ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן קט

קט

שוב התבוננתי דאפשר לתרץ מה שלא הביאו הפוסקים הך דינא דרבי טרפון בבית מינים דכבר הבאתי שהוא פלוגתא בין הראשונים אם מותר ליכנס לבית עבודה זרה להנצל מן הסכנה, והרבה אוסרים. וקשה לכאורה הלא גמרא ערוכה היא ברבי טרפון שאמר נכנס לבית עבודה זרה אלמא דמותר, וכתבתי לעיל לתרץ, אבל גם על הרא"ש בתשובות שהתיר שמשם מקור הדין בשו"ע סימן קנ"ז המעיין בתשובות הרא"ש יראה שטרח לבאר טעם ההיתר מכח סברא, וקשה טובא למה לא העיר מאומה שיש מקור להיתר זה בגמרא ערוכה. ואפשר לומר ד.

בתשובות מהר"ם שיק (או"ח סימן ש"ד) כתב לו הגאון בעל מחנה חיים ז"ל לאסור ליכנס לבית תפלתם של הרעפארם דאית ביה מינות מכח הגמרא הנזכר לעיל (שבת קטז.) שלא ליכנס לבית מינים אפילו להנצל מן הסכנה. והמהר"ם שיק השיב לו שקשה לו על הגמרא הנזכר לעיל דבבית עבודה זרה אפילו רק עומד שם עבודה זרה וכל עניני תשמיש עבודה זרה אסורה בהנאה, אבל בית שעושין בו עבירה אפילו אפיקורסות לא שמענו מעולם דהבית נאסר, ואם כן קשה דאיפכא הוה ליה למימר דלבית עבודה זרה אסור להציל עצמו דאסור בהנאה, ולבית מינים היה מן הדין שיהיה רשאי להציל את עצמו. ושוב כתב אחר כך דהיכא דיש לחוש לאמשוכי אבתרייהו ודאי דאסור, והוי דבר והפוכו, דבבית עבודה זרה שמנהג אבותיהם בידיהם אין לחוש כל כך לאמשוכי, אבל בבית מינים היכא דיש לחוש לאמשוכי אסור להציל עצמו בזה. וכתב אחר כך דאפילו ספק חשש אמשוכי אחר אפיקורסות הוי ביהרג ואל יעבור.

