הצגת המקור של הדף "אגדות מהרי"ט/בבא מציעא/פרק ב"

<div style="text-align:center">&lt;&lt; [[אגדות מהרי"ט/בבא מציעא/פרק א|פרק א]] • [[אגדות מהרי"ט/בבא מציעא|אגדות מהרי"ט – מסכת בבא מציעא]] • [[אגדות מהרי"ט/בבא מציעא/פרק ג|פרק ג]] &gt;&gt;</div>

'''אגדות מהרי"ט – מסכת בבא מציעא – פרק ב'''

'''[כ"ג ע"ב]''' אמר ר' יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו במסכת בפוריא ובאושפיזא. ופירש המהרש"א הכוונה במה שאמרו בפוריא, על פי מה שאמרו בפ"ק דמגילה (ז' ע"ב) מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע, גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע יעו"ש. וצריך ביאור דממנ"פ אם מחוייבים לשתות כל כך ולקיים מאמר חכז"ל כפשוטו, אם כן הוי ליה ח"ו כגונב דעת, ואם באמת אין מחוייבין לשתות כל כך, אם כן רמיא זו למה.

וי"ל על פי מה שאמרתי ליישב מאמר חכז"ל בתענית (י"ז ע"א) רבי אומר, אומר אני, כהנים אסורים לשתות יין לעולם, [משום דמהרה יבנה בית המקדש ודלמא יצטרך לעבוד העבודה בבית המקדש, ושתויי יין אסורין בעבודה], אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו, ופירש"י (שם בד"ה רבי אומר) אבל מה אעשה שתקנתן קלקלתן, דהוי כמה שנים שלא חזרה העבודה, וקלקלה זו תקנתן לשתות יין בהדיא, ולשמא יבנה לא חיישינן, עכ"ד. ודברי רש"י ז"ל לפי פשוטו תמוהין, דאדרבה הואיל ועברו שנים הרבה שלא חזרה העבודה, הרי קרבה בזה הישועה לבוא, ומהו הטעם באמרם שקלקלתן זו תקנתן.

וי"ל על פי מה שנחלקו בזה, אם ביאת המשיח יהיה קודם תחיית המתים או תחיית המתים יהיה מקודם ואחריו ביאת המשיח, וכתב בספר ארץ החיים על תהלים (מזמור ע"א) דענין זה תלוי אם ביאת המשיח יהיה בעתה או בזמן של אחישנה, דאף שכתבו הקדמונים דסדרן של דברים הוא שקודם יהיה ביאת המשיח, וארבעים שנה אחר כך יהיה תחיית המתים, מכל מקום זהו דוקא אם זכו הדור לפי רוב מעשיהם הטובים לביאת המשיח ויהיה הגאולה בבחינת אחישנה, אז יהיה לפי סדר המדריגות, וביאת המשיח מוקדם לתחיית המתים, אבל אם יהיה הגאולה בעתה, מטעם כי הדור ההוא לא יזכו מצד מעשיהם ח"ו, ואז אדרבה כל אותן הקדושים שמתו בחבלי המשיח וסבלו צרות רבות הן המה אשר גרמו לקרב ביאתו, אזי בדין הוא שיוקדם תחיית המתים לביאת המשיח, כדי שהצדיקים יעמדו על שכרן ולזכות לימות המשיח. [ועיין עוד מזה בסה"ק ויואל משה (מאמר שלש שבועות סי' ס"א)].

ונקדים עוד מאי דאיתא בגמרא יומא (ה' ע"ב) כיצד מלבישן [בגדי כהונה לכהנים] לעתיד לבוא, וקמתמה לעתיד לבוא נמי לכשיבואו אהרן ובניו, ומשה רבינו יבוא עמהם ויאמר, יעו"ש. ומעתה אם יהיה תחיית המתים קודם שיבוא משיח, יהיו שמה אהרן הכהן ובניו הכהנים שמאז, ואם כן אין חשש לכהני דורינו לשתות יין, כי יהיו אז כהנים הרבה, ועל זה אין לחוש שמא תכבד העבודה כל כך ויצטרכו אל העבודה גם לכהני הדור, וממילא יהיו אסורין לשתות יין. אמנם כל זה לא שייך רק אם יהיה הגאולה בעתה שאז יוקדם תחיית המתים לביאת המשיח כנ"ל, אבל אם זכו ויהיה הגאולה בבחינת אחישנה, אזי יוקדם ביאת משיח לתחיית המתים, ואם כן יצטרכו לכהני הדור, ומעתה לפי זה הך הילכתא אם אסורין הכהנים לשתות יין שמא מהרה יבנה בית המקדש, תלי' אם תהיה הגאולה בבחינת אחישנה ויצטרכו לכהני הדור כנ"ל.

ולפי זה מה מאוד יתבארו דברי הגמרא הנ"ל, דרבי הוי סבירא ליה דאסורין מטעם "מהרה" יבנה בית המקדש וכו', דהיינו שתהיה במהירות בבחינת אחישנה, וסיים על זה מה אעשה שקלקלתן זו תקנתן, דמצינו הרבה פעמים שאמרו בגמרא וכי אכשור דרי בתמיה, משום הכי כיון שרבינו הקדוש [ר' יהודה הנשיא] ראה ברוח קדשו כי הדורות הולכות ומתקלקלות ולא אכשור דרי, ובעוה"ר אין לחוש שיהיה הגאולה בבחינת אחישנה, על כן אמר שקלקלתן זו תקנתן, היינו שעל ידי קלקול מעשי הדורות יהיה הגאולה בעתה בבחינת לא זכו, ואז יהיה תחיית המתים קודם שיבוא משיח, ואזי יעמדו אהרן ובניו וכל הכהנים כנ"ל, ותו לא יצטרכו לכהני הדור, ואם כן אין חשש לשתות יין, וע"כ קלקלתן זו תקנתן. [וכבר כתבו שמשנת של"ה כבר עבר הזמן של אחישנה].

ולפי זה יתבארו דברי הגמרא הנ"ל, עבידי רבנן דמשנו במלייהו, כמין חומר. דהנה י"ל וליתן טעם שגם בפורים יהיו אסורין מורי הוראה לשתות יין, מחשש דלמא מהרה יבנה בית המקדש, ויהיו הרבה שאלות להורות כדת מה לעשות, ושיכור הרי אסור להורות. אכן באמת זה תלוי באיזה אופן שיהיה הגאולה, שאם לא יזכו ויהיה בעתה, הלא אז יהיה תחיית המתים קודם, ויעמדו אז משה ואהרן והם יורו כדת של תורה ולא יצטרכו לחכמי הדור, ואם כן גם מורי הוראות בישראל מותרין לשתות יין בפורים, לקיים מאמר חז"ל חייב אדם לבסומי בפוריא, משא"כ אם יזכו להגאולה בבחינת אחישנה ויהיה ביאת המשיח קודם שיהיה תחיית המתים, אם כן יצטרכו מיד לשאול בעניני עבודת בית המקדש מתלמידי חכמים והרבנן שבאותו הדור, ואם כן אסורין לשתות יין אף בפורים.

