הצגת המקור של הדף "אגדות מהרי"ט/שבת/פרק כב"

<div style="text-align:center">&lt;&lt; [[אגדות מהרי"ט/שבת/פרק כ|פרק כ]] • [[אגדות מהרי"ט/שבת|אגדות מהרי"ט – מסכת שבת]] • [[אגדות מהרי"ט/שבת/פרק כג|פרק כג]] &gt;&gt;</div>

'''אגדות מהרי"ט – מסכת שבת – פרק כב'''

'''[קמ"ה ע"ב]''' מפני מה מועדים שבבבל שמחים, מפני שלא היו באותה קללה דכתיב (הושע ב') והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה, וכתיב (ישעיה א') חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, מאי היו עלי לטורח, א"ר אלעזר אמר הקב"ה לא דיין לישראל שחוטאין לפני אלא שמטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהן, א"ר יצחק אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת לציפורי וכו'. מבואר מזה שכל אותה הפרשה (דישעי') קאי על המועדים שבתורה. אבל במדרש רבה ותנחומא (סו"פ פנחס) עה"כ ביום השמיני עצרת תהיה לכם, שאל גוי אחד את ר' עקיבא למה אתם עושין מועדות, לא כך אמר לכם הקב"ה חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, א"ל ר' עקיבא אילו אמר חדשי ומועדי שנאה נפשי היית אומר, לא אמר אלא חדשיכם ומועדיכם בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם, שנאמר ויעש ירבעם חג בחודש השמיני בט"ו יום לחודש וגו', אבל המועדות האלו אינם בטלים לעולם ולא החדשים, למה שהן להקב"ה וכו' ועליהם נאמר סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר ע"כ. וצ"ב דבגמרא הנ"ל מבואר דכל אותה הפרשה קאי על המועדים שבתורה, וא"כ הדרא קושית הגוי לדוכתה מדוע אנו עושין מועדים. והגם שר' עקיבא דחה את הגוי בקש, מכל מקום אנו צריכין להבין טעם הדבר.

גם יש להבין דברי הגמרא מה חרי האף הגדול הזה ולמה מגיע להם לישראל עונש על שמרם החגים והמועדים שבתורה, עד שבכל רגל ורגל באה עליהם גזירה קשה. והמהרש"א ז"ל בחידושי אגדות פי' וז"ל: משום דכתיב במועדים אלה מועדי ה', ר"ל שגם השמחה יהיה לה' לשם שמים, אבל חדשיכם ומועדיכם הם שאתם משמחים בהם שלא לשם שמים וכו' מאחר שהם מקיימים שמחת יום טוב אלא שאינו לשם שמים רק להרבות ולמלא תאוותם וכו' עכ"ל. והוא פלא דהלא בפירוש אמרו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ואיך יתכן שעל שמחת יום טוב שהיא מצוה דאורייתא יקבלו עונש על שקיימו אותה שלא לשמה, ואדרבה הלא מצינו שחיוב מצות שמחה הוא אפילו לנשים בבגדי צבעונים ובכל דבר שמשמח את האדם, הרי דאפילו שלא לשמה גם כן יש בו מצוה, ואם כן למה מצינו כאן שנענשו עוד על זה, ולכאורה הוא פליאה גדולה.

והנ"ל על פי מה שאמרו ז"ל (ירושלמי ר"ה פ"ג) דדברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר, ודרשו שם את הפסוק ממרחק תביא לחמה על התורה. וכמו כן נראה גם כאן לענינינו דלשון המדרש מתרץ את דבריהם ז"ל שבגמרא הנ"ל. דהנה במדרש רבה הנ"ל לא אמרו שפסוק חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי נאמר על החגים שעשה ירבעם אלא דייקו בלשונם הק' ואמרו חדשיכם ומועדיכם "בשביל" אותן מועדות שעשה ירבעם וכו', והכוונה בזה שאם שומרים את החג של ירבעם אז גם מועדי ה' שלו שנואים המה אצל הקב"ה, דבזה מראה שאין לבו שלם עם ה' וגם כששומר את חגי ה' יש בו שותפות לע"ז ובהפרת התורה, דאעפ"י שירבעם לא היה לו רק טעות כנ"ל, מ"מ הרי היה בו הפרת התורה, ואם נוטלין חלק בזה ובזה אז הוי שניהם שנואים לפני המקום. וכמו שהסביר בעל העקידה (פ' ואתחנן שורש פ"ט) דע"כ הפוסחים על שתי הסעיפים הם שנואים לה' דכיון שאין לבבם שלם עם ה' סופם לעזוב את התורה ולפנות לגמרי לע"ז. וע"כ כיון ששמרו ישראל גם את חגו של ירבעם נעשו גם מועדי ה' שלהם שנואים לפני השי"ת, ושפיר נאמר הפסוק חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי על חגים ומועדים שבתורה אלא דהסיבה היה "בשביל" מועדות שעשה ירבעם. אבל מי שאינו נוטל חלק באותן המועדים שהם נגד רצונו ית"ש, ואין לו שום שייכות עם דבר שמקורו ממינים ואפיקורסים כופרים בהשי"ת ובתורתו הק', היו מועדים שלו לנחת רוח ולרצון לפני השי"ת, ואף אם הוא שלא לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה כמו בכל מצות התורה, והעיקר תלוי בזה שלא ישמרו גם חגים כאלו שהם נגד רצונו ית"ש, דעל ידי זה הוי גם מעשיו הטובים שנואים לפני השי"ת.

