שו"ת דברי יואל/אבן העזר/סימן קיז
~ סימן קיז ~
ב"ה, ד' וירא תרצ"ב.
לכבוד הרב החריף ובקי, ותיק מלא עתיק, החסיד המפואר מו"ה דוד גראס נ"י בק"ק זענטא יצ"ו.
א
מכתבו הגיעני, מה ששאל אודות נשואי בתו האלמנה תחי'. הנה בעיקר נשואי אלמנה, כבר נודע דברי הזוהר הק' פרשת משפטים (קב.), ודברי הבני יששכר (מאמר חודש אדר) במאמר (ב) שקל הקודש (דרוש ז ד"ה ועפ"ז) דאחר שתיקנו חכמים (כתובות ב.) אלמנה נשאת ליום החמישי, אזל ליה החשש קטרוג רוחא דבעלה קדמאה דשבק בה, ואדרבה על ידי תקנת החכמים יש עליה לניצוץ ההוא דההוא רוחא, ועוד יעמוד עליו למליץ יושר שישאר בחיים, שיהיה לחלקי נשמתו עליה על ידו, יעיי"ש.
וקצת סתירה לדבר, דמבואר שם בזוהר הק' דף ק"ב (ע"א), ועל דא תנינן דמתרין ולהלאה לא יסב בר נש להאי איתתא וכו', ובני עלמא לא ידעין דהא רוחא כיון דאיתקף ונצח להאי רוחא אחרא תנינא, מכאן ולהלאה לא יתערב בר נש אחרא בהדה. והמתבאר שם מדבריו הקדושים, שזהו הטעם שאסרו חכז"ל (יבמות סד:) לישא קטלנית, מחמת קטרוג רוחא דבעלה קדמאה, ואך טרם שנשאת לשני עדיין לא ידעינן אם הוא מנצח לרוחא דבעלה אוחרי, דלא ידעינן אם היא בת זוגיה ממש, אכן אחר שנשאת לשני וראינו שרוחא דבעלה קדמאה נצח לזה, לא תנשא עוד, יעיי"ש היטב.
ולדברי הבני יששכר דאחר תקנת אלמנה ליום החמישי אין שום קטרוג עוד מרוחא דבעלה קדמאה, אלא אדרבה הוא למליץ יושר, א"כ נתבטל גם דין קטלנית שהוא מטעם הנ"ל, והלא דין קטלנית הוא בגמרא (יבמות שם), שהוא אחר תקנה הנשנית במשנה אלמנה ליום החמישי. ואולי בקטלנית יש גם טעמים אחרים, כאשר הוא פלוגתא בגמרא (שם) אם מעיין גורם או מזל גורם. ובזוהר הק' כתב הטעם מחמת קטרוג רוחא דבעלה קדמאה, יען שעסק אז באותו הטעם, ולאחר שנתבטל טעם זה, עדיין יש חשש מטעמים אחרים.
אך עיקר הענין קשה להבין, דלפי דעת הזוהר הק' שמה שאמרו בברייתא לא תנשא לשלישי, הוא מטעם קטרוג רוחא דבעלה קדמאה, ואך טרם שנשאת לשני עדיין הוא בספק אם הוא המנצח, א"כ היה להם לחוש גם בפעם הראשון, דבפיקוח נפש צריך לחוש גם לספק, ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב (יומא פד:). ומדאיפלגו רבי ורשב"ג בברייתא אם צריך להתחזק בב' זימני או בג' זימני, נתבאר בהדיא דטרם שנתחזק עכ"פ בב' זימני, לכו"ע אין לחוש.
ונראה דטרם שנתחזק, חשבו זה לספק רחוק כל כך בגדר מיעוטא דמיעוטא, עד שלא ניתן להאמר בבי מדרשא למנוע מנשואיה. וגם למ"ד מעיין גורם או מזל גורם צריך לומר כעין זה, דהרי בווסתות אף שאינו נקרא ווסת אלא היכא שקבעתו ג' פעמים, מ"מ צריכה לחוש גם אחר פעם הראשון שמא תקבע ווסת אח"כ וראיה ראשונה זו היא התחלת הקביעות, וא"כ היה מקום לחוש גם בזה אחר שנתאלמנה בפעם הראשון, שמא תתחזק אח"כ ויתברר שהוא ממעיינה או ממזלה, כמו שחששו בווסתות. ובעל כרחך שלא ראו חכז"ל להטיל חששות כאלו על בנות ישראל.
ועוד יותר מזה, הלא כמה טירחות טרחו חכז"ל בשביל תקנת העגונות, והחמירו עליה בסופה כדי להקל עליה בתחלתה להשיאה בעד מפי עד (יבמות פח.), ואם הוא ח"ו סכנה להנושאה, קשה טובא האיך טרחו לעשות לה תקנה להשיאה, אם מתקנה ההיא נצמח ח"ו סכנה להנושאה.
