https://otzarmaharit.com/index.php?action=history&feed=atom&title=%D7%90%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%94%D7%A8%D7%99%22%D7%98%2F%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D%2F%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%94 2026-08-02T23:22:57Z היסטוריית הגרסאות של הדף הזה בוויקי MediaWiki 1.44.0 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%90%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%94%D7%A8%D7%99%22%D7%98/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%94&diff=4363&oldid=prev 2026-07-18T22:10:24Z

<p>ייבוא אוטומטי – אגדות מהרי&quot;ט</p> <p><b>דף חדש</b></p><div>&lt;div style=&quot;text-align:center&quot;&gt;&amp;lt;&amp;lt; [[אגדות מהרי&quot;ט/פסחים/פרק ד|פרק ד]] • [[אגדות מהרי&quot;ט/פסחים|אגדות מהרי&quot;ט – מסכת פסחים]] • [[אגדות מהרי&quot;ט/פסחים/פרק ו|פרק ו]] &amp;gt;&amp;gt;&lt;/div&gt;<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;אגדות מהרי&quot;ט – מסכת פסחים – פרק ה&#039;&#039;&#039;<br /> <br /> נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה, בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה וכו&#039;, חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו.<br /> <br /> ולהלן בגמרא (שם ע&quot;ב)נחלקו שני ברייתות, ת&quot;ר תמיד קודם לפסח, פסח קודם לקטורת, קטורת קודמת לנרות (להדלקת נרות), יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים (פי&#039; הפסח) לדבר שלא נאמר בו בערב אלא בין הערבים בלבד (פי&#039; התמיד), אי הכי קטורת ונרות נמי נקדמו לפסח, יאוחר דבר וכו&#039; (פרש&quot;י, משום האי טעמא גופא ליקדמו דבקטורת ונרות נמי חד בין הערבים כתיב), ומשני שאני התם (גבי נרות) דמיעט רחמנא אותו, (אותו מערב עד בוקר ואין אחר בערב ועד בוקר, ואין לך עבודה כשירה אחריה להתחיל), דתניא מערב עד בוקר (שמות כ&quot;ז) וכו&#039; אין לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד, מ&quot;ט, אמר קרא יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר, אותו מערב עד בוקר ואין דבר אחר מערב עד בוקר, ואיתקש קטורת לנרות. ותניא כי קושיין, תמיד קודם לקטורת, קטורת קודמת לנרות, ונרות קודמות לפסח וכו&#039; ע&quot;כ.<br /> <br /> פסק כברייתא בתרייתא דנרות קודמות לפסח. עכ&quot;פ מבואר דבכל ימות השנה היה זמן הדלקת הנרות לאחר הקרבת תמיד של בין הערבים ולאחר הקטורת, שזה היה סמוך לשעה עשירית או מעט לאחריה.<br /> <br /> יתירה מזו מצינו במסכת מנחות (פ&quot;ט ע&quot;א) גבי הא דתנן התם ג&#039; לוגין ומחצה למנורה חצי לוג לכל נר, מנה&quot;מ דת&quot;ר מערב עד בוקר תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא ועד צפרא, דבר אחר מערב עד בוקר אין לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד, פרש&quot;י אין לך עבודה שתהא כשירה אחר תמיד של בין הערבים ואחר כל העבודות אלא זו בלבד (הדלקת הנרות). וכתבו (שם) התוספות צריך ליישב הקטרת איברין ותרומת הדשן. ויש לפרש דלא דמי דהקטרת אברים מתחלת מבעוד יום, כדאמר בפרק ר&#039; ישמעאל (שם דף ע&quot;ב ע&quot;א) דחביבה מצוה בשעתה וכו&#039; ע&quot;כ.