ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן צד

צד

והצפנת פענח הראה מקום לש"ס (סנהדרין צ.) דעשה (דברים י"ב, ג') דונתצתם הוי דין עבודה זרה, וכבר העתיקו מימרא זו מן הש"ס הרמב"ם (בספר המצות מצוה קפ"ה) והרא"ה (בספר החינוך מצוה תל"ו), דאמרינן שם גבי נביא המדיח לעבודה זרה דכתיב (דברים י"ג, ו') להדיחך מן הדרך אשר ציוך וגו' ללכת בה, ודרשינן ללכת זו מצות עשה, ומקשה בגמרא עשה בעבודה זרה היכי משכחת לה, תרגמה רב חסדא ונתצתם, וזה ראיה חזקה שהרי מיירי שם בגמרא מהקרא שבדין מדיח לעבודה זרה שחייב מיתה ועל זה מרבה הקרא גם עשה דונתצתם דהוי עשה שבעבודה זרה והמסית ומדיח על עשה זו שלא לאבד עבודה זרה בארץ ישראל חייב מיתה דהוי מסית ומדיח לעבודה זרה. אך מה שכתב עוד שם בצפנת פענח שהרמב"ם כתב בפרק ח' מהלכות מלכים הלכה ט' שגם בן נח מצווה על עשה זו, לפע"ד אין ראיה משם, גם לא מסתבר כן דאף שכתב שם הרמב"ם דעיר שהשלימה אין כורתין לה ברית עד שיכפרו בעבודה זרה ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר מצות בני נח, מכל מקום לא מסתבר לומר דמה שכתב הרמב"ם ויאבדו את כל מקומותיה הוא בשביל שנצטוו על עבודה זרה כמו על שאר מצות בני נח, דעשה דאבד תאבדון הוא ממצות התורה הקדושה ולא נאמרה לבני נח דאף שהוא בכלל עבודה זרה ויש לו דין עבודה זרה כנזכר לעיל, מכל מקום הלא גם עבודה זרה בשיתוף הוא אצל ישראל כמו עבודה זרה ממש בלי שום חילוק והוא מדברות הראשונות שבעשרת הדברים לא יהיה לך וגו' מכל מקום בן נח לא נצטוה על זה כיון שלא היה הציווי בפרט זה קודם קבלת התורה. ויותר מסתבר דלכן כתב הרמב"ם שמוכרחין לאבד את כל המקומות שאי אפשר לישראל להשלים אתם באופן אחר דכיון שנעשו עבדים לישראל ולשלם מס הוי רשות ישראל עליהם ועל מקומותיהם. ובתוספות קידושין דף ל"ו ע"ב ד"ה כל, לענין תרומות ומעשרות בחוץ לארץ דכיון שנותנין מס למלך והקרקעות משועבדים למלך יש לו דין קרקע עכו"ם, ומכל שכן המקומות שבארץ ישראל המשועבדים לישראל ואין קנין לנכרי, אם כן כשמשלימין אתם וכורתין ברית שיהיו תחת יד ישראל הוי ודאי כל המקומות ברשות ישראל, ולכן ההכרח לאבדם שאם לאו אי אפשר להשלים אתם.