הצגת המקור של הדף "דברי יואל על התורה/דברים/כי תבא"

{{ניווט|דף_ראשי=דברי יואל על התורה/דברים|תווית_דף_ראשי=חומש דברים|הבא=דברי יואל על התורה/דברים/ניצבים וילך|תווית_הבא=ניצבים-וילך|קודם=דברי יואל על התורה/דברים/כי תצא|תווית_קודם=כי תצא}}ב"ה

== '''~ כי תבא ~''' ==

והיה כי תבוא אל הארץ אשר די אלקיך נתן לך נחלה וגו', דרשו רז"ל בספרי עשה מלוה זו, שבשבילה תכנס לארץ, והקשה ההפלאה ז"ל דהרי לא נתחייבו ישראל בבכורים, אלא לאחר ירושה וישיבה, א"כ לא שייך לומר בשכרה תכנס לארץ, שהרי כבר נכנסו ע"כ קושיתו, גם יל"ד על שנוי הלשון שבפסוק נאמר תבוא אל הארץ, ולשון הספרי תכנס לארץ. 

ב) ולקחתם מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך וגו', הקשה מהרי"ן חביב ז"ל דהרי כל שבעת המינים חייבים בביכורים, ורובם פירות האילן הם, ולמה יאמר הכתוב פרי האדמה, ואע"ג דאמרי' במס' ברכות (דף מי ע"א) בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה ילא, ואמרי' שם דמתני' רי יהודה הוא, דעיקר אילן ארעא היא, אבל עכ"פ לכתחילה לד"ה בעינן ברכה מבוררת ולברך פרי העץ, וה"נ יאמר הכתוב לשון מבורר, והו"ל להזכיר גם פרי העץ.

ג) ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך, במס' בכורים (פ"ג) מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג וכוי, ובמדרש ושמחת בכל הטוב, אין טוב אלא תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר, וצ"ב דבפשטות מיירי קרא במצות בכורים, ולהלכתא אתי' ללמוד ואין קורין אלא בזמן שמחה, ולמה אפקוהו ממשמעותי' לדרוש על תורה, גם מה ענין מעשר לבכורים.

ד) אחך שגמר פרשת הבכורים, אמה"כ כי תכלה לעשר את מעשר תבואתך וגוי, ראוי להבין קישור סמיכת הפרשיות להדדי, ויותר ראוי להיות פרשת וודוי מעשר בפרשת ראה, אלל עשר תעשר שהוא מקומה של מלות מעשר, וגם נאמר שם מלות ביעור מקלה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, והול"ל שם גם מלות וודוי מעשר שהוא אחר הביעור. 

ה) עשר תעשר . דרשו חז"ל (שבת קי"ט) עשר בשביל שתתעשר, ראוי להבין היתכן שיהי' מצות התורה, לעשות ע"מ לקבל פרס, והגם שבמצות מעשר מותר לד"ה עמלקיים, כמשהי'כ בחנוני נא בזאת וגו', אבל לא יתבן שיהי' הצווי ע"ד כך. ו) איתא בתנחומא פי ראה (סי' י"ח) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגוי, '''אם''' זכיתם סוף שהם יוצאין לזרוע השדה, ואם לאו סוף שהיוצא השדה מתגרה בכם, זה עשו דכתיב בו, וילך עשו השדה לצוד ליד להביא עכ"ד המדרש, וצ"ב הכוונה. ז) ואמרת לפני די אלקיך הטיתי הקדש מן הבית וגוי לא עבר'תי ממצותיך וגו' עשיתי ככל אשר צויתני, ולכאורה הוא פלא דלא מלינו בשום מלוה, שתחייב התוה"ק להתפאר ולהשתבח א"ע לפני הבוי"ת, שעשה וקיים ככל מלותיו אשר צוויתני, זולת במלוה זו של וודוי מעשר, וטעמא בעי, גם קראוה חז"ל בגמ' וודוי מעשר, ולכאורה אין זו נראה הוידוי כלל, אלא התפארות ושבח, - גם הרי מצינו בגמ'ברכות (יי ע"ב) בחזקי' על שתלה בזכות עצמו, ואמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים, והיתכן שלותה התוה"ק במלוה זו לתלות בזכות עצמו, כאמרו עשיתי ככל אשר ליוורנו השקיפה ממעון קדשך, והוא פלא.

ח) ובא, אל הכהן אשר יהי' בימים ההם, פרש"י ז"ל אין לך אלא כהן שהוא בימיך כמו שהוא, וכתב הרמב"ן ז"ל ולא הבינותי, כי בענין הזקן ראוי לומר אל השופט אשר יהי' בימים ההם, אע"פ שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים, אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אבל בהקרבת בכורים, למי וביאת אם לא אל הכהן אשר יהי' בימיו עכ"ל הרמב"ן ז"ל, והרא'ים תמה על הרמב"ן וכתב, ואני שמעתי ולא אבין דבריו, דכמו"כ יש למי שמביא בכוריו– לפני הכהן, לומר ארר שאין הכהן הזה לדיק וחסיד, כמו 




רומח                '''דברי               ''' תבוא               '''יואל''' 

הכהנים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם, איני רוצה להביא בכורים לפניו, שאינו אלא כדי להדרו, או כדי לקבל ברכתו וכוי עכ"ל.

אמנם באמת- יש לחלק בין שופט לכהן, דפושט צריך שיהי' בו מעלת החכמה והיראה, ושאר מעלות המנויים בו, וע"כ יש מקום לומר, שאין רוצה בשופט שבימיו, ולטעם זה הוצרך הכתוב ליזהר וללוות שאין לך אלא שופט שבימיך, ושלא לנטות מדבריו ימין ושמאל אבל בכהן המקבל בכורים, לא כתבה תוה"ק תנאי '''איך''' שיהי' מעלת הכהן הראוי לקבל בכורים, ואין שום מקום לפעור '''א"ע''' ממצות התורה, בטעם שאינו מפורש בקרא, והדרא קושית הרמבי'ן על דברי רש"י לדוכתי', דלמ"ל קרא דאין לך אלא כהן שבימיך, ומה"ת למפטרי' משום כך ממצות –                 בכורים.

ט) '''להלן''' בפ' וודוי מעשר לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, פרש"י ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות, וכתבו! המזרחי והגו"א שאין לפרש על נוסח הברכה בפה, שתקנו אנשי כנה"ג לומר על הפרשת מעשרות, שברכת כל המצות אינן אלא מדבריהם, וא"א שכיוון הכתוב לזה, אלא פי' הכתוב שלא שכחתי מלשבחך על הפרשת המעשרות, ר"ל שנתתי המעשרות לשם הקב"ה ונתתי אותם באהבה, ושבחתי עליו להקב"ה, וכתב הרא"ם דממה דאיתא בספרי ובמס' מע"ש (פ"ה מי"א) לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו, נראה כמו שפירשנו בדברי רש"י ז"ל, שאין הכוונה על נוסח הברכה, עכת"ד ז"ל.

אולם התויו"ט במשנה דמע"ש הנ"ל, הקשה עליהם קושיא עלומה, דאדרבה מהך משנה מבואר, דכוונת הכתוב על נוסח הברכה, דבמס' ברכות (דף מ' ע"ב) מייתי לה להך מתני', אפלוגתא דרב ור"י, ומייתי רב סייעתא מני' דכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, דתניא ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואילו מלכות לא קתני, ור' יוחנן דס"ל דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, מגיה בברייתא זו לומר, תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו עיי"ש, מבואר דכוונת הכתוב ולא שכחתי מלברכך, על נוסח הברכה קאמר, וכן הוא בהדיא ברש"י במס' ברכות הנ"ל, ולא שכחתי מלברכך ברוך אשר קדשנו 

במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר, אלא ודאי הנכון, דרש"י בפי' עה"ת נוסח הברכה קאמר, ואע"ג דמדרבנן הוא אסמכוה אקרא, דמי גריעא ברכה לאסמוכה אקרא, משאר דברים דרבנן שהסמיכום על המקראות עכת"ד התוי"ט זלל"ה.

אמנם נראה להביא ראי', דדברי הרא"ם והגו"א צודקים, דמה דאמרי' בכ"מ אסמכוה רבנן אקרא, היינו היכא דאין הכתוב מיותר, אז אפשר לומר דקרא לאו להכי אתא, ומדרבנן הוא ואסמכוה אקרא, אבל כאן ולא שכחתי מיותר לגמרי, דכבר מנה הכתוב כל מילתי' דמעשר, לא אכלתי באוני וכוי, ועכ"ח מה שדרשו חז"ל ולא שכחתי מלברכך דרשא גמורה היא, דאי נימא דקרא לאו להכי אתא, ואסמכתא בעלמא היא, א"כ הקרא מיותר, ומעתה צודקים דברי הרא"ם והגו"א דא"א שכוון הכתוב על נוסח הברכה, דאיך יבוא הכתוב לחייב דבר שהוא מדרבנן, אלא כוונת הכתוב על הודי' בלב והוא מדאורייתא.

עוד אפשר להביא קלת סמך ראי' לדבריהם, דסתם הכתוב ולא שכחתי, ואיני יודע שכחה זו מה היא, אבל שכחה האמורה בכ"מ הוא בלב, כמ"ש בזכירת עמלק לא תשכח בלב וכן בכ"מ, וכמו"כ כאן על שכחת הלב כיון הכתוב, שלא שכחתי להודות בלב על הפרשת המעשרות, אבל א"כ הדרא קושית התוי"ט לדוכתי' דהרי מבואר בגמ' דברכות הנ"ל, דרב ור"י למדוה להאי קרא על נוסח הברכה כנ"ל. י) עשיתי ככל אשר צויתני צ"ב מה בא הכתוב להוסיף, וכל אלה שנפרטו לעיל בכלל הצווי הם.

יא) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו', ארז"ל והובא ברש'יי פ' וירא עה"פ וישקיפו, כל השקפה שבמקרא לרעה, חון מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים, ראוי להבין למה כתבה תוה"ק לשון השקפה שהוא לרעה, ויצטרך להפכו הרי כיון שקיים מלות מתנות עניים, ואמה"כ עשיתי ככל אשר צויתני, יאות שיאמר הכתוב לשון שהוא מבורר לטובה. יב) השקיפה ממעון קדשך מן השמים, צ"ב דמלות מן השמים מיותר, וידוע דהשראת 




'''דברי'''                תבוא               '''יוא''' '''ל              ''' קמט 

שכינתו ית' בשמים, והגם שמלא כל הארץ כבודו יתי, אבל בעולמות העליונים השראת שכינתו ית' בבחי' גבוה יותר, וכי צריך הכתוב להגביל המקום אתמהה. יג) וברך את עמך את ישראל, צ"ב הכפל את עמך את ישראל, ויספיק באי מהם, גם כפל מלת את צ"ב, וידוע דאתין וגמין רבויין הן, ומה בא לרבות, גם כל הפרשה מדבר בלשון יריד, וסיים בלשון רבים וברך את עמך את ישראל אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו וגו' וטעמא בעי.

יד) להלן בפרשה אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים וגו", ואמרז"ל במס' סוטה (דף ל"ב ע"ב) הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכוי, הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה וכוי, ראוי להבין דבפסוק לא נמנו אלא י"א ארורים, וחז"ל למדו (שם ל"ח ע"ב) מהיקש דמה קללה בכלל ופרט, אף ברכה נאמרה בכלל ופרט, ומה קללה בלה"ק אף ברכה, וכן כל ענין של ברכות נלמד מן הקללות עיי"ש, ולכאורה מן הראוי שיאמר הכתוב הברכות בפירוש, והקללות ילמדו מכללן, והשי"ת חפץ בברכתן של ישראל, ומ"ט הסתירן הכתוב.

טו) ק"ז הישמח משה זלל"ה בפ' ראה ההיא קושיא בשם ס' כתנות אור עפימ"ד בילקוט פ' תולדות ובפ' בלק, כי יצחק שהי' אוהב את ישראל פתח בקללה וסיים בברכה, אורריך ארור ומברכך ברוך, ובלעם שהי' שונא '''את''' ישראל פתח בברכה וסיים בקללה, מברכיך ברוך ואורריך ארור, ולפי"ז יקשה דמשרע"ה שהי' אוהב ישראל למה סיים בקללה, באמרי ראה נתתי לפניכם היום ברכה וקללה, ותירץ עפי"ד רש"י ז"ל את הברכה אשר תשמעו על מנת אשר תשמעו, ועכ"ח נאמרו על תנאי, ומשפט התנאי להיות הן קודם ללאו, ולכך פתח בברכה עיי"ש, וכמו"כ קשה כאן מדוע פתחו בברכה, ועוד יותר יקשה שהברכה לא נכתבה כלל, והעלימו הכתוב ונלמד מהיקש הקללות וצ"ב.

טז) נם ראוי להבין השנוי שבין פ' תוכחה שבתו"כ, למה שנאמרה במשנה תורה, דבפ' בחקתי אחר סיום התוכחה כתיב אלה החקים והמשפטים והתורות וגו' בהר סיני, ופרש"י והתורות תושב"כ ושבע"פ, מגיד שכולם נתנו למשה מסיני, ולא הוזכר 

כריתת ברית על התוכחה, ובתוכחות שבמשנה תורה כתיב, אלה דברי הברית אשר צוה ד' את משה לכרות את בנ"י מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ונלמד שגם על התוכחות שבתו"כ הי' כריתת ברית עליהם, אבל מ"ט העלימו הכתוב שם, ונזכרה רק כאן במשנה תורה.

יז) בזוה"ק דקדקו דלמה בתוכחות שבתו"כ סיים בדברי נחומים, ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו', ולא נזכרו דברי נחומים בתוכחות שבמשנה תורה וטעמא בעי, ועייש"ד.

יח) נם צ"ב מ"ש אלה דברי הברית, וידוע דכ"מ שנא' אלה פוסל את הראשונים, ומה פוסל הכתוב כאן, והרי הכריתת ברית היי על כל התורה והמלות, כפרש'יי כאן שקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה.

יט) החתם סופר זלל"ה דקדק במשה"כ בסוף התוכחה ונהחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, והרי כבר הזכיר גזירת הגלות, באמרו יולך ד' אותך ואת מלכך וגוי, אל גוי אשר לא ידעת וגו', ולמה הכפיל הכתוב מה שכבר נאמר, גם ראוי להבין השנוי שבכ"מ נאמר אל הארץ אשר אתה בא לרשתה, וכאן אמר על האדמה וגו'. כ) להלן בסוף הפרשה ולא נתן ד' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה, פרש"י להכיר את חסדי הקב"ה ולהדבק בו, עד היום הזה וכוי, שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי וכו', באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וכו', ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהייתה לעם וגוי, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום, ד"א ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו, עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליהם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד.

וכתב הרא"ם ז"ל דלשני הפירושים שברש"י, מ"ש ותבאו אל המקום הזה וגו', אין הכוונה אל המקום, אלא פירושו אחר שבאת אל המדריגה הזאת, להשיג מחכמתו יתי וחסדי המקום, מעתה הזא 




קנ                    '''דבר''' י               תבוא               '''יוא''' ל 

מדקדק עמכם בשמירת המלות, וע"כ סמך ליי ושמרתם את דברי הברית, אבל הקשה למה הפסיק הכתוב במאמר ויצא סיחון וגוי, בין ותבאו '''אל''' המקום הזה, ובין ושמרתם '''את''' דברי הברית שהם דבקים זה לזה, גם ראוי להבין דאם לזה יתכוון הכתוב למה אמר ותבאו אל המקום הזה, ובכ"מ שם זה מורה על מקום, ולא על מדריגה ובחי'.

ונבוא אל הביאור לתרץ קושית התויו"ט הנ"ל (בקושיא ט'), דהנה לפי"ד המזרחי והגו"א, שפי' ולא שבחתי מלברכך קאי על הודי' ושבח שבלב, ולא על נוסח הברכה, דנוסח הברכה דרבנן הוא, וא"א שכיון עליו הפסוק עייש"ד, לפי"ז נתחדש לנו דבר חדש, דמה שאמז"ל ברכות דרבנן, זהו רק נוסר ומטבע של ברכות שתקנו חז"ל, אבל שבח והודי' בלב חיובא דאורייתא הוא, להזכיר חסדי המקום יתי. '''וכע''' י"ז מלאתי בה' ברכות להריטב"א ז"ל (ס"ב, שנדפס מכת"י) וז"ל לא באה בתורה שבכתב מצוה לברך אדם, על ההנאה קודם שיהנה, לפי שהשכל מורה ע"ז לבעלי האמת, וכל שלא בירך, לחמו במעיו נהפך ואינה הנאה, אבל מדברי סופרים לברך בשם ומלכות וכו' עכ"ל, הרי שנוסח ומטבע הברכות לבד, הוא מדרבנן, אבל השבח וההודי' חיובא דאורייתא מצד הסברא, וכאמרז"ל (ברכות ל"ה) סברא היא עיי"ש.

ונראה שגם התויו"ט אינו חולק על עלם הסברא, יהודי' חיובא דאורייתא הוא, '''אלא''' שהוכיח מדברי הגמ', וסייעתא דרב ור"י הנ"ל, שלא התכוון הכתוב על הודי' לבד, אלא על נוסח הברכה בשם, או בשם ומלכות, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', וע"כ קרא אסמכתא בעלמא עיי"ש, אבל אינו דוחה דברי הרא"ם, לחלוק עליו בעלם הסברא, ועכ"ח שבזה יודה אליו, שההודי' ושבח חיובא דאורייתא הוא. ובזה יתבאר לנו דברי התוס' במס' ברכות (דף ל"ה ע"א) על מ"ש בגמ' שם, אשכחן ברכה לאחריו, לפניו מנין, הא '''לא''' קשיא דאתי' בק"ו, כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש, וכתבו התוס' לאו ק"ו הוא, דא"כ תהא ברכה דלפניו מדאורייתא, ולעיל פרק מי שמתו (דף '''כ"א ע"א''') אמרו, בבעל קרי שמברך על המזון לאחריו, ואינו מברך לפניו דלאו דאורייתא הוא עכ"ד התוס', 

ולכאורה דבריהם צ"ב, דבגמ' אוקמי' לי' הכי לפי המסקנא דק"ו הוא, ולפי הפשטות ק"ו גמור הוא דלא איטרפא בגמ' ק"ו זה, ואיך כתבו התוס' לדחות מסקנת הגמ' ולומר דלאו ק"ו הוא.



.'''ואפ"ל''' דבאמת איכא למפרך האי ק"ן, מ"ש כשהוא 

שבע מברך כשהוא רעב '''לא''' כ"ש, עפימי'ש הרמב'ים ה' תפלה פ"ה ה"ב וז"ל הרעב והצמא ה"ה בכלל חולים, '''אם''' יש בו יכולת לכוון את דעתו יתפלל, ואם לאו אל ותכלל עד שיאכל וישתה, וכן פסק בש"ע (סו' פ"ט ס"ד) דמותר לו לאכול ולשתות ואח"כ יתפלל, אלא שבש"ע תלה הדבר באם רצה, משמע שאין מחויב ומותר לו להתפלל כשהוא רעב '''אם''' ירצה, וכתב המג"א הטעם משום דעכשיו בזמה"ז בלא"ה '''אין''' מכוונים כ"כ, עיי"ש, ועכ"פ דבר ברור '''שא"א''' לכוין בתפלתו כשהוא רעב, ומבואר בש"ע שצריך שיהי' לו כוונה בתפלתו, ובפרט בהזכרת השם, '''אם''' מזכיר ש"ש בלי כוונה ענשו גדול נ"ל, ומעתה אזדה לה כח הק"ו, ואין ללמוד ברכה לפני' בק"ו', דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש.