<br /> <br /> מדברי התוספות דהקטרת איברים היה גם כן קודם להדלקת המנורה, דלפום הך דרשה דדרשינן אותו מערב עד בוקר ואין דבר אחר מערב עד בוקר, צ&quot;ל דהדלקת המנורה מאוחר גם להקטרת אברים ופדרים, (מלבד הקרבת הפסח דנרות קודמות לה לפי דברי ברייתא בתרייתא הנ&quot;ל). ואפשר דטעמא מפני שאם היתה המנורה קודמת, אזי היו צריכין ליתן בה שמן יתר על המדה של חצי לוג, והתורה חסה על ממונן של ישראל, כמבואר (שם) בגמרא סברא זו למ&quot;ד דממטה למעלה שיערו שיעור החצי לוג, יעיי&quot;ש. עכ&quot;פ נמצא לפי זה דהדלקת המנורה היה מאוחר לכל העבודות, ואין לך עבודה שתהא כשירה אחריה עד הבוקר, ואם כן היה זה מאוחר מאוד סמוך לשקיעת החמה.<br /> <br /> אותו השיעור של חצי לוג שהיו נותנין במנורה כפי ששיערו חכמים שיהיה מספיק מערב עד בוקר גם ללילות הארוכים, היה די לדלוק עד הבוקר אך אם היו מדליקין את המנורה בזמנה סמוך לשקיעת החמה כנ&quot;ל, אבל אם היו מקדימין להדליקה קודם זמן זה, לא היה בו כדי הספקה לדלוק עד הבוקר, ואמנם בערב פסח שהיו מקדימין להדליק המנורה קודם להקרבת הפסח לדברי ברייתא בתרייתא הנ&quot;ל, דאזי היה התמיד קרב בשמונה ומחצה, ובפרט בערב פסח שחל להיות בערב שבת דהיה התמיד קרב בשבע ומחצה ואחר כך מיד הקטורת והנרות קודם לפסח, אם כן הרי היה הדלקת המנורה בעוד היום גדול לפני שעה תשע או שעה שמונה, ואפשר דכולי האי לא היה מספיק חצי לוג לדלוק עד הבוקר, אולי שאז היו צריכין ליתן למנורה יותר משיעור של חצי לוג שיהא מספיק עד הבוקר.<br /> <br /> שגם בשעת הנס חנוכה הכי הוה עובדא, שהוצרכו להקדים הדלקת המנורה במוקדם איזה זמן כמו שיתבאר, וכלפי שאז בכ&quot;ה כסליו שהוא ימות החורף הלילות ארוכות, ומה גם לדברי התולדות (בפ&#039; מקץ)שלפי חשבון התקופה היה אז בכ&quot;ה כסליו הלילה היותר ארוכה מכל לילות השנה, שאז היה זקוק כל החצי לוג בדקדוק לדלוק עד הבוקר, לכן אם הקדימו להדליק זמן מה לא היה מספיק עוד שיעור השמן הזה של חצי לוג שהיה בפך לדלוק עד הבוקר.<br /> <br /> להקדמה זו אפ&quot;ל מכמה טעמי, חדא על פי מה שהקשו האיך היו יכולים להדליק את המנורה, הלא לא היו יכולין ליכנס לבית המקדש שהיו כולן טמאי מתים במלחמה, ותירצו שהדליקו מבחוץ על ידי פשוטי כלי עץ ארוכים. והנה בשעה שהיה הכל על מכונו הדליק הכהן את המנורה בעמדו סמוך לה על גבי המעלות שלפני המנורה כמ&quot;ש רשיז&quot;ל (בפ&#039; בהעלותך), ואזי היה יכול לצמצם להדליקה בזמנה הראוי לה סמוך לערב כנ&quot;ל, אבל הן עתה שהוזקקו להדליקה מבחוץ על ידי כלי עץ ארוכים, ובאופן זה לא היה מכיר ורגיל בעבודה, והיו חוששין שמא לא יעלה הדבר בידו להדליקה מיד, ויתאחר זמן ההדלקה עד שיעור זמנה, לכן הוזקקו להתחיל בעבודת ההדלקה בזמן מוקדם קצת ממה שהיו מדליקין אותה תמיד, כדי שעד&quot;ז יהיו בטוחין שתהא המנורה דולקת בהגיע זמנה.