שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן נט
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן נט ~
ב"ה
שלו' וכמ"כ אל כבוד ידידי הה"ג המפורסם דחסיד המפואר בנש"ק וכו' כש"ת מו"ה חנני' יו"ט דייטש שליט"א האב"ד דק"ק העלמעטץ יצ"ו.
אחדשת"ה באה"ר, בדבר אשר עלה ונסתפק במה שקראו אותו לעיר גדולה שלא הי' שם מקוה, וממילא נכשלו הכל באיסורי כריתות ר"ל, וכל הנולדים המה בני הנדה ר"ל, ועתה נתנו לב לעשות מקו' וקראו אותו להשגיח בעינא פקיחא על עשיית המקוה שיהיה כדת וכהלכה, ויש טוענים נגדם יען שבשאר ענינים אין התנהגות אותה הקהילה עפ"י תורה והביהכנ"ס שלהם הוא בתערובות שאסור ליכנס לתוכו, וע"כ אם יעשו להם מקו' כשרה מצאו מקום לחוש שזה יוכל לגרום להמשיך גם לב תמימי דרך אחר אותן הקהילות שהמה שלא כדת, והכשר המקוה יהי' הכשר גם להקהלה, ולזה שואל דעתי העני' אם לתקן להם מקו' או לחדול
לפענ"ד הוא פשוט יותר מביעתא בכותחא שאם יש אנשים שמבקשים לעשות להם מקוה כשרה להנצל מאיסורי כריתות ומכלם המשפחה, כל מי שיוכל למלאות מבוקשם חיובא רמי' עלי' מה"ת להפרישם מאיסורא ואף במקום שאינם מבקשים אמרו חכז"ל בסנהדרין דף כ"ז ע"מ שדרשו מקרא דוכשלו איש באחיו שכל ישראל ערבים זה בזה, ומוקי לקרא דמיירי בכל מי שיש בידו למחות. ובסוטה ל"ז שקבלו זה בכמה אלות ובריתות והוא מ"ע דהוכח תוכיח (ויקרא יט, יז) וכתב הרמב"ן בקרא דארור אשר לא יקים וגו' (דברים כז, כו) דקאי על מי שהי' סיפק בידו להחזיק ולא החזיק, ואפילו הוא צדיק גמור במעשיו והי' יכול להחזיק הכורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זה ארור יעיי"ש ומכש"כ כשהמה בעצמם מבקשים הפרשה מאיסורים החמורים האלה, ואין שום טענה ואמתלא למי שאפשר בידו לתקן למנוע מזה וטענת המקטרגים בזה אין בה ממש, כאשר אכתוב להלן והנה אין לי פנאי להאריך, גם אין צורך לזה אריכות, אך כדי לסתום פה המקטרגים אבאר קצת. וראשית אבאר בענין החיוב בזה שלא לטעות מדברי הש"ך יו"ד סימן קנ"א סק"ו, על מה שהביא הרמ"א שם פלוגתת הראשונים היכא דליכא איסור דלפני עור כגון דלא קאי בתרי עברי דנהרא ויוכל לקנות גם במקום אחר, אם עכ"פ עובר מדרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה, והביא שני דעות בזה, והש"ך עשה שלו' בין הדיעות ולא פליגי, דהאוסרין מיירי בישראל שב"ד מצווין להפרישו מאיסורא, כדכתב הרא"ש (שבת פ"א סימן א') דלא גרע מקטן אוכל נבילות שבי"ד מצווין להפרישו, כש"כ גדול שלא לסייע, והמתירין מיירי בעכו"ם וישראל מומר שאין חיוב להפרישו, והוכיח חילוק זה מסתירת הרא"ש שנראין לכאורה כסותרין מפ"ק דשבת (שם) לפ"ק דע"ז (סימן ב') והכל תפסו עליו מאין לקח שישראל מומר אין מצווין להפרישו מאיסורא, גם בעכו"ם יש חולקין, עיין ברכי יוסף ושאר אחרונים, אבל במה שהוסיף עוד ישראל מומר, הקשו כולם דאף אם אין מצווין על העכו"ם אבל המומר אעפ"י שחטא ישראל הוא לחומרא לענין זה להיות מצווה באיסורין, ומגמרא דב"ק (דף ס"ט ע"א) וממשנה דמע"ש (פ"ה מ"א) אין ראי', עיין גליון מהרש"א ושאר אחרונים ובדגול מרבבה כתב וז"ל הא ודאי דישראל מומר אעפ"י שחטא ישראל הוא וא"כ מה בינו לשאר ישראל להפרישו מעבירה, אבל נראה לפע"ד כוונת הש"ך דאף בישראל אין מצווין להפרישו אלא כשעובר בשוגג וכו' אבל ברוצה לעבור עבירה במזיד אין ישראל אחר מלווה להפרישו וכו' יעיי"ש אבל חלקו עליו גדולי האחרונים בזה, שאין שום סברא כלל שבמזיד לא יהיו מצווין להפרישו כי אם בשוגג, דאדרבא מזיד חמור יותר, ועיקר כל מי שיש בידו למחות קאי טל המזידין
ולפענ"ד לכאורה דברי הש"ך המה כדברי הטורי אבן בחגיגה באבני מילואים דף י"ג, שכתב בטעמו ונימוקו בלשון אחר ולא הזכיר כלל מוברי הש"ך אלא כתב מדעת עצמו, שהקשה ג"כ קושיא של סתירת דברי הרא"ש מפ"ק דשבת לפ"ק דע"ז וזה קושית הש"ך, וכתב לתרץ וז"ל ונ"ל דל"ד דודאי כל ישראל מצווין להפריש עוברי עבירה מן העבירה בדאפשר, משום הכי מחוייבים להפריש קטן אוכל נבילות כיון דאפשר להפרישו, אבל הכא עסקינן בדלא אפשר מש"ה היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא והואיל והאי עבירה מזומן לפניו לעשותה באין מוחה ומעכב ע"י דאם לא יתן צו זה יקח בעצמו, כי נותן לו מאי הוי, הלכך אפילו איסור דרבנן ליכא עכ"ל ומבואר בזה כוונתו, דמ"ש התוספות והרא"ש בפ"ק דשבת שיש איסור דרבנן למכור לו דבר האסור, מיירי בדאפשר להפרישו דאז ודאי כל ישראל מצווין להפריש עוברי עבירה מן העבירה, ובפ"ק דע"ז דנראה מדברי הרא"ש דאפילו איסור דרבנן ליכא מיירי בדלא אפשר להכריתו