ועל פי זה יתבאר מאמר הגמרא, דעבידי רבנן דמשנו במילייהו, לומר דשתו עד דלא ידעו, גם אם אינם מבושמים, כדי שיהיה ממי לשאול שאלה בענינים שיתחדשו על ידי ביאת המשיח. ומ"מ לא עבדו בפרהסיא, כדי שלא יהא מיחזי כיוהרא שמצפין על ביאת המשיח בדרך זכו, וכאילו סומכין על זכותם כי רב הוא שיבוא הגאולה בבחינת אחישנה, ולכן הם מראין עצמן כאילו שתו עד דלא ידע, כדי להראות שקלקלתן זו תקנתן, והגאולה יהיה בבחינת בעתה, ואז יהיה תחיית המתים קודם, ויעמדו משה רבינו וכל הצדיקים הקודמים, ואז לא יצטרכו עוד לרבני זמנינו, וא"ש.
----
'''[כ"ד ע"א]''' מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא, חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה, אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה, כפתיה ואודי. הנה מעשה זו אירע אצל מר זוטרא "חסידא", ואיתא בגמרא (בבא קמא ל' ע"א) האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, ומר זוטרא חסידא העיד בפשטות אם רואין אחד שאינו חס על ממון חבירו זהו סימן שהוא גנב, ואין אנו צריכין יותר מעדותן של החכמים הקדושים המבואר בגמרא, וזה הוא חילול השם בפני הגוים, וגם בפני הבריות.

דהנה לכאורה מה ראיה הוא זו על בר בי רב שתורתו אומנתו, הרי אפשר לא היה בר שכל, או אפשר לא עלתה על דעתו, או אולי שהיה "פרומער" ונטל ידיו ונגבה כדי לברך, ושאר תירוצים שאפשר למצוא על זה. אמנם משום דנגיב ידיה בגלימא דחבריה, הרי מראה בזה שאינו כלום אצלו ממון חבירו, על זה העמיד מר זוטרא חסידא יסוד וראיה שהוא גנב, כן מבואר בגמרא, ואין אנו צריכין יותר, ואם אין משגיחין על זה להוי ידוע שיש על זה עדות נאמנה ממר זוטרא חסידא.
----
'''[כ"ז ע"א]''' מתניתין אף השמלה היתה בכלל כל אלו וכו'. [עיין חידושי סוגיות (ח"ב), בסוגיא דסימנים].
----
'''[ל' ע"ב]''' דתני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם, את הדרך זו גמילות חסדים וכו'. פירש"י זה בית חייהם, ללמוד להם אומנות להתפרנס בו, חוקות ותורות כתיבי ברישיה דקרא. וכן היא בגמרא בבא קמא (צ"ט ע"ב) אמנם שם פירשיז"ל בית חייהם, תלמוד תורה. וצ"ב למה משנה פירושו כאן מתורה לאומנות, וכן דקדק בגליון הש"ס. והמהרש"א ז"ל (בסוגיין) הקשה גם כן והא דבב"ק ניחא ליה לפרש בית חייהם זה תלמוד תורה, אע"ג דכבר כתוב ברישא, אפ"ל דבית חייהם זה תלמוד תורה היינו לקבוע להן בתי מדרשות ללמוד בם תורה יעיי"ש. ולכאורה הרי גם זה נכלל בתלמוד תורה, ואם כן גם זה כבר אמור ברישא דקרא, ועדיין צ"ב.

וגם לכאורה צ"ב האיך רמוז במלת והודעת להם דקאי על תלמוד תורה או על אומנות, הרי קרא סתמא קאמר והודעת להם, ולא פירש מה יודיע להם, ויתכן להתפרש גם על הודעת שאר דברים, דידיעה שייך בכל דבר שמודיעין את האדם, ואיך הוציא רשיז"ל משם תלמוד תורה או אומנות, דבמלת והודעת להם אין שום רמז לחדא מינייהו.

והנה לפי דרכו של המהרש"א ז"ל על דברי רשיז"ל והודעת להם זה בית חייהם זה תלמוד תורה דהיינו לקבוע "בית" לתלמוד תורה כנ"ל, אפשר להוסיף נופך בזה, דהנה בית הוא כינוי להשתלשלות ויסוד להעמיד דורות כמ"ש ויעש להם בתים, שהדורות נקראין בחינת בית (כמ"ש בחזקוני), והנה אצל אברהם אבינו ע"ה כתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו', ופי' הרמב"ן ז"ל דידעתיו היינו השגחה פרטית, שהבורא כל עולמים אמר שיהיה לי עליו ידיעה והשגחה תמידית, והטעם למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, בשביל שיעמיד דורות מבני ישראל יעיי"ש. הרי שעל ידי ההשתדלות להעמיד דורות בני ישראל זוכין להבטחת כי ידעתיו. וז"ש והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, היינו שתזהירם על קיומם של התורה והמצות, ומלבד זאת והודעת להם, היינו שתמסור להם גם את זאת כי סיבת הידיעה הנרמז במאמר כי ידעתיו דהיינו השגחה פרטית, הוא בסיבת זה "בית" חייהם כפי' המהרש"א ז"ל שיבנו בית ויסוד להתוה"ק כי הם חיינו וזה נקרא בית חייהם. ולפי זה שפיר רמוז זאת במאמר והודעת להם, דבזכות הקמת דורות זוכין לבחינת ידיעה שהובטח אברהם אבינו ע"ה בהבטחת כי ידעתיו והבן.

אמנם אפ"ל עוד, על פי מה דכתיב כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, ופירשיז"ל לבית יעקב אלו הנשים תאמר להן אמירה רכה, ולבני ישראל אלו האנשים תגיד להם דברים קשים כגידין. והקושיא מפורסמת דבקרא אינו מפורש שני מיני דיבורים רכים וקשים אלא דיבור אחד כה תאמר וכו' שהוא אמירה רכה. אמנם במדרש (שמו"ר פכ"ח ס"ב) איתא כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים וכו' למה לנשים תחלה כדי שיהיו מנהיגות את בניהן לתלמוד תורה, ופי' המתנות כהונה דעל ידי ששכיחות בבית ומשגיחין תמיד על בניהם לכן יותר מוטל הדבר עליה. ולכאורה אכתי צ"ב דהרי עצם החיוב הוא רק על האבות, דאשה פטורה מתלמוד תורה, ואפילו ללמד את בנה פטורה, דכיון שאינה מחוייבת בתלמוד תורה ואיננה מצווה ללמוד פטורה גם מללמד, ומ"ש ז"ל בגמרא (ברכות י"ז) דהני נשי זכיין בשכר דאקרויי בנייהו לתלמוד תורה, היינו רק לפי שבניהן מחוייבין בתלמוד תורה, ולפי שהן מגדלין אותן יש גם להן זכות התורה, דעל ידי שהן מסייעות שיהיה קיום להתוה"ק יש להן חלק בהשכר, אבל עכ"פ הן עצמן הרי אינם מצווין והן קודמין בגידול הבנים רק לפי שהן שכיחות בבתיהן כנ"ל, ואם כן התינח בזמן שהאנשים צריכין לילך לעבודתן ואינם בביתם, אבל אז בשעה שהיו ישראל במדבר הרי היו גם האנשים יושבין כל אחד בביתו, ולהצדיקים שבהם היה המן יורד לפתח ביתם, והאיש היה מצוי בבית כמו האשה, ואם כן הדרא קושי' לדוכתי' למה הקדימו את הנשים.