<br /> <br /> אפ&quot;ל, דהנה בתורת כהנים פרשת ויקרא (פרק י&quot;ט) יש ג&#039; לימודים אהא דאמרינן חביבה מצוה בשעתה, לימוד א&#039; הוא מקרבן עולה ויורד, אם לא תשיג ידו וגו&#039;, רבי יהודה אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד הוא מביא עשירית האיפה, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה. ר&#039; אלעזר אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד הוא מביא בערכין סלע, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא חמשה סלעים. ר&quot;ש אומר חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרין כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן, ואין ממתינין להן שיקריבו עד מוצאי שבת, ע&quot;כ. ובקרבן אהרן פי&#039; למה למדו זאת מג&#039; לימודים, כי ר&#039; אלעזר לא רצה להביא מקרבן עולה ויורד, די&quot;ל דמה שאין ממתינים לו הוא משום דחס רחמנא עליה דקולר החטא תלוי בצוארו, ולכן אין ראוי שתתעכב כפרתו, וגם ר&quot;ש לא נחה דעתו בראיית ר&#039; אלעזר לפי שגם מהערכין אין ראיה, דכמו שבקרבן אמרינן דמשום שקולר החטא תלוי בצוארו לא המתינו לו לעכב כפרתו, כן גם בערכין קולר הנדר שאמר ערכי עלי תלוי בצוארו, ועל כן אפשר דמשו&quot;ה לא המתינו לו, ואין ראיה מזה דחביבה מצוה בשעתה, יעיי&quot;ש. ובגמרא דילן (לקמן ס&quot;ח ע&quot;ב) לא מביא אלא הילפותא דר&quot;ש מאברים ופדרים, ואולי דהיינו נמי טעמא משום דמאידך אין ראיה, דשמא הוא משום דרחמנא חס עליה לפרוק הקולר מצוארו, כמ&quot;ש הקרבן אהרן. עכ&quot;פ נמצינו למידין מזה דסברא פשוטה היא דמה שיש בו ענין של הצלה מפיקוח נפש, כגון שבא לכפרה ולהצילו מאיזה צרה, כגון מקולר התלוי בצוארו וכיו&quot;ב, אזי צריך להקדימו, ולא אמרינן בזה דחביבה מצוה בשעתה.<br /> <br /> הב&quot;ח (בסימן עת&quot;ר) מביא בשם איזה ברייתא, שגזר עליהן (אותו רשע) לבטל התמיד, ועוד א&quot;ל מצוה אחת יש בידן אם אתם מבטלין אותה מידם כבר הם אבודין, ואיזה זה הדלקת מנורה שכתוב בה להעלות נר תמיד, כל זמן שמדליקין אותה תמיד הם עומדין וכו&#039;, עמדו וטמאו כל השמנים. נמצא שמצות הדלקת המנורה היה זקוק לישראל לנצחון המלחמה, ובזכותה נצחו המלחמה, וכל זמן שלא היתה המנורה דולקת היה חסר להם הזכות שבעבורו הם מתקיימים, ואשר על כן תיכף בשעה שהיו יכולין ליכנס לבית המקדש ביום כ&quot;ה, היו זקוקים להדליק את המנורה מיד, כדי שיהיה בידם מצות המנורה, ואע&quot;פ שאפשר שהיה עדיין בעוד היום גדול, ואנן קיי&quot;ל דחביבה מצוה בשעתה, והן עתה אכתי לא מטיא שעתא, דזמן הדלקה הרי הוא רק סמוך לערב כנ&quot;ל, מ&quot;מ הרי למדנו דהיכא שיש בו משום פקוח נפש והצלת נפשות חס רחמנא עליה ויש להקדים המצוה, ומכיון שבהדלקת המנורה היה תלוי פקוח נפש והצלתן של ישראל, משום הכי הוצרכי להקדים ההדלקה.<br /> <br /> אפ&quot;ל טעם שהוצרכי אז להקדים ההדלקה, דהנה ידוע מיוסיפין ומשאר מספרי הקורות, שאז ביום כ&quot;ה כסלו היו עומדים עוד באמצע המלחמה, ואע&quot;פ שעלה בידם לכבוש מקום המקדש ולפנותו מן הטומאה, אבל מתוץ לירושלים היו עוד מלחמות גדולות, והנה כל זמן שלא נגמרו המלחמות תמיד בהאי פחדא הוו יתבי מי יודע אם ישאר מקום המקדש בידם ויוכלו לעבוד העבודה דשמא יגרום החטא, ועל כן תיכף כשהיה להם שעת הכושר הראשון, היו מוכרחין למהר ולהדליק את המנורה, כדי שבכל אופן יהיה בידם עכ&quot;פ מצות הדלקת המנורה, ועל כן מיהרו והדליקו את המנורה מיד כשנכנסו לבית המקדש, אע&quot;פ שהיה עוד טרם זמנה.