ולדרכנו אפשר לתרץ כוונת הגמ', וגם דברי התוס' בדרך זה, דמ"ש בגמ' דק"ו הוא, כשהוא שבע מברך רעב לא כ"ש, לא כוונו על נוסח הברכה בשם ומלכות, דלאו ק"ו הוא דאינו רק מדרבנן כמ"ש התוס', וגם ק"ו פריכא היא, דהזכרת ש"ש בעי כוונה, וא"א לדון ולילף רעב משבע בק"ו כנ"ל, אמנם אפשר שכוונת הגמ'למילף מק"ו, ברכת שבח והודי' בלי הזכרת שם ומלכות, או בלב שהוא דאורייתא, ואפשר שזה הוא ק"ו גמור, דאין בה הזכרת ש"ש, ואין הכוונה מעכבת בה, וליכא פירכא הנ"ל.

ולפי שהודוי ושבח בלב דאורייתא, ע"כ תיקנו חז"ל לברך בפה, בשם או בשם ומלכות, למר כדאית לי' ולמר כדאית ליי, וכעין שאמרו בבדיקת חמץ, דמדאורייתא השבתה וביטול בלב סגי, אלא לפי דמחשבה מבטל מחשבה, ופן יהי' דעתו עליי, וחם עליו ויבטל מחשבתו הקודמת, ע"כ הצריכו רז"ל בדיקה במעשה, ואין מחשבה מוליא מידי מעשה, וכמו"כ לעניננו מקור החיוב דברכה, דאורייתא הוא, '''אלא''' דמדאורייתא במחשבה סגי, וחייבוהו חכמים לברך בפה, ובנוסח ובמטבע שטבעו חכמים בברכות. 



'''דברי'''                תמא                '''יואל'''                 קנא 

ולפי"ז יהי' תירוץ הגמ' בדרך זה, ולאו ק"ו הוא, וכיון שנלמד עצם חיוב הברכה בק"ו, ודאורייתא הוא, תקנו חכמים מטבע ברכה לפני' על סמך דאורייתא, וא"ש מ"ש התוס' דלאו ק"ו הוא, וראייתם ממ"ש בעל קרי אינו מברך על המזון לפניו דלאו דאורייתא, כוונת התוס' על ברכה בהזכרת השם שאינה מדאורייתא, ומ"ש בגמ' דק"ו הוא, הכוונה על הודי' ושבר בלי הזכרת שם ומלכות, ודברי שניהם אמת ול"ק קושיתנו הנ"ל.

וכמו"כ איכא למימר בחיוב ברכות המלות, דילפינן שם (דף '''כ"א ע"א''') ברכת התורה לאחרי', מן ברכת המזון מק"ו עיי"ש, ומסקנת הגמ'דאיכא למיפרך, מה למזון שכן נהנה, ואידחי לה ק"ו, וממילא ברכת התורה לאחריו אינה אלא מדרבנן, אמנם הך פירכא איכא למדחי לכאורה, עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה (בפ' תשא) על הא דמבואר ברמ"א ובש"ך (יור"ד סי' קנ"ז) דאם הוא אדם חסיד ויר"ש, כ"ע מודי דרשאי למסור עצמו על קידוש השם '''אפי'''' על מלוה קלה, ולכאורה יש להפליא הכי בשביל שהוא חסיד ויר"ש ישתנה דינו, הלא כתיב וחי בהם, ותוכן תירוצו דיש עוד פי' אחר בפסוק וחי בהם, היינו שכל עשיותיו ותנועותיו ועסקיו יהי' רק בתומ"צ, וזולתן לא יהיו לו שום ריות בעולם, וכ"כ יהי' דבוק ונתעלם, עם התורה והעבודה והמלות, עד אשר אם ירצו להעבירהו על א' ממצות ד יופסק חיותו, והצדיקים עיקר חיותם הוא בתוה"ק, וממילא מחויבים למסור נפשם על כל עבירות ומלות קלות, לאשר כי הן המה חיותם ממש, אלא שלאו כל אדם בבחי' זו, וע"כ לא ניתנה הלכה זו לכל, דהתוה"ק ניתנה כפי מדריגת '''כאו"א''' כפי אשר יוכל שאת, כמ"ש קול ד' בכח, בכוחו לא נאמר וכו', וא"כ אצל ההמונים אשר כל עסקם בעניני העולם, ואינם בבחיי הנ"ל, בהם יתקיים הפי' הפשוט וחי בהם, ולא שימות בהם עיי"ש לדרכו.

עכ"פ לפי"ז ליכא למפרך מה למזון שכן נהנה, דמי שהוא עובד ד', יותר נהנה בעשיית המלות מכל הנאות העוה"ז, ויפה שעה אי בתשובה ומע"ט מכל חיי העוה"ב, ומכ"ש מכל חיי . העוה"ז, ואם נפרש וחי בהם כפירוש הראשון הנ"ל, אדרבה נתחזק כח הק"ו, ואיכא למילף ברכת המלות מברכת המזון בק"ו, ויהי' ברכת המלות לאחריו דאורייתא, אמנם 

'''א"א''' לקבוע הלכה זו לכל אדם, כמ"ש ק"ז זלל"ה, דלאו כל אדם בבחיי זו, שיהי' נהנה מעבדות השי"ת ותומ"צ, יותר מכל הנאות עוה"ז, ואפשר דעכ"פ אהני לה ק"ו, לחייבו בברכת הודי' ושבח בלב מדאורייתא, אבל נוסח הברכה בהזכרת השם אינה אלא מדרבנן, וכמ"ש בברכת הנהנין לפניו כנ"ל. ולפי"ז יתורץ קושית התויו"ט הנ"ל, דבאמת צדקו דברי הרא"ם והגו"א, דאין לפרש ולא שכחתי על נוסח הברכה בפה, דלאו דאורייתא '''היא''', וא"א לומר שיכוין הכתוב להזהיר על דבר שהוא תקנתא דרבנן, וא"א לומר דקרא אסמכתא בעלמא, כיון דמיותר הוא וכמו שהוכחנו לעיל, אמנם אחר שתיקנו חכמים לברך בפה וכמטבע הברכות, אם אינו עושה כתקנת החכמים, לא קיים המצוה כלל, ואפי' מדאורייתא לא ילא ידי חובתו, וכמ"ש הרבינו יונה בריש מס' ברכות, וכ"כ התוס' ורוב הראשונים בכל מילתא דתקנו רבנן עייש"ד.

'''ולפי"ז''' א"ש, דמ"ש בתורה ולא שכחתי, '''קאי''' רק אהודי' בלב כדברי ( הרא"ם ז"ל, ומ"ש בגמ' דברכות (דף מי ע"ב) דרב מפרש ליי לקרא, ולא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו, ור' יוחנן מפרש לי' בברכה עם הזכרת שם ומלכות, וכ"כ רש"י שם ולא מלברכך ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר, מימרא זו נשנית לאחר תקנת חכמים, ואז ודאי צריך להתודות בודוי מעשר, שקיים כתקנת חכמים בהזכרת השם, או–שם ומלכות לר"י, דאל"ה גם דאורייתא לא יצא, וא"א לומר עשיתי ככל אשר צויתני, '''אם''' '''לא''' קיים כתקנת חכמים, ומתורץ קושית התויו"ט הנ"ל, וא"ל לדחוק ולומר דאסמכתא הוא, דקרא כי אתא לדרשא גמורה אתי, על הודי' בלב, אלא שאחר תקנת חכמים, מחויב להתודות ולהזכיר שקיים גם תקנת חכמים לברך בפה, כמטבע שטבעו חכמים.

ולדרכנו אפשר לתרץ קושית הפנ"י, שהקשה על אמרם ז"ל סברא היא אסור לאדם שיהנה בלא ברכה, והלא סברא דאורייתא, וברכות אינם אלא דרבנן, ולדרכנו מהני הסברא לחייבו מדאורייתא על הודי' בלב, ונוסח הברכה בפה אינה אלא מדרבנן. ומ"ש רש"י במס' ברכות (דף כ' ע"ב) במתני' דבעל קרי אינו מברך על המזון לפניו, דלאו 




קנב                  '''דברי'''                תבוא               '''יואל''' 

דאורייתא, וכתב רש"י ז"ל דאפי' בהרהור אינו מברך, ולכאורה הודי' בלב דאורייתא היא, ואמאי לא לברך, ואפשר לפי דמתני' לאחר תקנה מיירי, שתקנו לברך בהזכרת השם, ובהרהור כזה בנוסח הברכה ובשם ומלכות לאו דאורייתא היא, ולא אצרכוהו רבנן, דכיון דעיקר הזכרת השם מדרבנן הוא, למה יהרהר בשמות הקדושים, בשעה שאינו טהור, וכמ"ש רש"י במתני' שם, וז"ל כיון דברכות לאו מדאורייתא מחייב, לא אצרכוהו רבנן עכ"ל, וכמו'יכ בהרהור השמות הק' דלאו דאורייתא, לא אצרכוהו להרהר ואינו מברך אפי' בהרהור, אבל ההרהור בכורי' לבד דאורייתא היא, וגם בעל קרי מחייב בה, ומתורץ כל הענין. ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל אין טוב אלא אורה וכו' (עיין לעיל קושיא ג') ונקדים מ"ש רש"י ז"ל במס' שבועות (דף ט"ז ע"א), עמ"ש שם בברייתא, אבא פאול אומר שני בוצעין (פי' המתרגם אחו ואגם) היו בהר המשחה (הר הזיתים) תחתונה ועליונה, תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים, תחתונה שהיה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני וכו', ופרש"י דעמי הארץ המפרישים מעשרות היו זריזין לעשות בו מלוה מן המובחר, לפי שהיו שומעין דרשה עשר בשביל שתתעשר וכו', לכך היו נכנסים עד תוך חומת ירושלים הפנימית, לקיים לפני די אלקיך, אבל בקדשים לא היו מטריחין עצמן ואוכלים אותם לפנים מחומה חיצונה וכו' עכ"ד.

ויובן בזה מ"ש בתנחומא, עה"פ כי ליד בפיו שהי' לד את יצחק הצדיק בפיו וכו', היי אומר לאביו, אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר, ולכאורה אם הי' רצונו לרמות את יצחק, מדוע בחר בזהירות מלות מעשר, יותר מבשאר מלות וכן הקשו מפרשי התנחומא, ואפשר שידע מסגולת המעשר שמביא לידי עשירות, כמ"ש ז"ל עשר בשביל שתתעשר, וע"כ כיון שהוכרח לאחוז באיזה מצוה, כדי לרמות את אביו, בחר במצות מעשר להיות זהיר בו שמביא לידי עשירות.

ובזה יבואר התנחומא הנ"ל (קושיא ו'), עשר תעשר וגוי, אם זכיתם סוף שהם יוצאים 

לזרוע השדה, ואם לאו עשו מתגרה בכם, שנא' ללוד ציד להביא, ר"ל שאם לא תקיימו מצות מעשר כראוי, יהי' ח"ו קטרוג עליכם מצד עשו, שבמצוה זו היי הוא נזהר בכל ההידורים, וע"כ אמרו דעשו מתגרה בהם, באם לא תהיו זהירים במלות מעשר. וכמ"ש במצות כבוד אב לפי שהי' נזהר בו, יש לו כח לקטרג ח"ו. אמנם עשו לא כיון בו לשם מלוה כלל, אלא להנאה עצמית כדי שיתעשר, אבל בישראל אע"פ שאמרו חז"ל עשר בשביל שתתעשר, צריך שיהי' כל כוונתו לעשות רצונו ית', ולשמירת התורה והמצות, ואף שהתירה תוה"ק ליתן המעשרות בכוונה להתעשר על ידה, כמשה'יכ בחנוני נא בזאת וגוי, אבל סוף כוונתו יהי' להשיג העשירות לתכלית שמירת התורה, דאל"ה אין לה חשיבות כלפי מעלה, וא"א שילוה הכתוב לעשות מצום לשם מתן שכרן לבד. וז"ש במדרש ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה, ואע"פ ששמחה דקרא קאי על אסיפת התבואות, כמו שדרשו ז"ל, דזמן שמחה מעצרת ועד החג שהוא זמן אסיפת גרנות, אבל הזהירונו רז"ל שאין טוב אלא תורה, וגם בעשירות תכוין רק לעבודת השי"ת, כדי שתהי' פנוי לעסק התורה ולקיום המלות, וא"ש דברי המדרש ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר, דלכאורה איך יתכן שילוה הכתוב לקיים המלוה ע"מ לקבל פרס ובשביל שתתעשר, אמנם כיון שאין טוב אלא תורה, ועיקר העשירות צורך בו לעבדות השי"ת, א"ש מה שהזהיר משה את ישראל עשר תעשר בשביל שתתעשר.

ועתה נבאר מאמה"כ השקיפה ממעון קדשך מן השמים, כי למה יזכיר הכתוב לשון השקפה שהיא לרעה, ושאר הדקדוקים שבענין (עיין קופיא י' י"א י"ב) ונקדים מ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה (בפ' תולדות ובפ' בראשית) על מ"ש חז"ל ערובין (דף י"ט ע"א ) אלו פושעי ישראל שמלאים מלות כרימון, ולכאורה אם מלאים מצות, מ"ט פושעי ישראל קרית להו, וגם למה המשילם לרמון דוקא, אמנם יש הפרש בין מעש"ט של צדיקים ובין מעש"ט של רשעים וכו', דמעש"ט של צדיקים הם במחשבה זכה וצלולה בלתי לדי לבדו, לא כן הרשעים דאף אם עושים מעש"ט, הוא רק להנאתן ולמוכרן, ובשביל איזה תועלת וכדומה, והקליפה עיקר יותר מגוף הפרי, וזולת 




'''ד בר''' י              תבוא               '''יוא ל              ''' קנג 

הפסולת והקליפה לא היו עושים המעש'יט ההם, וה"ז דומה לרימון, דכי שקלי לנץ דרימונא, שהיא השומר לפרי מיית רמונא, כדאיתא בברכות (ל"ו ע"ב) כמו כן מעשיהם הטובים של הרשעים וכו', וז"ש פושעי ישראל מלאים מלות, אבל אינו אלא כרמון עייש"ד.

עכ"פ יצוייר להיות מלאים מלות, ואעפ"כ קראוהו חז"ל פושעי ישראל, והגם שמותר לעשות שלא לשמה, שאמרז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל כ"ז הותר רק כדי להגיע אל מדריגת לשמה, אבל '''אם''' העיקר והיסוד היא שלא לשמה, וזולת זה לא היו עושים המלוה כלל, הבחי' הנ"ל שכתב ק"ז זלל"ה, בברי' זו נקראו פושעי ישראל, אף אם מלאים מלות, שאמרז"ל דשלא לשמה כה"ג נוח לו שלא נברא. והנה אמרז"ל במס' פסחים (דף נ' ע"ב) רבא רמי כתיב כי גדול מעל השמים חסדך, וכתיב עד השמים וגו', ומשני כאן בעושין לשמה מעל השמים, והעושין שלא לשמה עד השמים, ועיין פרש"י שם, עכ"פ כל בחי' שלא לשמה אף אם אינו בגדר הרשעים, אבל לא יעלה בחינתו מעל השמים, ובעולמות הגבוהים לפגם יחשב, וכפי בחי' העולם ההוא אפשר שישלוט ח"ו קטרוג עליו, '''אף''' שלפי בחי' העולם שלמטה הימנו הותר בחי' שלא לשמה כה"ג, וכעין שכתב בזוה"ק אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרסית לעילא, ובעוה"ז מקבלים עלי' שכר, אבל בעולם העליון לפגם יחשב.

ומעתה נבין ענין הודוי מעשר שהוא בדרך ודוי ותפלה, ומתודה על בחי' המצות, שלא עשאם במחשבה זכה וצלולה, בלתי לד' לבדו ומאהבת השי"ת, והספקות נמרצה לעשות רצון אבינו שבשמים, וע"כ חושב כל אלו המצות, נתתיו ללוי לגר וליתום ולאלמנה וגו', לא עברתי ממצותיך, ולא שכחתי מלברך, ומונה והולך כולם, ועל כל אלה מתודה בלב נשבר, שלא קיימן מאהבת ד' ובדחילו ורחימו כדבעי, וז"ש עוד, אחר שכבר חשב ומני כולהו, מתודה עליהם בכלליות שיש חסרון בכל אלה המעשים, ואומר עשיתי ככל אשר צויתני, שעשיתים רק בהחלט ובעה"ת מטעם הצווי, ונחסר מהם בחיי אהבה וחשקות ובחי' לשמה גמור.




וז"ש השקיפה ממעון קדשך מן השמים, שאם תשגיח על כל אלה מעשי המלות מן השמים יהי' ח"ו השקפה לרעה, דבחי' זו לפגם יחשב מעל השמים, ובעולמות העליונים, וע"כ אמה"כ לשון השקפה שהיא לרעה, ואמר מן השמים שהיא מיותר לכאורה (עיין קושיא י"א י"ב) אמנם כ"ז מענין הודוי הוא, שתכשכש במעשה המלות ודואג ומתבונן עליהם, שאם יהי' השקפה מן השמים יתעורר ח"ו קטרוג על מעשי המלות אלו, ושמא יהי' ח"ו השקפה לרעה.

אמנם גדול כח מתנות עניים, שהופך מדת הרוגז לרחמים, ואפי' בשלא לשמה יש לו כח זה, דמ"מ העני נהנה ויתבאר בהקדם מ"ש החיד"א ז"ל בספרו ראש דוד (פ' ברכה) עה"פ שמח זבולן בצאתך וגו', ויש להרגיש דלכאורה מה היי עולה על הדעת, שיהי' זבולן או יששכר עלי עצב, שהוצרך משרעי'ה לומר שמח זבולן וגו', ואפ"ל דהנה פליגי הראשונים ומהר"ש פרימו, דהראשונים ס"ל דאף '''אם''' החכם לומד שלא לשמה, אבל המחזיק בידו, האיש העשיר לא הפסיד, דהוא נתן את מעותיו על דעת שהחכם ילמוד לשמה, וא6ו הוא למד שלא לשמה, לגרמי' הוא דעבד, והעשיר לא הפסיד, ומהר"ש פרימו חלק עליהם, וס"ל דאם התורה הוא שלא לשמה העשיר הפסיד, דאם המקור מושחת, מאין תמלא מים במורד וכו' וסיים החיד"א ז;'ל דלפי שיטת הראשונים יתפרש הפסוק שמח זבולן –בצאתך על שיששכר באהליך, כי בכל אופן שמח, דגם אם ח"ו ילמוד שלא לשמה, אין נגרע מחלקך עכת"ד ז"ל. ובספר למח דוד מבע"ל מדינאב ז"ל הביא דברי הראש דוד הנ"ל ומוסיף עליו, דהנה לפי"ז עוד יקשה, דהא תינח בזבולן הוצרך לפער דאגתו כנ"ל, אבל מה יאמר ביששכר, דתיבת שמח נאמר גם עליו, וממנ"פ אם לומד לשמה א"ל לפער דאגתו, ואם ח"ו לא, א"ע במה ישמח, אמנם. הדבר נכון דעיקר הטעם דיש לזבולן עוה"ב, לפי שמביא את חבירו לעוה'יב, וא"כ כיון דהכרעת משרע"ה דזבולן יש לו בכל אופנים עוה"ב, א"כ גם ושביעי יש לו לשמוח, אפי' ח"ו אם עוסק שלא לשמה, מ"מ יגרע לו חלק לעוה"ב, כיון שעל ידו יש לזבולן עוה"ב עייש"ד. ולפי"ז גדול כח מתנות עניים שמהפך מדת הרוגז לרחמים, ואפי' בשלא לשמה לא יקופח שכרו, 




כנד                   '''דברי'''                תמא                '''יואל''' 

והנה הוא מתודה נתתיו ללוי לגר ליתום וגו', ויש ביניהם גם עושין לשמה, ואפי' '''אם''' יעשו שלא לשמה, מ"מ המחזיק לא יקופח שכרו כסברת הראשונים הנ"ל, ועי"ז גם המקבל '''בא''' בשכרו כאלו, עשה לשמה, לפי שמביא את המחזיק לעוה"ב, כמ"ש בס' למח דוד הנ"ל, וזשה"כ וברך '''את''' עמך '''את''' ישראל, שאחר שהתודה שנתן מתנותיו שלא לשמה, ,עשיתי ככל אשר צויתני כנ"ל, חוזר ומתפלל וברך את עמך את ישראל, שבצירוף כל ישראל יחד, בחיי עמך, ובחיי ישראל שהם בני עלי' העושים לשמה, מגיע לכולם שכרם משלם, ויהי' השקפה לטובה, וז"ש את עמך את ישראל, דאת לרבות '''בא''', שכל אחד מתרבה חלקו בצירוף חלק חבירו, דהמחזיק יושלם חלקו ע"י הלומד, והלומד ע"י המחזיק –כנ"ל, וכל אחד זוכה בזכותו של חבירו, – וזה ענין הודוי שמתודה על מעשה המלות שלא היו בבחיי לשמה, ומתפלל לפני השי"ת שיעלו לרצון בצירוף כל ישראל, כמ"ש וברך את עמך את ישראל כנ"ל. - וא"ש מה שמדבר הכתוב כאן בלשון רבים (עיין קושיא י"ג) לפי שמתפלל בזכות הרבים ובצירוף כל ישראל, ע"כ אומרה בלשון רבים.

