ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן קלא

קלא

והנה זה ברור שהמלכות המינות שבדורינו גרועים באלפים ורבבות דרגות מאחאב וסייעתו, שהרי מצינו באחאב שמסר נפשו על התורה במסירות נפש נפלא, כמבואר בקרא (מלכים א', פרק כ' פסוק ו'. ועי' רש"י שם) ובש"ס (סנהדרין קב:) שכששאל ממנו מלך ארם כספו וזהבו ונשיו ובניו הטובים כל מה שהיה לו הכל רצה למסור לו מפחד המלחמה, ואך כששאל ממנו הספר תורה מסר נפשו ליכנס לאותה המלחמה הכבדה שפחד ממנה כל כך עבור הספר תורה, וכן אמרו לו הזקנים וכל העם.

וביפה תואר על המדרש רבה (סדר שמות פרק ג') כתב שלכן שאל בזה לזקנים יען שהיה מסתפק אם מותר למסור להם הספר תורה מפני הסכנה ואמרו לו שכיון שמכוין לבזותו ולהשכיחו לא תאבה ולא תשמע אליו וקבל את דבריהם, ואין לך מסירות נפש גדול עבור התורה יותר מזה שעשה אחאב. וכן אנו רואים בסוגיא זו שלולא הטעם דשחיטת מומר לעבודה זרה אסורה לא היה שום חשש לאכול מסעודתו ולא נחשד כלל על שום ענין של כשרות, זולת עון העבודה זרה, ועל כרחך שבכל שאר הענינים היה שומר תורה ומצות.

ועל כל פנים זה ברור שהיה מאמין בהשם יתברך ובתורתו הקדושה ובעבדיו הנביאים אמונה גמורה ושמר תורה ומצוות בתכלית, זולת עון עבודה זרה דתקיף ליה יצריה כמו שכתב רש"י ז"ל (חולין ד: ד"ה אחאב וכו') וקראו ליה כופר יען שעבודה זרה בלבד הוא ענין של כפירה. גם במנשה מתחלה קראו אותו חז"ל (סנהדרין קב:) חברינו ואיתחזי ליה בחלמיה והתרעם על זה, וכשאמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא פלחיתו לעבודה זרה, אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי, ופירש רש"י (שם ד"ה הוית נקוט) מפני יצר העבודה זרה שהיה שולט אז, ועל כן קראו אותו אחר כך רבינו.

ובודאי שאלו היה כופר בכל התורה כולה ומין גמור היתה תורתו סם המות כמו שאמרו חכמינו ז"ל (תענית ז.) ולא היה לו דין ישראל כלל ובודאי לא היו קוראין אותו חכמינו ז"ל רבי או אפילו חבר, גם לא היה זוכה לידע אחר מיתתו באיזה לשון מדברים ממנו החכמים בבית המדרש, אם קוראין אותו רבי או חבר, ועל כרחך שהיה אדם גדול זולת עון העבודה זרה שאמר גם להתנאים הקדושים שאלו היו אז בעת ההוא היו ח"ו גם כן נתפסים. ומה שאמרו בכתובים ובדברי חכמינו ז"ל לשונות וביטויים חריפים עליהם כל כך, הוא בשביל שעון עבודה זרה שחטאו והחטיאו את הרבים בו חמור מאוד, אף על פי כן אי אפשר לידע על בוריה הכוונה בלשונותיהם העמוקים בענינים כאלו, ואנחנו חסרי הבנה בזה.