<br /> <br /> יהיה מאיזה טעם שיהיה, היו זקוקים בהכרח להדליק אז את המנורה מוקדם מזמנה הראוי שהוא סמוך לערב, והדליקוה בעוד היום גדול.<br /> <br /> יש לפרש דברי השאילתות דרב אחאי גאון (בשאילתא כ&quot;ו) שכתב וז&quot;ל: שכשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים וכו&#039;, וכשגברו מלכי בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו שמן אלא פך אחד וכו&#039;, ולא היה בו להדליק אפילו יום אחד, ונעשה להם נס והדליקו ממנו שמונה ימים, ע&quot;כ. (ולפי זה שלא היה השמן שבפך מספיק אפילו ליום אחד לא קשה מידי קושיית הבית יוסף הידוע, דשפיר היה נס גם ביום ראשון כמו בשאר ימים). אמנם בשאילתות גופיה (שם לעיל מיניה) מעתיק גם כן סיפור הנס כנוסח הש&quot;ס, וז&quot;ל: דמחייבינן לאדלוקי שרגא תמניא יומי, דההוא לוגא דאשתכח בהיכלא והוה ביה שעורא &quot;יומא חד&quot;, ואדליקו מיניה תמניא יומי וכו&#039;, עכ&quot;ל. ואם כן לפי זה יש סתירה בשאילתות גופיה מיניה וביה.<br /> <br /> לפי דברינו אתי שפיר דברי השאילתות ולא סתרי אהדדי, דהן אמת הדבר מ&quot;ש דהשמן שבפך הוה ביה שעורא יומא חד, ואלמלי היו מדליקין את המנורה בזמנה הראוי כמו בזימנא אחרינא היה די בשיעור זה ליום אחד לדלוק מן הערב עד הבוקר, אולם מכיון שהוצרכו להקדים ולהדליק לפני הזמן, ממילא לא היה מספיק השמן הזה לדלוק אפילו ליום אחד].<br /> ----<br /> שוחטו וכו&#039; למולים ולערלים וכו&#039; כשר.<br /> <br /> הנה בגמרא שבת (פ&quot;ז ע&quot;א)איתא ושבר את הלוחות וכו&#039;, מאי דריש אמר ומה פסח שהוא מצוה אחד מתרי&quot;ג מצות אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן וישראל מומרים על אחת כמה וכמה. והמהרש&quot;א (שם בח&quot;א)הביא קושיא בשם הר&quot;פ, דמאי ק&quot;ו הוא זה, אימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דאמרינן (בסוגיין)שחט למולין ולערלים כש ר, הכא נמי הרי היו שבט לוי שלא טעו בעגל עיי&quot;ש תירוצו, ועוד לאלקי מילין.<br /> <br /> מה שהקשה עוד שם במהרש&quot;א, למה לא היה דן משה רבינו ע&quot;ה ק&quot;ו זה מיד כשא&quot;ל הקב&quot;ה לך רד כי שחת עמך וגו&#039;, ורק כאשר קרב אל המחנה וירא במו עיניו את העגל ומחולות וישבראותם מיד, ולא עשה כן בראשונה כאשר נאמרה לו מפי הגבורה, אלא ויחל משה את פני ה&#039; וגו&#039;. ובמדרש הקשו כן אפשר שלא היה מאמין בהקב&quot;ה שא&quot;ל כי שחת עמך וכו&#039;, אלא הודיע לישראל שאפילו יהיה אדם שומע מפי יחידי נאמן, אסור לקבל עדותו ולעשות דבר על פיו. ובעל העקרים תירץ שהדבר הנראה לעינים מצער האדם צער גדול יותר מהידיעה, שהאדם מתפעל מהמורגש בחוש יותר ממה שיתפעל מהנודע באמיתת וכו&#039;, עיי&quot;ש. אמנם דברי בעל העיקרים עדיין צריך הסבר, דאם נאמר דק&quot;ו מעליא הוא, מאי טעמא הורידם משה מן ההר, וכבר ידע מפי הגבורה שאינם ראויים ישראל לקבלם, גם כי בוודאי נצטער משה רבינו ע&quot;ה צער גדול כאשר שמע מפי ה&#039;, וראוי שיתפעל יותר מראיה מוחשית, וצ&quot;ב.