינו הכנעניים בכותלי בתיהם, ולכאורה הני תרי טעמי סתראי נינהו, ולא קרב זה אל זה. אכן נראה ששני מדרשים אלו תואמים יחדיו, ובא זה וגילה על זה. דהנה לכאורה מצאה החקירה מקום לנוח, דהתינח איש אשר חננו ה' בעושר ונכסים ניתן להפרע ממנו במדה''ר בהפסד ממון, אבל אם הוא עני ואביון א''כ אף אם ילקה בממונו תחלה הרי זה כפגיעה בנפשו, כדאיתא בת''כ פ' ויקרא (פרשה ב') עה"פ ונפש כי תקריב, א"ר יצחק מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש אמר הקב''ה מי דרכו להביא מנחה עני מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני, ע"כ. וא''כ כיון דחסרון ממון חשוב הוא אצלו כנטילת נשמה, כיצד ילקה בממונו תחלה, והרי נפשו הוא חובל, וכללא אית לן דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. אמנם אפ"ל דהיינו טעמא שהביא הקב''ה נגעים על הבית תחלה, ונתגלו המטמוניות שהטמינו הכנעניים, והעשיר האיש אשר לו הבית, וכיון שכבר יש לו עושר ונכסים, שוב אין עונש זה חשוב אצלו כאילו נטל את נפשו, שהרי כבר אזלא עניותא, ושפיר היה העונש במדת הרחמים. ובזה מבוארים גם דברי התיקונים הנ''ל דאית מאן דפרע בממוניה, דאף אם בדין ראוי הוא להיות נענש בגופו, מ''מ מדת הרחמים מקדמת לבא, וסגי ליה להפרע בממונו.

ועתה נבא לביאור המדרש פליאה הים ראה וינוס מה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, וגם אידך מדרשא ברייתא דר' ישמעאל ראה. כי הנה הים טען הללו עובדי ע"ז והללו עוע"ז, ומה נשתנו אלו מאלו, להיות המצרים טבועים בצול גזרים, וישראל עוברים בתוך הים בחרבה. אמנם כיון שראה את ישראל באים ורכוש מצריה בידם, א''כ מכיון שיש להם עושר ונכסים, אין ראוי שילקו בגופם על אודות מה שעבדו ע''ז במצרים, דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, וסגי להו בעונש ממון. אכן לא שייך לומר כן כלפי מצרים, שיועיל להם הפסד הממון שנטלו מהם ישראל לפטרם ממיתה מטעם דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות, דכיון שישראל דין הקדש להם, ובהקדש קיי"ל לוקה ומשלם, בדין הוא שיתחייבו משום ב' רשעיות, וילקו בכפלים בעונש מיתה וממון גם יחד. (ועי' בפרשת דרכים דרך מצרים דרוש חמישי). ברם אכתי היה מקום לבע''ד לטעון לחובתם של ישראל, דלא סגי להו במה שילקו בממונם, דדלמא לא אמרינן הך כללא דאין לוקה ומשלם כי אם בדיני ב"ד, ומנא לן דאף בעונשי שמים אמרי' הכי, דמשום רשעה א' אתה מחייבו ולא משום ב' רשעיות. אמנם הנה ר' נחוניא בן הקנה ס"ל דאף בדיני שמים אמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו, וכדיהיב בגמרא פ' אלו נערות (דף ל' ע''א) טעמא למילתיה דילפינן גז"ש אסון אסון, מה אסון הנאמר בדיני אדם אינו לוקה ומשלם, אף אסון האמור בדיני שמים אינו לוקה ומשלם.

וזה ביאור המדרשים הים ראה וינוס מה ראה וכו', דלכאורה טען הללו עוע"ז והללו וכו' ולמה נקרע, וע"ז בא כמשיב ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, וכיון שיש להם ממון לא יתכן להלקותם בעונש הגוף, דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, ודי להם בעונש ממון, ובב' עונשים לא יתכן להענישם, דמשום רשעה אחת אתה מחייבו. ואכתי לא סגי בהכי, דדילמא לא אמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו אלא בעונש ב"ד, אבל בנענש ביד''ש מנא לן דאי אתה מחייבו משום ב' רשעיות. לזאת אמר מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה, דסבר בי''ג מדות התורה נדרשת בהן, וחד מינייהו גזרה שוה, וילפינן גזירה שוה דאסון אסון דאף בעונשי שמים אמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו', וכיון שיש לישראל ממוך להפרע בו חובותיהם אין להענישם בעונשי הגוף, ועל כן נקרע בפניהם.

ולדרכנו יבואר המדרש פליאה (קושיא ד') אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה עשיתנו קדושים הסר מעלינו את המות הזה, דהנה ממה שלקו המצרים בגופם ובממונם גם יחד על אשר הרעו לישראל, שמענו כי ישראל דין הקדש אית להו, ובמוטל בהקדש קיי"ל לוקה ומשלם, לזאת אמרו ישראל רבש''ע משיחנו קדושים, וחייבת בעבורינו את המצרים ללקות בכפלים, על כן אנו מתחננים שלא תעשה גם לנו כאשר עשית להם שאם נחטא נשתלם בכפלים, אלא כלפי ישראל התנהג במדה"ר, להפרע מממונם תחלה, וכיון שילקו בממון, אמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו, וזהו שאמרו הסר מעלינו את המות הזה, דיצאנו חובת העונש בהפסד הממון.

ועתה נתנה ראש ונשובה לבאר המדרש פליאה המוצג בפתח דברינו (קושיא ב'). בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון שאלו מלאכי השרת א"כ למה קרעת להם הים וכו'. דהנה הספרים הקדושים כתבו דנדב ואביהוא צדיקים גמורים היו, אלא שבעבור מדריגתם הגדולה דקדק הקב''ה עמהם ביותר, ופגעה בהם מדה"ד, וכמבואר בשלה''ק כי בני העליה אשר שורש נשמתם בסוד המחשבה העליונה, הם מדוקדקים בקו הדין ביותר, ואצלם נשאר בחינת עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, כי הם עולים שם, עכ''ד ז''ל (עי' בדברינו לעיל פ' שמיני רמ"ע ע"ב). ועפ''י זה יתפרש אומרו בקרבתם "לפני ה'" וימותו, כלומר שמחמת קרבתם וגדולת מדרגתם התנהג הקב''ה עמהם בבחינת לפני ה', פי' ערם ששיתף שם הוי' שהוא מדה"ר למדת הדין, ולפיכך וימותו, דהן שמים לא זכו בעיניו ומי יצדק לפניו בדין. וכיון שראו מלאכי השרת עד כמה דקדק הקב''ה עמהם בדין, שפגעה מדה''ד בנפשם תחלה, המה תמהו ושאלו א"כ למה קרעת להם את הים, פי' אם אינך מתנהג במדת הרחמים אלא בתוקף הדין, הדרא טענת הים לדוכתא, שלא היו ישראל ראויים לקריעת ים סוף מחמת עוונותיהם, מה תענה דנפרעו מממונם, משום דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, הא חזינן בנדב ואביהוא שפגעה מדת הדין בנפשם. ועל כך ענו שרפי הקדש השיבנו ה' וגו' חדש ימינו "כקדם'', כלומר דכלפי בני אהרן נהג הקב''ה כבימי קדם בטרם בריאת העולם עת עלה במחשבה לפניו לבראותו במדת הדין, משא''כ בישראל הקב''ה משתף מדת הרחמים ומקדימה למדת הדין, ולפיכך די להם שיפרע מממונם, דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, ועל כן נקרע הים בפניהם.

מאמר ד

וידבד ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו'. במד''ר (פ''כ ו') איתא הה''ד (משלי י''ז) גם ענוש לצדיק לא טוב אמר הקב"ה אעפ"י שענשתי את אהרן לא טוב אלא להכות נדיבים עלי יושר. וצ''ב להבין דברי המד"ר כיצד העמיס בהך קרא דקאי על מיתת שני בני אהרן, ואין הדבר במשמעות המקרא כלל, דפשטות הכתוב מתפרש בענין אחר לגמרי, וכמו שפירש''י ז''ל שם גם ענוש לצדיק לא טוב, לא אמר הקב''ה למחות שם ישראל מעל הארץ כי לא טוב בעיניו לענוש כולם. להכות נדיבים על יושר, להכות הטובים שבהם שהיו נדיבים עלי יושר שנאמר (מלכים א' י"ע) והשארתי שבעת אלפים הברכים אשר לא כרעו לבעל וכו', ע''כ. והמצודות פירש הכתוב באופן אחר, גם ענוש לצדיק לא טוב, ר"ל מי שהוא לא טוב ימאס כ"כ בצדק, עד אשר גם יענוש לצדיק על צדקו, ויתמיד להכות נדיבים על מעשה היושר, כי בעיניו לרע תחשב, עכ''ד. ולשני הפירושים הללו לא שייך מקרא זה לעונשו של אהרן במיתת שני בניו. והכי נמי לפי מה שדרשו ז''ל (ברכות ז' ע''א) מהך קרא גם ענוש לצדיק לא טוב, דלאו אורח ארעא היא לצדיק לענוש את הבריות, נמו לא שייך מקרא זה לכאן. וצ"ע לבאר משמעות הכתוב לפי דרשת המדרש דקאי על מיתת בני אהרן.

ב) גם בגוף דברי הפסוק גם ענוש לצדיק לא טוב יל''ד, דהנה בגמרא (שבת קמ"ע ע"ב) איתא כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה וכו', דכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב אין לא טוב אלא רע (פירש''י צדיק המעניש לא טוב וכיון דאינו טוב הרי הוא רע) וכתיב (תהלים ה') כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. ולכאורה לפי זה מדוע לא קאמר קרא להדיא גם ענוש לצדיק רע, ואפשר שהוא עפ''י אמרם ז''ל (פסחים ג' ע''א) לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב וכו' ולא הוציא דבר מגונה מפיו וה''נ לישנא מעליא נקט. אכן קשה שהרי אמר הכתוב לא יבורך רע, הרי דלא קפיד קרא בהכי.

ג) במדרש פליאה (הובא בישמח משה) איתא בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, והוא פלאי. וק"ז זלה''ה ביאר כוונת המד' עפי"מ דאי' בפ''ק דברכות (דף י' ע''א) בעובדא דחזקיה שא''ל ישעי' כי מת אתה ולא תחיה וגו', כי מת אתה בעוה''ז ולא תחיה לעוה''ב, א''ל מאי כולי האי, א''ל משום דלא עסקת בפריה ורביה, וכו'. ויש להבין דהא חזקיה לא שאל אותו מפני מה נענש, דידע מאמר שלמה המע"ה כי אין אדם אשר לא יחטא (מלכים א' ח'), אך שאל אותו מאי כולי האי, ר''ל מפני מה הגיע לו עונש גדול בזה ובבא, וא''כ מאי השיב לו משום דלא עסקת בפ''ו, אכתי קשה מאי כולי האי, דע''ז אין מן הראוי להענש עונש גדול כזה. אמנם כבר פירשתי עפ"י מה שכתב העיקרים (מאמר רביעי פרק ל''ו) כי כפי שורת הדין ראוי שיהיה העונש נצחי והשכר זמני, אבל רב חסד מעה כלפי חסד ומנהיג עולמו ברחמים, שיהי' השכר נצחי לאוהביו ולשומרי מצוותיו, והעונש זמני וכו'. ולפי''ז נ''ל ליתן טעם נכון דע''ז החטא דלא עסקת בפ''ו ראוי להעמיד על קו הדין, שיענש עונש נצחי בזה ובבא וכו', דהא איתא שעלה במחשבה לברוא את העולם בדין, וראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדת הרחמים. נמצא דהתנהגות מדת הרחמים אינו רק משום קיום העולם, ומי שאינו עוסק במצוה זו הרי אינו חושש משום קיום העולם, דלא תוהו בראה וכו', נמצא נשאר עומד על תחלת המחשבה כנ''ל. ועפ''י זה יובן גם כאן דזה שלא נשאו נשים גרם שנענשו על החטא הנ''ל בעונש מיתה וכו', לפי''ז כפי מה שהלכו נדב ואביהוא בתר מחשבה, א''כ הוי ההנהגה במדת הדין ולא מהני תשובה, לכך כשנשרפו ונענשו על שלא נשאו נשים, והיה הוראה דאין האמת כפי מחשבתם ומהני תשובה, ענו שרפי הקדש ואמרו השיבנו ה' אליך ונשובה, ר"ל בשביל ישראל דיועיל תשובה לישראל, עכלה"ק.

והנראה לומר עוד בביאור הענין, ותחלה יתבארו דברי הכתוב גם ענוש לצדיק לא טוב להכות נדיבים עלי יושר. דהנה ק''ז זלה"ה בפתיחתו לספרו ישמח משה הביא מדרש פליאה (הובא בספר אור לישרים) וז''ל, שאלו תלמידיו את רבי כמה שמותיו של הקב"ה, א''ל רחמנא לבא בעי והחכם עיניו בראשו, א''ל מפני מה תלת ישר וחד מהופך, א''ל חותמו של הקב"ה אמת, ע''כ. ומבאר שם בדבריו תחלת דברי המדרש עפ"י דרכו בקדש, ואח"כ כתב לבאר שארית המאמר, מפני מה תלת ישר וחד מהופך, וזלה''ק, כי הנה הנם כל ספרי התורה מתחילין כסדר, והכל נכתב בסדר הראוי להיות, וגם סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר וכו', ואף דאין מוקדם ומאוחר בתורה, הא אמרינן בפסחים (דף ו' ע"ב) א''ר פפא לא שנו אלא בתרי עניני אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, ע"ש. ועוד דאף במקום דאין מוקדם מ''מ טעמא בעי וכו', והנה בהתחלת התורה עמדו כל חכמי לב למה לא נכתב אלקים ברא בראשית, להקדים שמו יתברך בראש כל, כמו ששינו לתלמי המלך וכו', ותירצו כדי שיהיה ס''ת אמת כסדר, ולא בהיפוך אתוון ולמפרע או מאמצעותן, דהיינו ברא' אלקים' את' הוא ס''ת אמת כסדר, ולזה כיון דוד באמרו ראש דברך אמת. עוד נקדים דהנה מצינו במשנה תורה שחזר ושנה מפי הגבורה לישראל הדברים הנאמרים כבר, איננו נחשב ספר בפני עצמו, דהלא התוס' והרא''ש ז"ל בריש מס' גיטין כתבו בשם רב האי גאון ובשם רב סעדיה גאון הטעם על מה שנהגו לשרטע י''ב שיטין בגט, משום דכתיב וכתב ספר כריתות, בעינן שורות כשיעור גליון שמפסיק בין ספר לספר, ארבע ספרים הראשונים שמניח ד' שיטין בין זה לזה, כדאיתא בפ''ק דבבא בתרא, דהיינו שנים עשר שיטין, והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא קא חשיב, דאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה, עכ''ד התוספות והרא''ש ז''ל וכו'. ועכ"פ מבואר כמ''ש דהתורה נחשבת לארבעה ספרים, נגד ארבע אותיות של שם המיוחד. ועפ''י זה מבוארת הפליאה הנ"ל, מפני מה תלת ישר דהיינו ששלשה עשויין בפשטות כסדר ישר, וחד מהופך שספר בראשית מקודם נאמר בראשית ואח''כ אלקים שהוא שמו יתברך, והיה ראוי להיות בראש לפי מה שהסברא נותנת, עד שהוצרכו לשנות לתלמי משום זה, וע''ז באה התשובה שפיר מפני שחותמו של הקב''ה אמת, לכך ראש דבריו אמת וכו', עכלה''ק.

ולי נראה לבאר דברי הפליאה מפני מה תלת ישר וחד מהופך עפ''י דרכו, אך בתוספת נופך, בהקדם דברי הכתוב (שמואל ב' א') ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יונתן בנו ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר, ופירש''י הלא היא כתובה על ספר בראשית שהוא ספר ישרים אברהם יצחק ויעקב והיכן רמיזא ידך בעורף אויביך (בראשית מ''ע) איזו היא מלחמה שמתכוון בה ידו כנגד פדחתו שהוא מול ערפו הוי אומר זה קשת, ע''כ. והנה פירושו של רש"י ז"ל הוא כדעת חד מ"ד בגמרא, ואיכא אמוראי התם דפליגי עליה, ומפרשי להך קרא בענין אחר, וזה לשון הגמרא (ע''ז דף כ''ה ע''א) ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר, מאי ספר הישר, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, דכתיב (במדבר כ"ג) תמות נפשי מות ישרים היכא רמיזא יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך וכו'. ר' אלעזר אומר זה ספר משנה תורה ואמאי קרי ליה ספר הישר דכתיב (דברים ו') ועשית הישר והטוב בעיני ה' היכא רמיזא (שם ל''ג) ידיו רב לו וכו' ר' שמואל ב''נ אומר זה ספר שופטים אמאי קרי ליה ספר הישר דכתיב ביה (שופטים י"ז) בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה היכא רמיזא (שם ג') למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה וכו', עכ''ד הגמרא.

ובירושלמי דסוטה (ספ''א) פליגי אמוראי מהו ספר הישר וז''ל, כתיב ויקונן דוד את הקינה הזאת וגו' ויאמר ללמד את בני יהודה קשת וכו', אמר דוד כיון שהצדיקים מסתלקין השונאים באים ומתגרים בישראל, הלא היא כתובה על ספר הישר, תרין אמוראין, חד אמר ספר בראשית, וחרנא אמר זה חומש הפקודים, מ''ד זה ספר בראשית ניחא, ומ''ד זה חומש הפקודים מה מלחמה היתה שם, ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן (דברים י') וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת, הה''ד ויעל אהרן הכהן אל הר ההר וימת שם (במדבר ל''ג) אלא כיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד וביקשו הכנענים להתגרות בישראל וכו', ונסעו לאחוריהן שמנה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג בהן ח' משפחות אף הן הרגו ממנו ארבע הה''ד וכו'. תמצית הדברים כי ארבע דיעות יש בדברי החכמים מה הוא ספר הישר, ספר בראשית, או ספר במדבר הוא חומש הפקודים, או ספר משנה תורה, ולחד דיעה הוא ספר שופעים.

ובזה נבא לביאור הפליאה, דהנה בתורה ישנם ג' ספרים שיתכן לקרותם בשם ספר הישר, וכל חד מינייהו אית ליה טעמא על שנקרא שמו כן, והם ספר בראשית וספר במדבר וספר דברים. וזהו שהקשה המדרש למה תלת ישר, פירוש מדוע יש לנו שלשה ספרים בתורה הקרויים ישר, וחד מהופך, כלומר דאחד מהנך ג' ספרים הלא הוא ספר בראשית איננו פותח בסדר הראוי לו, שהיה ראוי שיתחיל אלקים ברא בראשית וכנ''ל, ועל זה בא כמשיב מפני שחותמו של הקב''ה אמת, על כן כתיב מהופך בראשית ברא אלקים, כדי שתתחיל התורה באמת בסדר ישר כמ"ש ק''ז זלה''ה.

והנה יש להתבונן בדברי ר' שמואל ב''נ דסבר דספר הישר הוא ספר שופעים משום שנאמר בו בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, דלכאורה מאי מעליותא איכא בהכי, שכל אחד עושה כישר בעיניו, עד שבעבור זאת תיארוהו לספר שופטים בשם ספר הישר. ונראה עפ''י מה שפירשתי (עי' בדברינו להלן פרשת שופטים) פסוק זה, דלכאורה יל''ד בלישנא דהך קרא, שהרי בפשטות כוונתו להודיע כי באותם הימים לא היה שר ומושל בישראל, ומחמת כן עשה כל אחד כישר בעיניו, ואין מכלים דבר, ולפי''ז היה ראוי שיאמר איש כל הישר בעיניו עושה, לשון הוה, ומדוע קאמר יעשה לשון עתיד. ונראה לפרש כוונת הכתוב דהנה הן מלפנים זאת בישראל אשר הנהגת הדור היתה על פי גדוליהם, הלא המה הנביאים הקדושים והסנהדרין יושבי לשכת הגזית, והמה בחכמתם ובכח קדושתם האירו את עיניהם של ישראל, וידריכו אותם ללכם בדרכי ישרים, ולעשות הטוב והישר בעיני ה', אמנם יש אשר ישראל הם במצב שאין להם מנהיגים הראויים להורות להם את הדרך ילכו בה, והוא ע''ד הא דאיתא בגמרא (ב''ק נ"ב ע"א) כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא, ופירש''י וכו' כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להם פרנסים שאינם מהוגנים (ועייין מה שכתבנו בזה לעיל פ' ויקרא ע' ק''ג באורך). ולעת כזאת שהמנהיגים המה כסומים לא יוכנו לראות, מחמת שהם משוחדים מהשפעת הדור, אזי אין אותם הפרנסים מנהיגים את הדור, אלא אדרבה הדור מנהיג אותם ומכוונם ללכת בדרך אשר יורו להם, ואם מקבלים הדרכה בעבודת ד' ממנהיגים כאלו, גרוע הוא עד מאד.

אמנם באמת יש לכל יהודי המבקש האמת דעת תורה להשכיל איזוהי דרך ישרה אשר יבור לו ללכת בה, ולהבחין מה הוא הטוב והישר לפני האלקים. אכן דא עקא שאם אין צדיק אמת אשר יקבל השפעה ממנו, עלול הוא לנטות אחרי דעת הדור, ולהתפס אחרי איזה נגיעה ופניה המסמאות עינים ומשבשות את הדעת, לבלתי ראות נכוחה, כי אם ללכת אורחות עקלקלות, דרכים אשר לא שערום אבותינו, ואם ח''ו יתפתה לנטות אחרי עצת הדור, מחמת השוחד המטה לבו, אזי אין הוא עושה כפי הישר בעיניו, שהרי אילו היה עושה כפי דעת עצמו, היה מבין ללכת בדרך טובים וארחות צדיקים לשמור, כי באמיתות דעתו היה משכיל להבחין בין טוב לרע בין אמת לשקר, אלא שלבו נוטה אחר בצעו, על כן אינו עושה כפי השגת דעתו, כי אם כפי הישר בעיני משחדיו, נותני לחמו ומימו פשתו וצמרו. כי השוחד מעור עינים, עד אשר האדם תועה מדרך השכל, ועחו עיניו מראות נכוחה, כי כן ארחות כל נוטלי בצע. ולזאת רמז הכתוב באמרו בימים ההם אין מלך בישראל, כי בימים מקדם שנות עולמים, היו גדולי ישראל הנביאים והסנהדרי גדולה מקבלים השפעה מן השמים, והמה הנהיגו את הדור, והורו להם כדת מה לעשות. אמנם בימים ההם שאין מלך בישראל, כלומר שאין להם מנהיגים אשר ינהיגו אותם, אלא להיפך הדור מדריך את מנהיגיו, אזי מייעצנו הכתוב כי הדרך הישרה היא, אשר איש הישר בעיניו יעשה, כלומר שיעשה כפי אמיתות דעתו, כאשר הוא משיג בשכלו בדעת עצמו מבלי השפעות זרות מן החוץ, ואז יש לו לקוות כי נוכח ישרים דרכו, משא''כ אם ילך אחרי השפעות מן החוץ, אין הוא עושה את הישר בעיניו, שהרי בקרב לבבו הוא מרגיש מה הוא הטוב והישר, אלא שדעתו משתבשת מחמת לחץ אחרים והשפעתם. ולזאת אמר הכתוב שלא ינטה אחרי השפעות זרות, כי אם כפי אשר יורוהו עיני שכלו כן יעשה.

וזה יהיה גם ביאור הכתוב ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו ויאמר ללמד בני יהודה קשת וגו', ופירש''י ז"ל ויאמר דוד מעתה שנפלו גבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מנחמה ולמשוך בקשת. דהנה שאול המלך ויהונתן בנו הם היו גבורי החיל, אשר בצדקתם וקדושתם הגינו על ישראל והנהיגו אותם ללכת בדרכי ישרים, אבל מעת שנפלו גבורי ישראל, ואין להם מנהל ומחזיק בידם אשר יוציאם ואשר יביאם, ובעצתו ינחם, צריכים בני יהודה עצמם ללמוד דרכי מלחמה ולדרוך בקשת, למען ידעו וישכילו כיצד להתנהג לבל יסורו מאחרי ה'. ואף שגם אחרי מות קדושים שאול ויהונתן בנו עדיין היה להם דוד מלך ישראל, הרועה את ישראל בתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם, מ"מ חסרון הניכר הוא בהעדר צדיקים אלו מישראל, כי נחלש כח הקדושה, ומה גם כי דוד המלך ע"ה בגודל ענותנותו ושפלות רוחו לא החזיק את עצמו ראוי להנהיג את ישראל, על כן נשא עליהם את הקינה הזאת כי מעתה צריכים בני יהודה עצמם ללמוד תכסיסי מלחמה.

ובקינה זו אשר קונן דוד על שאול ויהונתן בנו, רמוזה גם נבואה על הדורות האחרונים, שיבואו ימים אשר יפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה, ומחמת אבדן המנהיגים יצערכו בני ישראל ללמוד דרכי המלחמה, למען ידעו כדת מה לעשות. וזהו שרמז באומרו הלא היא כתובה על ספר הישר, הוא ספר שופטים לחד מ"ד, כי בימים ההם כאשר אין מלך בישראל, אשר ידריכם בדרכי התורה, משום שדעתו משוחדת מנגיעות ומהשפעות אחרים, אז צווה הכתוב איש הישר בעיניו יעשה, כי על כל אחד ללמוד דרכי המלחמה ולהבין בדעתו מה הוא דרך האמת, ולא יטה אחרי הבצע לעשות היפך הישר בעיניו. ויש לרמוז בדברי הכתוב ללמד את בני יהודה קשת, ע''ד מה שתרגם אונקלוס בפרשת ויחי עה"פ אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, בצלותי ובבעותי. וכיו''ב אי' בגמרא (שבת דף ס"ג ע"א) אהא דכתיב חגור חרבך על ירך וגו' ההוא בדברי תורה הוא דכתיב, הרי כי הכתוב מכנה תורה ותפלה ועבודת ה' ע''ש כלי זיין. וז''ש הכתוב ללמד בני יהודה קשת, שצריכים ללמדם שידעו וישיגו בעצמם איזהו הדרך האמיתי בתורה ועבודה ויראת שמים. וראיה לזה הלא היא כתובה על ספר הישר הוא ספר שופטים, ומה כתיב ביה בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, וכאשר נתבאר כי אם הגיע הדור למצב כזה שאין לו מנהיגי אמתי וא"א לסמוך עליהם, אזי צריכים בני ישראל ללמוד לעשות הישר בעיניהם, ולא יטעו אחרי תוהו.

והשתא אתי שפיר מה שהכתוב מכנה ספר שופטים בשם ספר הישר ע"ש מקרא זה, איש הישר בעיניו יעשה, כי מקרא זה הוא הוראת דרך לדורות אחרונים, הנבוכים בדעתם מחמת חסרון מנהיגי אמת. ומובן גם מה ששייך הך קרא בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה לקינה אשר קונן דוד ללמד את בני יהודה קשת, כי ממקרא זה למדנו כי כך היא המדה, והכי כשר למעבד, שאם אבדו המנהיגים הכשרים, יש דרך ישר לפני איש, להתנהג בדעת עצמו בדרך התורה האמיתית, וכמו שכתבנו, כי באמת יש לכל יהודי אמתי אשר ידיו ולבו לא-ל אמונה, דעת תורה אמיתית, ולפי דעתו הישרה והאמיתית יעשה הטוב והישר בעיני ה'.

ובדרך זו אפ''ל גם דעת אידך מ''ד דספר הישר הוא ספר בראשית, ומייתי לה מקרא דכתיב יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך וכו'. והטעם דנקט מקרא זה היינו משום דהתם כתיב ענין מלחמה בקשת, כדדרשו איזה מלחמה שצריכה יד כנגד עורף הוי אומר זה קשת. אכן אפ''ל דמלבד זאת עוד רמז בזה על כל אותה פרשה, דכתיבי בה הברכות אשר בירך יעקב אבינו ע''ה את בניו, דכתיב ויקרא יעקב את בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, ואמרו ז"ל (פסחים נ"ו ע"א) שביקש לגלות להם את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה. והנה אף שלא הניחו לו מן השמים לגלות להם במפורש את זמן הקץ, מ''מ רמז להם בברכותיו אשר בירך אותם כל אשר עתיד לעבור עליהם עד סוף כל הדורות, כדאיתא במד"ר פרשת נשא (פי''ג י''ג) וז"ל, והיה מסורת ביד שבט יהודה חכמיהם וגדוליהם מן יעקב חבינו כל מה שעתיד ליארע לכל שבט עד ימות המשיח וכן היה ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם, ע"כ. (ועי' דברינו לעיל פ' ויחי תקפ"ח ע"ב). ובכלל דבריו רמז להם גם כי יהיה זמן אשר איש הישר בעיניו יעשה, כי לא כדורות הראשונים דורות האחרונים, שהרי בדורות הראשונים היתה ההנהגה ביד חכמי ישראל, ומפיהם היתה תורה והוראה יוצאה לישראל, על פי ההשפעה אשר נשפעה עליהם מאת השי''ת, ואפי' בימות השופעים אשר אמרו ז''ל ששפטו את שופטיהם, מ''מ עדיין היתה איזה הנהגה. משא"כ בדורות אחרונים שאין הנהגה כלל, אזי איש הישר בעיניו יעשה, הלא הנהגתו היא כתובה על ספר הישר, היא התוה"ק, ושם צריכים לחפש ולתור אחרי האמת, ואם חפצים באמת ובתמים להדבק במקור האמת, ולהשיג קושט אמרי אמת, אזי בעזר השי"ת זוכים להגיע אל האמת, וללכת בדרך אמת.

ועתה נבוא לביאור המד"ר ר''ב פתח גם ענוש לצדיק לא טוב וכו', בשנקדים עוד הא דאיתא במסכת עבודה זרה (דף ד' ע"ב) א''ר יוסף לא ליצלי אינש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד דלמא כיון דמפקיד דינא דלמא מעיינין בעובדיה ודחפו ליה ומדחי, ופריך אי הכי צבור נמי, ומשני צבור נפישי זכותייהו, אי הכי דיחיד דצפרא נמי לא (דאף תפלת שחרית לא יתפלל בג' שעות ראשונות) ומשני כיון דאיכא צבור דקא מצלי לא מדחי (משא''כ תפלת המוספין שזמנה כל היום ויש שמאחרין אותה), ומקשה בגמרא דהכא אמרת דבשלש ראשונות הוא זמן דין והא אמרת דשלש ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה, ומשני תורה דכתיב בה אמת דכתיב (משלי כ''ג) אמת קנה ואל תמכור אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין, דין דלא כתיב ביה אמת הקב"ה עושה לפנים משורת הדין, עכ"ד הגמרא.

היוצא לנו מזה דבמקום שיש רק אמת בלבד, מתנהג הכל על קו הדין, ואין נכנסים לפנים משורת הדין כלל, דחותמו של הקב"ה אמת, ואין שייך שם לפנים משורת הדין, וכדאיתא בערכין (י''ז ע"א) אילמלי בא הקב''ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין אינן יכולין לעמוד מפני התוכחה. אלא דמפני קיום העולם ההכרח לשתף מדת הרחמים למדת הדין, ולהכנס לפנים משורת הדין. ואעפ''י שדנים את העולם במדת הרחמים, הנהגתו היא במדת האמת, לפי שיש צורך בהנהגה זו למען קיום העולם, וכמ"ש הרמב''ן ז"נ בפרשת וישלח עה"פ קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו', וזה לשונו, והנכון בעיני כי החסדים הקיימים יקראו אמת וכו', עכ''ד עיי"ש. וטעמא דמילתא שיהיו החסדים המתקיימים קרויים אמת, מפני שדבר שאין לו קיום והעמדה אינו אמת, דשיקרא לא קאי קושטא קאי (שבת ק"ד ע"א). וע"ד זה פירש בספה''ק קדושת לוי אמרינו בפיוט ונתנה תוקף ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, כי כשהקב"ה דן עולמו בחסד יש לו קיום, וזהו באמת, כי אמת הוא דבר הקיים, אבל ח"ו כשהקב"ה דן את עולמו וכו', אז הצדיקים שבדור יש להם כח לבטל, וזהו מי מושל בי צדיק (מו"ק ט"ז ע"ב), אבל כשהקב''ה דן עולמו בחסד אז יש לו קיום ואין מי שיבטל, וזהו ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, כיון שיכון בחסד כסאך אז הוא באמת, עכלה''ק.

ועפ"י מה שנתבאר כי מה שהקב"ה מנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים, הנהגה זו היא במדת האמת, שע''י כך העולה מתקיים, וזהו הנקרא אמת דבר שיש לו קיום והעמדה, אפ''ל גם כוונת הגמרא הנ"ל דציבור יכולים להתפלל תפלת המוספין אף בתלת שעי קמייתא משום דנפיש זכותייהו, כלומר לפי שבקיומו של ציבור תלוי קיום העולם, על כן אף שהנהגת הקב"ה עם עולמו בשלש שעות ראשונות היא בעדת האמת, הרי הוא נכנס עם הצבור לפנים משורת הדין, דכך היא המדה, מכיון שיש צורך להתנהג עמהם במדת הרחמים למען קיום העולם, הרי הנהגה זו במדת האמת, שהוא דבר המתקיים. והיינו דאמרו ז''ל צבור נפיש זכותייהו משום שאין מדקדקין עמהם במיצוי הדין, משא''כ יחיד שאין תלוי בו קיומו של עולם, אין ראוי לו להתפלל אז תפלת המוספין, משום שיהא נדון באמת שהוא מדת הדין בלא שיתוף מדת הרחמים.

ובזה נבא לביאור המדרש המוצג בפתח דברינו, כי הנה כתיב בפרשת בראשית לא טוב היות האדם לבדו, ול"ב מדוע נקט קרא נא טוב, ולא כתיב להדיא "רע'', ואפ"ל דהנה האדם נברא בעבור קיום העולם, דלא תוהו בראה לשבת יצרה, אכן חם יהיה האדם נדון במדת הדין בלבד לא היה קיום לעולם, כי מי יוכל נעמוד לפניך בדין, אלא דלמען קיום העולם שיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין, ובזה יהיה קיום והעמדה לעולם. ואף עפ"י שחותמו של הקב''ה אמת, ובמדת האמת ראוי שיהיה העולם נדון בדין בלבד, מ"מ כיון שיש צורך בשיתוף מדת הרחמים, למען יוכל העולם להתקיים, ע"כ הויא גם הנהגה זו שמצרפין מדת הרחמים למדת הדין במדת האמת, שהוא דבר המתקיים. וזהו שאמר הכתוב לא טוב היות האדם לבדו, כלומר דכל זמן שהאדם אינו עוסק בקיומו של עולם, הרי יהיה נדון במדת הדין הקשה, שהרי כך מתחייב מכח מדת האמת שהיא חותמו של הקב''ה, וא''כ לא יהיה קיום לעולם ח"ו, וכיצד יתקיים מאה"כ וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, בעוד שאין לו דבר המחזיקו ומקיימו, אם יתנהג העולם באמת ובדין. לזאת אעשה לו עזר כנגדו, וכיון שיעשה האדם למען קיום העולם, ישתף הקב''ה מדת הרחמים למדה''ד וידון עולמו לפנים משורת המתקיים. ואתי שפיר דלא שייך למינקט רע היות הדין, ואפ''ה יהיה הדין במדת האמת שהוא דבר האדם לבדו, שהרי לא שייך לומר על מדת האמת שהוא רע ח''ו, אלא דלא טוב היינו שלא יתכן היות לעולם קיום במדת הנהגה זו.

וזהו ביאור המד"ר אחרי מות שני בני אהרן ר''ב פתח גם ענוש לצדיק לא טוב וגו', דהנה מבואר במדרש לחד מ''ד דחטאם של נדב ואביהוא היה שלא נשאו נשים, והכוונה שבעבור כן דקדק הקב''ה עמהם במדת הדין הקשה, ולא נכנס להם לפנים משורת הדין, משום שכל מה שהקב"ה מנהיג עולמו בחסד וברחמים אף שההנהגה היא במדת האמת, הוא למען יהיה לעולם קיום והעמדה, כמבואר, אמנם מכיון שנדב ואביהוא לא נשאו נשים ולא נתעסקו בקיום העולם, הרי נדונו במדת האמת שהוא מדת הדין הקשה. והם הם דברי המדרש עה"פ אחרי מות שני בני אהרן, וטעם מיתתן בעבור שלא נשאו נשים, לזאת אמר ר''ב פתח גם ענוש לצדיק "לא טוב'', פירוש מה שענשתי את אהרן במיתת בניו הוא משום שעברו על נא טוב היות האדם לבדו, והיא שגרמה נהם שיהיו נדונים במיצוי הדין. ועפ''י זה יתפרש גם סיפא דקרא, להכות נדיבים עלי יושר, דהנה יושר רומז אל ספר בראשית, דהוא חד מהנך תלת ספרים שבתורה דאיקרו ישר, וספר בראשית נפתח בהיפוך הסדר הראוי, כדי שתפתח התורה באמת ביושר, כמ''ש ק''ז זלה''ה הבאנו דבריו לעיל בארוכה. וזהו להכות נדיבים, שעל כן נענשו בני אהרן נדיבי עם הגדולים במעלתם, ולא התנהג הקב''ה עמהם במדת הרחמים להציל ממות נפשם, "עלי יושר", משום מדת האמת הכתובה ביושר אתוון בתחלת ספר בראשית, שהוא מכונה ספר הישר. ומצד מדת האמת אין מקום להכנס לפנים משורת הדין, אלא שהקב''ה דן את העולם ברחמים למען קיום העולם, שהוא מדת אמת דבר המתקיים. אך כיון שהם לא עסקו בפ"ו, לא היו ראויים לחוננם במדת האמת בעבור קיום העולם, שהרי גם המה אינם עוסקים בקיומו של עולם.

ועתה נבא לבאר המדרש פליאה בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה. בהקדם דברי החת''ס זלה''ה בפרשת שמיני לבאר סמיכות פרשת זאת החיה לענין מיתת נדב ואביהוא וזלה"ק, כי לא אמר הקב''ה פרשה זו אלא מפני שאיסורו של חזיר היה תלוי ועומד עד היום ההוא, כי איתא במדרש למה נקרא שמו חזיר שעתיד לחזור להיתירו לעת''ל וכו', והרמז על ס"מ ואומה שלו, וא''כ אי היה אותו היום עולם התיקון ולא מתו נדו"א, היה חזיר מתוקן ולא נאסר, אך אחר מיתת נדב ואביהוא הוחלט לאיסור, עד לעת"ל כשיתוקן עולם במלכות ש-די, עכדה''ק. והנה כבר הארכנו לעיל כי שורש חטאם של נדו"א היה שרצו לקרב את הגאולה, וזש"ה בקרבתם לפני ה', עיי"ש. וזו היתה טעותם שצפו כי הם עתידים להיות מבשרי הגאולה, וסברו כי באותה עת המה מזומנים לכך. אך ממה שנענשו נודע ונתגלה כי עדיין לא הגיע זמן התיקון השלם, שהרי זו היתה סבה שנענשו בעבור שרצו לדחוק את הקץ, ומה שחזו עיניהם כי הם יהיו מבשרי הגאולה יתקיים לעת''ל, כידוע מדברי הזה"ק, כי נשמותיהם נכנסו בגופו של פנחס בקנאו על מעשה זמרי, ופנחס הוא אליהו העתיד להיות שלוח מאת ה' מן השמים לבשר לישראל כי געה עת דודים, והגיע עתם להגאל גאולת עולמים. ובדברינו אלה מובנים דברי החת''ס הנ"ל שבמיתת נדב ואביהוא נודע שעדיין לא הגיע זמן התיקון השלם, ולפיכך נכתבה פרשת חיות טמאות אחרי ענין מיתת נדו''א.

