הצגת המקור של הדף "שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן סד"

{{טקסט מסריקה}}
{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/יורה דעה/סימן_סג|תווית_קודם=יורה דעה סימן סג|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_סה|תווית_הבא=יורה דעה סימן סה}}
== '''~ סימן סד ~''' ==
ב"ה

כדתנא דדייר בי חמיה ואוכל על שלחן חותנו, אם מותר להושיט כוס של קידוש לאשתו נדה, כי לפי משמעות השו"ע סימן קצ"ה סעיף י"ג שכתב כשם שהיא אסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה, ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר אם הוא מיוחד לה, אבל אם שותים הם ושתית איהי אבתרייהו לית לן בה, עכ"ל, דמשמע מסוף דבריו דלא הותר רק בששותים אחרים מקודם
{{יישור מרכזי|א}}
ונלפע"ך בס"ד דיש בענין זה שני ענינים, א) איסור דמזיגת הכוס, ודין זה לא נמצא בש"ס ולא בשאר פוסקים ראשונים שהבעל אסור למזוג כוס לאשתו נדה, רק הרשב"א כתב דמסתברא לאסור כמו שהיא אסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה דגם בזה שייך הרגל דבר, כמ"ש הב"י סימן הנ"ל והנה הש"ך סימן הנ"ל ס"ק י"ג הביא בשם הגמי"י (הל' איסו"ב פי"א אות נ') דהא דאסורה למזוג לו הוא רק מזיגה והושטה אבל מזיגה בלא הושטה או הושטה בלא מזיגה מותר, ובשם הרשב"א כתב דאין אסור אלא מזיגה במים אבל שפיכה מקנקן לכוס מותר ודוקא יין אסור אבל שאר משקין מותר, והש"ך מסיק שם לאסור להושיט קערה המיוחדת לבטלה, ובס"ק י"ד משמע מדבריו דאין אסור אלא מזיגה לפניו וגם הושטה לפניו, והקשה המחה"ש דדברי הש"ך סותרין זה את זה, וככב דמה שכתב הש"ך להחמיר בס"ק י"ג הוא רק חומרא בעלמא אבל מדינא לא אסור אלא מזיגה והושטה לפניו דוקא

'''לפי''' זה יש לומר לענין הבעל, דהא דאסור למזג לה דהוא רק מדברי הרשב"א כמ"ש לעיל, והרשב"א לא אסר אפילו באשה שמוזגת לבעלה אלא מזיגה במים כמ"ש לעיל בשם הש"ך, א"כ לא מסתבר לאסור יותר ממנו, א"כ אע"ג שהש"ך החמיר בס"ק י"ג בנדה לבעלה אפילו שאר משקין ואוכלים וקערה, אבל בבעל לאשתו לא אסור אלא מזיגה במים גיין אבל בשפיכה מהקנקן לכוס ולהושיט ליכא איסור כלל, דבשאר פוסקים לא נמצא איסור לבעל רק הרשב"א ואיהו לא אסר אלא מזיגה ממש
{{יישור מרכזי|ב}}
ב) '''איפוך''' לשלוח לה כוס יין, ודין זה גם כן אין לו זכר בש"ס לענין נדה, רק הב"י הביא מקורו מדאיתא במסכת כלה המשגר כים של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה שדעתו רבה עליה א"ד מפני שיצרו רבה עליו, ויליף הרשב"א (תה"א בית שביעי שער שני) מזה לאסור גם בנדה, ומתחלה הביא דברי השאילתות (פרשת אחרי שאילתא צ"ו) שנדה לא תשתה מכוס ששתה גברא, על זה כתב הרשב"א שלא ידע מאי טעמא, וכתב דאין לאסור אלא כה"ג לבלות לה ביחוד כוס יין כהא

דמס' כלה, ומסיק הרשב"א אבל היכא דשתו אינהו ושתית איהי אבתרייהו לית לן בה, וכוונתו בזה לשלול דעת השאילתות הנ"ל, וזה גם כן כונת המחבר בסוף סעיף י"ג, וראיה לזה והע"ת ציין על זה ובשאילת יעב"ץ (ח"א סימן קכ"ו) כתב שנכון להחמיר כדעת השאילתות ויש לדקדק אמאי נקיט במסכת כלה המשגר כוס יין ולמה לא נקיט המושיט, וגם בשו"ע סימן קל"ה סעיף י"ג כתב וז"ל ואפילו לשלוח לה כוס של יין, ולמה לא נקיט בלשון הושטה, ואם רצו לאסור אפילו על ידי שליה הו"ל עכ"פ לנקוט תרווייהו שנא להושרט ולשלוח, הגם שאין זה קושיא כל כך עוד יש לדקדק, שכאן כתבו הטעם שדעתו רבה עליה או יצרו רבם עליו, ובמזיגת כוס איתא דאסור משום חיבה ואסור משום הרגל דבר עוד קשה למה לא כתבו דין זה דגם אשה לאיש אסור לשלוח, ובפרט להרשב"א קשה דאיהו גופיה לא אסר בנדה לבעלה אלא מזיגה מים ביין ולמה לא אסר כיס יין לחוד כמו שהבעל לאשה אסור.