'''ויתבארו''' לדרכנו סמיכת הפרשיות, שאחר פרשיות בכורים והמעשרות, אמה"כ היום הזה די אלקיך מלוך לעשות '''את''' החקים אלה וגו', ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, פרש"י בת קול מברכתו, הבאת בכורים היום, תשנה לשנה הבאה, וכתב הרא"ם שדרשו כן מפני סמיכות הפרשיות בכורים ומעשרות וכו', דאל"כ מאי ושמרת ועשית, דמשמע שהוא לווי לעתיד, הרי כבר שמר ועשה, אלא עכ"ת שפי' ושמרת ועשית אינו צווי, אלא ברכה שתזכה לשנה הבאה לשמור ולעשותו וכוי, והר"ם זלל"ה הקשה, והרי בכל שנה הבת קול מבשרו שיביא לשנה הבאה, וכי לעולם יחי', ואיך אפשר זה עיי"ש, ובאמת אין זו קושיא, דאין זה הבטחה, שב"ק מבטיחתו שיביא לשנה הבאה, אלא ברכה אם יזכה אליי בצירוף שאר זכיות.

ולדרכנו אפ"ל, עוד ברי' בזה, עפימ"ש לעיל דענין הודוי שמתודה לפני השי"ת, שלא קיים המצות האלו בעשי' לשמה, ובמחשבה זכה וצלולה בלתי לד' לבדו, ובבל לבבך ובכל נפשך, וע"כ היום הזה ד' אלקיך מצוך וגו', ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, והוא צווי וגם ברכה, שלשנה 

הבאה תכה לקיים מצות בכורים והמעשרות בכל לבבך ובכל נפשך, ומאהבת השי"ת ובחי' לשמה, ולא יהי' השקפה לרעה כלל.

'''ואפ"ל''' עוד בחי', עפי"מ שפרשתי מ"ש לשנה הבאה בירושלים, ולכאורה למה לנו לדחותו ולבקש על לשנה הבאה, והרי אנו מחכים ומצפים אל הגאולה שיהי' מיד, כמאמר אלי' היום אם בקולו תשמעו, ופירשתי עפ"י דברי הספרי (פי בהעלותך ) בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגו', ללמדך שמונים מיציאתם ממצרים וכו', באו לארץ התחילו מונים לביאתם וכו', נבנה הבית התחילו למנות לבנינו וכו', חרב הבית התחילו מונים לחרבנו וכו', והנה לע"ל אמרז"ל (ברכות י"ב מ"ב) שתהי' יצ"מ טפלה וגאולה העתידה עיקר, ובודאי מיד אחר הגאולה יתחילו למנות השנים לגאולה העתידה, ויתחיל חשבון חדש במנין השנים, וז"ש לשנה הבאה בירושלים, באמת אנו מצפים שיהי' מיד, אבל בין כך יהי' שנה חדשה, ויתחיל חשבון חדש במנין השנים, ואפי' '''אם''' נזכה להיום אם בקולו תשמעו יהי' נקרא שנה הבאה.

'''ואפ"ל''' עוד ברי' בזה עפימ"ש בנזה"ק (פ' ויחי) הובא בערבי נחל (בדרוש ג' בה"ג) דלעולם '''אי''' אפשר להיות קץ הגאולה, אם לא בהגיע אותה העת, אשר בו מאיר הצירוף ההוא המורה על הגאולה, ולפי"ז תקשי איך אמרו חז"ל זכו אחישנה, אמנם כאשר ישראל עושים תשובה וראויין להגאל, ועדיין לא בא אותו עת הארת הצירוף, '''אז''' הקב"ה מחליף את הזמנים, ומקדים אותו הזמן לקבעו מיד, ומאיר עתה צירוף הגאולה עייש"ד (הובא בדברינו כ"פ), והנה כתב רש"י ז"ל (בפ' ויצא) עה"פ והנה רחל בתו באה עם הצאן, הטעם למטה בא', ופירושו אתי' לשון הווה ועדיין לא באה, והשני ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת, ופירושו אתת שכבר באה, עכ"פ לשון באה, משמשת בשתי פנים, שהולך ובאה, וגם שכבר באה, ולפי"ז מה שאומרים לשנה הבאה בירושלים, אין בזה דחי' על שנה אחרת, דאם יזכו ישראל שיהי' גאולתם בבחי' אחישנה, כבר באה ברגע אי ע"י החלפת הזמנים, ואז פירושו לשנה הבאה שכבר באה, ואף אם עכשיו לא הגיע אותו הזמן המוכן לגאולה יובל להיות ברגע אי ע"י החלפת הזמנים כנ"ל.




'''דבר''' י               תבוא               '''יוא ל              ''' קנה 

ולפי"ז אפ"ל שבת קול מברכתו, הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה, הכוונה שיהי' הגאולה מיד, והגאולה נקרא לשנה הבאה אפי' אם יהי' מיד כמ"ש לעיל, וז"ש שיזכה להביא הבכורים מיד בירושלים הבנוי', ובגאולה האמיתית, ואז יהי' רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ויתבטלו המשביתים והמפריעים מעבודת השי"ת, ושמרת ועשית בכל לבבך ובכל נפשך, ותהי' יכול לקיים המלוה בשלימות, ובבחי' לשמה מאהבת השי"ת.

ולדרכנו יתורץ קושית הרמב"ן ז"ל, ע"ד רש"י ז"ל אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא (עיין לעיל קושיא חי), דהנה הבאנו לעיל דברי הראש דוד, בפלוגתת הראשונים אם התלמיד חכם המקבל אינו עוסק לשמה, מה יהי' דינו של הנותן והמחזיק, אם יזכה בשערו כדין עושה לשמה (עיין לעיל) והנה זה המביא הבכורים, דואג ומפחד שמא לא קיים המלוה בבחי' לשמה, ובכל לבבו ובכל נפשו, וכמ"ש לעיל שזהו ענין הודוי, אולם חושב ומתנחם שע"י הכהן המקבל הבכורים, וע"י שהוא יעבוד עבודתו לשמה, יבוא גם הנותן בשכרו כעושה לשמה כנ"ל, ומעתה יחוש המביא בכורים, שמא גם הכהן אינו עוסק לשמה, ולא יוכל להעלהו לבחי' עושה לשמה, ע"כ הזהיר הכתוב ובאת '''אל''' הכהן אשר יהי' בימים ההם, אין לך אלא כהן שבימיך, ובכל אופן תקיים את המלוה כפי הכנתו, ותזכה ע"י צירוף הנותן והמקבל, ובצירוף כל ישראל, כמ"ש לעיל בביאור הכתוב וברך את עמך את ישראל.

ואפ"ל עוד בחיי בזה, דהנה בהעלאת מעשר שני לירושלים, מבואר טעמא דקרא, באמרו (דברים י"ד, כ"ג) ואכלת. לפני ד' אלקיך במקום אשר יבחר וגוי, מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, למען תלמד ליראה את ד' אלקיך כל הימים, והתוס' בב"ב (כ"א ע"א) הביאו דברי הספרי למען תלמד ליראה, גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהי' עומד בירושלים עד שיאכל מע"ש שלו, והי' רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, הי' גם הוא מכוון לבו ליר"ש, ועוסק בתורה עיי"ש בתוס', והחינוך כתה טעם זה גם על מלות ראי'. ואפשר שטעם זה, ישנו גם בהבאת בכורים, וזה ירמוז בכתוב והלכת אל המקום אשר יבחר 

די אלקיך לשכן את שמו שם ובאת אל הכהן וגו', שיתעורר מקדושת המקום וקדושת הכהנים בעבודתן, וכמו"ש בגמ' הנ"ל שהי' מושיבין מלמדי תנוקת בירושלים, מאי דרוש כי מליון תלא תורה, וכתבו התוס' לפי שהי' רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, הי' מכוון לבו יותר ליראת שמים וכו', ואפשר שזה טעם המלוה ובאת אל הכהן וגו', ולא שישלח בכוריו עם שליח, אלא הוא בעצמו יבוא, לדבק עצמו עם הכהנים משרתי די, למען ילמד ליראה, ומעתה הי' הו"א לומר שאם הכהן אין בו מבחי' היראה, וכמו שהי' בבית שני כהנים צדוקים, לא יביא אליו בכוריו, אבל גזה"כ הוא שבכל ענין חייב להביא בכוריו.

ואפשר שע"ז רמז רש"י ז"ל במתק לשונו, אין לך אלא כהן שבימיך כמות שהוא, ובפ' שופטים כתב אין לך אלא שופט שבימיך, ולא כתב כמות שהוא, ואפ"ל הכוונה רק אם הכהן כמות שהוא, ויש לו דעת עצמו ודעת דקדושה כראוי לכהן, כמ"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת, אבל אם הוא נשפע מהשפעת אנשי רשע שבדור, ' �ונתבטלה דעתו ורצונו, נמצא שאינו כמות שהוא אלא נשתנה מהותו ודעתו לדעת הנשפע מהם, אז אין לדבק בו וללמוד ממנו, ואף שמחויב להביא לו בכורים דגזה"כ הוא, אבל אל ילמד מדרכיו, וזה שדייק רש"י ז"ל לומר למות שהוא, שהוא תנאי בדבר, ולא הוצרך לומר כן בשופט, דפשיטא הוא דאם השופט משוחד מאחרים, אומו' ראוי להיות שופט, ומבואר כן בפסוק, אלא שבכהן 

'''-                      ''' ר'                     '''י                       -                       .''' 

הוצרך למעט ולומר כמות שהוא.

ועתה נבוא לבאר ענין ברכה וקללה (עיין לעול קושיא י"ד וט"ו) עפי"מ שפירשנו (בפ' ראה) לתרץ קושית הכתנות אור דל"ק מידי, דמה שמצינו אצל יצחק אבינו שפתח בקללה וסיים בברכה, ואמר אורריך ארור ומברכיך ברוך, מיירי האוירי בנ"א, דטבע הרשעים ששונאים את הצדיקים, כמ"ש בישמח משה (פ' בלק) שזו שימה מאת ד', ששנאה כבושה יש בין לדיק לרשע בטבע, אף אם אין מכירין זה את זה, ואינם יודעים על מה, אבל מחסדי הבוי"ת הושם כן בטבעם, כדי שלא יבואו לידי התחברות, ושנאה זו טובה גדולה לצדיקים עייש"ד, וכעין זה כתב הח"ס זלל"ה, עה"פ ויכחשו איביך לך, שלא הובטח להם שלא יהי' להם אויבים כלל, ויהפכו 




קנו                   '''דברי               ''' תבוא               '''יוא ל''' 

לאוהבים, דזה דבר שא"א, דטבע הרע שונא אל הטוב, גם מלינו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו מקללך אאור, ולא הבטיחו שלא יהי' לו מקללים, כי הסט"א שונא '''את''' הטוב ורודף אחריו, אלא שהבטיחו השי"ת שלא יזיק לו קללתם, ויקללו המה ואתה תתברך, ויחול הקללה על המאוררים, וא"כ אין בקללתם ממש, אלא גרמת לער בעלמא, וע"כ הקוים אורריך ארור למברכך ברוך שהצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, אבל מה שאמר משרע"ה ראה אנכי נתן לפניכם ברכה וקללה, וכן ברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל, הם מן השמים, וע"כ אינו מן המידה להתחיל בקללה פן יזיק ח"ו, וע"כ לפי שהי' משרע"ה אוהב את ישראל התחיל בברכה, וע"י אמירתו המשיך הברכה לישראל, ונמתק הקללה ולא יחולו ויתהפכו לברכות, ומה"ט פתחו בברכה בהר גריזים, כדי להמתיק הקללות שלא יחולו כלל, ועוד נבאר להלן.

איתא במדרש תנחומא] ברוך אתה בבואך, על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וברוך אתה בצאתך מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, ולכאורה נראה כסתירה, דמתחלה ניתנה הברכה על תנאי בבואך לביהמ"ד, ומיד אמר שתתברך גם בצאתך מביהמ"ד, ובמד"ר (פ"ז ס"ה) דרשו ברוך אתה בבואך בפרגמטיא שלך, וברוך אתה בצאתך, בפרגמטיא שלך, ודוד מפרשה (תהלים קכ"א) ד' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, וצ"ב דהיכן מפורש בהאי קרא ראי' לדרשת המדרש, גם פלא שדרשו בבואך בפרגמטיא ובצאתך לפרגמטיא, ולמה שינו מדרשתם במקו"א שדרשו בבואך לביהמ"ד ובצאתך לפרגמטיא.

אמנם אפשר לפרש כוונת המדרשים, שגם ביציאתך לפרגמטיא, תהי' דבוק בתוה"ק ודעתך עליי, וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"א במס' ברכות (י' י"ג) בבנ"א שרגילין תמיד לעסוק בתורה, אפי' כשיוצאין לעסקיהם, '''לא''' חשיב הפסק לענין ברכה, שתמיד דעתם על לימודם, וכן צריך להיות, שיהי' מקושר בתוה"ק גם בצאתו לפרגמטיא, ויעסוק בה כפי דיני התורה, ובכוונה שתהיי פרנסתו מצוי', כדי שיוכל לשמור ולקיים מלותיו יתי, ולעסוק בתורה ולהחזיק לומדי תורה, וכמ"ש רז"ל ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה, וכמו שפירשנו לעיל, שבכל עניני עוה"ז, 

אחת יהי' כוונתו, להשיג הטוב המעולה, והוא קיום ועסק התורה, ואם ככה יהי' כוונתו, '''אז''' גם עסקו בפרגמטיא ובעניני עוה"ז, הוא נצחיות ועומדת לעד, לא כשאר עניני עוה"ז, שהם כצל עובר ואיננו.

ומעתה יתבארו דברי התנחומא הנ"ל, ברוך אתה בבואך על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וברוך אתה בצאתך ביציאתך מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואין זה סותר לתחילת המאמר, אבל הכוונה שתהא יציאתך כביאתך, וגם יציאתך יהי' על תנאי בבואך לביהמ"ד, שתהי' מקושר עם התוה"ק, ויציאתך לפרגמטיא יהי' רק כדי להשיג עסק התורה וקיום המלות, וע"כ גם בצאתך לפרגמטיא, יגיעך אותן הברכות בבואך לביהמ"ד, דגם זו היא מעסק התורה וקיום המלות, וז"ש במדרש רבה ברוך אתה בבואך לפרגמטיא, וברוך אתה בצאתך לפרגמטיא, שגם בצאתך לפרגמטיא יהי' כוונתך על בואך לביהמ"ד, ויהי' שכר היציאה כביאה, נצחיות וקיימת לעוה"ב, ודוד מפרשה ד' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, שאם יהי' כוונתך בצאתך ובואך לשם ד', '''אז''' יהי' מעתה ועד עולם נצחיות וקיימת לעוה"ב. עוד איתא בתנחומא ברוך אתה בעיר זו ירושלים וכו', וברוך אתה בשדה זו ליון, שנא' (ירמי' ב"ו) ציון שדה תחרש, ואימתי מראה הקב"ה לישראל הברכה הזאת, כשיבנה ירושלים ויחזיר הגליות לתוכה וכו', ולכאורה שדה נקראת בחורבנה, כמשה"כ ליון שדה תחרש, ואין זה ברכה.

אמנם יתבאר עפ"י מ"ש השלה"ק שהגלות צורך הגאולה, וכפל ענין זה בחיבורו כ"פ, והאריך בזה האריז"ל בשער המצות (פ' ראה), דתכלית כל הגליות לברר ניצוצות הקדושות משם, וכ"ז צורך לגאולה, עיין בספרי ויואל משה (מ"א סי"ט) הארכתי בזה, וז"ש במדרש ברוך אתה בשדה וכו', וקאי על זמן חורבנה שהוא בבחי' שדה, ואז יצטרכו ישראל לברכה, שיוכלו לברר הניצה"ק, ולהחיש עי"ז זמן גאולתם, וכיום המדרש ואימתי מראה הקב"ה לישראל הברכה הזאת, כשיבנה ירושלים ויחזיר הגליות לתוכה וכו', ר"ל דאז יראו עינינו, וישיגו כל ישראל, שהגלות היי צורך לגאולה ושובה לישראל, כמ"ש השלה"ק דגלות ישראל שעיזים הקב"ה בעולם שובה הוא לישראל, וכן מבואר בדרז"ל בכ"מ (הבאתי 




'''דברי'''                תבוא               '''יוא''' ל                כנז 

בספרי ויואל משה מאמר ב' סי' ק"ו עיי"ש) וז"ש כשיחזרו הגליות מראה הקב"ה לישראל הברכה הזאת, ויבינו שהי' ברכה וטובה להם.

'''ואפ"ל''' רמז במשה"כ ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה (עיין קושיא י"ט וקושית הח"ס ז"ל) ויתבאר עפימ"ד במס' ברכות (דף ח' ע"א) א"ל לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה כתיב, אבל בחו"ל לא, כיון דאמרי לי' מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו וכוי, ולכאורה עדיין הקושיא במקומה עומדת, דעל האדמה כתיב אבל בחו"ל לא, וכתב המהרש"א ז"ל בח"א דיש לפרש, עפימ"ש במס' מגילה (דף כ"ט א') עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בא"י וכוי, וע"כ ה"ה מכלל א"י, שיקבעו שם לעתיד, והו"ל כאלו הם על האדמה עיי"ש.

'''ואפשר''' שע"ז ירמוז הכתוב, אחר שכבר אמר גזירת הגלות, יולך ד' אותך ואת מלכך אל עם אשר לא ידעת וגוי, אמר עוד בסוף התוכחה לרמז, שבאחרית הימים יהי' עוד בחי' גלות קשה מן הראשונה, ובעוה"ר כל זאת באתנו וקרה לנו בימינו, שנחרבו אלפים בתי כנסיות ובתי מדרשות ות"ת וישיבות, וגלו ישראל מתוכם, וז"ש ונסחתם מעל האדמה ובתרגום אונקלוס ותטלטלון וכו', ובתי כנסיות ובתי מדרשות נקראו על האדמה כמ"ש המהרש"א ז"ל, אשר אתה בא שמה לרשתה, ר"ל שתבוא עמהם '''לא"י''' לרשתה, ומאותן המקומות הקדושות גלו ישראל, וזה יהי' סוף התוכחה, והקב"ה יחיש גאולתינו ופדות נפשינו, ויתהפכו כל אלה לברכות.

ועתה נבוא לבאר טעם השינויים שבין פי תוכחה שהסוי'כ לתוכחה שבמשנה תורה, אמרז"ל במס' מגילה (דף ל"א ע"ב) '''אין''' מפסיקין בקללות וכו', אמר אביי ל"ש אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה פוסק, מ"ט הללו בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו שבמשנה תורה משה מפי עצמן אמרן, וכתב הרמב"ן ז"ל (בפי בחקתי) ע"ד הגמ' הנ"ל, משה מפי עצמן אמרן, הגבורה עשתה משה שליח בינו ובין כל ישראל, וביארנו בדברינו (פ' ראה) דעדיין צריך להבין לחלק 

ביניהם, ומ"ט מפסיקין בתוכחות שבמשנה תורה, ואין מפסיקין בתוכחות שבתו"כ, וכי מפני שמשה היי שליח מפי הגבורה נשתנו, והרי בכל התורה הי' משה רבינו סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים.