והנה זה ודאי אמת ויציב דהא דמבואר בגמרא מוכשלי איש באחיו דכל ישראל ערבים זה בזה ונתפס על אותו עון, מיירי רק ביש בידו למחות, אלא שצריך להוסיף נופך עוד, דאף היכא שיש ספק שמא יקבלו תוכחה עדיין צריך למחות, כמ"ש התוס' שבת דף נ"ה ע"א ד"ה ואע"ג וב"ב דף ס' ע"ב ד"ה מוטב ובע"ז דף ד' דבדבר שאין ידוע אם יקבלו כשנמחה בהן או לאו, צריך למחות, כמבואר במסכת שבת שאמרה מדה"ד אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, ונענשו על ככה, אלא בדבר שיודעין בבירור שלא יקבלו אין צריך למחות ובכה"ג אמרו בגמרא יבמות דף ס"ה כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. והנה לא נתבאר בדברי התוספות המבחן שנדע בבירור שלא יקבלו שלא יהיה קושיית המדה"ד אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ובתשובת מעיל צדקה סימן י"ט כתב די"ל בדבר שאחו להם מנהג רע בפרהסיא מיקרי גלוי לנו שלא יקבלו ותו אין לומר לפניהם מי גלוי, אלא שאח"כ כתב דבדבר המפורש בתורה עדיין צריך להוכיח אף
בכה"ג, והביא ראי' דהרי במה שאמרו לפניהם מי גלוי שם הרגילו והנהיגו במנהגם הרע, א"ו בדבר המפורש הו"ל למחות ולפענ"ד א"א לפרש כן בדברי התוספות, שהרי כתבו דמה שאמרה מדה"ד לפניהם מי גלוי הוא בשביל שהי' ספק שמא יקבלו אבל בידוע בבירור שלא יקבלו אין עוד מצות תוכחה, א"כ עכצ"ל דמה שהרגילו במנהגם הרע עדיין אין זה בירור שלא יקבלו, וכן מבואר בהגמ"י פ"ו מהלכות דעות דאדרבה הביא ראיה שהיכא דודאי לו שלא יקבלו פטור ממה שאמרה מדה"ד אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי משמע שאם היה גלוי להם לא היו נענשים ולפי זה צריך להבין השיעור אימתי הוי גלוי וידוע שלא יקבלו
(לפי דברי השלה"ק בריש ספרו מובן הענין, שכתב דאז בישראל אף שהיו חוטאים ולא שומעים לקול נביאיהם לא הרה בכלל התלוצצות רק נביאי סקר הטעים וסברי שדבריהם אמת, אמנם אם צוחק על המוכיח ומתלוצץ עליו אז חובה על המוכיח שלא יאמר יעיי"ש ומבואר בזה דמש"ה לא היה אז גלוי שלא יקבלו, דאף שהרגילו והנהיגו במנהגם הרע מ"מ לא היה אלא מחמת טעות שהאמינו לקול נביאי השקר וסברי שהאמת כדבריהם, אבל לא בשביל שלא רצו לילך בדרך התורה. אבל אלו שאנו רואים בפירוש שאינם רוצים לקבל האמת והרגילו והנהיגו כן, אין לומר להם דבר שלא נשמע. עוד כתב שם בשלה"ק די"ל עוד דמי שרוצה להחמיר על עצמו ולהוכיח אחר השיעור שמחוייבים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה [ר"ל בפלוגתא אם עד כדי נזיפה או עד כדי הכאה], עז"א שלא יעשה טוב ולא יאמר דבר שלא נשמע, ועיי"ש שכתב עוד דרך אחר גם בדברי הראשונים יש עוד שיטות וחילוקים בזה ולא עת האסף פה ועכ"פ לדברי כולם יש אופן היכא שאין בידו למחות וגם יודע שלא יקבל סוררה שהוא פטור ממ"ע של תוכחה ומהטרבות, אלא אדרבה מליה או חובה שלא יאמר כמבואר בגמרא
ולפי"ז צ"ל בדרכו של הטורי אבן, דמש"ה דעת הרא"ש בפ"ק דע"ז דליכא אפילו איסורא דרבנן אף למכור לו דבר האסור היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא, כיון דמיירי בגוונא דאי אפשר לו לאפרושי מאיסורא דהיינו בגוונא שגלוי וידוע שלא יקבל תוכחה שאין מוטל עליו כלל להפרישו מהאיסור ועיין בספר חסידים סימן תי"ג מבואר ג"כ שתלוי בזה אם ידוע שלא יקבלו דבריו לא יוכיח ועד"ז יש לפרש גם דברי התנדב"א (פרק י"ח) שאין להוכיח את המומרים דמיירי בכה"ג. ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה לאמור שזה גם כוונת דברי הש"ך שכתב דמיירי בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישו, דלאו כללא כייל שאין שום אופן שיהי' חייב להפריש המומר מאיסורא, אלא דבמומרים איכא כה"ג שאינו חייב להפרישו דשכיחא טובא בהם שגלוי וידוע לפל שאינם מקבלים תוכחה, דבאותן שאינם מומרים אלא עושים מחמת טעות או סיבה אחרת א"א שיהי' גלוי שלא יקבלו ובודאי מוטל החיוב להפריש, אך במומרים איכא כה"ג שאין חיוב להפרישם, וע"כ אמר הש"ך דמיירי בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישם, ר"ל גאותו המומר שאין חייב להפרישו.