<br /> <br /> תורת משה מהחתם סופר זלה&quot;ה פי&#039; עה&quot;פ ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה, דגם יהושע הבין שהוא קול ענות, רק שהסברא נותן שאי אפשר שישתקו הצדיקים למעשה הזה ויש מלחמה במחנה, וגם משה חשב גם כן זה דמהאי טעמא הביא הלוחות ולא הניחם למעלה או שברם למעלה, כי חשב שיש בהם צדיקים, רק כאשר בא הרגיש שאין כאן מלחמה רק קול ענות, ואם כן היה ראוי לשבר תיכף הלוחות, אלא שאין לדון על פי אומדנא וכו&#039;, על כן המתין עד שראה בעיניו וכו&#039;, כדי ללמוד לדורות שאין לדון עד שיראה הדיין בעיניו כדאיתא במדרש, עכת&quot;ד ז&quot;ל. ועל פי דבריו הקדושים אפשר לתרץ קצת קושית המהרש&quot;א ז&quot;ל בשם הר&quot;פ, דשחטו למולין ולערלים, עכ&quot;פ ראויה הוא למולין, ועל כן הפסח כשר דה&quot;ה ראויה למנויו, משא&quot;כ הכא אף שחלק מישראל לא טעו אחריו, מ&quot;מ מפני שלא היו מוחין ולוחמים לעומתם כלל, הרי כולם משותפים בה קצת ואינו ראויה להם כלל, על כן כאשר קרב משה אל המחנה, וראה שאין שם מלחמה שברם מיד מכח הק&quot;ו.<br /> <br /> &lt;div style=&quot;text-align:center&quot;&gt;*&lt;/div&gt;<br /> <br /> אחר יש ליישב קושיות המהרש&quot;א ז&quot;ל בשם ספר פענח רזא, אימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דבפסח גופיה קיי&quot;ל (בסוגיין) שחטו למולים ולערלים כשר, הכא נמי הרי היו שבט לוי שלא טעו בעגל, והיה יכול ליתן הלוחות ללוים וישראלים ביחד, ואמאי מנע התורה מכל ישראל. ותירץ די&quot;ל דהא דשחטו למולים ולערלים כשר משום דלב ערלים נמי לשמים, משא&quot;כ הכא בלוחות שהיו מומרים ואין לבם לשמים, עכת&quot;ד. ולכאורה קצת קשה דמתניתין סתמא קתני שחטו למולים ולערלים כשר, ולא נחלקו בין לבו לשמים לאין לבו לשמים, ומשמע דמיירי בכל גווני ואף באין לבו לשמים.<br /> <br /> לתרץ באופן אחר, על פי דברי התוספות בסוגיין (ד&quot;ה לאוכליו מנ&quot;ל), בהא דילפי בגמרא טעמא דמתניתין דשחטו שלא לאוכליו וכו&#039; לערלים ולטמאים פסול, דעל ערלים וטמאים לא צריך קרא בפני עצמו, דכולהו נפקא מהאי קרא דאיש לפי אכלו, דכיון דלא מצו אכלי ליה חשיבי כולהו שלא לאוכליו, יעיי&quot;ש. ועל פי זה אפ&quot;ל החילוק, דהנה גבי קרבן פסח כיון שאין הערל יכול לאכול הימנו ואינו נוטל חלקו בפסח עם ישראל, לכן אמרינן דהוי כמי שאינו וכמאן דליתא דמיא, דלא איכפת לי הצטרפות הערלים לבהדי המולים ואף באין לבן לשמים, דלא יזיק חבורתן כלום לישראל, כיון שאינם אוכלים ביחד, ואינם נמצאים כלל בתוך חבורה זו וליכא למיחש להשפעתם, ולכן שפיר אמרינן דשחטו למולים ולערלים כשר, אבל גבי התורה הקדושה, עיקר נתינתה לישראל הרי הוא כדי שיקחו כל אחד ואחד חלק בתורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ואם כן הרי בהכרח שיהיו כל ישראל ביחד בקיום התורה והמצות לוים וישראלים כהדדי, ובשעה שהמומרים רוצים להיות ביחד עם הכשרים שבישראל באמרם שגם הם חפצים בקיום התורה הקדושה וליטול חלק בה, אזי מרחפת