ובארנו שם עפ"י המבואר בספה"ק, דיש ב' בחי' בדיבור משה רבינו, בחי' זה הדבר שהי' שכינה מדברת מתוך גרונו, ובחי' כה אמר ד' שהי' שליח בדיבורו יתי, ומבואר בכתבי האריז"ל דתורה שבכתב הוא דין, ותושבעייפ רחמים, וע"כ תוכחות שבתו"כ שמשה מפי הגבורה אמרן, היו בבחי' תושבי'כ ומצד הדין והגבורה, וע"כ אין מפסיקין בהן, כמ"ש בגמ' הטעם שאמר הקב"ה אינו בדין, שיהיו בני מתקללין ואני מתברך עיי"ש, אבל תוכחות שבמשנה תורה שמשה מפי עצמן אמרן והי' שליח בדבר, ונאמרו בבחי' כה והיא בחיי תושבע"פ, נמתקו על ידו ונתהפכו מדין לרחמים, ולכן נזכר שם הוי' בכמה פסוקים בתוכחה זו, להורות כי מצד החסד הם באים עייש"ד באריכות.

ובזה נבין מה שנכתבו הארורים לבד, ולא נכתבו הברכות הפירוש, אלא ו שלמדום חז"ל מהיקש הקללות (עיין קושיא י"ד) ולדרכנו יובן, דהקללות הי' צורך והכרח לאומרם מפי משרע"ה, וע"י בחינתו ימתקו ויתהפכו לברכות, כמ"ש ז"ל במד"ר פ' בחקתי, אם זכיתם הריני הופך לכם הקללה לברכה, ויתהפכו הקללות ללירופים אחרים, ויהיו כלו ברכות וחסד ורחמים, משא"כ הברכות אין צורך בהמתקתן, כי הם ברכות בלא"ה וכלו חסד ורחמים.

והרמב"ן ז"ל בפי בחקתי (ע"ו ט"ז) האריך לחלק בין תוכחות שבתו'יכ לאותן שבמשנה תורה. וסו"ד כי האלות שבתורת כהנים ירמזו לגלות ראשון, שכן תראה בפסוקי התוכחות, שכל אלו נתקיימו בגלות ראשון וכו', ותסתכל בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ועו', ולא שיאסוף את רווחיהם, כי כן היי בעלותם מבהל, שלא שבו כולם רק יהודה ובנימין ומקצת השבטים, גם לא הבטיח שיסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם וכוי, אבל הברית שבמשנה תורה רמז לגלותינו זה, ולגאולה שנגאל ממנו וכו', והפיצך ד' בכל העמים מקצה הארץ עד קצה הארץ, הוא גלותינו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו וכו' וכן כל הפסוקים מורים 




קנח                  '''דברי               ''' תבוא               '''יוא ל''' 

על עונשי הגלות המר הזה, ואח"כ מבטיח הכתוב על הגאולה, שיהי' גאולה שלימה ומעולה על כלנו, והבטיח והטיבך והרבך מאבותיך וגו' ונתן ד' אלקיך את האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, ואלה הדברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלימה וכו' ע"כ מקצת לשונו עיי"ש שהאריך.

'''ואפשר''' לומר מה שסיים הכתוב בתוכחות שבמשנה תורה אלה דהרי הברית וגוי הם דברי ניחומים (עיין לעיל קושיתנו ט"ז. י"ז י"ח) עפימי'ש חז"ל במס' ברכות (דף הי ע"א) יסורין ממרקין כל 

. עוונותיו של אדם ק"ו משן ועין, מה שן ועין שהן אי 

מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחירות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם עאכו"כ, ורשבי'ל אמר נאמר ברית במלח דכתיב ולא תשבית מלח ברית וגו', ונאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית, מה ברית האמור במלח, מלח ממתקת הבשר אף ברית האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם עכ"ל הגמי, ופירשתי בזה דברי המדרש ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, חד אמר בק"ו, וחד אמר בגז"ש, ואיתא עוד במד"ר פלוגתא בפסוק זה בפרך, ר"א אומר בפה רך, ר"ש בר נחמן אומר בפריכה (בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו) , ונראה דכל אלו הפלוגתות תליא חדא בחבורתא, דהנה יש חילוק אם נלמד יסורין בק"ו משן ועין, או בגז"ש דברית ברית, דאם נלמד בק"ו משן ועין, אז ח"ו כל כמה שהיסורין גדולים, כח הק"ו חזק יותר, אבל אם נלמד בגז"ש מה מלח ממתקת את הבשר אף יסורין ממרקין, א"כ כמו שמלח ממתקת '''את''' הבשר רק במיעוטו, אבל רבוי המלח מקלקל '''את''' הבשר ומחליטו, כמו"כ המתקת היסורין לא יבואו אלא במיעוטו, במה שצורך למירוק עונות, אבל לא ירבה עלינו הקב"ה ח"ו היסורין, ובזה פליגי הני תרי מ"ד, דחד אמר בק"ו, שהיו היסזרים בכח הק"ו והיו מרובים, ואתי' כמ"ד בפרך בפריכה, בעבודה קשה ' המפרכת הגוף, וח"א בגז"ש שלא היו אלא כדי מירוק עונות, ואתי' כמ"ד בפה רך (עיין דברינו במקו"א הארכנו בזה).

וע"ע חתם וסיים משרע'יה התוכחות שבמשנה תורה, המרמזים על אורך הגלות האחרון, ואמר אלה דברי הברית, והוא דברי נחמה לנו, דעצם היסורין נלמד בגז"ש מברית האמור במלח, ולא יבואו 

לעולם אלא במדה ובמשקל ובמיעוטו, כמשפט המלח שנלמד ממנו, ואהני לן גם הק"ו, ללמוד ממנו שהיסורין מוציאין לחרות מהגלות, בק"ו משן ועין שעבד יוצא בהם לחירות, אבל עצם היסורים ומידתם נלמד בגז"ש מברית האמור במלח כנ"ל.

ועוד ירמוז על ברית אבות, כמ"ש התוס' במס' שבת (דף נ"ה ע"א) דאע"ג דזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה לעולם, ויתהפכו כל הקללות האלו לעתיד, ללירופים אחרים ויהיו כולם ברכות, וז"ש אלה דברי הברית פוסל את הראשונים, דאלה דברי הברית יתהפכו לעתיד ויהי' פוסל את הראשונים, והקללות יתהפכו ויתבטלו, וע"כ נאמרה אלה דברי הברית בתוכחות שבמשנה תורה לבד, דזה רומז על הגאולה העתידה, ואז יתבטלו לגמרי הקללות ולא יהיו עוד.

ועתה נבוא לבאר מאמה"כ, ותבואו אל המקום הזה (עיין קושיא כ') וקושית הרא"ם ז"ל שם, דפסוק ויצא סיחון אין לו קישור אף לאחד מן הפירושים שברשי'י ז"ל עיין לעיל, ואפ"ל עפימ"ש רש"י ז"ל ולא נתן ד' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה, שהיו חפצים ומתאוים ומשתוקקים אל התורה, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם הוים הזה נהייתה לעם וגוי, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום עכ"ל, ואפשר לרמוז במה שהאר'ך הכתוב לומר, ולא נתן ד' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, ולמה מני ואזיל כולהו, אמנם עד עתה לא הי' להם עדיין הרצון והתשוקה אמיתית '''אל''' התורה, עד שיסבטלו אלי' כל הרלוניות שבעולם, וא"כ היי להם גם רצון אחר זולת התורה וקיומה, ואיתא בספה'יק דאין לך משוחד בעולם יותר ממי שמשורר אל תאותיו ורלוניותיו, והמשומד לא יוכל לראות האמת, כי." השוחד יעור עיני חכמים, ולא ישמע ולא יבין את האמת, אלא ההפכי כפי רצונו, וז"ש הכתוב ולא נתן די לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה, שהגעתם למדריגה זו שאתם חפצים במקום, מעתה יהי' לכם לב לדעת ולהכיר '''את''' דרך התוה"ק ודרך האמת ועינים לראות ואזנים לשמוע, מה שלא הי' אפשר עד הנה.

ובזה יתבאר הקישור ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון וגו', דלכאורה מה ראה סיחון שילא 



'''דברי'''                תבוא               '''יוא ל              ''' קנם 

להלחם עם ישראל, והרי לא רלו ישראל להרגים אתו במלחמה, כ"א לעבור בארצו, ואילו הניחם לעבור, לא הי' הצווי לכבוש את ארצו עדיין, והרי שמעו כל כשחכם גודל הנסים שנעשו לישראל, כמאה"כ שמענו אשר הוביש ד' את מי ים סוף מפניכם ונמס לבבינו וגו', ואיך לא פחד סיחון ויצא להלחם באין הכרח. אמנם יובן עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה (בפי בלק) שמטבע הרשעים ששונאים לצדיקים, ולפי גודל הטומאה של האיש ההוא כך הוא השנאה, כי השנאה הוא לפי ההתרחקות, ומצדיק גמור שהוא קדושה גדולה, הוא מרוחק יותר וע"כ שנוא הוא בעיניו יותר, וכן מי שהוא מטומאה גדולה הוא מרוחק מאוד מהקדושה, וע"כ נתגבר אצלו השנאה ביותר, עייש"ד שהאריך בזה, וכתב שהוא שומה מאת די ולטובת הצדיקים, והנה סיחון ועוג היו בקליפה ובטומאה גדולים מאוד, כדאיתא בספה"ק, וע"כ עכשיו שהרגישו שנתעלו ישראל בצדקתם ובמדריגתם, כמ"ש ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה, וכן ותבואו אל המקום הזה פרש"י שהגעתם אל מדריגה גדולה כזו, וע"כ נתגבר שנאתם, וגודל השנאה מכוור עינים, ולא השגיחו על הנסים שנעשו לישראל, והלכו להלחם עמהם אף נגד השכל.

ובזה יבואר הקישור ותבואו אל המקום הזה, היינו שהגעתם אל המדריגה הגדולה הזאת, ע"כ ויצא סיחון וגו', דאילולי הצדקות וגודל מדריגתם, היי השכל מחייב אותם שלא ללאת במלחמה, ובזה יתבאר דברי המכילתא (בפ' בא) ויחזק ד' '''את''' לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל, להודיע שבחן של ישראל שאלו היתה אומה אחרת לא הי' פרעה רודף אחריהם עכ"ד המדרש, ולדרכנו דלגודל המכות שסבל, והנסים הגדולים שראה, הי' השכל מחייבו שלא לרדוף אחריהם, ואלו הי' אומה אחרת לא הי' רודף אחריהם, אלא לצד גודל קדושתן של ישראל, התגבר עליו שנאתו ועשה אף היפך ממה שהשכל מחייבו.

'''ולפי"ז''' א"ש משה"כ ותבואו אל המקום הזה, כי שם מקום מורה כאן על ב' בחי', '''אל''' המדריגה הגדולה כפרש"י, ינם אל המקום הזה ארץ סיחון ועוג בפשוטו, ותליא זה בזה, ז'לפי שבאתם למדריגה הגדולה הזו, ע"כ ויצא סיחון להלחם 

וכהשתם את המקום הזה, ואלולי כן לא היי עדיין הצווי לכבוש ארץ סיחון ועוג.

ונבוא לבאר דברי הספרי שהתחלנו בה, והיי כי תהוא אל הארץ עשה מלוה זו שבשבילה תכנס לארץ (עיין קושיא א') וקושית הפלאה שם. ויובן עפי"מ שפירשנו לעיל דברי רש"י ז"ל, בת קול מברכתו הבאת בכורים היום, תשנה לשנה הבאה, ופירשנו דהגאולה העתידה נקרא לשנה הבאה, כי יהי' חשבון חדש למנין השנים, עיי"ש בבי אופנים, וזהו כוונת הברכה שב"ק מברכתו שנזכה מיד לגאולה שלימה, ולהביא בכורים, בביהמ"ק בכל לבבך ובכל נפשך (עיין לעיל) עכ"פ מסגולת המצוה של בכורים לקרב הגאולה, ובזה יבואר הספרי בשבילה תכנס לארץ, בגאולה העתידה ובביאת גואל לדק בב"א. ופירשתי עוד (עיין בחיי פי עקב) דברי הספרי הנ"ל, עפי"ד המד"ר (פי ראה) כי ירחיב ד' את גבולך, אפשר שהקב"ה מרחיב גבול א"י, א"ר יצחק המגלה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהיא נפתחת היא מודעת כמה היא, כך א"י כל רובם הרים וגבעות וכוי, ולעתיד שנא' והיי העקוב למישור והרכסים לבקעה, היא מודעת כמה היא, ואיתא בספרי שהראה הקב"ה למשה כל חדרי א"י וכו', ומעתה פנימיות הארץ יתגלה לק לעתיד, כשיתפתחו ההרים, –וזשה"כ כי ירחיב ד' '''את''' גבולך וגו' ובזה יתבאר הספרי עשה מלוה זו שבשבילה תכנס לארץ, דסגולת מלוה זו למהר את הגאולה כנ"ל, ותכנס לארץ היינו לפנימיות הארץ, ויתגלה הטמון שבה, ויתפתחו ההרים (עייש"ד באריכות). וז"ש מראשית כל פר–י האדמה, לרמוז שעדיין '''לא''' זכינו רק אל ראשית פרי האדמה ממתנות ארץ ישראל, והעיקר יתגלה אלינו לעתיד, כאשר ירחיב ד' גבול ארץ ישראל, וע"כ אמר פרי האדמה ולא פרי העץ, להורות על בחי' הנ"ל (ויתורץ קושיא בי).

.                       '''*'''

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך נחלה וגו', כבר דקדקנו לעיל על מלת והי' דמיותר, והרבה פעמים נזכר ביאת הארץ בתורה, כי תבא '''אל''' הארץ, כי תבואו וגו', ולא נאמר בהם והי'. 



קם                   '''ד בר''' י              תבוא               '''יוא ל''' 

ב) נם מ"ש אשר ד' אלקיך נתן לך, למה הזכיר הודעה זו, וכבר נאמרה ונשנית כ"פ בתורה, וידוע הוא, ולא עוד אלא שכפל מיד בפסוק שלאחריו, אשר תביא מארצך אשר ד' אלקיך נתן לך, וצ"ב הכפל למה.

ג) בבעה"ט דריש סמוכין, לעיל מיני' כתיב תמחה '''את''' זכר עמלק, וסמיך לי' והי' כי תבא אל הארץ, שנצטוו למחות זכר עמלק מיד בכניסתן לארץ וכו', ונראה שהוא דורש והי', אין והיי '''אלא''' מיד, וכמו שדרשו בספרי עה"פ והיי כי תבוא אל הארץ, אבל צ"ב דהרי מחיית עמלק '''לא''' הי' מיד, דלא נצטוו ישראל במצוה זו, אלא אחר הקמת המלך כמבואר בגמ', גם לא יושלם פעולה זו '''אלא''' לעתיד. ד) בספרי– עשה מלוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ, כבר הבאנו לעיל קושית ההפלאה ז"ל, על דברי הספרי הנ"ל ועוד לאלקי מילין.

'''1'''

ה) הגדתי היום לדי אלקיך כי באתי אל הארץ וגוי, צ"ב הגדה זו למה, והרי נראה ביאתו במה שהביא מפרי האדמה, ומהו הכוונה בהודעה זו.

ו) '''גפ''' הקשו המפרשים באמרו לכהן ד' אלקיך, וכי אלקיך של כהן הוא, והול"ל ד' אלקינו, שלא להוציא את עצמו מן הכלל.




ט) את הי האמרת היום להיות לך לאלקים וגוי, וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגוי, פרש"י האמרת והאמירך אין לו עד במקרא, ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה, הבדלתיו לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה, ומלאתי להם עד, והוא לשון תפארת כמו (תהלים ל"ד) יתאמרו כל פועלי און, עכ"ל ודבריו ל"ב, דאיתא בתו"כ פי קדושים הביאו רש"י ז"ל והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו', א"צ לומר בין פרה לחמור, והלא מפורשים הם ומובדלין וניכרין, אלא בין נשחט רובו של סימן לנשחט חליו, וכמה בין רובו לחציו מלא שערה, מבואר דלשון הבדלה לא שייך, אלא בסוגים קרובים ודומין זה לזה במקצת, עד שהוצרכו להבדלה, אבל איך יצדק לשון הבדלה על את ד האמרת היום, שהבדלתיו מאלהי הנכר להיות לך לאלקים, שאין כאן שום דמיון השתוות, שיהא צריך לעשות הבדלה. ובעלי תוס' פירשו האמרת לשון תמורה וחילוף, כלומר בשביל ד' החלפת כל האלהות, ובחרת בהקב"ה, וד' האמירך החליף כל האומות שבעולם ובחר בך וכו', ודומה לו יתאמרו כל פועלי און, שמחליפין דבריהם ואינם עומדים בדיבורם וכו', ול"ב דאיך יצדק לשון תמורה עליו ית', כמשה"כ ומה דמות תערכו לו, וכי ח"ו בתורת תמורה בחרו ישראל בהקב"ה, וגם די האמירך היום איך יצדק לפרש בלשון תמורה, וכי תמורת העכו"ם ברר ד' בנו וצ"ב. 

ז) ובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם, פרש"י בשם הספרי אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא, כבר הבאנו לעיל קושית הרמב"ן ז"ל ותמיהת הרא"ם ז"ל עליו, גם מהו הכוונה שהוסיף רש"י על דברי הספרי, במ"ש כמו שהוא, וכבר פירשנו לעיל ועוד לאלקי מילין.

ח) עוד ראוי להעיר במה שהעירו המפרשים, מהו כל החרדה והשמחה הגדולה במלות בכורים, כמ"ש במס' בכורים (פ"ג מ"ב) כילד מעלין את הבכורים, כל העיירות מתכנסות וכו', הפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם וכו', החליל מכה לפניהם וכוי, ודברו הלוים בשיר, ולא מלינו שמחה ופירסום כזו בעלית מעשר לירושלים, ובעלי' לרגל, וזביחת קרבן פסח ומדוע נשתנה מלות בכורים. 

ונבוא אל הביאור ונקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' בכורים ה"ג) הגר מביא וקורא, שנא' לאברהם אב המון גוים נתתיך, ה"ה אב כל העולם כולו, שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם היתה השבועה שיירשו בניו את הארץ, והקשה המשנה למלך , וז"ל תמיה לי, דאף שיכולין לומר לאבותינו, מ"מ כיון פלא נטלו חלק בארץ, אינם יכולים לומר אשר נתת לי וכו', ורבינו בעצמו כחב (בסוף ה' מעשר שני) דגרים אינם מתודים, מפני שאין להם חלק בארץ.

ובמוסגר שם נדפס תירוץ בשם מהר"ם בן חביב, לחלק בין בכורים למעשר, דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד, דכתיב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו, וכיון שכן יכול הגר לומר כן וכו', 




'''ד בר י             ''' תבוא               '''יוא ל              ''' קסא 

דלעתיד יטלו הגרים נחלה בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל וכו', אבל גבי ודוי מעשר, דכתיב אשר נתת לנו וגו' לשון עבר, '''אין''' הגר יכול לומר ודוי זה, כיון שלא נטל חלק בארץ עכת"ד, וכ"כ בכפות תמרים עיי"ש, אמנם הא גופא טעמא בעי, למה נאמר בבכורים לישנא דלעתיד, ולא במעשר.