'''על''' כן נלפע"ד עפ"י מה דאיתא בתשובת בנין ציון סימן מ"ד שנסתפק לענין משלוח מנות אם יוצא כשנותן המשלוח מנות בעצמו ני אפשר אינו יוצא אלא על ידי שליח כדמשמע לישנא דמשלוח מנות, ולא ראיתי בפנים בס' הנ"ל כי אין הספר לפני רק בארחות חיים (סימן תרצ"ה ס"ק י"א) מביאו בקיצור וי"ל דכן הוא גם מסברא דכשאינו לפניו ושולח על ידי שליח זה הוא אות זכרון שדעתו עליו שמתוך כך זוכריהו, אבל אם הוא לפניו ונותן לו אין ניכר אהבתו כי '''לא''' זכ'ו רק כשראהו ואולי כתב שם כן בספר הנ"ל לפי"ז יש לומר דמשו"ה נקיט במס' כלה המשגר כוס של ברכה, דאין איסור אלא לשגר דזה הוא אות שדעתו עניה שעלה זכרונה עליו על כן אסור, אבל כשהיא עומדת לפניו יש לומר דמותר ליתן לפניה על השלחן כוס של ברכה דלא שייך טעמא שדעתו רבה עליה על כן נקיט גם בשו"ע רק לשלוח אסור ולפי"ז בנ"ד יש להתיר, דמטעם איסור מזיגה יש לומר אין איסור כמו שכתבתי דבבעל לאשתו אינו אסור אלא להרשב"א ואין להחמיר יותר ממנו ואין אסור אלא מזיגת יין במים ומצד '''איסור''' לשלוח גם כן אין איסור, דאינו אסור אלא כשאינה לפניו אבל כשהיא בפניו ליכא איסור כמו שכתבתי

'''ולא''' נעלם ממני כי באשל אברהם להגה"ק מבוטשאטש בסימן תרצ"ה כתב דיכול ליתן המשלוח מנות בעצמו דאל"כ כל מידי דאיהו לא מצי עכור '''לא''' משוי שליח, והא דכתיב ומשלוח מנות להקל עליו דאין צריך בעצמו ויכול לעשות על ידי שליח עיי"ש אמנם דבריו צריכים עיון, דהא בקידושין דף כ"ג איתא דאע"ג דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח אפילו הכי יכולין לקבל גט שחרור לעבד משום דעבד יכול להיות שליח לקבל שחרור של עבד אחר, אם כן גם כן בזה יכול להיות שליח להולכת מנות של אחרים ולא שייך בזה סברא הנ"ל
{{יישור מרכזי|ג}}
ועל דבר שאלה הב', כדת מה לעשות באוכל על שלחן חמיו איך יתנהג בימי נדתה, כי מבואר בשו"ע סימן קליה סעיף ג' שצריך לעשות איזה שינוי ולא ידע במה ישנה את דרכו לשמור ולעשות כדת של תורה

הנה דין זה הוא ממשנה דמסכת שבת דף י"א לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה, ובדף י"ג ט"א קמבעיא ליה נדה מהו שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה, ומדמי ליה הש"ס לשני בני אדם שאוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה, ודעת הרמב"ם פי'א מהלכות איסו"ב (הלכה י"ח) דאין איסור אלא בקערה אחת, והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור סבירא להו דאפילו כל אחד אוכל בקערה בפני עצמו אסור, מדמדמי הש"ס לשני בני אדם שאוכלין על שלחן אתד זה בשר וזה גבינה משמע דאפילו כה"ג אסור דומיא דבשר וגבינה והראב"ד בספר בעה"נ, מובא בסדרי טהרה ס"ק ה', הקשה הא הש"ס אינו מדמי לבשר וגבינה אלא לישון הוא בבגדו והיא בבגדה, דכמו שהשלחן הוא הכנה לאכילה כן המטה היא הכנה לתשמיש, וכמו שאסור לאכול זה בשר וזה גבינה על שלחן אחד משום שמא יאכל זה מזה כמו כן כאן יש לגזור שיבואו להרגל דבר, אבל לענין אכילה על שלחן אחד דאפילו ובואו לאכול בקערה אחת אין איסור אלא משום הרגל דבר ומנ"ל לגזור העלאה אטו אכילה. ותירץ דמדאיתא בברייתא דף י"ג אחר האי דלא יאכל הזב עם הזבה, לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים, ושם אסור על שלחן אחד אפילו בקערות מחולקות, כמו כן '''לא''' יאכל הזב עם הזבה מיירי כה"ג מדאמר לישנא דכיוצא בו. אמנם הרא"ש סבירא לוה דבאמת כאן לא הוי האיסור משום שמא יאכלו יחד דזה הוי גזירה לגזירה, אלא דהאיסור הוא דאכילה על שלחן אחד הוי דבר של חיבה ואסור כמו מזיגת הכוס ורחיצת פניו ידיו ורגליו, על כן כתב דאין אסור אלא בימיהם שכל אחד היה אוכל על שלחן קטן בפני עצמו, אם כן כשהאיש והאשה אוכלין על שלחן אחד קען הוי דבר של חיבה, משא"כ בזמנינו שכל הב"ב אוכלין על שלחן