ומעתה מתורץ שפיר קושיית הגוי הנ"ל למה עושין מועדות, והלא אמר הקב"ה על מועדים שבתורה חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, דזה נאמר רק "בשביל" מועדות שעשה ירבעם דהיינו אם שומרים אתם עמם גם מועדים כאלו שהם נגד רצונו יתברך שמו, אבל אם אין שומרים אלא מועדי ה' לבד ולא לזרים אתם, אז שפיר הוי מועדים לרצון לפני הקב"ה ושפיר אנו עושים מועדות. וא"ש גם מ"ש בגמרא הנ"ל שבכל מועד היה בא רח"ל גזירה רעה על ישראל בשביל אותה קללה של חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, דהכל היה בשביל ששמרו גם חגים כאלו שהם נגד רצון הבורא יתברך כעין החג של ירבעם, דכיון שנטלו חלק גם בדבר שיש בו הפרת התוה"ק זה גרם שגם המועדים שבתורה ששמרו יהיו שנואים לפני הקב"ה.

וזה שסיים המדרש אבל המועדות האלו אינם בטלים לעולם וכו' ועליהם נאמר סמוכים לעד לעולם, דהנה מפסוק זה דרשו חכז"ל (ברכות י') סמוכים מן התורה מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם, ועל פי זה יבואר הכוונה לענינינו דאף על פי שהאדם שומר את מועדי ה' צריכים אנו לראות סמוכין אם אינו שומר בצדו גם את החג של ירבעם וכדומה, דאם שומר גם מועדים כאלו שהם כנגד רצון הבורא ב"ה אז אין מועדי ה' שלו עשוים באמת וישר ואינם לרצון לפני הקב"ה, ואך אם רואין שאין לו שום חלק ונחלה בדבר שהוא הפרת התורה ונגד רצונו יתברך שמו אז הוי מועדים שלו עשויים באמת וישר והוי לנחת רוח ולרצון להשי"ת.
----
'''[קמ"ט ע"א]''' ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר (ויקרא י"ט) אל תפנו אל האלילים, מאי תלמודא אמר רבי חנין אל תפנו אל מדעתכם. פירש"י ז"ל אל מדעתכם אל אשר אתם עושי' מדעת לבבכם וחלל שלכם, אלילים לשון חללים עכ"ל. הנה ידוע דהרמב"ם ז"ל מונה את אנכי ה' אלקיך למצות עשה במנין התרי"ג מצות, וראייתו מדברי הגמרא (מכות כ"ג ע"ב) דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה וכו', א"ר המנונא מאי קרא (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא תרי"א אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום עכ"ד הגמרא. הרי דמנה גם אנכי בכלל התרי"ג מצות. וחלקו עליו הרמב"ן ז"ל ועוד כמה מן הראשונים וס"ל דלא שייך למנות אנכי בכלל המצות כי הוא זה הקדמה הקודמת לכל המצות, דמבלעדי האמונה באחדותו יתברך אין שייך לצוות על שמירת המצות דלא יתכן מצוה בלתי מצווה, וכמשל המובא בילקוט (פ' יתרו) עה"כ לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', למלך בשר ודם שנכנס למדינה ואמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם לכשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, שאם מלכותי אין מקבלין גזירותי אין מקיימין. והרב חסדאי בספרו אור ה' הוסיף להקשות על שיטת הרמב"ם דאין ראוי למנות רק מצות שהם תלויים ברצון האדם ובבחירתו, אבל האמונה אינה דבר התלוי בבחירה, דמי שאינו מאמין אין שייך לצוות עליו שיאמין, ורק אם הוא מאמין בהכרח מצד שהשיג בשכלו שייך לצוות עליו שאר המצות.

