על הגאולה ועל התמורה/כו

כו

ומדי עסקי בענין, ראיתי להעתיק מה שנתחדש אצלי בפרשת השבוע (פרשת בהעלותך) בענין השליו, שנתקשו בה כל מפרשי התורה, ומתוך ישוב הענין יתברר עד כמה גדול הנסיון של הנסים הבאים על צד העונש רח"ל, והשטן והיצר הרע אוחז בהם להטעות על ידם את ישראל, עד שאפילו בדור המדבר ודור דעה עלתה בידו לתפוס ברשתו אפילו הבני עליה שבישראל, כמו שנראה בענין השליו כפי שנתבאר מדברי חז"ל בביאור הפסוקים, ועוד יתבאר מענין הפרשה אזהרה גדולה ורמז מוסר, עד כמה קשה הפגם של התחברות עובדי ה' עם הרשעים, ואפילו אם כוונת עובדי ה' לשם שמים, לבסוף יכשלו רח"ל, ויתחלל שם שמים על ידיהם, והעונש רח"ל אבדון עם הרשעים, ה' ישמרינו.

איתא בספרי (במדבר, פיסקא פ"ו) והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו' (במדבר י"א, ד'), אלו הגרים הנוספים עליהם (וכן פירש"י (במדבר י"א ד') אלו ערב רב שנאספו אליהם), רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו הזקנים, שנאמר (שם, ט"ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וכו'.

ולכאורה צריך ביאור לפרש כל הפרשה על הסנהדרין, שהם התאוו תאוה גרוע כזאת, אחרי שהיה בידם המן היורד מן השמים שהיו טועמין בו טעם כל המעדנים שבעולם. וגם הרי היה להם בשר די והותר, כמו שהקשה רש"י ז"ל והוא בספרי (שם), והלא כבר נאמר (שמות י"ב, ל"ח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו', יכול אכלום במדבר, והלא בכניסתן לארץ הוא אומר (במדבר ל"ב, א') ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד, אלא שמבקשים עלילה האיך לפרוש מן המקום, ע"כ לשון הספרי, ואיך יתכן שהשתתפו בזה גם הסנהדרין והשבעים זקנים, שהיו כולם צדיקים. והאלשיך הקדוש (במדבר י"א, ד') דקדק באומרו התאוו תאוה, ותאוה כפולה למה. ועוד יש לדקדק כמה דקדוקים שלא נאריך בהם פה, ויתבארו בהמשך דברינו אי"ה להלן.

ולהלן בפרשה (שם שם כ"א-כ"ב) ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם וגו', הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם וגו', ואיתא בספרי (בהעלותך פיסקא צה, עיי"ש, תוספתא סוטה פ"ו ה"ד) והובא ברש"י, דפליגי בזה רבי עקיבא ורבי שמעון בן יוחאי, רבי עקיבא אומר הכל כמשמעו, מי יספיק להם וכו', רבי שמעון בן יוחאי אומר, ח"ו, לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במדבר י"ב, ז'), בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק, אלא כך אמר, ואתה אמרת בשר אתן ואכלו חודש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ותהא אכילה מספקתן עד עולם, אומרים לחמור טול כור של חטין ונחתוך את ראשך, השיבו הקב"ה (שם י"א, כ"ג) היד ה' תקצר, ואם לא אתן, יאמרה שקצרה ידי הטוב.

וכבר הקשה הרמב"ן ז"ל (שם שם כ"ב) והרא"ם על דברי רבי עקיבא שאמר דברים כמשמען מי מספיק להם, והוא משמעות הכתוב באמת, והוא דעתו של אונקלוס שתרגם כן, אבל הענין בעצמו תמוה, כמו שהקשה עליו רבי שמעון בן יוחאי, דמי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק להם, ולא מצינו שהשיב רבי עקיבא כלום. וגם על מדרשו של רבי שמעון בן יוחאי הקשה הרמב"ן שהם רחוקים מפשוטו של מקרא, עיי"ש דבריו. גם עיקר הטענה לא נזכר בפסוק כלל לפי דברי רשבי שמעון בן יוחאי.

ולכן פירש הרמב"ן ז"ל וז"ל, והנכון אצלי, כי כאשר יעשה ה' אותות ומופתים לישראל, חסד הם מאתו, וכולן לטוב להם, כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ"ה, ט'), זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו, שיעשה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה. והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלימה במדת הרחמים, או נקמה במדת הדין רח"ל. ועתה כשאמר להם שיתן להם שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, ידע משה רבינו ע"ה שלא יהיה אות מאת ה' לבראות להם בשר וכו', כענין שאמרו רז"ל (ב"ר פנ"א, ג') אין דבר רע יורד מן השמים, והבין משה רבינו ע"ה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך. ועל כן שאל בתמיה מה יעשה להם בדרך הטבע להספיק בשר לכל העם הזה, וזה יהיה פירוש הפסוק דברים כמשמען. ועל זה השיב לו הקב"ה, היד ה' תקצר, ויכול ליתן ולמלא שאלתם גם בדרך מקרים וכמנהגו של עולם שלא בדרך נס. וכן היה, שנסע רוח מאת ה' כמנהגו של עולם, לא רוח קדים עזה כאשר הזכיר במופתים (שמות י"ד כ"א) ויגז שלוים מן הים, ולא נברא להם בריאה חדשה, ואין בדבר חידוש ושינוי מטבעו של עולם, ע"כ תוכן דברי הרמב"ן ז"ל.

אבל גם פירושו צריך ביאור, כאשר הקשה עליו הגור אריה, דאכתי תשוב הקושיא למקומה, וכי לא היה משה רבינו ע"ה מאמין ח"ו שיד ה' תוכל לעשות ולתת גם בדרך המקרה, כאשר אמר לו ה' היד ה' תקצר, ועדיין צריך ביאור.

ופלא יותר, שהרי משה רבינו ע"ה התרה בהם מפי הקב"ה שאכילת השליו יהיה להם לעונש הריגה, באמרו (במדבר י"א, כ') עד חדש ימים, עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, ואיך נגשו לבם לאכול ממנו, וכי טפשים היו שכל כך התרה בהם ולא שמו לבם ולא פחדו מהעונש, וכנראה מהפסוקים שלא נענשו אלא אותן שאכלו ממנו, ואיך לא שלטו בנפשם לבלתי אכול ממנו. תינח בהערב רב שהעיזו פניהם ולא השגיחו על ההתראה, אבל מדברי המכילתא (בשלח, ויסע פ"ד) והספרי (בהעלותך, פיסקא צד) שהביא רש"י ז"ל (שם) מבואר שגם הכשרים אכלו ממנו, וכך שנויה במכילתא, הרשעים אוכלין ומצטערים שלשים יום, והכשרים הבשר עודנו בין שיניהם (שם י"א, ל"ג). ובספרי איתא להיפך עיי"ש, עכ"פ לדברי שניהם אכלו גם הכשרים, ואיך יתכן שאלו הנקראים בשם כשרים, בדור דעה כזה, יערב לבם לגשת לסכנה כזו, ולא השגיחו על התראות משה רבינו ע"ה מפי הגבורה, והוא דבר המבהיל הרעיון.