ונראה מדברי המהר"ם שיק בקושייתו דסובר לכאורה דמיירי בש"ס אף כשאין המינים שם, ולכן קשה לו כנזכר לעיל אבל לתרץ דברי הש"ס צריך לומר דמיירי גם כן כשהמינים יושבים שמה ויש חשש אמשוכי, ואף שאין מבואר זה בלשונם מכל מקום תנא אין צריך לפרש דבריו ומבואר בקיצור כללי התלמוד הנדפס בסוף מסכת ברכות דרכי התנאים לסתום דבריהם ולא לפרש ולזה אנו יכולים לדחקם ולהוציאם ממשמעותם ולומר הכא במאי עסקינן או הכי קאמר וכיוצא בזה, עכ"ל. ואם כן אין ראיה מהך גמרא לאסור אף כשאין המינים שמה, ולא שייך חשש אמשוכי כלל. אלא שצריך להבין דאם מיירי כשיש חשש אמשוכי למה התירו בעבודה זרה כהאי גוונא, והגם שבודאי יש חילוק דבבית עבודה זרה לא שייך כל כך חשש אמשוכי כמו בבית מינים, וכמו שכתב המהר"ם שיק דבעבודה זרה אינו אלא מנהג אבותיהם בידיהם, וזה יוצא מלשון הש"ס במסכת שבת שאלו מכירין וכופרין ואלו אין מכירין וכופרין. אמנם בעבודה זרה דף י"ז מבואר גם טעם אחר שאמרו ניזיל אפתחא דעבודה זרה דנכיס יצריה, ופירש רש"י ז"ל נשחט יצרא אנשי כנסת הגדולה בקשו רחמים ונמסר בידם והרגוהו, מה שאין כן מינות דתקיף יצריה ושאני מינות דמשכא, אבל אף על פי כן מחמת חומר איסור עבודה זרה עדיין הוא חמיר טובא כמו שכתבו התוספות שם במסכת ע"ז י"ז דאף דפתחא דעריות נפיש יצרא טפי מכל מקום חמיר יותר עבודה זרה מחמת חומר הענין, ובחשש אמשוכי בודאי אסור אף שאינו חמיר כל כך כמו בבית מינים. ואף ביין נסך שמותר להתרפאות בו במקום סכנה מכל מקום כתב הדרכי משה בסימן קנ"ה והובא בש"ך שם בסימן קנ"ה סעיף קטן י' שאין ההיתר אף במקום סכנה אלא במקום דליכא למיגזר לאמשוכי אבתריה, כגון דאמר לו הבא לי יין סתם ולא הזכיר לו שהוא נסך. ומצינו כן בכמה מקומות דהיכא שיש קצת חשש אמשוכי חמיר מאוד בעבודה זרה אף במקום סכנה. ואף באותו תשובת הרא"ש בכלל י"ט סימן י"ז שעליה סמכו המתירין ליכנס לבית עבודה זרה מפני הסכנה כתב שם הרא"ש בפירוש הטעם דכיון שאינו נותן בזה שום כח ועילוי לעבודה זרה לא אתי לאמשוכי אבתריה, והרי בפירוש דבחשש אמשוכי אבתריה אין מקום להתיר, ואם כן אם מוקמינן הך מימרא בגמרא דאסור ליכנס לבית מינים אף להנצל מן הסכנה דמיירי בשיש חשש אמשוכי, הלא בכהאי גוונא אף בבית עבודה זרה אסור אף דאינו חמיר כל כך בחשש אמשוכי כמו מינות. וצריך להבין לפי זה דברי הש"ס שאמר נכנס לבית עבודה זרה.

ואולי אפשר לומר שאין הפירוש במה שאמר נכנס לבית עבודה זרה שמותר לעשות כן, כי לא אמרו מותר ליכנס, אלא הודיעו לנו בזה חומר המינות שמי שאינו יכול לעמוד בנסיון להפקיר נפשו להריגה רחמנא ליצלן ויש לו שני דרכים להנצל, או לבית עבודה זרה או לבית מינות, על כל פנים יש לבחור יותר בית עבודה זרה מבית מינות שמכירין וכופרין, והוי זה בוחר הרע במיעוטו, אבל באמת תרוייהו אסורין, ולא אמרו ז"ל בזה לשון היתר כלל אלא שאינו חמיר כל כך כמו בית מינות והוא כעין מה שאמרו בגמרא סוטה דף מ"ח ע"א אר"י זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא, ופירש רש"י ז"ל אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת.

ומה דלא פירש התנא דגם בעבודה זרה אסור אלא דעדיף מבית מינות, הרבה כיוצא בזה בדברי התנאים. וגדולה מזה הוא משנה דתרומות פרק י' משנה ח' דג טמא שכבשו עם דג טהור שפירש הר"ש ז"ל שהיא משנה חסירה דלא פירשה אם מותר או אסור, ובירושלמי היא פלוגתא אם מותר או אסור, ובמשנה לא ידעינן כלל מה מודיענו, וכן פירש הרשב"א בתשובות סימן ר"ע ור"פ ועוד כמה ראשונים. בפרט בכאן שבא לבאר חומר המינות ואינו עוסק לבאר דין עבודה זרה. וכתב בשארית יוסף הובא בקיצור כללי התלמודים דגם האמוראים בכמה מקומות דרך הגמרא לקצר משניות של טהרות לא לבד בקיצור לשון כי אם בקיצור ענין או דין כיון דלאו בהאי דינא עסיק. ומצינו כמה פעמים בש"ס שאמר מותר אף דבאמת אסור מטעם אחר, אלא כיון דלא עסיק ביה סתם הדבר ואמר מותר, עיין רא"ש ריש מסכת שבת. ובפרט שיש לומר שרבי טרפון אמר זה לתלמידיו שידע בהו דכבר יודעין שאסור ליכנס לבית עבודה זרה ולא בא להודיעם אלא שמינות חמיר יותר. ולהלן אביא מדברי הש"ס קידושין שכך היה דרכם בעת שלמדו עם תלמידיהם לא ביארו להם מה שידעו מכבר אלא אמרו להם מה שראו צורך להודיעם, ולזה נמצאו מימרות סתומות בש"ס שסותרין זה את זה וצריך ליישבם במאי עסקינן, וזה אף באמוראים, כל שכן בתנאים שדרכם לסתום ולא לפרש, ואפשר לדחקם ולהוציאם ממשמעותם כאשר הבאתי לעיל.