והנה הפליתי בסימן ק''י כתב דהא דכתיב בקרא שעתיד אליהו לבא ולבשר הגאולה לפני ביאת משיח צדקינו, היינו דוקא אם תהיה הגאולה בעתה, משא"כ אם יזכו ישראל והגאולה תהיה בחי' אחישנה, אזי יתכן שישתנה הסדר ויבא מיד משיח צדקינו. נמצא מזה כי ממה שנסתלקו נדו''א, כדי שתכנס נשמתן בגופו של פנחס, ויבואו לבשר הגאולה, יש הוכחה כי הגאולה תהיה בעתה, ותקדם לה ביאת מבשר. והנה יש ויכוח בין ישראל לאביהם שבשמים (איכה רבתי ספ"ה) שהקב"ה טוען שובו אלי והדר ואשובה אליכם וישראל אומרים השיבנו ה' אליך מתחלה ואח''כ ונשובה. וידוע מה שאמר ק"ז זלה"ה הישמח משה בדרשתו להמליץ טוב על ישראל, וכה דבריו, הלא יחיד ורבים הלכה כרבים, והבוכ"ע שהוא יחידו של עולם טוען שובו אלי תחלה, וכנסת ישראל שהם הרבים טוענים השיבנו ה' אליך ונשובה, וא"כ ראוי שתהא הלכה כרבים, עכ''ד. והנה זה ודאי שהיה מוטב לנו אילו היה ביכלתינו לעשות תשובה מעצמנו כדברי הקב"ה שובו אלי ואשובה אליכם, אלא שזה אי אפשר לפי מצבנו ומעמדנו בעוה''ר. וכבר הארכנו בזה בספרי ויואל משה (ח''א סימן מ') בביאור אמרם ז"ל (סנהדרין צ"ח ע"א) אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב, דהכוונה שאם לא יזכו לביאת המשיח בבחינת אחישנה, אזי אריכות הגלות תגרום שיהיה דור שכולו חייב, אך לא בעבור שהדור כולו חייב זה יביא לביאת המשיח, אלא שבהכרח תבא הגאולה בזמן הקץ האחרון, בעבור שכך הבטיחנו יוצרנו בשבועה שבאחרית הימים יגאלנו בכל אופן ואופן. אמנם באיזה אופן שתהיה כבר כתב הרמב"ם ז''ל שהמלך המשיח יחזיר את ישראל בתשובה, ותשובה זו תהיה בחינת השיבנו ה' אליך ונשובה, שהרי משיח צדקינו יחזיר את ישראל בתשובה בכח אלקי. וזהו ביאור המדרש בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדו''א, ומשם ראיה כי הגאולה תהיה בעתה, ובעבור כן היה צורך שימותו נדו''א, כדי שיכנסו בגופו של פנחס הוא אליהו שיבא לבשר הגאולה, וא''כ שתהיה הגאולה בעתה הרי יהיו ישראל בבחי' לא זכו, ובהכרח שישיבם הקב"ה אליו תחלה ואח''כ ישובו, לזאת ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, כי ממיתת נדו"א ראיה לדבר שתהיה הגאולה בבחינה זו.

מאמר ה

וידבר ה' אל אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו@44. במדרש רבה (פ''כ ו') ר' ברכיה פתח (משלי י''ז) גם ענוש לצדיק לא טוב, אמר הקב''ה אע"פ שענשתי את אהרן ולקחתי שני בניו ממנו לא טוב אלא להכות נדיבים עלי יושר הה''ד אחרי מות, ע''כ. והוא פלאי. וק''ז זלה''ה בישמח משה הביא מ''ש בספר שפת אמת על משלי לבאר דברי המדרש, וכתב עליו שדבריו דחוקים. והוא ז''ל כתב לפרשו עפ"י מה שכ' בחן טוב עה''פ כי פרעו אהרן, ותו''ד כי הן ישראל מיד בעמדם על הר סיני חשבו מחשבות לעשות העגל, ובע''ז מצרפים מחשבה למעשה ונתחייבו עונש על כך. אמנם אהרן חשש מפני חילול ה' הגדול בעיני האומות, אשר יאמרו כי נענשו ישראל על חנם, שהרי לא ידעו ממחשבתם הרעה, לפיכך עשה אהרן לגלות עונש הנסתר והמכוסה, כדי שלא יהיה חילול ה', וזהו כי פרעו אהרן שגילה רעתם, עכ''ד החן טוב. היוצא מדבריו כי מעשה אהרן היה צדקות גדול, ואילו היה אחר עושה כן היה נחשב לו לזכות גדול, אך לא היה כדאי המעשה לנוכח חילול השם שנעשה ע''י שאהרן עשה כך. וזהו יש צדיק אובד בצדקו (קהלת ז') כלומר שצדקתו מביאה לידי כך שיענש, ויחשב לו מעשהו לחטא. וז''ש הכתוב גם ענוש לצדיק לא שוב, כלומר מצינו ג"כ עונש "לצדיק', מחמת שהוא צדיק, אבל איש אחר זולתו לא היה נענש על זה כלל, כי גוף המעשה טוב, רק לפי גודל מעלתו יש חילול ה' בדבר, ולפי זה "לא טוב'' היינו לשון תמיהה, כלומר האם אינו מעשה טוב, והיינו להכות נדיבים עלי יושר, כנ"ל, שלא יהיה חילול ה', עכת''ד הישמח משה זלה"ה. אכן אכתי קשה להעמיס פירוש זה בלשון הכתוב, דכיצד משמע מדכתיב עלי יושר ענין חילול ה'.

והנראה בביאור דברי המדרש, בהקדם הא דאיתא בראש השנה (דף כ''א ע"ב) עה''פ ביקש קהלת למצוא דברי חפץ (קהלת י''ב) ביקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו, וכתוב יושר דברי אמת, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים ל''ד), עכ''ד הגמרא. וצ"ב להבין מפני מה הוצרך הב''ק לומר לו וכתוב יושר דברי אמת, דלכאורה הוה סגי שיענו לו את דברי הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ותו לא. גם צ"ב מהיכן משמע ליה לגמרא לדרוש מדכתיב ביקש קהלת למצוא דברי חפץ, שרצה להיות כמשה. וכבר היו אמרינו לבאר כוונת המאמר הלזה, עפ''י מאי דאיתא בגמרא (בבא בתרא ט"ו ע''א) וימת שם משה עבד ה' (דברים ל''ד) איפשר משה חי וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר"י ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר' שמעון איפשר ס''ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה, אלא עד כאן הקב''ה אומר ומשה כותב מכאן ואילך הקב''ה אומר ומשה כותב בדמע וכו', ע''כ. ולכאורה יש להקשות, שהרי ר' יהושע הקשה קושיא גדולה על דעת ר''ש, דכיצד אפשר שבעוד משה חי יכתוב וימת שם משה, וכמו כן ר"ש הקשה קושיא אלימתא לדברי ר' יהושע, דאיך איפשר שס"ת חסר אות אחת, ולא מצינו בגמרא שתירץ אחד קושיית חבירו עליו. וכמו כן קשה, דדרך הש"ס דכל היכא דפליגי תרי תנאי, ויש ראיות לשיטת זה וראיות לשיטת אידך תנא, מתרצינן קראי אליבא דכל חד מינייהו, ומדוע לא שקיל וטרי בגמ' ליישב דעת ר''י ודעת ר"ש.

ולבא אל הביאור נקדים עוד, דהנה האה''ח הקדוש בפרשת ברכה עה''פ וימת שם משה וגו' קרא תגר על הרב אבן עזרא, וז"ל, וראיתי להראב''ע שכתב שיהושע כתב כן, ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים, שמשה לא השלים ספר התורה כשמסרו ללוים, שבאזני שמעתי מבני עמינו מסתבכים בדבר זה, ומסעפים מזה כפירה בתורה, וזו היא טענת העכו"ם, שמבני ישראל תיקנו המכתב ונמצא בה מה שלא היה וכו' וישתקעו הדברים ודומיהם, הסבי עיניך מנגדם, והעיקר שכל הס"ת כתבו משה, וכאמרם השלימם בדמע, עכ"ד האה''ח הקדוש. ובאמת יש להפליא על דברי האה"ח הקדוש, אשר דבר קשות על האבן עזרא ז"ל, והרי לא עליו תלונתו, שהרי דברי האב''ע הם כשיטת ר' יהושע בגמרא, ולא עוד אלא דפשטות הסוגיא שם אזלא כר''י, דיהושע כתב הנך ח' פסוקים. דהכי גרסינן התם כמאן אזלא הא דאמר ר"י ב"א אמר ר"ג אמר רב שמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן, לימא ר''י הוא ולא ר''ש, ודחי אפילו תימא ר''ש הואיל ואישתנו אישתנו, ע''כ. הרי שפשטות דברי רב מוכיחים כר''י, אלא דבגמרא מתרץ דאיכא לפרש דבריו גם לדעת ר"ש, וא''כ מה מקום להתרעם על הראב"ע, אחרי דפשטות דברי הגמרא מפין כן.

אמנם יתבאר הענין עפ''י מה שכתב הגר''א ז''ל (הובא בענף יוסף על העין יעקב במסכת ב''ב שם), דלכאורה קשה הלא התורה קדמה לעולם אלפיים שנה, וכיצד נכתבו בתה"ק מראש כל הענינים מבריאת העולם ומענין אדם וחוה ונח ושאר דברים, הרי עדיין לא נמצאו והיו אלה הדברים. וביותר תמוה הדבר איך נכתבו בתה"ק עוונות וחטאים בטרם נעשו, והלא כיון שהדבר כתוב בתורה הרי הוא כדבור, והדבור מבטל את הבחירה, ואיך שייך עוד ענין שכר ועונש. אמנם האמת הוא כי התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, ובטרם נברא העולם היתה התורה כתובה לפניו יתברך שלא כסדר האותיות שהתורה כתובה בהם עתה, כי אם בתערובת האותיות ובצרופים אחרים עפ"י שמותיו של הקב"ה. ובכל עת וזמן שנתהוה אחה מנין בעולם, אז נצטרפו אלו האותיות לתיבות, ונתהוה סיפור הענין הכתוב לפנינו בתה"ק. ובזה מבאר הגר"א ז"ל דברי הגמרא הקב''ה אומר ומשה כותב ב"דמע", שהוא מלשון דימוע ועירבוב, והכוונה שמשה כתב פסוקים אלו בערבוב אותיות, ולא נצטרפו ח' פסוקים אלו לתיבות עד שמת משה. והיינו דמתרץ ליה ר' שמעון לר' יהושע על מה שהקשה לו איפשר משה חי וכתב וימת שם משה, וע"ז השיבו שפיר עד כתן הקב"ה חומר ומשה אומר וכותבה ר"ל שאמר משה כל תיבה ותיבה וכתבה בסדר צירופי האותיות אשר היא כתובה לפנינו בגילוי הענין, אבל מכאן ואילך הקב''ה אומר ומשה כותב בדמע, ר"ל שכתב אותיות מעורבבות, בלי צירוף התיבות, ולא נצטרפו האותיות לתיבות כאשר כתוב בתורה כי אם לאחר פטירתו של משה, וא"כ תו לא מיחזי כשיקרא, שהרי משה לא כתב להדיא תיבות וימת שם משה, אלא שכתב את האותיות שמהם נתהוה אח"כ צירוף זה ע"י יהושע, עכת"ד הגר"א ז"ל. ולי נראה דבאמת י"ל כדברי הגר"א ז"ל, שמשה כתב אותיות אלו של שמנה פסוקים אחרונים בעירבוב, ואפ"ה יתפרש "בדמע'' כפשוטו מלשון דמעות, כי אף שלא נצטרפו האותיות לתיבות עדיין, מ"מ משה רבינו עליו השלום בגודל קדושתו הבין מה שיהיה צירוף אותיות אלו, אלא שלא היה רשאי לכתבם בצירוף התיבות משום דמיחזי כשיקרא, כי הן עודנו חי, אך מכיון שהבין את הצירוף העתיד להיות מתיבות אלו, כתב אותם ודמעתו על לחיו.

והשתא דאתאן להכא, כי משה רבע"ה כתב אותיות אלו בערבוב, ולא נצטרפו לתיבות כי אם אחרי מותו, יש להשוות דברי ר"י ור''ש, דאלו ואלו דא"ח, כי אמת נכון הדבר דמשה עצמו כתב כל התורה עד גמירא, ולא חיסר ממנה אפילו אות אחת כדאמר ר"ש, אמנם גם דברי ר' יהושע נאמנו מאד, שיהושע כתב שמנה פסוקים אלו, כי משרע''ה לא כתבם בסדר התיבות, כי אם בערבוב אותיות בצירופים אחרים, ואחרי מות משה עבד ה', כתבם יהושע בצירוף האותיות לתיבות וימת שם משה עבד ה'. וא"ש דלא שקיל וטרי בגמרא ליישב שיטות ר"י ור"ש, וליישב מה דהקשו זה על דברי זה, כי באמת דברי שניהם צדקו יחדיו, ותו לק"מ.

ובזה מובן גם מה שהתלונן האה"ח הקדוש על הראב"ע ז"ל, שכתב כי יהושע הוא שכתב פסוקיה אלו, דמדברי הראב''ע שם משמע שכוונתו כי יהושע עצמו כתבן, ולא הזכיר כלל כי משה כתבן ונעשה צירוף האותיות לתיבות ע''י יהושע, וא"כ דבריו דלא כמאן, דכולהו מודו שמשה כתב פסוקים אלו, אנא שהצירוף נעשה ע''י יהושע. ואף דגם בברייתא לא נזכר שמשה כתב האותיות, מ"מ תנא א"צ לפרש דבריו.

ובדרך זו יש ליישב עוד ענין התמוה לכאורה, דאי' במדרש תנחומא פרשת תולדות עה"פ (ישעי' נ''ב) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד ירום מאברהם וכו' ונשא ממשה, ע''כ. הרי דמלך המשיח יהיה גדול ממשרע"ה, וזה פלא שהרי מקרא מלא כתיב ולא קם עוד נביא בישראל כמשה (ועי' בספרי ויואל משה מאמר ג' שבועות סימן ל''ז ל''ח מ"ש ליישב דברי הרמב"ם ז''ל באגרת תימן, שכתב כי מעלת המשיח שהוא נביא גדול מכל הנביאים לבד ממשה, וכן בספר הי''ד פ''ע מהלכות תשובה ה''ב כתב שמלך המשיח יהיה בעל חכמה יותר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, עיי''ש שישבנו דבריו שלא יקשה עליו מדרשת התנחומא הנ''ל). אמנם עפ''י מה שכתבנו לא קשה מידי על דרשת התנחומא, דהנה איתא במד''ר פרשת שמיני (פי''ג ג') כי לעתיד לבא יעשה הקב''ה קניגיא לצדיקים, ועתיד לויתן לנוחרו לשור הבר בסנפיריו, ופריך וכי שחיטה כשירה היא זו, וכיצד יוכלו לעשות אריסטון מבשרו ומשני א''ר אבין בר כהנא אמר הקב''ה (ישעי' נ''א) תורה (חדשה) מאתי תצא חידוש תורה מאתי תצא. והיפ''ת ז''ל נתקשה מאד במאמר זה, וכתב שלכאורה הוא נותן פתחון פה למינים האומרים בשינוי תורתינו הקדושה, וכן קשה על אומרם ז"ל במסכת נדה (דף ס"א ע''ב) מצוות בטלות לעתיד לבא, ועוד כהנה וכהנה מאמרים רבים בש''ס המורים שישתנו מצוות התורה, והרי זאת התורה לא תשתנה ולא תהא תורה אחרת מאח הבוי''ת, עיי''ש שהאריך בישוב כל המאמרים, שאין הכוונה שיהיה שינוי במצוה ממצוותיה של תורה. אכן הספרים הקדושים ביארו (עיין בספה''ק תולדות יעקב יוסף בהקדמתו) כי מה שהוא מיסודי הדת ועיקרי האמונה שזאח התורה לא תהא מוחלפת, היינו כי אותיות הללו הכתובות בתה"ק יהיו כתובים בה לעולם, אך עדיין יתכן אשר לעת''ל ישתנו צירופי האותיות שבתורה, ויתהוו מהם תיבות אחרות, אשר יורו על מצוות מחודשות.

ועל פי זה אפ''ל כי גם מאמר הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ישתנה צירופו לעת''ל, ויורה על כוונה מחודשת, בצירוף אחר של האותיות. דכשם שנכתבו תיבות אלו ע"י משה בצירוף אחר, ואח''כ נשתנו לתיבות ולא קם נביא וגו', כן גם לעתיד יקבלו אותיות אלו צירוף אחר. והשתא תו לא תקשה על דרשת התנחומא, שתגדל מעלת המלך המשיח ממעלת משרע"ה, כי יתכן שלא יהיה עוד לעתיד צירוף הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, כי אם צירוף אחר. ועתה נחזור לבאר דברי הגמרא ר"ה המוצגים בראש אמיר, ביקש קהלת להיות כמשה. כי הנה כפי מה שנתבאר כתב משה פסוק זה בעירבוב אותיות, ולא נעשה צירוף התיבות כ''א ע"י יהושע. והנה שלמה המלך עליו השלום צפה בחכמתו הגדולה כי לעתיד לבא ישתנה צירוף זה, ותגדל מעלת המשיח ממשה, וכדרשת התנחומא הנ''ל, ולפיכך היה סבור בדעתו כי יתכן שגם בימיו ישתנה צירוף האותיות של מקרא זה, לפי שלא נעשה צירוף התיבות בפסוק זה ע"י משרע''ה. וע''כ ביקש להיות כמשה להשיג במדרגת הנבואה כמשרע''ה. ובזה מובן מה שהוציאו חז''ל מדברי הכתוב ביקש קהלת למצוא דברי חפץ, שרצה להיות כמשה. דהנה חפץ פירושו רצון, כדכתיב (שה''ש ב') אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. וזהו שדרשו מדכתיב ביקש קהלת למצוא דברי חפץ, שהכוונה על רצון העליון, כי הוא בקש שיהיה בימיו רצון העליון בצירוף התיבות ולא קם נביא וגו' כאותו צירוף אשר יהיה לעתיד לבא, וכאשר היה הצירוף באופן אחר קודם שנברא העולם. ומזה יצא להם ז''ל כי ביקש שלמה להיות כמשה, דמחמת כן ביקש שישתנה צירוף האותיות במקרא זה. עד שיצאה בת קול ואמרה לו וכתוב "יושר'' דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, כלומר שסדר אותיות דברי אמת היא התה''ק הם עדיין ביושר, כפי שהם כתובים לפנינו, ולא נשתנה צירופם עדיין, ולפיכך אין הוא יכול להגיע למעלת משרע"ה בנבואה, כאשר העידה תורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה.

ועפ"י הקדמות אלו נחזור לבאר כוונת המד''ר בפרשתן המוצג בראש דברינו, אחרי מות וגו' הה''ד גם ענוש לצדיק לא טוב להכות נדיבים עלי יושר וכו'. דהנה נדב ואביהוא היו רמים ונשאים מאד במדריגתם, כמ"ש רש''י ז''ל עה''פ בקרובי אקדש, שאמר משה לאהרן במ"ת אמר לי המקום שעתיד הבית להתקדש ע"י מיודעיו והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך, ע"כ. הרי כמה שגבה מעלתם, ואף עפ''י שבאמת היה משרע''ה גדול מהם במעלה, כאשר העידה עליו תורה ולא קם נביא כמשה, מ''מ צ"ל דאף שבחייהם לא היו גדולים כמשה, מ''מ גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, ואחרי מות קדושים זכו להיות גדולים ממשה, ומאה''כ ולא קם נביא כמשה היינו בחיים חיותו.

והנה רבותינו בעלי התוספות הביאו דברי הגמרא יומא (נ"ג ע''א) שמתו נדו"א על שהורו הלכה בפני רבם, שדרשו מקרא דכתיב ונתנו בני אהרן הכהנים אש, דאעפ''י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. אמנם אפ''ל כי טעותם של בני אהרן שהורו הלכה בפני משה נצמחה ממה שסברו כי המה הגיעו למעלת משה, ודין תלמיד חבר יש להם, ולפיכך מותר להם להורות הלכה בפניו. וכדאי' בעירובין (דף ס''ג ע''א) דרב המנונא הורה בשני דרב חסדא, מפני שתלמיד חבר שלו היה (ועי' ברמב"ם פ''ה מהלכות ת''ת ובטור יו"ד סימן רמ''ב).

אכן טעו בכך, כי לא יתכן להגיע למעלת תלמיד חבר למשרע"ה, כאשר מעיד עליו הכתוב ולא קם נביא כמשה. ובאמת גם הם ידעו ממקרא זה, ואעפ''כ סברו כסברת שלמה המע''ה הנ''ל, כי מכיון שעד פטירתו של משרע"ה היו כתובים תיבות אלו בצירוף אחר, אין הכרח שיתקיים צירוף זה ולא קם נביא כמשה, ומה גם כי בזמנם עדיין לא נעשה צירוף זה, שהרי עוד משה חי. ובאמת נסתבב להם מן השמים שיטעו בכך, ע''ד מאה''כ נורא עלילה על בני אדם וכמו שדרשו ז''ל (תנחומא פ' וישב), אם מטעם שהיה רצון המקום ב"ה שיתקדש הבית על ידיהם, כמו שפירש''י ז''ל במאה''כ בקרובי אקדש, ואם מטעם שהמה מוכנים ועומדים להיות מבשרי הגאולה לעתיד, וע"כ מתו כדי שתכנס נשמתם בגופו של פנחס, כאשר מבואר בדברינו בפרשה זו בארוכה.

ובזה נבא לביאור המדרש ר"ב פתח גם ענוש לצדיק לא טוב וכו'. דהנה בלידת משה רבינו ע''ה כתיב ותרא אותו כי טוב, ודרשו ז"ל (במדרש רבה פ' שמות) דרשות הרבה, ור' נחמיה אמר שראתה אותו שהוא ראוי לנבואה. ולכאורה צ"ב שהרי גם אהרן היה נביא, שהתנבא במצרים נבואת איש שיקוצי עיניו השליכו, הכתובה על ספר יחזקאל, כמ"ש רש"י ז"ל בפ' שמות. וא"כ מדוע איפוא רק בלידת משה ראתהו כי טוב הוא, ולא נראה זאת בלידת אהרן, שאף הוא נביא היה. אכן אפ"ל בכוונת דרשה זו, שראתה במשה שהוא ראוי לנבואה, היינו שראוי להיות אדון כל הנביאים, שהכתוב מעידו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ולפי זה דתיבת טוב רומזת למדריגת אדון כל הנביאים משרע''ה בנבואה, יתבאר הכתוב גם ענוש לצדיק, וכדמפרש במדרש דהכוונה על מה שענש הקב''ה את נדב ואביהוא הצדיקים, היינו בעבור "לא טוב'', כלומר שלא זכו לבחינת טוב, שהוא מדריגת משרע"ה אבי כל הנביאים, וכיון שכן אסור להם להורות הלכה בפניו, ואעפ''כ הורו הלכה בפני משה, מפני שטעו וסברו שזכו למעלת משה בנבואה. ומפרש הכתוב שורש טעותם מהיכן בא, להכות נדיבים היינו שהטעות שגרם להכות נדב ואביהוא, הוא עלי "יושר'' משום יושר צירוף האותיות של תיבות ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ואינהו סברי כי הצירוף הזה ניתן להשתנות.

באופן אחר תתבאר כוונת המדרש רבה (פ"כ ו') ר' ברכיה פתח גם ענוש לצדיק לא טוב, אמר הקב"ה אעפ''י שענשתי את אהרן ולקחתי ב' בניו ממנו לא טוב, אלא להכות נדיבים עלי יושר, הה"ד אחרי מות וגו', והוא פלאי.

ונראה בהקדם לתת טעם לשבח על שב' הפרשיות אחרי וקדושים הם מחוברים ברוב השנים, דהנה הרבה טעמים נאמרו בדברי חז''ל מה היה חטאם של נדב ואביהוא, שבעבורו נקנסה עליהם מיתה, ולכולהו טעמי אית להו פירכי כאשר הארכנו לעיל. דעל האי טעמא שאמרו ז''ל שחטאם היה שעבדו עבודתם כשהם שתויי יין, הקשה היפ''ת דהרי עדיין לא היו מוזהרין על כך, דפרשת יין ושכר אל תשת נאמרה אחרי מות שני בני אהרן, וא''כ כיצד נענשו על דבר שלא הוזהרו עליו, ותירץ היפ''ת דלגודל מדריגתם היה להם להשיג איסור זה מעצמם, אף בטרם הזהירה תורה עליו. והרמב''ן ז''ל כתב דלפי מה שאמרו ז''ל שהקריבו אש זרה, כבר היה חטאם במחשבה בלבד, שכיוונו אל בחינת הדין, עיי''ש דבמעשה לא חטאו, שהרי אעפ''י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. עכ''פ לכולהו טעמי לא חטאו נדו''א בפועל, לעבור את פי ה' לעשות קטנה או גדולה, אלא שחטאם היה מחמת שטעו במחשבה, או משום שהיה להם להשיג מדעת עצמם רצון הבורא ית''ש, אף במה שלא נצטוו עדיין. ואף שאין חטא משפט מות על דבר שלא הוזהרו עליו, ומכ''ש שאין עונשין על טעות במחשבה, אמנם באמת היתה בזה כוונה עליונה, וכך עלתה במחשבתו של יוצר בראשית, שיסתלקו נדב ואביהוא, ותחזור נשמתם להכנס בגופו של פנחס, כדאיתא בזה''ק (ר"פ פנחס) שנתגלגלו בו בפנחס נשמות נדב ואביהוא, ולזאת אמר הכתוב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, פירוש פנחם שהוא בן אלעזר הוא עצמו גם בנו של אהרן הכהן, שהרי נשמות נדב ואביהוא נתכללו בו. והיה הדבר סבה מאת ה' שימותו נדב ואביהוא ויתגלגלו בפנחס, כדי שיהיו מבשרי גאולת ישראל בקץ הימין, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, וכאמרם ז''ל פנחס זה אליהו.

ולזאת סיבב המסבב כל הסיבות בבחינת עלילה, שע''י מה שפגמו פגם דק נענשו בעונש מיתה. וכהא דאיתא בתנחומא פרשת וישב, לכו חזו מפעלות א' נורא עלילה על בני אדם (תהלים פס''ו), אמר ריב''ק אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה אתה מביאן וכר. וא"ר יודן היה הקב''ה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל דברים אלו, ומונה שם בתנחומא כמה דברים שהיה הכרח לקיים גזירתו יתברך, ונסתבב הדבר ע''י עלילה. והכי נמי כן הוא במיתת נדו"א, שהיה הכרח בדבר, כמו שנתבאר, מחמת שהיו מוכנים לגדולה מזו, להיות מבשרי הגאולה העתידה, וע"כ סיבב מסבב כל הסיבות כל זאת בדרך נורא עלילה.

ומעתה יתבארו דברי המד"ר (קושיא א') בטוט''ד, עפ''י מה שכתב הרד''ק לפרש הכתוב (תהלים קכ"ה) הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, פירוש טוב במעשה וישר בלב, ע''כ. הרי מזה דמדת ישרים עיקרה על פנימיות הלב, ומדת טובים מיוחסת אל המעשים אשר יעשו בפועל. וזהו ביאור המדרש אמר הקב"ה אעפ''י שענשתי את אהרן במיתת בניו לא "טוב'', כלומר לא בעבור שעברו על מדת טוב, דהיינו מחמת שחטאו בפועל, שהרי לא עברו שום עבירה בפועל, אלא בעבור זאת הענישו הקב''ה, להכות נדיבים עלי "יושר'', פירוש בעבור שפגמו במדת יושר, המכונה אל פנימיות הלב, וכמו שביאר הרמב''ן ז"ל שחטאו במחשבה.

וגם לפי דברי היפ''ת שנענשו משום שהיה להם לנהוג לפנים משורת הדין ולהמנע מלהכנס במקדש אף בטרם הוזהרו עליו, יבואר המד''ר בסגנון זה, דהנה בגמרא יליף מדכתיב ועשית הישר והטוב שמצוה להתנהג לפנים משורת הדין, ומינה דהנהגת לפנים משורת הדין קרויה יושר, וז''ש המדרש אלא להכות נדיבים עלי יושר, כלומר בעבור שלא התנהגו לפנים משורת הדין, מלהכנס שתויי יין אף בטרם נצטוו עליה. ומה שכינה אותם הכתוב נדיבים, נראה עפ"י מה שפירש''י ז''ל עה''פ (תהלים נ''ז) נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם, דישראל נקראו נדיבים משום שהתנדבו עצמם להטבת ולההרג על קדושת שמו ית', עם אלקי אברהם, שהיה נדיב לב הראשון תחלה לגרים, ע"כ. ועפ"י זה יתבאר טעם חיבור הפרשיות אחרי קדושים דפרשת אחרי מיירי במיתת בני אהרן משום שלא עשו לפנים משורת הדין, להמנע מלעבוד עבודה כשהם שתויי יין, ובפרשת קדושים הכתוב מדבר שנצטווינו להתקדש ולפרוש אף מן הדברים המותרים לנו מצד הדין, וכאשר כתב הרמב"ן ז''ל בביאור מצות קדושים תהיו. וזהו הטעם שנסמכו הפרשיות הללו, כי ממצות קדושים תהיו נלמוד טעם לעונשם של בני אהרן, שלא החמירו על עצמם במה שהיה מותר להם. אכן עיקר הטעם הוא כמו שנתבאר לעיל, בבחינת נורא עלילה על בני אדם, שכך היה רצון העליון, ומה מאד עמקו מחשבותיו יתברך.

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. צ"ב דהך קרא לא סיים במאי דפתח, שהרי פתח דבריו הוא מזהיר ואל יבא בכל עת אל הקדש, ובטרם גילה לנו באיזה עת הותר לו לבא, קדם והודיע לנו את התנאים הנצרכים לביאתו, וזמן היתר ביאתו לא נתפרש כאן כלל, כי אם בסוף הפרשה הודיענו כי זמן היתר ביאתו אל הקדש הוא אחת בשנה ביוהכ"פ. והיה ראוי שבטרם כל יזכיר זמן היתר ביאתו, ואחרי כן יפרש כל התנאים הנצרכים לביאתו, הלא המה סדר הקרבנות, ובגדי הקדש אשר ילבש בבואו אל הקדש.

ב) עוד קשה שהרי מדסתם הכתוב לומר בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת וגו', ולא קבע זמן לביאתו, משמע לכאורה דבקרבנות אלו הותר לו לבא בכל עת שירצה, דאל''כ לא הוה ליה לקרא לסתום אלא לפרש מיד דלא יבא כ''א אחת בשנה בעשור לחדש השביעי. ואילו מרישא דקרא דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש, מוכח דביאתו אל הקדש תלויה בזמן מסוים. ובסוף ספר חכמת אדם כתב בשם הגר''א ז''ל, שאזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש לא קאי על אהרן, כי אם על הכהנים הגדולים מבניו אחריו לדורותם, שעליהם אסר הכתוב לבא אל הקדש בכל עת, ולא הותר להם לבא כי אם אחת בשנה ביוהכ''פ. וראיה לדברים אלו מהא דאיתא במד''ר (פכ''א ו') וז''ל ואל יבא בכל עת אל הקדש אר"י ב"ר סימון צער גדול היה לו למשה לדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו וכו', יש עת לשעה וכו' יש עת ליום וכר יש עת לשנה וכו' יש עת לעולם וכו' אמר הקב''ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לעולם אלא בכל שעה שהוא רוצה להכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה, עכ''ד המדרש. הרי מבואר לכאורה כדעת הגר''א ז"ל, שלא נאמרה אזהרת ואל יבא כי אם על זרעו של אהרן, אבל הוא עצמו הרשות נתונה לו להכנס בכל עת שירצה.

ג) אמנם בתורת כהנים פרשת אחרי (פרק א') מבואר איפכא, וז"ל הת''כ, דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וכו' אחיך באל יבא ואין משה באל יבא, או אחיך באל יבא ואין הבנים בבל יבא וכו', ת"ל דבר אל אהרן שאין ת''ל אחיך, ומה ת"ל אחיך לרבות את הבנים, ע''כ. הרי להדיא דעיקר אזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש על אחת נאמרה, ואיצעריך רבויא יתירא דאף הבנים הם בכלל אזהרה זו, והוא היפוך ממה שהביא החכ''א בשם המדרש. ולכאורה נמצא דהמד''ר הנ"ל עם הת''כ סתראי נינהו, ופלוגתתם היא מן הקצה אל הקצה. וכללא אית לן דאפושי פלוגתא לא מפשינן, אלא בכל מקום שבידינו להשוות הדיעות שלא יסתרו להדדי משוינן להו. וביותר יפלא על הילקוט שהעתיק ב' מימרות הללו גם יחד, דבתחלה הביא דברי הת"כ ואח''כ דרשת המד"ר.

ד) ותו קשה דאי נימא כדברי הגר"א ז''ל דאזהרת ואל יבא בכל פת אל הקדש לא קאי על אהרן, כי אם על הכהנים הגדולים שיעמדו אחריו, א''כ מדוע היה משה מתיירא בעת שנאמר לו ואל יבא בכל עת אל הקדש, באומרו אוי לי שמא נדחף אהרן אחי חוץ למחיצתו וכר יש עת לעולם, והרי מקרא זה לא נאמר על אהרן. אלא ודאי מוכח מזה, כי היה ידוע למשה רבינו ע"ה דאזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש שייכא אף באהרן, וא''כ נמצא כי מאותו מדרש עצמו שביקש הגר"א ז''ל להוכיח שאהרן היה מותר לבא אל קה''ק בכל עת, משם מוכח להיפוך, וממקומו הוא מוכרע כי הציווי קאי על אהרן.

ה) ועוד דאף מגופיה דקרא משמע להדיא דהציווי קאי על אהמ, דפתח קרא לומר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו', וכיצד פסקינן ליה לקרא בסכינא חריפא מחצה לאהרן ומחצה לבניו, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.

ונראה לבאר הענין בהקדם דברי הזה''ק פרשת תרומה (קנ"ה ע''ב) פתח ואמר (תהלים קי"ט) עת לעשות לה' הפרו תורתך וכו' אית עת ואית עת (קהלת ג') עת לאהוב ועת לשנוא עת איהו לעילא דההיא עת רזא דמהימנותא איהו ודאי איקרי עת רצון וכו' ואית עת אחרא דאיהו רזא דאלהים אחרים וכו' וע"ד עת לשנוא ובגין כך כתיב דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש בזמנא דישראל משתדלין באורייתא וכו' ההוא עת רזא דמהימנותא קדישא וכו' ובזמנא דישראל מבטלי מאורייתא ההוא עת לאו איהו בתיקונאה וכו', עכ''ד הזה"ק. היוצא לנו מזה דהזה''ק לא ס''ל בפירושא דהך קרא ואל יבא בכל עת אל הקדש כפשטות משמעות הכתוב דקאי אכל ימות השנה מלבד יום הכיפורים, אלא קא מפרש לקרא דהותר לו לבא אל הקדש פנימה אף בשאר ימות השנה אם הזמן מסוגל ומוכשר לכך, דהיינו שהוא עת לאהוב ועת תורה, ואזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש קאי על העתים שאינם מתוקנים, דהיינו כשאין ישראל משתדלין באורייתא. ולכאורה מאן מפיס אימתי הוא מת תורה ועת לאהוב, וצריך לומר כי אהרן הכהן בגודל קדושתו וצדקתו ידע והשיג העת הזאת למעלה בגבהי מרומים, אבל הכהנים הגדולים מבניו אחריו לא ידעו לכוון אותם העתים שהם שעות רחמים ועתות רצון.

ואפשר להבין איך השיג אהרן אימתי הוא עת רצון למעלה ועת לאהוב, עפ''י מה דתנן במסכת אבות (פ"ב מ''ה) עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. ונ"ל לבאר הך מתניתין עפ"י מה שפירש בספה''ק נועם אלימלך בליקוטים הכתוב (תהלים קמ''ו) רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, ותו"ד בזה שהצדיק אינו מתאווה לשום דבר ברצונו, כי הוא כ"כ במדריגתו הקדושה, שאין לו תאווה לשום דבר, אך כדי שתתקבל תפלת הציבור המתאווים וצריכים לעניני עוה"ז, עושה הקב"ה רצון להצדיק, שיהיה מתאווה ויהיה צריך לאיזה דבר ויתפלל עליו, ותפלתו הזכה עולה בלי שום פגע, ואז נאחזין כל תפלות ישראל באותה תפלה, ונענין כל ישראל בזכותו. וזה הוא פירוש רצון יריאיו יעשה, שהשי''ת עושה רצון ליריאיו, כדי ואת שועתם ישמע ויושיעם, עכ"ד. נמצא מזה כי רצון הצדיק הוא סימן לרצון העליון, שהרי אין לו לצדיק רצון מצד עצמו, רק מה שהקב''ה נותן לו רצון, ורצון העליון הוא שיהיה לו רצון. וזהו ביאור המשנה עשה רצונו כרצונך, שלא יהיה לך רצון אחר כי אם רצון הבוי"ת, וזה יהיה. כל רצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו, היינו שאם תזכה לזה אז גם רצונך יהיה רצונו יתברך, והוא יפיק לך רצון.

ובדרך זו יבואר המד"ר צער גדול היה לו למשה וכו' אמר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו וכו' יש עת לעולם. והכונה דכיון שאזהרת ואל יבא בכל עת הנאמרת לאהרן, פירושה עפ''י דברי הזה''ק שלא יבא כי אם בעת לאהוב ועת תורה, לפיכך נתיירא משה פן לא חהיה העת מוכשרת וידחה אהרן לעולם ח"ו, אמר לו הקב''ה לא כשם שאתה סבור וכו', אלא בכל שעה שהוא "רוצה', להכנס יכנס וכו', דזה יהיה לו לאות ולסימן כי בעת שיהיה לו רצון להכנס אז גם רצון העליון הוא כן כי רצון יראיו יעשה, ואז הוא עת לאהוב ועת תורה.

