על הגאולה ועל התמורה/לח

לח

והנה מצינו במסכת מגילה (יב:) איש יהודי היה בשושן וגו' (אסתר ב', ה') קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קאתי, וקרי לי' ימיני אלמא מבנימין קאתי וכו', רבא אמר, כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא, ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי, דלא קטליה דוד לשמעי, דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן, ומה שילם לי ימיני, דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל, עד כאן בגמרא. ופירש"י דלא קטליה דוד לשמעי שהיה חייב מיתה, וכן הוא בתרגום שני (אסתר ב', ה') דשמעי קלל המלך ונתחייב מיתה על פי התורה, אלא שחס עלוהי דוד דלא למקטל יתי' דחמא ברוח הקודש דקיימין מניה הני תרי צדיקיא מרדכי ואסתר, ומתפרקין על ידיהון בית ישראל עכ"ל, וכנסת ישראל מתרעמת וצועקת עליו מה עשה לי יהודי דלא קטליה דוד לשמעי, דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן, ורש"י כתב לצעקה ולא לשבח, דאיש יהודי ואיש ימיני גרמו לי הצער הזה.

וכתב המהרש"א בחידושי אגדות (ד"ה כ"י) דהלשון מה שילם לי ימיני צריך ביאור לכאורה, דמה תשלומים שייך כאן. ופירש הוא ז"ל, דאף על גב דמרדכי היינו ימיני הציל אחר כך את כל ישראל, והביא גאולה בתפילתו ובטל את הגזירה על ידי הצומות וזעקתם, אבל לא שילם ותיקן הצער שגרם דוד לישראל ממה שנולד מרדכי, דאי לא היה מרדכי לא היה כאן תקלה, דהמן לא היה מקנא אלא במרדכי עכ"ל.

ולכאורה צריך ביאור, דמה מקום לתרעומתן, וידוע דכנסת ישראל הוא מדריגה ובחינה גדולה, כמבואר במדרשי חז"ל במקומות אין מספר, וכי מה הוה ליה למרדכי לעשות, וכי הוה ליה להשתחוות לצלמו של המן, הלא המן עשה עצמו אלוה כדכתב רש"י ז"ל (אסתר ג', ב') ולפיכך מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה.

ובמדרש (אסת"ר פ"ח, ס"ז) איתא, שהיה מרדכי מתפלל אל ה' ואמר, גלוי וידוע לפני כסא כבודך כי לא מגבהות לב ומרום עין עשיתי אשר לא השתחויתי להמן, כי אם מיראתך פעלתי זאת לבלתי השתחוות לו, כי יראתי מפניך לבלתי תת כבודך לבשר ודם, ולא רציתי להשתחוות לזולתך. ולכאורה, למה כל ההצטדקות למרדכי שלא לכבודו עשה, ואם היה איסור דעבודה זרה בזה הרי היה מחוייב לעשות כן ביהרג ואל יעבור. ובגמרא סנהדרין (סא:) מבואר בפירוש שהיה גופיה עבודה זרה, אמר אביי, מנא אמינא לה, דתניא, לא תשתחוה להם (שמות כ', ה'), להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך, יכול אפילו נעבד כהמן, תלמוד לומר (שם) ולא תעבדם וכו'. ורבא סברא ליה, כהמן, דאיהו גופיה עבודה זרה הוה, אבל לא כהמן, דאילו המן מיראה, והכא לאו מיראה, ומה דחייב הכתוב אפילו על אדם הנעבד כהמן בלאו מיראה. עכ"פ היה המן עבודה זרה ממש, ולדברי אביי הרי הוא בלאו דלא תעבדם. ובתוספות שם (ד"ה רבא) הקשו, אליבא דרבא דמיראה פטור, אמאי לא השתחוה מרדכי להמן, ותירצו על פי מה שאיתא במדרש (שם פ"ז ה'; פדר"א פ"ל) שהיו צלמים על לבו. ובתוספות מסכת שבת (עב: ד"ה רבא) כתבו, ששתי צורות היו על לבו. עכ"פ מבואר מדברי הגמרא ומדברי רש"י הנ"ל דלא השתחוה לו משום עבודה זרה, ואם כן מה מקום לתרעומתן של ישראל, ומה לו למרדכי להצטדק שלא לכבודו עשה.

וראיתי במנות הלוי (אסתר ג' ב') שכתב דהוה ליה למרדכי למנוע מלישב בשער המלך, או לבקש מאסתר שתסירנו משער המלך ברשות המלך, ולא יתגרה ויכעיס את המן אחר שראה שהשעה משחקת לו, ובזה הכניס עצמו ואת כל ישראל בסכנה. ועוד הביא (שם ה') מדברי הילקוט (אסתר) סימן תתרנ"ד, שהמן עבר לפני מרדכי ולא זז מרדכי ממקומו ולא שאל בשלומו, בא לו המן ועשה עצמו כאלו שואל בשלומו של מרדכי, אמר לו מרדכי, אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעי' מ"ח, כ"ב), מיד, וימלא המן על מרדכי חימה (אסתר ה', ט') ע"כ, ופירש בזה וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו, ר"ל דאין הדת יוצאת ונכנסת עמו בזה, רק כי אין מרדכי מצד עצמו כורע ומשתחוה לו, ואין בשאלת שלום נדנוד עבודה זרה, כל שכן להשיב לו שלום מפני הכבוד או מפני היראה של מלכות. ויש מפרשים שכתבו, כי המן הסיר מעליו הבגדים הצואים אשר עבודה זרה מצויירת עליהם, לנסות את מרדכי, ואף על פי כן, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה (אסתר ג', ב'), ולא קם ולא זע ממנו (שם ה', ט'), אז וימלא המן על מרדכי חימה.

אבל לפי זה יקשה בעינינו הקושיא אשר נתקשו בו הראשונים, למה הכניס מרדכי את עצמו ואת כל ישראל בסכנה, ואיך הותר לו להתגרות בו ולקרוא לו רשע בפניו, ועוד נמנע מלשאול בשלומו, אחרי שלא היה עוד איסור עבודה זרה בזה. ותירץ במנות הלוי, שכל כוונתו היה לכפר על הקהל כולו, אשר השתחוו לצלם נבוכדנצר, ומפני זה נתחייבו כליה, כמ"ש בגמרא (מגילה יב.), והביא בזה דברי הה"ר יוסף גאקון ז"ל כי לא עלה על לב מרדכי שיתגרה המן עם כל ישראל, רק חשב כי יתגרה ויתנקם עמו לבדו, ועל כן הפקיר את נפשו מנגד, ומסר נפשו בעד טובת ותועלת ישראל כנ"ל, ע"כ תוכן דברי מנות הלוי.