אבל מה דקשה לי טובא לפי"ז על הש"ך והע"א, דאם נימא דהיכא שאין בידו למחות ואינו מקבל תוכחה ליכא אפילו איסורא דרבנן אף למכור לו דבר האסור, א"כ צ"ל דמ"ש התוס' והרא"ש פ"ק דשבת דאסור מדרבנן למכור לו מיירי ביש בידו למחות או שיש ספק שמא יקבל תוכחה, א"כ למה כתבו שהוא איסור מדרבנן, הלא היכא שיש בידו למחות או שיש ספק שיקבל תוכחה הוי חיוב דאורייתא לאפרושי מאיסורא ממ"ע דהוכח תוכיח ומחיוב הערבות כמבואר בגמרא בכ"מ והגאון מהר"ץ חיות בהגהותיו על מסכת שבת שם דף ג' אחר שהביא מימרא דהתוספות והרא"ש שאסור מדרבנן כתב ע"ז ואולם ברמב"ם סה"מ מ"ע ר"ה מצאתי שכ' דבכלל מ"ע דהוכח תוכיח הוא שאנחנו מצווין שלא נחטא ולא נעזוב זולתינו מאומתינו שיחטא ע"ש הרי דאיסור תורה ג"כ יש בזה עכ"ל ונראה שעשה בזה פלוגתא בין הרמב"ם והתוס' והרא"ש, והוא תמוה דהאיך אפשר לומר דפליגי על מצות תוכחה וחיוב הערבות, ודברי הרמב"ם בזה מוכרחים לכו"ע, וע"כ דמיירי התוספות והרא"ש בגוונא שאין בידם למחות ואין מקבלין תוכחה ותו ליכא חיובא דאורייתא לאפרושי מאיסורא ואעפי"כ לסייע להם אסור מדרבנן. וככה ראיתי בשו"ת מערכת הו' כלל כ"ו אות ג' שכתב דודאי גם התוספות והרא"ש וסייעתם מודי בחיוב תוכחה מן התורה אלא דמיירי באין בידם למחות ואעפי"כ אסור מדרבנן לסייע להם יעיי"ש, וז"ב ומוכרח
ובע"ז דף נ"ה ע"ב במשנה דישראל שהוא עושה בטומאה אין דורכין וכו', פירש"י ז"ל הע ישה פיר י תיו בטומאה עובר עבירה הוא וכו' ואסור לסייע ידי עוברי עבירה אלא פורשין מהן שלא ירגיל בכך הנה כתב הטעם שאין דורכין עמו בטומאה שלא להרגילו בעבירות, ואלו מיירי באופן שיש מציאות להפרישו מהעבירה אינו
מובן אומרו שלא להרגילו, הלא אף פעם אחת שעושה עבירה הוא והחיוב להפרישו. גס אינו מובן מה שאמר פורשין מהן, הלא אדרבה צריך לפנות אליהם להוכיחם על פניהם ולהפרישם מאיסורא. וע"כ דמיירי בגוונא שאין בידו למחות ולהפרישו, ואעפי"כ אסור לדרוך עמו אלא לפרוש ממנו שלא להרגילו בכך, שאם נפרוש ממנו ולא יהי' לו חיזוק בדבר אולי יחזור בתשובה ולא יעבור עוד, שכשרואה קצת חיזוק מרגילו יותר לעבירה, וזה הטעם במסייע ידי עוברי עבירה אף שאין בידו למחות אסור מדרבנן מטעם הנ"ל וכן במה שאמרו בגמרא גיטין דף ס"ב ע"ב מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית אבל לא ידי ישראל, י מסקינן בגמרא דקאי על שאילת שלו' שאסור לשאול בשלומם וכשבידינו למחות לא סגי במה שאין שאלין בשלומם אלא צריך לדבר אליהם קשות להפרישם מהעבירה, אלא כשאין בידו למחות אסור עכ"פ מדרבנן לשאול בשלומו שלא להחזיקו וכעין זה מובן היטב מה דאסור למכור לו מדרבנן. אבל זה נכון לדעת הרמ"א וסייעתו, אמנם לדברי הש"ך והע"א דבכה"ג ליכא אפילו איסור דרבנן א"א לפרש כנ"ל וקשה טובא לכאורה. ועיקר הקושי' שבסתירת דברי הרא"ש מתורץ בדברי התפארת שמואל שם גם שאר פוסקים כתבו תירוצים אחרים. אבל דברי הש"ך צ ריו להבין
ואולי יש להרכיב מה שכתבתי עם דברי הדג"מ דיש לחלק בין שוגנ למזיד ולא מטעמי' אלא דאף במזיד מחויב להפרישו וכמו שכתבו דאדרבה במזיד יש חיוב יותר, אלא דמיירי במי שהוחזק שאינו ציית ואין בידינו למחות, ולכן כשעושה איסור זה במזיד ובשאט נפש אמרינן דודאי גם בזה יאחז דרכו כהרגילו שלא לציית, אבל בשוגג כיון שלא ראינו עדיין שפושע בזה יש לחשוב אולי יציית בזה, הגם שמדאורייתא כיון שהוחזק גברא שאינו ציית אין עוד חיוב תוכחה אף על שגגותיו, אבל מדרבנן י"ל שהחמירו בשוגג לומר דאין מחזיקין מאיסור לאיסור. כן יש לתרץ קצת בדוחק אבל הוא שינויא דחיקא
ויותר אפ"ל, דהנה זה ודאי דתרי גווני מומר איכא, מומר לההת"כ שדינו כעכו"ם, או מומר לאותו דבר ואין דינו כעכו"ם ובגמרא חולין דף ה' ע"א מכם ולא כולכם להוציא את המומר וכו' מן הבהמה להביא בני אדם שדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא, הא גופא קשיא אמרת מכם ולא כולכם להוציא את המומר והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל, הא לא קשיא רישא מומר לכל התורה כולה, מציעתא מומר לדבר אחד וכתבו התוס' על הא דאמר כדי שיחזרו בהן בתשובה : לאו טעמא דקרא קא דריש, אלא נותן טעם לדבר מדמרבינן מהא מומר לדבר אחד טפי ממומר לבהכ"ס ולא מוקמינן קרא
במילתא אחריתי, וקאמר דמומר לדבר אחד בקל יחזור בתשובה ולכן מקבלין מהן כדי שיחזרו יע"ש. וחזינן בזה דבשביל הסברא שמומר לאותו דבר שאינו מומר לבהכ"נ שדינו כעכו"ם בקל יותר שיחזור בתשובה ממומר לכה"ת כולה שדינו כעכו"ם, אף דודאי אין לך דבר שעומד בפני התשובה וגם המומר לכהת"כ יוכל לחזור בתשובה, מ"מ כיון שקשה יוכר שיחזור בחשובה לכן לא חששו לזה וראו ע"י סברא זו לדרוש סתירת הקראי בענין קרבנות מומר שזהו החילוק בין מומר למומר
וא"כ י"ל גם כאן, דזה ודאי דמה שאמרו חובה שלא לומר דבר שלא נשמע הוא ודאי אף במי שתינו מומר לכל התורה כולה ואץ דינו כעובד כוכבים אלא שהורגל באותה העבירה שאינו ציית לקול מוכיחים, וכמו שכתב השמ"ח בסימן ב' דיש שהורגל בעבירה ונעשית לו כהיתר או שהסכים בדעתו שאי אפשר לו לעמוד במלוה זו. והרבינו בחיי ריש פרשת שמות כתב שעל ג' כתות נצטווינו שלא להוכיחם והם לצים כסילים רשעים יעיי"ש שהאריך ובודאי שאינו נראה כלל לומר שכל אלו הג' כתות הם מומרים לכה"ת, שאם דינם כעכו"ם מאי נ"מ אם הוא מחמת כסילות או רשעות וליצנות וצ"ל דשם שקטרגה מדה"ד לפניהם מי גלוי, לא היו ישראל מאותן הג' כתות, שהי' ע"י שהטעו אותם נביאי השקר, שהי' לנביאי השקר כח גדול להטעות את הבריות, וכמ"ש בשלה"ק ועכ"פ יוכל להיות גם בשאר מומרים שאין דינם כעכו"ם שהוא באופן שא"א למחות ואין תוכחה, ואז מדאורייתא אין חיוב עוד להפרישם. אבל מדרבנן אפשר דבשאר מומרים שבקל יחזרו בתשובה כמ"ש התוס', גזרו החכמים שלא לסייע להם שלא להרגילם בעבירות כמ"ש רש"י ז"ל בע"ז נ"ה דאולי יחזרו בתשובה, אבל במומרים גמורים שהם להכעיס או לבהכ"נ שדינם כעכו"ם, דלא חששו גם לענין קרבנות שיחזרו בתשובה, לא גזרו גם בזה שלא לסייע להם, ואין עוד חיוב כלל להפרישם אפילו מדרבנן.