והשתא דאתאן להכי נתיישרו כל ההידורים, ושוב לא סתרי אהדדי דברי המדרש רבה והתורת כהנים, (קושיא ג') דמר אמר חדא ומר אמר חדא. דהא דקאמר הת''כ אהרן בבל יבא וכו', היינו דלאו כל העתים שוות שיותר לו לאהרן להכנס בכל זמן, מלבד באותם הזמנים שהם עת רצון כדברי הזה''ק, ומה דאיתא במד''ר לא עת לשעה וכו' ולא עת לעולם וכו' אלא בכל שעה שהוא רוצה להכנס יכנס, אין הכוונה כפשוטה שהותרה לו לאהרן הכניסה בכל עת, כמו שהבין במדרש זה החכמ''א בשם הגר"א ז"ל, שהרי כבר אמר קרא ואל יבא בכל עת אל הקדש, ומקרא זה על אהרן נאמר, דכתיב ברישא דבר אל אהרן אחיך, אלא דכוונת המד"ר במ"ש בכל שעה שהוא רוצה להכנס יכנס, שהבטיח הקב''ה לאהרן שלא ידחה לעולם, אלא הקב"ה יפיק לו עת רצון, ואז יהיה מותר לו לבא אל הקדש. וז"ש המדרש לא כשם שאתה סבור שנדחה אהרן, לא עת לשעה ולא עת ליום וכו', פירוש שלא תלה הכתוב ביאתו של אהרן בהגבלת זמן, אלא בכל שעה שהוא רוצה להכנס יכנס, כלומר דביאתו תלויה ברצון, ובכל עת שירצה זה פרק בא הימן כי עתה הוא עת רצון ועת לאהוב, ורשאי הוא להכנס, ואתי שפיר דלא פליגי המד''ר והת"כ להדדו.

ובדבדינו מבואר גם מה שהקשינו דפתח קרא באזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש, ולא הזכיר כלל לאחריו העת שמותר לו לבא, אלא הודיע תחלה התנאים הצריכים לביאתו, ורק בסוף הפרשה אמר והיתה זאת לכם חקת עולם אחת בשנה וגו'. והשתא א''ש, דמה שסיים הפסוק בסוף הפרשה אחת בשנה בעשור לחדש וגו', מקרא זה לבני אהרן נאמר, בזמן שהם עתידין לכהן בכהונה גדולה, הזהירם הכתוב שלא יכנסו לבית קדש הקדשים כי אם ביוהכ''פ, שהוא עת רצון לכל, משא''כ אהרן הכהן אינו בכלל אזהרה זו, כי הבטיח לו הקב"ה דבכל שעה שירצה יסכים הקב''ה לרצונו, בחי' רצון יראיו יעשה, ויהיה עת רצון לפניו בשמי מעלה. ולפיכך לא הזכיר הכתוב אחרי אזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש זמן היתר ביאתו, דמקרא זה מיירי באהרן, שאין ביאתו אל הקדש תלויה בזמן מסויים.

ועפ"י זה יהיה ביאור דברי הת''כ אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא, כלומר באהרן הוא שהתנה הכתוב תנאי זה שמותר לו לבא בעת רצון דייקא, משא''כ משרע''ה לא היה צריך להמתין אפילו לעת רצון, כי כ''כ גדלה מעלתו ועוצם חביבותו לפני המקום ב''ה, שבכל שעה היה רצון העליון שיכנס.

מאמר ו

(שנת ה'תש"ב לפ"ג)

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר וגו'. וצ''ב דפתח לומר ואל יבא בכל עת אל הקדש וא''כ היה ראוי שיודיע מיד אימת מותר לו לבא אל הקדש, ואח''כ יאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו', שהם הדברים הנצרכים לביאתו, ומדוע היפך הכתוב הסדר והקדים אומרו בזאת יבא אהרן אל הקדש בטרם הודעת זמן היתר ביאתו, ולא הזכיר זמן ביאתו אל הקדש אלא בסוף הפרשה.

ב) עוד יל''ד דאומרו בזאת יבא אהרן אל הקדש שפת יתר היא לכאורה, דהוה סגי שיאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בתר בן בקר וגו'.

ג) במד"ד (פכ"א א') איתא בזאת יבא אהרן אל הקדש הה"ד (תהלים כ"ז) לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא וגו', וצ"ב שייכות הך קרא לביאת הכה''ג ביהכ"פ לפני ולפנים. גם דברי הכתוב עצמו צ''ב לכאורה, דקאמר אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם חקום עלי מלחמה בזאח אני בוטח, סתם הדברים באומרו "בזאת" ולא פירש מהו הדבר אשר בו הוא שם מבטחו.

ואפ"ל עפ"י מה דאיתא בגמרא סוף מסכת מכות וכבר היו ר"ג ור''א בן עזריה ורבי עקיבא מהלכין בדרך וכו' שוב פעם אחת היו עולים לירושלים וכו' כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א') והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעי' ח') ואעידה לי עדים נאמנים את אוריהו הכהן ואת זכריהו וגו' תלה הכתוב נבואת זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג') לכן בגללכם ציון שדה תחרש בזכריה כתיב (זכריה ח') עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וגו' עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת וכו', עכ"ד הגמרא.

ועפ"י זה נבא אל הביאור במאה"כ אם תחנה עלי מחנה וגו' אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, דהנה איתא בגמרא (סנהדרין צ"ח ע"ב) כי בטרם ביאת הגואל יתגברו חבלי משיח על ישראל, ופירש"י ז"ל שם בל"א חבלו של משיח, פחדים וחבלים שיהיו בימיו מחיל הנכרים, ע"כ. וכבר באו על ענין זה כתובים רבים בדברי הנביאים המורים על כך, כי קרוב לביאת משיח צדקינו יסבלו ישראל צרות רבות ורעות מן הרשעים. וכמו כן נתבאר היטב ביעודי הנביאים מה רב טוב צפון לבית ישראל בעת ביאת משיח צדקינו.

והנה מכיון שהחבלים מתקו גברו עד מאד, שרשעי האומות מצירים ומעיקים לישראל על עמך יערימו סוד אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, בידוע שכשם שכבר נתקיימו דברי הנביאים בענין חבלי משיח, כן יתקיימו בקרוב גם היעודים הטובים, ובמהרה יתגלה משיח צדקינו ויגאלו ישראל גאולה נצחית, כי בא זה ולימד על זה, וכדברי רבי עקיבא כשם שנתקיימה נבואתו של אוריה כן תתקיים נבואתו של זכריה.

וזה שאמר הכתוב אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה, הלא המה חילות הנכרים העתידים לעמוד על ישראל ולהצר להם בטרם ביאת המשיח, אעפ''כ לא אירא ולא איחת מפניהם, אדרבה "בזאת'' אני בוטח שבמהרה תהיה הישועה, כלומר דמזה שאלו רואים כי רבים קמים עלינו והחבלים מתגברים יותר ויותר, מכח זה איתן בטחונינו וחזקה אמונתינו שתהיה הגאולה השלימה בעגלא ובזמן קריב, דכשם שנתקיים זה כן גם זה עתיד להתקיים.

וע"ד זה נבא לביאור הכתוב ואל יבא בכל עת אל הקדש בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו', דהנה כבר הארכנו לעיל בהא דאיתא בתורת כהנים דאהרן הותר לו להכנס אל הקדש בכל עת שירצה, ולא באה אזהרת ואל יבא בכל עת כי אם לבניו אחריו לדורותם, כי קדושתו של אהרן היתה רמה ונישאה עד מאד, לכן היה מותר לו לבא בכל עת שירצה, משא"כ אחרי מותו נחלש תוקף הקדושה, ולפיכך לא הותר לכהנים הגדולים שקמו אחריו לבא אל הקדש כי אם אחת בשנה ביום הכיפורים. וזה מורה על כך שלא יהיה עדיין התיקון השלם, וע''כ מחמת שפלות הדור נאסר להם להכנס בכל עת, משא''כ לעת''ל שתהיה הקדושה כשלימות בקרב ישראל שוב יהיה מותר לבא בכל עת אל הקדש.

ולפי זה יהיה שיעור הכתוב ואל יבא בכל עת אל הקדש, דמחמת השפלות וההסתרה אשר בו יהיו ישראל שרויים נאסר על הכהנים הגדולים לבא אל הקדש, והיא הנותנת אשר "בזאת', יבא אהרן אל הקדש, דמכח דבר זה יש לקוות שתהיה במהרה הגאולה השלימה שאז יהיה מותר לאהרן לבא אל הקדש פנימה בכל עת, דכשם שעתה גדולה מאד השפלות וההסתרה כן תהיה גדולה ההארה וההתגלות בזמן הגאולה. גם לפי מה שנתבאר בדברינו להלן בפ' כי מאה''כ ואל יבא בכל עת אל הקדש ירמוז על זמן הגלות והחורבן שבו לא נוכל לבא אל הקדש, אפשר לומר כי רמז הכתוב באומרו בזאת יבא אהרן אל הקדש, כלומר דממה שאנו רואים גודל הסתרת הפנים והשפלות בזמן החורבן זה מעיד על גודל ההארה וההתגלות העתיד להיות בזמן הגאולה, וזש"ה בזאת היינו בעבור שאנו שרויים בחשכות ובהסתר פנים נורא יבא אהרן בזמן הגאולה אל הקדש, פירוש למעלת הקדושה הגבוהה ביותר, וע''ד שפירש הגה"ק בעל התניא זלה''ה בסידורו (בשער המצות) מאה''כ (ישעיה י"ב) אודך ה' כי אנפת בי, דכל שסבלו בגלות זמן רב יותר יהיה בחינת התגלות פנימיות האור בעלית בחי' הנפלאות. וזהו אודך ה' כי אנפת בי בשעבוד יסורי הגלות, ע''כ כאשר ישוב אפך ותנחמני יהיה בתכלית העילוי, עכתדה"ק.

והשתא א"ש דברי המד"ר בזאת יבא אהרן אל הקדש הה"ד לדוד ה' אורי וישעי וגו' אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, דתרוייהו חד עניינא נינהו כדאמרן דמחמת אשר תקום עלי מלחמה אני בוטח בישועת ה' שתבא מהרה, דכשם שנתקיימו חבלי משיח כן עתידים להתקיים יעודי הגאולה במהרה. כן יעזרנו השי"ת אחרי כל החבלים אשר עברו על כלל ישראל, יאיר עלינו נורא באור ישועתו אכי"ר או''א.

מאמר ז

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר וגו'@44. פירש''י ז''ל בזאת גימטריא שלו ד' מאות ועשר רמז לבית ראשון, ע"כ. וצ"ב מדוע רמז לנו הכתוב כאן רק על שנות בית ראשון, ולא זכר שנות בית שני, והרי אף בבית שני נכנסו הכהנים הגדולים אל קדש הקדשים ביום הכפורים.

ב) גם בגופיה דקרא יל''ד, דסיפא לאו היפוכיה דרישא, דפתח דבריו הזהיר ואל יבא בכל עת אל הקדש, והיה ראוי שיאמר מיד כי אם אחת בשנה בעשור לחדש השביעי, ומדוע לא הודיע כאן זמן היתר ביאתו, אלא סיים בזאת יבא אהרן אל הקדש, מבלי להודיע אימתי יבוא.

ונראה לבאר בהקדם דברי המד''ר (פכ''א ג') אורי בר"ה וישעי ביוה"כ וכו', בקרוב עלי מרעים אלו שרי אוה''ע וכו', באין מקטרגין על ישראל לפני הקב"ה וכו', אמרו ישראל לפני הקב''ה אם תחנה עלי מחנה של ס''מ לא יירא לבי שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש, ע''כ. ואפ''ל עפ''י מ''ש אא''ז הגה''ק מוה"ר אלעזר ניסן זלה"ה אבד''ק דראהביטש (הובאו דבריו בייטב פנים מאמר יפה לעיניה א') על מאמרם ז"ל (ירושלמי יומא פ''א ה"א) כל דור שלא נבנה ביהמ''ק בימיו כאילו נחרב בימיו. ולכאורה הדברים מתמיהין דמאי אית לן למיעבד יותר ממה שאנו מחכים ומתפללים בכל יום שישוב ברחמיו לביתו במהרה בימינו, וביאר דבריהם ותורת חסד על לשונו, והוא כי עיקר הפדות של חורבן ביהמ''ק היה בשביל שאין לשער גודל הצער של אותו הדור שבימיו נחרב הביתי וכמו כן עתה הדור שמשים אל לבו ענין החורבן ומחכה מתי יבנה ועודנה תכלינה עינינו בצפייתינו, ונובר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, אוי לנו כי כבר פנה יום ואין קול מבשר טוב, ומצטער על דלותן ושפלותן של ישראל וגלות השכינה, ועל אשר עוד לא נבנה הבית, הנה זה מכפר עון הדור כאילו נחרב בימיו, שהיה כפרתן של ישראל, עכ"ד הקדושים. ומסיים ק"ז זלה"ה בייט''פ, שמעתי מפיו הקדוש שאמר זה לפני מוזלה''ה (הגה''ק יש"מ זלה"ה) וקלסי', יאמר לו בזה''ל בני נחמתני.

וזאת אפ''ל במאה''כ ואל יבא בכל עת אל הקדש, רמז לנו הכתוב בזה כי לא כל העתים שוות, ויהיו זמנים אשר יהיה ביהמ"ק חרב ולא יוכלו לבא בו. וכי יפלא ממך הדבר איך יוכל איש ישראל לבא אל הקדושה בזמן החורבן, ובמה יתכפרו עוונותיו ופשעיו, לכן אמר "בזאת'', וכמ''ש רש"י ז''ל שהוא רומז לארבע מאות ועשר שנה שעמד בהם בית ראשון ואח"כ חרבי ובעבור הצער הגדול הזה אשר ישראל מצטערים על חורבן בית אלקינו, ועלי כבוד השכינה אשר גלה, יהיה לישראל מזבח כפרה, כמו בעת ביאת אהרן אל הקדש. וא''ש מה שרמז הכתוב רק שנות בית ראשון, כי עיקר הצער על חורבן הבית נמשך עוד ממנו, באשר ביהמ"ק הראשון היה כלול בהדרו, ולא חסר כל בו, משא"כ בית שני שחסרו ממנו חמשה דברים כדאיתא ביומא (דף כ''א ע''ב).

וזה יהיה ביאור המדרש, אמרו ישראל לפני הקב''ה אם תחנה עלי מחנה של ס"מ לא יירא לבי שהבעחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש, פירוש דאף בזמן שאין לנו ביהמ''ק לכפר בעדינו, מ"מ אין לנו להתיירא מקיטרוגו של הס"מ, שהרי הבטיחנו בוראינו דגם "בזאת", הוא הצער הגדול על הבית שחרב אחרי ד' מאות ועשר שנים, יתכפרו עוונותינו כמו בעת יבא אהרן אל הקדש. אכן לא זהו התכלית הנרצה, דכל מגמתינו לזכות לבנין ביהמ"ק השלישי ב''ב, ואז יתבערו כוחות הטומאה מן העולם והאלילים כליל יחלוף, וזהו ביאור אמרי קדש תפלת דהמע''ה, דאחרי שהזכיר דצער החרבן מכפר על ישראל כביאת כה''ג לפני ולפנים ביהכ"פ, באומרו "בזאת'' אני בוטח, התחנן לפני קונו אחת שאלתי מאת ה' וגו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', דשאלתי ובקשתי היא שנזכה לבנין ביהמ"ק במהרה, ולא שתהיה כפרתינו בצער חרבנו.

והנה ידוע מה שכתבו הספה''ק שהסוכה יש בה מעין קדושת ביהמ"ק, אלא שהיא בהסתר ולא בהתרוממות והתגלות כ''כ כמו בביהמ''ק הקרוי סוכת דוד, וזש"ה כי יצפנני בסוכו וגו', פירוש דאף אמנם שגם עתה יש אתנו קדושת הסוכה, שצפון ומוסתר בה מעין קדושת סוכת דוד, אבל אנו מפילים תחנתינו בצור ירוממני, שנזכה לקדושת ביהמ''ק ממש, שבו תהיה קדושת השכינה בהתרוממות ובהתגלות, בכל תוקפה ועוזה לעין כל, והבן. כיר"א.

מאמר ח

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו', בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. הקשו המפרשים ז''ל דרישא דקרא לאו סיפיה, וסיפא דקרא לאו רישיה, דפתח באזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש, והו"ל למימר מיד אבתריה כי אם אחת בשנה ביוהכ''פ, ואח"כ יפרש מה הם הדברים שעליו לעשות כדי שיוכל להכנס לקה''ק ביום הכיפורים פר בן בקר לחטאת וגו', ומדוע שינה הכתוב הסדר, והקדים לכתוב בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו', בטרם הודיע לנו זמן ביאתו אל הקדש, ורק בסוף הפרשה כתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם וגו' אחת בשנה וגו'.

ב) עוד יל''ד דאומרו בזאת יבא אהרן אל הקדש לכאורה קרא יתירא הוא, דהכי הול"ל ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה.

ג) גם דקדקו המפרשים ז"ל למה חזר להזכיר שמו של אהרן באמרו בזאת יבא אהרן וגו', והרי בתחלת הפרשה כתיב דבר אל אהרן אחיך, והדבר ידוע שעליו מוסבים הדברים.

ד) במד"ר (פכ''א ו') איתא מה כתיב למעלה מן הענין ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך א"ר אבין א"ל לך נחמו בדברים כד''א (ישעי' מ') דברו על לב ירושלים, ואל יבא בכל עת א"ר יהודה ב"ר סימון צער גדול היה לו למשה לדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו, בכל עת יש עת לשעה וכו' יש עת ליום וכו' יש עת לשנה וכו' יש עת לעולם וכו' אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה וכו' ולא עת לעולם אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה. וצ''ב היכן מצינו בענין זה דברי פיוס ונחמה לאהרן הכהן. עוד הקשה היפ''ת דבכל דוכתא דרשינן דבור בלא אמירה לשון קושי, והכא דרשינן מדכתיב דבר אל אהרן לשון פיוס. והראיה שמביא המדרש מדכתיב דברו על לב ירושלים קשה, דהתם בע"כ לומר דהא דכתיב דברו הוא לשון פיוס, מדכתיב על לב ירושלים, משמע דברים המתיישבים על הלב, משא''כ הכא מנא לן דדיבור האמור כאן הוא לשון נחמה.

ה) גם יש להתבונן מדוע נצטער משה צער גדול בשעה שנאמר לו ואל יבא בכל עת אל הקדש, אם מפני שלא הותר לאהרן לבא אל קה''ק כי אם אחת בשנה, מה בכך, והרי כיון שכך גזרה חכמתו יתברך שתהיה מצוה זו נוהגת אחת בשנה, מה מקום להצטער על זאת, והרי מצינו כמה מצוות חשובות ויקרות שאינם נוהגות כי אם אחת בשנה, כשופר ולולב ואכילת מצה. ואם נאמר שחשש משה פן כוונת מאמר הקב''ה ואל יבא בכל עת הוא לעולם, כדאיתא במדרש הנ"ל, שיש עת שהיא לעולם, קשה שהרי בסוף הפרשה מבואר שפירוש אומרו בכל עת הוא שיבא אחת בשנה, וא''כ על כרחך לומר כי מה שנצטער משה היה בתחלת דברי ה' אליו, בטרם שמע סוף הדבור, ועל כך יש לתמוה, כי מה מקום היה לו להצטער ולחקור ולדרוש על הדברים הנאמרים אליו, בטרם שמע כל הענין, היה לו להמתין עד גמר דברי ה' אליו, ובשל מה כל הצער הגדול הזה.

ונראה בהקדם לבאר דברי המד"ר הנ''ל שאמר הקב''ה למשה בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה. והוא תמוה מאד, שהרי אין רשות אפילו לכה''ג ליכנס לפני ולפנים רק ביהכ''פ. וכן הקשה היפ"ת ז''ל על דברי המדרש, וכתב דאין לומר דהא דנאסר לכה''ג להכנס בשאר ימות השנה, היינו דוקא ביאה ריקנית, אבל אם רוצה לעשות כסדר יוה''כ, יכול ליכנס בכל יום שירצה, וסדר יוה''כ חובה, אבל שאר ימות השנה רשות, דאחת בשנה משמע שלא יוכל לעשות כן אלא אחת בשנה. ונדחק ביפ''ת לפרש דברי המדרש, שהכוונה על ביאה להיכל, שאפילו כה''ג מוזהר לבא שם שלא לצורך עבודה, מהאי קרא כדתניא בפרק הקומץ רבה (דף כ''ז ע"ב) דאל הקודש היינו היכל, ואהא קאמר שבכל שעה שרוצה ליכנס יכנס כסדר עבודתו, שלא אסרה תורה אלא ביאה ריקנית או מחוסר מעיל, את''ד היפ"ת ז''ל, עיי''ש שהאריך. והחכמת אדם בסוף ספרו הביא בשם הגר''א ז"ל, שביאר דברי המדרש כפשוטן, שלא נאסרה הכניסה לקה''ק בשאר ימות השנה אלא לשאר כהנים גדולים, משא''כ אהרן היה מותר להכנס בכל עת שירצה, עיי"ש.

אמנם קשה שהרי בפסוק סתמא כתיב, דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש, משמע דאזהרה זו נאמרה אף לאהרן עצמו, ולא לשאר כהנים בלבד. וביותר קשה דבתורת כהנים איתא בפירוש איפכא, וז''ל, אחיך באל יבא ואין משה באל יבא, או אחיך באל יבא ואין הבנים באל יבא, אמר ר' אלעזר ודין הוא וכו', ת''ל דבר אל אהרן אחיך שאין ת''ל אחיך ולמה נאמר אחיך לרבות את הבנים, ע"כ. הרי שעיקר אזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש לאהרן נאמרה, אלא דמרבינן גם בניו מיתורא דקרא, ולולא קרא יתירא הוה אמרינן שלא אסר הכתוב להכנס אלא לאהרן בלבד, וזה לכאורה היפך מה שביאר הגר"א ז''ל בדברי המדרש הנ''ל, שלא באה האזהרה לאהרן אלא לכה''ג הבאים אחריו.

ונראה ליישב שלא יסתרו שני המדרשים אהדדי, בהקדם דבר פלא שכתב הספורנו ז''ל בסוף פ' אמור (פכ''ג ג') על האמור שם בפ' הדלקת המנורה, יערוך אותו אהרן, וז''ל, אע"פ שהיתה הדלקת הנרות וכן קטורת התמיד כשרה בכהן הדיוט לדורות כפי מה שקבלו ז''ל, מכל מקום נאמר בשניהם אהרן, כי אמנם כל ימי המדבר היה ענין המשכן בכל יום, כעניינו לדורות ביוהכ"פ, שנאמר בו כי בענן אראה על הכפורת, וזה כי בכל ימי המדבר נאמר כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וגו', ולכן היה מן הראוי שיהיו מעשה הקטרת והדלקת הנרות בו הנעשות בפנים נעשות ע''י כהן גדול, כמו שנעשים לדורות ביום הכיפורים, עכ''ל הספורנו ז''ל. ולדבריו צ"ל דברי הכתוב כי בענן אראה על הכפרת, שהכוונה שלא יבא כי אם בעת שעמוד הענן שורה על המשכן ביוהכ''פ, ולפיכך היה כה''ג אסור להכנס שם בשאר ימות השנה. ועפ''י זה מבוארים היטב דברי המדרש רבה שכתב בכל שעה שאהרן רוצה להכנס יכנס, דשפיר י"ל כדברי הגר''א ז''ל שהיה אהרן מותר להכנס לבית קה"ק בכל השנה, ואף שאזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש לאהרן נאמרה, כדמוכח מפשטות דברי הכתוב, וכדאיתא בתורת כהנים הנ''ל, מ"מ הרי נתן הכתוב טעם לאיסור זה, שהוא כי בענן אראה על הכפרת, וכפי' הספורנו ז"ל, שלא הותר לכה''ג להכנס אלא בזמן שעמוד הענן שורה על הכפרת, וכיון שבמדבר היה שוכן עמוד הענן על המשכן בכל עת, היה אהרן יכול להכנס לבית קה''ק בכל שעה שירצה.

והא דהוזהר אהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש, אף שלא הי' שייך אצלו איסור זה כלל, אפ"ל כי דבר זה שיהיה שורה ענן ה' על המשכן תמיד הוא דבר התנוי בבחורה, שהרי ענני הכבוד הוו בזכות אהרן, ובהסתלקות אהרן נסתלקו מעליהם העננים כאמרה ז"ל (ר"ה דף ב' ע''ב), אלא שחזרו אח''כ בזכותו של משה. ויתכן שגם בימי אהרן היה עת שנסתלקו מעניהם ענני הכבוד, אחר חטא העגל. וכיון דבזכותא תליא מילתא, הרי זה דבר התלוי בבחירה, ואין הקב''ה מכריח את הבחירה, ופן ואולי לא יהיו ישראל ראויים שיהיה שורה עליהם עמוד הענן בכל עת, ויהיה נאסר גם על אהרן להכנס לקה"ק, על כן נאמר הציווי גם לאהרן שלא יכנס בכל עת אל הקדש. אמנם הודיע הכתוב שטעם האיסור הוא כי בענן אראה על הכפורת, ובעת שהיה עמוד הענן שורה על המשכן, היה אהרן מותר להכנס בכל שעה שירצה.

ועפ"י זה יבואר היטב מה שנצטער משה מאד בשעה שאמר לו הקב"ה ואל יבא בכל עת אל הקדש, דהנה משרע"ה ידע והשיג ברוח קדשו כי עתיד להיות נגזר על ישראל להשאר במדבר ארבעים שנה, ולפיכך נחרד לבו מאד בשעה שאמר לו הקב''ה לצוות לאהרן שאל יבא בכל עת אל הקדש, שהרי זה מוכיח שלא יהיו ישראל זכאים, ולא ישרה עמוד הענן על המשכן תמיד, שאל''כ מדוע נאסר על אהרן להכנס בכל עת, והרי כתיב כי בענן אראה על הכפורת. וז"ש משה אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו, ולא יוכל להכנס בכל עת, וא''כ זה לך האות שלא תהיה השראת השכינה על המשכן בכל עת. ועל כך השיב לו הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור וכו', בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה, כלומר שהבטיח לו הקב"ה שיהיה הענן שורה על המשכן בכל עת, ולפיכך יוכל אהרן להכנס בכל שעה שירצה. וצריך לומר שלא אמר לו ה' דברים אלו אלא בבחינת מחשבה, ולא בבחינת דבור, ומחשבה אינה מכרחת את הבחירה. וכידוע מה שפירש ק"ז זלה''ה בישמח משה (פרשת וירא) אמרם ז"ל חכם עדיף מנביא, כי החכם משיג גם דברים שהם בחינת מחשבה, ולפיכך הוא יכול להשיג גם דברים התלויים בבחירה, משא''כ נביא משיג בבחינת דבור בלבד, כי נביא הוא מלשון ניב שפתיים, ע''כ אין ביכולתו להשיג דברים התלוים בבחירה. ואף שלשון המדרש הוא "אמר'' לו הקב"ה, אפשר נפרשו בבחינת השגת חכמה, כדמנינו בכמה מקומות שאמירה תתכנה על השגה.

ובדברינו יתיישב מה שדקדקנו (עיין קושיא א') שנח סיים הכתוב במה דפתח, דהול"ל ואל יבא בכל עת חל הקדש כי אם אחת בשנה. שהרי אין זה דבר מוחלט שלא הותר לאהרן להכנס כ"א פעם אחת בשנה, שהרי בכל עת שהיה עמוד הענן שורה על המשכן היה מותר לו להכנס בקה"ק, ושפיר סוים קרא במה דפתח, דקאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש, ואח"כ מפרש והולך אימת מותר לו לבא, בזמן שבענן אראה על הכפרת, ואם יהיה עמוד הענן שורה שם כל הימים, דינו כדין יוה''כ ומותר לו להכנס בכל עת.

וליישב אומרו בזאת יבא אהרן אל הקדש (עיין קושיא ב') נראה, דהנה הבטיחנו השם יתעלה על ידי נביאו (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וכמו שבצאת ישראל ממצרים, היתה שכינתו יתברך שורה תמיד על המשכן, ודאי כן יהיה לעתיד לבא, שתהיה השכינה שורה תמיד בביהמ''ק ובהתגלות יתירה מאז. וממילא יהיה כל יום דינו כיהכ"פ, ויוכל אהרן הכהן להכנס לפני ולפנים בכל עת, כי בעת שיבנה ביהמ''ק במהרה בימינו גם משה ואהרן יהיו עמנו, כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף קי''ד ע"ב ד''ה אחד ועי' יומא ו' ע"ב).

וזאת אפ"ל שרמז לנו הכתוב באמרו בזאת יבא אהרן אל הקדש, דהנה צוה הכתוב ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו', ונתן טעם לדבר כי בענן אראה אל הכפרת, ולפיכך במשכן שהיה עמוד הענן שורה עליו תמיד, הותר לו להכנס אל הקדש בכל עת, על כן אמר הכתוב בזאת יבא אהרן אל הקדש, וקאי על מקדש העתיד שגם בו יהיה מותר לאהרן להכנס אל הקדש, כשם שהיה מותר לו במדבר להכנס אל קה''ק בכל עת. ומדוייק שפיר למה חזר הכתוב להזכיר שמו של אהרן (עיין קושיא ג'), להורות על כוונה זו, כי אהרן הכהן יהיה עומד ומשמש גם לעתיד לבא, ועליו נאמר מקרא זה, שיהיה רשאי להכנס אל הקדש בכל עת.

ובזה יתבארו דברי המד"ר הנ"ל (וקושיא ד') ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך וכו' לך נחמו בדברים וכו', כי הנה המה ראו והשיגו שהמשכן עתיד להחרב משום שלא הגיע עדיין זמן התיקון השלם, ולכן אמר הקב"ה למשה כי במאמר זה יתנחם אהרן, והכוונה על הנרמז במאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש, דקאי על מקדש העתיד שיבנה במהרה, שיעמוד לעד ולעולמי עולמים, ויחזור אהרן לשמש בו בכהונה גדולה, והם דברי נחומים כמים קרים על נפש עייפה. ושפיר מייתי המדרש ראיה מדכתיב דברו אל לב ירושלים, כי דברים אלו הם נחומים לירושלים, וכשתתנחם ירושלים ותבנה ותכונן במהרה ע''י השי"ת, יתנחם גם אהרן ונחמה אחת להם, ולכן אף שנאמר בקרא דבור שהוא מורה על דברים הקשים, בהכרח לדרשו כאן על דברי נחומים, כרמוז במאמר הכתוב בזאת יבא אהרן אל הקדש. ויעזור השי''ת שבמהרה נתנחם בנחמת ציון וירושלים, וישיב כהנים לעבודתם ולוים לדוכנם וישראל למעמדם, ובמהרה נזכה לישועת כל ישראל ושמחתן, בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו, במהרה בימינו אמן.

מאמר ט

באופן אחר נראה לבאר דברי המד''ר (פכ''א ו') עה"פ ואל יבא בכל עת אל הקדש אר"י בר סימון צער גדול היה לו למשה לדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אחי ממחיצתו וכו' יש עת לשעה וכו' יש עת ליום וכו' יש עת לשנה וכו' יש עת לעולם וכו' אמר הקב''ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשעה ולא עת ליום וכו' ולא עת לעולם אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה, ע''כ. ולכאורה קשה דמדברים אלו מוכח להדיא דלא קאי אזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש על אהרן גופיה, אלא שהכתוב מזהיר את הכהנים אשר יעמדו תחתיו מבניו שלא יבואו בכל עת אל הקדש, וזה סותר אל המבואר בכ''מ בדבריהם ז''ל, כי אף אהרן ישנו באזהרת ואל יבוא בכל עת אל הקדש. והכי איתא בתורת כהנים דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת וכו', אחיך באל יבא ואין משה בבל יבא, או אחיך בבל יבא ואין הבנים בבל יבא, ת''ל דבר אל אהרן שאין ת''ל אחיך ומה ת''ל אחיך לרבות את הבנים, ע"כ. הרי דפשיטא לי' דאהרן ישנו באזהרת ואל יבא, אלא דאיצטריך לרבויי שאף הבנים בכלל אזהרה זו, וזה שלא כדברי המד"ר, דס''ל שאהרן מותר להכנס בכל עת שירצה. ואף פשטות משמעות הכתוב מוכח כדעת הת"כ, כמו שפירש''י ז''ל עה"פ בזאת יבא אהרן אל הקדש, ואף זו לא בכל עת כי אם ביוה"כ, כמו שמפורש בסוף הפרשה בחדש השביעי בעשור לחדש.

ב) המפרשים ז"ל הקשו דהכתוב פתח דבריו באזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש, והיה ראוי שיודיע מיד אח"כ זמן היתר ביאתו אל הקדש פנימה, ואח''כ יודיע פרטי הדברים שהם תנאי לביאתו אל הקדש בזמן ההיתר, בפר בן בקר לחטאת וגו'. ולמה שינה הכתוב את הסדר, לומר מיד אחרי אזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש את התנאים הצריכים לביאתו, כאומרו בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר וגו', ולא הזכיר כלל זמן ביאתו שהוא ביום הכיפורים, כי אם בסוף הפרשה.

ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו'. פירש''י ז''ל בזאת גימטריא של ד' מאות ועשר שנה רמז לבית ראשון, וצ''ב מדוע לא רמז לנו הכתוב אלא את בית המקדש הראשון, והלא גם במקדש שני שמשו כהנים גדולים שהיו באים בכל שנה ושנה ביום הכיפורים אל הקדש פנימה, ועיין ב@44רא"ם ובגו''א@44 שהאריכו בזה.

ד) במדרש פליאה איתא בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדו''א אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה א''כ למה קרעת את הים לישראל ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, והוא פלאי.

והנראה לומר בביאור הענין עפ''י מה דאיתא בתיקונים (תיקון י''ח ד''ק ל''ב ע''א), וזלה''ק, פתח ר''ש וכולהו חבריא ואמר רעיא מהימנא רבן דכל נביאיא וכו', דאנת איהו בכל נביאיא כגוונא דשמשא וכו', ולא עוד אלא דנביאיא אחרנין לא הוו עאלין למחמי למלכא אלא בשעתין ידיעאן וביומין ידיעאן, כגוונא דאשכחנא באהרן דהוה עילאה מכולהו, דאיתמר ביה ואל יבא בכל עת אל הקדש, אלא בזאת יבא אהרן אל הקדש, כ"ש אחרנין, ואנת בכל שעתא ושעתא וכו' הוית עייל למחזי למלכא, עכלה''ק. מבואר מדבריו הקדושים שהוא מפרש לקרא דואל יבא בכל עת אל הקדש דקאי על השפעת הנבואה, שלא בכל עת היה אהרן הכהן זוכה להשפעת הנבואה, כי אם לעתים ידועים ולזמנים ידועים. ואף דפשוטו של מקרא לא מתפרש הכי, מ''מ הפשט והדרש תרווייהו אמת נינהו, וכדוגמת הא דאיתא בגמרא (שבת ס''ג ע"א) דיליף ר"א דכלי זיין תכשיטין הם לאדם ומותר לצאת בהם בשבת מדכתיב (תהלים מ"ה) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, ופריך ההוא בדברי תורה כתיב ומשני אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכיוצא בזה בפרק לולב הגזול (דף ל''ה ע''א) יליף בגמרא דפרי עץ הדר היינו אתרוג מדכתיב הדר, הדר באילנו משנה לשנה. ואפילו הכי כ"ע מודו דבעינן באתרוג שיהא הדר במראהו בלי חסרון ופגם, כפשטות משמעות תיבת הדר, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והדרשה תדרש. וה"נ אף דפשטות הכתוב קאי על ביאת אהרן לקה"ק אחת בשנה, איכא למדרשים על השפעת הנבואה, שלא יזכה אליה בכל עת, ותרוייהו אמת.

ועפ"י דברי התיקו''ז דאזהרת ואליבא בכל עת אל הקדש קאי על התגלות הנבואה לאהרן, נראה לבאר שייכות מקרא זה דמיירי בהשפעת הנבואה לתחלת הפרשה אחרי מות שני בני אהרן וגו', דהנה במד"ר (פ"כ ז') איתא ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו א''ר פנחס מכאן שהיו ראויים להשלחת יד וכו' שזנו עיניהם מן השכינה ויחזו את האלקים כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה וכו', ר''י דסכנין בשם ר' לוי אמר משה לא זן עיניו מן השכינה ונהנה מן השכינה, לא זן עיניו מן השכינה שנאמר ויסתר משה פניו ונהנה מן השכינה שנאמר ומשה לא ידע כי קרן אור פניו, בשכר ויסתר פניו זכה ודבר ס' אל משה פנים אל פנים, בשכר כי ירא זכה ויראו מגשת אליו, בשכר מהביט זכה ותמונת ה' יביט. נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו ממנה, עכ"ד המדרש. היוצא מזה כי חטאם של נדו"א היה שזנו עיניהם מן השכינה, ולפיכך הקדים הכתוב להודיע בראשונה מיתת שני בני אהרן, מטעמא דזנו עיניהם מן השכינה, ואח"כ הזהיר את אהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש, לחזות אפי מלכא ולקבל השפעת הנבואה, כי אם לעתות ידועות בשנה.

ובזה נבא לבאר גם הילקוט שהיה משה מתיירא ואומר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי חוץ למחיצתו וכו' יש עת שהוא לעולם. דלכאורה יש לתמוה וכי למה עלתה על דעתו של משה נחוש שמא נדחה אהרן ננמרי, וכי לא ידע מה שנאמר בקרא בהדיא דפעם אחת בשנה ביוה''כ הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, ולפי המבואר א"ש, דמשה חשש שמא לא יזכה אהרן למחמי אפי מלכא עוד, דהיינו שתפסק ממנו השפעת הנבואה לגמרי, וכלפי זאת אמר יש עת שהוא לעולם, דשמא נדחף אהרן חוץ למחיצתו, ואינו ראוי עוד לנבואה. ועל כך השיבו הקב"ה לא כשם שאתה סבור וכו', אלא בכל עת שהוא רוצה יכנס ובלבד שיעשה כסדר הזה. ויובן בהקדם מה שכתב האה"ח הקדוש וז"ל, וטעם שהקדים הכתוב ואל יבא בכל עת אל הקדש קודם מצות ביאתו אחת בשנה, לומר אם לא יבא בכל עת, אז יזכה לבא בעת ההיא אשר אנכי מצוך, ואם יבא בעת אחר לא יבא בכל עת אפילו בעת הרשיון, עכדה''ק. אכן לפי דברי התיזה"ק הנ''ל דאומרו ואל יבא בכל עת פירושו שלא יזכה בכל עת להתגלות הנבואה, כי אם בזמנים ידועים, אפשר לומר דה"פ דקרא, ואל יבא בכל עת אל הקדש למחמי אפי מלכא, אמנם בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר ונו', כלומר דאף שאמרתי לך דלאו בכל עת יזכה למחמי פני מלכא, אפ"ה אם יעשה ביהכ"פ ככל הסדר האמור בפרשה, יזכה בשכר זאת להתגלות הנבואה בכל עת. ולפי זה יהיה סגנון הכתוב היפך דרכו של האה"ח הקדוש, דלדברינו מאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש הרי הוא תקנה למה שקדם לו, הוא אומרו ואל יבא בכל עת אל הקדש.