לכן נראה לי דהנה לזה שיזכו להקים דורות בני ישראל צריכין זכיה וסייעתא דשמיא מהקב"ה שיוכלו להתגבר נגד כל הקישויים המקושרים בזה, הן ברוחניות, והן בגשמיות שצריך לזה הוצאות מרובות, והנה הכלל הוא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, ואיתא בגמרא (קידושין ל"ט ע"ב) דמהאי טעמא יתכן שלא ינצל האדם מהרהור עבירה ולא תגין המצוה עליו אף בעידנא דעסיק בה, ואלמלי הוה אמרינן דאיכא שכר מצוה גם בהאי עלמא היה גם זה משכר המצוה שתגן עליו להנצל מהרהור עבירה, שיוכל לפעול פעלו ולקיים המצוה כהוגן (ועיי"ש במהרש"א בח"א). הרי שצריכין שכר מצוה בהאי עלמא לזה גופא שיהיה סיפק בידו לעשות את המצוה, והנה אע"פ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מ"מ איתא בספה"ק דמצוה מחוייבין בה ועושין יותר מכדי חיובו על זה בא האדם בשכרו גם בזה העולם (עיין פרשת דרכים בדרך מצפה בסופו, וע"ע דברי יואל פ' עקב עמוד ס"א). ומעתה אפ"ל שדייקא מפני כן הניחו גידול בנים על הנשים, לפי שאינן מחוייבות בדבר, ועל העשיה יותר מכדי חיובו הרי מקבלין שכר בזה העולם, והשכר הוא הא גופא שזוכין לעשות ולקיים את המצוה, (ומהאי טעמא היה זאת אמירה רכה לנשים, שראו שהקדימו אותן לטעם הנ"ל, ועל ידי זה יקבלו שכר בזה העולם, משא"כ לבני ישראל האנשים שמחוייבין בתלמוד תורה ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הי"ל זאת דברים קשים כגידין). אמנם יש אופן שיזכו גם האנשים בשכר הזה ואע"פ שהם מחוייבים ועומדים, והיינו אם נותן יותר מכפי כוחו, שהרי זה יותר מכדי חיובו, על זה מקבלין השכר גם בזה העולם, ועיקר השכר הוא זאת שיהא סיפק בידו ויוכל לגמור פעלו וכנ"ל.

ועל פי זה אפ"ל כי שני הפירושים שברשיז"ל מ"ש בית חייהם זה תלמוד תורה, ומ"ש אומנות להתפרנס בה, הם הא בהא תליא, כי הנה העולם חושבים שאם יש לו לאדם אומנות טוב להתפרנס בה ויש לו פרנסה טובה על ידי זה יכול להחזיק ביותר את התלמוד תורה, הנה אמת ויציב הדבר שיש צורך שיהיה לבני ישראל השפעת עולם הזה שעל ידי זה יכולין להחזיק, אמנם יציבא מילתא גם לאידך גיסא שאם מחזיקין את התלמוד תורה יש לו אומנות טוב ויש לו פרנסה טובה, כי זה מביא פרנסה וזה מביא חיזוק, ותרווייהו אמת מ"ש דבית חייהם הוא תלמוד תורה (ופי' המהרש"א ז"ל דהיינו לקבוע בית לתלמוד תורה), ומ"ש שהוא אומנות להתפרנס בה דתרווייהו צריכין זה לזה, ודברי רשיז"ל אלו א' מפרש את חבירו, וכדמרגלא בפומייהו דרבנן ובלשון חכמים דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, דהכוונה הפשוטה שבמקום אחד הם עניים שאינו מבואר היטב ובמקום אחר הם עשירים שמבואר יותר, ולענינינו הוא על פי פשוט עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, דבבבא קמא פירש"י דקאי על תלמוד תורה, ובתלמוד תורה אם אין לו פרנסה הרי יתכן להשאר עני, אבל הם עשירים במקום אחר, דבסוגיין פירש"י יותר דהיינו אומנות להתפרנס בה, שמה שמוסרין נפשן להעמיד דורות זה מביא פרנסה וזה מביא שפע. וע"כ אמר הכתוב מקודם והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, היינו מה שמחוייבים מצד החיוב שעל זה שייך לשון אזהרה, ואחר כך אמר הכתוב עוד והודעת להם היינו שמלבד האזהרה תודיע להם לעשות יותר ממה שמוזהרין, ועל כן נאמר זה בלשון ידיעה, כי אינו נכלל באזהרה הקודמת, והוא ידיעה אחרת בפני עצמה שבא להודיעם כי זהו בית חייהם שיהיה להם תורה ואומנות ופרנסה והבן.

באופן אחר יש ליישב במה שרש"י ז"ל משנה פירושו בשני המקומות, דבבבא קמא פי' על והודעת להם זה בית חייהם, זה תלמוד תורה, ובסוגיין פירוש בית חייהם אומנות להתפרנס בה. ובראשונה חשבתי לתרץ עוד מה דמשנה רשיז"ל פירושו פעם כה ופעם כה, דהנה איפלגי ר' ישמעאל ורשב"י (ברכות ל"ה) בפירוש הכתוב ואספת דגנך מה ת"ל, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן (שלא יעסוק בדרך ארץ), ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל, רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם. נמצא דלדעת רשב"י אסור לעסוק באומנות, ואזיל רשב"י לשיטתיה (במס' שבת ל"ג ע"ב) דכשיצא מן המערה וראה בני אדם חורשין וזורעין אמר מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, נמצא דלשיטת רשב"י אין לעסוק באומנות רק לישב בבטחון ולעסוק בתורה, ור' ישמעאל ס"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ, ובגמרא אמרו הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, כר' ישמעאל ועלתה בידן. וכבר פי' האור חדש ועוד שאר מפרשים, דבאמת אין זה מחלוקה דגם ר' ישמעאל מודה דמי שהוא בבחינת רשב"י אסור לו לעסוק באומנות וכשיטת רשב"י, ולזה אמר בגמרא "הרבה" עשו וכו', דרק מועטין הן בבחינה זו, ואכמ"ל בזה, אבל יהיה איך שיהיה עכ"פ כן הוא שיטת רשב"י שאסור לעסוק באומנות, ושיטת ר' ישמעאל הוא דמותר.