אחד מותר. ולשיטתו בשלחן קטן לא מהני היכר, דהא האיסור הוא משום והוי דבר של חיבה ומה איכפת לן בהיכר שעושין ולא יאכלו זה מזה, הא זה גופא דרך חיבה הוא, והא דמותר הושטת כוס בשמאל הוא משום דכה"ג לאו דרך תיבה הוא, משא"כ כאן כל זה מבואר בסדרי טהרה סימן קצ"ה ס"ק ו' ד"ה ואך בעיקר הדין סוף הס"ק עיי"ש. לפי זה להרא"ש כשאחרים אוכלים על השלחן אין צריך שום היכר

אמנם הרשב"א ושאר פוסקים סבירא להו דאפילו כשאחרים אוכלים על השלחן גם כן צריך היכר, וכן פסק בשו"ע אמנם בספר ברכי יוסף (שם דין י"א) הביא בשם קרק' ש, דכשהאיש והאשה נוהגים בימי טהרה לאכול כל אחד בקערה בפני עצמה שדרכם לנהוג סלסול בעצמם שאין שים אחד פושט ידו לקערה שאינה שלו כלל כמו בימי פרישות כן נוהגים בימי טהרה, אז יש להתיר בשופי כשאחרים אוכלין על השלחן. ולכאורה דברי הריק"ש הם נגד דברי הרמ"א דמשמט דאם בימי טהרה אוכלים בקערה אחת ועתה אוכלין בקערה בפני עצמה שפיר דמי דחשיב היכר, ואם בכל פעם אוכלין בקערה בפני עצמה אסור. אמנם דבריו מבוארים, דהרמ"א חייש דאע"ג דאוכלין בכל פעם כל אחד בקערה שלו מ"מ יש לחוש שמא יפשטו ידיהם לקערה של חבירו, אבל הריק"ש דמיירי שהחמירו על עצמם אז בימי טהרה שלא ליגע במה שמוכן לחבירו, א"כ ליכא חששא כלל.

'''אמנם''' עדיין יש להקשות על דברי הריק"ש דהא בסימן פ"ח לענין בשר וגבינה אסרו אפילו בב' אחים המקפידים זה על זה משום שיאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרים, ואם כן גם כאן דשאר פל אדם אסור לאכול על שלחן אחד אפילו בקערה בפני עצמה וזה מותר ויאמרו כל הסריקין וכו' אמנם נראה דאתי שפיר, דהא כתב הרמ"א דאם נוהגים לאכול בקערה אחת בימי טהרה אז מותר לאכול בימי טומאה על שלחן אחד בקערה בפני עצמה, אם כן מצינו לפעמים היתר על שלחן אחד בקערה בפני עצמה והרואה יאמר דבשעת מהרה אוכלין ביחד ולא שייך סברא דכל הסרוקין על כן נראה דבכה"ג שפיר דמי להקל להלכה למעשה, רק שלא ישבו זה אצל זה אלא בהפסק אדם אחר, כמו שכתב הרא"ה מובא בסדרי שהרה שם ויותר נראה דבאוכל עם אחרים על השלחן איסורא נמי א'כא לפשוע ידו לקערה שלה, דהרמ"א כתב באה"ע סימן כ"א סעיף ה' דאסור לנהוג דברי חיבה לפני אחרים, וממילא יודעים כו"ע שאין אוכלים זה מזה ולישא חשש שיאכלג

זה מזה, וממילא לא שיין כלהסריקין וידעתי שיש לפלפל על זה מדברי הרמ"א כאן, ועוד דאם כן ליכא בשום אופן איסור זה עם אחרים על השלחן, ולא רציתי להאריך ותר כי להלכה נראה לפע"ד כמו שכתבתי.
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]] 
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]]