על הגאולה ועל התמורה/כב
כב
ובענין הגשמים, דאתחזי בחלמא ואמר שחטו לי גברא ואייתי מטרא וכו', לכאורה דבר זה יפלא, דהגם שניתן כח מן השמים לעבודה זרה ולהשטן להראות נסים, אבל פשיטא שלא נמסר להם יותר ממה שנמסר לצדיקים לעשות מסטרא דקדושה, מה שאין כן ענין הורדת הגשמים שכח זה לא נמסר אפילו לצדיקים, כמבואר במסכת תענית (ב.) שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו לשליח, ואחד מהם מפתח של גשמים. והתוספות שם (ד"ה שלשה) הקשו ממה שנמסרו לאליהו בימי אחאב, ותירצו, דלא נמסר אלא פעם אחת בלבד, ולא שיהיה בידו לעולם עיי"ש, הרי דאף לצדיקים לא נמסר כח זה להיות בידם לעולם, ולא תהא כהנת כפונדקית, וקשה לומר דנמסר כח זה של הורדת הגשמים לעבודה זרה.
אמנם נראה להסביר הענין, שמן השמים נשלחו הגשמים לפי שהיה העולם צריך להם, ומן השמים ריחמו עליהם, כדאיתא שם דהוה נגיב עלמא ולא אתי מטרא זמן ארוך והיתה סכנת רעב לעולם כידוע שבימים ההם אם לא ירדו גשמים היתה סכנה לגווע ברעב ח"ו, כי לא היה אפשרות בימים ההם להביא ממרחק לחמם, ומצינו במסכת תענית (כה:) מעשה ברבי אליעזר שגזר שלש עשרה תעניות ולא ירדו גשמים וכו', אמר להם תקנתם קברים לעצמכם, געו כל העם בבכיה, וחז"ל תקנו תעניות ותפלות על הגשמים, כמבואר שם במסכת תענית (טו.) מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ומזכירין זכות אבות, וכל כך למה, לפי שענין הגשמים היה דבר חיוני להצלת העולם, וצורך גדול. ובודאי גם בעובדא דהאי גשמים ריחם השי"ת על ישראל ועל כל העולם כולו שלא ימותו ברעב, וגזר על הגשמים שירדו לעולם, ומסתמא הועילה תפלתן של ישראל. עכ"פ איך שיהיה, היתה גזירה מאתו יתברך על הגשמים שירדו, ונתודע להס"מ כי יצא דבר המלך מלכו של עולם לשלוח מטר על פני חוצות, כי המלאכים שומעים לפעמים מאחורי הפרגוד מה שנגזר לבוא לעולם, והלך הס"מ ואתחזי להו בחלמא ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מטרא, ולהטעות את הבריות תלה את הדבר בכוחו, והודיע לבני אדם טרם שירדו הגשמים שאם יצייתו לדבריו לשחוט גברא ירדו הגשמים, ועלתה בידו שכן היה, ולא מנעו מן השמים ביאת המטר, כי היה לעולם צורך בדבר, וחשבו שהכל נעשה כדברי העבודה זרה, ולא היה בזה אלא סמיות עינים. וכן משמע קצת בתוס' מסכת עבודה זרה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה שאני מינות עיי"ש.
וזה ששאל רבא את רב יהודה מה נענה ונשיב בזה לעובדי עבודה זרה שטועין בכך לומר שיש ח"ו ממש בעבודה זרה, ואי אפשר לתלות דבר זה בהצלחה גרידא בדרך הטבע כמו שהשיבו רבי עקיבא לזונין בענין רפואת החולאים, דשם אפשר דאתרמי לעבודה זרה כסומא בארובה שנתכוון להם השעה לבוא באותו העת לבית עבודה זרה בזמן שהגיע זמנן של היסורים לצאת כנ"ל, ואין זה אלא הצלחה בעלמא, אבל בענין הגשמים, שידע מראש שיבואו הגשמים, דבר זה מיחזי חוץ לדרך הטבע הרגיל, ויש בזה מקום לטעות שיש ממש בעבודה זרה, היד ה' תקצר למנוע ענין כזה שלא לבוא לידי כך. ולכן הוצרך להשיב לו רב יהודה, הכי אמר רב, אשר חלק ה' אלקיך [אותם] לכל העמים, מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם, והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש אם ללצים הוא יליץ, הבא לטמא פותחין לו, והוכרח לגלות לו שנותנין כח מן השמים להס"מ להראות נסים ולהגיד עתידות, כדי לנסות את ישראל.
ואלמלי זכו ישראל שבאותו הדור, היו הגשמים יורדים להם שלא בדרך הנ"ל, אלא שגרם עון הדור להביאם לידי נסיון כזה, וזה אשר אמר להם רב יהודה הבא לטמא פותחין לו, ואם ללצים הוא יליץ, דלפי שנמשכו בדיעותיהם אחרי העבודה זרה וחשבו שיש בה ממש, ונתנו בזה חיזוק וכח להס"מ, לכן הסכימו מן השמים לתת להם כח זה להראות מופתים, לנסות בהם את הבריות ולהגדיל את הנסיונות.