ולכן אפשר לתרץ דברי הרא"ש ז"ל שלא הביא ראיה להיתרו מגמרא ערוכה הנזכר לעיל כיון שאין מבואר ההיתר, ואפשר לפרש בגמרא כמו שכתבתי, אלא שכתב מכח סברא דהיכא שאין חשש אמשוכי מותר. גם הפוסקים שאסרו לא קשה עלייהו מגמרא הנזכר לעיל, ולא קשה מה שלא הביאו הפוסקים הך גמרא שאמר רבי טרפון, דבליכא חשש אמשוכי כתבו הרא"ש והשו"ע דמותר בבית עבודה זרה, ובכהאי גוונא כל שכן דמותר בבית מינות כמו שכתב המהר"ם שיק, ובדאיכא חשש אמשוכי ודאי דאסור אף בבית עבודה זרה וכל שכן בבית מינות כמבואר למעלה. ומה שמבואר בגמרא שאמר רבי טרפון דמינות חמירא מעבודה זרה זה ידעינן גם כן ממקומות אחרות, שהרי שם בשו"ע סימן רנ"ז כתב חומר המינות שהמה ממורידין ולא מעלין, מה שאין כן בעכו"ם, וכן הוא עוד בשאר מקומות ברמב"ם ובשו"ע, ובהלכות עדות כתב הרמב"ם ז"ל שלא חשבו המינים בין פסולי עדות כיון שהם פחותים מגויים, ואין צורך לכתוב, בפרט בחשש אמשוכי שאני מינות דמשכא, ועל כן לא הוצרכו להביא מאותה הגמרא.

ואפשר יש ליישב בזה דברי המאירי במסכת שבת שכתב על אותה הגמרא שהיא בדרך צחות, והיה זה בעיני לפלא עצום, האיך אפשר לומר על מימרא המסודרת בש"ס ונוגע להלכה שהיא בדרך צחות. ולפי הנזכר לעיל אפשר לומר דכיון דמה שאמר נכנס לבית עבודה זרה אין זה להלכה כיון דאין הלכה כן שיהיה מותר לו ליכנס לבית עבודה זרה אלא אמרו בדרך הפלגה דעדיף מבית מינות והוי כעין דרך צחות.

אמנם לדברי רש"י ז"ל שהבאתי למעלה שרבי טרפון אמר זה על עצמו אי אפשר לפרש כפירוש הנזכר לעיל אלא שאפשר דשאר פוסקים לא סבירא להו בזה כרש"י ז"ל ומפרשים המימרא דקאי על סתמא דעלמא, ואפשר לפרש כפירוש הנזכר לעיל, לכן לא הביאוהו הפוסקים. אך לא הונח דעתי בזה כי הוא פירוש דחוק בדברי הש"ס.