והנה בסוגיין מביא הגמרא הך דרשא והודעת להם זה בית חייהם, לגבי ר' ישמעאל ברבי יוסי ששילם להאי גברא שהיה טעון משא כדי שלא יתחייב בטעינה, אף שהיה זקן ואינה לפי כבודו ובלא"ה מיפטר, אלא שעשה כן לפנים משורת הדין, שנאמר והודעת להם זה בית חייהם וכו' עד ואת המעשה זה דין, אשר יעשון לפנים משורת הדין, הרי מיירי הגמרא מר' ישמעאל בר' יוסי, והנה בזבחים (דף קי"ט) תניא אל המנוחה ואל הנחלה, תנא דבי רבי ישמעאל זו וזו שילה, וכתב רשיז"ל דאזיל לשיטתיה כדאמרינן במגילה (דף י') וכו' ואוקימנא כר' ישמעאל, יעיי"ש דסובר רשיז"ל דסתם ר' ישמעאל הוא ר' ישמעאל בר' יוסי, והתוספות פליגי עליה וסברי דסתם ר' ישמעאל הוא ר' ישמעאל בן אלישע יעיי"ש. עכ"פ רשיז"ל לשיטתיה ס"ל דסתם ר' ישמעאל הוא ר' ישמעאל ברבי יוסי, נמצא דבסוגיין דמיירי הש"ס מר' ישמעאל בר' יוסי שעשה לפנים משורת הדין, דלשיטת רשיז"ל הרי הוא סתם ר' ישמעאל דס"ל במסכת ברכות הנהג בהם מנהג דרך ארץ והחיוב לעסוק באומנות, לכן שפיר יתפרש אליביה דבית חייהם היינו אומנות להתפרנס בה, אבל בבבא קמא מיירי הגמרא מר' חייא ורב, והיונת אלם כתב דרב היה תלמיד מובהק של רשב"י, והנה מצינו בגמרא כמה פעמים דמקשינן אתלמיד משיטת רבו, וכהא דפריך בכמה מקומות והוא ר' הונא תלמיד דרב הוה וכו' (אספם הרב בעל יד מלאכי בכללי התי"ו אות תרס"ג יעיי"ש), דאורחא דמילתא הוא דתלמיד אזיל בשיטת רבו, וכיון דמיירי מרב, הרי מסתמא אזיל בשיטת רשב"י רבו דאסור לעסוק באומנות, לכן לא רצה רשיז"ל לפרש דקאי על אומנות, כי אין זה עולה יפה לפי שיטת רשב"י, לכן הוצרך לפרש זה תלמוד תורה, והכא והתם לשיטתייהו אזלי.
----
[ועל פי זה יש לפרש גם כן מה שאמר ר' חייא לרב כתוב אפנקסי דין עסק ביש, דלכאורה צ"ב מה נפק"מ בדבר ואין זה מדרך הסוחרים שבפנקס החשבונות יהא נכתב בצדו של כל עסק אם העסק טוב או לא, וגם צ"ב מה שפי' רשיז"ל סחורה רעה היא שלא היה לי לראותה, ולכאורה הלא היה אומן וזה עבודתו ומסחרו לראות בטיב המטבעות, וצ"ב מ"ש שלא הי"ל לראותה. אמנם על פי הנ"ל אפ"ל שהתאונן ר' חייא על עצמו דכיון שמדרך השלימים אשר לפני ה' להתנהג בשיטת רשב"י לעסוק רק בתורה ולא לעסוק באומנות כלל, אלא צ"ל ועמדו זרים ורעו צאנכם, אם כן מדוע זקוק אני לעסוק באומנות ולא סגי לי גם כן בהכי לעסוק בתורה לחוד ולא בשום אומנות, וז"ש דין עסק ביש, פי' זה עצמו שנפל חבלי וגורלי לעסוק באומנות וזקוק אני להיות שולחני ולראות מטבעות הא גופא הוי עסק ביש, דאלמלי זכיתי לא היה לי לראותה כי אז היה חלקי בעוסקי תורה לבד שאינם עסוקים בשום אומנות והיה נתקיים בי הבטחת הכתוב ועמדו זרים ורעו צאנכם כמ"ש רשב"י].

אמנם עדיין יקשה קושיא חדא לפי הנחה זו, דכיון שלשיטת רשב"י אין לעסוק באומנות, ורב היה תלמידו של רשב"י ואזיל בשיטת רבו, אם כן מדוע באמת עסק הוא עצמו באומנות והיה שומר גנזיו של ר' חייא דודו וממונה על משא ומתן שלו וכנ"ל שצוה לו לכתוב בפנקסו דין עסק ביש, והלא לשיטת רשב"י רבו אין לעסוק באומנות כלל אלא דברים ככתבן, שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, ומעתה אם איתא להך מילתא דאמרן דלכן שינה רשיז"ל לפרש בבבא קמא בית חייהם זה תלמוד תורה, ולא רצה לפרש אומנות להתפרנס בה כמו שפירוש בסוגיין, לפי שהש"ס סובב הולך כאן בשיטת רשב"י דאין לעסוק באומנות וכנ"ל, אם כן קשה איך היה ר' חייא גופיה שולחני ורב היה הממונה על המשא ומתן שלו, ולכאורה עדיין אין הענין מבואר כל צרכו.

ועוד יש להבין בדברי הגמרא בבבא קמא, שאמרו המראה דינר לשולחני אם הוא אומן שכבר אין צריך ללמוד האומנות אם טעה פטור, ואם הוא הדיוט שצריך עוד ללמוד את האומנות אם טעה חייב וכו', ההיא איתתא דאחזיא דינרא לר' חייא וכו' ופריך מאי שנא דנכו ואיסר דפטירי משום דלא צריכי למיגמר [פירש"י דנכו ואיסר שולחנין אומנין היו והיו בקיאים היטב בצורתא דזוזא], ר' חייא נמי לאו למיגמר קא בעי, ומשני ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעביד וכו'. ויש להבין מאי טעמא פשיטא להו כל כך שהיה ר' חייא בקי כל כך בטיב המטבעות עד שכבר לא הוצרך ללמוד האומנות, והלא מצינו בגמרא (פסחים ק"ד) שר' מנחם בן סימאי היה נקרא בנן של קדושים מפני שלא הסתכל בצורתא דזוזא, והתוספות (בע"ז נ' ושבת קמ"ט) הקשו דמה חסידות איכא בהכי הלא דיוקנא אסורה להסתכל מדינא, ועיי"ש מה שכתבו לחלק בזה, עכ"פ מונח בזה איזה ענין קדושה שלא להסתכל בצורתא דזוזא, והסתכלות מיקרי דרך התבוננות ולא ראיה בעלמא, ומי לנו גדול מר' חייא שהיה גדול ביותר, וכמו שאמרז"ל (לקמן פ"ה ע"ב) בההוא אמורא שא"ל לאליהו להראות לו רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע ואמר ליה בכולהו מצית לאסתכולי בהו לבר מגוהרקא דר' חייא דלא תסתכל ביה וכו', ועיי"ש שעבר על הציווי והסתכל ונעשה סגי נהור ל"ע, עד שהלך על קברו של ר' חייא והתפלל ואמר מתנייתא דמר מתנינא ונתרפא. ועיי"ש עוד מגדולתו של ר' חייא שהיה מדריגתו נשגבה עד מאוד יותר מכל בני דורו, ואם כן מאי טעמא פשיטא ליה למקשה שהיה אומן בטיב המטבעות עד שלא היה צריך עוד למיגמר, והרי אפשר שבאמת לא היה מעיין ומסתכל כל כך היטב בצורתא דזוזא, ואיך מקשה בפשיטות כל כך ר' חייא נמי לאו למיגמר קא בעי, והלא יתכן שאה"נ לא הסתכל כל כך יפה.

ונקדים עוד דברי הגמרא (שם לקמן פ"ה ע"ב, וכ"ה בכתובות ק"ג ע"ב) כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא, א"ל ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי מינצת, דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל מהדרנא ליה מפלפולי, א"ל ר' חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא ומגדלנא נישבי, וציידנא טביא ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקא, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך, והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, א"ל ר"ש ב"ר אפילו ממך, א"ל אין וכו'. והיינו שהיה זורע זרעני פשתן וקולע ממנו רשתות ומכמורות, וצד בהם צביים ומתקן בעורותיהן קלפים, וכתב עליהן חומשים ולמדם לתינוקות ואמר להם שילמדו כל א' את סדרו לחבירו, ועל ידי זה עביד לתורה דלא תשתכח מישראל. ולכאורה תמוה מדוע טרח ר' חייא לעשות כל אלה המלאכות בעצמו, וכי אין בנמצא לקנות קלף או עורות וכי אין למצוא גם סופרים שכותבין בשכר, והלא ישנם סופרים וישנם סוחרי פשתן וישנם סוחרי עורות, והעיקר הרי הוא רק התכלית שלמד עם הילדים התורה הקדושה, ומדוע הוצרך לטרוח בעצמו בכל אלה המלאכות.

והמהרש"א (בח"א) הרגיש בזה, וכתב בזה הערה, שכוונתו היתה שכל העשיות בזה יהיו בלתי לה' לבדו, ולא יהיה בו שום פניות ושיתוף כוונה אחרת שלא לשם שמים, ואילו קנה קלף או קנה בהמה לעורה היה בו מצד העושה ומצד המוכר שיתוף כוונה אחרת לשם משא ומתן, וכבר יש בה פניה של ממון, ור"ח רצה שמתחלת גידול הפשתן יהיה הכל בלתי לה' לבדו לשם תורה ולמצוה, יעיי"ש.