והש"ך ז"ל לפי הבנתו בדברי הרא"ש שיש סתירה בדבריו בענין המומרים אם יש איסור מדרבנן או לא, נראה לו החילוק שעשו החכמים גם בקרבנות בין המומרים. והוא מדויק בלשון הש"ך שכתב לחלק להאוסרין מיירי בישראל משא"כ בעכו"ם וישראל מומר.
ואם כוונתו לחלק בין ישראל שאינו מומר לישראל מומר, א"כ סתומים הדברים מ"ש ברישא דמיירי בישראל, דהלא גם בסיפא דמיירי בישראל מומר אעפ"י שחטא ישראל הוא, ולא כתב ברישא עיקר החילוק דמיירי כשאינו מומר ולהנ"ל ניחא דתרווייהו מיירי במומריס שאינם מקבלים תוכחה, דאדרבה יש חסרונות גדולות במוכיחים לרשעים וכסילים כמ"ש הפוסקים, גם הרבינו בחיי בפ' הנ"ל האריך בזה, והוי אין בידינו למחות שלא נצטוינו בתוה"ק עליהם, אבל עדיין יש חילוק דברישא מיירי הש"ך בישראל, ר"ל אותן המומרים שיש להם דין ישראל לכל דבריהם, דהיינו שאינו להכעיס גם אינו מומר לכהת"כ ובקל יחזור בתשובה וצריך לתת לב שלא להרגילו בעבירות ויפרוש מהם כשיחזור בתשובה, לכן אסרו החכמים לסייע להם בדבר עבירה, אבל בסיפא כתב הש"ך דמיירי בעכו"ם וישראל מומר, וכלל תרווייהו בחדא דהיינו ישראל מומר שדומה לעכו"ם, דאף דלחומרא יש לו דין ישראל להתחייב בעונשין וכדומה, אבל כיון שהגיע למדריגה זו שאמרה התוה"ק עליו שדינו כעכו"ם ולא חששו גם בקרבנות שמא יחזור בתשובה, לא ראו החכמים גם בזה לחייב לתת לב להפרישו שמא יחזור בתשובה ובזה מובן דעת הש"ך ז"ל וכעין זה כתב החת"ס בתשו' יו"ד סימן שכ"ב בדבר פלוגתת הרמ"א והטו"ז ביו"ד סימן של"ד (סעיף א') אם לחוש להמחרימין ומנדין שמא עי"ז יצא יותר לתרבות רעה וישמעו גם בניו עמו, וכתב שם בזה התכנס מסברא לחלק, דודאי רשע שהוא מין ואפיקורס ועוקר בתורה אזי קרוב לודאי שילמוד אמונתו המזויפת גם לבניו אחריו ואז יהיו גם הבנים בכלל כל באי' לא ישובון ונא ישיגו ארחות חיים, אז י"ל מן הסברא דאין לחוש על הבנים, אבל סרבן ועבריין בעלמא מאן לימא לן שאין לחוש על הבנים שיהיו צדיקים ואיך לגרשם מהסתפח בנחלת ה' יעיי"ש שהאריך בזה וקרוב לזה י"ל בדעת הש"ך דמיירי במומר שהוא בחד גוונא עם העכו"ם, והוא מילתא דמיסתבר כנז"ל
שוב התבוננתי, כי בעיקר הקושיא שהקשה הדג"מ ושאר פוסקים על פשטות דברי הש"ך דבישראל מומר אין חיוב להפרישו מאיסורא, דהלא אעפ"י שחטא ישראל הוא לענין קידושין ושאר איסורים ומאין לנו שאין חיוב להפרישו מאיסורא, אחר העיון נלפענ"ד דלק"מ דהנה כתבו התוס' בסנהדרין דף ע"ב ד"ה ישראל, דמומר לע"ז אינו בן ברית שהוא מהמורידין ולא מעלין, והקשה המג"א בסימן קפ"ט סק"א, דא"כ למה כתב רמ"א באה"ע סימן קמ"א דאם נתקיים הגט בחותמיו מותר לשלחו ע"י מומר, הלא אם אינו בן ברית לא נעשה שליח כדאיתא בגיטין דף כ"ג ע"ב, וי"ל דהתוספות מיירי במומר להכעיס וכדמסיים טעמא דמורידין ולא מעלין, ובס"ע אפשר דרמ"א מיירי בלתיאבון, ועיין ב"ש אה"ע סימן קמ"א ס"ק מ"ז ובאבן העוזר בהגהותיו על או"ח סימן קפ"ט חלק על המג"א דלא אימעוט בגמרא משליחות אלא מי שהוא תרווייהו שאינו לא ישראל ולא בן ברית, ימה שמרבה בגמרא עבד בשביל שהוא בן ברית בשביל דמיירי מעבד שאינו ישראל הוצרך לומר בשביל שהוא בן ברית, אבל במומר שהוא ישראל סגי להיות שליח אף שאינו בן ברית ושוב פקפק גם בעיקר דברי התוס' מ"ש שמומר אינו בן ברית והחת"ס בתשובה חו"מ סימן קל"ד ככב להסכים להאבן העוזר בעיקר ההלכה דמומר ישראל גמור הוא ועושה שליח ונעשה שליח כישראל גמור, חך סיים דמ"ש עוד באבן העוזר דמומר נקרא בן ברית נגד דברי התוספות דסנהדרין וש"ס פ"ב דע"ז (דף כ"ו ע"ב) לא צייתנא לי' דבע"כ נתחלף צו ברית בברית יכו', וכיון שהמיר והוציא עצמו מכריתות ברית והרי הוא משורש פורה ראש ולענה וכו' והרי הוא ממורידים ולא מעלים שוב לא יתחייב ההורגו יעיי"ש