ואא"ז זלה"ה בתפלה למשה על תהלים (קפיטל ס"ב) עה"כ ולך ה' חסד וגו', האריך למעניתו בענין זה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל, דלכאורה קשה עוד דכיון שאמונה היא הכרח ואין שייך בה בחירה אם כן איך שייך בזה שכר ועונש כיון שאין הדבר ביד האדם כלל, והעלה שם ק"ז זלה"ה דעל כרחך צריך לומר דאע"פ שהאמונה באמת מוכרחת ממש ומוטבעת בלב אנשי ישראל מאז שעמדו על הר סיני, מ"מ כיון שיש כמה וכמה מתפקרים וניחא להן בהפקירא, על כן בזדון הם מדברים על לבם להסיר האמונה ומרגילים עצמם עד שעוקרים שורש האמונה מלבם, ודבר זה נתבאר בחוש שיש יכולת ביד הבחירה להסיר האמונה מלבו מכל וכל, רק שאם אינו מסירה מלבו בזדון הרי היא מוטבעת בלב אנשי ישראל וכו', והשכר בזה כמו ישב ולא עבר עבירה דנותנים לו שכר כעושה מצוה עכדה"ק. ואמרתי כבר כמ"פ דבאמת כעין זה כתב גם הרמב"ם ז"ל עצמו באגרת תימן בשינוי לשון, וכתב עוד יותר מזה דמי שאינו מאמין חלילה הרי זה סימן שלא עמדו אבותיו על הר סיני יעיי"ש. וצ"ל כמו שהסביר הישמח משה דאע"פ שהאמונה מוטבעת ומוכרחת בלב, מ"מ המצוה היא שלא יקלקלו אותה על ידי מחשבות מינות וקריאת ספרי מינות, ועל זה שפיר יש שכר ועונש דהמצוה היא בדבר שבידו שלא לקלקל האמונה מלבו, (ועי' עוד דברי יואל פ' ויקהל ע' שצ"ט ובדרושים לש"ש ע' רנ"ט).

ולכאורה יש להקשות שהרי אזהרה זו שלא להסיר האמונה מלבו בזדון כבר למדנו ממאה"כ אל תפנו אל האלילים, ודרשו רז"ל אל תפנו א-ל מדעתכם, וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות עבודת כוכבים) וז"ל ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה האיך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, וצונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל וכו' ולא נהרר בה ולא בדבר מדבריה וכו' שנאמר אל תפנו אל האלילים וכו', ולא עבודת כוכבים בלבד וכו' אלא כל מחשבה שהיא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרים אנו שלא להעלות על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך, ונחשוב ונמשך אחר הרהור הלב, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו וכו' ונמצא בא לידי מינות וכו' עכ"ל. הרי שאזהרה זו שלא יסיר האמונה מלבו בזדון היא בכלל האזהרה של אל תפנו אל האלילים, ואם כן קשה אמאי איצטריך עוד אנכי ולא יהיה לך להזהיר על כך, והרי כבר מוזהרים ועומדים על כך מקרא דאל תפנו אל האלילים.