אמנם לכאורה הענין עדיין הוא פלא, וכי יש בזה איזה חסרון מה שהמוכר מכוון להרוחת הממון, ואפילו את המלמדי תינוקות צריכים לשלם היטב כדאיתא, ואף על הסופרים התענו אנשי כנסת הגדולה רק שלא יתעשרו, אבל לא מצינו שאין רשאין ליקח שכר, ואך בלומדי תורה נסתפקו הראשונים ז"ל האיך מותר לקבל שכר, (עיין בפי' הרמב"ם והרע"ב ז"ל בפ"ד דאבות, על דברי המשנה אל תעשה קרדום לחפור בה), אבל זאת לא מצינו בשום מקום שהעושה את הקלף או הספר לא יקח שכר, וכי מה זהירות יש בזה לחשוש שאם יקחו ממון יזיק זאת ח"ו לכתיבת התורה, ואדרבה מבואר (בזוה"ק ר"פ תרומה) דמצוה שאין משלמין בעדה ממון אין בה כל כך כח וחשיבות, ואדרבה צריכין ליקח את המצוות בעד ממון ובאגר שלים, וכדאיתא שהוא דבר היותר גדול מי שנותן שכר משנים ושכר סופרים, עכ"פ הרי מבואר שצריכין ליתן ממון עבור דבר מצוה, ולמה זה הוצרך ר' חייא לטרוח בעצמו מזריעת הפשתן עד גמירא שהכל יהיה בלא ממון, והרי הוא לכאורה כולו פלא.

והנה בענין מה שאמר ר' חנינא אלמלי משתכחא תורה מישראל אנא מהדרנא לה מפלפולי, והשיב לו ר' חייא דידי עדיפא דעבדי שלא תשתכח מישראל, כתב המהרש"א ז"ל דלכן עדיפא, כי עובדא דר' חנינא היה רק בכח, שאם תשתכח יחזירנה בפלפולו, אבל לא בא מעולם לכלל מעשה, שהרי ר' חייא פעל ועשה שלא יבוא לעולם לידי שכחת התורה, משא"כ מעשהו של רבי חייא בא לכלל מעשה, לכן דידיה עדיפא עכ"ד. ולכאורה קשה לי עוד בזה, דאיך אפ"ל שאם תשתכח תורה, הרי בפירוש אמרו בגמרא (שבת קל"ח) דרשב"י אומר דח"ו שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, ואם כן הרי זה נמנע המציאות לגמרי, ואיך יתכן לומר שאם תשתכח תורה מישראל הרי לא יצוייר כזאת כלל, ומדברי ר' חנינא שאמר אנא מהדרנא לה מפילפולי הרי משמע שיצוייר שתשתכח התורה לגמרי עד שיהא צורך להחזירה על ידי פלפולו, וזה הרי לא יתכן כלל. גם ממה שכתב ר' חייא חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה, משמע שהיה החשש שתשתכח אף עצם התורה המקראות והמשניות, וזה הרי אינו נקרא פלפול דזה נקרא לימוד, דפלפול הרי הוא רק להוסיף דבר מתוך דבר, אבל עצם התוה"ק אי אפשר להחזיר על ידי פלפול דמקובל בה כל תיבה וכל אות וכל נקודה, ואיך אפ"ל שאם תשתכח יחזירנה, [ובגמרא אמרו ח"ו שתשתכח, אלא שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, וכבר ביארתי במקו"א [עי' בס"ג דברים תשי"ז הנדפס בקונט' ח"ת דברים עמוד ל"ה] מהו הכוונה בזה ואכמ"ל], אבל יהיה איך שיהיה כאן שהמדובר הוא מעצם התורה אף מחמשה חומשי תורה, ואלו הדברים הרי אי אפשר להחזירם על ידי פלפול, ואיך יוצדק בזה מאמר ר' חנינא אנא מהדרנא לה מפלפולי.

לכן נראה לי על פי דרכו של המהרש"א ז"ל, שרצה שהכל יהי' בלתי לה' לבדו ולא יהיה שום פגם בנתיים, אבל לא מטעמיה דכוונת הממון מזיק דאדרבה מצוה לשלם עבור המצות כנ"ל, אמנם יש כאן חשש אחר, דהנה כל דבר צריך להיות ממקור הטהרה מן המותר בפיך (שבת כ"ח ע"ב), וע"ד דקיי"ל בשו"ע הלכות ראש השנה (סימן תקפ"ו) דשופר של בהמה טמאה אין לתקוע בו (ועיי"ש במג"א), והרי דאפילו אם יהיה התוקע צדיק יסוד עולם ומכוון בכל כוונת האר"י, ואעפי"כ אם שכח לחקור מקורו של השופר ויבואו ויגידו לו שהשופר הוא מבהמה טמאה לא פעל מאומה ולא יצא ידי חובת התקיעות. ואיתא בספר חסידים (רמז תשע"א) דאדם שאינו הגון כתב סידור, ולא רצה החכם להתפלל בו יעיי"ש. והאור המאיר (פ' האזינו) מביא שהבעש"ט הק' שמע איש אחד מנגן על כינור והרגיש את המחשבה רעה שחשב האומן בעת עשיית הכינור, כן איתא באור המאיר בשם הבעשטה"ק.

הרי מבואר כי בכל דבר צריך לחקור על המקור שלא יהיה בו פגם, והנה כל דבר יש לו שורש למעלה, ושורש שכחת התורה בא על ידי שאין שורשו ממקור הטהרה, שזה מכניס פגם ומוליך שולל מני הדרך עד כדי כך ששוכחין דרך האמת וזהו שכחת התורה. וכמו שרגילין היום בדרכים חדשים מבלי להביט מהיכן המקור, דאם משנין מדרכי אבותינו בענין החינוך זה מוליך מני הדרך, ור' חייא רצה להשתמר שלא יהיה מעורב בתוכו שום כח מצד אחר ממקורות טומאה, והיה חושש על כל אחד ואחד, לכן הוצרך לעשות הכל בעצמו, כי חשש שאם ילך לקנות אצל זולתו מי יודע מה טיבו ואיזה כח ממקור ושורש מוזר יושפע ממנו לתוך אותו הקלף, ואולי על ידי זה כבר יהיה לו איזה כח והשפעה עלי, לכן אמר ר' חייא אם אני רוצה להעמיד חינוך אמיתי שיהיה נשמר שלא יגיע לידי שכחת התורה, הריני צריך להביט על המקור ולהיות נזהר משעת התחלתו, ואפילו הפשתן שממנו עושין הרשתות לצוד צביים כדי לכתוב על עורן התורה הקדושה גם זאת אעשה אני בעצמי, כי מזולתי אני מתירא שמא יש בו איזה כח אחר מעורב בו ומי יודע איזה ארס טמון בתוכו. ומבואר בזוה"ק (ר"פ שמות) דלפי שאכלו מלחמן של המצריים, לכן נפלו בגלות תחת ידם, דהגזירה היתה רק ועבדום ועינו אותם בארץ לא להם, ולא נגזר להיות דוקא במצרים מקור הטומאה, ורק לפי שנהנו מהם נפלו לידם, וכמו כן אם לוקחין תמיכה וחיזוק ממקור מושחת הרי זה סכנה להחינוך. ור' חייא רצה להשתמר מכל זה לכן לא רצה ליקח שום דבר מזולתו, ולא הממון בעצם היה איכפת לו, וכבר היה מסכים לקנות בעד ממון, אבל לא האמין את הבעל מלאכה, שהיה חושש על כל אחד ואחד מי הוא זה ואיזה הוא ומה טיבו שלא יתעה בסיבתו מני הדרך, ועל כן טרח לעשות הכל בעצמו, דעל דרך זה היה נשמר מכל אלו החששות.