'''ואפ"ל''' בפשטות, דודוי הי' בשנה השלישית, שלא הי' נוהג מע"ש '''כ"א''' מעשר עני, והאברבנאל פי' כל פרשת הודוי על מעשר עני עיי"ש, עכ"פ גם לפי הפשטות הוא מתודה וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, ועל לעתיד נאמר '''אפס''' כי '''לא''' יהי' בך אביון, ע"כ לא כתבה תורה פרשה זו בלשון עתיד, דאין זה מבחי' העתיד, אבל פרשת קריית בכורים עיקר בחי' רומזת אל העתיד כמו שיתבאר.

ונקדים בביאור הספק הנ"ל, מהו כל החרדה הזאת אשר צוה השי"ת, להגדיל השמחה על ירושת הארץ, במצות בכורים יותר מבכל המלות, וכבר עמד בזה האלשיך הק' יעיי"ש, ותוכן דבריו כי זאת כוונתו ית' במצוה זאת, כי הלא יראה האדם עצמו, בארץ זבת חלב ודבש שמן ודשן, תחת גפנו ותחת תאנתו וכוי, בתים מלאים כל טוב וכו', חשה ושעורה לרוב מאוד, הלא ידיחנו יצרו בשרירות לבו לאמר, כחי ועולם ידי עשה לי את החיל הזה, ע"כ צוה לנו אלקי עולם, כי שנה בשנה נקח מראשית כל פרי האדמה ונשים בטנא, והלוך נלך עד המקום אשר בחר ד', ולהניחו לפניו ית', באומרים לפניו יתברך לא לנו ד' לא לנו, כי הכל שלך ומידך נתנו לך (וכ"כ הרמב"ם ז"ל, הביאו הכלי יקר, שעיקר טעם מצוה, ההכנעה וההשתעבדות אל השי"ת עיי"ש).

ובזה תלוי קיום כל התורה כולה, שנשריש בלבותינו ידיעה זו, וע"ד בן נתן לנו הקב"ה את הארץ, כי זה דרכו יתי, כי העולה על רוחו כי קנינו אשר רכש לו עולם ידו עשה לו הכל, אדון הכל יסירנו ממנו, אך החושב כי הכל שלו ית', ד' יעזבנו בידו, ובזה נבין כל הזהירות והחרדה שלוה השי"ת במלוה זו, והטיבו אשר' דברו חז"ל, במד"ר פ' בראשית, שבשביל מלות בכורים נברא העולם, כי זהו יסוד הכל שנחזיק לו יתי טובה, על המחי' ועל הכלכלה, וההיקש בכל יתר הדברים, כי זהו בנין אב על כולם עיי"ש שהאריך. וכ"כ האברבנאל, כי להיות המלוה 

הזאת ענינה, קבלת עול מלכות שמים ואדנות, ולהורות כי השגחת הארץ מאלקי הארץ '''היא''', ולכן הי' הפירסום גדול בהבאת הביכורים, והכבוד והמורא בהם עצום מאוד, להשריש בלבות בני אדם אמונתו יתברך עיי"ש. '

ואפ"ל עוד, מה שבמצות בכורים לבדו לוה השי"ת לעשות פעולות אלו, ולא במצות מעשר שני וכשאר מלות התלוים בגדולי הארץ, עפימ"ד במד"ר בראשית (פ"א ס"ד) ר' הונא בש"ר מתנה אמר, בזכות גי דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים וכו', ואין ראשית אלא מעשרות שנא' ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנא' ראשית בכורי אדמתך וגו', וכתב היפ"ת כי המה תכלית הבריאה, כי הקב"ה ברא את עולמו למען יכירוהו ברואיו, וידעו כי הוא ראשית הסיבה, ולטעם זה לוה להקדיש הראשית לד', שידעו כי לו לבדו הוא הראשית בכל מפעל, ועל כי שלשה אלה מגידים לבנ"א, כי ד' הוא ראשית הסיבה, נקראו ג"כ תכלית הבריאה עיי"ש.

ודקדק היפ"ת למה איחר לחשוב בכורים לבסוף, ובתורה קדמה מצות בכורים לכל אלה, דכתיב בפ' משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא בית די אלקיך, ומעשר וחלה נאמרו מאוחר לה, ולמה הקדימו את המאוחר עיי"ש, ובנזה"ק תירץ לפי דרכו, דבכורים בחינתם גבוה בעולמות העליונים למעלה מכולם, וע"כ מונה בכורים לסוף דאחרון אחרון חביב, והיסוד של נתינת הארץ תלוי בו עייש"ד, ואפשר דע"כ צוה . השי"ת לשמוח על נתינת הארץ במצות בכורים, כי בזה תלוי יסוד ירושת הארץ, ולהלן יתבאר עוד.

'''ונקדים''' מ"ש האוהחה"ק (בפ' ראה) לפרש סמיכת פרשה ראה אל הקודמת, שאמר בסוף פ' עקב כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהי' וגו', ע"ז אמר ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה, שיש בנתינה זו ברכה וקללה וכו', את הברכה אשר תשמעו וגו' תהי' נתינה זו לכם לברכה, ואם לא תשמעון אין זו לכם אלא קללה, שבאמצעותה יתקנאו בכם האומות, ויאבדו אתכם ממנה ח"ו וכוי עייש"ד, והנה לפי"ז לכאורה לשמחה מה זו עושה, ומהו כל החרדה לשמוח במצוה זו על נתינת הארץ, ולפעמים 




קסב                 '''דברי'''                תמא                '''יוא ל''' 

'''י -''' 

ח"ו עוד לקללה תחשב ולרעתם היא, אם לא יזכו אלי' בשמירת התורה והמלות, ובפרט כי ידעו והשיגו, שעתידה ליחרב ויגלו ממנה, ונרמז להם בפסוקי התורה החורבן המעותד ח"ו לבוא, וא"כ לשמחה מה זו עושה, וכבר הבאנו כ"פ קושית היפ"ת כי מה צורך הי' בבנין בית שני, שלא היתה לכתחילה אלא בנין לשעה ומעותד ליחרב, וטוב הי' להמתין על בנין המקוה, ולא יצטרכו ישראל לסבול צער החורבן והגלות יעיי"ש מה שנדחק לתת, ועכ"פ איך יצוייר השמחה בביאת הארץ הזו, בידעם שמעותד , ליחרב ויגלו ממנה.

אמנם יתבאר עפימ'"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה (בפ' תלוה) שהי' הכרח בב' מקדשות, להיותם הכנה להכשיר המקום, בכח קדושת העבודה ומעשה הקרבנות, ועי"ז קנתה הארץ כח רוחני וקדושה נפלאה, שתוכל מעתה לסבול קדושת הבית השלישי מעשה ידי יוצר, עיי"ש שהסביר דבריו במשל, ולפי"ז כשנצטווינו במצוה זו דבכורים לשמוח על נתינת הארץ, צריך הכתוב להזכיר בה בנין דלעתיד, דאל"כ לשמחה מה זו עושה, מאחר שעתידה ליחרב, אלא לפי שהצורך וההכרח בהם להכנת בנין העתיד, וזהו טעם השמחה בהם, שנזכה בשבילה אל בנין המקוה והנצחי.

ומעתה א"ש מה שנאמרה פרשת ' בכורים בלשון עתיד, אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו, ולא אמר אשר נתת לנו, כמ"ש במלות מעשר, כי ירמוז על ירושת הארץ דלעתיד לטעם הנ"ל, וז"ש והיי כי תבוא אל הארץ, דמלת– והי' רומז על ביאה דלעתיד, - ובדרך זה יתפרש הסמיכות שכתב בבעה"ט, דלעיל כתוב תמחה את זכר עמלק, עפימ"ד בזוה"ק (בראשית כ"ה '''ע"א''') תמחה את זכר עמלק אינון הן ערב רב שבישראל, ואז יהי' שמו שלם וכסאו שלם עיי"ש, וממילא כשיתבטלו הערב רב מן העולם, אז יהי' ירושת הארץ ברכה לישראל, ויהי' השמחה בשלימות, ובזה יתבאר הסמיכות והיי כי תבוא אל הארץ אין והי' אלא שמחה, דאז יהי' השמחה שלימה בביאת הארץ, ובזה יתבאר דברי הספרי עשה מלוה זו שבשכרה תכנס לארץ, והכוונה , על בית השלישי שיהי' ירושת הארץ נצחי, וע"ד כן שמחים בירושת הארץ במלוה זו, לפי שכ"ז הכנה אל ירושת הארץ 

דלעתיד, וזהו שנותן טעם בעשיית מלוה זו, לפי שבשכרה תכנס לארץ לעתיד.

'''ועתה''' נבוא לבאר ענין הנ"ל ולא שכחתי מלברכך וקושית התויו"ט על הרא"ם ז"ל, הובא לעיל בדרוש הקדום דהנה בגמ'דברכות (דף ל"ה '''ע"א''') מסקינן אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה בלא ברכה, והקשה הפנ"י דמשמע מכל הפוסקים, דלפום הך מסקנא דהכא, כל ברכת הנהנין הן מדרבנן, לבד מבהמ"ז לאחריו, ולכאורה יש לתמוה, דבכל הש"ס משמע דמידי דאתי' מסברא הוי דאורייתא, וחזינן דמקשה הש"ס בכ"מ, הא למ"ל קרא סברא הוא, '''אלמא''' דיש לו תוקף דאורייתא כמו דבר המפורש בקרא.

והצל"ח שם מתרץ קושית הפנ"י, דאימור דאמרי' סברא דאורייתא הוא, לענין דינא כמ"ש במס' כתובות (דף כ"ב) מנין להפה שאסר הפה שהתיר, ובב"ק (דף מ"ו ע"ב) מנין למוציא מחבירו עליו הראי', שבאלו המקומות מקשה הגמ' למ"ל קרא סברא הוא, אבל לומר על דבר שנלמד מסברא שיהי' נחשב למלוה דאורייתא, זה לא שמענו, דאם יהי' הדבר כן, לחנם נכתבו כל המלות שהם שכליות, אלא ודאי כוונת הגמ'כאן לענין ברכות, דכיון דסברא '''היא''' דאסור לאדם שיהנה בלא ברכה, לכך תקנו חז"ל ברכות הנהנין עכ"ל הצל"ח. והנה מ"ש לחלק מוכרח הוא, וראייתו מוכרחת, דאל"כ ' לחנם נכתבו כל המצות שכליות, אמנם אעפ"כ טעמא בעי, וצריך הסבר מדוע יהי' לענין דינא, דבר הנלמד מסברא כדאורייתא, ולא כן לענין מלוה.

ויובן עפימ"ש בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים פ"א), שהדרך שיעורר את האדם על חיובו בעבודת השי"ת וחלקי', יהי' בשני פנים, אחד הוא הערת השכל נטוע בהכרת האדם, נוצר עליו בשורש בריאתו ותולדתו, והשני הערת התורם קנוי בדרך השמע, והוא התורה אשר יגיענה הנביא אל בנ"א, להורותם דרך העבודה אשר הם חייבין בה לבורא יתברך, והאריך שם לבאר מעלת כאו"א מאלו יתירה על חבירו, ויש צורך והכרח לשלימות האדם, שיגיע אליו הערת שניהם.

והנה מלות התורה יש תכלית למספרן, והן בסך ידוע תרי"ג מלות, אך מלות השכל כמעט אין 




'''ד ברי'''               תבוא               '''יוא ל              ''' קסג 

להם תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, כל אשר תוסיף הכרתו, ויבין טובות האלקים, ועולם יכלתו ומלכותו, יוסיף להכנע לו ולהשפיל לפניו, ועל כן דוהמע"ה התחנן אל ד' להעיר אותו עליהם, כמ"ש (תהלים קי"ט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך וגו', ואומר (שם) לכל תבלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד, ר"ל כי כל מה שאנו חייבים מעבודתו על התמדת טובותיך אין קץ לו, וכבר נאמר על קצת הפרושים, שהיו כל ימיהם בתשובה, מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה, בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלקים, וקיצורם במה שהם חייבים לו מן העבודה וכו'.

אמנם אעפ"י שמלות השכל, יתירים במספר על מלות התורה כנ"ל, אבל הצורך בהערת התורה, ויתירה עליו בשבעה פנים וכו', כי הערה השכליית אינה כוללת כל המלווים, מפני קולר מחשבת קצתם, ויתרון הכרת קצתם על קצתם, ויש שיהי' האדם מקצר בקצת עניניו, ומוסיף בקצתם, ומתחלפת הערת השכל בו, בהתחלף הכרתו, אבל הערת התורה אינה מתחלפת, אלא כוללת כל מי שהגיע לתנאי הצווי, וצורתה צורה אחת, לנער ולבחור ולזקן ולמשכיל ולכסיל וכוי ועיי"ש שהאריך טובא, - ובסודן של דברים ישנם ענינים גבוהים ורמים, כדאיתא בזוה"ק שתרי"ג מלות הם עטין דמלכא, ובפרע"ח כתב בשם האריז"ל שהם כנגד איברין דמלכא, אמנם הצורך וההכרח לשלימות הנפש, גם אל הערת השכל, כאשר ביאר שם בחוה"ל על ז' פנים עיי"ש.

והנה כתב הרמב"ן ז"ל (בריש פ' קדושים), כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה אכילת הבשר והיין, והביאה איש באשתו, א"כ ימלא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו ונשיו הרבה, ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, והנה יהי' נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, לוה עוד בדבר כללי, שנהי' פרושים מן המותרות וכו', כענין שאמרו קדש עצמך במותר לך וכוי, ואין באכילה וביאה זו מצוה ל"ת פרטית, ולא נמנה בתרי"ג מלות, אלא מצוה כללית עכ"ל.

וכמו"כ בהערת השכל במצות שהשכל מחייבתן, אבל התוה"ק לא לוה אותנו בהן, בלתי ספק 

שיש צורך ותועלת מרובה בהם לבעלי השכל, להשיג על ידה שלימות הנפש, וחיובא דאורייתא אית בהו, אלא שהחיוב בהם בדרך כלל, ואינה כוללם כל המלווים, ותלוי כפי דעת האדם, וכפי כר המשיג בהן, וע"כ לא יחשב בנדר מצוה פרטי, ואינו נחשב במנין התרי"ג.

עכ"פ יבואר בזה לעניננו דהא דסברא היא דאסור לאדם להנות מעוה"ז בלא ברכה הערת השכל יחייבהו, אבל אינה מלוה פרטיית, ולא נמנה בתרי"ג מלות, והערת התורה לא יחייבוהו, ואינה מלות עשה דאורייתא, אלא חיובא כללית מצד הסברא והשכל, מה שאנו חייבים לבוי"ת מהכניעה והשתעבדות, על התמדת טובתו אלינו, אבל פרטיות המלוה לברך ברכת הנהנין, ושיהי' הצווי שוה בכל אדם, חז"ל תקנוה ומצוה דרבנן היא, ובזה יבואר הענין קלת. ואפשר לבאר עוד, דהנה סברא הוא דאסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, אמנם '                   -                       -                       ,                       ו                       '''1'''



מבואר בספ"ח (סי' מ"ו) יכוין האדם לברך לשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו,] ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם, וצוהו את המלות, ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל זה חרה אף' די בעמו, ושלח לנו '''את''' עבדו ישעי', ואמר (ישעי' כ"ט י"ג) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי' יראתם אותי מלות אנשים מלומדה, אמר הקב"ה לישעי' ראה מעשי בני וכוי, בעת שהן מברכין אינן מתכונים לברכני, לכן ע"כ חרה אפו בו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת . חכמיו, היודעים אותו ומברכין אותו כמנהג ולא בכוונה ומאריך שם בעונש המברך שלא בכוונה.

וכתב המחבר (באו"ח סי' ק"א ס"א) אם לא כיון באבות, אע"פ שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל, אלא שכתב רמ"א בשם הטור, והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, א"כ למה יחזור עכ"ל, עכ"פ מעיקר הדין ודאי בעי כוונה, אבל קרוב הדבר להכשל ח"ו, להתפלל ולברך בלא כוונה וענשו גדול ר"ל. " ומעתה סברא הזא לברך ברכה הראוי', ובכוונת הלב, ובדרך שבח לפני המקום ב"ה, אבל בלא כוונת הלב, הי' סברא שלא לומר, שאין זה דרך 




קסד                 '''ד בר''' י              תבוא               '''ין א ל''' 

' שבח המחויבת להבוי"ת, אלא שחז"ל תקנו וחייבו לברך, אף שקרוב 'הדבר שלא יכוונו.

היוצא לנו מזה דמ"ש בגמ' סברא הוא דאסור להנות בלא ברכה, בעלם הברכה ראוי להתחייב בה עפ"י הסברא, אבל '''א"א''' לקבוע הלכה מצד הסברא, לפי שרובא דרובא אינם מכוונין בה כראוי, ולבם רחק מהם בשעת הברכה, ועושין היפך הסברא, דהסברא , יחייבו לברך בדרך שבח לבוי"ת ובכוונה הראוי' אבל בלי כוונה, שתיקתו יפה מדיבורו, אלא שחז"ל חייבו לברך בכל אופן וממילא ל"ק קושית הפנ"י, דאע"ג דסברא הוא דאסור להנות בלא ברכה וסברא דאורייתא, מ"מ חיובא דברכות אינו אלא מדרבנן, דהסברא לא יחייבהו אלא במברך בכוונה, וחז"ל חייבו לברך בכל אופן, אע"פ שאין ' י' בידינו לכוין כדבעי.

'''ובדרך''' הנ"ל יתבארו דברי התוס' בברכות (ל"ה ע"א) שכתבו שם דלאו ק"ו הוא, דא"כ תהא ברכה לפניו דאורייתא, ובפרק מי שמתו (דף '''כ"א''' ע"א) אמרי' דלאו דאורייתא, ולכאורה דבריהם ל"ב דלפי מסקנת הגמ'אמרי' דק"ו הוא, ולא אפריכא ק"ו זו בגמ', והאיך כתבו התוס' דלאו ק"ו הוא, (עיין הקושיא לעיל בדרוש הקדום), אולם ק"ו זו יש לה פירכא כמו שכתבנו (לעיל שם) עפימ"ש הרמב"ם דהרעב והצמא בכלל החולים הם, ואם '''א"א''' להם לכוין אל יתפללו, ובש"ע פסק דמותר להתפלל אם הוא רעב, ואם ירצה מותר לו לאכול ולשתות ואח"כ יתפלל, עכ"פ א"א לכוין כשהוא רעב, ומעתה האי ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש, אית לי' פרכא כמ"ש לעיל.

'''אמנם''' מ"ש בגמ' דק"ו הוא, בן הוא אליבא דאמת, כאשר יהי' כל כוונתו לש"ש, ליתן שבח והודי' להשי"ת, אז ליכא פרכא הנ"ל, דלא ימנעהו הרעבון מלכוון בברכה, אלא תשבע ותתענג נפשו ממה שימלא פיו תהלתו יתי, וכמ"ש ק"ז הייטב לב זלל"ה, לפרש הפסוק כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי, ר"ל דבזה ששפתי רננות יהלל פי, תשבע נפשי כמו חלב ודשן, ואם ארעב לא אומר לך, אבל אם מרגיש רעבון הרי זה מוכיח שאין אמירתי כראוי לך ית' עייש"ד.




עכ"פ מעלם הסברא יש לדון ק"ו זו, דרעב יתחייב יותר לברך, ואם כשהוא שבע מברך רעב לא כש"כ, וק"ו דאורייתא הוא, אלא לפי מהות העולם לאו כל אדם במדריגה זו, וכשהוא רעב לא יוכל לכוין, וליכא חיובא דאורייתא בברכה לפני' מצד הק"ו, אלא שחז"ל חייבוהו לברך, וע"כ ברכה לפני' דרבנן, ואי לאו חיובא דרבנן היי ראוי שלא לברך, כיון שאין יכול לטין כשהוא רעב, וכמ"ש בספ'יח הנ"ל רזה גורם חרון אף ר"ל, אלא שחז"ל רמיא חיובא עלי' לברך ברכה לפני', ושפיר כתבו התוס' דלאו ק"ו הוא, אלא ברכה לפני' דרבנן הוא.