סכנה גדולה גם להכשרים, דאם יהיו אתם עמם באגודה אחת עלולים לימשך אבתרייהו וללמוד ממעשיהם, וויש חשש גדול שאלו המומרים שחטאו ישפיעו ח&quot;ו על כל ישראל בגילוי פנים בתורה שלא כהלכה, וכמ&quot;ש הרמב&quot;ם (הלכות ת&quot;ת פ&quot;ה הל&#039; ד&#039;) שאלו שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ וכו&#039;, הם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה&#039; צבקות, עליהם אמר שלמה בחכמתו (שיר השירים ב&#039;) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים, ע&quot;כ, וכיון דאחר חטא העגל היו ישראל מומרים ל&quot;ע כמ&quot;ש בגמרא הנ&quot;ל, לכן לא היה אפשר ליתן התורה ללוים וישראלים ביחד, דהתחברות כזה יש בו סכנה כנ&quot;ל.<br /> <br /> זה אתי שפיר מה ששיבר משה רבינו ע&quot;ה את הלוחות בק&quot;ו מפסח, ואע&quot;פ שאת הפסח שוחטים למולים וערלים ביחד, מ&quot;מ שאני פסח שהערל מסלק עצמו ואינו משתתף כלל בקיום המצוה ביחד עם הישראל, וכמאן דליתיה דמי, משא&quot;כ אצל קיום התורה הקדושה ליכא למימר דכמאן דליתיה דמיא, כיון שהמומר גם כן יקח חלק בה, דאם לא כן לא נתנו לו מאומה, דעיקר הנתינה הרי הוא אך כדי שיטול חלק בה וכנ&quot;ל, ובדבר הזה שיהיו בני ישראל הכשרים ביחד בצוותא חדא עם המומרים איכא בה סכנתא טובא, ועל כן אי אפשר ליתן את התורה למומרים וכשרים ביחד, ואינו דומה לקרבן פסח, ושפיר דן משה ק&quot;ו על שבירת הלוחות דאין ראוי ליתנם לישראל.<br /> ----<br /> שחטו וכו&#039; למולים ולערלים וכו&#039; כשר.<br /> <br /> [עי&#039; מ&quot;ש בס&quot;ד במס&#039; שבת פ&quot;ז ע&quot;א, בד&quot;ה ושבר, ובד&quot;ה באופן שכתב אח&quot;כ. [ועי&#039; עוד בח&quot;ת פ&#039; ראה - ע&#039; קלג].<br /> ----<br /> כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו, אמר רב עיליש, טייעות.<br /> <br /> פירש&quot;י ז&quot;ל טייעות, דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה עכ&quot;ל. וצ&quot;ב דברי רב עיליש דמאי נפקא מינה אם הוא דרך סוחרים ישמעאלים, ולמה לנו לעשות בפסח כדרך הסוחרים הישמעאלים, ובודאי יש כוונה פנימיות בזה וצ&quot;ב.<br /> <br /> על פי מה שכתב בספה&quot;ק אגרא דכלה (פ&#039; לך) לפרש מאחז&quot;ל ואת בריתי אקים את יצחק, א&quot;ר אבא מכאן אתה למד בן הגבירה ק&quot;ו מבן האמה, כתיב הנה ברכתי אותו והפרתי אותו וגו&#039; זה ישמעאל, וק&quot;ו ואת בריתי אקים את יצחק. ולכאורה למ&quot;ל לק&quot;ו, כיון דמקרא מפורש הבטחת השי&quot;ת ליצחק. ופי&#039; הוא דמכח הק&quot;ו יומשך חסד וטובה לזרע יצחק, שאפילו ח&quot;ו כשלא יהיה זכות לישראל, ואינם ראויים לקבלת השפע והברכה מצד מעשיהם, מ&quot;מ יש לנו טענה על ידי מדת הק&quot;ו הניתן לדרוש על פי התורה, ומגיע לנו מכח ק&quot;ו מגדולת ישמעאל והצלחתו שאין לו שום זכות, ועכו&quot;ם לא מפקדא בדינא, ק&quot;ו שלא יוכל כח הקטרוג לשלוט בנו, ובכח הק&quot;ו יסולק מדת הדין והקטרוג מעלינו עייש&quot;ד.