נמצא לפי"ז דמומר להכעיס אף שישראל גמור הוא לענין איסורין וכדומה אבל בן ברית לא הוי ומבואר ברש"י גיטין דף כ"ג ע"ב על הא דאמרו דעבד הוי בן ברית, דכתיב מחוטב עציך וגו', ור"ל דכתיב בהאי קרא לעברך בברית וגו', וצ"ל דע"י שנכנסו אז העבדים בברית נכנסו כל העבדים של דורות העתידים לברית, כמו שדרשו חכז"ל מקרא דכתיב אח"כ כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה דר"ל דורית העתידים, דמה שנעשה אז היה עם כל דורות העתידים, עיין גמרא שבועות דף ל"ט ושבת דף קמ"ו ונמצא דלפי דברי התוספות שכתבו דמומרים אינם בני ברית, צ"ל שלא היו כלל בכל אותן הבריתות כמו העכו"ם שלא הביאם הקב"ה לאותן הבריתות. ומבואר בגמרא סוטה דף ל"ז שכל אותן הבריתות היו עבור הערבות ובפלוגתתן במנין הבריתות אמרו בגמ' ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו, וכתב הכלי יקר בריש פ' נצבים וז"ל שראה עתה לכרות עמהם ברית חדשה תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע"י העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בזה ע"כ איש כל הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, ע"כ ראה להביאם במסורת ברית הערבות ע"י שבועת הר גריזים והר עיבל כי הערבות סיבה גדולה להשיב רכים מעון פן יהי' נתפס עליו, עכ"ל יעיי"ש ועי' באוה"ח הק' שם ואילו היו המומרים באחת מן הבריתות האלו היו נקראים ג"כ בני ברית כמו שנקראו העבדים בשביל שכתב פ"א בתוה"ק מחוטב עציך עד שואב מימיך
ונמצא והמומרים שלא באו כלל לברית, לא נתחייבנו עבורם בשום ערבות, אף שיש להס דין ישראל בשאר מילי. הגם שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עכו"ם פ"ב הל' ה' מומר לעכו"ם וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בכ"ע, והוא מוכרח מן הש"ס בכ"מ כנודע, דבאמת מה שאמרו בגמרא סנהדרין דף מ"ד אעפ"י שחטא ישראל הוא, זה למדו מעכן שכתב שס בקרא חטא ישראל, ועכן לא הי' אפיקורס אלא שעבר עבירה, א"כ על האפיקורסים אין לנו שום לימוד לומר עליו ישראל הוא ומדהוצרך גם בשאר עוברי עבירה לימוד מקרא דעכן לומר עליו אעפ"י שחטא ישראל הוא, א"כ באפיקורסין דלא שייך לימוד זה א"א לומר עליו ישראל הוא. אלא מ"ש הפוסקים על כל המומרין שיש להם דין ישראל לענין קידושין וכל האיסורין שבתורה, הכוונה דלחומרא יש להם דין ישראל לכל מילי דאיסורא. וטעמא דהך מילתא מובן היטב עפ"י דברי הגמ' ב"ק דף ל"ח ע"א שאמרו על אוה"ע ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן להם, איתגורי איתגר א"כ מצינו חוטא נשכר, אמר מר ברי' דרבינא לומר שאפילו מקיימין אותם אין מקבלין עליהם שכר וכו' יעיי"ש. א"כ מבואר בזה שא"א לומר כלל שע"י רשעת האדם יהי' נפטר מאיזה איסור דא"כ מצינו חוטא נשכר וזה א"א בתמיהת הש"ס בזה, וע"כ ברור דעת הפוסקים בזה דאף במומר להכעיס ואפיקורס שהופקע ממנו לגמרי קדושת ישראל, מ"מ א"א לפוטרו משום איסור וחייב בכל המלות שבתורה, שא"א לומר חוטא נשכר, לכן לחומרא דינו כדין ישראל לכל מילי דאיסורא ומה שהשתמשו הפוסקים לפעמים בלשון אעפ"י שחטא ישראל הוא אצל כל המומרין, אינו אלא לשון מושאל ואינו מן אותו המקור שלמדו בגמ' סנהדרין דף מ"ד מקרא דכתיב גבי עכן, אלא מטעמא אחרינא כמו שכתבתי, וכוונתם דלחומרא בכל מילי דאיסורא אומרים על כולם אעפ"י שחטא ישראל הוא, וכמה פעמים משתמשים הפוסקים בלשונות מושאלים היכא שהדין דין אמת. אבל מ"מ אף שהמה להחמיר עליהם דינם כדין ישראל בכל מילי דאיסורא, אמנם אנחנו לא נתחייבנו בערבות עבורם, שלא הביאם הקב"ה עמנו בברית כנז"ל.
ומבואר בגמרא סנהדרין דף כ"ז ע"ב ושבועות ל"ט ע"ב, דהך דרשה ויכשלו איש באחיו בעון אחיו כשהי' בידם למחות ולא מיחו, שהטעם הוא בשביל שכולם ערבים זה בזה, ונמצא דאותן המומרין שאינם בני ברית ולא נכנסנו כלל בערבות עבורם, אין שום חיוב למחות בידם. ושפיר כתב הש"ך דאפשר להעמיד המתירין במומר שאינו חייב להפרישו, דכיון דאיכא מומרין שאין לנו שום חיוב עבורם שפיר איכא לאוקמי' בכה"ג. ועיין חת"ס יו"ד סימן י"ט שכתב על הא שכתבו התוס' והרא"ש בפ"ק דשבת שאסור למכור איסורא מדרבנן אף דלא קאי בתרי עברי דנהרא, זה דוקא בישראל שמלוה להפרישו מאיסורא דכל ישראל ערבים זה בזה, משא"כ לנכרי אף מאי דאסור לדידהו מ"מ אין כאן ערבות והיכא דלא שייך לפ"ע אין מצוה להפרישם. והרי שתלה גם האיסור דמסייע ידי עוברי עבירה שהוא בשביל הערבות, וא"כ דברי הש"ך אמיתיים. ומה שלא ביאר הש"ך בפי' דמיירי במומר להכעיס, אין זה קושי', שלא בא שם לבאר דיני מומר אלא ליישב סתירת הפוסקים שאפשר להעמיד סברת המחירון באופן שאין חיוב להפרישם, ושפיר אפשר לאוקמי' שזהו באותן המומרים שלא קבלנו שום ערבות עליהם, ובפרט שכוללם בחדא מחתא עם העכו"ם כנז"ל.