ויש לומר עוד לאידך גיסא דדברי הש"ס הוא כמו שהבין המהר"ם שיק ז"ל מדבריהם דמיירי באופן דליכא חשש אמשוכי כמו שאמר אין נכנס לבתיהן של אלו דמשמע שהאיסור הוא בשביל שהוא בתיהן, לא בשביל שהמה שמה, ויש חשש אימשוכי. ומה שקשה על זה קושית המהר"ם שיק דלא מצינו דהבית נאסר בכהאי גוונא במה שנעבדה בו עבירה אם עכשיו אין שמה מאומה, ולא דמי לבית עבודה זרה שנשאר שם העבודה זרה או משמשיה, לזה יש לתרץ על דרך שכתב האלשיך במשלי א' לפרש הכתוב בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם שהזהיר בזה על שני דברים שמלבד האזהרה שלא לילך בדרך אתם עוד מזהיר שימנע רגלו מנתיבתם אף כשאינו הולך אתם אלא רחוק יהיה בינו ובינם ימנע רגלו מאותו הנתיב כי שמא פתאום רגליהם לרע ירוצו שם וילכד במצודתם יעיי"ש שהאריך. וכן יש לומר שרבי טרפון חשש לבוא לביתם של המינים לא בשביל שנאסר הבית אלא שחשש שאף שעכשיו אינם שם וליכא חשש אימשוכי אבל כיון שהיא ביתם שמא פתאום יבואו לביתם וילכד במצודה של חשש אמשוכי אבתריה על דרך שכתב האלשיך בפירוש הכתוב לחוש אף בנתיב רחוק. וכעין זה פירש גם האור החיים הקדוש בפירושו ראשון לציון על תנ"ך במשלי שם על הכתוב הנזכר לעיל וזה לשונו: נראה שכוונת הכתובים לומר לזה המתפתה לא מיבעיא שלא ישמע אליהם, אלא אפילו יאמרו לך שתהיה יוצא ובא עמהם להיות בחבורתם אל תלך בדרך אתם אפילו בדרך בעלמא אין לך להתלוות עמהם ולא די זה אלא אפילו בדרך המיוחד להם שהם רגילים שם מנע רגליך ממנו שמא תפגע בהם ולזה דקדק הכתוב ואמר מנע רגלך מנתיבתם אפילו אינם בו וכו' ובזה הזהיר שימנע רגלו מאותו נתיב אפילו אין החוטאים בו, עכל"ק. והוא כמו שאמרו סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב, וגדר גדול יש בזה ולא חש כל כך בעבודה זרה שאינו אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולא מיסתבר להו להפוסקים שיהיה כן על פי הלכה להפקיר נפשו להריגה במקום שאין חשש אמשוכי ואינו אלא גזירה, על כן סברי כדעת רש"י ז"ל שרבי טרפון אמר זה על עצמו והיא מדת חסידות, לכן לא הביאוהו להלכה, וגם שעל פי הלכה היה ההיתר פשוט בעיניהם ולא ראו צורך להביאו. ויהיה איך שיהיה הפירוש בגמרא

זה ודאי לדינא דהיכא שיש חשש אמשוכי אבתריה לכולי עלמא הכניסה לשם היא ביהרג ואל יעבור כמו שכתב המהר"ם שיק, ולבסוף כתב עוד המהר"ם שיק דבאין סכנה אף היכא דליכא חשש אמשוכי מכל מקום כמו שמבואר בשו"ע (יו"ד סי' ק"נ ס"א) שמצוה להתרחק ד' אמות מבית עבודה זרה כמו כן הוא בבית מינים אלא שבחשש אמשוכי אף מפני הסכנה אסור, ואם כן בנידון דידן באלו שהולכים לאותו הכנסת על דעת כן להיות שם חברים בחקיקת חוקיהם שהמה כפירה בתורה הקדושה מהחל ועד כלה ומקבלים מהם כבוד וממון וגדולה שבלי ספק נמשכין ונגררין אבתרייהו היעלה על הדעת להתיר כזאת אפילו במקום סכנה וכן אנו רואים בחוש שנמשכין אחריהם בכל צעד וצעד באופן נורא כאשר אדבר מזה עוד להלן.