ונקדים מ"ש ק"ז הייטב פנים זלל"ה (במאמרי חנוכה) מליצה נאה ולימוד זכות על ישראל, וסו"ד שכן חובת כל היצורים ר"ת שכחה, ור"ל דאם נתבונן מחובתינו להשי"ת, השכל מחייב להכנע מפניו ולעשות ככל מלותיו ית', אלא שיש התנצלות קלת ע"י אונס שכחה. וזה מרומז בר"ת שכן חובת כל היצורים עכתייד, ומעתה אילולי השכחה הי' השכל מחייב להכיר חובתינו בעבודת השי"ת, וליתן שבר והודי' לפניו ית', ואז הי' הברכה מחויבת מדאורייתא מצד הסברא, וסברא דאורייתא הוא, אלא לפי שהסברא המחייבת הוא מצד הערת השכל, ובהתגברות השכחה נחלש כח השכל המחייב, ע"כ הצריכו חז"ל לחייב בברכה, מטעם תקנתם ומצד הערת התורה.

ומעתה יתורץ קושית התויוי'ט הנ"ל דבאמת א"א לקבוע הלכה, לחייב בברכה מדאורייתא, מצד הערת השכל המחייבת ליתן שבח והודי' לשמו ית', כמ"ש לעיל, וע"כ מצד הלכה ומצד הערת התורה חיוב הברכה אינו אלא מדרבנן, ומ"ש בגמ'דברכות (דף מ' ע"ב) ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו, ומשמע דברכה דאורייתא הוא, הכוונה מצד הערת השכל, דכיון דמסורס ואומר ולא שכחתי, ואם אין שבחה אז השכל מחייב לברך ולשבח לפניו יתי, וסברא דאורייתא הוא, וזה שמתודה לומר ולא שכחתי, שלא נכשל בשכחה, ולא בא לגדר ורם לבבך ושכחת, באופן זה הברכה מחוייבת מדאורייתא, ומ"ש ברכה דרבנן הוא אתי נמי שפיר, דלפי המצב שאנו בה, ובעוהי'ר השכחה גובר, ואזרם הסברא המחייבת, ואין כאן הערת השכל, ורק תקנתא דרבנן 




'''דבר''' י               תבוא               '''יוא ל              ''' קסה 

'''היא''' המרייבת בברכה, וע"כ הברכה רק מדרבנן, ואין כאן סתירה כלל.




לתכלית ולכוונה הנ"ל, כדי שיזכור שנתינת הארץ מאתו ית', והכל שלך ומידך נתנו לנו.




ולדרכנו יתבאר דברי המדרש הנ"ל, ושמחת בכל הטוב '''אין''' טוב אלא תורה, לפיכך משה מזהיר '''את''' ישראל עשר תעשר, בהקדם מייש הזית רענן מבעל מג"א, על דברי המד"ר (פ' בראשית פ"א ס"ד) בראשית בזכות מעשרות נברא העולם שנקרא ראשית דגנך (הובא לעיל) ופי' עפימ"ד במד"ר פ' עקב (פ"ג ס"ג) מעשה ב"ר פנחס בן יאיר שהלך לעיר אחת, והיו העכברים אוכלים בתחומה של אותה העיר, באו ובקשו הימנו וכו', אמר להן למה '''אין''' אתם מפרישין מעשרותיכם כראוי וכו', וערב אותן שאם מפרישין מעשרותיהם כראוי, '''אין''' עכברים אוכלין עוד וכו', ולא נראו עוד, ומעשה זו הובא בירושלמי (פ"ק דמסי דמאי), ואיתא התם שאסף כל העכברים והיו מלפלפים, ואמר להם דעו מה שהם אומרים, שבשביל שלא הפרשתם מעשרותיכם לפיכך הם אוכלים את התבואה, - ואמרז"ל במס' הוריות (י"ג ע"ב) האוכל ממה שהעכבר אוכל משכח תלמודו, ופי' בזה רמז הכתוב, לא עברתי ממצותיך שהפרשתי המעשרות כראוי כפרש"י ז"ל, ולא שכחתי ועי"ז לא באתי לידי שכחת התורה, ויובן בזה דברי המדרש בשביל מעשרות נברא העולם, ור"ל דקיום העולם תלוי בו, דא"א שיתקיים העולם בלי תורה, כמשה"כ אם לא בריתי יומם ולילה וגו', ואיתא בתרגום ירושלמי ובזוה"ק בחוכמא ברא ד' ית שמיא וית ארעא, ומוכרח שיתקיים חכמת התורה ולא יאבדוהו ע"י שכרה, ומסוגל לזה מלות מעשר כנ"ל, וא"ש דברי המד"ר בשביל מעשר נברא העולם, ר"ל דקיום העולם תלוי בו עכת"ד הזית רענן ז"ל. וכמו"כ במלות בכורים, כתבו המפרשים שעיקר טעם המלוה, הוא ההכנעה וההשתעבדות, שיתבונן האדם ויזכור היטב, כי ממך הכל ומידך נתנו לנו, ואחרי שיהי' שמן ודשן תחת גפנו ותאנתו ויאסוף תבואתו כי ירבה מאוד, חששה תורה פן ח"ו יבוא לגדר ורם לבבך ושכחת את ד' אלקיך, ע"כ חייבתו תוה"ק בהבאת בכורים, ושיגלה דעתו בקול רם, וזכירה בפה, וז"ש הגדתי היום וגו' כי באתי '''אל''' הארץ אשר נשבע ד' לתת לנו, ויתן לנו את הארץ הזאת וגו', פרי האדמה אשר נתתה לי ד' וגו', וכ"ז 

וכמו שמצינו בזכירת עמלק (במס' מגילה י"ח) זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור בפה, וכמו"כ במלות בכורים הצריכה תוה"ק שתהא זכירה זו בפה, נוסף על זכירת הלב, כדי שתהי' זכירה גמורה ומושרש בפנימיותו, שנתינת הארץ הוא מהשי"ת, וע"כ כפל הכתוב נתינת הארץ כ"פ בפרשת מקרא בכורים, וכפל בכולם לומר אשר ד' אלקיך נתן לך, ולהלן אשר נתתה לי ד' וגו', אשר נתן לך די אלקיך, כי זאת עיקר טעם המצוה, להזכיר זכירת הארץ ושהוא מהשי"ת.

ואמרי' בגמ' ברכות (דף מ"ח ע"ב) תניא ר"א אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ (בבהמ"ז), לא ילא ידי חובתו וכו', ר' יוסי אומר צריך שיזכור בו תורה, פרש"י שבזכות התורה והמלות ירשו את הארץ, שנא' (דברים ח') למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ עכ"ל, וע"כ בהבאת בכורים שחייבתו תוה"ק לשבר ולהודות על נתינת הארץ, צריך לצרף אליי גם זכירת התורה, שנתינת הארן מקושר בקיום התוה"ק, וח"ו בלי קיום התורה אין שבח בנתינת הארץ, וכמו שהבאנו לעיל דברי האוהחה"ק (בפ' ראה). שיש הנתינה זו ברכה וקללה ר"ו עיין לעיל, וזשה"כ ושמרת בכל הטוב, ודרשו חז"ל אין טוב אלא תורה, שבהבאת הבכורים שצוה השי"ת להגדיל השמחה על נתינת הארץ, צריך לצרף אלי' זכירת התורה, שבלי קיום התורה ח"ו אין שמחה בנתינת הארץ וזה שדרשו חז"ל ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה, שזו '''היא''' עיקר השמחה בנתינת הארן, וסיום המדרש לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר, שבזכות מעשר לא יבוא לידי שכחת התורה, כמ"ש הזית רענן הנ"ל, וא"ש קישור המדרש.

ונבוא לבאר קושית המפרשים, במ"ש הכתוב הגדתי היום לד' אלקיך וגו' וכי אלקיך דכהן הוא, 

והול"ל לד' אלקינו, ופלא שלא הזכירו המפרשים, דקושיא זו איתא בזוה"ק פ' יתרו (דף ע"ט ע"ב), וז"ל מה הוא הגדתי היום לדי אלקיך, לד' אלקינו מבעי' לי' .וכו', וכן הקשו על כמה פסוקים שאמר – 




קסו                  '''דבר''' י               תבוא               '''יוא''' ל 

משה לישראל בלשון הזה, דכתיב (דברים ח') כי די אלקיך מביאך '''אל''' ארץ טובה וגו', וכתיב (דברים ז") אשר ד' אלקיך נתן לך וגוי אלא הכי תנינן כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלקי, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלקי, מ"ע משום דזרעא קדישא לארעא קדישא סלקא, ושכינתא באתרה יתבא, והאי בהאי תליא וכוי, ומה דלא אמר אלקינו, משום דהא משה לא זכה למיעל לארעא, ובג"כ אלקיך, לאינון דהוו זמינין למיעל לארעא קדישא, ולקבלא י' אפי שכינתא, והקשו עוד בזוה"ק דהכא כתיב .ובאת אל הכהן וגו', ואמרת אליו הגדתי היום לד' אלקיך, והא אינון בארעא שריין, מ"ט אלקיך ולא אלקינו, אלא אינון בעיין לאחזאה ולאודאה, דבגיני דחסד עלאה זכאן לכל האי, ושריין בארעא ועאלן לההיא ארעא וכו', ובג"כ הוו אמרי מלין אלין לכהן, הגדתי היום לדי אלקיך, משום דאתי מסטרא דחסד וכוי, עכ"ל הזוה"ק.

ולכאורה המשך דברי הזוה"ק צ"ב, דמעיקרא הקשו למה אומר המביא בכורים לכהן הגדתי היום לד' אלקיך, ותרצו דמשה נמי אמר לישראל אלקיך, משום דלא זכה למיעל לא"י, ומאי האי לגבי' דהאי דהא ישראל המביא בכורים, בארעא שרייא כאשר הקשו לבתר הכי, ולא שייך כאן '''האי''' טעמא, ואם כוונתם לתרץ ג"כ מ"ט אמר משה לישראל אלקיך, אבל מ"ט הביאו קושייתם ותירוצם לכאן, ותירוץ זה אינו מספיק לעניננו.

ובניצוצי אורות להה"ג החיד"א זלל"ה דקדק בדברי הזוה"ק הנ"ל, במ"ש דמשה לא זכה למיעל לארעא, דהרי מבואר בזוה"ק במקו"א וכ"כ האריז"ל, דהטעם שלא נכנס לפי שבחינתו למעלה מבחי' א"י, ואיך שייך לומר דלא זכה וכוי, ותירץ דמ"ש לא זכה, שאלו נכנס משרע"ה לא"י הי' מתקן העולם, ומסיר להט החרב וגוי, כמ"ש הרמ"ע ז"ל, והיי מבטל יצרא דע"ז כמ"ש בפ"ק דערכין, ועוד אם היי נכנס עלה יעלה לבחי' עליונה עכ"ל החיד"א ז"ל. אמנם קושיא ראשונה צ"ב להבין דברי הזוה"ק. 

נתינת הארץ מצד הדין, ולא היי צריך לומר לכהן ד' אלקיך אלא ד' אלקינו, וע"כ הקדימו בזוה"ק הקדמה זו דלא זכה משה רבינו ליכנס לא"י, ולא נשלם עדיין התיקון וע"כ אמר הגדתי לד' אלקיך, דבגיני דחסד עלאה זכאן למיעל לארץ ישראל, והא בהא תליא, ובלא הקדמה זו לא הי' תירוצם מספיק, ורק בצירוף הקדמה זו יושלם תירוצם.

ואפשר לומר עוד, עפימ"ש בספה"ק למח ד' ללבי (פ' ראה) לפרש הפסוק אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, ותו"ד דקדושת ארץ ישראל אינה סובלת ע"ז עלי', אלא שהגוים העובדים שם ע"ז, המשיכו לשם רצועה מארץ העמים, ע"י קיפול ארצות, ונתחלף המקום באדמת חו"ל, והביא ראי' לזה מדברי רש"י (ירמי' די) עיי"ש (הבאתי דבריו בספרי ויואל משה מאמר בי סי' קכ"ט וסי' ק"ל) והארכתי שם לבאר, שזהו מבחי' ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם וגו', שע"י החטאים נתרוקן בחי' הארץ, וקדושת ארץ ישראל מסתלקת ונסתרה מהם עיי"ש.

ומעתה זה המביא בכורים, ושש ושמח ומשבח על נתינת הארץ שזכה '''אליי''', איך יהי' שמחתו שלימה, ומי יודע אם זוכה להיות שורה בקדושת ארץ ישראל, ואולי עונותיו יסובבוהו, להיות קדושת הארץ מסתלקת ממקום משכנו, ואפשר שנתחלף ע"י קפול ארצות באדמת חו"ל, אמנם ע"י שמביא בכוריו אל הכהן, העומד לשרת במקום המקדש, והבאנו לעיל מדברי התוס' ב"ב (כ"א ע"א) שע"י שרואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקין בעבודה הי' מכוין את לבו ליר"ש וכו' עיי"ש, ממילא נמשך עליו מכח קדושתו של הכהן, ובזכותו זוכה לקדושת המקום, ויכול לומר כי באתי אל הארץ, דבזכותו של בהן יזכה לקדושת הארץ, וז"ש הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ, דייק לומר אלקיך, דע"י הכהן זוכה להשפעת אלקות ולביאת הארץ, להיות שורה בקדושת הארץ (ומתורץ קושיא ה'-וי).




ואפשר לומר דהא בהא תליא, דמה שלא זכו ישראל לנתינת הארץ אלא מסטרא דחסד, לפי שלא הי' עדיין שלימות התיקון, אבל אילו נכנס משרע"ה '''לא"י''', הי' נשלם התיקון על ידו מיד, והיי מגיע להם 

וכעין בחיי הנ"ל שכתב בספה"ק למח ד' ללבי, שמתחלפת קדושת הארץ בסיבת החטא, ישנו עוד בחינת חליפין מה שהחטא גורם, ויבואר עפימ"ש האוהחה"ק (בפ' ראה) עה"פ כי יסיתך אחיך וגו', 




דברי                 תבוא               '''יוא ל              ''' קסז 

וזלה"ק דבאמצעות דרכים הרעים, והרבות בחטאים, תתחלף נפשו ותכנס בגדר אחרת וכוי, והוא שתתחבר ותשתתף עם חלק הרע ותשוי לו בטבעה, וזה הוא גמר נפש האדם לכפור בעיקר ולעבוד ע"ז ר"ל, עכת"ד ז"ל, (ובקונטרס על הגאולה ועל התמורה סי' ק"כ) פירשנו בזה דברי המדרש (רות פ"ז אות '''י"א''') וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה וכו', לשעבר היו מקלסין על הגאולה וכו', ועכשיו על התמורה שנא' וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ולכאורה צ"ב דפשטות הכתוב מיירי בהלכות קנינים, כמו שדרשו ז"ל במס' ב"מ (דף מ"ז ע"א) תמורה זו חליפין וכוי, ועיקר קנין חליפין וכל תנאי', נלמד מהאי קרא, דבעינן דבר מסוים כנעל, ואי בכליו של קונה או של מקנה עיי"ש, ואיך הוציאוהו חז"ל לעקרו מפשוטו לגמרי, ודרשוהו על חטא העגל. אמנם לפי דברי האוהחה"ק הנ"ל, תפרש דרשתם ז"ל, בדרך קרובה אל המשמעות, דהנה ענין חליפין מדרכי הקנין עפ"י התורה, וחידוש הוא שחידשה תורם בזה, דאע"ג שלא מסר המוכר, ולא משך הלוקח, ולא נעשה בחפץ הנקנה שום א' מדרכי הקנין, אבל ע"י שמקבל מחבירו איזה דבר, אפי' הנאה מועטת בתורת חליפין, מיד נקנה חפץ הקנין לחבירו בקנין גמור.

וכמו"כ יש קנין ברוחניות, כי כל מעשה בנ"א, יש להם שורש ומקור בגבהי מרומים, ומכ"ש קנין זה, דמדרכי התורה היא, וע"כ בסיבת החטאים ר"ל, ע"י שמקבל אפי' הנאה מועטת ולשעה, משורש הרע והסט"א, אז בזמן וברגע ההוא, נקנה נפשו לחלקם ר"ל, מבלי שום מסירה וקנין, רק כקבלה זו לבד כענין חליפין, והיא הבחי' שכתב האוהחה"ק שתתחלף נפשו ותכנס בגדר אחרת.

ונקדים עוד מ"ש שם בהקדמת הקונטרס עה"ג (עמוד ד') וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', שלא המירו ישראל ח"ו את עלם אלקותו ית', כמבואר בדברי הראשונים ז"ל, שלא חשבו ישראל העגל לשם ע"ז כלל עיי"ש, אלא המירו את הכבוד, ושבחו ית' בשבח וכבוד העגל, שחשבו ליתן כבוד להשי"ת, וזה הי' כוונתם באומרם אלה אלהיך ישראל וגוי, אבל היי מעורב בזה ג"כ כוונה לאמצעות הצורה 

שבעגל כמ"ש הרמב"ן ז"ל, ע"כ נתחלף הכבוד שנתנו להשי"ת בכבוד העגל, וז"ש הכתוב וימירו כבודם וגו', שנעשה החילוף והתמורה בכבוד ועבדות השי"ת, ולא בעצם אלקותו ית' ח"ו, – וכעי"ז כתב החובת הלבבות הובא שם (סי' ק"כ) וז"ל ובחירתם רעה בערך התמורה והמומר בה, עד אשר חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה, ותעותו כי היא הישרה, כמו שאמר וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', ופי' המרפא לנפש שמחליפים עבודת השי"ת בעבודת העולם וטובה ברעה וכו', עכ"פ מבואר דזהו ענין התמורה שכיון עלי' הכתוב בחשא העגל, וע"י שהמירו כבודו ית' נתחלף נפשם בבחי' האוהחה"ק הנ"ל.

ובזה יבואר הכתוב את ד' האמרת היום וגו' וד' האמירך היום וגו', ולדרכנו מה שפרש"י לשון הבדלה והפרשה וכוי, ומה שפי' בעה"ת מלשון תמורה וחילוף, על בחי' א' נאמרו ועל קוטב א' יסובבו, ואין הכוונה על תמורת אלקות, כי מה דמות תערכו אליו ית', ולא יצדק עליו ית' לשון תמורה, וכמו"כ משפרש"י הבדלתיו לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, אין הכוונה על עצם האלקות כקושיתנו לעיל (קושיא י"ג), דהא לא שייך הבדלה אלא בסוגים ומושגים קרובים להיות שווים במקצת, אמנם הכוונה על עבדות אלקות, ושבחו וכבודו יתי שהחליפו והמירו בחטא העגל, ונתנו הכבוד והשבח לע"ז, וז"ש הכתוב '''את''' ד' האמרת היום להיות לך לאלקים, שעכשיו הבדלתיו מאלהי הנכר להיות לך לאלקים, וכמו"כ מה שפירש בעה"ת שהוא לשון תמורה וחילוף שהחלפת כל האלהות ובחרת בהקב"ה, ' הכוונה שהעבדות והשבח שהומר על ידך בחטא העגל לע"ז, עכשיו חזר והחלפת והמית, להיות יתד במקום נאמן, במקום הקדושה ולאלקותו ית', וזה הי' ע"י הבדלה והפרשה מעניני ע"ז והתרחקות מהשפעתה – וע"י שזכית להיות מופרש מע"ז ומבחי' התמורה הרעה הנ"ל, מדה כנגד מדה ד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו' שהפרישך מעמי הארץ וכו', וגם יצדק לשון תמורה וחילוף, בזה לפי שבסיבת חטא העגל נתחלף נפשך ונקנה לסט"א, ועכשיו שהבדלת . 

והפרשת מבל בחיי ע"ז, יחליף השי"ת בחיי נפשך, להיות חוזרת '''אל''' שורש ומקור הקדושה, להיות לו לעם סגולה וגו'.