ואפ"ל דתרוייהו מיצרך צריכי, כי אנכי ולא יהיה לך הוא ציווי שלא יתחבר עם אותם שאינם מאמינים כי מזיק להאמונה, ולאו דאל תפנו אל האלילים הוא אזהרה לבל יהרהר בלבו דברים המזיקים אל האמונה. או י"ל על פי מה שכתב החוות דעת (יו"ד סי' ק"י) דאף לדעת הרמב"ם ז"ל הסובר דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, אין זה אלא בלא תעשה, דאפ"ל דאינו ברור שעד"ז יעבור על הל"ת, אבל היכא שאמרה התורה קום ועשה צריך להיות עשייה ודאית ולא מקילינן בספיקא [ועי' ויואל משה מאמר ישוב א"י סי' ס' באריכות מזה דאפילו כמה ספיקות אינן פוטרות במ"ע]. ולפי זה אפ"ל דאילו הזהירה תורה רק בלאו דאל תפנו אל האלילים הוה ידעינן אזהרה רק לדבר המזיק לאמונה בוודאי, אבל היה עוד מקום לומר כי בדבר שיש בו ספק אם מזיק אזלינן לקולא, דכל זמן שלא הפנה א-ל מדעתו עדיין לא עביד איסורא, לכן נצטוינו גם בעשה דאנכי ה' אלקיך להורות כי אף דבר שהוא רק בגדר ספק אם מזיק לאמונה גם כן אסור, דאצל מצות עשה לא יתכן שום קולא וספק דאין נפ"מ כמה ספיקות ישנם דכולן אסורות, וכל מין ספק וכל מחשבה שעלולה להזיק להסיר האמונה אסורה, וכדברי החוו"ד ז"ל כי במצות עשה אזלינן לחומרא בספיקא.
----
'''[קנ"א ע"ב]''' ותניא רשב"א אומר עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת י"ב) וזכור את בוראיך וגו' והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, ופירש"י ז"ל עשה צדקה עד שאתה מוצא למי לעשות, ומצוי לך ממון, ועודך בידך עודך ברשותך קודם שתמות, לא זכות לא דבר לזכות בו שכולם עשירים, ולא חובה לאמץ לב ולקפוץ יד עכ"ל. והנה כמו כן מי שלמד וזכה לכתרה של תורה, יכול לזכות אחרים וללמדם דעת ויראת ה', אבל לעתיד לא יצטרכו ישראל זה לזה, דכולם יזכו לשמוע דברי תורה מהקב"ה כמבואר במד"ר שיר השירים (פ"א סט"ו), וע"כ לא יהיה בהם לא זכות ולא חובה כמבואר בגמרא.
----
'''[שם]''' ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד וכו'. עי' מש"כ לעיל בדף ס"ג ע"א ד"ה דאמר שמואל.
----
'''[שם]''' כי בגלל הדבר הזה (דברים ט"ו), תנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם וכו', אמר לה רבי חייא לדביתהו כי אתי עניא אקדימי ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך, אמרה ליה מילט קא לייטת להו, אמר לה קרא קא כתיב כי בגלל הדבר הזה, ותנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם. לכאורה הדברים תמוהים מ"ש ר' חייא כי היכי דלקדמו לבניך, וסוף כל סוף לאו ברכה הוא, ויותר טוב שיהיה לבני ישראל ולבני בניו עד סוף כל הדורות שפע וברכה מידו יתברך שמו הרחבה והמלאה, ולא יצטרכו בני ישראל זה לזה. גם ראוי להבין כוונת הלשון אקדים ליה וכו' כי היכי דלקדמו לבניך, והקדמה זו מה ענינה.

ונראה לפרש בהקדם דברי הגמרא (להלן) תניא ר' גמליאל ברבי אומר (שם י"ג) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכו'. וכתב המהרש"א ז"ל עד"ז יש לכוון מ"ש מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד, ר"ל גם שהמדה הוא אחר שמרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, כדקאמר כל המרחם על הבריות וכו', וכן בקרא דמייתי ונתן לך רחמים שתרחם על הבריות, ואחר כך ורחמך שמרחמין עליך מן השמים, באנו לבקש מהר יקדמונו רחמיך קודם שאנו מרחמים, כי דלונו מאוד ואין בידינו ליתן צדקה ולרחם על הבריות מקודם עכ"ד המהרש"א ז"ל. היוצא מדבריו הק' דיש גם בחינה כזו שמקדימין מידת הרחמים מן השמים, אבל מ"מ היותר טוב הוא שאנו נקדים הרחמים וכמ"ש בגמרא ונתן לך רחמים ואח"כ ורחמך.

ועד"ז יתפרש הכוונה במאמר ר' חייא שאמר לדביתהו קדמה לעניא, ר"ל להקדים מדת הרחמים על ידי שתרחם על הבריות, כי היכי דלקדמו לבניך, שגם בניך יזכו לבחינה זו להקדים מדת הרחמים, ולא יצטרכו לבחינת מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד, ונתן טעם דתנא דבי ר' ישמעאל גלגל החוזר בעולם, ועל ידי שתקדים ריפתא לעניא תזכה לבניך שיסובב להם הגלגל לטובה שיוכלו להקדים מדת הרחמים כנ"ל, ולא היתה כוונתו במ"ש כי היכי דליקדמו לבניך שיגיעו לאותה מדה שיצטרכו אל הבריות, אלא כוונתו שעל ידי שתקדים מדת הרחמים מעצמה בזכות זה יעזור הבוי"ת ויעלו גם הם בצד הטובה של הגלגל שיוכלו גם הם להקדים לרחם על הבריות, נמצא שזו ברכה גדולה והבן.
----
'''[קנ"ג ע"א]''' והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא דהתם קאימנא. פרשיז"ל בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו, דהתם קאמינא בשעת הספד ואשמע איך תתחמם וכו'). ולכאורה המאמר הזה לפי פשוטו הוא מקושי הבנה, וכבר האריכו בזה כל המפרשים למעניתם. ואפשר לרמז בזה עוד על פי מה דמצינו בגמרא (לעיל קי"ט ע"ב) א"ר יהודה אמר רב מאי דכתיב אל תגעו במשיחי וגו' אלו תינוקות של בית רבן, ועוד מצינו במסכת ב"ב (ח' ע"ב) דדרשו ז"ל עה"כ ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות של בית רבן, ופריך כגון מאן, ואמר רב כגון רב שמאול בר שילת, דרב אשכחיה לר"ש בר שילת דהוה קאים בגינתא, א"ל שבקתיה להימנותיך (פרש"י שהיית רגיל ללמדם באמונה וללמוד ולישב על גבם תמיד), א"ל הא תליסר שנין דלא חזיא לי והשתא נמי דעתאי להתם, ופרש"י דעתאי להתם לתינוקות.

