ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן פט
פט
והרי"ף ז"ל שהביא הך מימרא דאין יוצאין מארץ ישראל בוודאי שסובר דנוהג בזמן הזה אשר שסובר דמה שהביא ע"ז מימרא דרשב"י מאלימלך הוא בשביל שיש בזה רבותא שעשה כדין וסובר בזה כדעת הרמב"ם. ויותר מיסתבר שסובר שאף בלי הראיה מאלימלך הסברא שאסור לצאת מארץ ישראל כמ"ש הרשב"ם הטעם בשביל שמפקיע עצמו מן המצות דאף היכא שאינו מחויב כלל ענשינן בעידן ריתחא שלא הביא עצמו לידי חיוב וכשכבר נתחייב בהמצות בודאי חמיר יותר אם מפקיע עצמו, ואף בשאר מצות אסור להפקיע עצמו אם כבר נתחייב בה עכ"פ מדרבנן, ואינו סובר סברת הר"ח שחושש למכשול שלא יוכל ליזהר שמה, ולדעת התומת ישרים אף הר"ח לא אמר על הדרים שמה אלא אף אם נימא דהר"ח אינו מחלק גם בהדרים שמה מה"מ הרבה חולקים על עיקר סברתו וכמ"ש השל"ה ע"ז דודאי צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם כי אין המדובר בקלי הדעת שאינם רגילים ליזהר שבלא"ה אסורים לישב בארץ ישראל אלא מאנשים הרוצים ליזהר ולהזהר לא חיישי בהו כמו שחשש הר"ח שלא יוכלו לעמוד בנסיון זולת ביחידי סגולה שגם הר"ח מודה כמו שהארכתי למעלה. ואם כן הפוסקים שאין סוברין סברת הר"ח ז"ל אסור לצאת מארץ ישראל בשביל טעם הפקעת המצות ואין צריך ללמוד זה מאלימלך וחזינן בהך דינא דהכל מעלין שאינו סובר הרי"ף כסברת הר"ח והביאו להלכה, וא"כ י"ל שסובר לסברא פשוטה שאין לצאת מארץ ישראל מטעם הפקעת המצות.
גם י"ל שסובר שיש ראיה מהאי עובדא דשלהי כתובות ד' קי"א בההוא גברא דנפלה ליה יבמה ואתא לקמיה דר' חנינא וכמ"ש התומת ישרים שמשם ראיה שאסור גם בזמן הזה, ואף שכתבתי למעלה שאין ראיה משם, זהו רק בנידון סברת הר"ח שכתב הטעם בשביל שאין יכולין ליזהר וע"ז אין להקשות ממעשה יחידית שאירע באדם א' דיחידי סגולה שאני שבודאי זהירין. אבל הרי"ף ז"ל לא נחית כלל לסברת הר"ח ואינו סובר כלל טעמו אלא שצריך לדון בעיקר הדין אם מותר להפקיע עצמו מן המצות ובזה אין לחלק בין גברא לגברא דהכל חייבין במצות ושפיר הוי ראיה לכאורה מהאי עובדא דשלהי כתובות. ואם סובר הרי"ף ז"ל שדעת חכז"ל שאסור לצאת מארץ ישראל גם בלא הלימוד מאלימלך אפשר שסובר דמה שהביאו בברייתא ע"ז הקרא דאלימלך הוא אף שאינו ראיה דיש לדחות דהתם היה בזמן שישראל שרוין על אדמתם מ"מ כיון שבלא"ה סברי שאסור מטעם הפקעת המצות הביאו הקרא לאסמכתא בעלמא כמו שהוא כ"פ בש"ס.
וכתב הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה על מה שאמרו בגמ' עירובין ד' ז' ע"ב במה שלמדו שיעורין מקרא ומסיק הילכתא ננהו ואסמכינהו רבנן אקראי וביאר שם הרמב"ם ז"ל וז"ל אין להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב וזה ענין מה שאמרו קרא אסמכתא בעלמא בכ"מ שיזכרוהו.ואף שהריטב"א ז"ל כתב בדרך אחר ואולי אין כל המקומות שווין ויתבאר במקום אחר לא עת האסף פה. ועכ"פ דעת הרמב"ם ז"ל הוא כן שבכ"מ שאמרו אסמכתא הכוונה שהוא לסימן כדי שיהא נודע ונזכר.
ובטור או"ח סוף סי' ר"ט כתב דברכה אחרונה מעין ג' דאורייתא היא דמסמיך לה אקרא, וכתב ע"ז הב"י שלשון רבינו אינו מכוון דמאחר שהוא סובר שהוא דאורייתא לא הוי ליה לכתוב דמסמיך ליה אקרא שנראה שאינו רק אסמכתא בעלמא אלא הו"ל לכתוב דמייתי לה מקרא, וכתב ע"ז הפרישה ליישב הלשון דמה דברכה אחרונה דז' מינים דאורייתא הוא לאו מהאי קרא נפקא דא"כ ליברוך עליה נמי כל ג' ברכות אלא שום דרשה אחרינא או הלכה למשה מסיני וקרא דואכלת ושבעת וברכת נקט לאסמכתא בעלמא, והרי דמה שסברי שהדין כן או מדרבנן או הללמ"מ או מאיזה דרשה אחרת נקטו לפעמים קרא אחרינא שאין משם ראיה כלל אלא לסמכתא בעלמא. וכמו כן י"ל לפי דעת הרי"ף דכיון שסברי שאסור לצאת מארץ ישראל מטעם הפקעת המצות הביאו לזה קרא דאלימלך לאסמכתא בעלמא.
ובדרך זה אפשר לתרץ גם דעת הרמב"ם מקושיית הל"מ, גם בדברי הרמב"ן שנתקשיתי לעיל האיך למדו על היוצא לחוצה לארץ בזמן הזה דהוי כעובד ע"ז מקרא שנאמר גבי דוד כי גרשוני וגו' לך עבוד ע"ז הלא בימי דוד היה מלכות קדושה בארץ ישראל והיו כל ישראל שרוין על אדמתם ובודאי יש חילוק שאין ראיה משם על זמן הגלות,וכתבתי לעיל דאולי לדעת הרמב"ן עיקר הלימוד מהקרא שהביאו ברישא. וכעת לפי מה שכתבתי פה נראה בדעת הרמב"ן שעיקר הענין מחמת הסברא שכתב בעצמו שם בסה"מ שכל מה שאמרו חכז"ל בזה הכל הוא מצות עשה שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה ואינו מחמת הלימוד מקרא שנאמר גבי דוד, גם על הדמיון שאמרו דהוי כע"ז יש לו סברא מחמת שבאים תחת השרים, ומה שהביא הקרא שגבי דוד אף שראיה זו יש לדחות מכל מקום הביאו זה לאסמכתא בעלמא, ונמצאים הרבה ענינים כאלו בדברי חכז"ל כנודע.