<br /> <br /> זה אפשר שזכו ישראל לרכוש מצרים אע&quot;פ שלא היה בידם זכות, ואף שקיימו פסח ומילה במצרים, הרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אמנם לפי זה מגיע להם מכח ק&quot;ו מישמעאל, דאין בידם שום זכות ואעפ&quot;כ יש להם כל טובות העולם הזה, מכ&quot;ש שמגיע לישראל, וזכו לרכוש מצרים מכח ק&quot;ו זה, וכמו כן בקריעת ים סוף שהיה הקטרוג גדול וחזקה לנגדם בטענת הללו והללו עוע&quot;ז, שאינם ראויים להצלה ח&quot;ו, אמנם ניצולו בכח הק&quot;ו דעכו&quot;ם לא מפקדא אדינא והמקטרג לא יקטרג עליהם, כי הם מחלקו וגורלו, ובכח הק&quot;ו יסתם פיו וטענותיו על ישראל.<br /> <br /> אפשר לפרש הפסוק (שמות י&quot;ב) וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צררת בשמלתם על שכמם, ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וגו&#039;, דלכאורה הו&quot;ל להכתוב להקדים וישאלו ממצרים וגו&#039; שהיתה מוקדמת בזמן לוישא העם את בצקו שהיתה בשעת יציאה ממצרים, ובודאי שלא הלכו ישראל לישאל ממצרים כליהם ומשארותם צררת בשמלתם, וטעמא בעי מ&quot;ש הכתוב שלא כסדר הויתן. ואפשר דבמה שנשאו משארותם צררות על שכמם כדרך סוחרים ישמעאלים, נתעורר על ידי זה מדת ק&quot;ו מישמעאל, ועל ידי זה זכו לרכוש כמ&quot;ש לעיל, ובזה יובן מה ששינה הכתוב הסדר, ואע&quot;פ שהשאלת כליהם קדמה, הקדים הכתוב משארותם צרורות בשמלתם וגו&#039;, דעל ידי זה נתעורר עליהם הזכות מכח ק&quot;ו וזכו להרכוש כנ&quot;ל.<br /> <br /> יובן קצת מאמר רב עיליש על מ&quot;ש בברייתא דכל אחד ואחד מישראל הפשיל את הפסח לאחוריו, נתן רב עיליש טעם על זה, לפי שדרך סוחרים ישמעאלים הוא כן, ועל כן עשו ישראל כן כדי להזכיר מדת הק&quot;ו מישמעאל, שעל ידי זה זכו ישראל לנס היציאה והרכוש וקריעת ים סוף, ובכח הק&quot;ו יומשך השפעת ברכה גם לנו אע&quot;פ שאין זכותינו מספיק לזה.<br /> <br /> &lt;div style=&quot;text-align:center&quot;&gt;*&lt;/div&gt;<br /> <br /> אחר יש לפרש מאמר רב איליש הנ&quot;ל, ונקדים לפרש דברי התרגום אונקלוס (פ&#039; וישב) עה&quot;פ מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו&#039;, מה ממון נתהני לנא ארי נקטול ית אחונא וכו&#039;, וכן פי&#039; התרגום יוב&quot;ע. וצ&quot;ב דמה נתינת טעם הוא זה דבשביל כך ימנעו מהריגתו, שלא יהיה בזה הרווחת ממון, וחלילה לחשוב על השבטים כן, ודברי התרגומים בזה פליאים המה.<br /> <br /> יתבאר לדרכנו עפימ&quot;ש ז&quot;ל (לקמן קי&quot;ט ע&quot;א) א&quot;ר יהודה אמר שמואל כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים, שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים וגו&#039;, שבשאר ארצות מנין, ת&quot;ל וכל הארץ באו מצרימה, וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו עמהן שנאמר וינצלו את מצרים ע&quot;כ לעניננו. והנה לפי זה זכה יוסף הצדיק בכל הרכוש הזה, כי הוא היה השליט עליו במצות המלך, כמ&quot;ש פרעה כל אשר יאמר לכם יוסף תעשו, ואיתא במדרש שאמר פרעה למצריים הרי גזר על התבואה והרקיבה, שמא יגזור עלינו ונמות כל אשר יאמר לכם תעשו, אפילו אומר לכם חתכו מבשרכם והאכילו לנעמיות תשמעו לו עיי&quot;ש, עכ&quot;פ הקנה לו פרעה את הכל והשליטו על כל ארץ מצרים, וזכה יוסף בהרכוש לצורך ישראל, ומגיע לישראל הרכוש מצרים מדינא מכוחו של יוסף.