וכבר אמרתי בענין זה רמז נכון בדברי רש"י ז"ל שבת דף קמ"ה (ע"ב ד"ה לעדות), ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה, לומר לאשה מת בעליך, דאקילו בה רבנן משום עיגונא, וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. והקשה בפנים מאירות (ח"א) סימן פ"ט, דא"כ למה כשבא בעלה אח"כ הולד מהשני ממזר דאורייתא (עי' יבמות פט:), הלא כיון דעקרוהו רבנן לקידושין הראשונים, אי אפשר שיהיה ממזר מן התורה.
ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן קט"ז כתב שהוא מטעם קנס, כיון דלא דייקא. ובבית מאיר סימן י"ז (ס"ג ד"ה אפילו עד אחד) דחה דבריו, דהפנים מאירות מקשה מן הך דאמרינן דהוי ממזר דבר תורה, והוא מביא לשון רש"י וגמרא לישנא דקנס. ולזה כתב, דלרש"י ז"ל על כרחך צריך לדחוק על דרך זה, דודאי אם הוא חי ובשקר הועד, לא הפקיעו הקדושין, כדי שיהיה החומר לבסוף עליה במילואו ויהיה ממזר מדברי תורה. אלא אם האמת שמת, ומ"מ הרי היא אסורה מגזירת הכתוב (דברים יט, טו) על פי שנים עדים יקום דבר, בזה הפקיעו כדי שלא להצריכה עדים גמורים. ומתוך החומר סמכינן שתידוק, ולהכי כי לא דייקא, ובא הבעל, שפיר הולד ממזר מדין תורה, יעיי"ש.
ובעיני יפלא, דהלא לא איברו סהדי אלא לשקרי (קדושין סה:), ואילו הוו ידעינן האמת הברור, לא היינו צריכין עדים כלל. ואף בדבר שבממון ששם הוא המקור שכתבה התורה הק' על פי שנים עדים יקום דבר, ומה דאמרינן (יבמות פח.) באשת איש אין דבר שבערוה פחות משנים, הוא משום דילפינן דבר דבר מממון, כמבואר במסכת סוטה (לא:) ובכמה מקומות, מבואר בגמרא (כתובות פה.) וברמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ד ה"א-ב) ובטור חו"מ סימן ט"ו, שמדין תורה היכא שהדיין חזק בלבו שיודע האמת, ואין צריך לומר אם יודע בודאי שהוא כן, אע"פ שאין ראיה ברורה יוכל לדון על פי ידיעה זו אף להוציא ממון. ולא הצריכה התורה הק' ב' עדים, אלא היכא שהדיין צריך לדון על פי עדים ואינו יודע אם העידו אמת או שקר. ואך משרבו בתי דינים שאינם הגונים או אינם חכמים כראוי, הסכימו שאין לדון בסמיכת דעת אלא בעדות ברורה.
ועיין בכור שור יבמות דף פ"ז (ע"ב), ובפני יהושע (קידושין עג: ד"ה אמנם) ונתיבות (סי' לא ביאורים ס"ק א) פלפלו הרבה בהא דלא האמינה התורה הק' לעד אחד, אם הוא מטעם דשמא אומר בדדמי או שמא משקר. אבל זה ודאי דהטעם הוא שחששה התורה הק' שמא אין האמת כדבריו.
ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתן שהפקיעו הקידושין היכא שהאמת הוא כדברי העד, הלא אם האמת הוא כדברי העד אין צריכין להפקעת קידושין ולא לשום היתר בעולם, ואך מה שאנו חוששין הוא דילמא אין האמת כדבריו ולא מת. ואם היכא דלא מת, לא הפקיעו הקידושין, א"כ לא תיקנו בזה מאומה נגד מה שאמרה התורה הק' שלא להאמין לדברי העד. ולא ראיתי שום פירוש המתיישב לדברי רש"י ז"ל האלו.
אמנם לפי הנ"ל י"ל דרש"י ז"ל לא כיוון בזה לצד הדין, אלא מילין לצד עילאה ימלל. דהרי יש חשש סכנה ח"ו לנושא האלמנה מחמת קטרוג רוחא דבעלה קדמאה, וא"כ קשה טובא למה טרחו חכז"ל כל כך להקל בעגונה, אם מהאי תקנתא יוכל להיות מקלקלתא ח"ו להנושאה. ולזה אמר דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ותו אין לחוש עוד, דהרי מה דאגידא בבעלה הראשון הוא מחמת קידושין הראשונים, דמשום הכי בנתגרשה אין לה שייכות עמו עוד. וא"כ כשאפקעינהו לקידושין דמעיקרא, בודאי דאין לו כח עוד לדחות את הנושאה בקידושין ראויין כדת משה וישראל.
