ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קכד
קכד
ובספה"ק יסוד העבודה הפלי לעשות בביאור הרבה מאמרים ושיטות וענינים חלוקים בזה, ועדיין נשאר הרבה מאמרים וענינים שלא נתבארו. גם יש לפלפל בדבריו בכמה ענינים לא עת האסף פה כי הדברים ארוכים. ולפענ"ד אמרתי בזה דרך נכון שאפשר ליישב בו כל הסתירות שבדברי חז"ל בזה אלא שלא ראיתי להאריך פה בענין זה. אבללכל הדברות ולכל האמירות אין לדמות מצות ישוב ארץ ישראל כנז"ל. ול"מ לדעת הסוברין דגם בשאר תורה ומצות שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה אין הכוונה אלא בשכר ועונש מהקב"ה, אבל להשתמש בהמצוה הוא ק"ו מבלשאצר, דודאי כן הוא בארץ ישראל שחלילה להשתמש בקדושתה כמו שהשתמש בלשאצר בכלי הקודש. אלא אפילו לדעת האומרים שם שלא לשמה הגרוע הוא בכלל מה שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה וכו' אין להביא ראיה משם למצות ישוב ארץ ישראל שהחילוק רב ועצום כאשר כתבתי למעלה. וכבר העתקתי דברי גדולים וקדושים שנסיעת ארץ ישראל צריך להיות דווקא לשמה בכוונה רצויה, לא זולת.
הן אמת שמה שהחליט הגאון מהרש"ק ז"ל שגם באלו הדינים דהכל מעלין אם רוצים לנסוע שלא לשמה בטלו כל אלו הדינים צ"ע לפענ"ד כי מסתימת דברי השו"ע והפוסקים שפלפלו הרבה בדינים אלו ולא זכרו כלל מהך חלוקה נראה שאין דעתם לחלק בכך ואולי הטעם דבהך דינא דהכל מעלין הי' תקנח"ח שלא יהי' עיכוב ומניעה בין איש לאשתו לעכב את מי שכלתה נפשו בתשוקה לש"ש וצריך הוא לאותו דבר להיות בארץ ישראל ועשו ע"ז תקנות ביניהם בענין הכתובה ולא נמסר זה אלא לבי"ד לדון ביניהם לפי תקנ"ח וא"א למסור לבי"ד של מטה דבר התלוי במחשבה כמו שהבאתי בקונ' ג' שבועות, ולכן לא פליג רבנן בתקנתם והשוו מדותיהם שכך ידונו הבי"ד לעולם בענין הכתובה ולא חילוק בדבר שא"א בענין אחר.
ובגיטין דף ל"ד ע"ב במשנה נמנעו מלהשביעה התקינו שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו ופירש"י ז"ל יבחרו להם דבר הקשה להדירה בו כגון מיני מזונות עליה, ובגמ' שם דנמנעו מלהשביעה בשביל שראו גודל העונש של שבועת שקר ר"ל. והנה גם נדרים חמור מאוד שלכן הנודר נקרא רשע, ואעפי"כ התקינו שתהא נודרת בכל דבר הקשה בשביל שהוא לתקן כן לטובת היתומים ואין למדין משם למק"א להקל בנדרים. וכן כיון שראו החכמים לתקן בהך דהכל מעלין אף שבעיקר המצוה של הירה בארץ ישראל שהוא בכאו"א מצוה שבין אדם למקום תלוי הדבר אם כוונתו לשמה בכוונה רצויה כי ה' הוא היודע מחשבות וידע איניש בנפשיה ולא נמסר זה כלל לבי"ד שלמטה. אבל בהך שראו החכמים לתקן תקנה בין איש לאתשתו שע"כ ההכרח למוסרו להבי"ד שא"א להם לדין עפ"י החמשבה ע"כ לא פלוג רבנן בתקנתם ואין לדמות הענינים זל"ז, ומצינו כמה ענינים כה"ג בתקנ"ח.
אמנם המהרש"ק שהחליט דאף בהך דהכל מעלין אם הוא שלא לשמה בטלו כל אלו הדינים ואף אם אין יודעין בבירור אלא שיש אומדנא דמוכח שהוא שלא לשמה הדין כן צ"ל לפי דבריו שכך היתה התקנה שאם אין אומדנא שהוא שלא לשמה אוקמיה אחזקתיה שהוא בוודאי לש"ש ודנין הבי"ד בדרך זה בעניני ממון. ומה שלא הזכירו בשו'ע כלל מזה צ"ל שסובר שהוא לרוב פשיטותו שאין עליה לארץ ישראל מצוה אא"כ הוא לשמה. ולפענ"ד צ"ע דרכו בזה, ויותר נראה לפענ"ד מה שכתבתי. אבל בעיקר המצוה שבדירת ארץ ישראל בכאו"א שאין נ"מ אלא בין אדם למקום דבריו צדוקים שצריך להיות דייקא לשמה כאשר הוכחתי. ובפרט שהרא"ש והטושו"ע לא הביאו מזה כלום ונראה דלא סבירא להו ומודי בכה"ג לר"ח. ובמהר"ם והחרדים והשלה"ק שהחזיקו במצוה זו מבואר דבריהם דמיירי לשמה, אין לנו להמציא פלוגתא רחוקה דאף בשלא לשמה הוי מצוה, וכלל גדול בתורה שלא להרחיק הפלוגתא, וכתב החכ"צ סי' קל"ד שזה א' מעיקר ויסודי התלמוד.
שוב הראוני באלשיך הקדוש סוף פ' נח שכתב וז"ל אין אדם זוכה לדירת ארץ ישראל אם לא להולך אליה בגללה אך ויקח תרח וכו' לברוח מאור כשדים וכו' ואחר שהי' לברוח מן האש ולא על חובת ארץ כנען ע"כ גם שהיה ללכת ארצה כנען עכ"ז ויבואו עד חרן וישבו שם וכו' עד שוימת תרח בחרן, משא"כ אברהם שעל שיצא על חיבת הארץ ע"כ זכה שלא נשאר במקום, וז"א אח"כ ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען עכ"ל. וגם מזה נראה שארץ ישראל צריך להיות דוקא לשמה, לא לשם כונה אחרת.