(מעתה אין שום קושי' ע י ד במה שכתבו הפוסקים שאסור מדרבנן למכור איסורא ולא כתבו שאסור מה"ת, דכ"ז מיירי כשאין בידם למחות, ואף הש"ך סובר כן, ומ"ש במומר דליכא אפילו איסורא דרבנן בשביל שאינו חייב להפרישו זה ענין אחר כמו שנתבאר שוב ראיתי בשבילי דוד או"ח סימן שמ"ז וסימן תצ'ץ שהאריך בקושי' זו למה אמרו שאסור מדרבנן בדלא קאי בתרי עברי דנהרא הלא מה"ת חייב להפרישו מאיסורא, ונדחק מאוד מחמת קושי' זו בכמה דחוקים יע"ש ולפי מה שכתבתי לק"מ אך דברי הטו"א עדיין צ"ע, ויש דרכים לפלפל בדבריו וליישבם, אבל לא ראיתי להאריך בזה כעת מאפס הפנאי, ולא ביארתי אלא מה שהוא בפוסקים להלכה.
ולדינא זה ודאי ברור בכל הפוסקים, דמ"ש התוס' דבספק שמא יקבל תוכחה החיוב להוכיחו ולהפרישו מאיסורא והביאו מדנענשו על שלא מיחו מספק, ע'ז אין שום חולק, זולת במומרים להכעיס אותן שהם מהמורידין ולא מעלין שאין עלינו שום ערבות עבורם, ויען שהמדובר הוא היכא שיש ספק שמא יקבלו תוכחה ואין המדובר במומר להכעיס, כי המומרין להכעיס בודאי אין מקבלין תוכחה כמ"ש בשלה"ק, אין קושיא כלל מכל השקו"ע שבפלוגתת הפוסקים המובא בסי' קנ"א כאשר נתבאר ומכש"כ בנ"ד שידעינן בודאי שבעשיית המקוה ינצלו
אנשים מישראל מאיסורי כריתות כל ימיהם ומכנס המשפחה, כי המה בעצמם מבקשים, אין ספק שיש בזה חיוב דאורייתא לכו"ע על כל מי שיוכל להצילם שלא ימנע מזה, והמונע מלהצילם לא יצטרך המדה"ד לומר אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, דאדרבה גלוי וידוע לפני הקב"ה ולפניהם שהי' אפשר להצילם ולא הציל.
והמנ"ח סימן רל"ט במ"ע דהוכח תוכיח כתב וז"ל : ונ"ל דחיוב התוכחה הוא חון מעשה זו עוד מתחייב על ל"ת דלא תעמוד על דם רעך, דלא גרע מטובע בנהר דעובר על לא תעמוד וגם והשבותו לרבות אבידת גופו עאכו"כ דאם יכול להציל מן העבירה דהוא אבידת נפשו וגופו ר"ל בודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו עכ"ל. וק"ו בזה שע"י טומאת דם הנדה נכרתים ונאבדים נפשם וגופם ואומרים הצילנו, אין ספק שמי שיוכל להצילם ואינו מציל עובר מלבד המ"ע דתוכחה והערבות גם על לא תעמוד על "דם" רעיך דמו ודם זרעותיו. והטוענים למנוע מעשיית המקו' בשביל מיגדר מילתא שלא ימשכו העם אתר אותן הקהלות שאינם מתנהגים כדת, היא טענה של הבל כאשר אכתוב להלן. גם א"א בטענות בדויות כאלה להכשיל רבים מישראל באיסורי כריתות ר"ל.
ומה שאיתא בשו"ע סימן של"ד העיף ו', והוא מדברי הרמב"ן סימן רמ"ד, דעל מי שאינו שומע לקול מוכיח יש רשות לבי"ד לגזור עליו שלא ימולו בניו ושלא יקבר אם ימות וכו', וכמ"ש הטעם דלמיגדר מילתא בי"ד מתנין לעקור דבר תורה, עיין ב"י וש"ך ס"ק י"ט. זה הי' בעת שהי' כח בי"ד יפה והעמידו הדת על תלה וע"י תוקף גזירתם נתקיימה כל התורה בכל ישראל, ע"כ לצורך זה הי' בכחם לעקור דבר תורה כשראו בבירור צורך לזה, לא זולת
והנה המהר"ם שיק בתשו' אי"ח סימן ד"ש הקשה על הך דינא של הרמב"ן דמשום מיגדר מילתא רשאין לעשות אפילו לעבור על ד"ת, דהרי כתבו בתוס' יבמות דף צ' במה שהקשו דמנ"ל בסנהדרין דף פ"ע דלאלי' שמעו משום דנביא מוחזק דילמא משום מיגדר מילתא, ותי' דאי לאו משום נביא מוחזק לא היו מאמינים לו דיהא בזה משום מיגדר מילתא ויתקדש שמו של הקב"ה ברבים ועי"כ יחזרו ישראל למוטב יעיי"ש, וא"כ בנידון הרמב"ן ג"כ מי יודע שיהי' בזה מיגדר מילתא במה שאין מלין את בניו ונדחה הודאי חיוב על כל ישראל ונתפוס הספק, וסיים דצ"ל דהרמב"ן והשו"ע בזה מיירי בגוונא דאנן סהדי שאם לא ימולו את בנו ישוב מדרכו הרעה, ואין זה בזמנינו, לכן א"א לעשות כזאת מספק יעיי"ש שהאריך. ועוד אביא להלן מ"ש עוד בזה דברים ברורים.