<br /> <br /> הוצרכו ישראל לזכותו של יוסף כדי שיזכו ברכוש מצרים. ועוד יש בזה בפנימיות הענין עפימ&quot;ש בספה&quot;ק אגרא דכלה (פ&#039; שופטים)על פי קבלה מרבותינו כח הפועל בנפעל, וממונו ורכושו של אדם, שהאדם מסגלו על ידי מעשיו, הנה יש בממון הזה כח הפועל, על כן נאסר לנו לפרוט מתיבת המוכסין כיון שכח הפועל יש בממון ההוא, והאדם הכשר כשיקחנו לעצמו הנה יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל מבעלים הראשונים עיי&quot;ש לדרכו. ולפי זה יבואר לעניננו דלכאורה היה החשש על רכוש מצרים שהבטיח הקב&quot;ה לאברהם ואחר כך יצאו ברכוש גדול, ואיכא מקום למיחש פן יזיק להם הרכוש הזה על ידי כח הפועל הדבוק בה מהמצריים ומשאר אומות עוע&quot;ז, ולא יעביד קוב&quot;ה ניסא לתקלה ח&quot;ו, אמנם על ידי שלקט יוסף הצדיק את כל הכסף לידו, ועלו לגורלו של אותו צדיק על ידי פעולתו, מעתה היה בהם כח הפועל של יוסף הצדיק, ולא היה בהם שום חשש היזק, אדרבה היה מסגולתן רק להיטב על ידי כח הפועל בהם מיוסף הצדיק, מבואר מזה דלא היה אפשר שיזכו ישראל ברכוש מצרים כי אם על ידי כחו של יוסף הצדיק. והנה על ידי רכוש מצרים שבידם זכו ישראל שיקרע הים לפניהם, כמ&quot;ש במדרש [הובא בישמח משה] הים ראה וינוס, מה ראה, ישראל באים ורכוש מצרים בידם. [הביאור במדרש עי&#039; בהגדה של פסח מהר&quot;י ט&quot;ב עמוד כז].<br /> <br /> יובן דברי התרגומים, שהקב&quot;ה סיבב כן בבחינת נורא עלילה, שימכרו אותו לישמעאלים סוחרים, כדי שהם ימכרוהו למצרים, ועל ידי שאסף יוסף את כל הכסף זכו ישראל לקרי&quot;ס כנ&quot;ל, וז&quot;ש מה ממון נתהני לנא ארי נקטיל ית אחונא, ר&quot;ל דבאופן זה לא יסבב על ידו הרכוש מצרים וכל זה צורך לקרי&quot;ס, על כן לכו ונמכרנו לישמעאלים, ועל ידי זה נסבב ונתגלגל כל הענין מאת המסבב כל הסיבות יתברך, וז&quot;ש מה ממון וכו&#039; כוונו אל הרכוש מצרים המוכרח שיזכו בה ישראל כדי לקיים הבטחתו יתברך לאברהם, וגם כי בזכות זה נקרע הים לפניהם.<br /> <br /> בזה דברי רב עיליש בגמרא הנ&quot;ל, שנתן טעם על מ&quot;ש בברייתא דכל אחד ואחד הפשיל את הפסח לאחוריו, לפי שדרך סוחרים ישמעאלים כן הוא, לרמוז בזה, דבאופן זה נתגלגל ונסבב נס דיציאת מצרים וקריעת ים סוף, ומה שהשבטים מכרוהו לישמעאל היה הכל לטובת ישראל כדי שיקרע הים לפניהם כנ&quot;ל, ועל כן עושים דמיון על ישמעאל, כי זה היה שורש ותחילת סיבת כל נסי מצרים וא&quot;ש.<br /> ----<br /> פסחים נח.<br /> <br /> פסחים נח.<br /> <br /> &#039;&#039;&#039;[ובזה [שם]&#039;&#039;&#039; במתניתין [נ&quot;ח ע&quot;א] במתניתין [ס&quot;א ע&quot;א] מתניתין [ס&quot;ה ע&quot;ב] תנא<br /> <br /> &lt;div style=&quot;text-align:center&quot;&gt;&amp;lt;&amp;lt; [[אגדות מהרי&quot;ט/פסחים/פרק ד|פרק ד]] • [[אגדות מהרי&quot;ט/פסחים|אגדות מהרי&quot;ט – מסכת פסחים]] • [[אגדות מהרי&quot;ט/פסחים/פרק ו|פרק ו]] &amp;gt;&amp;gt;&lt;/div&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:אגדות מהרי&quot;ט]]</div>

Be69455