והנה ר' חנינא אמר כי אפילו אם יפול בתוכו איזה ארס מר שיטעו על ידי זה וינטו מדרך האמת שזהו שכחת התורה, אעפי"כ אנא מהדרנא לה מפלפולי, כי הוא הי"ל כח גדול כל כך בפלפולי להאיר העינים ולהעמידם על האמת, אבל ר' חייא א"ל שאין לסמוך על זה כי הן אמת ויציב הדבר שכח פלפולך גדול, אבל מי שכבר תעה מני הדרך קשה להחזירו ולפעמים לא יועיל מאומה, ותחת להטריח להעלות אותן שהגיעו כבר למצב של שכחת התורה ולתקנן על ידי פלפולך, יותר ויותר ארויח במה שאטרח ואשמר ואזהר לכתחלה שאותו שלומד את התורה לא ימוט ולא יפול בזה, שאם אחזיק ואקיים את החינוך הישן בזה ארויח הרבה יותר, ולזה א"ר חייא דידי עדיפא כי על ידי הזהירות והשמירה מתחלה ליקח ממקור טוב ארויח יותר, [וע"ד שפי' ק"ז הייטב לב זלל"ה (בפ' אמור) הפסוק (תהלים י"ט) יראת ה' טהורה עומדת לעד, כי אך ורק יראת שמים הטהורה מכל פניות שהיא יראת הרוממות יש לה קיום נצחי עיי"ש], ועל זה אמר רבי כמה גדולים מעשי חייא.

יהיה איך שיהיה היה לו לר' חייא יסוד דתחת לקרב אותן שכבר נפלו בשכחת התורה להחזירם אל האמת, יותר עדיף לראות להחזיק את החינוך הישן, שמהאי טעמא נתיירא ליהנות משל אחרים כי רצה שיהיה הכל ממקור טוב, אם כן צריכין לזה להיות בעל שפע גדול שיוכלו לקיים כל זאת, והנה על רב אמרו ז"ל בגמרא (גיטין ו' ע"א) א"ר הונא עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל, פירש"י ז"ל מכי אתא רב לבבל וקבע ישיבה, והתוספות העתיקו לשון רשיז"ל מכי אתא רב לבבל והרבה ישיבות, יהיה איך שיהיה רב העמיד הרבה ישיבות ור' חייא העמיד לכלל ישראל תלמוד תורות, ואם כל אלה צריכין להתפרנס דייקא ממקורים טובים הרי צריכין לזה שפע גדול.

ומעתה ניחא כי הנה מ"ש בגמרא לשיטת רשב"י דעל ידי כח בטחונו ועמדו זרים ורעו צאנכם זה ניחא בפרנסתו, אבל בענין חינוך ילדים קטנים הרי היה לו לר' חייא יסוד להתיירא מליקח משל אחרים עד כדי כך שהיה חושש אפילו על מי שזורע הפשתן, ואם כן איך יסמוך שיבואו זרים ויעסקו בעבורו, הלא אם כל אחד צריך לעסוק בתורה אם כן על כרחך שאלו הזרים הם רק מאינם יהודים או עכ"פ מכאלו שאינם בגדר וסוג של לימוד התורה, ואם יבואו כאלו ויחזיקו לו את "החדרים" שלו הרי נסתר בזה כל כוונתו שבקש רק מקור בטוח, לכן ר' חייא עם התלמוד תורות ורב עם הישיבות הוצרכו לעסוק בעצמן באסיפת ממון והוצרכו להביט על הממון אם הוא טוב אם לאו, ולזה פריך בגמרא ר' חייא נמי לאו למגמר קא בעי, דהרי כיון שהתייגע כל כך בהעמדת תלמוד תורות וביקש הכל רק ממקורים טובים, הרי הוצרך להיות מבין על דינר דהרי הוצרך להביט על הממון הבא לידו, ולזה פריך וכי ר' חייא הוצרך עוד ללמוד הרי הוא בודאי היה מבין דהרי היה הכרח בדבר. עכ"פ ר' חייא ורב לשיטתם, ולפי דרכם כיון שהוצרכו הממון לתכלית כזה אין קושיא למה עסקו במשא ומתן ונהלו מלאכת השולחנות כדי לעסוק בעניני ממונות, אמנם אעפי"כ פירש רשיז"ל בית חייהם זה תלמוד תורה, כי הרי גם האומנות עצמו היה אך עבור ת"ת, משא"כ שם בבבא מציעא דקאמר אומנות "להתפרנס בה" זהו דוקא אליבא דר' ישמעאל, דהרי שם מיירי מר' ישמעאל ברבי יוסי דלשיטת רשיז"ל הרי הוא סתם ר' ישמעאל, לזה פי' שפיר בית חייהם אומנות להתפרנס בה, אבל כאן פי' רש"י רק ת"ת דהרי אפילו העניני ממונות שעסקו היה גם כן רק עבור החזקת ת"ת. עכ"פ ר' חייא היה זהיר מאוד ורצה להשתמר מכל חשש, ועל כן אמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, וז"ש בגמרא והודעת להם זה בית חייהם, ופרשיז"ל תלמוד תורה, היינו שתודיע להם שרק אם הוא בית חייהם היינו שבא ממקור החיות ממקור הקדושה רק על זה הדרך יבנו ת"ת כי רק על דרך זה תהיה לה קיום.
----
'''[ל"א ע"א]''' הוכח (ויקרא י"ט) חדא זימנא, תוכיח תרי זמני, א"ל הוכיח אפי' ק' פעמים, משמע, אפילו מאה פעמים. הנה במדרש ילקוט (פ' דברים) [ומובא ברש"י ריש דברים] עה"פ ויהי בארבעים שנה, מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכו', ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו וכו', עיי"ש. וצ"ב דאדרבה מן החיוב להוכיח ולחזור ולהוכיח אם לא יקבל, שהרי אמרה תורה הוכח תוכיח, ודרשינן אפילו מאה פעמים.

ואפ"ל בהקדם מ"ש בש"ך עה"ת (פ' דברים), שבאמת היו ישראל יכולין להשיב למשה רבינו ע"ה, כלום עשינו כל אלו החטאים שאתה מוכיחנו, והרי אותו הדור שעשו את כל זאת כבר מתו, ומשה רבינו ע"ה דיבר לבניהם בסוף ארבעים שנה, ולא היה אף אחד מאותו הדור קיים, וכן איתא במד"ר (דברים פ"א סי"ג) אר"א יכולין היו ישראל לומר לו, רבינו משה אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו וקבלנו תוכחותיך, אלא שתקו, לפיכך הוא אומר יוסף עליכם ככם, צדיקים כיוצא בכם, מקבלים תוכחות ושותקים, עכ"ד המדרש. ולכאורה יש להבין אחרי שהם לא חטאו כלום, ואותו הדור שחטאו כבר מתו, אם כן באמת למה הוכיחן משה רבינו ע"ה בחטאים אלה שלא עשו. ותירץ בש"ך עה"ת דכל אלו שמתו במדבר באו בגלגול עוד הפעם, ונתקנו על ידי בניהם, ואותו הדור שדיבר משה אליהם התוכחות, הם היו גלגולי נשמות מאותן שעשו אלו החטאים, והם ידעו בעצמן ושתקו עכת"ד. וכיו"ב כתב האוהחה"ק (פ' דברים) שכלל במאמר אל כל ישראל, גם לאותן שכבר מתו, שבתוכחותיו דבר אל הראשונים ואל האחרונים, ע"ד אומרו אביך הראשון חטא, עכ"ד. ולפי זה הוכיחן משה רבינו ע"ה לתקן מה שפגמו בעבירות שעשו בגלגול הקדום, וגם לתקן פגם הנשאר מחטא אדם הראשון, וכמ"ש האוהחה"ק אביך הראשון חטא, כי עדיין לא נשלם התיקון בזה.