אלא בעיקר קושייתו שהקרה דצריכים לנביא, נלפענ"ד דלק"מ, שהרי כ"פ אמרינן בגמ' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשוא"ת אבל לא בקום ועשה, וזה אמרו אף בלא נביא גם אחר שבטלה נבואה, כי סגי לזה דעת תורה של החכמים השלמים שרואים בבירור שיש בזה למיגדר מילתא, ומה שאמרו שצריכין לנביא מוחזק, זה קאי על מה שהוא כמו אלי' בהר הכרמל שנעקר לפי שעה איסור תורה בקו"ע כי נעשה מעשה באיסור שחוטי חוץ, ובזה לא סגי גם דעת החכמים הברורה כ"א ע"י נביא מוחזק שהוא ברור יותר בודאי שיהי' בזה מיגדר מילתא ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' יסוה"ת הל' ג' . אם יאמר לך הנביא לעבור על ד"ת לפי שעה מצוה לשמוע לו כגון אלי' בהר הכרמל וכו' ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו. והרי שכפל בלשונו להודיע שאך בשביל שהוא נביא מצוה לשמוע לו, לא זולת. וא"כ מסברא בלבד אף היכא דאנן סהדי א"א לעבור בכה"ג על דברי תורה, שהרי אינו דומה לנביא, כמ"מ'ש הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' יסוה"ת (הל' ג') שהנביא כל דבריו קיימין שנאמר כי לא יפול מדבר ה' ארצה, ואין לדמות שום ענין לנבואה וע"כ בשביל דמיירי אף כשעוברין בקו"ע דאף חכמי הש"ס לא הי' בכחם לעקור ד"ת בקו"ע אלא בשוא"ת יכלו לעקור לפי דעתם הברורה, וכל הש"ס מלא מזה. וא"כ אין קושי' על הך דינא של הרמב"ן ושאר ראשונים ומובא בשו"ע דיש כח ביד הבי"ד לגזור עליו שלא ימולו בניו וכו', דכ"ז קאי על ביטול מצות בשוא"ת וזה יש כא ביד החכמים, דמה שאמרו בגמ' שא"א אלא ע"י נביא מוחזק זה מיירי כשהוא בקו"ע, ולק"מ.
אמנם בעיקר הדבר מ"ש המהר"ם שיק ז"ל אף בביעי ל מצות מילה, שא"א אלא היכא שאנן ההוי שעי"ז ישוב מדרכו הרעה, אבל עשהיא ספק מיגדר מילתא אין ספק מוציא מידי מצוה שמחוייבין בודאי, זה אמת ויציב, דאף שהוא בשוא"ת מ"מ כיון שהוא חיוב דאורייתא אין לבטלו מספק. עוד האריך שם המהר"ם שיק ז"ל בטעם ב' שבזה"ז אין לעשות כזאת, כי יש קטגורי' בין ת"ת ובז וזו בתר בזוזי והרשעים מדברים תועה על הרבנים וכו' אלא שבמצות מילה מתביישים עדיין לבטלו, ואם הרבנים לא ירצו למול את בניהם יהי' זה סיוע לרצונם לבטל גס מצית מילה בלא בושה, ולא יהי' מזה קדוש השם אלא אדרבה עוד כתב טעם ג' דהא דיכולין לגזור שלא למול וכיוצא
בזה, הוא משום דלמיגדר מילתא רשאין לעבור על ד"ת ואין זה אלא בגדול הדור או טובי העיר שהמחום רבים עליהם וכפופים אליו, יעיי"ש שהאריך שמחמת טעמים אלו לא הסכים לגזור על הרשעים לבטל מהם מצוות. וכן הוה באמת בעת שעשו חלוקת הקהילות באונגארן וגזרו כל גדולי הדור גאונים אדירים וקדושי עליון להיות מובדל ומופרש מהם, ואסרו ליכנס לביהכנ"ס וביהמ"ד שלהם ושלא לאכול משחיטת השובי"ם שלהם ומהמורה הוראות שבהם וכדומה, ואעפי"כ לא בטלג מהם שום מצוה, וכ"פ אני זוכר שהיו מלין את בניהם וכדומה ולא הי' בזה שום עירעור, וכל המדינה מקצה הארץ ועד קצה הארץ קיימו וקבלו עליהם את תוקף הגזירה של הגדולים אדירי העולם, וכל היראים וחרדים לא התחברו עמהם בשום דבר שבקדושה, אף שידעו כולם שלא בטלו מהם המצוות.
ועכשיו אבוא לנ"ד. הנה כל הטעמים שכתב המהר"ם שיק המה בנ"ד בכמה דרגין יותר, ראשית כי בהמניעה לעשות מקו' מביאין אותם לידי עבירות חמורות בקו"ע לא בשוא"ת, כי עוברין בתמידות במעשה על איסורי כריתות וכל בניהם פגומין מתולדה, וזה א"א לבטל כ"א ע"י נביא. אלא אף אילו הי' ענין של שוא"ת, מ"מ מ א"א לבטל חיוב דאורייתא מספק כ"א היכא דאנן סהדי כמ"ש המהר"ם שיק. ובנ"ד אין לנו ע"ז אפילו ספק או אפילו ס"ס רחוקה שיהי' בזה מיגדר מילתא או קס"ט, ואדרבה כי בהכשר המקו' הכל יודעין שאין זה הכשר הקהילה אלא הכשר המקו' בלבד, אבל במניעה מלעשות מקו' נותנין סיוע וחיזוק עצום לכל הרשעים שבעולם. והמהר"ם שיק כתב זה אף במצות מילה שהיו עדיין מתביישים לבעל, ולא הי' בזה שום פירצה, ואעפי"כ חשש על המצב שאם יאמרו הרבנים שלא למול את בניהם יהי' זה מיו ע לרשעים. וק"ו ב"ב של ק"ו בענין עשיית המקואות שבעו"ם הענין של טהרת המשפחה נשפל עו ארצה ויש הרבה שומרי שבתות וכשרות גם בשאר ענינים, וזהירות של טהרת המשפחה אינו נחשב בעיניהם כלל לעבירה, והרבה עיירות גדולות עד אין מספר שאין שם מקו' כלל, ומיעוע המקואות הנמצאות רובן מהם פסולים גמורים, וכ"ז מחטאת המנהיגים שלא השגיחו כלל על המקואות, גם לא הודיעו מעולם להעם חומר האיסור בזה ושהוא יסוד תורתינו הקדושה. ופ"א הייתי בעיר גדולה לאלקים שדרים שם גם הרבה יראים וחרדים ויש שם מקו' אלא שהי' צ י רך אז לאיזה אלפים מועטים לעשות איזה תיקון, והי' קשה לקבץ את הסכום הנצרך, והיא עיר גדולה שמקבצים שם הרבה מאות אלפים בכל שנה לעניני הכלל. ושאלתי את הרבנים למה לא יוכלו