קסח                 '''דבר''' י               תבוא               י '''וא ל''' 

ולדרכנו אפשר לרמז בפסוק (מיכה ג' י"א) ראשי' בשוחד ישפטו והכנוי במחיר יורו ומביאי' בכסף יקסומו, דלכאורה כולהו שוחד נינהו, ולמה נזכרו בשמות מחולקין, וקראו הכתוב שוחד אצל ראשים ואצל כהנים מריר וכו' ועיי"ש בקונטרס עה"ג (סי' פ"ז) מה שפי' בזה, ולדרכנו אפ"ל, דהנה הכהנים היו עובדי השי"ת כמשה"כ כי שפתי כהן ישמרו דעת, וכמ"ש התוס' ב"ב הנ"ל, דמסגולת העבודה וקדושת המקדש, היי ראוי שיכוונו את לבם ליר"ש, ואיך יצוייר שגם הכהנים הסכימו בעלה רעה כעצת נביאי הבעל, דחזינן שהזכירן הכתוב כאחד, אמנם ע"י השוחד נעשו מפוחדים לעושי הרע, ועי"ז נתחלף נפשם בבחי' תמורה וחליפין, ונעשה כברי' חדשה וכאדם אחר, ואינו אותו שהי' מלפנים. ופרשתי במאמה"כ לא תקח שוחד כי השוחד יעור – עיני חכמים, ולכאורה למה כתבה תוה"ק טעם מלוה זו, ויספיק שיאמר '''לא''' תקח שוחד, כמו בשאר המלות שלא הזכיר הכתוב טעמם ונימוקם, וכתב הב"ח (בריש [ ה' סוכה) דלפי שאמר הכתוב בטעם מלות סוכה למען ידעו דורותיכם וגוי, ע"כ צריך לכוין טעם המצוה, ואע"ג דבשאר מלות לא בעי כוונה עיי"ש, עכ"פ מבואר דכ"מ שהזכיר הכתוב טעם המלוה, ללמדנו בא על פרעי ותנאי המצוה, ונפק"מ להלכתא, וראוי להבין בלאו דשוחד, למה הזכיר הכתוב טעמו של איסור שוחד.

'''ואפשר''' לומר דהנה לדעת הרמב"ם, דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, לא אסרה תורה אלא איסור מבורר ודאי, ולא ספק, והספק בהם מותר מה"ת, ואסור מדרבנן, אבל בספק ספיקא גם חז"ל לא אסרו, ואפי' לדברי הפוסקים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, מ"מ ישנם ספיקות שמותרין, כמבואר בשו"ע בדיני ספק ספיקא (כגון ספק ספיקא בספק על ספק לא על) וישנם צדדים שאפשר להתיר על ידיהם האיסור.

אמנם הדיין שלוקח שוחד אין בידו לברר ולהכריע ולהתיר מכח ספק ספיקא, לפי שהעיד הכתוב כי השוחד יעור וגו', וכיון שמשומד אין דעתו צלולה, כמ"ש חז"ל ולא עוד אלא שמטפשין, וספק חסרון ידיעה אינו נכנס בצירוף ספק ספיקא, דדעת שוטים אינה כלום, וז"ש הכתוב '''לא''' תקר,,שוחד, ופן 

יהי' לך מבוכה וספק, ותרצה לברר עפ"י כללי ספק ספיקא שאין אצלך חשש איסור שוחד, הגם שאם הי' ספק כזה בא' משאר איסורין שבתורה, הי' אפשר להתיר באופנים הנ"ל, אבל בלאו דסורר הזהיר הכתוב, כי השוחד יעור עיני חכמים, וכל ספקותיך בגדר חסרון ידיעה, ואינם מצטרפים להתרת האיסור, וזה שבא הכתוב ללמדנו בטעם האיסור.

'''עכ"פ''' ע"י השוחד נתחלף דעתו, ועושה דברים נגד דעתו ורצונו והרגלו הקודמת, וכפי הבחיי הנ"ל שכתב האוהחה"ק, דע"י מעשה החטא מתחלפת נשמתו, והוא בבחי' תמורה כמ"ש לעיל, וזה ירמוז הקרא לדרכנו, כהני' במחיר יורו, שע"י השוחד באו לבחי' תמורה בדעת ובבחי' הנפש, ומעתה '''אין''' תימא שנשתוית דעתם לדעת נביאי הקסם שנזכר בפסוק הנ"ל.

נחזור לעניננו שהמביא בכורים לוהו הכתוב לומר לכהן הגדתי היום לד' אלקיך וגוי, וכמ"ש הזוה"ק שבזכות הכהן זוכה לביאת הארץ, וע"כ אומר אלקיך ולא אומר אלקינו, וכפי שבארנו לעיל שע"י הכהן יזכה לבחי' הקדושה והשפעת אלקות וקדושת הארן, ופן אמר יאמר ישראל המביא בכורים, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, וכל אלו הבחי' היי אפשר שיזכה בהם ע"י הכהן שהי' בדורות הקודמים, אבל '''איך''' יאמר הגדתי היום לד' אלקיך אל הכהן שבימיו, ולהמשיך בחי' השפעות אלקות עליו מבחי' קדושתו של הכהן, ושמא הכהן הזה מאותן שהם בבחי' תמורה כמו שרמז הכתוב כהני' במחיר יבואו, ועוד יזיק לו '''אם''' ימשיך מבחי' עליו, ע"כ אמר הכתוב אל הכהן אשר יהי' בימים ההם, ודרשו חז"ל בספרי אין לך אלא כהן שבימיך, אם הוא עובד ד' ומתנהג בקדושתו, '''אין''' לך לחקור אחרי פנימיותו, והנסתרות לד' אלקינו, והוסיף רש"י ז"ל על דברי הספרי, תיבות כמו שהוא, לומר דעכ"פ צריך שיהי' עובד ד', ומתנהג בקדושת כהונתו, שלא יהי' בחי' התמורה ניכרת בו, וז"ש כמו שהוא ולא נתחלף בבחיי תמורה כנ"ל.

<nowiki>*</nowiki>

באופן אחר אפשר לבאר דברי הספרי הנ"ל, בהעיר עוד במ"ש הכתוב והיי כי תבוא אל הארן וגו', ויספיק לומר כי תבוא '''אל''' הארן, והרבה פעמים 



קע                   '''דברי'''                תבוא               '''יואל''' 

.נתקנו ע"י שבאו בגלגול בניהם ובנותיהם בסוד העיבור, וע"כ הוכיחם משה רבינו על מה שעשו בגלגולם הקדום עייש"ד.




זכו לנתינת הארץ וביאה חדשה, וא"ש דברי הספרי בשכר ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת כנ"ל.




וכמן'"כ לעניננו אפשר לתרץ קושית האוהחה'יק, ויובן מ"ש משרע"ה לא בצדקתך די אלקיך נתן לך את הארץ, ונתן טעם זכור אל תשכח את אשר הקצפת את די אלקיך במדבר, אע"פ שלא דיבר משה לאותו הדור שעשו את העגל, אבל עוד לא ניתקן ונתכפר להם חטא העגל שעשו בגלגול הקדום, וע"כ לא היתה זהותם מספקת לישא את הארץ, אם לא היתה ברית אבות, ובזה יובנו דברי האוהחה'יק, מ"ש שלא הי' בזכותם שיעור אשר יזכו לרשת את הארץ וכו', ור"ל אע"פ שהיו דור כשר ודבקים בדי, אבל לסיבת – חטאם בגילגולם הקדום, שלא נתכפר להם עדיין, ע"כ לא היתה ביאת הארץ בזכות עצמם. ונקדים עוד דברי הש"ם כתובות (ס"ב ע"ב) א"ל בני דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו בקר נחלתך מכון לשבתך, ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש ' ושכנתי בתוכם, פרש"י מדעת קונך יש בך, שאמר להרחיק זמן חופתו, וחזר וקרבה מרוב חיבת כלתו, דמעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו וגו', שיבואו לא"י ואח"כ יבנו לו מקדש, ולבסוף אמר ועשו לי מקדש במדבר, וכתב המהרש"א ז"ל דאין לומר בזה שנוי רצון לפניו ית', לפי דברי המדרש דהמשכן '''בא''' לכפר על עון העגל, וע"כ קודם שעשו את העגל, '''לא''' הי' צורך לעשות להם המשכן מיד במדבר, והשנוי הי' מצד מעשיהם, לפי שחטאו בעגל הוצרכו לכפרה, ולוה הקב"ה לעשות המשכן מיד, לכפר על עון העגל, עכ"ד ז"ל.

והנה אף שהמשכן הי' מכפר על עון העגל, אבל לא נתכפר עונם לגמרי, אלא בבנין ביהמ"ק, ונרמז במ"ש ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו, שזו היתה כפרה גמורה, ולא נשאר רושם החטא כלל, נמצא לפי"ז דתחילת ביאתם לארץ, לא הי' בזכות עצמם, אלא ע"י ברית אבות, שעדיין לא נתכפר להם חטא העגל לגמרי, ואחר שזכו לבנין ביהמ"ק נתכפר עונם לגמרי, וזכו לביאת הארץ ונתינה חדשה בזכות עצמם, ויובן בזה דברי הספרי ויביאנו אל המקום הזה זה ביהמ"ק, ויחן לנו את הארץ זה א"י, והקדים בית המקדש, דע"י הביהמ"ק 

ויובן בזה משה"כ הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו– לתת לנו, ר"ל שע"י הבאתו בכוריו לביהמ"ק, וע"י בחינת המקדש, נתכפר לו עונו, וזוכה לביאה חדשה בזכות עצמו, וז"ש כי באתי אל הארץ, ואע"פ שכבר בא, אבל נשתנה בחינתו וביאה חדשה יקרא לה, וז"ש אל הארץ אשר נשבע ד' לתת לנו ר"ל בזכותינו.

וז"ש והיי כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך, דקדק לומר והי' לשון עתיד, שע"י מלוה זו תזכה לבוא אל הארץ אשר ד' נתן לך בזכותך, ויובן דברי הספרי עשה מצוה זו שבשכרה תכנס לארץ, ר"ל שיהי' ביאת הארץ בשכרך ובזכותך.

ואפ"ל עוד אין והיי אלא לשון שמרה, ואם אין האדם זוכה בזכותו, אין שמחה עמה, כמ"ש חזקי' הנה לשלום מר לי מר, ומאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי, ועתה שיזכו לנתינת הארץ בזכותן, אמר הכתוב והי' כי תבוא אל הארן, שיהי' שמחה בנתינתה בבחי' זו.

<nowiki>*</nowiki>

עוד אפ"ל בביאור הענין בהקדם דברי הספרי, והיי כי תבוא אל הארץ, אין והי' אלא מיד, עכ"ד הספרי, וצ"ב דמצות ביכורים אינו נוהג מיד, אלא לאחר ירושה וישיבה, ובזית רענן מבעל מג"א תירץ דכוונת הכתוב שיהי' ביאת הארץ מיד, וגם זה ל"ב דכבר נתבשרו על זה שיבואו לארץ מיד, דכ"ז היי בשנת הארבעים סמוך לכניסתן לארץ.

ב) ויביאנו אל המקום הזה, פרש"י מדברי הספרי, אל המקום זה ביהמ"ק, ויתן לנו את הארץ זה ארץ ישראל, וצ"ה, למה סתם הכתוב ולא פירש לאיזה מקום כוונתו, וכעי"ז הקשה הרמב"ם ז"ל בס' המורה, עה"פ יראה כל זכורך וגוי, במקום אשר יבחר די, דאחרי שהמקום הי' ידוע לישראל, שהוא הר המורי' ומקום המקדש, למה הסתירו הכתוב, וכאן יקשה יותר, שאמר המקום הזה כמראה 




'''דברי'''                תבוא               '''יוא ל              ''' קסט 

נזכר ביאת הארן, כי תבא, כי תבואו, ולא נאמר בהם והי' ול"ב הכוונה בהזכירו כאן, גם אומרו אשר ד' אלקיך נתן לך, וידוע שד' יתי הוא הנותן '''את''' הארץ, ולא עוד אלא שכפל עוד בפסוק שלאחריו אשר תביא מארצך אשר די אלקיך נתן לך, וכבר אמור, וטעמא בעי בהזכירו ב' פעמים.

ב) הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ וגוי, ראוי להבין למה הוצרך להגדה זו, והרי נראה ביאתו במה שהביא מפרי האדמה ומה הכוונה באמירה זו.

ג) ויביאנו אל המקום הזה, פרש"י זה ביהמ"ק, ויתן לנו את הארץ הזאת פרש"י כמשמעו, ולכאורה הו"ל להקדים לשבח על ביאת הארץ, שהיא קודמת לבנין ביהמ"ק, וקושיא זו מתורצת עפ"י דרשת הספרי, שדרשו בשכר ויביאנו אל המקום הזה דהיינו ביהמ"ק, ניתן לנו את הארן הזאת, אבל יקשה ע"ז כקושית ההפלאה ז"ל על דברי ספרי הנ"ל, דאיך שייך לומר בשכרה, כיון שביאת הארץ תקדים אלי' בהכרח.

ד) וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבוא אל הארץ אשר די אלקיך נתן לך, דקדקו המפרשים דלשון למען אשר תבא צ"ב, דהרי במצוה זו נצטוו אחרי עברם '''את''' הירדן, וכבר באו לארץ, ולא יוצדק לומר למען אשר תבא, גם אומרו אשר ד' אלקיך נתן לך, וכבר נאמרה בפסוק שלפניי אל הארץ אשר די אלקיך נתן לך, גם ידוע הוא בלא"ה, והאוהחה"ק דקדק עוד במלת לך כאשר דבר ד' אלקי אבתיך לך, כי אחרי שאמר למען אשר תבא אל הארץ וגו', מובן שאליהם הוא מדבר. '''וביאר''' הוא ז"ל בכוונת הכתוב לפי שקדם מאמר משה לישראל, כי ביאת הארץ לא בזכות ישראל, כאומרו לא בצדקתך וגו' אלא ברשעת הגוים וגוי, לזה '''בא''' דברו כאן, כי באמצעות המעשה האמור בענין, תהי' ביאתם בזכות עצמם. וזהו שיעור הכתוב למען אשר תבא, פי' תהיי ביאתך לארץ אשר ד' אלקיך נתן לך, כאשר דבר ד' וגוי לך, למען שאתה ראוי, ולא תצטרך לזכות ברית אבות, ומתורץ בזה מלת לך, פעיה"ק.

ואפשר להוסיף על דבריו ז"ל, ובזה יתורצו שאר הדקדוקים שבענין, עפימ"ש בירושלמי, מאן 

דאעיל דלאו דידי', בהית , לאסתכולי באפי', ואיתא בגמ' מס' ברכות (דף י' ע"ב) בחזקי' שתלו לו בזכות אחרים, שנא' (מ"ב י"ט) וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, והיינו דריב"ל, דאמר ריב"ל מאי דכתיב (ישעי' ל"ח) הנה לשלו' מר 

לי מר, אפי' בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום, מר הוא לו עכ"ד הגמ', ולפי"ז א"ש משה"כ למען אשר תבא אל הארץ וגוי, שבזכות המצוה הזאת תהי' ביאתם לארץ בזכות עצמם, ונחשב כביאה חדשה, ולא ידמה בחינתה לביאה הקודמת שלא היי בזכותם, וא"ש מה שכפל הכתוב עוה"פ, לומר אשר ד' אלקיך נתן לך, שאחר קיום המצוה וכתבת עליהן '''את''' כל דברי התורה הזאת, יהי' נתינה חדשה, בבחינה מחודשת, ויהי' לך ובזכותו, וז"ש אשר ד' אלקיך נתן לך. ונקדים עוד מ"ש האוהחה'יק (בפ' עקב) עה"פ לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת '''את''' הארץ וגו', דבאמת דור באי הארץ דור כשר היו, וכן תמלא שאמר להם, ואתם הדבקים בדי אלקיכם וגו', אלא שלא היו שלמים לתת להם את הארץ וכו', ולא הי' בזכותם שיעור אשר יזכו בשב'ילו לרשת את הארץ, אם לא היתה ברית אבות וכו' עכ"ל, ובפסוק שלאחריו חזר והקשה, במשהי'כ וידעת כי לא בצדקתך ד' אלקיך נתן לך '''את''' הארץ וגו', זכור אל תשכח '''את''' אשר הקצפת '''את''' ד' וגו', ומונה והולך כל החטאים שעשו ישראל במדבר, וקשה מה מוכיח ממה –שעבר, בזמנים שהיו בהם רשעים לזמן זה, שאפשר שצדקתם שהם עומדים בה היום, תספיק להם לרשת את הארץ, ויכולין לומר בצדקתי הביאני די, עיי"ש שנדחק לתרץ, ובאמת כל אלו שעשו את העגל, ושחטאו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, כבר מתו במדבר ודור באי הארץ צדיקים היו, ובמה יצדק מאמר לא בצדקתך וגו', ומדוע מונה והולך כל החטאים האלה שלא הי' להם חלק בהם כלל.

אען יתבאר עפימ"ש בש"ך עה"ת (פי דברים ופי מסעי) שהקשה ג"כ כקושיא זו, על מה שהוכיחן משה רבינו בסוף שנם הארבעים, על כל החטאים שעשו ישראל במדבר בערבה מול סוף וגו', 

'''.''' 

והרי דור באי הארץ היו בהם פחותים מבן עשרים, כשעשו אבותיהם את הדברים האלה, ואותו הדור שעשאום כבר ספו תמו וכו', וכו', ותוכן תירוצו שכל אלו שמתו במדבר ואלו שמתו במסה וכוי, כולם – 



דברי                 תבוא               '''יוא''' ל                קעא 

לנוכח, ולא גילה מקומו איי, גם ל"ב מ"ש המקום הזה, דמלת זה מיעוטא הוא, ומה בא למעט זולתו. ג) '''להלן''' בסוף הפרשה ולא נתן ד' לעם לב לדעת וגו' עד היום הזה, פרש"י ז"ל להכיר את חסדי הקב"ה ולהדבק ,בו עד היום הזה וכו', דבר אחר ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו, עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליהם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד, ולפיכך סמך לי' ושמרתם את דברי הברית הזאת וכו', וכתב הרא"ם ז"ל דלשני הפירושים שברש"י, מ"ש ותבואו אל המקום הזה וגו' אין הכוונה '''אל''' המקום, אלא פירושו אחר שבאת אל המדריגה הזאת, להשיג מחכמתו ית' וחסדי המקום, מעתה הוא מדקדק עמכם בשמירת המלות, וע"כ סמך לי' ושמרתם את דברי הברית, אבל הקשה למה הפסיק הכתוב במאמר ויצא סיחון וגו', בין ותבואו אל המקום הזה, ובין ושמרתם את דברי הברית, שהם דבקים זה לזה, גם ראה להבין דאם לזה יתכוין הכתוב, למה אמר ותבואו אל המקום הזה, ושם זה מורה על בחי' המקום, ולא על בחי' המדריגות, וכבר ביארנו בזה בדרושים הקודמים 

ועוד ד) במדרש תנחומא לעשות, נברכה לפני ד' עושנו 

'''לאלקי''' היום זש"ה 

מילין.

הזה ד' אלקיך מצוך באו נשתחוה ונכרעה 

(תהלים צ"ה) והלא כריעה 

בכלל השתחויה וכו', ומה ת"ל נשתחוה נכרעה נברכה, אלא לפה משה ברוה"ק, וראה שביהמ"ק עתיד ליחרב, והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום וכוי, וצ"ב דמה ענין תקנת התפלות למצות בכורים, ומצינו בגמ'דתפלות כנגד תמידין תקנום, אבל כנגד מצות בכורים ליכא מאן דאמר הכי, וראוי להבין כוונת דבריהם '''ז''',,'''ל'''.