הרי מבואר עד כמה הגדיל רב מעלתן של תינוקות של בית רבן עד שדרש עלייהו קרא דאל תגעו במשיחי, וגם כמה הוה ספין ליה ביקרא דמלמדי תשב"ר הגונים כרב שמואל בר שילת, דבאמת אין לך עוד מקום הקדושה כמו אצל תשב"ר שלומדים התוה"ק בקדושה ובטהרה, דהוא הכח הקדושה היותר גדול שיש בישראל בשביל שהבל פיהם אין בו חטא, ובשבילם העולם קיים כדאיתא שם בגמ' (לעיל קי"ט), ועל כן אפ"ל דבעבור גודל יקרתם של התשב"ר ומלמדיהם בעיניו של רב, משום דשם קנתה הקדושה מקומה, לכן היתה נפשו קשורה בנפשם, ובעבור זה היה חפץ שרב שמואל בר שילת המלמד ההגון יספיד אותו בפני תשב"ר, משום שגם לאחר פטירתו מן העולם ישכון כבודו אצלם ושם תהא מקום מנוחתו לעולם, ואף שבפועל לא יהיה נמצא עוד בזה העולם, מכל מקום על התנוקות של רבן יהא רוחו עליהם תמיד.

וזהו שאמר רב לר"ש בר שילת אחים בהספידא, שדווקא אתה המלמד תשב"ר תספדני בפניהם של התשב"ר, והטעם בעבור "התם" קאימנא, ר"ל שם בהחדרים והת"ת מקומות התורה של תינוקות של בית רבן הייתי נמצא תמיד, ושם אהיה קאי וקיים לעולם, ואפילו לאחר פטירתי מן העולם אשאר תמיד עמהם בקושרים, ועל כן שאלתי ובקשתי שאתה המלמד ומדריך של תינוקות של בית רבן תספדוני בפניהם, וראיה לזה דאומרו "התם" קאימנא הכוונה על הת"ת של תשב"ר, ממה דקאמר ליה ר"ש בר שילת לרב השתא נמי דעתאי "להתם", ופרש"י לתינוקות, הרי דאמרם ז"ל בסתמא "להתם" ירמוז על התשב"ר, וה"נ דייק רב בלישניה ואמר "דהתם" קאימנא, והכוונה דשם בהחדרים ות"ת של תשב"ר אשאר נצב וקיים תמיד והבן.
----
'''[שם]''' א"ל אביי לרבה כגון מר דסנו ליה כולהו פימבדיתאי מאן אחים הספידא, א"ל מיסתיא את ורבה בר רב חנן, [די לך אם רק אתה ורבה בר רב חנן יספדוני. הנה צריך להבין דגברא רבה כרבה בר נחמני אשר בת קול מן השמים הכריזה עליו אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהור (ב"מ פ"ו ועיי"ש בגמ'), אמר עליו אביי שלא יהיה מי שיספידו. אמנם הטעם הוא על שקינא לאלקיו, הוכיח לדורו ולא נשא פנים, ולא הלך עם הזרם, ולחם למען האמת, בשביל כך לא רצו לערוך עליו מספד, ודוקא בפומבדיתא אשר שם הכניס כל כך הרבה תורה. וכדפי' רש"י דסנו ליה כולהו פומבדיתאי, משום דמוכח להו במילי דשמיא וכו'. אבל מה היה הסוף, מבואר בגמרא (ב"מ פ"ו) שבת קול יצאה מן השמים, שכל הפורש מההספד בנידוי יעיי"ש.

<div style="text-align:center">&lt;&lt; [[אגדות מהרי"ט/שבת/פרק כ|פרק כ]] • [[אגדות מהרי"ט/שבת|אגדות מהרי"ט – מסכת שבת]] • [[אגדות מהרי"ט/שבת/פרק כג|פרק כג]] &gt;&gt;</div>

[[קטגוריה:אגדות מהרי"ט]]