ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן קלה

קלה

ונודע למשגב כי המה מיוסדים גם על שאר העבירות כולם שהם ביהרג ואל יעבור, גילוי עריות ושפיכות דמים, וכבר נדפס מגדולי ארץ ישראל על גיוס הבנות שהיא ביהרג ואל יעבור בשביל שראו בזה שהוא גילוי עריות, אבל הם אינם שומעין בקול מורים וממלאין את הגיוס שלהם בעריות רחמנא ליצלן. ואף במלחמת מצוה שהוא בברייתא במסכת סוטה (מד:) וברמב"ם (פרק ז' מהלכות מלכים ה"ד) שהכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה כתב שם הרדב"ז (בביאורו על הרמב"ם) שאין הנשים יוצאות במלחמה, אלא במה שאמר כלה מחופתה הכי קאמר כיון שחתן יוצא מחדרו כלה יוצאת מחופתה שאינה נוהגת ימי חופה. ואפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהם, עכ"ל.

והפירוש הראשון שכתב נראה לפענ"ד מדוקדק בלשון, דלכאורה למה חלקן בשתים לומר חתן מחדרו וכלה מחופתה, ולא כלל אותם ביחד לומר חתן וכלה מחדרם או חתן וכלה מחופתם, כיון שהוא ענין אחד, אלא ודאי הא כדאיתא שהחתן יוצא מחדרו למלחמה, אבל הכלה אינה יוצאת אלא מחופתה לא מחדרה למלחמה, וקא משמע לן בזה דאף שעל ידי יציאת החתן למלחמה מתבטל ימי החופה של הכלה, אין משגיחין בזה. גם לפי פירוש השני של הרדב"ז שמספקות מים ומזון לבעליהן אין זה אלא לבעליהן אבל לבוא בין האנשים בפרט עם כלי זיין אין היתר אף במלחמת מצוה.

וכתב האבן עזרא פרשת תצא על הכתוב (דברים כ"ב, ה') לא יהיה כלי גבר על אשה נסמכה בעבור צאת למלחמה וכו' אם היא תצא עם אנשים למלחמה תבוא בדרך לידי זנות. וגיוס כזה הוא גם סכנה עצומה לכלל ישראל כאשר העיד הכתוב (דברים כ"ג, ט"ו) {כי} [ולא] יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ומצד הקדושה אי אפשר לנצח אם מסולקת שכינתו יתברך משם זולת על ידי הסטרא אחרא שניתן לה כח עצום כדי לפתות בני אדם ולהביאם לידי נסיון, ואין נצחון זה אלא זמני. ובהשאר צריכין לרחמי שמים מרובים כנודע. גם רוב קיבוציהם המה בערבוביא של גילוי עריות ממש וכמה חוקים בכנסת שהם גילוי עריות ממש ואין להאריך בזה כי ידוע שכל אסיפותיהם ופעולותיהם המה בתערובות מגונה, ועל ידם מלאה הארץ זמה רחמנא ליצלן.

גם בשפיכות דמים ידיהם דמם מלאו, והן המה הסיבה להשבר הנורא של הריגת ששת מליונים מישראל, וגם מאז ועד עתה נהרגו הרבה רבבות מישראל בגלל הרעיון הטמא הזה של הקמת מדינה בחרב ובזרוע בשר טרם שהגיע הזמן מהקדוש ברוך הוא והמה מופקרין ומפקירין את כלל ישראל בעבור הגיאות והשררה שלהם, כמו שכתב הרמב"ן בפרשת תולדות על הכתוב (בראשית כ"ה, ל"ד) ויבז עשיו את הבכורה, שעשיו ידע שהולך למות בצודו החיות וקרוב הוא שימות בחיי אביו וכו' כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם ולא יחישו ליום מחר.

גם בכיבוש סיני שהתפארו בו שהיו ניסים, לא עלתה בידם אלא מה שהוליכו הרבה מישראל להריגה לא על פי דעת תורה אלא על פי דעת מינים, ושפכו דמים, ונדלדלו חמשים אלפים מישראל תושבי מצרים, שהיו יושבים שם שלוים ושקטים וביניהם גם גבירים אדירים עד אותה המלחמה. גם הרבה רעות וצרות גרמו בזה, אלא שבחמלת ה' על ישראל בזכות השומרי תורה ומצות שלוחמים עם הציונים במסירות נפש, נסתבב מהמסבב כל הסיבות שהוכרחו להפסיק המלחמה וליסוג אחור מכל מה שלקחו, ועל ידי זה נשתתק הענין. אבל אלו היו מבצעים זממם לנהל המלחמה הלאה היה ח"ו סכנה עצומה ומרה לכל ישראל שמה, כאשר אמרו בעצמם שהיו ניסים לישראל הנשארים שמה.

ובודאי לא סמכו על הנס. והמאמינים בניסים יודעין שאין סומכין על הנס בפרט במה שנוגע לפקוח נפש של כלל ישראל, כל המביאם במלחמה של סכנת נפשות בלי דעת תורה הוא רוצח. אבל הם אינם מאמינים בניסים אלא סמכו על מה שהם מקושרים עם מלכים אדירים בצירוף חרבם וזרועם נגד הערביים החלשים, אף שיודעים שהשונאים העומדים בצד הערביים המה הגבורים אשר הכל יראים מהם. אבל דרכם של מופקרים אלה להכניס הכל בסכנות עצומות עבור ספק ניצוח של כבוד ושררה וגדולה שהס"מ מייעצם, כאשר הבאתי כעין זה מהרמב"ן.

אבל היה חסד עליון שהוכרחו להפסיק המלחמה וליסוג אחור מכל וכל שבאלה הימים המועטים שהיתה המלחמה חשבו השונאים שלא יצטרכו ליכנס בקשרי מלחמה, כי יפרעו את מעשיהם על ידי אזהרות בלא מלחמה, וכן הוה, וזאת היתה סיבת ההצלה של הנשארים בישראל. והס"מ עשה זה בצורה של ניסים למלחמת המינים שלא כדת של תורה כדי לפתות ולמשוך את לב העם אחר דרכי המינים והכופרים רחמנא ליצלן. הכי קרא זה בשם כיבוש סיני אף שלא כבשו מאומה, אבל הם כובשים בכל עת ובכל רגע את כל הניתן לנו מסיני, לעקור חס ושלום כל התורה וההלכה המסורה לנו מסיני, ועל ידי המחזיקים בידם נמסרין כל ישראל בידי המופקרין ומפקירין את חייהם של כל ישראל בגוף ובנפש לסכנות עצומות ח"ו.