ובזה מבואר מה שהשיבו הקב"ה למשה על מה שנתיירא כי נדחף אהרן חוץ למחיצתו ונ השפעת הנבואה לגמרי, באמרו לו לא כמו שאתה סבור וכו' אלא בכל עת שהוא רוצה יכנס ובלבד שיעשה כסדר הזה. כלומר דבכל עת שירצה להכנס למחמי אפי מלכא, לזכות להשראת הנבואה עניו, יזכה נכך, ע''י שיעשה כסדר הזה ביוהכ''פ.

וטעמא דמילתא שתלויה השפעת הנבואה לאהרן במה שיעשה כסדר הזה ביוהכ"פ, היינו משום דנבואה הויא צורך המקדש, כדאיתא בגמרא (יומא כ"א ע"ב) אלו הן חמשה דברים שבין מקדש ראשון למקדש שני ארון וכפרת וכרובים ואש ושכינה ורוה"ק ואורים ותומים. והקשו התוספות ישנים שם אמאי לא קא חשיב שמן המשחה שלא היה בבית שני, ותירצו משום דלא קא חשיב אלא דברים שהיו באין לצורך המקדש דוקא. ולפי זה כיון דרוח הקדש הויא צורך המקדשת בדין הוא שיהא שכרו של אהרן אם יעשה כסדר הזה ביוהכ''פ בקרבנות, שתנוח עליו הרוח בכל עת שירצה, שאף הוא מצורכי המקדש.

ובדברים אלו מיושב גם מה שרמז לנו הכתוב בתיבת בזאת, את ארבע מאות ועשר שנים שעמד בית ראשון, ולא רמז שנות בית שני, דכיון דמקרא זה מיירי בהשפעת הנבואה כדאמרן, ובבית שני בטל רוה"ק, כמבואר בגמרא יומא הנ"ל, על כן רמז רק לבית ראשון, שהיתה בו רוה''ק ונבואה.

ועתה נבא לביאור הפליאה דהנה איתא במכילתא (הביאו רש"י ז"ל בפרשת בשלח) עה"פ זה א-לי ואנוהו בכבודו נגלה עליהם והיו מראים אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. וגדולה מזו איתא במד"ר פרשת בשלח (פכ"ג ט"ו) זה א-לי ואנוהו א"ר ברכיה בא וראה כמה גדולים יורדי הים, משה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום עד שראה את הדמות שנאמר (שמות ל"ג) הראני נא את כבודך, א"ל הקב''ה לא תוכל לראות פני ובסוף הראה לו בסימן שנאמר והיה בעבור כבודי וכו', ועולי הים כאו"א מראה באצבעו ואומר זה א-לי ואנוהו. א''ל הקב"ה לישראל בעה"ז אמרתם לפני פעם אחת זה א-לי, אבל לעתיד לבא אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים, שנאמר (ישעי' כ"ה) ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו וגו', עכ"ד המד"ר. והקשה היפה תואר על דברי המדרש הללו, וז''ל, ומי מילודי אשה אשר ישוה למשה בכל פרטיו, ואף עוד יגדל ממנו, עיי''ש מה שכתב לתרץ עפ"י דרכו.

ואפ"ל ביאור המדרש בהקדם הא דאיתא במד"ר פ' ויקרא (פ''א ט''ו), ויקרא אל משה מכאן אמרו כל ת''ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו תדע לך שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד משם תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן וכו', ולא נכנס לפני ולפניה עד שקרא לו שנאמר ויקרא אל משה, עכ"ד התנחומא. ומכאן למדנו כי הרואה דבר בטרם נתנה לו הרשות לראות, או הנכנס לאיזה מקום בטרם קיבל רשות לכך, או בטרם קראוהו להכנס, הרי הוא בגדר שאין בו דעת, כי מי שהוא בר דעת אינו דוחק עצמו לראות דבר שאפשר לו לראות, או להכנס במקום שאפשר לו להכנס, אלא א"כ הרשות נתונה לו. ועפ"י זה אפ"ל בכוונת המדרש, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, נקע שפחה דייקא, להורות דדוקא מי שאין בו דעת כשפחות ודומיהן הוא שהביט בשכינה הקדושה בשעת קריעת ים סוף, משא''כ בעלי חכמה ודעת לא הביטו ולא ראו את השכינה, משוה שלא ניתנה להם רשות לכך. דמה שנגלה עליהם הקב"ה בשעת קריעת ים סוף בהתגלות נפלאה כ''כ, היינו מטעם דאיתא במדרש רבה פרשת בשלח (פכ''א ו') שלא רצה הים להקרע בפניהם עד שראה את הקב''ה בכבודו ובעצמו ואז נס מפניו כדכתיב (תהלים קי''ד) מה לך הים כי תנוס וגו', מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוק יעקב. ולפיכך היתה התגלות שכינתו יתברך על יה סוף באופן שיכלו כולם לראות, כדי שיקרע הים לפניהם. אך מכיון שלא ניתנה להה רשות להביט בשכינה הסתירו פניהם, ולא הביטו כ''א השפחות וכיו''ב שאין בהם דעת. והשתא לק''מ קושיית היפ"ת הנ''ל, שהרי באמת אף משה היה יכול להביט, אלא שהסתיר פניו מהביט משום שלא רצה להסתכל כ''א ברשותו של מקום, לפיכך נתחבט ונתחנן לפני הקב''ה שיתן לו רשות לראות.

ובדרך זה אפ"ל גם מה שמסיים המד"ר, אמר הקב''ה לישראל בעה"ז אמרתם לפני פעם אחת זה א-לי ואנוהו אבל לעת"ל אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו וגו'. דהנה בשעת קרי"ס אמרו זה קלי והראו עליו באצבע, אכן לא ניתנה להם רשות לראות כדאמרן, וע"כ לעת''ל יהיו ישראל יראים להביע בהתגלות ראשונה, מחשש שמא אין זה רצונו של הקב''ה, ויקרם עוון בדבר הזה, ולכן יחזור הקב''ה להגלות עליהם שנית, ויאמר להם הביטו בשכינת כבודי, ויאמרו ישראל זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.

ועוד אפ"ל בטעם שיאמרו ב''פ "זה'' לעת''ל, דהנה לעתיד תהיה ההתגלות האלקית מתמדת בלי הפסק, והנה ידוע כי כפל הלשון מורה על רבוי הענין, וכמו שדרשו ז''ל (ב"מ ל''א ע"ב) במאה''כ השב תשיבם השב אפילו ק' פעמים במשמע תשיבם אין לי אלא לביתו לגינתו וכו' מנין ת''ל תשיבם מכל מקום וכו', עיי''ש. וה''נ כתיב הנה אלקינו "זה'' קוינו לו ויושיענו "זה'' ה' קוינו לו וגו', להורות שתהיה ההתגלות האלקית תמידית, ועליה ירמזון דין הוא ברם באמתנותא.

ועפ"י כל האמור נבא לביאור הפליאה, בהקדם לפרש מאה''כ השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, דהנה בנוסח קדושת כתר אומרים וישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר, הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלקים. ולכאורה פירוש הדברים הוא שהגאולה האחרונה שהיא אחרית, תהיה דומה לגאולת מצרים שהיא הראשית. וקשה שהרי גדולים יהיו נסי הגאולה העתידה מניסי יציאת מצריה, ככתוב בדברי הנביאים. וא''כ יש לתמוה הלא אמרו ז"ל (בבא בתרא י''ב ע''ב) מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול, ומדוע תלה נסי הגאולה האחרונה בנסי יצי''מ שהם קטנים לעומתם. ונראה לומר הכוונה בזה, דהנה בגאולת מצרים אף שהיתה התגלות אלקית נפלאה, לא היתה ההתגלות תמידית, כי לא ארכו הימים והלכו ישראל בגולה, ונסתם מהם כל חזון, משא''כ לעתיד לבא תהיה ההתגלות תמידית, ולא תהיה לה הפסק עולמית. וזהו ביאור מ"ש הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, כלומר דכשם שבראשית הגאולה העתידה, תהיה ההתגלות נפלאה, שיופיע וינשא ענינו הקב''ה לעיני כל חי, כן תמשך ההתגלות הזו תמיד בלי הפסק כלל, עולם ועד לא תהיה בינינו פרידה. וא"ש דלא קאי אומרו "כראשית'' על גאולת מצרים, כ"א על ראשית הגאולה העתידה.

וזאת אפ''ל גם בכוונת הכתוב השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, דהנה הנועם מגדים הקשה בפסוק זה דממנ''פ במאי קא מיירי, אי יעשו ישראל תשובה מיראה א''כ אינו כקדם, שהרי הזדונות נהפכות להם לשגגות, ואכתי איכא קצת חטא. ואם יעשו תשובה מאהבה א''כ הוא יותר מקדם, שהרי ניתוספו להם זכיות, שהזדונות נתהפכו לזכיות. ולדברינו אפ''ל שכוונת הכתוב שישראל מתחננים לפני הקב"ה, שיאציל עליהם הקב"ה לעת"ל זיו שכינתו בכל עת תמיד "כקדם'', כלומר כשם שתהיה ההתגלות האלקית המופלאה בתחלתה, כן תמשך בכל עת תמיד כבראשונה.

ועתה מבוארת הפליאה, כשנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא, וטעם שנענשו היינו משום שזנו עיניהם מן השכינה במ''ת, אף שלא הורשו להביע, כמבואר במד', שאלו מלאכי השרת א''כ למה קרעת את הים לישראל, פירוש מה צורך היה בהתגלות אלקית גדולה ונפלאה כ''כ בקרי''ס, עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, הלא כמה דרכים למקום להציל את ישראל ולהכות את מצרים באופנים אחרים, מבלי התגלות נפלאה כזו. ולעומתם אמרו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה "חדש ימינו כקדם'', כי אמנם בשעת קרי"ס לא הורשו ישראל להביע, ולא הסתכלו כ''א אלו שאין בהם דעת, אבל אנו מצפים ומיחלים ומשתוקקים ומתאווים וכמהים לזמן שישמיענו הקב''ה ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, שתהיה ההתגלות האלקית הנפלאה אשר תופיע עלינו בראשית הגאולה נמשכת תדיר ללא הפסק, ואז יאמר נא ישראל הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, שיהיו ישראל רשאים להסתכל בשכינה הקדושה, ולחזות בנועם ה', משום שתנתן להם הרשות מאת הקב''ה. ונזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב''א.

בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. יש לדקדק למה סתם הכתוב דבריו במאמר "בזאת'' יבא אהרן אל הקדש, ואח"כ חזר לפרש בפר בן בקר וגו', מן הראוי היה שיקצר בלשונו לכתוב בפר בן בקר וגו', יבא אהרן אל הקדש. ובמד''ר (פכ''א ה') דרשו מיתורא דתיבת "בזאת", וז''ל, ר' יודן פתר קריא בכה''ג בכניסתו לבית קה"ק חבילות חבילות של מצוות יש בידו בזכות התורה (דברים ד') וזאת התורה, בזכות מילה (בראשית י"ז) זאת בריתי, בזכות שבת וכו', ע"ש שמונה והולך כמה מצוות המרומזות בתיבת בזאת שבזכותם כה"ג נכנס לפני ולפנים ביום הכפורים. אך אכתי צ"ב שסתם הכ' ולא פירש באיזה זכות יבא.

ב) עוד איתא במד"ר (פכ''א ג') בזאת יבא אהרן הה''ד לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא (תהלים כ''ז) רבנן פתרין קרא בר''ה ויוה''כ אורי בר"ה וישעי ביוה''כ ממי אירא וכו' בקרוב מלי מרמים אלו שרי אוה''ע לאכול את בשרי לפי ששרי אוה"מ באין ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבש''ע אלו עובדי ע''ז ואלו עובדי ע"ז אלו מג"ע ואלו מג''ע אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אין יורדין לגיהנם צרי ואויבי לי אתה מוצא ימות החמה שס''ה יום השמן בגימטריא שס''ד שכל ימות השנה השמן מקטרג וביום הכיפורים אינו מקטרג אמרו ישראל לפני הקב"ה אם תחנה עלי מחנה של סמא-ל לא יירא לבי שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש, ע''כ. וצ"ב.

ג) במדרש פליאה (הובא בדמש"א) בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדו"א אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה למה קרעת להם את הים מיד השיבו שרפי הקדש ואמרו השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, ע"כ. והוא פלאי. וכדי לבא לביאור הענין נקדים להתבונן מם שמצינו בפרשה זו ענין נפלא בסדר עבודת היום, במצות שילוח השעיר לעזאזל. והנה לולא נתנו חז"ל טעם למצוה זו, היינו אומרים כי הוא זה אחד מן החוקים שצותה התוה''ק, ועלינו לקיימה לצד שגזירת המלך מלכו של עולם עלינו, ומה מאד עמקו מחשבותיו יתברך, והם מושללים מהשגתינו, ואין לך רשות להרהר אחריה. אמנם כלפי שמצינו בזה''ק שהאריך לבאר ענין שעיר המשתלח, וכן הרמב''ן ז"ל כתב כעין דברי הזה''ק (אף שלא נתגלה אורו הבהיר של הזה''ק בימיו), ובאמת הלום ראיתי אחרי רואי כי דבריהם נפלאו מאד, והטעם שנתנו קשה להלמו, ואחרי אשר הורשינו להתבונן במצוה זו, ולחקור יסודה וסודה, נאריך קצת בביאור דבריהם. ונעתיק בקצרה דברי הזה''ק (אחרי דף ס"ג ע"א ברע''מ שם), וז''ל, וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו וגו' פקודא דא למפלח כהנא רבא פולחנא דההוא יומא וכו' ולמשלח שעיר לעזאזל רזא דא בגין לאתפרשא מעמא קדישא ולא יתבע חוביהון קמי מלכא ולא יקטרג עלייהו וכו' ובההוא דורונא אתהפך לבתר אפוטרופסא עלייהו וכו' ועמא קדישא יהבין ליה כמה דאיצעריך ליה שעיר ורזא דא הן עשיו אחי איש שעיר (בראשית כ''ז) מתלא אמרי לכלבא ארמי ליה גרמא (השלך לו עצם) ילחך עפרא דרגלך וכו' ובגיני כך אית לן ביומא דא למרמי ליה גרמא לכלבא עד דאיהו גריר ייעול מאן דייעול לגבי היכלא דמלכא ולית מאן דימחי בידוי וכו' כיון דאיהו חמי האי שעיר תיאובתיה לגביה ולאשתכללא בהדיה ולא ידע מאינון חובין דקא נעיל שעיר תב לגבייהו דישראל חמי לון בלא פשעין דהא כלהו שראן ברישא דשעיר סליק לעילא ושבח לון קמי קב''ה וקב''ה חמי סהדותא דההוא מקטרגא והואיל ותיאובתיה לרחמא על עמיה אע''ג דאיהו ידע כל עובדא חס עליהון דישראל וכו', עכ''ל הזה''ק.

וכעין דברים אלו מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל עה''פ וגורל אחד לעזאזל, וז''ל, ומפורש מזה בפרקי ר"א הגדול (פרק מ"ו) לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביוה הכיפורים שלא לבעל את קרבנה וכו', ראה ס''מ שלא נמצא בהם חטא ביוהכ''פ אמר לפני הקב"ה רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארן כמלאכי השרת וכו', מה מלה''ש נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביוהכ"פ, והקב"ה שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שנהם ומכפר על המזבח וכו' ועל כל עם הקהל, ע"כ אגדה זו וכו', והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקב"ה ביוהכ''פ שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו וכו'. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה הקרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתינו לעשות רצון בוראינו שצוונו בכך. והמשל בזה למי שעשה סעודה למלך, וצוה המלך את האיש העושה תן מנה אחת לעבדי פלוני וכו', וזהו טעם הגורלות, כי שניהם מתנה לה', והוא נותן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת ה' וכו', עכ''ד הרמב"ן ז"ל. ועפ''י טעם זה ביאר הרמ''ק ז"ל בסידורו מדוע בשעיר המשתלח הזכירו עליו את ה' ג' פעמים, ככתוב בסדר העבודה, ונתן טעם דלפי שהשעיר בא לשחד את הס"מ, חולקין לו כבוד בכך, להראותו שמזכירים על קרבנו את ה' שלש פעמים. תמצית היוצא מדבריהם כי שלוח השעיר לעזאזל הוא השוחד שצוה ה' לתת לס"מ, כדי לחסום פיו מלקטרג על ישראל, ולא זו בלבד, אלא שהוא נהפך להיות להם למליץ יושר.

ויש לתמוה על טעם זה מאד, כיצד יתכן לשחד את הס"מ בשעיר הניתן לו, עד שאינו רואה חובה לישראל, ואדרבה מלמד עליהם זכות, הרי בכל השנה לא יחשה ולא יתן דמי לו מלקטרג ולהשטין על ישראל, ואיך נהפך כמו רגע, ולא זכר צר ואויב כי אתמול פער פיו ללמד חובה על ישראל, ועתה נהפוך הוא שמתייצב לפני כסא הכבוד ומעיד עליהם שהם טהורים מכל חטא. ואפילו אם נאמר כי הס''מ טעה פעם אחת בכך, ועלתה ביד ישראל לשחדו בשעיר הניתן לו, אך לא יושג הדבר בשכל כיצד חוזרת ונשנית טעות זו עצמה בכל שנה ושנה, ולא חלי ולא מרגיש כי גם בשנה שלפניה הטעו אותו וסימו את עיניו על ידי הדורון.

ובטרם נבא אל הביאור נקדים עוד מה שכתב ק''ז זלה"ה בישמח משה (ר"פ ברכה), על מה שאומרים בזמירות לשב''ק (כאשר קבלה בידינו שהזמירות שנתפשטו בישראל נאמרו ברוה''ק), ראותו כי כן אדומי העוצר, יחשוב לו בבצרה תקלוט לו כבצר וכו', אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר. והוא מיוסד על מאמרם ז''ל (מכות י"ב ע''א), אמר ר''ל ג' טעיות עתיד שרו של אדום לטעות, טועה שאינה קולעת אלא בצר והוא גולה לבצרה, טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד היה, טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך, ע''כ. וצ''ב להבין מדוע יסדר ענין זה בזמירות לשבת, גם מה ענין הסמיכות אהבו את ה' וכו'. והנ"ל כי יש להבין מאחר שאנו מזמרים זה מדי שבת בשבתו, והשטן הוא יצה''ר עומד ושומעו, באיזה אופן יתקיים מאמר חז''ל שעתיד הוא לטעות. וע''כ צ''ל ע''ד שכתב הגאון כי בשעת מ''ת היתה סבה לשלחו לבל יהא שם, ולבעבור זה לא נשנה לאו דגיד הנשה, כמו כן אני אומר כי בעת שישראל מזמרין יחשוב לו בבצרה וכו', הנה סבה מאת השי''ת לשלח את השטן היצה''ר לבל ישמע זאת, למען יתקיים מאמרם ז"ל כי עתיד לטעות, וזהו שיסדו בזמירות מאמר חז''ל ראותו כי כן האדומי העוצר יחשוב לו בבצרה וכו', ובודאי בשעה שמזמרין אותו סיבה מאת ה' לשלוח את השטן הוא היצה"ר, וכיון שהוא איננו באותה שעה, הנה העת והעונה אהבו את ה' כל חסידיו, כי הוסר המונע והמעכב, כי אמונים נוצר כלומר מה שישראל מאמינים נוצר ה' שיתקיים, כמאמר חז''ל, והיינו על כרחך בשילוח היצה''ר באותה שעה, עכ''ד ק''ז זלה''ה. אמנם בדבריו הקדושים אכתי לא מצאנו נייחא ומנוחה לקושייתו, כי אף אם נאמר כי בשעה שישראל מזמרין זמירות אלו בשב"ק מאת ה' נסבה זאת שלא יראה ולא ימצא השטן בתוכם, ולא תקלוט אזנו אלו דברים הנאמרים, מ''מ הרי מזמור זה מיוסד על מאמר חז''ל בגמרא, ומאחר שהדבר נזכר בגמרא, איך יתכן שלא ישמע השטן דברים אלו בעת שלומדים ישראל מאמר זה, ובפרט באותם הלומדים שלא לשמה, ודאי שהוא נצב עליהם ושומע ומאזין לקול דבריהם, כי הוא יושב על מפתחי הלב, ומאזין לכל הגה היוצא מפי האדם שלא בכוונה הראוייה. ותו דאף שודאי אמת נכון הדבר שכתב ק''ז זלה''ה, כי בעת שישראל מזמרים זאת כלה גרש יגורש משם הס''מ, ולא יכירנו עוד מקומו, אמנם הוא הקדוש זלה''ה אמר זאת לפי בחינתו ומדרגתו, ברם ישנם רבים אשר בשעה שהם מזמרים זאת ויבא גם השטן להתייצב בתוכם, והוא שומע ומאזין אמרי פיהם, וא"כ אכתי לא עלתה ארוכה ומרפא לתמיהת הישמח משה זלה"ה, דכיצד יתקיימו דברי חז''ל שיטעה השטן טעיות אלו, אחרי כי שמע והאזין במשך כל השנים הללו מפי ישראל, כי הוא עתיד לטעות בכך. וביאוד הענין נראה עפ''י מה שפירשתי ענין הדומה לזה, והוא אמרם ז"ל (ר''ה ט"ז ע"א) אר"י למה תוקעין בר"ה וכו' כדי לערבב השטן. ושם בתוס' מביא בשם הירושלמי כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימנא למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למיעבד קטיגוריא, ע"כ. ותמהו המפרשים מה לו לשטן שהוא מתיירא ונבהל כל כך בשמעו קול השופר, והלא הוא רואה מי הוא התוקע, וגם אשתקד תקעו והריעו ותקעו ועדיין בן דוד לא בא, ואיך יטעה בכל שנה ושנה אותה טעות עצמה.

אבל האמת יורה דרכו, ע''ד מה שכתב הרמב''ן הקדוש בסוף פרשה זו, וז''ל, וכבר פירשנו כי כל היעודים בתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתים מן הנסים הנסתרים בדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם, וכן תזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסיי וכו'. וכ"כ בריש פרשת בחקתי, כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים וכו', בעשותנו החוקים והמצוות, ולא שיהיה הכל היפך מפני זרענו בשנה השביעית, ואעפ''י שהם נסים נסתרים, עולם כמנהגו נוהג עמהם, עכ"ל הרמב''ן ז''ל.

ועל דרך זה נראה לומר הטעם שהשטן מתבלבל מקול השופר, כי סגולת מצות תקיעת שופר היא להבהיל את השטן ולבלבלו, לאמר קול שופרו של משיח הנה שנמע, והגיע עתו לבטל מן העולם. ואף שלא יתכן בדרך הטבע שיחזור ויטעה השטן בכך בכל שנה ושנה, מ''מ זה הוא מן הנסים הנסתרים שהקב''ה מנהיג בהם עולמו, שעל ידי מצות שופר יתבלבל השטן, וכשם שאין מושג בשכל ענין הברכות והיעודים התלויים בקיום המצוות התורה, כמ''ש הרמב"ן ז''ל, כן הוא הדבר בסגולת מצות השופר.

ובדרך זו נלך לבאר קצת ענין שעיר המשתלח הניתן לדורון לס"מ, כדי להשתיק קטרוגו על ישראל ביוהכ"פ. דהנה זה דרכו יתברך להעניש מדה כנגד מדה, והנה דרך הס''מ להטעות בני אדם ולסמא עיניהם ע"י השוחד, אם ע"י שוחד ממון או כבוד והדומה להם, וכמאמר החכם במסלת ישרים אין לב משוחד יותר מן המשוחד לתאוותיו ולרצונותיו. ואין הדברים אמורים באותם הרשעים הכופרים בכל התורה כולה, דלא דברה תורה במתים הם המינים והאפיקורסים שאין נשמותיהם מישראל, כמ''ש הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תי"ד) על מי שאמר דברי מינות והוציא דברי התוה"ק מפשטות הכתובים, וכתב שם בתוך דבריו האיש ההוא העיד ונאמן על עצמו יותר ממאה עדים שאינו מזרעו של אברהם וכו', ואפילו מזרעו של עשיו וישמעאל אינו, אלא מאותן שדין ולילין שנולדו מחוה ואדה"ר וכו', ע"כ (ועיין בספרי ויואל משה מאמר לה''ק סימן כ"ז). ואותם האנשים אינם צריכים כלל לשוחד, כי בזדון המה מרימים יד לכפור בתורה. אמנם המדובר הוא באנשים שהם שומרי תורה ומצות, אלא שהם נכשלים בחטאים ע"י מקח שחד, המסמא את עיניהם ומונעם מראות האמת. ולזאת לפי שהס"מ מתגבר מאד על בני אדם להפילם ברשתו, ע"י שהוא משחדם ומסמא את עיניהם, עשה ה' ככה למדוד לו כמדתו ולהטעותו על ידי השעיר המשתלח הניתן לו לדורון ביהכ"פ, והוא מקבל את הדורון ונעשה משוחד על ידו, ושוב אינו רואה שום חטא ודופי על בני ישראל, אדרבה הוא מלמד עליהם זכות. ואף לאחר שנודע לו כי טעה ונשתחד, מ"מ גם ביוהכ''פ הבא הוא טועה טעות זו עצמה, ומניח לשחד עצמו ע"י השעיר, וכן בכל שנה ושנה. ודבר זה הוא מן הנסים הנסתרים אשר עשה ה', שתהיה סגולת השעיר המשתלח לסתום פה השטן ולשחדו בדורון, יען אשר הוא הטעה את הבריות, וסימא את עיניהם לקבל שוחד, ולהתפתות לדבר עבירה. וממה שהשטן נעשה משוחד ע''י הדורון הניתן לו, יש קצת לימוד זכות על בני ישראל להחליש קיטרוגו של הס''מ אשר בני ישראל נכשלים בעבירות ע''י שוחד, כי אמור יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, הרי לא טוב אתה ממנו, ואף שאתה מלאך מאש, נעשית משוחד ע"י הדורון הנשלח אליך, ומה יעשה אנוש קרוץ מחומר, לעמוד נגד פיתויי היצה''ר. ובבחינה זו נבא לבאר אמרם ז''ל שלשה טעויות עתיד שרו של אדום לטעות לעת''ל. דהנה מכלל אותם טעויות הוא שיטעה לומר כי בצרה קולטת כבצר. ויש להתבונן מה צורך יש שיטעה השטן בכך, דבשלמא שני הטעיות האחרות שהוא עתיד לטעות, שמלאך כאדם בתוכו ינצר, ומזיד כשוגג במקלט יעצר, ניחא, כי אם היה יודע שאין קולט אלא אדם ולא מלאך ושוגג ולא מזיד, לא ילך לבקש לו מקום מקלט, וה' חפץ להטעותו בכך, שיחשוב כי מצא לו מקום מקלע והצלה, ואח"כ יתן השי"ת נקמתו בו. אבל מה צורך יש שיטעה לחשוב שגם בצרה קולטת כבצר, מאי נפקא מינה לאיזה עיר יגלה, הרי גם אם יגלה לבצר בן מות הוא, כי הוא מזיד ומלאך.

ונ"ל ביאור הדבר, דהנה בצר היא עיר מקלט בחלקו של ראובן, ואמרו ז''ל (מכות י' ע''ב) מפני מה זכה ראובן להמנות בהצלה תחלה (שפתח הכתוב בו בערי מקלט תחלה דכתיב את בצר במדבר לראובני), מפני שהוא פתח בהצלה תחלה, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם, ע"כ. ולעומת זאת העיר בצרה היא עיקר כחה של מלכות אדום, כאמרם ז"ל (בראשית רבה פ' פ''ג ב') עה''פ וימת בלע וימלוך תחתיו יובב מבצרה א"ר אבהו לבן מלכים שהיה לו דין עם אחד וכלו מזונותיו (לאותו שהיה מדיין עם בן המלך), בא אחד וסיפק לו מזונות, אמר המלך אין לי עסק אלא עם זה שסיפק לו מזונות. כך אמר הקב"ה, כבר היתה מלכות עקורה מאדום, ובאת בצרה וסיפקה להם מלכים (שנאמר וימלוך תחתיו יובב מבצרה), לפיכך אין לי עסק אלא עם בצרה, שנאמר (ישעיה ל"ד) כי זבח לה' בבצרה וכו', ע"כ.

הרי מזה כי בצרה היא שהעמידה את מלכות אדום, בשעה שמטה ידם ונעקרה מלכותם. והנה בכח השררה והמלכות אשר בידם, דרכם של האומות לפתות את ישראל להתערב עמהם ולהיות לעם אחד, כדאיתא בשה"ש רבה (פ"ז ב') שובי שובי השולמית אומות העולם אומרים לישראל עד מתי אתם מתים על אלקיכם ומשלמים לו וכו', ועד מתי אתם נהרגים עליו וכו', בואו לכם אצלנו ואנו ממנין אתכם דוכסין אפרכין ואיטרלטין (מיני ממשלות הם) וכו', ע''כ. וזה דרכם של אומות העולם מאז להסית את ישראל להתחבר עמהם, ולקחת לעצמם ממשלה קודם הזמן, וכמ''ש בעל העקידה בפרשת וישלח עה''פ נסעה ונלכה ואלכה לנגדך, וז''ל, אין ספק שסוף הסיפור הזה מוכיח ומפרש עד אחרית הומים, והוא כשא''ל נסעה ונלכה ואלכה לנגדך, הראה מדבריו שכבר היה אפשר שיהיה ענינם על מצב שוה או קרוב אליו. והוא רמז בתשובתו אליו וכר ואמר אדוני יודע כי הילדים רכים מאד עדיין לגבי הגעת תכליתם, כי גדול הוא ורחוק מהשיג וכו', ואם ידפקום יום אחד למהר הקץ טרם יחפץ ומתו כל הצאן ח''ו וכו', עכ''ל. וכן איתא במד"ר פ' וישלח (פע"ח י''ז) עה"פ יעבר נא אדוני לפני עבדו, שא''ל עשיו ליעקב מבקש אתה שנהא שותף עמך בעולמך, אמר לו יעבר נא אדוני לפני עבדו וכו', והכוונה שרצה עשיו שתהיה ליע''א ע"ה מלוכה וממשלה בעוה''ז בדומה לו, ולא רצה יעקב אבינו ע"ה לקבל (ועיין בדברינו פ' ויצא נ''ח ע"ב).

ומכל האמור נמצינו למדים, כי זה הוא דרכו של הס"מ לפתות את ישראל להתדמות לאוה''ע, ולקחת לעצמם ממשלה קודם הזמן, באמרו כי לטובתם ולהצלתם הוא מתכוון. ושרש הפיתוי של השען הוא כי מן העיר בצרה שיסוד מלכות אדום בא ממנה תבא הצלה לישראל, ע''י שיתחברו עמהם ויעשו כמעשיהם להיות ככל הגוים בית ישראל. ולכן ענשו של הס''מ לטעות ולחשוב כי העיר בצרה היא מקום מקלט והצלה, וינוס שמה למלע את נפשו. ועונש זה הוא מדה כנגד מדה, יען כי הוא הטעה את ישראל בהצלת שוא, שתבא להם מן העיר בצרה, לפיכך יטעה הוא טעות זו עצמה, להתפתות בהצלת שוא היא העיר בצרה, תחת העיר בצר שהיא מקום הצלה אמיחי בחלקו של ראובן שפחח בהצלה חחלה.

ועל פי מה שנתבאר בדברנו, יובן מה שהקשינו לעיל, דאיך יתכן שלא נודעו לס''מ דברי הגמ' הללו, שהוא עתיד לטעות שלשה טעויות. אמנם הוא הדבר אשר דברנו, דזהו עונשו של השען שישכח מה שראה או ידע, כדי למדוד לו במדה כנגד מדה, כשם שהוא מטעה אחריו את העולם במשאות שוא ומדוחים, ונותן להם גאולה של שקר, באמור להם כי להצלה הוא מכון, כן יטעה הוא לחשוב כי ינוס אל עיר מקלע וחי, והקב"ה יעשה בו משפע, כי זבח לה' בבצרה וטבח לו בבוגדים, ויז נצחם במלבושיו להאדים.

ובדברנו נבאר המשך הענין בזמירות לשב''ק, ראותו כי כן האדומי העוצר וכו', ומונה והולך שלשת הטעויות שעתיד שר של אדום לטעות, ואח''כ מסיים אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר, ודקדק ק''ז זלה''ה מה שייך זה אל הענין הקודם, וכבר הבאנו לעיל מה שפירש בזה. ולדרכנו נראה לומר, כי הנה ג' הטעויות הללו הם עונש לס''מ, על שהטעה את הבריות בדברי שקר, ומשחד אותם בדברים של מה בכך. ופעמים מוסר האדם נפשו רוחו ונשמתו לכוחות הטומאה בעבור הנאת דבר מועט, שנעשה משוחד על ידו, ה' ישמרנו. ומענשו של השטן לעת''ל, שהוא עתיד לטעות בדבר נגלה ומפורסם כ''כ, יקח האדם מוסר השכל ויתבונן כיצד הוא טועה ונתעה אחרי עצת היצה''ר, ועד היכן הדברים מגיעים, והחי יתן אל לבו להיות נשמר מפיתויי היצה"ר ולהזהר מחלקת לשונו.

אד דא עקא, כי יש והיצה"ר בא אל האדם ומסיתו לעשות דבר ומטעהו לחשוב כי מצוה גדולה הוא עושה, ונגד פיתוי כזה קשה יותר לעמוד, כי אין מענה בפיו לדחות דבריו. ועל כך העצה מ"ש בספה''ק אגרא דכלה פ' קרח, לפרש הכתוב (תהלים פ"ו) שמרה נפשי כי חסיד אני, ע''ד מאמרם ז''ל (קידושין דף ל' ע''ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ''ד. והנה למה אמר משכהו לביהמ''ד, ולא אמר כפשוטו למד תורה. אך הוא דהיצר מסיתו לדבר עבירה, באמרו לו בפיתוייו שהוא מצוה, וע''כ העצה היעוצה ע''ז משכהו לביהמ"ד, ששם מרחיבין התורה והתלמוד מפי סופרים וכו', אם הוא מכלל התרי"ג מצוות וענפיהם וכו'. אך אם המתפתה איש חסיד הוא, אין תקנה במשיכה לביהמ"ד, כי יאמר לו הגם שאינו מבואר בתורה דבר זה, הלא חסיד אתה ועושה לפנים משורת הדין וכו', ולזה אמר דוד שמרה נפשי וכו', עיי"ש.

ובזה מובן שפיר שייכות מה שמסיימים במזמור אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר. כי הנה נתבאר שמאותם שלשה טעיות שעתיד שר של אדום לטעות, המבוארות במזמור זה, יש לו לאדם לקחת מוסר לבלתי יטעה אחרי פיתויי הס''מ, המסמא עיני האדם בכזביו. ולפיכך מסיים אהבו את ה' כל חסידיו, דלכאורה צ''ב מה לו להזהיר את החסידים שיאהבו את ה', וכי האם יש במציאות חסיד שאינו אוהב ה', אלא מכאן מוכח כי אמנם ישנם חסידים ואעפי''כ אינם אוהבי ה'. והטעם כמו שנתבאר לעיל בדברי האגרא דכלה, כי בחסידים העושים לפנים משורת הדין מצוי יותר המכשול והטעות, להתפתות לדברי היצה''ר, כי הוא מתעה אותו לאמר, אף שאין דבר זה כתוב בתורה, מ"מ עליך לעשות לפנים משורת הדין. ולפיכך אמר אהבו את ה' כל חסידיו, שלא יתפתו אחר הסתת היצה"ר, אלא יהיו אוהבי ה' באמת. ומסיים דבריו אמונים נוצר, והוא ע''ד שדרשו ז"ל במכילתא פ' בשלח, עה"פ ליל שמורים הוא לה', מגיד שכל בני ישראל צריכים להשתמר בו. אלמא דכיון דכתיב ביה לשון שמירה זה מורה דבעי שמירה יתירה, וכאשר נתבאר בדברינו הטעם שהוצרכו שמירה יתירה באותו לילה, כי לפי גודל קדושת ליל הפסח מתגברים כוחות הטומאה והמזיקים, כדי להפריעם מעבודתם הקדושה, וע"כ הוצרכו באותה לילה לשמירה יתירה מהשי"ת. וזהו גם פירוש הפסוק (תהלים קמ''ז) השומר אמת לעולם, כי ההולכים בדרך האמת צריכים שמירה גדולה, לבל יפלו ברשת היצה''ר המתנכל להם לזייף את האמת. כי לפי שהאמת הוא חותמו של הקב"ה, הרי היצה"ר מתגבר ביותר לזייפו ולהפכו, ולפיכך זקוק האמת לשמירה. וזהו שאמר אמונים נוצר, שהאמונה הטהורה צריכה שמירה, לבל ישתבשו לטעות אחרי דיעות כוזבות.

ועל פי כל הדברים האלו נחזור לפרש דברי המדרש פליאה הנ''ל (אות ג'), בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהן של נדב ואביהוא, שאלו מלאכי השרת א''כ למה קרעת את הים וכו'. דהנה בשעה שעברו ישראל את הים עמד השטן לקטרג עליהם, ואיתא במד"ר פ' בשלח (פכ''א ז') משל לרועה שהיה מעביר צאנו בנהר, בא זאב להתגרות בצאן וכו' מה עשה נטל תיש גדול ומסרו לו, אמר יהא מתגשש בזה עד שנעבור את הנהר ואח''כ אני מביאו, כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד ס''מ המלאך לקטרג אותן וכו', מה עשה הקב''ה מסר לו איוב שהיה מיועצי פרעה וכו', עד שהוא מתעסק עם איוב ישראל עולים לים ויורדים, ואח''כ אציל את איוב וכו', ע''כ. ויל''ד בדברי המדרש דלכאורה אין המשל דומה לנמשל, כי הזאב שבא להתגרות בצאן, מכיון שנמסר לו תיש בהכרח הוא פוסק מלהתגרות בצאן, שהרי התיש מתגשש עמו, וביני לביני שאר הצאן יעברו בשלום את הנהר. אך לא כן הדבר בנמשל שהוא השטן שבא להתגרות בישראל, דכי משום שמסר לו הקב''ה את איוב, נבצר ממנו להתגרות יותר בישראל. והרי יש לו להשטן אלפים ורבבות חיילים עושי רצונו, ובשליחותו המה מתגרים בכל יושבי תבל, מקצה העולם ועד קצהו ברגע אחד, והוא משטין ומקטרג על העולם כולו בבת אחת, וא''כ מדוע כאשר מסרו לו את איוב חדל להתגרות בישראל, והניחם לעבור באין שטן ואין פגע רע, וכי אין בכוחו של שטן להתגשש עם איוב ולקטרג על ישראל כאחת.