לקבץ סכום מיעוט כזה עבור המקו' כמו שמקבצים סכומים גדולים עבור שאר ענינים. והשיבו לי שבושים מלדבר על הבימה בפרהסיא עבור מקו' שהוא דבר זר בעיני העם. ואמרתי להם שזה הוא הפירות ממה שלא דברו בכל השנים עם העם להודיעם לאט לאט את חומר האיסור וגודל הקדושה שתלוי בזה, ע"כ נתרחקו כ"כ מיסוד הטהרה עד שנעשה הדבר זר כ"כ. אבל אלו היו מודיעים להם גודל הענין מאז ומקדם, הי' ביכולת עכשיו לקבץ גם סכומים גדולים עבור מקו' כמו שמקבצים לענינים אחרים. גם סיפר לי רב א' ת"ח בעיר גדולה שיש שם מקו' אבל מועטים המה שהולכים למקו', גם מהעיירות הסמוכים שאין שם מקו' כלל באים איזה מהם לעירו להמקו', אבל כולם ביחד אינו אלא סכום מיעט ואין באותה ההכנסה הבאה מהם כדי להחזיק אשה שתהי' משגחת על הטבילה ושאר ענינים. ויש שם בעיר ועד הכשרות שמקבלים מעות ונותנים לכל עניני הכשרות ושאל מהם הרב ליתן גם להחזקת אשה לבית הטבילה ולא אבו ליתן באומרם שאין מקו' ענין של כשרות. בעו"ה עד ככה הגיע המצב של המקואות. ואם ימנעו גם רבנים יראים שלא לעשות מקו' במקום שמבקשים לעשות מקו', יקל יותר בעיני העם ענין של המקואות ויהי' סיוע גדולה לרצונם של אלה האומרים שאין זה עיקר בתוה"ק, ויהי' מזה הכשר לכל אותן הקהילות שאינם רוצים כלל לעשית מקו'. ובאמת שמה שלא השתדלו המנהיגים במדינה בעניני המקואות, זה אחד מן היסודות העיקריים שהביא לירידה נוראה כ"כ, כי יען שהמה בני הנדה ר"ל, טומאה גוררת טומאה, והרבה מזרעם המובאים לישיבות ומלמדין אותם תורה, וצריך לחוס על נפשם לשומרם שלא יהיו בני הנדה, והי' אפשרות לקרב הרבה מזרעם לתורה ולקדושה, אבל הולדה בטהרה נחוץ מאוד לזה.
גם טעם הג' שכתב המהר"ם שיק שלבעל מצ י ה צריך להיות בי"ד גדול שכפופים אליו ואין זה בזמנינו, זה ק"ו בזמנינו אלה שאין לנו בי"ד שראויים לכך, אבל אין להאריך בזה שבלא"ה כבר נתבאר שבשו"א א"א לבטל עשיית המקו'. אמנם שני תנאים מוכרחים לדבר, האחד, שיהי' נעשה בתכלית הכשרות נדת וכהלכה בלי דרכים חדשים אשר מקרוב באו, והשני, להעמיד על המקו' משגיח תמידי שהוא נאמן שלא ישנה דבר מכל אשר יאמרו לו, כי בלא"ה יוכל להיות המקו' למכשול כי בקל תוכל לבוא לידי פסול, והטובלים יניחו דעתם שטבלו במקו' כשרה ולא ידעו ולא יבינו כי בחשכה יתהלכו. ובודאי אם יש יראים בעיר שרוצים לעשות כל המקוה הכל תחת רשותם טוב יותר, אבל הכא במאי עסקינן בדליכא וקהלה שאינה רוצית לעשות מקו' גרוע הרבה
יותר מכל קהילות הנעאלאגין, כי המקו' היא יסוד טהרתן של ישראל. ואלה שרוצים לעשות מקו' אם הוא עכ"פ באלו השני תנאים שכתבתי, החיוב לעשות להם מקו' כמו שנתבאר.
ועל הטוענים שלא לעשות מקו' למיגדר מילתא להתרחק מקפלה שאינה מתנהגת כדת, כאן הבן שואל מה נשתנה, הלא הכל הולכין לביהכ"נ וביהמ"ד שמתנסגת לגמרי שנא כדת עבור בצע כסף של איזה פרוטות, ועוד יותר מזה שמחניפין את הרשעים ומגדלין ומנשאים אותם עד רופ המעלה, גם לממיתים ומדיתים לציונות ולמינות ונכפירה ר"ל מנעלין ומנשאין עד למעלה ראש, ואין איש שם על לב שעי"ז יומשך לב העם אחריהם וצריך לעשות מיגדר מילתא שלא להתחבר לרשעים, אלא אדרבה האומרים שאין להתחבר לרשעים אומרים עליו שהוא שונא ישראל ומחרפים ומגדפים אותו, וכשמגיע הענין לעשות מקו' טהרה לישראל מתחסרים כ"כ אף למנוע מטהרתן של ישראל בשביל חשש שלא להתחבר לרשעים, וע"ז נאמר דור תהפוכות המה, ונהפוך הוא כי ביתר הדברים צריך לגדור גדר שלא לגרור אחריהם אבל לא בעשיית מקו' כאשר כתבתי למעלה.
ובדרך צחות אומר, דידוע שהרמב"ם ז"ל (הלכות מקואות פי"א הי"ב) כתב על מי המקו' שהם מי הדעת, וכוון בזה לדברי חכמי האמת, ועל פי פשוטו הוא כמו שמבואר בגמרא (שבת דף ל"א ע"א) דעת זה טהרות, ואם כן אם אין טהרות אין דעת, המקוה הוא יסוד הטהרות והוי מימיו מי הדעת, ונודע מה שאמרו בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב) על מה שתקנו הבדלה בחונן הדעת, שאם אין דעת הבדלה מנין, ולכן אם אין מקואות אין טהרה ואין דעת ומנין ידעו להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור שלא להתחבר לטומאת הרשעים, וכשיתרבו המקואות יתרבה הדעת ויהי' הרבה יודעים סדר קדושה והבדלה שלא להתחבר לקהלות כאלה אלא להיות מובדל ומופרש מהם ומהמונם
השי"ת ירחם וישפיע לנו דעת ובינה וימהר את לבבינו לעבודתו יתברך שמו ולדרך האמת וחזק ואמץ בעשיית המקואות ובתיקונם לא תירא ולא תחת
באעה"ח ד' לס' ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך התשנ"ב לכ"ג, פה ברוקלין יצ"ו
הק' יואל טייטלבוים