ולפי"ז מובן שפיר מה שהקשינו שהוכיחן משה רבינו ע"ה סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחן וחוזר ומוכיחן, ולכאורה הרי אמרה תורה הוכח תוכיח, ודרז"ל אפילו ק' פעמים, אמנם חיוב זה הוא רק בשעת מעשה ולאפרושי מאיסורא, אבל כאן שהוכיחן על מה שעשו בגלגול הקדום כנ"ל בש"ך, וכדי לתקן פגמי נפשיהם מחטא אדם הראשון כדברי האוהחה"ק הנ"ל, ע"כ בכגון הא לא היה מן החיוב להוכיחן כמה פעמים, ולכן לא הוכיחן רק סמוך למיתה.
----
'''[ל"ב ע"א]''' ונאמר להלן (משלי ג') כבד את ה' מהונך וכו'. ובמשלי שם פירש"י ז"ל מהונך, מכל מה שחננך, אפילו מקול ערב, אל תקרי מהונך אלא מגרונך. ובפסיקתא הלשון בקולך, שאם היה קולך נאה, והיית יושב בבית הכנסת עמוד ועבור לפני התיבה, וכבד ה' בקולך.

ומלבד הפשוט, אפשר לומר עוד כוונה בזה, לרמז שייכות הונך לקול, לענין החזקת התורה, דהנה אמרו רז"ל (בבא בתרא ט') גדול המעשה יותר מן העושה, שזה גדול עוד יותר מה שמעשין וגורמין שגם אחרים יתנו, ואף מי שאין ידו משגת ואין בכוחו ליתן בעצמו, מ"מ יש לאל ידו של כל אחד להשפיע על איזה אנשים אחרים זולתו שיתנו אף הם, וכגון סוחר שנושא ונותן עם בני אדם ויש לו סוחרים חבירים, יש לו להשפיע עליהם שיהיו גם הם מן התומכים, וגם שאר אנשים יש בכוחו של כל אחד לפי ענינו לגרום איזה תמיכה מזולתו באיזה אופן, וכל אחד ואחד צריך לישא עליו העול הזה שידע שצריך לבקש איזה אופן איך שיוכל לגרום תמיכה מזולתו, על ידי דיבורו שידבר עם אחרים. וזהו הפשט כבד את ה' מהונך, אל תקרי מהונך, היינו שלא רק מהונך צריך לכבד את ה', אלא מגרונך, שאפילו מה שאי אפשר לך ליתן מהונך תראה לגרום על ידי גרונך שתראה לדבר בקולך עם כמה בני אדם זולתך, ותגרום שגם הם יתנו ממון ויתמכו ויחזיקו את התורה. ולפעמים אפשר גם כן שיהיה כתיבה כדיבור, דיש דיעה דכתיבה כדיבור (מכילתא פ' יתרו על הכתוב ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך, ר"י אומר כתב לו באגרת), שגם על ידי איגרת יכולין להוסיף עוד תומכים, וגם זה נכלל בכבד את ה' מהונך, אל תקרי מהונך אלא מגרונך.
----
'''[ל"ג ע"א]''' ת"ר העוסקין במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה ונוטלין עליה שכר, גמרא אין לך מדה גדול מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא, הא גופא קשיא אמרת בגמרא אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא, אמר רבי יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולא עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא, הדר דרש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא וכו'. ובוודאי ששתי המימרות אמת, כי לא אמרו דבר שאינו אמת, אף שנראה לכאורה סתימת המאמרים כסתירה כמו שהקשו על זה בגמרא הא גופא קשיא, אלא כיון שאמר שלא נשנו אלו המימרות בדור אחד תו אין כאן קושיא, דבאותו הדור שהיה צורך להגיד להם רק מעלת הגמרא, סתם דבריו ולא הזכיר ממעלת המשנה אלא מן הגמרא, ואחר כך כשראה בדור אחר שינוי המצב דשבקי מתניתין ראה צורך לדבר רק ממעלת המשנה.
----
[וככה הוא בזה שבדורות של החרדים והשל"ה הק' ושארי הדורות הקודמים, לא היה שכיח כל כך שיבואו רשעים לאה"ק, כי כל העולם היה נבנה יותר בכל טוב מארץ ישראל, וכמ"ש רש"י עה"כ והשימותי אני את הארץ, זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים בה נחת רוח, ועכשיו מובן מה היא הטובה, שאם האויבים אינם מוצאים בה נחת רוח אינם באים הרשעים לשם, ויכולים שם ישראל לישב בשלוה לעסוק בתורה ובמצות כראוי, ועל כן בזמנם ובדורם היה צורך יותר לדבר משבח ישוב הארץ, ליתן התחזקות לראוים לכך ליסע לארץ ישראל, ולא היה צורך אז לבאר כל דיעות החולקים בזה, כי להראוים לכך גם בלא"ה בוודאי היא מעלה גדולה ויתירה לישב בארץ ישראל, וקלי הדעת בלא"ה לא היו רוצים ליסע, ואעפי"כ היו זהירים לכתוב גם זה שאין כוונתם אלא ליראים וחרדים באמת, אבל לא הוצרכו להאריך ולבאר בזה כל הפרטים שהיה בדורם מילתא דלא שכיחא שיתאוו קלי הדעת לארץ ישראל ולא היה יצר הרע על זה. משא"כ עכשיו נהפוך הוא, שעשו האפיקורסים כלי זין מישוב ארץ ישראל, כדי לצודד שם נפשות ברשת זו טמנו להם, ורבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיה שהפכו למינות וכפירה ר"ל על ידי לבוש הזה שלבשו איצטלא ירושלמית ועשו מישוב הארץ חק לע"ז וציונות, וכל הצבועים המבקשים שכר כפנחס שמה שמחניפין את הרשעים ומחזקין ידי הציונים, זה להם לכסות עינים שמדברים מישוב הארץ. והחיוב להשגיח בעינא פקיחא לראות דרך האמת בהלכה זו.