אמנם לפי מה שנתבאר לעיל בדברנו ענין שעיר המשתלח, הנמסר אל השטן לדורון, כדי לשחדו שלא יראה חובותיהם של ישראל, יובן גם מנין שנמסר איוב אל השטן. דהנה אמרו ז"ל (ב"ב ע''ו ע''ב) גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם וכו', ובאיוב כתיב איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע, ע"כ. ולפיכך נמסר איוב אל השטן לדורון, כדי לשחדו בו, ולא ראה שוב עוון בישראל, כי השוחד יעור, ועברו ישראל בים באין עליהם משטין ומקטרג, ואח''כ חזר הקב"ה להציל גם את איוב מידיו. ולפי זה שפיר דמיין המשל והנמשל בדברי המדרש, כי כשם שהזאב לא הוסיף להתגרות בצאן, לפי שנמסר לו תייש להתגשש עמו, כן השטן לא הוסיף להתגרות בישראל, מחמת שנמסר לו איוב, והשוחד עוור את עיניו. ואע''ג דלא דמיין לגמרי כי הזאב הניח מלהתגרות בצאן משום שלא היה בכוחו להתגרות בהם, כי התיש עמד לנגדו, משא''כ השען בכוחו להתגרות בכל העולם, אעפי"כ שייך לדמותם להדדי, כי גם השען חדל מלהתגרות בישראל, משום שהשוחד עוור עיניו, ולא ראה עליהם כל חטא ועוון.

והנה לפי מה שנתבאר דענין השעיר לעזאזל הוא דורון אל הס"מ לשחדו שלא יקטרג על ישראל, יש להתבונן איך נהייתה כזאת, שמתו בני אהרן בקרבתם לפני ה', הרי אם עמד עליהם השען לשענם, היה בידו של אהרן להצילם ע''י מתן שוחד להס''מ, דודאי היה גלוי לאהרן ענק השוחד הניתן לס"מ, כי הוא היה הכהן הגדול, ובו היתה נוהגת עבודת יוהכ"פ ושילוח השעיר ביד איש עתי המדברה, ומדוע איפה נמנע מלהשתמש בתחבולה זו, כדי לסתום פי השען שלא יקטרג על בניו. ואם תמצי לומר, כי לצד שבא עליהם העונש בעבור שעשה אהרן את העגל, ולגודל הפגם לא הועיל השוחד לסתום פי המקטרג. הא ליכא למימר, חדא שהרי לא נתכוון אהרן במעשה העגל לכוונה רעה ח''ו, אדרבה מסר נפשו למען כבוד שמים, באמרו מועב יתלה הסרחון בי ולא בישראל כדאיתא במד''ר (צו פ"י), ואם תאמר שאעפ''כ כיון שהיה במעשה זה שמץ חטא ע"ז, לא הועיל בו מתן השוחד להס''מ, על כך יש להקשות, שהרי מצינו שמסר הקב"ה את איוב אל השטן לשחדו שלא יקטרג על ישראל בשעה שעברו בים, הרי כי מועיל ענין השוחד לסתום פי המקטרגים, אף במקום שהשטן בא לקטרג עליהם שהם עוע"ז, כאשר בא לטעון כשעברו בים, הללו עובדי ע''ז והללו עוע''ז.

ועפ"י זה מבואר היטב המדרש פליאה, בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדו"א, שאלו מלאכי השרת א"כ למה קרעת את הים, פירוש כי ממה שמתו נדב ואביהוא, ולא היה בידו של אהרן להשתיק קטיגור ע''י כפת שחד, הרי זה מוכיח, כי במקום שהקטרוג הוא מכח פגם ע''ז, אין מועיל מתן שחד לסתום פה השטן שלא יקטרג, ואם כן למה קרעת את הים לישראל, שהרי בשעה שעברו ישראל בים סוף היה הקטרוג הללו והללו עובדי ע''ז, ואעפי"כ הועיל מה שמסר לו הקב"ה את איוב לסתום פיו שלא ישטין על ישראל, וא''כ קשה ממ''נ, אם מועיל מתן שוחד לשטן גם במקום שהקטרוג הוא משום ע''ז, א''כ מדוע לא הועיל מתן שוחד בשעה שקטרג השטן על נדב ואביהוא, ואם אין תועלת במתן שוחד במקום שהקטרוג הוא משום ע''ז, כיצד הועיל השחד לסתום פי השטן בשעה שעברו ישראל בים סוף.

ועל קושיא זו ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. ויתבאר דהנה הנועמ''ג דקדק בכוונת הכתוב הזה, דבמאי קא מיירי, אי מיירי בתשובה מיראה, א''כ מה קאמר חדש ימינו כקדם, הרי בתשובה מיראה זדונות נעשות לו כשגגות, ואכתי אינו במדרגה שהיה בה מקדם. ואם הכתוב מדבר בתשובה מאהבה שהזדונות נעשות לו זכיות, א"כ נמי אינו כקדם, שהרי עכשיו הוא במדרגה גדולה ממה שהיה לפני החטא, כי ניתוספו לו זכיות ע''י התשובה. ונראה לומר ע''ד מ''ש באה''ח הקדוש, כי הגם שנמחל לאהרן חטא העגל בפרהסיא, כשהקריב על גבי המזבח, וירדה שכינה על ידו, ונתבשר שנמחל לו אותו עוון, וא''כ בטל דינא דהשמדת הבנים וכו', אלא ודאי כי הגם שנמחל עדיין רישומו ניכר, והוא כשיעור חוט השערה מהחטא, שיספיק להשלטת מדה הפועלת דין באדם וכו'. ועפ''י הדברים האלה נוכל לומר כי לא הוכשר אהרן להיות ראוי לבא אל חצר המלך פנימה, אלא באמצעות מזבח כפרה של הבנים בניו, ונמחק רושם חטא העגל, אבל זולת זה לא הוכשר אהרן למעלה עצומה לעמוד במקום מופלא, עכ''ד האה"ח הקדוש.

היוצא מדבריו, כי אף שוודאי עשה אהרן תשובה מאהבה על חטאו, ונתהפך לו לזכות, וגם בשעה שעשה את העגל היתה מחשבתו לשמים, ומסר נפשו כדי שלא יתלה הסרחון בישראל, אעפי''כ נשאר עליו רושם כלשהו מן החטא, ולפיכך לא הוכשר למעלה הגדולה להיות עומד ומשמש לפני ולפנים, אלא בהתכפר לו רושם זה ע''י מיתת בניו. ועפ''י זה אפ''ל כוונת הכתוב השיבנו ה' אליך ונשובה, דמיירי בתשובה מאהבה שהזדונות נעשות לו כזכיות, ואעפי''כ עדיין אין הוא כמקדם, כי עדיין נשאר עליו שמץ רושם טינוף החטא, ועל זאת מתחננים ישראל לפני הקב''ה חדש ימינו כקדם, שימחה מעלינו כל שמץ רושם הנותר עדיין מן החטא. ואפ''ל שלכוונה זו השיבו שרפי מעלה לקושיית מלאכי השרת השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, דלעולם מועיל מתן שוחד לשטן אף היכא דהקטרוג הוא משום ע''ז, ולפיכך נקרע הים לפני ישראל, כי מסר הקב"ה את איוב אל השען לבל יקטרג על ישראל, ולא תקשה דא"כ מדוע מתו ב' בני אהרן ולא הועילה נתינת שוחד אל השטן, דשאני מיתת בני אהרן, שהכרח היה שימחה חטא העגל לגמרי, ולא ישאר ממנו שום רושם כלל, בבחינת חדש ימינו "כקדם'', וכל זמן שהיה על אהרן רושם מחטא העגל, לא היה יכול להגיע אל המעלה העצומה לשמש בכהונה גדולה, ולא היה באפשרי שימחה ממנו רושם החטא לגמרי, כי אם באמצעות מזבח כפרה הם בניו.

ועתה נבא לביאור הכתוב בזאת יבא אהרן אל הקדש (קושיא א'), וגם לבאר דברי המדרש הנ''ל הה''ד לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא וכו', לפי ששרי אוה"ע באין ומקטרגין על ישראל וכו', ואומרים לפניו רבש"ע אלו עובדי ע''ז ואלו עובדי ע''ז וכו', אתה מוצא וכו' שכל ימות השנה השטן מקטרג וביהכ''פ אינו מקטרג, אמרו ישראל לפני הקב''ה אם תחנה עלי מחנה של ס''מ לא יירא לבי שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש. דהנה האה''ח הקדוש פירש מאה"כ ואל יבא בכל עת אל הקדש, בכל עת לא יבא, אבל יש עת שיבא בה, והוא מה שאמר אח"כ בזאת יבא וגו' אחת בשנה. וטעם שהקדים ואל יבא בכל עת קודם מצות ביאתו אחת בשנה, לומר אם לא יבא בכל עת, אז יזכה לבא בעת ההיא אשר אנכי מצוך, ואם יבא בעת אחר לא יבא בכל עת אפילו בעת הרשיון וכו', עכ"ל. ולדרכנו י"ל טעם שנאסר הכה"ג לבוא בכל עת אל הקדש, משום דכל ימות השנה השטן מקטרג על ישראל, ואם יבא הכה''ג בכל עת אל הקדש לכפר על בני ישראל, יתגבר השטן מאד בקיטרוגו, ולכן נצטוה הכה''ג לבל יבא בכל עת אל הקדש, אלא ביוהכ''פ, כי ביום זה השטן כאילם לא יפתח פיו לקטרג עליהם, בעבור השעיר הניתן לו לדורון לשחדו. והנה נתבאר לעיל בדברנו, כי מה שהשטן נעשה משוחד ביוהכ''פ ע''י השעיר, הוא לימוד זכות על ישראל כי אם מלאך לא יוכל לעמוד נגד השוחד, מה יעשו בני אדם שוכני בתי חומר, הנלכדים בעצת היצה"ר, ומתפתים בקבלת שוחד.

ומה נמלצו לפי זה דברי המדרש הנ''ל, אתה מוצא וכו' שכל ימות השנה השטן מקטרג וביוהכ''פ אינו מקטרג, אמרו ישראל לפני הקב"ה אם תחנה עלי מחנה של ס"מ לא יירא לבי, לפי שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש. פירוש דמטעם זה בעצמו שכל ימות השנה השטן יורד ומשטין עולה ומקטרג, וביום הכפורים אינו מקטרג, לפיכך אמרו ישראל שאינם מתייראים ממחנה של הס"מ, שהרי היא הנותנת, לפי שהוא שותק מלקטרג ביוהכ"פ, משום שהוא משוחד מן הדורון, משום הכי אין להתיירא כ''כ מקיטרוגו בכל השנה, כי אם השטן נעשה משוחד ע''י דורון, מה לו לקטרג כל השנה על ישראל שלא יכלו לעמוד בפיתוייו, ונכשלו בעבירות מחמת שוחד.

וזה שמסיים המדרש לא יירא לבי לפי שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש, דהנה דקדקנו בתחלת דברינו במאה"כ בזאת יבא אהרן אל הקדש, דתיבת בזאת יתירא היא, ועל פי האמור אפ"ל כי לפי שהקדים הכתוב אזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש, ומזה יש לימוד זכות על ישראל, כמבואר, שהרי מכאן נראה בעליל שגם השען לא יכול לעמוד בפני השחד, ולפיכך נצטוה כה"ג לבא ביוהכ"פ אל קה''ק שאין השטן מקטרג ביום זה על ישראל, וז''ש הכתוב "בזאת", כלומר בלימוד זכות זה שגם השטן אינו יכול לעמוד בפני השוחד יבא אהרן אל הקדש, ללמד זכות על ישראל שלא יכלו להתגבר על כח השחד. וז"ש המדרש לא יירא לבי לפי שהבטחתני "בזאת'' יבא אהרן אל הקדש, ורמז אל הלימוד זכות על ישראל, שגם השטן נכשל במקח שוחד, ומשום כך לא יירא לבי מקיטרוגו של השטן. והבוכ''ע יעזור שנזכה במהרה לביאת אליהו ומשיח, ויזכנו לעבדו בקדושה ובטהרה, ונזכה לראות בקרוב בישועת ישראל והתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו, בב''א.

23ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו', בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, וגו'@44. קשה דסיפא דקרא לאו רישיה, דפתח הכתוב דבריו באזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש, והו''ל למימר אבתריה זמן שמותר לו לבא אל הקדש פנימה, ואח"כ להודיע הדברים הצריכים לביאתו פר בן בקר ואיל לעולה וכו', ולמה שינה הכתוב והקדים לפרש במה יבא, ולא הודיענו כלל העת שהוא מותך לבא, ורק בסוף הפרשה כתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה.

ב) להלן בפרשה ועניתם את נפשותיכם בע' לחדש בערב, בישמח משה פ' בראשית הביא מדרש פליאה וזה תוארו, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא וגו', הה''ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, והוא פלאי.

ג) עוד הביא ביש''מ שם מדרש פליאה בשעה שאמר אלקים תדשא הארץ דשא נזדעזעו שמים וארץ מיד העמיד רגלי יוסף כנגדן, והוא הפלא ופלא.

ונראה לבאר הענין בהקדם הא דאיתא בגמ' פסחים (דף ו' ע''א) שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום רשב''ג אומר שתי שבתות, מ''ע דתנא קמא שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני (דהיינו שלשים יום דפסח שני בי''ד באייר) שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ורשב"ג (דס"ל שתי שבתות) אמר לך איירי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו לכל מילי דפיסחא וכו', ע"כ. והקשה בפני יהושע דכמו דילפינן זמן שואלין ודורשין ממה שהקדים משה להזהיר על פסח שני בשלשים יום, איכא נמי למילף ממקום אחר דשואלין ודורשין בהלכות הפסח מראש השנה, שהרי משה עמד בראש חדש ניסן והזהיר את ישראל על כל דיני יום הכיפורים, כדאיתא בגמרא (גיעין דף ס' ע''א) אמר ר' לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן וחדא מינייהו פרשת אחרי מות שנתפרשה בה סדר עבודת יוה"כ. הרי שהזהיר הכתוב בששה חדשים קודם על עבודת יוהכ''פ שזמנה בתשרי, אלא ודאי אין ראיה משם, דאיכא למימר דנקע קרא מיתת בני אהרן, והוצרך להזהיר את אהרן שלא יבא בכל עת אל הקדש, כי אם אחת בשנה ביוהכ"פ, ואגב דאיירי בביאת אהרן אל הקדש ביוהכ''פ, שנה להם כל דיני יוהכ''פ. וא''כ קשה לת''ק דיליף שואלין ודורשין ל' יום ממה שעמד משה בפסח ראשון והזהיר על פסח שני, מנא לן למילף הא, דילמא אגב דאיירי בדיני פסח, אסיק גם לדיני פסח שני, ע"כ קושיית הפני יהושע ז"ל, עיי''ש מה שנדחק לתרץ, ודבריו אינם מספיקים ליישב קושיא זו.

ואחרי ההתבוננות נראה ליישב קושיא זו בכמה אנפי בעזה''י. חדא שהרי איתא בתורת כהנים, דבר אל אהרן אחיך, אחיך באל יבא ואין משה באל יבא (ופירש בזית רענן שמותר למשה לכנוס בכל עת). וגדולה מזו איתא במדרש רבה פ' זו עה''פ ואל יבא בכל עת א''ר יהודה צער גדול היה לו למשה בדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו וכו' א"ל הקב''ה למשה לא כשם שאתה סבור וכו' אלא בכל עת שהוא רוצה יכנס ובלבד שיהא נכנס בסדר הזה, ע''כ. וכתב בסוף ספר חכמת אדם בשם הגר''א ז"ל שפירש דברי המדרש הללו כפשוטם, שלא נאמרה אזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם לבני אהרן, אבל אהרן הותר לו לבא בכל עת שירצה אם יעשה כסדר האמור בפרשה (וכבר ישבנו לעיל בכמה אנפי שלא יסתרו דברי המדרש הנ''ל עם דברי הת''כ הנ''ל דדריש אחיך בבל יבא).

ולפי זה לא קשיא מידי מה שהקשה הפני יהושע ז''ל, שהרי ממה שנאמרה פרשת יוהכ"פ בר''ח ניסן אין ללמוד דשואלין ודורשין בששה חדשים קודם, דלא נאמרה פרשה זו לצורך יוהכ''פ בלבד, אלא הוצרכה פרשה זו לאמרה ביום שהוקם המשכן, משום שתיכף ומיד היתה נוהגת למעשה, שהוצרך משה לדעת סדר כניסתו לקה''ק והתנאים הצריכים לה, דהוא היה מותר להכנס בכל עת. ולדברי הת''כ הוצרכו לאמרה מיד גם לצורך אהרן מאותו טעם עצמו, שהרי הותר לו לבא בכל עת שירצה.

ועוד נראה לומר בישוב קושיא זו בדרך אחר, דהנה מצות קרבן פסח היא מצוה השייכת ביום שנצטוו בה בלבד, ואין שייך להקדים בעשיית המצוה לפני זמנה. ולפיכך שפיר יליף בגמרא ממה שעמד משה בפסח ראשון והזהיר על פסח שני, דשואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום, שהרי לא היתה שייכת מצות הפסח אלא בי''ד באייר ולא קודם לכן. אמנם לא כן הוא ענין יום הכיפורים, שהרי יוהכ''פ ניתן למחילת עוונות וטהרת הנפש מזוהמתה, כדכתיב בקרא כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו', וכתיב וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וגו', והתודה עליו את עוונות בני ישראל, והנה כדי שישיג האדם טהרת הנפש בשלימות ביום הקדוש והנורא הזה, עליו להכין עצמו לכך במשך כל השנה כולה, וכמו שכתב ק''ז זלה''ה בישמח משה פ' זו על הא דאמרו ז''ל (יומא ס"ז ע"ב) בלשון של זהורית שהיה קשור בקרניו של שעיר המשתלח הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. והקשה כיצד יתכן שלא הלבין והרי עצמו של יוה''כ מכפר, כמ''ש הרמב''ם ז''ל בהל' תשובה (פרק א'). וביאר דיש שני מיני תיקונים לעבירה, א' מחילה וסליחה, שהקב''ה מוחל ואינו מעניש, והב' רפואה לחולי ומכות פצעים של הנשמה, מהעוונות שחובל העובר עבירה בעצמו. והנה יוהכ''פ הוא יום מחילה סליחה וכפרה, אבל רפואה אינה אלא ע''י תשובה. ועפ''י זה מבואר, דלא הלבין הוא סימן שאף שהקב''ה מוחל ואינו רוצה להעניש, מ''מ נותרו עדיין הפצעים והחבורות בנשמה, שצריך לנקותן ולטהרן, אבל הלבין הוא סימן שעשו תשובה גמורה, וטהר גברא מכל רושם של עוון וחלודה ולכך היו שמחין, עכ''ד ז''ל. ומובן הדבר שכדי להגיע לטהרת הנפש שימחקו כל הרושמים מן הנשמה, חייב האדם להזהר ולהשמר כל השנה מן החטאים, ויהיה בזכרונו תמיד כי קרב ובא יום הגדול והנורא יום הכיפורים, ולפי מעשיו בכל השנה תטהר נשמתו ביום הכיפורים. כי פשוט הוא הדבר שאם העוונות מועטים נקל הוא יותר לצחצח וללבן כתמי הנשמה, מאם הרבה לחטוא ולהמרות פני בוראו ברוב עתים וימים, כי אז חטאתו דבוקה בנפשו, ואם יכבס בנתר וירבה לו בורית, נכתם עוונו, ונפשו לא מטוהרה היא.

ועפ"י זה מבואר דליכא למילף ממה שנאמרה פרשת יוהכ''פ בר"ח ניסן, דשואלין ודורשין בהלכות חג בששה חדשים קודם, כי שאני פרשת יוהכ''פ דהוצרכה לשעתה, דכל יומא ויומא זמניה הוא, כי חייב האדם להתבונן בכל עת כי קרב ובא היום שעתיד הוא ליתן דין וחשבון, וחשב עם קונהו על הנהגתו בכל השנה, ואין לך רגע ורגע שעבר עליו במשך השנה כולה שלא יהא נדון עליו בר"ה וביוה''כ. וא"כ חייב הוא לזכור זאת במשך כל השנה, כי עתיד הוא לתת דין וחשבון על כל עת ורגע. ואז יהיה נזהר כל השנה מן החטאים. וכ''כ ק"ז זלה"ה בישמח משה פרשה זו בשם ספר חוקר ומקובל (בדף האחרון) שבכל ערב שבת מחוייב האדם לתקן שיבא למקורו טהור, וכ''ש קודם יוהכ''פ כי הוא מקור המקורות, ע''כ. ובפרט לר' יוסי דס"ל (ר"ה דף ט"ז ע"א) אדם נידון בכל יום, ורב נתן ס''ל אדם נידון בכל שעה, ודאי שכל יום יש בו מעין יוהכ''פ, אלא שביוהכ''פ הוא דין כללי. ולפיכך אין להביא ראיה ממה שנצטוו ישראל מר''ח ניסן סדר עבודת יוהכ''פ, כי ענין יוהכ"פ שייך כל השנה, ובכל עת מעתות השנה לא ימוש זכרונו מן האדם.

היוצא מדברנו כי מפרשת יוהכ''פ יש ללמוד כמה גדולה ההכנה למצוה, שהרי משום כך נאמרה לישראל פרשת יוהכ''פ מר''ח ניסן, כדי שיכינו עצמם לקראת יום הכיפורים כמבואר. ובדרך זו נלך לבאר המדרש פליאה הנ''ל, בהקדם מ''ש אאמו''ר זלה"ה בקדושת יו''ט לפרש האי מדרשא ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי אשר זרעו בו למינהו וגו' הה''ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. ותוכן דבריו דרש''י ז''ל פירש עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והארץ לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי. והרמז לזה נראה ממה שציוה הקב''ה שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, שרצה הקב''ה שיהא נחשב לפניו הכנה למצוה כמו מצוה ממש, כמו גבי עץ שתכליתו להיות עושה פירות, וגוף העץ הוא הכנה על הפירות, ע"כ צוה שיהא טעם העץ כטעם הפרי וכו'. והנה דבר זה שהכנה למצוה היא כמצוה ממש, הרי הוא כמבואר בקרא, דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש ופריך בגמרא (יומא פ''א ע''ב) וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין אלא כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. והכוונה כפשוטה, דהשי''ת צוה לנו לאכול בתשיעי מחמת שצוה להתענות בעשירי, ואולי אם לא נאכל בתשיעי לא יהיה בכוחינו להתענות בעשירי, ע"כ צוה לאכול בתשיעי, ואכילה ושתיה של תשיעי נחשב כאילו התענה תשיעי ועשירי. ובזה ביאר דברי המדרש ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא וגו' ועץ פרי עושה פרי למינו, וכפירש''י ז''ל שצווה הקב"ה שיהיה טעם העץ ופריו שוה, וזה רמז לכך שההכנה למצוה כמצוה, הה''ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, משם מוכח דהכנה למצוה כמצוה, עכת''ד ז''ל.

ובדרכו אלך בביאור המדרש הנ''ל, אך בתוספת נופך ובבחינה אחרת קצת, בהקדם הא דאיתא בראש השנה (דף י' ע''ב) תניא ר''א אומר בתשרי גברא העולם ר''י אומר בניסן נברא העולם. והקשו התוספות (שם דף כ''ז ע"א ד''ה כמאן מצלינן) על מה שיסד ר' אליעזר הקלירי בגשם דשמיני עצרת כר' אליעזר דאמר בתשרי לברא העולם, ובשל פסח יסד כר' יהושע, אומר ר''ת דאלו ואלו דא''ח, ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן, עכ"ד התוס'. וכעין זה כתבו ג"כ משם האר"י ז''ל ליישב דברי הקלירי, ופירש בזה הפייט שאומרים בתפלת ר''ה היום הרת עולם, דהרת הוא לשון הריון, בחינת מחשבה הקודמת למעשה, וזהו היום הרת עולם, דבתשרי היתה רק המחשבה לבריאת העולם, ובפועל לא נברא אלא בניסן. והנה ר' אליעזר מביא ראיה לדבריו שבתשרי נברא העולם, מדכתיב תדשא הארץ דשא, איזהו חדש שהארץ מלאה דשאים הוי אומר זה תשרי, ור' יהושע יליף שבניסן נברא העולם מדכתיב ותוצא הארץ דשא וזמן תחלת הצמיחה הוא בניסן. ולפי מה שכתבו התוספות ז"ל יש ליישב נמי דלא תקשה לדברי ר''י מדכתיב תדשא הארץ דשא וגו' הרי דבתשרי נברא העולם, דהא דכתיב ויאמר א' תדשא הארץ דשא, היינו בחינת המחשבה שהיתה בתשרי ואז אמנם היה זמן שהארץ מלאה דשאים, אך בפועל נברא העולם בניסן, וע"כ כתיב שם ותוצא הארץ דשא, כי בעת שיצאה בריאת הדשאים מן הכח אל הפועל כבר היה חדש ניסן, שבו זמן התחלת צמיחת הדשאים. ואפ''ל בזה כוונת אמרם ז''ל (ב"ר ספי''ב) בתחלה עלה במחשבה לפניו לבראות את העולם במדה"ד, ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה''ר למדה"ד. והכוונה שהמחשבה היתה לבראות העולם בתשרי, שהוא זמן תוקף התגברות הדינים, וראה שאין העולם מתקיים, עמד והקדים מדה''ר, וברא העולם בניסן שהוא חודש הרחמים והחסדים.

והנה מן הכתובים הללו יש ראיה מוכחת דהכנה כמעשה, שהרי לכאורה כיון שמעשה צמיחת הדשאים היה בניסן, א''כ למה כתיב מעיקרא תדשא הארץ דשא, שהוא כיסוי הארץ בדשאים השייך בתשרי. ועל כרחך לומר דנכתב כן כיון דבמחשבה נברא העולם בתשרי, והמחשבה היא הכנת הדבר להוציאו לפועל, ולפיכך הוא נחשב כמעשה. ועפ''י זה יבוארו דברי המדרש פליאה, ויאמר אלקים תדשא הארץ וגו' הה''ד ועניתם את נפשותיכם, פירוש דמדברי הכתוב תדשא הארץ איכא הוכחה גדולה דהזמנה מילתא היא והכנה למעשה נחשבת כמעשה, כמו שנתבאר, דתדשא הארץ שהוא זמן כיסוי הארץ בדשאים היתה מחשבה לבריאת העולם, הרי כי ההכנה למעשה נחשבת כמעשה, הה"ד ועניתם את נפשותיכם, כדברי א''א זלה"ה, דממקרא זה יש ראיה דהכנה למצוה כמצוה, מדנחשבת האכילה בעיו"כ כעינוי.

ועתה נבא לביאור המדרש פליאה הנ''ל (אות ג') בשעה שאמר הקב''ה תדשא הארץ דשא נזדעזעו שמים וארץ מיד העמיד רגלי יוסף כנגדם, בהקדם מה שכתב ק''ז זלה''ה בייטב לב פ' שלח לפרש הא דאיתא במדרש רבה פ' ויגש הובא ברש''י ז''ל עה''פ וירא את העגלות, סימן מסר להם יוסף כשפירש ממנו היה עוסק בפרשת עגלה ערופה. דהנה במס' סנהדרין פ' נגמר הדין (דף מ''ז ע"ב) פליגי אביי ורבא אי הזמנה מילתא היא אביי סבר הזמנה מילתא היא, ויליף מעגלה ערופה דירידתה לנחל איתן אוסרתה, ורבא סבר הזמנה לאו מילתא היא, דלא גמרינן משמשין מעגלה ערופה, דהיא גופה קדושה היא, וקיי"ל כרבא. אמנם כתב הנימוקי יוסף הובא ברמ''א (או"ח סימן מ''ב) דקלף המעובד לשם תפילין אסור לכתוב עליו דברי חול, דהזמנה כה"ג לגוף הקדושה מילתא היא. וזאת אפשר לומר הכוונה שמסר להם סימן שהיה עוסק בעגלה ערופה, נתכוון להודיע להם בזה שתכלית ירידתו של יוסף למצרים היתה להזמין לקדושה, ומעגלה ערופה ילפינן הזמנה מילתא, היינו שיקנה אותו המקום בחינת קדושה, למען יוכלו יעקב ובניו להיות שמה ולהתקיים ביניהם. ובשגם שהיו שם נשמות ונצה''ק, והיה צריך יוסף לעוררם ממקור הטומאה ולהזמין לקדושה, והזמנה לגוף הקדושה מילתא כדברי הנימוק''י. ובזה ביאר שם כוונת משה בשילוח המרגלים, שהיתה לעשות הזמנה אל הקדושה ולכן הוטב בעיניו שילוח המרגלים, עכת''ד הייטב לב זלה''ה. ובזה פירשנו המדרש כשראה יעקב העגלות אשר שלח יוסף אמר עכשיו אני יודע בבירור שלא חטא יוסף באשת פוטיפרע. שהרי נתבאר שיוסף שלח לו לסימן פרשת עגלה ערופה, להודיעו דהזמנה מילתא היא, ומזה הבין יעקב אבינו שיוסף עשה הכנה אל הקדושה, ואילולא היה חוטא באשת פוטיפר, הרי היה להיפוך ח''ו, ובזה לא אמרינן הזמנה מילתא היא, דבגמרא אמרינן לא ילפינן משמשין מקדושה, וכ''ש דלא ילפינן הכנה לטומאה מהכנה לקדושה.

וזה אפ''ל בכוונת המדרש פליאה בשעה שאמר הקב''ה תדשא הארץ נזדעזעו שמים וארץ, שהרי מה שאמר הקב''ה תדשא הארץ דשא, זה מורה כי בריאת העולם תהיה בחודש תשרי, שהוא זמן תוקף תגבורת הדינים, ולפיכך נזדעזעו שמים וארץ, כי שמים וארץ יחתו ויחרדו מאימת הדין כי גדול יום הדין ומי יכילנו להצטדק בדין, ואילו נברא העולם במדת הדין אין שמים וארץ יכולים להתקיים. וכדי להשקיטם מפחדם העמיד הקב''ה רגלי יוסף כנגדם, להודיעם בזה כי בריאת העולם תהיה במדת הרחמים, שהוא חדש ניסן, כדכתיב ותוצא הארץ דשא, אלא שמחשבת הבריאה היא בתשרי, ולפיכך כתיב תדשא הארץ וגו', משום שהכנה למעשה מילתא היא, וראיה לכך מרגלי יוסף, כלומר ממה שסיבב הקב''ה שיקדים יוסף לרדת מצרימה, כדי לעשות הכנה לביאת יעקב ובניו להתם, וזה לך האות דהכנה מילתא היא, וכאשר נתבאר דלטעם זה שלח לו סימן מפרשת עגלה ערופה, להורות כי הכנה מילתא היא.

ומכל הלין נשמע עד כמה גדול כחה של הכנה למצוה, כדחזינן כי לבריאת העולם קדמה הכנה, וראיה מדכתיב תדשא הארץ, דקאי על המחשבה, שהיתה בתשרי זמן כיסוי הדשאים. וכן מצינו אשר הקדים הקב''ה לעשות הכנה ליציאת מצרים, במה שהקדים לשלוח את יוסף הצדיק למצרים, ובזכותו נגדרו כל ישראל מן העריות, ולא נשתקעו בעומק טומאת מצרים. ועוד ראיה לכך מדברי הכתוב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכו', כאשר נתבאר.

ועל פי זה נבא לביאור הכתוב בפרשתן (קושיא א') דפתח לומר ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו', ומיד אח"כ כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש. ולכאורה היה ראוי שיקדים תחלה לצוות זמן ביאתו אל הקדש, והדר יאמר במה יבא אל הקדש. אכן נראה דהנה האה''ח הקדוש כתב בטעם שהקדים ואל יבא בכל עת אל הקדש לאומרו בזאת יבא אהרן אל הקדש לומר שאם לא יבא בכל עת, אז יזכה לבא בעת ההיא אשר אנכי מצוך. ולכאורה הרי מניעת ביאתו אל הקדש בכל עת אינה אלא שב ואל תעשה, ומה זכות גדול יש בכך, שבעבור כן יזכה לבא אל הקדש בעת אשר נצטווה. אמנם מכיון שכבר היה ידוע לו מראש מקדם קדושת עבודת יוהכ''פ, וגודל התיקונים הנעשים ע''י סדר העבודה בשמי מרום, לכפר על בני ישראל מפשעיהם לכל חטאתם, ודאי היתה לו השתוקקות עזה לעשות כן במשך השנה כולה, כדי להשיג אושר מופלא זה. ואעפי"כ מכיון שנצטווה ואל יבא בכל עת אל הקדש, כבש רצונו ומאויו, וקיים מצוות ה'. וזה ודאי זכות גדול הוא לו, שהתגבר על חשקו והשתוקקותו בעבור מצוות השי''ת, ובזכות זה יבא אל הקדש פנימה ביוהכ''פ. וכעין זה מצינו בענין הגאולה העתידה, כדאיתא בילקוט פרשת בא (רמז קצ"א) מי פרע לכם ממדי וכו' מרדכי ואסתר, מי פרע לכם מיון בני חשמונאי שהיו מקריבין שני תמידין בכל יום, מי עתיד לפרוע לכם ממלכות רביעית נטרונא, והיה לכם למשמרת אל תאכלו ממנו נא, לא תבעינה מהבהבה ופירש בזית רענן נטרונא, שצריכין לשמות ולהמתין. לא תבעינה מהבהבה, אל תבקשו לאכול אותו בהבהוב כלומר שאינו צלוי כל צרכו. מבואר מזה כי בגלות הרביעי אין לנו זכות שבעבורו יפרע הקב"ה מן האומות, ויביא הגאולה, כי אם זכות נטרונא, ששומרים ומצפים לזמן הגאולה, ואין דוחקין ח''ו את הקץ, נקחת מעצמם גחונה קודם הזמן. וה"נ בעבור שהיה מקיים ציווי הקב''ה ואל יבא בכל עת אל הקדש, ולא דחק להכנס בטרם הזמן שציוהו השי"ת, זכות זו עמדה לו שיזכה לבוא אל הקדש אחת בשנה ביוהכ"פ. ולפיכך סמך הכתוב ואל יבא בכל עת אל הקדש לאומרו בזאת יבא אל הקדש, להורות כי בזכות שאל יבא בכל עת אל הקדש, "בזאת" היינו באותו זכות עצמו יבא אל הקדש.

וארווחנא בזה ליישב באופן אחר קושיית הפני יהושע ז"ל, דליכא למילף דשואלין ודורשין בהלכות החג ששה חדשים קודם לחג, ממה שמצינו שנאמרה פרשת יוהכ"פ בראש חדש ניסן, דשאני פרשת יום הכיפורים, שהוצרכה מיד לשעתה, שהרי כל מה שזכה הכה"ג לבוא אל הקדש פנימה ביום הכיפורים, היה בזכות שמנע את עצמו ולא נכנס לקה"ק כל השנה, אף שידע גודל התיקונים הנעשים בשמים ממעל ע''י כניסתו אל הקדש, והיתה לו השתוקקות גדולה להכנס בכל עת. ואילו לא ידע מראש מה עיבה של מצוה זו, וגודל התיקונים הנעשים על ידו, לא היתה לו זכות גדולה זו, על כן נאמרה פרשת אחרי מות בר"ח ניסן, למען ידע סדר עבודת היום, והפעולות הנעשות על ידו, ותכנס בלבו תשוקה עצומה לעבוד עבודה זו בכל עת, ובזכות שיתגבר על תשוקתו, ויקיים מצות בוראו, לשמור ולהמתין עד הזמן אשר נצטווה, לפום צערא אגרא, ויזכה להכנס אל הקדש ביוהכ"פ. והשתא אין להביא ראיה מפרשת יוהכ"פ שנאמרה בר''ח ניסן, דלא נאמרה אלא בעבור שנצרכה מיד באותה שעה, כדאמרן דבכל ענין צריך לעשות הכנה, וזאת היא ההכנה שיזכה לבא אל קה"ק ביום הקדוש, שלא יבא אל הקדש בכל עת.

מאמר י

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר וגו'. הקשו המפרשים ז"ל שהיה ראוי שיאמר הכתוב ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם אחת בשנה ביוהכ"פ, ואח"כ יבאר כל הענינים הנצרכים לביאתו בפר בן בקר וכו', ומדוע שינה הכתוב להקדים את הענינים הנצרכים לביאתו, באומרו בזאת יבא אהרן וכו', ולא הודיע זמן ביאתו אל הקדש אלא בסוף הפרשה, דכתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם וגו' אחת בשנה.

ב) עוד יל"ד דאומרו בזאת יבא אהרן אל הקדש קרא יתירא היא לכאורה, דהוה סגי שיאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה.

ג) במד"ר (פכ"א ר) איתא ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך א"ר אבין לך נחמו בדברים כד"א (ישעיה מ') דברו על לב ירושלים. ואל יבא בכל עת אל הקדש א"ר יהודה ב"ר סימון צער גדול היה לו למשה לדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו, בכל עת, יש עת לשעה וכו' יש עת ליום וכו' יש עת לעולם, אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה וכר ולא עת לעולם, אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה, ע''כ. ודברי המדרש צריכים ביאור, חדא היכן מנינו בפרשה זו דברי נחמה ופיוס לאהרן הכהן. ותו כתב היפ''ת להקשות דבכל דוכתא דרשינן דבור לשון קושי ואמירה לשון רכה, ומאי שנא הכא דדרשינן מדכתיב דבר אל אהרן אחיך לך נחמו בדברים. והא דמייתי ראיה מדכתיב "דברו" על לב ירושלים לא דמי להכא, דשאני התם דכתיב דברו "על לב" ירושלים, ובע"כ לומר דהכוונה לדברי נחמות ופיוסים המתיישבים על הלב, משא"כ הכא מנלן דדיבור זה ענינו דברי נחומים.

ד) עוד צ"ב מדוע נצטער משה בשעה שנאמרה לו פרשה זו, אם מפני שלא התירה תורה לאהרן להכנס בקדש הקדשים כי אם פעם אחת בשנה, מה בכך, והרי כמה מצוות מצינו שלא נצטוו ישראל לקיימם כי אם אחת בשנה. ואם היה הצער הגדול הזה בעבור שחשש משה כי כוונת מאמר ואל יבא בכל עת היינו לעולם, וכדאיתא במדרש יש עת שהיא לעולם, קשה שהרי בסוף הפרשה גילה הכתוב כי מצווה ועומד הוא להכנס אל הקדש אחת בשנה, ולמה לא המתין משה עד גמר הדברים, והיתה החרדה הזו מסולקת הימנו.

ה) וביותר קשה להבין דברי המדרש שאמר הקב''ה למשה בכל שעה שאהרן רוצה להכנס יכנס ובלבד שיעשה כסדר הזה, וכאשר תמה היפ"ת שהרי לא הותר לכהן גדול להכנס כ''א אחת בשנה ביוהכ"פ. ובת"כ איתא להדיא כי עיקר אזהרה זו לאהרן נאמרה, אלא שאף בניו נתרבו מיתורא דקרא, וא"כ יסתרו דברי המדרשים זה את זה. (וכבר מלתנו אמורה לבאר שלא יחלקו המדרשים הללו, שהם מתאימות וסתירה אין בהם, עיין בדברינו לעיל בפרשה זו).