ומעתה י"ל דאחר ששקדו חכז"ל לתקנת העגונות שלא יתעגנו האלמנות, אפקעינהו רבנן לקידושי דכולהו להציל ממות נפשם.
ועיין ב"י אבן העזר סימן ט' (ד"ה ובתרומת) בשם תרומת הדשן (סי' ריא), שרצה לצדד אף בקטלנית דכיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה', ואך לא סמך שם על זה. ובודאי דיש חילוק, דקטלנית שהוא דין מבואר בגמרא ופוסקים והרבה נזהרים בדבר, אין מקום לסמוך על שומר פתאים ה'. משא"כ באלמנה בפעם הראשון, דאין המנהג ליזהר כלל, וכל החכמים מטריחין עצמם בכל כחם להתיר עגונה להנשא בשראל, הנה ה' ישמרם מכל רע ח"ו.
ב
ובדבר אשר שאל אודות תיקון האלמנה שראה באיזה ספר, ולבו של החתן נוקפו אם לעשותו.
הנה לא ראיתי ולא שמעתי זה התיקון מעולם, אך בשדי חמד (מע' אישות סי' א אות ד) ראיתי שהביא מאיזה ספרים שיש תיקון על זה ממהרש"ש, אך לא העתיק מהו התיקון הלז. וממרוצת הלשון הבנתי שהוא אמירת איזה תפילות או פסוקים. ואם כן הוא, לא ידעתי למה לבו נוקפו על אמירת תפילות, הלא אמרו ז"ל (ברכות כא.) הלואי שיתפלל כל היום. ובפרט שמקור מקומן הוא ממקור קדוש, מהרש"ש זלה"ה.
ואם אולי הוא פעולות שצריכין דעת והתבוננות, הנה לא הודיע לי מה הוא סדר ואופן התיקון, ולא אוכל לדון על מה שלא אדע מה הוא.
ג
ומה שכתב בענין מה שמובא בספרים (עי' עזר מקודש סי' סד ס"ה) דיש סכנה ח"ו לבעול בלילה ראשונה שנושא אלמנה, ומה לעשות בזה, דליל ב' הוא בשבת.
הנה מה שכתבו בענין לילה הראשונה, הוא דבר שאין לו מקור בש"ס ופוסקים, והוא כעין ענין סגולי שקשה לומר בזה סברות וחילוקים, ובפרט שאפשר ליזהר בדבר.
גם בליל שבת מצד הדין אפשר לסמוך להקל, כפשטות לשון המחבר באבן העזר סימן ס"ד (ס"ה) דבאלמנה צריך להיות קודם כניסת שבת יחוד של ביאה, דזה משמע יחוד הראוי לביאה, לא ביאה ממש. הגם שמחלוקת גדולה בדבר כמו שהביא בבית שמואל (ס"ק ו) ושאר אחרונים שם, אבל כדאי הוא לסמוך בזה על הכרעת זקיני זלה"ה בדרך החיים בדיני חופה (ס"ג) והובא גם בפתחי תשובה אבן העזר סימן נ"ה (ס"ק ב) דאם היא טהורה בערב שבת והכניסה לחדר מיוחד מבעוד יום באופן שהיה יחוד ממש שלא היו שם בני אדם כשיעור ביאה, קונה אותה קנין גמור, ומותר לבוא עליה אח"כ בשבת.
אבל כל זה הייתי אומר אם לא היה נוגע אלא לדינא מחמת חשש קנין בשבת, אמנם במג"א או"ח סימן של"ט ס"ק י"א כתב בשם מהרי"ל (הל' שבת) דח"ו יש סכנת מיתה בדבר, לכן יש לחוש יותר. ובשו"ע הרב (שם ס"ח) כתב דטוב להחמיר, ואולי הוא ג"כ מטעם הנ"ל.
ואחתום בברכה, השי"ת יהיה בעזרם שזיווגם יעלה יפה בשעה טובה ומוצלחת, כף מלא נחת, ובתו תחי' תהיה לסימנא טבא ומזלא טבא לזיווגה החתן ידידנו הנגיד החשוב מוה"ר ישראל בן חוה נ"י, יעלו ויצליחו ויעשו פרי, ויזכו לחיי נחת והרחבת הדעת ברוב שפע ברכה והצלחה, ויתברכו בכל הענינים כאשר עם לבבם וכלב ונפש ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה
הק' יואל טייטלבוים