ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן קיב

קיב

ובשו"ת אהל יעקב למה"ר יעקב ששפורט שהיה גדול הדור בימי השבתי צבי וכתבו עליו כולם שהיה קדוש אלקים, ונשאל (בתשובותיו סימן ע') ממקום אחד שלא היה מנהג לברך ברכת כהנים אלא בכל יום טוב, והביא לשם השבתי צבי מנהג מירושלים לברך ברכת כהנים בכל שבת או בכל יום, ואחר כך כאשר נתגלה הש"ץ ברשעתו היה פלוגתא בין החכמים אם להשאיר המנהג של ברכת כהנים בכל יום שנעשה על ידי הש"ץ, או להחזיר הדבר כמקדם שלא לברך ברכת כהנים אלא בימים טובים. גם בעיקר המנהג היה פלוגתא אם נכון לברך ברכת כהנים בכל יום או רק ביו"ט, והשיב שם האהל יעקב הכרעתו שבאמת הוא מנהג טוב, אבל כיון שנעשה על ידי הש"ץ אין להתנהג בו.

ואעתיק מלשונו קצת בקיצור, כי האריך טובא וזה לשונו, מי זה אשר תהיה קלה בעיניו ברכת כהנים וכו' ובפרט אומרם ז"ל (סוטה מט.) אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, ותקנתו בברכת כהנים, ונוסף על זה היותו מצות עשה דאמור להם וכו' שאפשר לעשותה בכל יום מה טוב ומה נעים אך וכו' מגלגלין זכות על ידי זכאי וכיון שמקודם לא נהגו לאומרה כי אם בימים טובים ועכשיו נתחדשה בכל שבת הרי זה דבר טוב יותר ויותר זכות ומתגלגל על ידי חייב והוא נידון למסית ומדיח שעליו נאמר (דברים י"ג, ט') לא תחמול ולא תכסה עליו, ומכל שכן לגלגל זכות על ידו, ואף אם המנהג הראשון אינו מתוקן כל כך אינו כלום לגבי הלאו דלא תגורו מפני איש ולא תחמול ולא תכסה עליו, עכ"ל בקיצור.

והרי מזה שאף מצות עשה שיש בה ברכה מרובה לבטל כל הקללות אינה כדאי אותה העבירה להתנהג במנהג שהובא על ידי מסית ומדיח שעוברים בזה כמה לאוין ונותנים לו חיזוק, ומכל שכן באותה מלכות המינות שקמה על ידי מסיתים ומדיחים ושיש גם בעצם ממלכתם עבודה זרה ומינות וכפירה והעברה על כל התורה כולה, האיך יהיה היתר להתנהג בתכסיסי חברי ממלכתם.

וכתב הרמב"ם (בספר המורה ח"ג פרק ל"ז) דמשום הכי אסרה התורה הקדושה בהנאה כל הבא מעבודה זרה וכליה, כי היה אפשר שיקרה לאיש אחד שתצליח סחורתו וירבה ממונו מן הדמים ההם ויחשבוהו סיבה ויאמין בה, לזאת אסרה התורה בהנאה כל הבא מעבודה זרה מפני שננצל מן המחשבה ההיא, ועיי"ש שהאריך. והרי דבמה שנראה לאדם שהיה הצלחה אף באיזה עסק זה מביאו להאמין בו, ומכל שכן אלו המודים בהצלחת מלכות המינות ועבודה זרה וכפירה בכל התורה כולה ומצליחים בחלקם וגורלם שבתוכם, שזה דעת מינות רחמנא ליצלן ומביא הרבה מינות וכפירה לחדרי בטנם של רבבות בני ישראל התמימים.