ו) במדרש פליאה איתא בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדו"א אמרו מלאכי השרת למה קרעת את הים לישראל ענו שרפי הקדש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, וצ''ב.

ז) עוד איתא מדרש פליאה (הביאו החיד''א בנחל קדומים) כשראה איוב מיתת שני בני אהרן פתח ואמר (איוב ל''ז) אף לזאת יחרד לבי וגו', והוא פלאי.

ונראה לומר ביאור הענין עפ''י מה שפירשנו ענין חטאם של נדב ואביהוא דאיתא במד''ר פרשה זו (פ''כ ז') שראו נדב ואביהוא את משה ואהרן שהיו מהלכין תחלה והם באים אחריהם וכל ישראל באים אחריהם אמרו מתי שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל. והדברים הללו תמוהים עד מאד, שיאמרו ב' קדושי עליון דבר זר כזה, אשר אף השומע כזאת תצלנה אזניו, על שפתיים הדוברות על צדיק עתק בגאווה ובוז, ועאכו''כ שלא יאומן שיהיו דברים כאלו יוצאים מפי צדיקים הללו. וכבר היו דברינו בביאור הענין ועתה נשוב לפרשו ביתר ביאור ובתוספת נופך, עפ"י דברי הזהר הקדוש ר''פ פנחס, דבשעה שקינא פנחס קנאת ה' צבאו' והרג את זמרי נקהלו ובאו כנגדו כל שבע שמעון להרגו, ומגודל פחדו פרחה נשמתו מגופו ונשאר ללא רוח חיים באפיו, ונשמות נדב ואביהוא שהיו משוטטות בעולם נכנסו בגופו והחזירוהו לתחיה, עכת"ד הקדושים. והנה ידוע מה שאמרו ז''ל (ילקוט ר"פ פנחס) פנחס זה אליהו, הוא אליהו הנביא זל"ע אשר עתיד להשתלח משמי ערבות לבשר בשורת הגאולה לישראל כמבואר בדבריהם ז''ל (ב''ר פצ"ט), ואיתא בתרגום יונתן פרשת שמות עה''פ ויאמר משה שלח נא ביד תשלח, שלח כדון שליחותך ביד פנחס דחמי למשתלחא בסוף יומיא. והכוונה כי משה רבינו ע''ה רצה אשר בימיו יהיה כבר התיקון השלם, ויהיה פנחס הוא אליהו שלוח מאת הקב"ה לבשר את הגאולה, ופנחס זכה לכך שיבא הוא לבשר את הגאולה, בעבור שקינא קנאת ה' צבאו' במעשה זמרי, וכדאיתא בתרגום יונתן פרשת פנחס עה''פ לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, ואעבדיניה מלאך קיים ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא.

ובסוף מסכת עדיות תנן דחכמים ס''ל אין אליהו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם שנאמר (מלאכי ג') הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. וכתב המהרש''א בחידושי אגדות דהרמב''ם בפיהמ''ש שלו פירשו לענין שנאה ממש שיסיר השנאה והמחלוקת מבני אדם, אך הקשה על פירוש זה דקרא דמייתי והשיב לב אבות וגו' לא משמע כן, דמה ענין אבות ובנים לגבי שנאה שבעולם, ועיי"ש מה שכתב בזה.

ולדידי נראה לומר כוונת דבריהם אין אליהו בא אלא לעשות שלום בעולם, דהנה במדרש ילקוט סוף מלאכי מייתי תחלה הך מתני' דעדיות, דאין אליהו בא אלא לעשות שלום בעולם, ובתר הכי מייתי הא דאיתא בפרקי דר' אליעזר (ס''פ מ''ג) רבי יהודה אומר אם אין ישראל עושים תשובה אין נגאלין ואין עושים תשובה אלא מתוך צער וטלטול ומתוך שאין להם מחיה ואין עושים תשובה עד שיבא אליהו שנא' הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא מה כתיב אחריו והשיב לב אבות על בנים. ומדסמכינהו הילקוט הני תרי מימרי להדדי, משמע דחד ענינא נינהו, וגם המאמר הראשון ממתני' עדיות דאין אליהו בא אלא לעשות שלום בעולם מדבר לענין תשובה, שיבא אליהו להחזיר את ישראל בתשובה, ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כי החטאים גורמים פירוד ואיבה בין ישראל לבין אביהם שבשמים, וכמו שאמרו ז''ל (שבת קט"ז ע''א) על המינים והאפיקורסים שהם מפילים קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים. וזאת היא תכלית ביאתו של אליהו הנביא, להחזיר את ישראל בתשובה, ולהשיב על כנו את השלום בין כנסת ישראל לקבה''ו. וכדברים אלו מוכח ממה שכתב הרמב''ם ז''ל סוף הלכות מלכים (פי''ב ה"ב) שקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי' וגו' ואינו בא לא לעמא הטהור ולא לטהר הטמא ולא לפסול וכו' ולא להכשיר וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר והשיב לב אבות על בנים, עכ''ד הרמב''ם ז''ל. מדפתח לומר כי אליהו הנביא יעמוד ליישר את ישראל ולהכין לבם, ומייתי עלה קרא הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ובתר הכי קאמר שאינו בא אלא לעשות שלום בעולם, ויליף לה ממקרא זה עצמו דכתיב והשיב לב אבות על בנים, משמע להדיא דדא ודא אחת היא, וגם ענין השלום הוא שיישר לבבם של ישראל לעשות רצון העליון יתברך ולעבדו בלב שלם. ובזה מובנים שפיר דברי התרגום יונתן, שתרגם עה''פ לכן הנני נותן לו את בריתי שלום, ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא. כי זה רמוז בהבטחת ברית שלום, שיבא באחרית הימים להחזיר את ישראל בתשובה, ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שהוא השלום האמיתי.

ועפ"י זה נחזור לענינינו לבאר ענין חטאם של נדב ואביהוא. דהנה מבואר במד''ר סוף פרשת עקב (פ''ג ט''ז) א''ל הקב''ה משה חייך כשם שנתת את נפשך עליהן בעה''ז כך לעת''ל כשאביא להם את אליהו הנביא שניכם באים כאחת. ובתוספות פרק ערבי פסחים (דף קי''ד ע''ב ד''ה אחד) איתא דכאשר יבנה ביהמ''ק העתיד יהיו משה ואהרן עמנו. וכן נתבאר בדברינו לעיל בפרשה זו במה שכתבו הקדמונים (הביאם התויו''ט סוף מסכת עדיות) לפרש הא דקאמר בגמרא בכל איבעיא דלא איפשיטא תיקו, דהוא ר''ת תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, דאין המכוון בזה שאליהו הנביא זל''ט בעצמו יהיה מתרץ הקושיות והאבעיות, שהרי אף לעת"ל יהיה משרע"ה מקור התורה, וממנו תמשך השפעת התורה לישראל, אנא שאניהו יפרש ויטעים לישראל את דברי משרע''ה.

היוצא מכל זה כי מיד בעת הגאולה העתידה תחזור הנהגת כלל ישראל לידי משה ואהרן, והנה נדב ואביהוא שהיו גדולים מאד במעלתם, וברוח קדשם צפו למרחוק והשיגו כל מה שעתיד להיות עד אחרית הימים, כי יגיעו ימים אשר המה יבואו לבשר את הגאולה ולהחזיר את ישראל בתשובה, והם ימסרו את בני ישראל לידי משרע"ה ואהרן הכהן, ומשם ואילך תהיה ההנהגה נכונה בידי משה ואהרן. אכן הם ידעו והשיגו גם כי הכרח הדבר שימותו משה ואהרן במדבר באותו זמן, וכאשר נאמרו בזה כמה טעמים בדבריהם ז"ל (עי' במגלה עמוקות ואתחנן שהאריך בענין זה). וכיון שהיו נדו''א משתוקקים ומתאוים מאד לקרב גאולתן של ישראל, למען לא יוסיפו עוד להשתעבד בין האומות, ולסבול עול הגויה ועל הגליות על כן אמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו ואנו ננהוג שררה על הציבור, ולא היתה בלבם אף שמץ מחשבת פיגול לרשת גדולתן של משה ואהרן, כי אם היתה כוונתם רצויה לקרב את העת ערם ביאת המשיח, אשר בו יהיו המה מנהיגי הדור, וכאשר נתבאר כי אליהו זל"ט העתיד לבא לבשר את ישראל כי קרבה עת דודים ולהשיב לבם של ישראל לאביהן שבשמים, כלולות בו נשמות נדו"א שנכנסו בגופו של פנחס. ולא תהיה הנהגת ישראל בידיו כי אם לתקופה קצרה, עד כי יבא שילה, ומיד יבואו משה ואהרן, ויחזרו להנהיג את ישראל כימי עולם וכשנים קדמוניות.

ובדרך זה נלך לבאר הפליאה (קושיא ו') דהנה הפליתי כתב במ"ד ס"ס ק"י על מה שאמרו ז''ל בסנהדרין פרק חלק זכו אחישנה לא זכו בעתה, דהא דאמר קרא כי בטרם יבוא מלך המשיח תקדים ביאת אליהו לבשר ביאתו, היינו דוקא אם לא יזכו ישראל, ותהיה הגאולה בבחינת בעתה, אבל אם יזכו וימהר הקב"ה ויחיש זמן הגאולה מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, אזי יתכן שישתנה הסדר, ומחמת אהבת ישראל וחבתן יחיש הקב''ה הפדות, להביא משיח בן דוד מבלי בשורת אליהו, ועיי"ש מה שכתב בזה בארוכה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (ועי' בספרי ויואל משה מאמר שלש שבועות סימן נ"ג). ועל פי מה שקדם לני כי תכלית ביאת אליהו זל''ט היא להחזיר את ישראל בתשובה, ולעשות שלום בינם לבין אביהם שבשמים, נבין היטב חילוקו של הפליתי ז''ל מילתא בטעמא, שהרי כיון דכל מה שיקדים אליהו לבא בטרם ביאת המשיח, הוא כדי להשיב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, א"כ אין צורך בזה אלא אם יהיו ישראל בחינת לא זכו, שאז תהיה הגאולה בעתה, אבל אם יהיו ישראל בחינת זכו, ע''כ עשו תשובה מעצמם, וכבר הושב על מכונו השלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ואין צורך להקדים ולשלוח את אליהו הנביא זל"ט.

והנה ידוע מה דאיתא במדרש (איכה פ"ה כ"ו) דכנסת ישראל עוענת כלפי קב''ה השיבנו ה' אליך ואח"כ ונשובה, והקב"ה אומר לעומתם שובו אלי ואשובה אליכם. ולכאורה צ"ב, דבשלמא מה שהקב"ה טוען שובו אלי ואח''כ ואשובה אליכם מובן שפיר, דבתשובת ישראל לחוד לא סגי, דמה תועלת יש בתשובה אם אין הקב''ה חוזר להתקרב אליהם, ולפיכך קאמר שובו אלי בתחלה ואח''כ ואשובה אליכם. אבל מה שכנסת ישראל אומרת, השיבנו וגו' "ונשובה'' אינו מובן לכאורה, דמה שייך עוד שישובו אל ה' אחרי שכבר השיבם הוא יתברך וקירבם אליו. אמנם נראה שכך הוא רצון העליון ית"ש, שתהיה התערותא דלתתא מצד מעשינו, ולא סגי ליה במה שהקדים להשפיע משמים התעוררות עליון. ולזאת מתחננת כנסת ישראל השיבנו ה' אליך, שיאיר עלינו הקב''ה באורו יתברך, וישפיע בלבנו הרהורי תשובה, וע''י שתקדם לנו ההתעוררות מלעילא "ונשובה'', שיחזיקו ישראל בהתעוררות זו ולא יעזבוה, בבחינת אחזתיו ולא ארפנו, ועוד זאת להם שיוסיפו אומץ מצידם לעשות תשובה שלימה ורצויה לפניו יתברך.

אכן אם יבא אליהו להחזיר את ישראל בתשובה הרי זו בחי' איתערותא דלעילא, כי התעוררות התשובה באופן זה אינה בדרך הטבע, כי אם ע"י שלוחו של מקום, שהקב"ה משפיע על ידו הרהורי תשובה נלבבות ישראל, ואז הוא בחינת השיבנו ה' אליך תחלה ואח''כ ונשובה, ורק אם יזכו ישראל לעשות תשובה מעצמם, תהיה התשובה בחי' שובו אני תחנה ואח''כ ואשובה אליכם. ובעוה''ר כלו כל הקצים, וכבר חלפו עברו הזמנים של בחינת אחישנה, והגיע זמן בעתה, והדבר נראה בחוש כי אין שום מציאות בעולם שיזכו ישראל לעשות תשובה שלימה מעצמם, בלא שתקדים להם איתערותא דלעילא. וכנסת ישראל מתחננת לפני קונה השיבנו ה' אליך, שישפיע לנו הקב''ה תחלה הרהורי תשובה ע''י אליהו הנביא זל''ט, ורשפי התעוררות אלו יציתו בלבנו אש אהבתו יתברך, להתקרב אליו ולעשות רצונו ולעבדו בלב שלם.

ובדברינו אלו יתבאר גם סיפא דהך קרא חדש ימינו כקדם, בשנקדים מה שפירש ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' חיי נ''ו ע"ג) עה"פ ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ה), ותו"ד כי הנה בכל דבר יש ראש ותוך וסוף, והנה המתחיל הוא עיקר גדול, דכבר אמרו התחלה חצי מן הכל, והמסיים ג''כ עיקר גדול, דאינה נקראת אלא ע''ש גומרה וכו', אבל האמצעי הוא רק מסייע, וקיי"ל מסייע אין בו ממש. והנה בכל מצוה הוא ויתברך המתחיל כדכתיב (איוב מ''א) מי הקדימני ואשלם כלום מל אדם בנו עד שלא נתתי לו בן וכו', והמסיים והגומר גם כן הוא יתברך, דאלמלא הקב''ה עוזרו אינו יכול לו, וא''כ האדם אין לו רק חלק דק וקלוש במצוה, והוה רק כמסייע ואין בו ממש, ועל דבר זה אין מגיע לו שכר, רק על צד החסד משלם השי"ת לאדם כאילו היה הוא העושה כולה. וז"פ הפסוק אחת דבר אלקים, ר''ל כל מה שדבר לנו השי"ת בתה"ק רק על חלק אחד דבר, הוא החלק האמצעי, שתים ר''ל שתי החלקים האחרים, זו שמענו כלומר אנו מבינים כי עוז לאלקים, פי' כי הכח והיכולת לאלקים בשני חלקים אלו, וש"ת א''כ מפני מה נקבל שכר על המצוה, לז"א ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ר"ל כאילו היתה כל המצוה מעשהו מתחלה ועד סוף, עכ"ד ז''ל. וכעין זה כתב הרי"ף בעין יעקב על מאמרם ז''ל (סוכה נ''ב ע''א) לעת''ל מביאו הקב''ה ליצה''ר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים הננו בוכים והללו בוכים צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש וכו' ואף הקב''ה תמה עמהם שנאמר וכו'. וז''ל שם בא''ד, ומה שהצדיקים בוכים הוא לפי שחושבים הם כיון שצופה רשע לצדיק זה יצה''ר ומבקש להמיתו ואלמלא הקב''ה עוזרו לא יכול לו וכו' מתוך כך חושב צדיק שלא יהיה לו שכר על מה שניצחו ליצה''ר, כי הנצחון הוא להקב"ה וכו', לכך הצדיקים בוכים וגם הקב''ה תמה עמהם, להורות שהם בכחם נצחוהו, ומבלי עזרתו, כי הקב''ה רב חסד, ואעפ''ו שלה' הישועה וכו', מעלה הקב''ה כאילו הצדיקים נצחו וכו', וזש''ה כי יפלא בעיני העם הזה גם בעיני יפלא כדי לתת להם שכרם משלם, עכ"ל הרי''ף ז''ל. וזה יהיה ביאור אומרם חדש ימינו כקדם, דכלפי מה שכנסת ישראל מתחננת לפני הקב"ה שישפיע להם התעוררות עליון תחלה ע''י אליהו הנביא זכור לטוב, המה מפילים תחנתם ונפשם בשאלתם, דאף שתוקדם איתערותא דלעילא תחלה, עם כל זאת יחשוב ה' לנו כאילו היתה תשובתינו קודמת באיתערותא דלתתא תחלה, וז''ש חדש ימינו "כקדם'', שתהיה התשובה שנעשה אח''כ מעצמנו נחשבת כאילו קדמה תחלה.

ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, יתבארו לנו דברי המדרש פליאה בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדו"א, והיתה מיתתן סיבה מן השמים כדי שיכנסו נשמותיהם בגופו של פנחס, ונמצא כי מיתתן היא הכנה לשליחותו של אליהו הנביא זל''ט, אשר הוא מזומן לבא בטרם ביאת המשיח להשיב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, וזה האות כי לא יזכו ישראל שתהיה התעוררות התשובה מצדם תחלה, דא"כ אין צורך לביאת אליהו כנ''ל, לזאת ענו מלאכי השרת ואמרו השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, והוא טענתה של כנסת ישראל שיאיר עליהם נורא מזיו שכינתו, ויפעיל בקרבם הרהורי תשובה ע''י אליהו זל"ט, ועם כל זאת יחוס עליהם, ויחשוב להם כאילו קדמה התעוררותם תחלה.

ובבחינה זו תתבאר גם הפליאה (קושיא ז') כשראה איוב מיתת בני אהרן אמר אף לזאת יחרד נבי וגו', דהנה בגמרא (ב''ב ט''ז ע''א) איתא עה''פ ויאמר ה' אל השטן הנו בידך אך את נפשו שמור ויצא השטן וגו' ויך את איוב (איוב ב'), א''ר יצחק גדול צערו של שטן יותר משל איוב משל לעבד שאמר לו רבו שבור חבית ושמור את יינה, ופירש''י צערו של שטן שהוזקק לשמור את נפש איוב שלא תצא, ע''כ. ומעולם נתקשיתי במאמר זה, דבשלמא הצרות והיסורין אשר לקה בהם איוב, הוצרכו לבא מידו של שטן, כי מפי עליון לא תצא הרעות, אבל מה טעם הדבר שמסר הקב"ה גם את שמירת נפש איוב שנא תצא ליד השטן, הלא בידו יתברך נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ומה גם בצדיקים הקרובים אליו יתברך, אשר שמירתם דבקה בו תמיד לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל, הנה עין ה' אל יראיו, שומר נפשות חסידיו וגו', ואיוב היה צדיק אמת כאשר הכתוב מעידו (איוב א') איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע, והגדילו חז''ל תפארת מעלתו באמרם (ב''ב ט"ו ע''ב) א"ר יוחנן גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם וכו', וא"כ מדוע איפוא מסר הקב''ה ההשגחה על נפש צדיק כיוצא בו לרשותו של שטן.

ונראה לבאר הענין בב' אופנים, האופן הא', דהנה אחרי אשר לקה איוב ביסורים פער פיו בדברי חירוף נגד האמונה, כאשר האריכו בזה חז''ל בגמרא (שם), ואף דאיתא התם שלא נתחייב איוב על מה שדבר קשות בעת צערו ויסוריו, משום דאין אדם נתפס על צערו, מ''מ הרי אמרו ז"ל (ג''ז שם) חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו וכו' התחיל מחרף ומגדף כפל לו הקב''ה שכרו בעה''ז כדי לטורדו מן העה''ב. עכ''פ נמצא כי אילו היתה נפשו של איוב יוצאת מתוך צער והיסורין, בטרם באו אליו שלשת רעיו ופצה שפתיו בדברי חירוף וגידוף, אזי היה נכנס לעוה''ב כשהוא זך ומזוכך בתכלית הקדושה. וא"כ מה שהיה חלקו בחיים ולא מת מן היסורין נהפך לו לרועץ, דמחמת כן נטרד מן העה''ב, וכיון שהיו חייו לרע לו, אי אפשר שתהיה שמירת נפשו בידו של הקב''ה, כי מאתו יתברך לא תצא הרעות. אך כיון דלא חפץ ה' המיתו, משום שהיה צורך עדיין שיחיה איוב בעולם, לסיבה הכמוסה אתו יתברך, ומה מאד עמקו מחשבותיו, לפיכך מסר שמירת נפשו ביד השטן.

ובאופן אחר אפ''ל טעם שנמסרה שמירת נפשו של איוב אל השען, דהנה בבבא בתרא שם איתא, איוב בימי מרגלים היה כתיב הכא (איוב א') איש היה בארץ עוץ איוב שמו וכתיב התם (במדבר י''ג) היש בה עץ וכו', הכי קאמר להו משה לישראל ישנו לאותו אדם ששנותיו ארוכות כעץ ומגין על דורו כעץ. וכאשר תרו המרגלים את הארץ מת איוב וכמו שפירש"י ז''ל עה"פ (במדבר י''ד) סר צלם מעליהם, מגינם וחזקם כשרים שבהם מתו איוב שהיה מגין עליהם, ע''כ. מבואר מזה דכל זמן שהיה איוב קיים הגינה זכותו על תושבי הארץ הכנעניים, לבל יוכלו ישראל להכנס לארץ ולכבוש אותה מידם, וא''כ כיון שחיותו של איוב היא שעיכבה ישועתן של ישראל, לא יתכן שתהיה שמירת נפשו בידו של הקב''ה, אף שהיה צדיק גמור, דמפי עליון לא תצא הרעות, לעכב ישועת ישראל וגאולתן, ולפיכך מסר הקב''ה שליחות זו אל השען, לשמור על נפש איוב שלא תצא.

ובזה מבואר המדרש פליאה כיון שראה איוב מיתת בני אהרן פתח ואמר אף לזאת יחרד לבי וגו'. דהנה נתבאר לעיל בארוכה כי תכלית מיתתן של נדו"א היתה לעשות הכנה אל הגאולה העתידה, ע''י שתכנס נשמתן בגופו של פנחס הוא אליהו, אשר יבא לבשר בשורת הגאולה לישראל. ולזאת כאשר ראה איוב כי צדיקים אלו נסתלקו מן העולם למען ישועתן של ישראל, ונפשו היתה יודעת מאד כי הוא עצמו הריהו מעכב בחייו את ישועת ישראל, כי זכותו מגינה על הכנענים, ועל זה היה דוה לבו, כי לא יתכן שתהיה שמירת נפשו מסורה בידו של הקב''ה, שהרי לא יעשה ה' דבר לעכב ולהשהות ישועת זרע ידידיו, אלא ודאי כי שמירת נשמתו מופקדת בידו של שען, ולפיכך בעת שראה מיתת ב' בני אהרן פתח ואמר אף לזאת יחרד לבי, כי חיל ורעדה אחזוהו בהוודעו ששמירת נפשו מסורה ביד השמן.

היוצא מדברינו כי מיתת נדב ואביהוא היתה הכנה אל הגאולה העתידה, ע''י שנכנסו בגופו של פנחס הוא אליהו, אשר עלה ונתעלה כמלאכי מרום, ועתיד לבא באחרית הימים להחזיר את ישראל בתשובה, למען יהיו ראויים להגאל גאולת עולמים. וא''כ נחמה גדולה יש בדבר זה לאהרן ולכלל ישראל, כי דבר גדול עד מאד נעשה במיתתן, שעל ידם יזכו ישראל אל הגאולה השלימה ולבנק ביהמ"ק העתיד. ובזה יתבאר לנו מאה''כ בזאת יבא אהרן אל הקדש, (קושיא ב'), דהנה רש''י ז''ל כתב בזאת גימטריא שלו ד' מאות ועשר רמז לבית ראשון. ולכאורה קשה ממנ''פ אם כוונתו על אהרן הכהן עצמו תמוה הוא, שהרי אהרן נסתלק במדבר ולא נכנס לארץ כלל, ומהו הרמז בשנות בית ראשון השייך באהרן, והרי הוא לא נכנס בבית ראשון כלל. ואם אין הכוונה לאהרן דוקא, כי אם לזרעו אחריו לדורותם העתידים לשמש בכהונה גדולה במקדש, א''כ למה רמז הכתוב שנות בית ראשון בלבד, ולא זכר כלל שנות בית שני, שנכנסו בו הכהנים הגדולים לפני ולפנים ביוה''כ. וביותר תימה שהיה ראוי שירמוז הכתוב על הבנין השלישי המקווה, שאליו עיקר תקותן של ישראל.

אכן לדרכנו אפ''ל דברי הכתוב עפ''י מה שכתבו התוספות בפ' ערבי פסחים (קי''ד ע"ב ד"ה אחד) דכאשר יבנה ביהמ"ק העתיד יהיו משם ואהרן עמנו. וזהו שבא הכתוב לרמוז לנו כי אהרן עצמו יבא אל הקדש בבית השלישי, וכה יהיה סגנון הכתוב וידבר וגו' אחרי מות שני בני אהרן וגו', כלומר אחרי מיתתן של נדו"א כדי שתכנס נשמתן בגופו של פנחס, למען יהיה מוכן ועומד להשתלח בסוף יומיא להכין את ישראל וליישר לבם, ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך, וכדברי המדרש הנ"ל (עי' קושיא ג') שיאמר אליו דברי נחמה ופיוס, כי אק לו להצטער על העדרם של שני צדיקים הללו, שהרי במיתתן נעשתה ההכנה אל הגאולה העתידה, אשר אליה נשואות עיני כל ישראל. ופירש לו הכתוב מה הם דברי הנחמה אשר יאמר לו בזאת יבא אהרן אל הקדש, כלומר בהכנה זו של מיתת בניו כדי לבשר קץ הגאולה, יבא אהרן אל הקדש בבנק השלישי שיבנה במהרה בימינו. ומובן שפיר מה שדרשו ז"ל שאמר לו הקב''ה לך נחמו בדברים כד"א דברו על לב ירושלים כי נחמתו ופיוסו של אהרן יהיה בעת שתתנחם ירושנים, בביאת גואל צדק ובנין הבית המקווה.

ברם אף כי נחמה גדולה היא זו, אבל לא בניקל משיגים אליה, וכאשר רואים בעוה"ר גודל חבלי משיח שחנפו עברו על ראשינו, השי"ת יאמר לצרותינו די וירחם עלינו מעתה, שיעבור הזמן הקצר הזה שעד ביאת המשיח ברחמים וחסדים. ולפיכך נאמר בדברי נחמה אלו "דבר'' לשון קושי, דאף שהם דברי פיוס ונחמה, קשה מאד עדי נזכה אליהם, וכן בנחמת ירושלים כתיב "דברו'' על לב ירושלים, משום שקשה מאד עדי זוכים לפיוס זה.

ועתה נבא לביאור המדרש (קושיא ג' ד' ה') א"ר יהודה ב"ר סימון צער גדול היה לו למשה וכו' שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו וכו'. דהנה ידוע מדברי האר''י ז''ל (בליקוטי תורה יחזקאל) דלעתיד לבא יהיו הלוים לכהנים והכהנים יהיו לוים. וא''כ משרע''ה שהוא לוי עתיד להיות כהן לעתיד לבא, ואהרן הכהן עתיד להיות לוי, כאשר היה משה. ועפ''י זה יבואר המדרש צער גדול היה לו למשה וכו' אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו וכו' יש עת לעולם וכו', דהנה מכיון שהכהנים עתידין להיות לוים חשש משה שגם אהרן יהיה דין לוי עליו, ויאסר להכנס במקדש עולמית, ועל זה היה משה מתאונן ומצטער, שמא ידחה אהרן ממחיצתו לעולם, ואל הקדש לא יבא. ועל כך השיבו הקב"ה לא כשם שאתה סבור וכו', אלא בכל שעה שהוא רוצה להכנס יכנס וכו', פירוש דלעתיד לבא יוכל אהרן להכנס אל הקדש בכל עת שירצה, כשם שהותר למשה להכנס בקדש הקדשים שבמשכן בכל עת אשר יחפוץ, אף שהיה לוי, וכדדריש בת''כ אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא, כמו כן יהיה דינו של אהרן לעתיד, דאף שיהיה לוי, יהיה רשאי לבא אל הקדש בכל עת כדין משה בזה"ז, דמשה ואהרן שקולים היו כאמרז''ל (ת"כ ר"פ שמיני). אכן אף משה יהיה מותר להכנס לעת''ל לקדש הקדשים בכל עת שירצה, כשם שהיה מותר להכנס בזה''ז, משום דקיי"ל (מנחות צ"ט ע"ב) מעלין בקדש ואין מורידין, ותעלה אזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש על בני משה ובני אהרן. ובזה נתיישבו הדברים על נכון דלא סתרי דברי המד"ר הנ''ל עם התורת כהנים (קושיא ה'), דהא דאיתא בת''כ אהרן באל יבא, זה נאמר על משכן שבמדבר, ואמנם באותו זמן נאמרה עיקר האזהרה לאהרן, ובניו נתרבו לאיסורא מיתורא דתיבת אחיך. והא דאיתא במד''ר שא''ל הקב''ה למשה על אודות אהרן בכל שעה שרוצה ליכנס יכנס, קאי אלעתיד, דעל אותו הזמן היה משה מצטער שמא נדחף אהרן ממחיצתו, והשיבו הקב''ה לא כמו שאתה סבור, אלא בכל שעה שירצה יכנס.

בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו' במד''ר (פכ''א א') איתא הה''ד (תהלים כ''ז) לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא וכו', אורי בים שנאמר ויאר את הלילה. וישעי התיצבו וראו את ישועת ה' וכו', בקרב עלי מרעים ופרעה הקריב וכו', צרי ואויבי לי וניער פרעה וחילו, מכאן ואילך אמרו ישראל אם תחנה עלי מחנה של מצרים לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמתן של מצרים בזאת אני בוטח, בזאת שהבטחתני שנאמר ה' ילחם לכם, עכ''ד המדרש. וצ''ב דלפי דרשה זו נמצא דמאה''כ צרי ואויבי לי סובב על ניעור פרעה וחילו בים סוף, ובתריה כתיב אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, והם דברי ישראל האומרים כי משם ואילך לא יתייראו עוד אם תבא עליהם מצרים למלחמה. וזה תמוה דמה מקום להתייראות עוד ממצרים אחרי שצללו כעופרת במים אדירים, והמה מונחים לפני ישראל פגרים מובסים, ומה פשר אמירה זו של ישראל מכאן ואילך אם תחנה עלי מחנה של מצרים לא יירא לבי. והיפ"ת פירש דקאי על הדורות העתידים, וס''ל להך מדרשא כדברי המכילתא ה' ילחם לכם לא לשעה אלא לעולם, ולפיכך אמר אם תחנה עלי מחנה וכו', פירוש שיחזרו המצרים בדורות הבאים להתאסף למחנה חדשה, לא יירא לבי, כי סמוכים אנחנו על הבטחתו יתברך ה' ילחם לכם.

ב) עוד איתא במד''ר (פכ''א ג') רבנין פתרי קרא בר''ה ויוה''כ אורי בר"ה וישעי ביוהכ''פ וכו', בקרוב עלי מרעים אלו שרי אוה''ע וכו', לפי ששרי אוה''ע באין ומקערגין על ישראל ואומרין לפני הקב''ה אלו עוע''ז ואלו עוע"ז וכו', שכל ימות החמה השען מקטרג וביוה''כ אינו מקטרג, אמרו ישראל לפני הקב"ה אם תחנה עלי מחנה של ס''מ לא יירא לבי, שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש. וצ''ב דדרש רישא דקרא על שרי האומות המקטרגים על ישראל, ואח''כ שינה ודרש מקרא זה עצמו על השטן המקטרג על ישראל. גם מה שסיים אם תחנה עלי מחנה של ס''מ לא יירא לבי שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש צ''ב, דמה ענין זה לזה. גם יש לשאול דהתינח בזמן שביהמ''ק קיים, היתה עומדת לישראל זכותו של הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים ביה''כ לבטל מעליהם קטרוגו של שטן וגונדא דיליה, אבל מה יעשה ישראל בזמן שאין ביהמ''ק קיים, ואין לנו כהן לכפר בעדנו.

ונראה לומר ביאור הענין בהקדם לפרש כוונת המכילתא פ' בשלח עה"פ ה' ילחם לכם לא לשעה אלא לעולם שנאמר ה' ילחם וגו' (פי' בזית רענן מדכתיב ילחם לשון עתיד), עפ"י הידוע מדברי המפרשים כי לפי שיצאו ישראל ממצרים אחרי רד"ו שנה, ולא השלימו את אשר נגזר עליהם בברית בין הבתרים, על כן עליהם להשלים זאת בשאר הגליות, ולפיכך נקראות כל הגליות ע"ש גלות מצרים, שהיא יסוד ושורש לכלם. והנה במכילתא פ' בשלח (וכ''ה בירושלמי דתענית פ"ב ה' ובתרגום יונתן פ' בשלח) איתא ארבעה כיתות נעשו ישראל על הים אחת אומרת נפול לים ואחת אומרת נחזור למצרים ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן, זו שאומרת נפול לים נאמר להם התייצבו וראו, זו שאומרת נחזור למצרים נאמר להם כי אשר ראיתם, זו שאומרת נעשה מלחמה כנגדן נאמר להם ה' ילחם, וזו שאומרת נצווח כנגדן נאמר להם ואתם תחרישון, ע"כ. ולכאורה צריך להבין מה היתה מחשבת הכת הרביעית שאמרה נצווח כנגדן, וכי מה יועילו המה בצווחתם ובהרמת קולם, להניס מחנה כבד חמושים ומלומדי מלחמה.

אכן במרכבת המשנה הביא מספר יד יוסף כי כוונת הכת הלזו היתה לעשות כעין הכתוב בו במשיח וברוח שפתיו ימית רשע (ישעי' י''א), וה"נ רצו להכות את מצרים בשמות הקדושים. וכן נוטה דעת ספר כנפי יונה הביאו בילקוט ראובני פרשה זו, עכ"ד המרכבת. היוצא מזה כי אנשי הכת הרביעית היו בעלי מדריגה, היודעים ומשיגים להשתמש בשמות הקדש, ונתכוונו להתגבר על מצרים באמצעות השבעות השמות הקדושים. ועל כך השיבם משה ואתם תחרישון, כי טוב להם להיות דוממים ומיחלים לתשועת ה', ולא לעשות שום פעולות בעצמם להגאל. וכמו שאמרו ז''ל בכתובות (דף קי"א ע"ב) דחדא מן השלש שבועות שהשביע הקב''ה את ישראל הוא שלא ידחקו את הקץ, ופירש''י ז''ל שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי. ופירש ק''ז זלה''ה (בישמח משה על שה''ש) כוונת רש''י ז''ל, שהיא אזהרה לבני העליה היודעים לדחוק את הקץ ע''י שבועה בשמו של הקב''ה, כעין שבועת אליהו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר, או שבועת חוני המעגל, עלייהו קאי אזהרת שלא ידחקו את הקץ עפ"י שבועה (ועי' בספרי ויואל משה מאמר ג' שבועות סימן כ"ח וכ''ט מ"ש בענין זה).

וכבר הבאתי בספרי (ויואל משה מאמר א' סי' ע''ה) מה שהביא הקדוש מהר''א גאלאנאטי זצוק''ל בספרו זכות אבות, מעשה שהיה במדינת פורטוגאל שגזרה המלכות גזירת גירוש על ישראל, והעלו ישראל על לב להרים ראש ולהשביע השבעות כנגדם, ולהרגם וללכוד המלוכה. והיה שם זקן אחד ושאל ע"י שם, והשיבוהו אם תעירו ואם תעוררו, וכמו שפירשו ז''ל ג' שבועות השביע הקב''ה את ישראל אחת שלא ימרדו בהקב''ה וכו', ע"כ. ועפ''י זה יהיה ביאור דברי המכילתא, ה' ילחם לכם לא לשעה אלא לדורות, פירוש שלא רק לאותה שעה בלבד היו ישראל מצווים ועומדים להיות מחרישים ומצפים לישועת ה', אלא לעולם עליהם לנהוג כך, שלא לדחוק את הקץ ע''י מלחמה באומות, או ע''י השבעת שמות הקדושים, או שום פעולה בידים, כי אם לשבת ולצפות לתשועת ה'.

ובזה נבוא אל הביאור, דהנה האור החיים הקדוש כתב עה"פ דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' בזאת יבא אהרן אל הקדש, וז''ל, וטעם שהקדים ואל יבא בכל עת קודם מצות ביאתו אחת בשנה, לומר אם לא יבא בכל עת אז יזכה לבא בעת ההיא אשר אנכי מצווך, ואם יבא בעת אחר לא יבא בכל עת אפילו בעת הרשיון וכו', עכלה"ק. ובחינה זו היא שוה למה שאני רגיל להביא דברי הילקוט פ' בא (רמז קצ"א), מי פורע לכם ממדי וכו', מי פורע לכם מיון בני חשמונאי וכו', מי פורע לכם ממלכות רביעית נטרונא והיה לכם למשמרת (פירוש צריכים אתם לשמור ולהמתין, זית רענן), אל תאכלו ממנו נא, לא תבעיניה מהבהבא (אל תבקשו לאכול אותם בהבהוב כלומר שאינו צלוי כל צרכו כלומר עד שלא נתמלא סאתם). מבואר להדיא כי בגלות החל הזה הוא הגלות הרביעי, שאנו נתונים תחת ידי מלכות אדום, אין מי שיפרע מהם להביא קץ הגאולה, כי אם זכות נטרונא, שישראל ממתינין על ביאת המשיח, ואינם דוחקין את הקץ, ולא נוטלין חבל עם אותם הדוחקים את הקץ. ודבר גדול הוא שעומדים בנסיון זה, שבו תלויה גאולתן של ישראל ממלכות רביעית. וזהו ממש בחינה אחת עם דברי האה''ח הקדוש הנ''ל, שאם לא יבא הכה"ג אל הקדש בכל עת, אף שבודאי היתה תשוקתו עזה מאד לזכות לבא אל הקדש פנימה, אעפ''כ מכיון שהתורה אסרה זאת כבש רצונו ונמנע ולא נכנס. וגדולה זכות זו, שבעבורה חכה להכנס אל הקדש כאשר יגיע הזמן שיעלה ברצונו יתברך שיכנס. וכן הוא בענין הגאולה, שאם יושבים וממתינים לישועת השי"ת, יזכו לעלות לא''י כאשר יגיע הזמן שיעלה ברצונו הפשוט לגאול את ישראל.