וכ"פ אמרתי בדרך צחות, במה שאמרו חכז"ל (סנהדרין ד' ע"ה) מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה, שרמז גדול רמזו לנו בזה, שמבואר בקידושין (ד' ל"ח) כל מקום שנאמר ביאה וישוב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, וסתם לשון ביאה שבדברי חכז"ל קאי על ביאה לארץ ישראל, דכתיב ביה כמה פעמים בקרא כי תבוא וכי תבואו, ובזמן שבית המקדש היה קיים היה טעם ביאה לארץ ישראל טעם נפלא במתיקות עד כלות הנפש, ומשחרב בית המקדש ניטל אותו הטעם הנפלא, אבל עדיין נשאר בו מהמתיקות, וראו חכז"ל ברוח קדשם שיבוא לידי כך אשר אותו הטעם שבביאת הארץ יהיה ניתן לעוברי עבירה, שהס"מ ימסור זה לעוברי עבירה להשתמש בו להסיח ולהדיח].
----
'''[ל"ג ע"ב]''' כדדריש רבי יהודה ברבי אלעאי מאי דכתיב (ישעי' נ"ח) הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגות נעשות להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות. אפ"ל בביאור הענין, עפמ"ש מה שאנו מתפללין (תהלים ע"ט) אל תזכר לנו עונות ראשונים, דלכאורה למה מתפללין דוקא על עונות ראשונים ומה יהיה עם העונות האחרונים, דממנ"פ קשה אם לא הוסיפו לחטוא אחר כך, אם כן אין אלו נקראים עונות ראשונים, דבכל מקום שנאמר ראשונים מכלל דאיכא אחרונים, וכיון שאין עוד עונות אחרים חוץ מאלו אין שייך לקראם ראשונים, ואם יש עוד עונות אחרים של אח"כ א"כ למה מתפללין רק על הראשונים שלא יזכרו לו ולא על האחרונים. אמנם שורש כל החטאים הם עונות הראשונים, שאז עדיין האדם ברשותו, ובידו להתגבר על יצרו, וכח היצה"ר דומה לגביה כחוט של בוכיא כאמרז"ל, ואם אינו מתגבר עליו אלא ח"ו נתפתה לעצת יצרו, נחשב בחי' מעשהו למזיד, אבל אחר שכבר נתרגל בעבירה ועבר ושנה ר"ל ונעשית לו כהיתר כדאיתא בגמ' (יומא פ"ו ע"ב), אינו עוד בידו כל כך להתגבר על יצרו.

וע"ד שכתב באוה"ח הק' (פ' שופטים) עה"פ עם רב ממך, דאחר שנכשל אדם בעבירות ר"ל, יתוספו כוחות הרע בקרבו, והן אלו שנולדו ממעשיו הרעים, ויכריחו אותו לחטוא ר"ל, וכי ירבה לחטוא ירבו המקטריגים האלה, ויגדל בו כח ההסתה, וזהו סוד עבירה גוררת עבירה, עכת"ד ז"ל. והמהרש"א ז"ל כתב במסכת מכות (י' ע"ב) לפרש אמרם ז"ל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, שמכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם, הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע, ואותן המלאכים שנבראו מהרצון והמחשבה אשר בו, הם מוליכים אותו אח"כ לגמור ענינו כפי רצונו ומחשבתו הקדומה, יעיי"ש. וע"כ בהתרגל האדם על חטאו ר"ל וכבר עבר ושנה עליה, אף אם עשה יעשה במזיד ח"ו, הרי הוא כאנוס וכשוגג יחשב, כיון שאין כח בידו להתגבר עוד על כח היצה"ר המכריחו לחטוא, ונאבדה ממנו בחינת הדעת על ידי רבוי החטאים ר"ל. וכ"כ הפרי מגדים זלל"ה (בס' מתן שכרן של מצות), דעיקר העונש לאדם הוא רק על עבירות הראשונים דאז היה מזיד גמור, ועל שאר עבירות אינו חייב רק מטעם דינא דגרמי, מפני שהוא ע"י מעשיו גרם לידי כך שיבוא לידי עבירה, במה שחטא בפעם ראשון, עייש"ד. ועד"ז בקשתנו על העונות הראשונים דוקא שלא יזכרו, אם יהיו נמחלים הראשונים לגמרי, האחרונים ממילא היו כלא היו, שכולם מסיבת הראשונים והבן.

ובזה יש לפרש הכוונה בזה, דעמי הארץ לרוב חלישות דעתם נמשכים יותר אחר עצת יצרם, ואין דעתם שלימה להתגבר למולו, ואינם משיגים חומר ענין החטא ואינם מרגישים בו כלל, וע"כ גם הזדונות נחשבו לשגגות, הגם שאינו שוגג גמור, אבל לגבי המזיד גמור יחשב דינו כשוגג ולהיפוך בתלמידי חכמים שגגות נעשות להם כזדונות, ר"ל לגבי השוגג גמור נחשב מעשיהם כמזיד, שלפי דעתם וידיעתם וכח התורה המסייע להם ניקל להם יותר להתגבר על יצרם, וע"ד שפירש"י ז"ל (בפ' אמור) כשסומך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לילפת גרב, וכמו כן הכא מ"ש בעמי הארץ שזדונות נחשבים להם כשגגות, ר"ל לגבי המזיד גמור, והבן.
----
'''[שם]''' מאי דכתיב (ישעי' נ"ח) הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגות נעשות להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות. והיינו דתנן ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון. אפ"ל ביאור הדברים, דאם יראה הרואה את התלמיד חכם עובר עבירה ח"ו, לא יתלה לומר כי מעשהו בשגגה, אלא יאמר כי נכון הדבר לעשותו וילמד ממנו לעשות כמעשהו. וז"ש הוה זהיר בתלמיד לבל תכשל בעבירה אפילו בשוגג, כי יש לחוש כי יצא ממך מכשול לאחרים אשר יראו אותך בקלקלתך ויבואו לעשות כן במזיד, וז"ש ששגגת תלמיד עולה זדון, כלומר ששגגת התלמידי חכמים עולה זדון לאחרים הרואים.

ואפ"ל עוד דלכאורה צ"ב הלשון עולה זדון, וכי עליה הוא זו, והרי ירידה הוא ר"ל, גם הול"ל עולה מזיד, דזדון הוא שם דבר ולא שם הפעולה. אמנם מלת זדון הוא שם כולל למקור הרשע כמו כי תעביר ממשלת זדון, והכלל הוא דכשתלמיד ישיבה עושה דבר שאינו הגון, או שאינו מתנהג בנימוס דרך ארץ, אז הזדון מקור הרשעה מרים ראשו ועליה יש לו, כי מתנשאים לאמר ראו דרך התלמידים ומעשיהם, ובזה מבזים ומגנים דרך התורה ומשפרים מעשיהם. וזה שהזהיר התנא הוי זהיר בלמוד לקיימה, ששגגת תלמוד עולה זדון, אף אם יהיה מעשיך בשוגג, אבל הזדון מקור הרשעה מתעלה על ידך ושם שמים מתחלל על ידך.
----
[על כן צריך לידע שתלמיד העוסק בתורה, מוטל עליו אחריות גדול להשגיח על מעשיו מאוד הן בין אדם למקום והן בעניני דרך ארץ בין אדם לבריות שלא יתחלל שם שמים על ידו ח"ו, ואמרז"ל במסכת שבת (קי"ד ע"א) א"ר יוחנן כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר (משלי ח') כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי, פירש"י שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה עכ"ל. ומכל שכן שצריך להיזהר לתלמידי חכמים שלא ימצא רבב וכתם בהתנהגותו ובמעשיו שהם בגדיו הרוחניים כמבואר בספה"ק, שלא יהיה משניא את התורה על ידי מעשיו ח"ו, אמנם אין המאמר יוצא מידי פשוטו, שצריך לילך בכסות נקיה שזהו כבוד התורה וישגיח בכל מעשיו להתנהג בדרך הישר והרצוי כיאות לבני תורה וחובשי בית המדרש].

<div style="text-align:center">&lt;&lt; [[אגדות מהרי"ט/בבא מציעא/פרק א|פרק א]] • [[אגדות מהרי"ט/בבא מציעא|אגדות מהרי"ט – מסכת בבא מציעא]] • [[אגדות מהרי"ט/בבא מציעא/פרק ג|פרק ג]] &gt;&gt;</div>

[[קטגוריה:אגדות מהרי"ט]]