על הגאולה ועל התמורה/מ
מ
ואשר אנכי אחזה בענין זה לבאר דברי הירושלמי הנ"ל, על דרך שכתב הרמב"ן ז"ל בפתיחתו על התורה, וזה לשון קדשו, ונראה, שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, היתה הכתיבה בה רצופה בלי הפסק תיבות, והיה אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות וכו', ותקרא על דרך קריאתינו בענין התורה והמצות, ונתנה למשה רבינו ע"ה על דרך קריאת המצות, ונמסר לו על פה קריאתה בשמות עכ"ל.
וכעין זה כתבו תלמידי בעל שם טוב הק' בשמו (הובא בספר בעל שם טוב על התורה, פרשת ברכה, אות ד') שהקשה הוא ז"ל, דלכאורה יפלא, הלא התורה קדמה אלפים שנה קודם שנברא העולם, ואם כן קשה, האיך נכתבו בתורה הקדושה אז כל הסיפורים מעניני בריאת העולם ומעניני אדם וחוה ונח, ושאר דברים וכו', הלא עדיין לא נתהוו אז אלו הדברים, וביותר קשה, הלא המיתה באה לעולם בשביל חטא אדם הראשון וכו', ואם כן האיך נכתב בתורה מאז ומקדם עניני מיתה, כגון וימת פלוני, או אדם כי ימות באהל וכו' (במדבר י"ט, י"ד). אמנם האמת כן הוא, כי התורה הקדושה בבריאתה נבראה רק בתערובת אותיות, ולא היו נצרפים עוד בצירופי תיבות וכו', ובכל עת וזמן שנתהוה איזה ענין בעולם, אז נצטרפו אלו האותיות ונתהוו צירופי תיבות ונתהוה סיפור זה הענין. ופירש בזה דברי הש"ס (ב"ב יד.) בשמונה פסוקים מוימת שם משה עבד ה' (דברים ל"ד, ה') משה כתבן בדמע, שהכוונה מלשון דימוע ועירוב, שהיו כתובין בעירבוב אותיות, ונצטרפו אחר כך עיי"ש. וכן כתב הברוך טעם ז"ל () בשם הגר"א זלל"ה ושני נביאים נתנבאו בסגנון אחד.
ועל פי זה אפשר לומר כי המגילה ניתנה בסיני בצירופי אותיות לבד, ונשלמו ונצטרפו האותיות על דרך קריאתה בענין הנס, לאחר שעשו ישראל תשובה הגונה, כאמרם ז"ל (מגילה יד.) גדולה הסרת טבעת וכו', ועל ידי זה זכו לנס, ואז נצרפו ונתהוו הצירופים על דרך קריאתינו. ולפי זה יובנו דברי המדרש הנ"ל מה שדאגו והתפללו אבות העולם ומשה רבינו ע"ה ומרדכי הצדיק על ביטול הגזירה, כי עדיין לא נתגלה להם צירופי המגילה על דרך סיפור הנס.
אמנם גם אחר שנעשה הנס עדיין לא נתגלה להם ענין ותוכן המגילה, והראיה, ממה שאמרו ז"ל במסכת מגילה (ז.) שלחה אסתר לחכמים, קבעוני לדורות, שלחו לה, קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות, עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות י"ז, י"ד) כתוב זאת זכרון בספר וכו', בספר, מה שכתוב במגילה וכו'. אלמא דלא נתגלה להם עדיין תוכן המגילה בצירופה, דאם כן לא היה מקום להסתפק בקביעות הנס, שהרי מבואר כל זה במגילה.
ומעתה יובן, דתרעומתן של כנסת ישראל על מרדכי היה אף לאחר שנעשה הנס ולאחר שראו הישועה והצלה גדולה שנסתבבה על ידו, כמו שכתב המהרש"א ז"ל דגם לאחר הנס היה תרעומתן, וכן מבואר בלשון חז"ל שאמרו מה שילם לי ימיני, עיין לעיל (סי' ל"ח), אמנם כל עוד שלא נתגלה להם צירופה, וטרם שמצאו הרמז בתורה שבכתב, התרעמה כנסת ישראל על מרדכי הצדיק, ולא התנחמו בהצלה והישועה שנגרם על ידו, שלא שילם ותיקן בזה הצער והפחד והבהלה שגרם לישראל, כמו שכתב המהרש"א הנ"ל.
אבל לכאורה קשה, אחרי שסוף כל סוף נתברר לנו צדקותו שכל זה הוכן מן השמים, וכבר מצאו הרמז בתורה שבכתב, והשיגו נתינתה מסיני, ואנו מזכירים את מרדכי הצדיק לברכה, ולאיזה צורך גילו לנו חז"ל שהיה זמן שהתרעמה כנסת ישראל על מרדכי, ומה דהוה הוה, ולמה לי' להזכיר בגנותו של אותו צדיק.
אמנם הורו לנו חז"ל כאן לימוד על לדורות, אם יתרמי כעין זה, וכמו שקרה לנו בימינו, שידעו ידיעה ברורה שהגירוי והתחרות באומות הוא דבר רע וסכנה גדולה, ואין דעת כנסת ישראל נוחה הימנה אפילו אם כרוכה הצלה בצידה, וגילו לנו חז"ל, דעד שלא נתגלה לחז"ל שבאותו הדור דמה שעשה מרדכי היה הכרח וכבר ניתנה למשה בסיני כל מעשה הנס ומעשה מרדכי והמן, היה גדול תרעומתם עליו על שגירה את כעסו של המן הרשע להכניס בסכנה את כל ישראל, ואי אפשר בתשלומין וכפרה על זה, כמו שכתב המהרש"א ז"ל על מה שאמרו ומה שילם לי ימיני, דאף על פי שמרדכי הצדיק היה המציל על ידי תפלות וצעקה ועשה פעולות לבטל הגזירה, אף על פי כן צעקו עליו צעקת מחאה ותרעומת על שגרם צער ופחד לישראל, ואי אפשר בתשלומין. וזה אשר למדו לנו חז"ל, דאפילו המצילין באמת לא נחשבו אחר כך למצילים אם הם גירו חמת שונאינו והכניסו לסכנה את הכלל כולו, דאין זה דרך הצלה על פי דרך התורה.