על הגאולה ועל התמורה/סז
~סז~
וראיתי בספר מרב אחד שבימינו (), שהקשה ממה דאמרינן בגמ' ברכות (י.) הני בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר וכו', הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלייהו כי היכי דלימותו, אמרה ליה ברוריה דביתהו, מאי דעתך, משום דכתיב (תהלים ק"ד, ל"ה) יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים, חטאים כתיב וכו', אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרי בתשובה, ורשעים עוד אינם, בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה, ע"כ בגמרא, ואם כן, לכאורה למה תקנו חז"ל (שם כח:) לומר ברכת המינים וכל המינים כרגע יאבדו, והוה להו להתפלל יותר שיחיו ויעשו תשובה, ע"כ קושיתו.
אמנם קושיתו מעיקרא ליתא, דהתם מיירי מבריוני, ורש"י פי' בריוני פריצים, ובסנהדרין (לז.) פירש"י בריוני פריצים, לשון בורים. ובערוך (ערך בריוני) פי' לסטים, ולא מיירי ממינים, ואתי שפיר דאמרה לבקש רחמים עלייהו דלהדרי בתשובה. ובאמת הקשה המהרש"א ז"ל (חידושי אגדות, ברכות שם, ד"ה חטאים) דמאי מהני בקשת רחמים בזה, הא אמרינן (שם לג.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ומה שאנו מתפללין והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, התם שאני, כיון שכולל את עצמו עמהם, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו (מכות י:), והבא לטהר מסייעין לו (עבודה זרה נה.) עיי"ש, ולא תירץ כלום. ומפרשי העין יעקב (ראה ענף יוסף, ברכות סי' מ"ח) תירצו קושית המהרש"א ז"ל, דאמרינן בגמרא שם דהני בריוני הוי קא מצערי ליה לר"מ טובא, ועל זה כיוונה ברוריה, שיתפלל על רחמי שמים שלא ירעו לו ולא יוכלו להרע לו, וממילא ישובו מדרכם הרעה, שעל זה מהני בקשת רחמים עיי"ש.
אבל כ"ז בסתם רשעים שאינם מינים, אבל במינים הרי אמרו רז"ל במסכת עבודה זרה (כו.) המינים והמומרים מורידין ולא מעלין. ובזמן הבית היה מותר לאבדן ולהורגן בידים, ולא חששו דילמא מיהדר בתשובה ודילמא נפיק מיניה זרעא מעליא, וכל שכן שמותר לקללם. ומבואר כן ממה שכתבו התוספות ברכות (ז.) ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי, הוה קא מצער ליה טובא בקראי, יומא חד שקל (רבי יהושע בן לוי) תרנגולא וכו' ועיין בה, סבר כי מטא ההוא שעתא אלטייה, כי מטא ההיא שעתא ניים, אמר שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי, ורחמיו על כל מעשיו כתיב (תהלים קמ"ה, ט') וכו'. והקשו התוספות (ד"ה ההוא) אף על גב דהצדוקים מורידין ולא מעלין, ותירצו דהיינו בידי אדם, אבל בידי שמים לאו אורח ארעא להענישם ולהטרידם ולהורגם בידי שמים וכו'. וכוונת דבריהם מבואר יותר בתוספות עבודה זרה (ד:) שתירצו אהך קושיא, דודאי ביקש להרגו בקללתו, וזה היה מותר, דמורידין אותם, ומכל מקום קאמר דלאו אורח ארעא, כי לא היה לו לדחוק בידי שמים ולהעניש מי שאינם רוצים להעניש, עכ"ל, מבואר מדבריהם, דלקלל אותם בסתם לית דין בית מיחוש דזה מכלל מורידין, ורק באופן זה, לכוון אותו הרגע שהקב"ה כועס, ולדחוק בידי שמים ולהכריח איבודם, לאו אורח ארעא למעבד הכי.
ומעתה הקושיא מעיקרא ליתא מה שמתפללין על איבודם, דהרי הוא כל שכן ממה שאמרו בהם מורידין ולא מעלין. ומה שלא תקנו חז"ל להתפלל עליהם דליהדרו בתשובה ויחיו, הנה לפי דברי המהרש"א הנ"ל לא מהני בקשת רחמים על זה כלל כנ"ל, אמנם אפילו אם נימא דתפלה מועלת על זה, אבל מכל מקום תפלה כזו דבר קשה שתתקבל, דאין רצון הבורא יתברך להכריח הבחירה, גם הוא רחוק המציאות שישובו המינים תשובה מעולה, נמצא דרחוק לשכר וקרוב להפסד, דברי היזיקא שימשכו אחריהם כל זמן שיחיו, ועל כן תקנו חז"ל להתפלל על איבודם, ולא דליהדרו בתשובה ויחיו.