ולבאר הענין נקדים מ"ש בספה"ק נועם אלימלך (פ' שמות) עה"פ וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה וגו', ועתה הנה צעקת בנ"י באה אלי וגוי, ודקדק ז"ל משה"כ ועתה הנה צעקת בנ"י באה וגו', אחר מאמר להעלותו אל ארץ טובה וגו', והיה ראוי להקדימו 

לפני אמרו וארד להצילו מיל מצרים, שזה הי' מכלל שמיעת צעקתם, וסו"ד לתרץ עפ"י דברי הגמ' ברכות (דף ל' '''ע"א''') היה עומד בא"י יכוין את לבו כנגד ירושלים וכו', היה עומד בבית המקדש יכוין כנגד בית קדשי הקדשים וכוי, ולכאורה אם בכוונה תליא מילתא, גם העומד בחו"ל יכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים, אך נראה דרבותינו ז"ל הורו לנו דרכי התפלה, באופן שיעלו לרצון לפני השי"ת ב"ה וב"ש, דקדושת א"י היא יותר מחו"ל, וקדושת ירושלים היא יותר מא"י, וכן כולם קדושתם זו למעלה זו, וא"א לאדם שיאחוז בקדושה רבה העליונה בפעם א', רק צריך לילך ממדריגה למדריגה. וזה שאמרו חז"ל, מי שהוא עדיין בחו"ל יאמץ ויקדש עצמו בקדושה יתירה, שיבא לקדושת א"י, ואחר שיזכה לקדושה יתירה והיינו העומד בא"י, יכוין לבו לאמץ עוד בקדושה נוספת כנגד ירושלים, וכן הולם וכו', אבל בודאי מי שעומד בחו"ל דהיינו שעדיין לא נתקדש כלל, והוא מלא מחשבות זרות ותאוות גשמיות, בלתי אפשרי שתעלה תפלתו לפניו ית', והנה כשהיו ישראל במקום טומאה, ונתגשמו מאוד מחמת לרות עול שעבוד וסכלות מצרים, בלתי אפשרי היי, שתעלה צעקתם לפני השי"ת, ולכן אמר השי"ת וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ טובה וגוי, ר"ל שאעלה אותם ואביא אותם אל קדושת ארץ ישראל, ועתה הנה צעקת בנ"י באה אלי וגוי, עי"ז יקובל תפלתם עכ"ד ז"ל.                '

ועד"ז יתבאר לנו במאמה"כ ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון וגו', עפי"מ שבארנו לעיל (בדרוש הקדום) דלכאורה מה ראה לוחין שילא להלחם עם ישראל, והרי '''לא''' רלו ישראל להרגים אתו במלחמה, כ"א לעבור בארצו, ואילו הניחם לעבור, לא הי' הציווי לכבוש את ארצו עדיין, והרי שמעו כל העמים גודל , הנסים שנעשו לישראל, ואיך לא פחד סיחון ויצא להלחם באין הכרח, אך לפי שראה סיחון שנתעלו ישראל בצדקתם ובמדריגתם, כמ"ש ולא נתן די לכם לב לדשא וגו' עד היום הזה, ולפי גודל טומאתם בקליפה נתגבר שנאתם עכשיו יותר, כמ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפי בלק), כי השנאה הוא לפי ההתרחקות, וע"י גודל השנאה נפטור עיניהם, ולא השגיחו על הנסים שנעשו לישראל, והלכו להלחם' עמהם אף כנגד השכל.




קעב                 '''דבר י              ''' תבוא               '''יוא ל''' 

י ובזה יתבאר קישור הכתוב ותבואו אל המקום הזה, 

היינו שהגעתם '''אל''' המדריגה הגדולה הזאת כדרשת חז"ל, ע"כ ויצא סיחון וגוי, דאילולי הצדקות וגודל מדריגתם, הי' השכל מחייב אותם שלא ללאת ולהתגרות במלחמה (עיין בדברינו לעיל בדרוש הקדום ביתר ביאור), אמנם מה שאמה"כ ותבואו אל המקום הזה, ומלת מקום מורה בכ"מ על בריי המקום, לא על בחי' המדריגה כקושיתנו הנ"ל, ובפשטות אפ"ל דארץ סיחון ועוג יש להם מבחי' קדושת הארץ, וגם זה סייע להם לישראל שנתעלו במדריגתם, .והפשט והדרש מקושרים ויתאחדו כאחד, דלפי שבאו במקום הזה שהוא מבחי' '''א"י''', ע"כ נתעלו במדריגה עליונה, ולטעם זה ויצא סיחון וגו', אמנם לפי"ד הנועם אלימלך זלה"ה יתבאר יותר, ואפשר שהעלה– הקב"ה את ישראל להביאם לקדושת ארץ ישראל וקדושת המקדש, וכבחי' שפי' הנוע'"א זלה"ה ולהעלותו אל ארץ טובה וגוי, שזכו לזה בעודם במצרים, ואף כאן נתעלו ישראל לבחי' זו, וזהו ותבואו אל המקום הזה, המורה על בחי' המקום כפשוטו, ולטעם זה ) זכו למדריגה הגדולה כמשה"כ ולא נתן די לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה, ולטעם זה ויצא סיחון וגוי, ומקושר פשוטו של מקרא עם , מדרשו, וא"ש הקישור ויצא סיחון וגו'.

ועד"ז יתבאר לעניננו בפ' בכורים, ויביאנו אל המקום הזה וגו' ודרשו רז"ל בספרי אל המקום זה ביהמ"ק, ויתן לנו את הארץ זה ארץ ישראל, דהנה המביא בכורים מזכיר מחסדי המקום יתי, ומתחיל מארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו', ונצעק אל די אלקי אבתינו וישמע די את קלנו וגוי, וע"כ סיים ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ר"ל שהעלה הקב"ה את אבותינו לקדושת א"י ולקדושת המקדש, כברי' שכתב הנוע'"א זלה"ה, ועי"ז נתקבלה צעקתם ותפלתם, ולולי זה הי' בלתי אפשרי שתעלה צעקתם לפני השי"ת, לגודל התגשמותם מטומאת מצרים ועול השעבוד.

ועד"ז ירמזו דברי הספרי (בקושיא א') והי' כי תבוא אל הארץ, אין והיי אלא מיד, ר"ל דאף טרם שיזכו ישראל לביאת הארץ בפועל, יתעלו ע"י הבו"ית לקדושת הארץ ולקדושת הקדשי קדשים כפי הכנתם ותשוקתם להמשיך השפעת הקדושה אליהם, וע"ד שאמרז"ל בתפלה (ברכות דף ל' ע"א) היה 

עומד בחו"ל יכוין את לבו כנגד א"י, היי עומד בא"י יכוין את לבו כנגד ירושלים, הי' עומד בבית המקדש יכוין כנגד קדשי הקדשים, וכבחי' שפי' בספה"ק נועם אלימלך זלל"ה, וז"ש בספרי והי' כי תבוא אל הארץ, אין והי' אלא מיד, שאפשר לזכות לביאת הארץ מיד, אם יקדים הענה הראוי' לה, וכמו שהי' בכל הדורות צדיקים וקדושים שלא זכו לביאת הארץ בפועל, אבל זכו ונתעלו לקדושת הארץ וקדושת המקדש, וזכו לבחי' המקום, ובבחי' ויביאנו אל המקום הזה כמו שפירשנו.

ועד"ז יתבאר הסמיכות מ"ש הבעה"ט, לעיל מיני' כתיב תמחה '''את''' זכר עמלק, וסמיך ליי והיי כי תבואו אל הארץ וכו', עפימ"ש האלשיך הקי (בפ' בשלח) דענין מחיית עמלק '''א"א''', '''ע"א''' שיפיל הקב"ה תחלה את שר של עמלק והוא הס"מ, והנה בכל חטא ועון מוסיפין לו בח, וע"כ צריך לרחוץ ולטהר מכל נדנוד חטא, בל ישען על עוננו עייש"ד, ואם יהי' לנו הכנה הראוי' לזה, אז יתקיים והי' כי תבואו '''אל''' הארץ מיד, ונזכה אל בחי' המקום ולהתעלם '''אל''' קדושתה, וז"פ הסמיכות.

ומה שסתם הכתוב באמרו המקום הזה, ולא הזכיר שם המקום בפירוש, גם צ"ב מ"ש המקום הזה ומהו הכוונה במלת הזה כקושיתנו לעיל, ואפ"ל עפימ"ש הרד"ק ז"ל (ירמי' ז') עה"פ אל תבטחו, לכם '''אל''' דברי השקר לאמר היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה, שאומרים להם נביאי השקר המתעים אותם וכו', לא יחריב היכלו בעבור העון, ולא תחרב העיר הזאת ואמר ג' פעמים היכל ד', לפי שהיו שלשה אולם והיכל ודבור, כן פי' אדוני אבי ז"ל, ופי' כי פסוק ארץ ארץ ארץ (ירמי' כ"ב כ"ט) תשובת דבריהם, אמר הרי היכלות שאתם אומרים לפני, חשובים כמו הארץ, כיון שאתם חוטאים לפני ומבזים ההיכלות, עכ"ל הרד"ק שהביא בשם אביו ז"ל, ולכאורה הרי זה הי' בזמן הבית וכהנים בעבודתן ולוים בדוכנן, ואיך יתכן שנעלמה משם קדושת המקדש, וצ"ל דלאלו החוטאים שבאו למקדש ד' הכוונה רעה, לחפות על כל פשעיהם כמ"ש ירמי' (שם להלן) ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו, ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה, נמלא שעשו המקדש סיבה לתועבותם, ע"כ נסתרה מהם קדושת המקדש, כצ"ל בכוונת הרדק ז"ל.




'''דברי'''                תבוא               '''יוא ל              ''' קעג 

והובא בדברינו כ"פ דברי הצמח די ללבי שלפעמים נתחלף קדושת המקדש ונפסקה משם אם העוונות גורמים ר"ל, ולפעמים להיפך כמ"ש הערבי נחל (פ' שלח ) עפי"ד הזוה"ק וכתבי האריז"ל, שהקשו הלא נודע שאיסור קדשים בחוץ חייבים עליו כרת, עבור כי אין מקום להקריב קרבן, אם לא בב"המ"ק שעומד בא"י, ושם עפר קדושות המבוארים בכלים, אבל חו"ל אינו סובל קדושת הקרבת הקרבן, וא"כ איך בכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר בחו"ל, הקריבו קרבנות אלל המשכן, ותירצו שכמו שמצינו ביעקב אע"ה שקיפל הקב"ה את כל א"י והניחו תחתיו, כך היי הענין בזה שמעת לאתם מארץ מצרים, '''אזי''' בכל מקום שהי' חנייתם, הי' שם כל עשר קדושות של '''א"י''' וכו', ומקום המשכן היי ממש מקום המקדש, וכל הקדושה שמקומה לשרות במקום ביהמ"ק, הי' שם במקום המשכן, ולכן הקריבו שם קרבנות עייש"ד שהאריך.

ומעתה א"ש שסתם הכתוב ולא הזכיר שם המקום בפירוש, דלפעמים נעתק קדושת המקום, וכמו שזכו ישראל בעודם במצרים, ובבחי' שכתב בנוע"א זלל"ה שהעלה אותם הקב"ה לקדושת א"י, וכמו שזכו לזה דור המדבר כמבואר בזוה"ק הנ"ל, ולפעמים נתחלף ואזלה הקדושה ממקומה הראוי לה ע"ל העונש. ובסיבת החטאים, כמ"ש בס' צמח ד' ללבי הנ"ל, ע"כ סתם הכתוב ולא פי' מקומו '''אי'''', ואמר המקום י'הזה" כי המביא בכורים מהלל ומשבח להשי"ת שזכה להביא בכוריו למקדש ד', וקדושת המקדש במקומו הראוי' לה ועיין בדברינו (דברי יואל פ' תולדות תרנ"א) דכיון שמלות התורה עליו להביא בכורים ולקרוא פי בכורים, ולא אמרה תורה שלח לתקלה, ודאי שיש בכח מלוה זו, דבאותה שעה יש לחלק שדהו וארצו קדושת א"י, ואפי' נתחלף מקודם בארץ חו"ל ע"י פגם חטאיו, אבל מלוה זו הבטחה הוא לו דחזרה לקדושת א"י, ועד"ז קדושת המקדש במקומה הראוי' לה, ולטעם זה אמר הכתוב המקום הזה והבן.

ועד"ז יתבארו דברי התנחומא (לעיל קושיא די) עפימ"ש הכלי יקר בשם הרמבי'ם ז"ל (בר"פ זו) שעיקר טעם מלות בכורים הוא ההכנעה וההשתעבדות אל השם יתברך, כי מאת ד' היתה 

הארץ לי למנה ומתנה, ולא כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ועד"ז פי' האלשיך הק' והאברבנאל (הו"ד בדרוש הקדום) ופי' בזה הכלי יקר ז"ל מאמה"כ אשר תביא מארצך אשר ד' אלקיך נתן לך, כי ארץ זו לא תקרא ארצך, כי אם אחר הבאת הבכורים, ואחרי שהודית אשר ד' אלקיך נותן לך וגו', ולדרכנו אפ"ל דע"י ההכנעה וההשתעבדות, שיכיר ויודה כי מד' ניתן לו את הארץ, יזכה לביאה חדשה ולבחי' המקום, ובמקומה הראוי' לה, וזה ירמוז הכתוב ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, שע"י שיודה שהבוי"ת נתן לנו את הארץ הזאת, יזכה אל ויביאנו אל המקום הזה, וז"ש והי' כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך, דבזכות זה תבוא אל הארץ ולהתעלות לבחי' המקום, ע"י שתכיר ותדע אשר ד' אלקיך נתן לך את הארץ.

והנה כמו"כ כל ענין התפלה הוא רק להראות ההכנעה וההשתעבדות לפניו ית', כמ"ש החובת הלבבות דהבוי'ית יודע כל מחסורי בני אדם, וענין התפלה הוא רק להראות הכניעה אליו יתי על כל פרט ופרט מלרבנן, נמלא מבואר דמלות בכורים וענין התפלה בחיי אחת להם, וגם ע"י התפלה אפשר להמשיך קדושת א"י וקדושת המקדש, אם יהי' לו הכנה הראוי' לכך, וכמ"ש רז"ל יכוין את לבו כנגד א"י, יכוין כנגד בית קדשי קדשים, ובבחי' שכתב בספה"ק נוע"א זלל"ה. וז"פ התנחומא והלא כריעה בכלל השתחויי וכו', ומה ת"ל נשתחוה נכרעה ונכרעה וע"כ דרשו רז"ל מכפל הלשונות על ענין התפלה, שעיקרו ג"כ לטעם ההכנעה וההשתעבדות, דלפי שלפה משה ברוה"ק וראה שביהמ"ק עתיד ליחרב 

והביכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו– 

מתפללין ג' פעמים בכל יום, ובחינתם שוה לבחי' הבכורים, וע"כ אף אחר החורבן שא"א לקיים מלות בכורים עוד, אבל ע"י התפלה יקיים ההכנעה וההשתעבדות לפניו, ובכח התפלה להמשיך קדושת א"י בבחי' הבכורים, והבוכ'יע יעזור שיהי' לנו השפעה מן השמים לעשות תשובה שלימה, והבוכ'יע ירחם עלינו וינחנו בדרך האמת ויתקבלו תפלות בנ"י לפני הקב"ה, וכמ"ש ועתה הנה צעקת בנ"י באה אלי, שצ"ל תיכף ומיד, שאנו כבר בבחי' ולא דללו להתמהמה ולריכים אנו לישועה מיד, ובמהרה ניישב בשנת גאולה וישועה, ונזכה לקבל פני משיח צדקנו 




רועד                 '''ד בר''' י              תב יא              '''יוא''' '''ל''' 

מתוך נחת ושמחה בקדושה ובטהרה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו 

בב"א.

<nowiki>*</nowiki>

'''עוד''' אפשר לבאר דברי הספרי הנ"ל באופן ארר בע"ה, ונקדים מ"ש בספרי, והיי כי תבוא, אין והי' אלא מיד, וצ"ב דלא נתחייבו בבכורים מיד, אלא אחר ירושה וישיבה, ובזית רענן פי', דר"ל דביאת הארץ יהי' מיד, אבל ג"ז צ"ב, .דכבר היי בסוף ארבעים שנה, וכבר נתבשרו על זה שיכנסו מיד לארץ, ולמה השמיענו במלוה זו דוקא.

בבעה"ט דריש סמוכין, דלעיל מיניי כתיב תמחה – את זכר עמלק, וסמיך ליי והיי כי תבוא '''אל''' הארץ, – שנצטוו למחות את זכר עמלק, מיד בכניסתן לארץ, ונראה שדורש ג"כ לשון והי' מיד, כדברי הספרי, ול"ב דלא נצטוו במצוה זו מיד, אלא אחר הקמת מלך כמבואר בגמ', וזה הי' הרבה שנים אחר כניסתן לארץ, �ם עיקר מחיית עמלק לא תתקיים '''אלא''' לעתיד, ול"ב דרשא דמיד.

ויתבאר בהקדם דברי הגמ' ברכות (ח' ע"א) א"ל לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר למען ירכו ימיכם וגו' על האדמה, '''אבל''' בחו"ל '''לא''', כיון דאמרי לי' דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, וכתב המהרש"א ז"ל בח"א עפימ"ש במס' מגילה (כ"ט א') עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא"י, א"כ הו"ל כאלו הם על האדמה, שהרי יקבעו לעתיד שם בא"י עכ"ל. ובדבריו הקדושים יובן לי, לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל (בפ" עקב) על מ"ש רש"י בשם הספרי, ושמתם '''את''' דברי אלה וגו', '''אף''' לאחר שתגלו, 

היו מצויינים במצות וכו', כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכתב הרמב"ן דעיקר הכתוב בארץ מיירי, דכתיב למען ירבו ימיכם וגוי על האדמה, ומה שדרשו בספרי ושמתם לאחר שתגלו וכוי, מפני שסמך ושמתם '''אל''' ואבדתם עיי"ש שנדחק בפירושו, ולדברי המהרש"א ז"ל לא צריכנא 'לדחוקי, דגם בחו"ל ובגלות יתקיים הפסוק למען ירבו ימיכם על האדמה, דבתי כנסיות שבחו"ל הו"ל כאלו הם '''בא"י''' ע"ש העתיד. ונקדים מ"ש ז"ל בפסיקתא (פי"ב) אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבון כל העולמים אתה אומר לנו הוו זכורים למחות את זכר עמלק, בשר ודם אנו, לשעה אנו, אתה שחי וקיים לעולמי עולמים הוי זכור, א"ל הקב"ה בני אין לעם אלא להיום קוראים פרשת עמלק בכל שנה, ומעלה אני עליכם כאלו אתם מוחים שמו מן העולם עכ"ד הפסיקתא, ולפי זה אפשר שתתקיים מלות מחיית עמלק מיד, דע"י הקריאה מעלה הכתוב, באלו אתם מוחים שמו מן העולם.

והנה קריאה זו היא מלות עשה, וצריך שתהי' בס"ת ובצבור בבית הכנסת, וע"י שקוראין בביהכנ"ס יתקיים ג"כ ביאת הארץ מיד, דהו"ל כאלו הם על האדמה ע"ש העתיד כמ"ש המהרש"א ז"ל, וא"ש דברי הבעה"ט שדריש הסמוכין לומר, שנצטוו למחות עמלק מיד בכניסתן לארץ, דאפשר שיתקיימו שניהם כאחד, וגם שיהי' מיד כנ"ל. וא"ש דברי הספרי '''אין''' והיי '''אלא''' מיד, דע"י זכירת עמלק יתקיים ביאתן לארץ מיד, וז"ש בספרי ,עשה מלוה האמורה בענין, ור"ל זכירת עמלק שנסמכה כאן, ומצותה ע"י אמירה, שבשכרה תכנס לארץ, וה"ה כאלו הי' בארץ ישראל, דבתי כנסיות ובתי מדרשות יש להם קדושת א"י ע"ש העתיד, וז"ש והי' לשון עתיד, דמה שנחשב לביאת הארץ הוא ע"ש שעתידין ליקבע בא"י.