והשתא מובן מה שסמך המדרש אל הכתוב בזאת יבא אהרן אל הקדש הך דרשה אורי בים וכו', וישעי התיצבו וראו את ישועת ה' וכו'. דשפיר שייכו להדדי, דבקריעת ים סוף הוזהרו ישראל שלא לעשות שום פעולות בידים לדחוק קץ הישועה, כאשר נצטוו ע"י משה ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ולא תהינו לעשות השבעות או שאר פעולות מעצמכם, כי אם תשבו ותמתינו על ישועת ה'. ולפיכך שפיר קא מסיים קרא אם תחנה עלי מחנה של מצרים לא יירא לבי, אם תקום עלו מלחמתן של מצרים בזאת אני בוטח, בזאת שהבטחתני ה' ילחם לכם. דהנה כל הגליות נקראות ע"ש גלות מצרים, וכנ''ל לפי שהם משלימים לגלות מצרים שיצאנו משם לפני הזמן. ולזאת אמר דגם בשאר הגליות אם תחנה עלי מחנה של מצרים, הם האומות המצירים ומשעבדים לישראל, לא יירא לבי מתוקף הגלות ואריכותו, כי בזאת אני בוטח שהבטחתני ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, כלומר שבזכות שנהיה מחרישים ודוממים ויושבים ומצפים לישועת ה' אשר יעשה עמנו לגאלנו גאולת עולמים, זכות זו היא שעומדת לישראל לקרב קץ הישועה, ולהחיש ביאת משיח צדקינו. ואם היו בני ישראל הולכים בדרך הזה כבר היינו עומדים אחרי הישועה. ודרשה זו חד ענינא היא עם הכתוב ואל יבא אהרן אל הקדש, דשניהם בחינה אחת הם, דאף זכותו של אהרן לבא אל הקדש בעת הציווי הוא מחמה שהיה משמר וממתין ולא בא אל הקדש בכל עת.

ובדרך זה תתבאר גם דרשת המד"ר (קושיא ב'), אורי בר''ה וישעי ביהכ"פ וכו', לפי ששרי אוה"ע מקטרגין על ישראל וכו'. דהנה בזמן שביהמ''ק היה קיים היתה עבודתו הקדושה של הכה''ג משתקת פיות כל המקטרגין, אבל במה יושתק הקיטרוג הגדול של שרי האומות אחרי שחרב ביהמ''ק ובטלה עבודה. לזאת אמר אם תחנה עלי מחנה של ס''מ, הוא שרו של אדום שאנו נכנעים תחת ממשלתם בגלות הרביעי הזה, לא יירא לבי מפני תוקף הגלות והשעבוד, משום שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש, וכפירושו של האה''ח הקדוש, שבזכות ההמתנה שלא יבא אל הקדש בכל עת, הרי הוא מובטח לבא אל הקדש ביום הכיפורים. כן אנחנו בוטחים בזכות ההמתנה שאנו ממתינים לישועת ה', ואין עושים שום פעולות לדחוק את הקץ, שהיא מעין אותה זכות שבעבורה יבא אהרן אל הקדש, וגדול כח הזכות הזה להציל את ישראל מן הקטרוג הגדול, ולקרב ישועתן במהרה.

במדרש פליאה (הובא בדמש''א) בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לחוד חוטמיהון של נדב ואביהוא שאלו מלאכי השרת א"כ למה קרעת את הים לישראל, ענו שרפי מעלה השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. ויש אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ע''כ. והוא פלאי.

ב) עוד איתא בפליאה (הביאו הרחיד"א ז''ל וכעי''ז איתא במד''ר פרשה זו) וז''ל, כיון שראה איוב מיתת שני בני אהרן אמר אף לזאת יחרד לבי וגו' (איוב ל''ז), ע''כ. וצ''ב. ופירש הרחיד''א ז"ל בנחל קדומים דברי המדרש עפ''י מה שאמרו ז''ל (סוטה י"א ע''ב) שלשה היו באותה עצה בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נדון ביסורים יתרו שברח זכו בניו וישבו בלשכת הגזית, ע''כ. והנה טעותו של איוב היתה משום שסבר שעל השתיקה אינו חייב כלום, אך הנה אמרו חז''ל בסנהדרין (דף נ''ב ע''א) וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להן הקב''ה הנראה מי קובר את מי, וכו'. ולכאורה הרי רק נדב אמר כן ואביהוא שתק, ומדוע נענש גם אביהוא במיתה, אלא ודאי דהשתיקה היא עוון פלילי. וז''ב המדרש כיון שראה איוב מיתת "שני'' בני אהרן, אף שרק האחד דבר והשני שתק, נודע לו מזה כי אף המחריש על כל דבר פשט ואינו מוחה נידון ונענש. לזאת נתמלא לבו חרדה, כי גם הוא ענוש יענש על ששתק בשבתו באותה עצה על ישראל, עכת''ד הרחיד''א ז''ל בנחל קדומים. אמנם בספרו חומת אנך הקשה הוא עצמו על פירושו, שהרי מבואר במד''ר (פ''כ ז') כי נדב ואביהוא גם יחד אמרו זה לזה מתי ימותו ב' זקנים הללו, וא''כ אין ראיה מבני אהרן שאף על השתיקה נידונים כמעשה, ונסתר היסוד ונפל הבנין, עיי''ש.

ונראה לבאר הפליאה באופן אחר דהנה איתא בפסיקתא (פיסקא אחרי מות פמ''ח ג') וז''ל, אשרי אדם שנגעו בו יסורין וכבש רחמיו ולא קרא תגר אחר מדת הדין, אלא כיון שבאו יסורים על איוב אילו כבש כעסו ולא קרא תגר אחר מדת הדין למדה גדולה ומשובחת היה בא וכו', אמר ר' חנינא בר פפא אילו לא קרא תגר כשם שאומרים עכשיו בתפלה אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב כך היו אומרים ואלקי איוב וכו', אלא כיון שהגיעו אותו יסורין התחיל מבעט ואומרה (איוב כ''ג) מי יתן ידעתי ואמצאהו, מיד אמר לו הקב"ה וכו' למי אתה קורא תגר שהגיעוך היסורים וכו', גדול אתה מן אהרן שלא חילקתי כבוד לבריה בעולם כיוצא בו וכו', ואחר כל הכבוד הזה כשנכנסו בניו להקריב לפני שלא ברשות לא הקפתי להם אלא חנקתי שני אפרוחים שנאמר וכו', ואעפ''כ לא סילקו כבודי מהם, אלא וכו' קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש (ויקרא י'), כאדם שאומר לחבירו הכנסו והעבירו את המת מפניו של אבל וכו', עכ"ד הפסיקתא. היוצא לנו מזה כי ממיתת נדב ואביהוא יש ללמוד מידת קבלת יסורין באהבה, ממה שמצאנו שלא קרא אהרן תגר אחר מדת הדין, אלא שתק וקבל עליו דין שמים באהבה, וממנו ילמוד האדם שלא יבעט ביסורין הבאים עליו, אלא יקבלם באהבה.

וזה יהיה ביאור המדרש, כיון שראה איוב מיתת שני בני אהרן, ואעפ''כ לא קרא אהרן תגר על מדה''ד כ"א קבל יסוריו באהבה והחריש, פתח ואמר אף לזאת יחרד לבי, כי לזאת לבו יפחד שכיון שהגיעוהו יסורין התחיל מבעט וקורא תגר אחרי מדת הדין, ולא יוכל לתרץ עצמו ולומר כי אין זה בגדר גבול האנושי להתאפק ולסבול יסורים באהבה, שהרי אהרן יוכיח כי ביכולת האדם לסבול עול יסורין ולהחריש, והוא ע''ד אמרם ז''ל (יומא ל''ה ע"ב) הלל מחייב עניים ר''א בן חרסום מחייב עשירים וכו'.

ובדרך זו נלך לבאר הפליאה המוצגת בפתח דברינו, בשעה שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדו''א אמרו מלאכי השרת א''כ למה קרעת את הים לישראל. דהנה איתא במדרש ילקוט פ' בשלח עה"פ והמים להם חומה חמה כתיב (חסר וא"ו) שירד ס''מ ואמר לפניו רבש"ע לא עבדו ישראל ע''ז במצרים ואתה עושה להם נסים וכו' מיד השיב לו הקב''ה שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוה והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טירוף הדעת ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון כיון ששמע שר של ים כד וכו' אותה חמה שנתמלא על ישראל החזירה על מצרים שנאמר וישובו המים שבו מישראל. על מצרים, ע"כ. ולכאורה אכתי אין זה למוד זכות מספיק לישראל שעבדו ע''ז מתוך שעבוד ומתוך טירוף הדעת, דעדיין יש לטעון שהיה להם לסבול עול השעבוד באהבה, ולא לבעוע ביסורין ולעבוד ע''ז, וא''כ עדיין טענת המקטרג במקומה עומדת, מה נשתנו אלו מאלו. וזאת אפ''ל בכוונת המדרש בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא, ואפילו הכי סבל אהרן את הצער הגדול הזה וקבל עליו דין שמים באהבה, שאלו מלאכי השרת א''כ למה קרעת את הים לישראל, והרי היה מקום לשמוע טענת המקטרג הללו עוע''ז והללו עוע"ז, ולא סגי בתשובה זו שעבדוה מתוך שעבוד וטירוף הדעת, דאפילו הכי הוה להו לקבלינהו באהבה, ולא לבעט ביסורין ולעבוד ע"ז.

ועל כך ענו שרפי מעלה השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. ויתבאר דהנה יל''ד במאה''כ השיבנו ה' אליך למה הוצרך להזכיר במפורש שמו ית' בבקשה זו, ולכאורה הוה סגי שיאמר השיבנו אליך ונשובה, וממילא יוודע דכלפי המקום ב''ה הוא מתכוון ובבקשה זו, כמו שאר בקשות שבאותו ענין שלא נזכר בהם שמו יתברך להדיא. אכן נראה דהנה לפני ביאת משיח צדקינו הכרח הוא שיעשו ישראל תשובה שלימה, ותשובה זו תתכן בא' משני אופנים, או כאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ז ע"ב) ר"א אומר אם ישראל עושים תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין א"ל ר"י אם אין עושין תשובה אין נגאלין (בתמיה) אלא הקב''ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב, ע''כ. ותשובה באופן זה קשה היא עד מאד, כי כשל כח הסבל לעמוד בכל הגזירות הקשות. אבל יש דרך לפני הקב"ה להשפיע התעוררות תשובה בלבות בני ישראל ברוב רחמיו וחסדיו, ואז אין הם צריכים ללקות ביסורין למען יעשו תשובה. וזאת היא שאלתה ובקשתה של כנסת ישראל מאת הבורא יתברך, השיבנו "ה'', אליך ונשובה, כלומר שתהיה תשובתינו אליך ע"י שם הוי"ה ב"ה, במדת החסד ובמדת הרחמים, שישפיע ה' הרהורי תשובה בלבות בני ישראל, ויערה עליהם רוח טהרה ממרום, ולא יצטרכו להתעוררות תשובה ע"י גזירות קשות ממלך קשה כהמן.

וע"ד זה אפ"ל גם בסיפא דהך קרא חדש ימינו כקדם, עפ"י מה שאמרו ז''ל (במד"ר פרשת בראשית פי''ב) בתחלה עלה במחשבה לפניו לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים למדת הדין ולא עוד אלא שהקדים מדת הרחמים למדת הדין. וזש"ה חדש ימינו "כקדם'' כלומר ע''י מדת הרחמים הקודמת למדת הדין, יחדש הקב"ה ימינו לשוב בתשובה שלימה לפניו. ובזה מבוארת תשובתם של שרפי מעלה לשאלת מלאכי השרת למה קרעת את הים, דהנה נתבאר כי טענת מלה''ש היתה כי היו ישראל חייבים לסבול יסוריהם באהבה ולא לעבוד ע''ז, וכלפי טענה זו השיבו השרפים מקרא זה השיבנו ה' אליך ונשובה וגו', שמשם נראה כמה קשה הוא שיעשו ישראל תשובה ע''י גזרות ויסורין, ורק יחידי סגולה יש בכחם לסבול יסורים באהבה, ולהחזיק בתומתם. אבל כללות ישראל אינם במדריגה גדולה כ''כ, וע''כ הם מתחננים להשי''ת שיערה עליהם רוח טהרה ממרום ויתעוררו לעשות תשובה שלימה. ובזה בטלה טענת המקטרג שאמר הללו עוע''ז והללו עוע''ז, דשפיר החזיר להם הקב"ה תשובה שלא עבדוה אלא מתוך שעבוד וטירוף הדעת, ואין בכחם של ישראל לסבול עול הגלות והשעבוד והיסורין ולהבליג.

ולדרכנו תתבאר גם אידך גירסא בפליאה זו שענו שרפי מעלה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. בהקדם מה דאיתא בגמרא (פסחים נ''ו ע''א) ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח''ו יש במטתי פסול וכו' אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרו רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה אם תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה להביא לה בחשאי, ע''כ. ולכאורה צ"ב להבין דמיון המשל אל הנמשל, שהרי בת מלך שהריחה ציקי קדירה גנאי הוא לה, אבל מה גנאי יש בדבר לומר בשכמל"ו. ונראה עפ"י מה שכתב בסה''ק אוהב ישראל פרשת וישב עה''פ הלא אחיך רועים בשכם, ואיתא במדרש הה''ד לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נעריץ ושבחך אלקינו מפינו לא ימוש לעולם ועד, והוא פלאי. ופירש שם דברי המדרש וז''ל, כי הנה איתא בגמרא מ"ע גבי ישעיה הנביא כתיב שש כנפים לאחת (ישעיה ו') וגבי יחזקאל הנביא כתיב וארבע כנפים לאחת (יחזקאל א') ומשני כאן בזמן שביהמ''ק קיים וכאן בזמן שאין ביהמ''ק קיים. והיינו דבימי ישעיה היה עדיין ביהמ"ק קיים אז היו שש כנפים לאחת, ובימי יחזקאל כבר נחרב ביהמ"ק לזה כתיב וארבע כנפים, נמצא כי בזה"ז היינו אחר חורבן ביהמ"ק נחסרו ב' כנפים. והנה איתא בכתבי האריז''ל דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אינון שית תיבין נגד שית גדפין, נמצא בזה''ז שחסר ב' גדפין כנ''ל, חסר ג''כ ב' תיבין מאלו ששה תיבות בשכמל''ו, ואמר מורי הרב הקדוש וכו' מ' אלימלך זצלה"ה ששני תיבות החסרים הם כבוד מלכותו, ולזה אנו מתפללים ומבקשים בתפלת מוספים של יו''ט גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, עכ''ד, ואני אומר שהשתי תיבות אשר הם חסרים מזמן חורבן ביהמ''ק הם לעולם ועד וכו', ומעתה יתפרש המדרש וכו' עכדה''ק, יעיי''ש. ועפ''י זה שפיר דמי המשל המובא בגמרא פסחים הנ''ל אל הנמשל, דהנה בזמן שאין ביהמ''ק קיים חסרים ב' תיבות מברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ולפיכך גנאי הוא לנו לאמרו, שהרי בעבור חטאינו עדיין לא נשלמו השית גדפין.

והנה בפרשת בשלח עה''פ ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי פירש''י ז''ל, עלי הדבר תלוי ולא עליך, ע''כ. וביארנו הכוונה דכלפי טענת המקטרג מה נשתנו אלו מאלו, אמר לו הקב''ה למשה כי אין מקום לקטרוג, שהרי במה שיעברו בני ישראל בתוך הים ביבשה יתרבה ויתגדל כבוד שמים בעולם, וא"כ עלי הדבר תלוי, פי' דבקריעת ים סוף תלוי כבוד שמים, ולמען כבוד שמו יתברך יעש, ויסיר מעל ישראל חרון אף וכעס, ויקרע הים בפניהם אף אם אינם ראויים. וזאת אפ''ל במה שהשיבו שרפי מעלה לשאלת מלה''ש למה קרעת את הים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, פירוש דאף אם ישראל אינם ראויים מצד מעשיהם שיקרע הים בפניהם, וכאשר טענו מלאכי השרת שהיה להם לקבל באהבה עול השעבוד ולשתוק, מ''מ הושיעם ה' כדי שיתגדל ויתקדש שמו בעולם, ויושלמו השית תיבין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

במדרש פליאה (הובא בדמש''א) בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא, שאלו מלאכי השרת א''כ למה קרעת את הים לבני ישראל, ענו שרפי מעלה ואמרו השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, והוא פלאי.

ב) עוד איתא בפליאה (הובא ביערות דבש) וידום אהרן מאי הו''ל למימר וביום השמיני ימול בשר ערלתו, והוא תמוה.

ג) במדרשי חז"ל נאמרו כמה טעמים למיתת נדב ואביהוא, ולחד מ''ד חטאו בלשונם במה שדברו על משה ואהרן באמרם איש אל רעהו מתי ימותו ב' זקנים הללו ואני ואתה ננהוג את הדור. ובאמת יפלא מאד על נדב ואביהוא גדולי ישראלי אשר יעלו על לבם מחשבות פיגול כאלו, לאמר יקרבו ימי אבל משה ואהרן הזקנים, ואנחנו נהיה מנהיגי הדור, בעצתינו ננהלם ובתבונות כפינו ננחם. והלא אף האיש ההמוני לא יעלה על לב מחשבות גרועות כיוצא באלו, ומה גם קדושים וטהורים כנדב ואביהוא.

ולבא אל הביאור נראה בהקדם דהנה ע''י מיתת נדב ואביהוא נתקדש השם הנכבד והנורא, כדכתיב ונקדש בכבודי. כי ע''י שראו כל העם אשר שני צדיקים הללו מתו בקרבתם לפני ה', נשאו ק''ו בנפשם אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר כמונו אנו. והלא ודאי שאם נפגום ח''ו כלשהוא בכבוד המשכן, יפרץ בנו ה', ולזאת עלינו להזהר משנה זהירות בכבוד הבית המקודש. אכן אם כי אמת נכון הדבר שנתקדש שם שמים במיתת הצדיקים הללו, מ"מ מאידך גיסא אילו היו נשארים צדיקים אלו בחיים, ודאי שהיה מתקדש שם שמים בעולם ביתר שאת וביתר עז, ע"י מעשיהם הטובים ועבודתם הקדושה בכל נפשם ומאודם לצור מלכם וקדושם.

ואפילו הכי קא חזינן כי בחר ה' יתברך לסלקן מן העולם, למען יהיה קידוש השם ע''י מיתתם, משום שכך ראתה חכמתו יתברך, כי בקרבתם אל ה' וימותו יהיה קידוש ה' גדול יותר, דכאשר הקב''ה עושה דין במקודשיו שמו מתקדש ומתעלה.

אמנם לכאורה ממקום אחר נראה, דיותר חפץ ה' בקידוש שמו ע''י ישראל בחיים חיותן, כדחזינן בקריעת ים סוף, שטען שרו של מצרים מה נשתנו אלו מאלו הללו עוע"ז והללו וכו', והיה הקטרוג גדול על ישראל לאבדן, ואפ"ה הצילם הקב''ה, ולא הניח לזרע ידידו לצלול במים אדירים, אף שהיה שמו מתיירא ומתקדש בכך בהראותו קבל העולם כולו כי אין לפניו משוא פנים. והטעם משום שהיו עתידין ישראל לקבל את התורה בהר סיני, על כן רצה השי''ת להצילם, כדי שיתקדש שמו הגדול על ידיהם בעולם, בעבודתם עבודת הקדש, במעשה התורה והמצוות אשר הם עתידים לעבוד לפניו יתברך. וא''כ יש לשאול מדוע גבי נדב ואביהוא רצה ה' יותר בקידוש שמו בעולם ע''י מותם, מאשר יתקדש שמו על ידם באמצעות מעשיהם הטובים, וזאת היתה שאלתם של מלאכי השרת מלפני הקב''ה, בשעה שנכנסו שני פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהוא, ומכאן ראיה כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, כדי שע''י מיתתם יתקדש ויתרומם שמו הגדול בעולם, א''כ למה קרעת את הים לישראל, הלא אילו ח''ו היו טובעים במים היה קידוש ה' ע''י טביעתן. אלא ודאי כי לא חפץ ה' בזאת, כי אם רצונו להציל ממות נפשם ולחיותם, כדי שיקדשו במעשיהם הטובים את שמו יתברך בעולם, ומדוע איפוא העניש הקב''ה את ב' בני אהרן למען יתקדש שמו על ידיהם, ולא פדה אותם ממות, כדי שיתקדש שמו בעולם ע''י עבודתם הקדושה.

אמנם לקושטא דמילתא איכא טעמא אחרינא למיתת נדב ואביהוא, דהנה המתנות כהונה מביא בשם מאמר התחיה להרמב''ם ז"ל, וזה לשונו, ואמרו במדרש כי כשבאו עליו (על פנחס) להורגו פרחה נשמתו מפחדם ונשאר כמת והניחוהו, ונפשות נדב ואביהוא שהיו עדיין משוטטות שם, הרגישו בדבר והחזירו לו נפשו בעודו חם וחיה, ואחר שיצאה נשמתו הרי קבל דינו מגזירת אדם, וע''כ היה ראוי שלא ימות עוד, עכ"ל. והנה הרמב"ם מביא זאת בשם מדרש משום שלא נתגלה עדיין בימיו ספר הזהר הקדוש, והאמת הוא דהכי איתא להדיא בזה"ק ר"פ פנחס, שנכנסו בגופו של פנחס נשמות נדב ואביהוא שהיו משוטטות בעולם. ומפרש בזה לשון הכתוב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, דפנחס שהוא בן אלעזר הוא עצמו גם בן אהרן הכהן שהרי נתכללו בו נשמות נדו''א בני אהרן הכהן.

והנה כבר נתבאר בדברינו בפרשה זו בארוכה, מה שאמרו נדב ואביהוא מתי ימותו שני זקנים הללו, עפ"י מה שאמרו ז"ל (ילקוט ר"פ פנחס) פנחס זה אליהו. ואליהו הנביא זל"ט עלה ונתעלה השמימה בחיים חיותו, ועתיד הוא לבא ולבשר גאולתן של ישראל בעת יבא מועד. ולפי דברי הזה''ק והמדרש הנ"ל כי נשמות נדו''א נכנסו בו בפנחס, א"כ נדו''א הם המה העתידים לבשר גאולתן של ישראל. וזה אפ"ל בכוונת דברי משה לאהרן, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך. כי ממה שמתו נדו''א לתכלית זו שיתקדש הבית השלישי על ידיהם, נודע לו כי הם גדולים ממנו ומאהרן, שהרי בבנין הבית השלישי יהיה עיקר קידוש שם שמים בעולם. וזהו טעם אומרם מתי ימותו ב' זקנים הללו ואני ואתה ננהוג את הדור, כי הנה מיד אחרי ביאת אליהו לבשר הגאולה, יבואו גם משה ואהרן להנהיג את ישראל כבימי קדם, אלא שיש הכרח שתקדים להם ביאת אליהו לבשר בשורת הגאולה, והנה נדו''א ראו כל זאת בחכמתם כי בעת הגאולה מעותדין הם להנהיג.את הדור, ולפיכך היו משתוקקים למיתת משה ואהרן, כדי שיגיע אותו זמן שבו תמסר ההנהגה לידיהם, כמבואר, דאליהו הנביא יהיה מנהיג את ישראל בזמן הגאולה העתידה, ברם לא למען כבוד עצמם נתכוונו, כי אם למען כבוד שמים שיתגלה במהרה, שהרי מיד בעת הגאולה תחזור ההנהגה לידי משה ואהרן, ורק לפרק זמן מועט ביותר תהיה ההנהגה בידיהם.

והשתא דאתאן להכי, שוב לא תקשה לכאורה קושיית מלאכי השרת, ששאלו בעת מיתת נדו''א למה קרעת את הים לישראל, דלעולם חפץ ה' יותר בקידוש שמו ע''י ישראל בחיים חיותן, ולא קשה ממיתת נדו"א, דהתם טעמא אחרינא איכא, שהוצרכו למות למען יכנסו נשמותיהם בגופו של פנחס הוא אליהו, וחיתה נפשו בגללם, כדי שיעלה לשמים הן בעודנו חי, ויהיה מוכן ומזומן לבא ולבשר בשורת הגאולה העתידה. אכן כל זה ניחא אם לא יתכן שיבא אליהו הנביא לעוה''ז כי אם בלבוש גופו, כמנהג כל יושבי חלד, אזי שפיר מובן מה שהוצרכו נדו"א למות כדי להחיות גופו של פנחס, כדי שישאר חי וקיים לעולם, ויהיה מעותד להשתלח משמי ערבות לבשר לישראל בשורות טובות, ולהשיב לב בנים על אבות. משא"כ אם יתכן שיבוא אליהו לעוה''ז בלבוש נשמתו בלא לבוש גופו, א"כ לא היה צורך שימותו נדו"א כדי להחיות גופו של פנחס זה אליהו, שהרי אף אם היתה מסתלקת נשמתו של פנחס מגופו, אכתי היה אליהו ראוי לבא ולבשר בשורות טובות ונחומים, לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, בלבוש נשמתו בלבד.

ובאמת כתב מרן החתם סופר זלה"ה בתשובותיו (ח''ו סימן צ''ח) בענין אליהו הנביא זל''ט, שמצינו בדברי חז"ל כמה מאמרים סותרים עיי''ש, ומחמת כן לחלק יצא, דיש אשר אליהו זל"ט מתגלה בלבוש גופו, ואז הריהו מגדולי חכמי ישראל, תשבי יתרץ קושיות ואבעיות ואליו תשמעון, כי מי כמוהו מורה, ולא שייך לומר תורה לא בשמים היא, וכן כאשר מצאו רבה בר בר חנה לאליהו בביה"ק וא''ל לאו כהן הוא מר (ב''מ קי"ד ע''ב) אזי נתגלה בלבוש גופו, דאנשמה בלא גוף לא שייך לשאול ולאו כהן הוא מר. אך כאשר הוא מתגלה בנשמתו, כמו ביום המילה, אז איננו מחוייב במצוות דבמתים חפשי כתיב, ואתי שפיר מה שאומרים בברית מילה זה הכסא של אליהו וכו' עמוד על ימיני וסמכני ואפילו בשבת, ואעפ''י שיש משום ספק תחומין למעלה מיו''ד, משום שאז הוא מתגלה בנשמתו ואינו מחויב במצוות, עכת''ד ז''ל (ועי' מה שכתבנו בזה לעיל בפרשת חיי שרה תנ''ח ע''ב) ולפי זה אכתי קמה וגם נצבה הקושיא הנ''ל, מה צורך היה במיתת נדו"א כדי להחיות גופו של פנחס, למען יבא לבשר בשורת קץ הגאולה באחרית הימים, הלא אליהו מתגלה בעולם אף בלבוש נשמתו בלבד, ומדוע לא שם הביו''ת נפשותם בחיים, כדי להגדיל שמו הגבור והנורא ע''י מעשיהם הטובים.

והן בדברים אלו יבואר המדרש פליאה, וידום אהרן מאי הוה ליה למימר וכו', כי הנה אהרן שתק וסבל באהבה דין שמים, שהומתו ב' בניו נדו''א, בעבור שידע כי יש צורך בדבר שימותו כדי שיתלבשו נשמותיהם בפנחס הוא אליהו, ויבואו לבשר בשורת הגאולה העתידה. ועל כך שואל המדרש מאי הוה ליה למימר, דממה שהכתוב משבחו בהכי ששתק ולא התלונן מאומה, משמע דבאמת היתה לו טענה לטעון, ואפ"ה שתק וקבל באהבה, והיינו ששאל מאי הו''ל למימר, דאיזה טענה היה יכול אהרן לטעון, ועל כך בא כמשיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו, כלומר שממקרא זה היה יכול אהרן לטעון טענה נכוחה, שהרי מהך קרא למדו חז"ל דמילה בזמנה דוחה שבת, מדכתיב וביום ואפילו בשבת, וא"כ כיון שאליהו הנביא זל"ע מזדמן בכל ברית מילה, וגם כשהמילה בשבת הריהו מזדמן לשם, כאשר אומרים אפילו כשהמילה בשבת זה הכסא של אליהו וכו' עמוד על ימיני וסמכני. ולכאורה כיצד הוא בא בשבת לעוה''ז, והא איכא ספק איסור תחומין למעלה מעשרה, וע''כ כדברי מרן החת"ס זלה"ה שהוא בא בלבוש נשמתו בלא גופו. וכיון שכן היה אהרן יכול לטעון, מה צורך היה שימותו נדב ואביהוא כדי להחיות נפשו של פנחס זה אליהו לעולם, בעבור שיבא לבשר הגאולה, הלא אליהו זל"ט יכול לבא לעה''ז לבשר הגאולה גם בלא לבוש גופו.

אכן באמת איכא טעמא רבה למילתא, שהיה צורך בדבר שיחיה פנחס לעד לעולם, ולא יטעום טעם מיתה וקבורה, ויתגלה לנו בעת הגאולה בלבוש גופו דוקא. דהנה ידוע הויכוח בין הקב"ה לכנסת ישראל (איכ"ר פ''ה כ''ב) שכנסת ישראל טוענת (איכה ה') השיבנו ה' אליך בתחלה ואח''כ ונשובה, והקב''ה אומר שובו אלי ואח''כ אשובה אליכם. והנה ביאת אליהו הנביא זל''ט בעת הגאולה היא לקרב לבותיהם של ישראל לאביהם שבשמים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים (פי"ב ה"ב) מדכתיב בקרא (מלאכי פ''ג) הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. אכן חילוק יש בדבר, כי אילו היתה ביאת אליהו בבחינת נפשו לבדה בלא לבוש גופו, אזי הוא בחינת מלאך שלוח ממרומים להחזיר את ישראל בתשובה. ואז היתה ההתעוררות של ישראל בחינת איתערותא דלעילא תחלה, בלא הקדמת איתערותא דלתתא כלל. משא''כ כאשר יבוא אליהו בלבוש גופו, אזי אין דינו כמלאך, כי אם הוא בבחינת אדם מן העה"ז, וכמבואר בדברי החת"ס הנ"ל כי הוא מחויב בכל המצוות. אלא שאין הוא מן הדור האחרון הזה המגושם, דור עיקבא דמשיחא, אלא עודנו מימי קדם, מבית דינו של דוד ואחיה השילוני, ולמעלה בקדש מימות דור המדבר, וגופו זך ומזוכזך כעצה השמים לטוהר, ועל כן לגודל קדושתו ועוצה טהרת גופו, יהיה בידו להשיב לבם של ישראל לאביהם שבשמים. וכאשר תהיה ביאת אליהו הנביא זל"פ באופן זה, אזי תרוייהו איתנייהו ביה, שתבא התעוררות התשובה לישראל ע"י הקב"ה, אשר ישלח לנו את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים, ומ''מ יהיה נחשב לישראל כאילו היתה תשובתם בבחינת איתערותא דלתתא תחלה. שהרי אף כי אליהו הנביא זל''ע הוא שלוח לנו משמיה, להשיב את לבה ישראל לאביהה שבשמיה, מ"מ הרי גם הוא כחד מינן נחשב, בזמן שהוא בלבוש גופו, וכיון שכן יחשוב לנו השי"ת כאילו התחילה ההתעוררות מצדנו. והשתא שפיר מובן הטעם שהיה צורך בהסתלקות נדב ואביהוא כדי שתכנס נשמתן בגופו של פנחס, למען יוכל אליהו הנביא לבא בלבוש גופו לעורר את ישראל בתשובה, בעת קץ הגאולה, ותחשב להם לצדקה, כאילו הקדימו איתערותא דלתתא תחלה.

וזה יהיה ביאור המשך דברי הפליאה, שהשיבו שרפי הקדש לשאלת המלאכים, השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. כי הנה כפי מה שנתבאר היתה שאלתה של מלה''ש כאשר ראו שנכנסו ב' פולמוסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדו''א, א"כ למה קרעת את היה לישראל. פירוש כשה שבקריעת י''ס לא נתקבל קטרוגו של שר מצריה, משוה שרצה הקב"ה בהצלת ישראל, כדי שיקבלו את התה''ק ויתקדש ש''ש על ידיהם, כמו כן היה ראוי שישארו נדב ואביהוא בחיים בעבור קידוש ה' העתיד לבא על ידיהם. ואם חפץ ה' יותר בקידוש שמו הבא ע"י מיתת צדיקים מדוע בקי"ס לא עשה כן, וע"כ צריך לומר דטעמא אחרינא איכא במה שסיבב הקב''ה שימותו נדו''א, והוא משום שהיה צורך שיכנסו נשמותיהם בגופו של פנחס להנטותו לתחיה, שישאר חי וקיים לעולם, להחזיר את ישראל בתשובה באחרית הימים. אכן אכתי לא סגי בהכי שהרי אליהו הנביא יכול להתגלות בעה''ז גם בלבוש נשמתו בלבד, ועדיין יש לתמוה דלא היה צורך שימותו נדו"א למען החיות נפשו של פנחס, וצריך לומר דהטעה שאה היה אליהו מתגלה בלבוש נשמתו להחזיר את ישראל בתשובה, הרי קדמה התעוררות העליון תחלה, שהרי כאשר אליהו בלבוש נשמתו הוא מלאך שלוח משמים, וה' חפץ לצדק את ישראל שיהיה נחשב להם כאילו המה התחילו בהתעוררות, על כן היה צורך בדבר שימותו נדב ואביהוא, כדי להחיות גופו של פנחס, ויבא אליהו להחזיר את ישראל בתשובה בלבוש גופו, ויהיה נחשב לישראל כאילו ההתעוררות באה מצדה תחלה.

והשתא מובן שפיר מה שהשיבו שרפי הקדש, השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדה, כלומר דלפי שישראל טוענים לפני הקב"ה כי ישפיע להם התעוררות מלמעלה כדי להחזירם בתשובה, ואח''כ ישובו המה אליו, ואף על פי כן חפץ ה' שתהיה האיתערותא נקראת על שמם תחלה, על כן ישלח להם את אליהו הנביא בלבוש גופו, ויהיה נחשב כבן אדם, ותהיה נחשבת לישראל כאילו הקדימו איתערותא דלתתא תחלה. וכיון שיש צורך לשלוח את אליהו בלבוש גופו בעבור כן, שוב אין מן התימה על שסיבב הקב"ה מיתה לנדו"א, כי המה היו מוכנים לכך להכנס בגופו של פנחס, כדי להצילו ממות, ולחיות גופו למען יבוא באחרית הימים בלבוש גופו הטהור המזוכך כחד מן קמיא, וריווהי דמי לבר אלקין, לעורר לבותיהם של ישראל בתשובה, ואפ''ה יהיה נחשב ילשראל כאילו קדמה התעוררות מצידה תחלה, שהרי אליהו הנביא זל"ט נשמת רוח חיים באפיו, ולבן אדם יחשב. וא"ש מה שמסיים קרא חדש ימינו כקדם, כי ישראל מתחננים לפני הקב''ה שתבא התעוררות התשובה להם ע''י ביאת אליהו הנביא זל''ע בלבוש גופו, דאז הוא נחשב בו"ד אחד מחכמי ישראל הקדמונים מימות משרע''ה, וז''ש חדש ימינו כקדם, שיחזור ויתחדש לנו אליהו הנביא זל''ע בלבוש גופו מימות קדם, ובגודל קדושתו יפריח על של תחיה בלבבות הנשברות, ויכניס בלבנו רשפי התעוררות לשוב ולהתדבק בוראינו יתברך ויתעלה, ולעבדו עבודה תמה וברה, באהבה וביראה, כימי עולם וכשנים קדמוניות.

מאמר יא

וידבר ה' אל משה לאמר וגו' כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו@44. בתורת כהנים (הביאו רש''י ז"ל) איתא כמעשה ארץ מצרים, מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל. אשר אני מביא אתכם שמה, מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלין יותר מכולם, ע"כ. וכתב הכלי יקר ז"ל דפירוש זה תמוה הוא, דכי ס"ד לומר שדוקא כאותן מקומות שישבו בהם ואשר אני מביא אתכם שמה המקולקלים מכולם לא יעשו, אבל כמעשה אותם שאינן כ''כ מקולקלין יעשו, חלילה מלומר כן. ועל כן פירש דברי הכתוב להיפך, דלפיכך הזהיר הכתוב שלא יעשו כמעשה מצרים וכנען, דמסתמא בירר יוסף לאחיו ולבית אביו המקום שאינו מקולקל כ''כ, כדי שלא ילמדו ממעשיהם הדורות הבאים, וכן מסתמא הקב"ה בירר לישראל המקום שאינו מקולקל כ''כ, כדי שלא ילמדו מהם וכו', ע''כ אמר שאפילו כמעשיהם לא תעשו, וק"ו לשאר תועבות מצרים אשר לא ישבתם בה, וק''ו לשאר האומות, עכ''ד הכלי יקר ז"ל ובאמת קושיות הכלי יקר ז''ל חמורה מאד, אך מ"מ פירושו הוא להיפוך מדברי חז''ל בת''כ, וחובה עלינו ליישב דברי חז"ל על מכונם.

ב) עוד יל"ד בלשון הכתוב דנקע כ"מעשה" ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען, וכי האם רק מעשה ארץ מצרים נאסר עלינו, הלא גם דבורם ומחשבותיהם תועבה הם לנו, כי כל שיחתם בדברי נבלה וחציפות, ויצר מחשבות לבם רק רע כל היום. וא"כ עלינו להזהר לבלתי לכת אחרי תועבות הגוים ההם אפילו בדבור ומחשבה, ולמה נקע קרא מעשה בלבד.

ג) הרב אבן עזרא ז''ל כתב כי הזכיר כמעשה ארץ מצרים, בעבור שהזכיר הכתוב לעיל על דברי השעירים שהיו עושים במצרים, וכמעשה ארץ כנען, על העריות שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים, כאשר אמר הכתוב בסוף כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל כי לדעת רבותינו בת"כ היו גם המצרים שעופים בזמה בכל העריות וכו', והכתוב מעיד עליהם בני מצרים ערלי בשר, ואומר אשר בשר חמורים בשרם וכו', ע''כ. ולדבריהם שפירשו דכוונת הכתוב להזהיר על ע"ז ועריות שהיו המצריים והכנענים מקולקלים בהם יש להקשות דקרא יתירא הוא, שהרי אזהרת עריות כתובה ומפורשת בתורה, וכן אזהרת ע''ז, ואמאי הוצרך הכתוב כאן לכפול אזהרה זו, וכקושיא זו איתא בת''כ על סיפא דקרא, דכתיב ובחוקותיהם לא תלכו, וז''ל, מה הניח הכתוב שלא אמר, והלא כבר נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' וחובר חבר ומה ת''ל ובחקתיהם לא תלכו שלא תלכו בנמוסות החקוקות להם כגון תיאטראות וקרקסאות וכו' ר''מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, ע''כ. הרי שהוצרכנו לדרוש הך קרא דליכא למימר שבא להזהיר על החוקים שאסרתן תורה, דא"כ קרא יתירא הוא, וכמו כן קשה ברישא דקרא.

ד) את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ועשיתם אותם וגו'. בערבי נחל הקשה דלכאורה אין קשר לפסוק זה אל הפסוקים הקודמים, דבקרא קמא כתיב אזהרה שלא יעשו כמעשי מצרים וכנען, ובתריה כתיב את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו וגו'. ולכאורה לשון זה היה שייך אילו היה בב' דברים שיש ביניהם דמיון והשתוות כלשהו, שייך לומר לא תעשו כזה אלא כזה, משא"כ בדברים שהם הפכיים מן הקצה אל הקצה לא יצדק לומר כן. והכא מעשי מצרים הם תכלית התיעוב, וחוקי ה' הם תכלית הטהרה והקדושה, ואיך יצדק לומר לא תעשו כמעשי מצרים אלא תשמרו חוקי ה'.