ואמר הכתוב בבני עלי, אשר ישכבון את הנשים (שמואל א', ב', כ"ב) ופירשו (שבת נ"ה ע"ב) שלא היה חטאם אלא מה ששהו את קיניהם, ולפי השגתינו אין בזה לא מיניה ולא מקצתיה מאותו החטא המגונה שיקרא עליהם בלשון הכתוב, אלא שבשורשם הוא קצת מעין זה, לכן אמרו באותו הלשון. ואף שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, מכל מקום צריך לומר שדרך המקראות לדבר כן. ומצינו כן הרבה פעמים. ובראובן ראש שבטי ישראל אמר עליו הכתוב וישכב (בראשית ל"ה, כ"ב) , אף שאמרו (שם) כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, אלא שבלבל וכו'. ועל שלמה המלך ע"ה אמרו בכתובים ובדברי חכמינו ז"ל דברים חריפים מאוד ובקשו למנותו כמבואר בפרק חלק, אף שרוב קדושתו נורא הוא עד מאד וזכה להתגלות הנבואה בשיר השירים שהוא קודש קדשים יותר מהתגלות של כל הנביאים, שמיום שנתנה תורה לישראל לא היה העולם כדאי כאותו היום שניתן שיר השירים כמו שאמרו חז"ל (ידים פ"ג מ"ה), ולמדו חז"ל הרבה הלכות ודינים מתורתן של הכתובים שאמר שלמה המלך ע"ה, כי ה' עמו וכל דבריו דברי תורה ונבואה אמיתית, ובמה שהיה פגם קצת יש בזה טעמים וענינים גבוהים אין לנו עסק בנסתרות, בפרט בענינים גבוהים כמו אלו הסתר בתוך הסתר, ואין מקומו לדבר פה מזה. על כל פנים אין אנו מבינים לשון התורה וחכמינו ז"ל בעונות הראשונים שבזמן הנביאים, ואף שבודאי אחאב ומנשה חטאו הרבה בעון עבודה זרה והחטיאו את הרבים, עם כל זה לא נוכל לידע הגבול מלשונות התורה וחז"ל העמוקים עד היכן הדברים מגיעים בכוונת לשונם שאין אנו מבינים. והקדוש מראזדאל זצ"ל אמר על מה שאמרו (סנהדרין ק"ג ע"ב) מנשה העמיד צלם בהיכל דהיינו שהיה לו מחשבה זרה באמצע התפלה, אלא שבודאי היה גם עבודה זרה ממש כמו שמוכרח על כל פנים לפי דברי הכתובים וחז"ל.

אבל מה שהבאתי ממסירת נפש של אחאב על התורה הקדושה וקיום כל דברי התורה ודברי נביאי ה' זה ודאי הוא ברור, ומבואר בפירוש כמו שהבאתי. ועיין בכוזרי מאמר ד' סימן כ"ג שמדבר ממלכי ישראל שעבדו עבודה זרה וכתב שם עד שמנשה וכו' שלא היה בישראל מכעיסים כמותם לא רצו לעזוב תורת ישראל אבל היתה להם תאוה לתוספת תועלת מנצחון וברכת הממון בכחות ההם אשר היו אצלם מנוסים וכו' ואלו היה להם היום הפרסום ההוא היית רואה אותנו ואתהם היום נפתים להם, עכ"ל. והרי שלא רצו לעזוב תורת ישראל אלא שלא יכלו לעמוד בנסיון בחטא עבודה זרה עבור שהיה מנוסה אצלם השפעת טובה וברכה מהעבודה זרה רחמנא ליצלן.

ואם כן האיך אפשר לדמות זה למלכות המינות שבדורותינו שעל הכלל כולו יצאו בלי תורה ואמונה כלל וכלל לא, ולא היתה עת צרה כזאת לישראל מיום שקבלו את התורה הקדושה. ובעונותינו הרבים גדול כח הסטרא אחרא שרוב העם נמשכין אחריהם. גם אין שמין על לב הפחד והבהלה מהסכנה העצומה שהעידה התורה הקדושה על מצב כזה שבארץ הקודש שהכופרים בתורה הקדושה חזו להם משאת שוא ומדוחים, ואי אפשר להאריך כל כך בהבליהם כי אין קץ לדברי רוח, והמסיתים ומדיחים נותנים מרגוע לרוח בני ישראל התמימים שכזה היה בימי אחאב, וכבר נתבאר כי צריך לומר אלף פעמים להבדיל בין המינים האלה לאחאב וסייעתו.

אמנם גם לדבריהם שמדמין אותם לאחאב הבל יפצה פיהם, כי פוק חזי מה עלתה ביה כי כל החורבן היה מחטא העבודה זרה הנמשך מירבעם ואחאב ושארי המלכים להשריש העבודה זרה בישראל אלא שהקדוש ברוך הוא האריך אפו כמו שהוא בתורה הקדושה ונושנתם (דברים ד', כ"ה) כמנין ונושנתם, אלא שהקדים שתי שנים כמו שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין לח.) ומאחאב וכל ביתו וכל יוצאי חלציו לא נשאר שריד ופליט, והקדוש ברוך הוא נתן ליהוא ובניו מלוכה לארבעה דורות בעבור שעשה זאת לאבד כל גזע אחאב בלי השאיר לו שריד ופליט כמבואר בקרא, אם כן תנחומין של הבל הוא לדמות לאחאב וכי ח"ו רוצין בחורבן חדש חלילה כמו שהיה על ידי אחאב, אלא שהכופרים בתורה הקדושה אינם חושבים שהחורבן תלוי בעוונות, כמבואר הרבה פעמים אין מספר אלא תולים הכל בהבל ובזרוע בשר. השם יתברך יצילינו מהם ומהמונם.