וכדי לבא לביאור הענין נקדים דברי הרמב''ן ז''ל בפרשת ראה עה"כ (פי''ב כ''ט) כי יכרית ה' אלקיך את הגוים האלה מפניך מטע מטע וגו' השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשה כן לה' אלקיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם. ופירש''י ז"ל אחרי השמדם מפניך, וז"ל, אחר שתראה שאשמידם מפניך יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו מפני מעשיהם המקולקלים שבידיהם אף אתה לא תעשה כן שלא יבואו אחרים וישמידוך, ע"כ. והקשה הרמב''ן ז"ל על דברי רש''י ז''ל, שא"כ תהיה זאת אזהרה והתראה מלעבוד ע"ז, וזה איננו נכון, כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה' אלקיך, א"כ אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם, רק שלא לעבוד ה' הנכבד בעבודתם וכו'. אבל פירוש הפרשה כי עד הנה צוה פעמים רבות כי בבואנו לארץ נעקור ע"ג ומשמשים ונאבד את שמם וכו', ועתה אמר כי כאשר יכרית ה' הגוים ההם מפנינו וישתקע שם ע''ג מן הארץ, ונשב בארצם לבטח, לא נחשוב בלבנו הנה הכרית ה' מפנינו עובדי אלהים אחרים, בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלימה למעשה ידי אדם עץ ואבן, ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים וכו', אם כן אעשה כן אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים ההם לאלהיהם ויישב לפניו, לכן הזהיר לא תעשון כן, כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם. ולא אסרה מפני המעשה שיהיה נכבד וראוי לעשותו לפני ה' לבדו אלא מפני הכוונה שהיתה בהם לעבודת אלהות, עכ''ד הרמב"ן ז''ל. וכדבריו בפירוש הפסוק כתבו גם האבן עזרא והספורנו ז"ל. ולכאורה לפי דבריהם נמצא שאסור ללמוד ממעשי הגוים אפילו דבר טוב ונכבד, וקשה דמצינו שקדמונינו ז''ל למדו מן הגוים דברי חכמה, כגון הרמב''ם ז''ל מביא ראיות מדברי אריסטו, וכן החובת הלבבות ז''ל מזכיר את דבריו, וכיוצא בהם.

ונראה לומר עפ''י מה דאיתא בגמרא סנהדרין (ל''ע ע''ב) ריב''ל רמי כתיב וכמשפעי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם כמתוקנין שבהם לא עשיתם כמקולקלין שבהם עשיתם. ופירש''י ז''ל כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמו עגלון מלך מואב שהיה מכבד את השם וכו', כמקולקלין שבהם, כגון מישע מלך מואב שהקריב בנו לעכו''ם כך היו ישראל עושים וכו', ע"כ. הרי שהכתוב מוכיח את ישראל על שלא משו כמשפטי הגוים המתוקנים, והוא כעין מה שאמרו ז"ל בעירובין (דף ק' ע"ב) אלמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונם וכו', ע''כ. וכמו כן בזמן שהמתוקנים שבאומות נוהגים אחה הנהגה טובה, או דבר חכמה נמצא בהם, שפית דמי ללמוד מהם. אמנם לא כן הדבר בזמן שרואים אחה דבר טוב אצל האומות המקולקלים, כי אף שהשכל מחייב לנהוג כמותם וצדקו דבריהם, מ"מ כיון שהם מושחתים ומתועבים יש לחוש פן ימשכו אחריהם, ומכש"כ שאסור לקבל שום דבר טוב והנהגה טובה מן המינין והאפיקורסים שבישראל, ה' ישמרנו. וחייבים להרחיק מהם כמטחוי קשת, כי לפי שכל פעולותיהם מכוונות להעביר את ישראל על דתם, יש לחוש כי אם ילמדו מהם דבר טוב, ימשכו אחריהם ויבשלו בדברי הסתתם.

וכהא דאיתא בגמרא (ע''ז י"ז ע"ב) כשנתפס ר"א למינות וכו', א"ל ר''ע שמא מינות בא לידך והנאך ועליו נתפסת וכו' א"ל עקיבא הזכרתני פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכינא שמו אמר לי כתוב בתורתכם לא תביא אתנן זונה וגו' מהו לעשות הימנו ביהכ"ס לכה''ג ולא אמרתי לו כלום אמר לי כך לימדני (מיכה א') כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו ממקומות המטונפות באו למקום הטנופת ילכו והנאני הדבר עי''ז נתפסתי למינות ועברתי על מה שכתוב בתורה הרחק מעליה דרכך זו מינות וכו', ע"כ. הרי כי גם שדבר חכמה דיבר אותו המין, היה אסור ללמוד ממנו, וזה גרם לו שנתפס למלכות.

ועפ"י האמור נבא לביאור הענין, דהנה פעמים מצינו בדברי חז"ל, היכא דכתיב "מעשה" סתמא היינו מעשה טוב, דוגמת הא דתנן במתני' (סוכה נ''א ע"א) חסידים ואנשי מעשה. ובדרך זה אפ''ל כוונת הכתוב כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו, (עיין קושיא ב' ג') כלומר אפילו כמעשיהם הטובים של המצריים לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען היינו מעשיהם הטובים של יושבי ארץ כנען, והטעם כמה שנתבאר ב$$רנו, דלפי שהם מקולקלים ומושחתים מכל האומות, אין לקבל מהם אפילו הנהגה טובה, פן יגררו אחריהם לעשות כמעשיהם הרעים וכמעלליהם המושחתים. ומכ''ש שאסור ללמוד אפילו דבר טוב ממעשי המינים והאפיקורסים, כמבואר. ומי שלומד מהם לחקות מעשיהם אפילו בדבר טוב, לא יתכן שיהי' בכלל חסידים ואנשי "מעשה''. והשתא נתבארו דברי הת''כ על נכון, ולא שייכא שוב קושיית הכלי יקר ז"ל (עיין קושיא ב'), שכתב דלא יתכן לומר שהמצריים והכנעניים הם הגרועים שבאומות, דא''כ יש לדייק מדברי הכתוב דדוקא כמעשיהם הרעים של המקולקלים שבאומות אסור לנו לעשות, הא כמעשי שאר האומות שאינם מקולקלים כ''כ שרי לנו לעשות, ולא יתכן לומר כן. אך לפי מה שפירשנו שכוונת הכתוב להזהיר שלא ילמדו ממעשי המצריים והכנענים אפילו איזה דבר טוב או הנהגה טובה א"ש, דלא נאסר עלינו ללמוד דבר חכמה או מדה משובחת משאר האומות, אלא מן המצריים והכנענים המקולקלים שבאומות. אמנם סיפא דקרא דכתיב ובחקותיהם לא תלכו, ופירש''י ז''ל, אלו נמוסות שלהם וכו', כגון טרטיאות וקרקסיאות, אזהרה זו קאי גם על שאר אומות, כי דברים אלו הם ממעשיהם המתועבים, והוזהרנו לבלתי עשות כתועבותיהם.

ובדרך זה י''ל קושיית הערבי נחל (קושיא ד') דהנה לפי מה שפירשנו דמאה"כ כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען לא תעשו קאי על מעשיהם הטובים, שאעפ''כ נאסר עלינו ללמוד מהם, שייך שפיר להכא מה שמסיים הכתוב את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ועשיתם אותם. שהרי גם רישא דקרא מיירי במי שרוצה ללמוד מן האומות המקולקלים הנהגה טובה, ולכן מסיים קרא שאין לנו ללמוד מהם, אלא מן התורה הקדושה נקח לעבוד את ה' אלקינו, כי בה כלולות כל ההנהגות הטובות לעבודת השם יתעלה.

ולפי דברינו אפ"ל גם מה דמסיים הכתוב בתר הכי ושמרתם את חקתי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דהנה במסכת יומא איפליגו אמוראי מנין ילפינן דפיקוח נפש דוחה את השבת, ושמואל אמר דילפינן לה מדכתיב וחי בהם ולא שימות בהם, ומסיים בגמרא דכולהו טעמי אית להו פירכא לבר מדשמואל. משום דמכולהו לא ילפינן אלא פיקוח נפש ודאי, אבל ספק פיקוח נפש ליכא למילף מינייהו, ומדשמואל נשמע גם לספק פיקו"נ שדוחה שבת, דוחי בהם משמע אשר יעשה האדם המצוות ויחיה בהם ודאי ולא שיבא בעשייתן לידי ספק מיתה, כן פירש"י ז''ל. והנה לפי מה שנתבאר בדברנו דכוונת הכתוב באמרו כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו להזהיר שלא ילמדו מהם אפילו מעשה טוב, והטעם משום דיש לחוש שיגררו אחריהם לעשות כמעשיהם הרעים והמקולקלים, אף שאינו אלא ספק אם ימשך אבתרייהו אעפ"כ גם מספק אסרינהו הכתוב, ושפיר שייך מה שמסיים הכתוב ושמרתם את חקתי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כלומר כאשר ילמוד האדם כל דרכיו ומדותיו מן התורה, אזי יחיה חיים ודאיים, משא''כ כאשר ילמוד מהנהגות הגוים לא יהיה בטוח כי ינצל מהם.

מאמר יב

כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו וגו'. ונראה לומר ביאור הכתוב על פי מה שמצינו בדברי חז"ל בכמה מקומות כי בימי קדם היו כל יושבי תבל ושוכני ארץ מקצה העולם ועד קצהו מחשיבים מאד את ארץ ישראל, וכל רוזני ארץ וקציניה היתה משאת נפשם לשום משכנס בתוכה, ולבנות להם בה טירות פאר ושכיות חמדה לשמם ולזכרם תאות נפש. וכמו שפי' רש"י ז''ל בפרשת ברכה עה"פ בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ וז''ל, ל''א מלכים אפשר שכולם מארץ ישראל היו, אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחוזה בא''י שחשובה לכולם היא, שנאמר (ירמיה ג') נחלת צבי צבאות גוים, ע"כ. ואיתא נמי בילקוט פרשת ברכה (רמז תתקנ''ט) כדרך שעובדים ברומי עכשיו שכל מלך ושלטון שלא קנה ברומי פלטירות וחוליות אומר לא עשית כנוס כך כל מלך ושלטון שלא קנה בארץ ישראל, ע''כ. ופוק חזי מה דאיתא בגמרא חולין (דף ס' ע"ב) עה"פ נידונים יקראו לחרמון שריון (דברים ג') תנא שניר ושריון מהרי ארץ ישראל מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי ארץ ישראל ללמדך שאפינו הרי ארץ ישראל חביבין על אומות העולם, ע"כ. מכל אלו נשמע כי חבה יתירה היתה נודעת לארץ ישראל בעיני האומות, וכל כך היתה עזה אהבתם ותשוקתם להיות להם בה בית ואחוזה, עד שמסרו נפשם עליה להלחם עם ישראל בביאתם לארץ, אף שלא היתה ארצם ומולדתם.

אכן חבה גדולה זו שחבבו גויי הארצות את ארץ ישראל שנואה היא לפני המקום ב"ה, כי את כל התועבות עשו יושבי הארץ ויטמאוה במעשיהם, ומשום כך צוה הקב''ה להשמיד להרוג ולאבד את שבע האומות יושבי הארץ. וזאת אפשר לרמוז בכוונת הכתוב וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, דבא הכתוב להזהיר את ישראל לבל יעשו כמעשה האומות הרשעים להיות חובבי הארץ כמותם, כי חיבת הארץ בלא תורה ומצוות תועבה היא לנו. אלא בראש וראשונה על ישראל להיות נכספים ומשתוקקים בכל לבם לקיום המצוות, ואהבת התורה הקדושה תהיה כאש בוערת בעצמותם, וחיל ורעדה יאחזון מיראה שלא יכשלו בנדנוד חטא ועוון כלשהו, ואם אחר כל הדברים האלה תהיה חבת ארץ ישראל מפעמת בקרב לבם, זה פרק בא סימן כי מה שהם מחבבים את הארץ ומשתוקקים אליה הוא מצד הקדושה, שהרי אהבת הבוי"ת קבועה בפנימיות לבם, וכל מאוים וחפצם לעשות רצון בוראם. אך לא כן הרשעים והאפיקורסים אשר בה' בגדו, ואין להם חלק באלקי ישראל, אין זה אלא מעשה ארץ כנען, וכלה גרש יגורשו ממנה כל חובבי הארץ הללו, כדכתיב בקרא (פרשת מסעי) והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם.

ועפי"ז נראה לבאר הא דאיתא במד''ר על הכתוב כמעשה ארץ מצרים (פכ''ג ז') הה''ד כשושנה בין החוחים (שה"ש ב') א''ר ברכיה אמר הקב''ה למשה לך אמור לישראל כשהייתם במצרים הייתם דומין לשושנה בין החוחים עכשיו שאתם נכנסין נחרץ היו דומין לשושנה בין החוחים ותנו דעתכם שלא תעשו לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו, הה''ד כמעשה ארץ מצרים, ע''כ. ונראה בהקדם עוד לבאר הכתוב בפ' מסעי והיה אם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. ויל''ד מדוע נאמר והיה לשון שמחה, והרי זו בשורה רעה לישראל שיהיו האומות תושבי הארץ צוררים אותם ומעיקים להם, ולשמחה מה זו עושה. ונ''ל דכוונת הכתוב בזה לצוות על ישראל, דאף אם לא יהיה ביכולתם להוריש את כל יושבי הארץ מפניהם, מ''מ לא יעלה על דעתם כי הותר להם להיות מתחברים עם הגויים אשר יותירו, אלא יהיו מופרשים ומובדלים מהם בתכלית ההבדלה והפירוד. וזהו שאמר הכתוב "והיה אשר תותירו מהם'', אנכי מזהירכם שיהיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וכמו שפירש''י ז''ל לשיכים בעיניכם ליתדות המנקרות עינים, ולצנינים בצידיכם מסוכת קוצים הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא, ע''כ. והכוונה שתהיו מובדלים ומופרשים מהם כ"כ, ולא תתערבו עמהם כלל, עד שיהיו בעיניכם כקוץ מכאיב וכסילון ממאיר. והיינו דכתיב "והיה'' לשון שמחה, דאף דליכא חדו שלימא משום שלא זכו ישראל להורישם לגמרי, מ''מ יש קצת שמחה שישראל מתבדלים מהם והם שנואים בעיניהם, כי ח''ו אם יש לישראל התחברות כל שהיא עם הרשעים חובבי הארץ, ועאכו''כ אם נהנים מהם באיזה אופן שהוא אזי מר מאד.

ועל פי זה יובן המדרש שהזהיר הקב"ה את ישראל אשר כבואם אל הארץ יהיו כשושנה בין החוחים, כלומר שיהיו מעשי הכנענים חובבי הארץ שנואים בעיניהם תכלית שנאה, כאזהרת הכתוב הנ''ל שיהיו לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם. ולפיכך אמר להם שיהיו כשושנת ורד אשר בין חוחים גדוליה, שאין לה שום שייכות והתחברות להם, אדרבה המה שנואים בעיניה ומרוחקת ומובדלת היא מהם. ושפיר שייכא הך דרשא למאמר הכתוב וכמעשה ארץ כנען לא תעשו, שהיא אזהרה שיתרחקו בתכלית הריחוק מן האומות חובבי הארץ, ולא ילמדו לעשות כתועבותם, לחבב את הארץ, ושבע תועבות בלבם. ולזאת הביא המדרש דרשה זו היו כשושנה בין החוחים, שהיא אזהרה לישראל שיתרחקו בתכנית מן האומות יושבי הארץ, ורק אם ישראל מתנהגים כן המה בנויים קרויים שושנה, בי הם משולים לשושנה בעבור טוב התורה והמצוות שהם מסגלים, שבהם המה מתנאים לפני השי''ת, הוד והדר לפניהם וריח להם בלבנון. ולא בן הדבר בזמן שאך חבת הארץ בפיהם, וריח תורה ומצוות אין בהם.

מאמר יג

וידבר ה' אל משה לאמר וגו' כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו ובמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו. בתורת כהנים (הובא בילקוט רמז תקפ''ו) איתא, וז"ל, מנין שלא היה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים ת''ל במעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו ובו', מנין מקום שישבו בה ישראל התעיבו מעשיהן יותר מכולם ת''ל אשר ישבתם בה לא תעשו, מנין שישיבתן של ישראל היא גרמה את בל המעשים האלו, ת''ל אשר ישבתם בה לא תעשו. מלין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הבנענים, ת''ל ובמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ומנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מן הבל ת''ל וכו', מנין מקום שבאו בו ישראל וכבשו התעיבו מעשיהם מן הכל, ת"ל אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ומנין שביאתן של ישראל גרמה את כל המעשים האלו ת"ל אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ע''כ. ודברי הת"כ הללו קשים להולמם, והם פליאה נשגבה, על מה ולמה גרמה ישיבתם של ישראל לקלקול והשחתת מעשי האומה אשר המה שוכנים בקרבה. והראב''ד ז''ל בפירושו לתורת כהנים כתב דהא דקאמר שישיבתן של ישראל גרמה לכל המעשים האלו, ה"פ מאותו עוון ששעבדו מישראל באו לידי עבירות הללו, כדי שיתחייבו ויפלו לפניהם, לפי שעבירה גוררת עבירה, עכ''ד ז''ל. אמנם עדיין קשה, כי לא נתיישבו בזה סוף דברי הת''כ דקאמר על הכנענים שביאתם של ישראל גרמה את כל המעשים האלו, שהרי הם לא השתעבדו בהם בישראל, ולמה הגיע אליהם שיתעיבו מעשיהם ע''י ביאת ישראל לארץ. עוד יש להקשות על דברי הת"כ הללו שכתב שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים, ומבואר בדבריו שגם בדורות הקודמים לביאת ישראל לארץ היו מעשיהם מקולקלים מכל האומות, ואילו במד"ר פ' לך לך מבואר שמעשי הבנענים היו מתוקנים ונאים ממעשי שאר אומות, וז"ל המד' (פל"ט י'), א''ר לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים (עסוקים בליצנות) אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש בעידור בשעת העידור אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת א''ל הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת, ע"כ. ופירשו היפ"ת והנזה''ק בדברי המדרש שם, בי הקב"ה עדיין לא אמר לו אלא אל הארץ אשר אראך, ולא ידע אם זו או אחרת וכו', לכך אמר שהוא מעצמו חפץ בה מטוב הנהגתה ובו', שטבע הארץ נאות מאחר שיושביה אנשי מדות, עיי''ש. ובנזר הקדש העיר בי דברי המדרש אלו סותרים להא דאיתא בת''כ כאן שמעשי הכנענים היו מקולקלים ממעשה כל האומות, עיי''ש שנדחק ליישב סתירה זו.

ונראה לבאר טעם הדבר, שישיבתן של ישראל גרמה לקלקול האומה השוכנת בארץ ההיא, על פי מה דאיתא בגמרא הוכה (נ"ב ע"א) יצר הרע מניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובת"ח יותר מכולם, ע"כ. וטעמא דמילתא היא לפי שבזכות ישראל העולם עומד, לפיכך מתגבר עליהם היצה"ר בכל האופנים שבידו להכשילם בעבירות. והנה אף כי זה דרכו של היצה''ר להניח את האומות ולהתגרות בישראל, מ''מ היכא שקלקול האומות גורם לקלקול ישראל, הוא אוחז גם בתחבולה זו, לבא בעקיפין על ישראל, על ידי שהוא מתגרה באומה ההיא שישראל יושבים בקרבם. וידוע אשר טבע האדם להמשך אחרי בני מדינתו במדותיו ובדעותיו, כמ''ש הרמב''ם ז"ל בהלכות דיעות (פ"ו ה"א), וכאשר נראה בחוש כי טבע ומנהגי בני המדינה משפיעים על הבאים לגור ביניהם, והכתוב צווח ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם. ונמצא כי קלקול והשחתת האומה שישראל גרים בה, היא הגורמת להכשיל את ישראנ בעבירות. ולפי זה מובן שפיר טעם דברי הת"כ, שישיבתן של ישראל גרמה שיהיו האומות יושבי הארץ ההיא מקולקלים ביותר, כי השטן מתגבר עליהם ביותר להשחיתם, כדי שהם יסיתו וידיחו את ישראל לעשות כמעשיהם הרעים, ולא די לו לשטן במה שהוא עצמו מסית את ישראל לעבירות, כי קשה יותר להתגבר על בני אדם מסיתים ומדיחים מאשר על הסחת היצה''ר, דאך שהשטן הוא מלאך, וכדאיתא בקידושין (דף פ"א ע"א) שאמר ר' עמרם אל השטן חזי דאת נורא ואנא בשרא. מ''מ כיון שהוא שליח מאת הקב''ה, ומפי עליון לא תצא הרעות לפיכך בניקל יותר לנצחו, מאשר להתגבר על בני אדם מסיתים ומדיחים, שהם מקור הרשע, ושרשם פורה ראש ולענה, וקשה מאד לעמוד כנגדם.

ועפ"י זה נבא לבאר הא דאיתא במד''ר פ' לך לך, שמעשיהם של הכנענים היו נאים ומתוקנים ממעשי שאר האומות, ולפיכך חמד לו אברהם מקום לשבתו בארצם. בהקדם דברי הכתוב בפרשת לך לך (פי''ג י''ד) וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, ופירש''י ז''ל ד"ה אחרי הפרד לוט מעמו, כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו. והקשה שם בהגהה על רש"י שהרי לעיל מיניה בפרשה שעדיין היה לוט עמו וכתיב וירא ה' אל אברם ותירץ דבאותה שעה כשר היה, ע''כ. ולכאורה יפלא הדבר שהרי לוט היה הולך עם אברהם בכל מסעותיו, ואיך נתהפך לבבו פתאום להזיד ולהרשיע. ובספר מלא העומר תירץ עפ"י אמרם ז"ל (ב"ב דף קנ''ח ע''ב) אוירא דארץ ישראל מחכים. ולפיכך כאשר בא לוט לא''י והחכים התגבר עליו היצה"ר ביתר שאת כאומרם ז"ל (סוכה נ"ב ע"א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ע"כ. ולפי שלא היה יכול לעמוד נגד יצרו החמיץ ונהפך לרשע.

ולי נראה לתת טעם למה שהרשיע לוט בבואו לארץ ישראל, עפ"י דברי הרמ''ע מפאנו ז''ל בספרו עשרה מאמרות (מאמר חקו"ד ח"ב פ"ז) לפרש הפסוק (זכריה פ"ג ב') יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים, אשר כי ראוי ומחוייב שיתמה השטן מגערה ראשונה בכלל, ומגערה אחרונה בפרט, על היות השטן בוחר להתגבר כנגד הפכו בירושלים עיר הצדק קריה נאמנה. ופירש ביד יהודה שם דלפי דברי המפרשים מלת הבוחר מחובר עם ה', כאלו כתיב יגער ה' הבוחר בירושלים בך. והוא דוחק, שמנבד שהמקרא מסורס, יקשה ג''כ מה טעם לתאר הבוחר בירושלים. וע''כ נראה להרמ"ע ז''ל לחברו כפשוטו, והכוונה יגער ה' בך השטן, על היות השטן בוחר בירושלים, עכ"ד. והטעם שהשטן בוחר להתגבר בירושנים, דכשם שהוא מניח את כל האומות ומתגרה בישראל, ובת''ח יותר מכולם, לצד מעלתם, כן הוא בוחר להתגבר בארץ ישראל, לצד קדושת הארץ, וביותר הוא בוחר בירושלים, שכל המקודש מחבירו גדולה התגברות היצה"ר בו. ולזאת כאשר בא לוט לארץ ישראל נתקלקלו מעשיו, אף שהיה כשר קודם לכן, דמכיון שהשטן מתגבר ביותר בארץ ישראל, לא יכול לעמוד בפיתוייו והרשיע.

ולפי הקדמה זו מבוארים דברי המד"ר פ' לך לך דכאשר בא אאע''ה לא''י ראה שמעשיהם מתוקנים ביותר, דהנה אפשר כי באותה שעה עדיין לא ניכרה מעלת קדושת הארץ, וכמ"ש ביפ''ת ובנזה''ק הנ"ל שאף לאברהם לא גלה הקב"ה את הארץ מיד, אלא שאברהם בחר בה מעצמו, משום שראה כי יושביה אנשי מדות ומעשיהם מתוקנים. ויתכן כי באותה שעה עדיין לא השפיע השי"ת השפעת הקדושה בארץ ישראל, ואפילו אם נאמר שכבר היתה השפעת הקדושה בארץ ישראל באותו זמן, מ''מ היתה קדושתה נסתרה ונעלמת כ"כ, עד שגם אברהם אבינו ע"ה על אף גודל קדושתו לא הבחין בה, אלא שבחר בה לצד שהיו מעשי יושביה נאים, ואף שהקב''ה גילה לפניו כל סתום ונעלם, וכל דז לא אניס ליה, כדאיתא במד"ר פ' וירא (פמ"ט ו'), אעפי''כ קדושת הארץ היתה טמונה ומוסתרת כ''כ, שלא נתגלתה לו. ואם אברהם אע"ה לא ידע להבחין בקדושת הארץ, ודאי שהשטן לא ידע והרגיש באותה שעה עדיין בקדושת ארץ ישראל, שהרי בכמה דברים מצינו שהעלים הקב''ה מן השטן שלא יהיה לו פ"פ לקטרג, וכהא דאיתא בסנהדרין (דף כ''ו ע''ב) שהתורה ניתנה בחשאי מפני השטן שלא יקטרג (ועי' בתוספות שבת פ''ט ע''א ד''ה תורה). וכיוצא בזה מצינו שהשתלשלות מלכות בית דוד היתה בחשאי ובהסתר גדול שלא יקטרג השטן, כמ''ש הש''ך עה"ת בפרשת וישב. וכמו כן העלים הקב''ה מן השטן את קדושת הארץ הנבחרת, ולטעם זה היו מעשי יושבי הארץ הכנענים באותה שעה מתוקנים ונאים ממעשי שאר האומות, לפי שעדיין לא התגבר השטן בא''י להסית יושביה להרע. אמנם אחר שנתיישב אברהם אע''ה בארץ ונודעה קדושת הארץ ומעלתה, וכי ה' צוה לו לשבת בה, אז החל השטן להתגרות ביושבי הארץ, ונעשו מקולקלים מכל האומות, עד שגם לוט ההולך את אברהם לא היה יכול לעמוד נגד פיתויי היצה''ר בארץ ישראל, וכ''ש האומות יושבי הארץ שסורם רע נעשו מושחתים ביותר. והשתא ליכא סתירה מדברי המד''ר להא דאי' בת''כ שיושבי הארץ היו מקולקלים מכל האומות, דהמדרש מיירי מתחלת ביאת אברהם אע''ה לא''י, שאז עדיין היו מעשיהם נאים ומתוקנים ביותר, אך מאז התגבר השטן בארץ ישראל, נעשו רעים וחטאים מכל העמים אשר על פני האדמה.

מאמר יד

ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ונראה לבאר כוונת הכתוב בהקדם ליישב תמיהת המפרשים הלא בספרתם, מה היתה סברתו של יצחק אבינו ע''ה אשר חשב לברך את עשיו בכל הברכות, מבלי להשאיר ליעקב אפילו אחת מהנה, כמו שנראה להדיא מן הכתובים, שהרי יצחק אע''ה חשב כי עשיו בנו הגדול הוא אשר הכין לו מטעמים ומצידו הוא אוכל, ובירך אותו בכל הברכות, ואח''כ כאשר בא עשיו מן השדה ויבך ויתחנן לו ברכני גם אני אבי, השיבו אביו ולכה איפוא מה אעשה בני, ופירש''י ז"ל איה איפוא אבקש מה לעשות לך שכבר נתתי הכל לאחיך, ע''כ. וא''כ נמצא דמתחלה בעת שהיה סבור על יעקב כי הוא עשיו, הרי נתכוון לברך את עשיו בכל הברכות, ותימה גדולה היא זו, שהרי יצחק אע"ה ידע והכיר צדקתו של יעקב, שהוא עובד את השו"ת בכל נפשו ומאודו, ומדוע איפה חשב לברך את עשיו בכל הברכות, וליעקב לא הותיר כלום. וכבר הארכנו בביאור ענין זה בפרשת תולדות משם תדרשנו, ועוד לאלקי מלין.

ואפ"ל ביאור הענין בהקדם מה שכתב אאמו''ר זלה"ה בספרו קדושת יו''ט (לראש השנה סימן כ"א), לבאר כוונת המד''ר פרשה זו לדוד ה' אורי וישעי וגו', רבנן פתרי קרא בר''ה ויוה"כ, אורי בר''ה, וישעי ביוה''כ, בקרוב עלי מרעים, אלו שרי אוה"ע, לאכול את בשרי, לפי ששרי אוה''ע באין ומקטרגין על ישראל לפני הקב''ה ואומרים לפניו רבש''ע אלו עובדי ע''ז ואלו עובדי ע''ז מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אין יורדין לגיהנם, צרי ואויבי לי וכו', ע''כ. וביאר בהקדם דברי הבאמ''ח פ' נצבים על מה דאיתא בגמרא (ר''ה דף ח' ע''ב) ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ישראל נכנסין תחלה מקמי דליפוש חרון אף. אמנם עוד דברים בגו מדוע ישראל נכנסין תחלה לדין והאומות אחריהם, ותו''ד ע''ד משל למלך שרצה לעשות לו כתר מלוכה יקר מאד כיד המלך, ומסר מלאכה רבה ונכבדה זו לנקיי הדעת, אומנים הבקיאים בטיב המלאכה לעשותה, ויבנה להם המלך פלטין מפואר כדי שתהיה להם מנוחה וישוב הדעת גדול, שיהיה הכתר נעשה בשלימות, להיות עטרה ההולמת על ראשו של מלך, והעמיד להם המלך משרתים, אשר יספיקו להם כל צרכיהם, שיהיו האומנים פנויים מכל טירדת עבודה אחרת. והנה אם אכן האומנים העוסקים בעשיית הכתר עושים מלאכתם באמונה כרצון המלך, אזי המלך מביט בעינא פקיחא על המשרתים אשר העמיד לפניהם, לבא במשפט עמהם, אם שירתו את האומנים כהוגן, והספיקו להם כל צרכיהם. אמנם אם גם האומנים לא עשו את שלהם, להתקין את הכתר כרצון המלך, ותחת לעשות את הכתר שמו את פניהם למלאות כריסם באכילה ושתייה, שוב אין דין ומשפט על העבדים המשרתים, אם היתה עבודתם בשלימות אם לאו, על כן אם יבא המלך לפרקים לעיין בדבר ההנהגה ההיא, יהיה עיקר עיונו וחקירתו בעבודת האומנים עושי הכתר, כי הוא זה עיקר העשיה, ועוד שא''א לדון את המשרתים, בטרם יעריכו תחלה את מעשי האומנים, כי משפע המשרתים תלוי בטיב עבודת האומנים.

והנמשל מובן כי במצוות ומע''ע שישראל מסגלים הרי הם עושים עפרה נראש מלך מ"ה הקב"ה, ומאחר שעבודתינו חשובה כ''כ, נבראו כל יצורי תבל לשרת אותנו, ולהספיק לנו כל צרכינו, וכאשר אין הבריות עושים רצון ישראל רעתם רבה. אמנם כאשר אין ישראל עושים רצש"מ, ממילא לא יגיע עונש לאומות על אשר לא הכינו צרכי ישראל, ולפיכך יש צורך שיכנסו ישראל תחלה לדין ואח''כ העכו"ם, כי על פי מעשי בני ישראל יהיה משפטם ודינם של העכו"ם, אשר נבראו לשמשם ולהספיק צרכיהם, את"ד הבאמ"ח זלה''ה.

אכן אבא מארי זלה"ה כתב להמליץ טוב על ישראל, ותורת חסד על לשונו, דאדרבה אף אם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום, מ''מ נקם ישיב לצריו על שציערו את ישראל, וע''ד אותו המשל עצמו שהביא הבאמ''ח, דבעבור שהאומנים לא עסקו בעשיית הכתר כראוי היתה למשרתים אשר סביבם טענה להנצל מיום הדין. אמנם אם אנשים חכמים המה עדיין יכלו לסתור טענות המשרתים, והוא כי אחרי שהאומנים ראו כי אותם המשרתים אשר הכין המלך לשמשם אינם עושים כלום לצרכיהם, היו מוכרחים לחשוב מחשבות בנפשם היאך להמציא לעצמם צרכיהם ומחייתם, וגם היו מוכרחים לאסוף את האבנים הטובות הנצרכות לעשיית הכתר בעצמם ע''י תחבולות שונות, עד שבאמת לא נותר להם פנאי לעסוק בעשיית הכתר. ולא זו בלבד אלא עוד הוסיפו המשרתים רעה על רעתם, שעשקו וגזלו מאותם האומנים אף מה שהם אספו לבתיהם ביגיע כפם, ובזה טענה רבה יש לאומנים, דאף שהם לא עשו את הכתר, לא יוכלו המשרתים להפטר מן הדין, דאף שלא היו חייבים להכין צרכיהם בעבור שגם הם לא עשו במלאכת הכתר כראוי, מ''מ רעתם רבה בעבור שלקחו מהם את מה שהכינו ביגיעה רבה, ועל זאת ודאי יבואו אתם במשפט, ולא יהיה להם כל טצדקי להפטר. והנמשל מובן דאף אם ח"ו אין ישראל עושים רצש''מ, אין שום טענה לאוה"ע על שלא הספיקו לנו כל צרכינו, דא"א להם לטעון שעשו כן משום שאף אנחנו לא עסקנו בעבודת הכתר כראוי, כי משום כך עדיין לא הותר נהם לקחת את שלנו, מה שאנו מייגעין עצמינו על הפרנסה, ואם הם מפסידים אותנו ונוטלים פרנסתינו, וכל הדברים הצריכים לנו, הרי זה מוכיח דלצעורי קא מכווני, ודין ומשפט להם, וממילא רעה תבא עליהם, ולא תהי' להם כל תשובה בעת יעמדו לדין.

ובזה מבואר המד''ר אורי בר''ה וישעי ביוה''כ, בקרוב עלי מרעים אלו שרי אוה"ע המקטרגים על ישראל, מה בין אלו לאלו וכו' הכוונה שהם טוענים אשר ישראל לא עבדו עבודתם ועשו כמעשינו, ומה יש לדון אותנו על שלא היינו מכינים להם כל צרכיהם, והרי לא היו ראויים ע''י המעשים שעשו, אבל התירוץ על זה בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, ר''ל שהם קרבו אף לאכול את בשרי, מה שאני בעניי הכינותי לעצמי, ועל זה אין להם שום תירוץ, כי בודאי שאין אנו צריכים להכין להם, ומזה נראה בעליל כי רק לציעורי קא מכווני, צרי ואויבי לי, שהם באים בכוונה להרע לי, לפיכך המה כשלו ונפלו כשבת המלך על כסאו לדון עמים, ולא תהיה להם שום תקומה בדין, עכת"ד אאמו''ר זלה"ה, עיי"ש שהאריך לבאר בזה כמה מקראי קדש.

היוצא מזה לענינינו, כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, שהם עוסקים בתורה ובמצוות ובמעש"ט לעשות כתר מלכות בראש מלך מ''ה הקב"ה, אזי כל ברואי עולם הנם עבדים להם, ועליהם לסור למשמעתם לשרתם ולהספיק כל צרכיהם, כדי שיהיו פנויים לתקן הכתר באופן היותר מעולה, לעשות מצות ומעש''ט בכוונה תמה וברה, בלי שום טירדה ועיכוב וזו היתה כוונתו של יצחק אע"ה במה שרצה לברך את עשיו בכל הברכות, כי ידע אשר יעקב אע''ה הוא איש תם יושב אוהלים בתורה ובעבודת השי''ת, ויום ולילה לא יחשה מלעבוד את הבוי"ת בכל לבבו ובכל נפשו, לעשות בתורתו ובמצוותיו נזר ועטרת כליל תפארת לראש מלך מ''ה הקב"ה, ולפיכך רצה יצחק אע''ה שיהיה יעקב פנוי מכל טירדות העוה"ז, וחשב מחשבות לברך את עשו בנו הגדול בברכת העוה''ז, כדי שיהיה הוא משרת את יעקב, ומספיק לו די מחסורו אשר יחסר לו, למען יהיה ליעקב אע''ה מנוחה ושלוה השקט ובטח לעסוק בעבודת הבוי''ת. אכן אחרי שנעל יעקב את הברכות ועשיו אחיו בא מצידו, הרגיש יצחק כי גיהנם פתוחה מתחתיו, ונודעה לו רשעתו וטומאתו, אז השכיל יצחק אע''ה לדעת כי עשיו לא יסכים להיות משרת את יעקב ומכלכל אותו בכל צרכי העוה''ז, על כן חזר והסכים שיהיו כל הברכות נתונות ליעקב, באמרו גם ברוך יהיה, כי יש צורך ליעקב בהשפעות העוה"ז, למען יוכל לעסוק בתורה ועבודת השי"ת.

ועתה נחזור לענין הפרשה, כי הנה מכל הלין מפורש יוצא כי בזמן שישראל עושים רצש"מ, ועוסקין בתורה ובמצוות בשלימות, אזי האומות מחוייבים להכין להם טרף, וכל מחסוריהם של ישראל עלייהו קא רמיין, כי לא נבראו אלו אלא לשמש את יראי השי''ת, שיהיו פנויים מכל טירדות העוה''ז. וא''כ נמצא כי ע''י שישראל עושים רצונו של מקום, הרי הם כאילו כופים ומכריחים את האומות לשמשם ולהכין כל צרכיהם. והנה עשייה פירושה לפעמים כפייה, מלשון גט מעושה. וזה יהיה ביאור הכתוב ושמרתם את חקתי ואת משפטי, אזי באמצעות כשרון מפעלותיכם, "אשר יעשה אותם האדם'' כלומר תהיו כופים ומעשים את אומות העולם הקרויים בשם האדם, כדאיתא בילקוט על הך קרא אשר יעשה אותם האדם, כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא האדם וכו' הא אפילו עכו''ם וכו' עיי''ש, "וחי בהם'' פי' שיהיו מכינים לכם כל צרכיכם ומחסוריכם לסיפוק פרנסתכם, וז''ש וחי בהם ע''ד שדרשו ז''ל (קידושין דף ל' ע''ב) שחייב אדם ללמד בנו אומנות, מדכתיב (קהלת ט') ראה חיים עם אשה אשר אהבת, ופירש''י חיים היינו אומנות שתחי' בו, וה''נ יתפרש וחי בהם, שעל אוה''ע לדאוג לצרכי פרנסתם ומחייתם של ישראל.

אוחזר מתוך "https://otzarmaharit.com/index.php?title=דברי_יואל_על_התורה/ויקרא/אחרי_מות&oldid=2333"