ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן פד
פד
וקצת הוכחה מלשון התוס' לפי' זה שכתבו והי' אומר ר"ת ממ"ש הב"י באו"ח סי' רמ"ד על הא שהתיר ר"ת בנין בית בקבלנות בשבת וכתבו התוס' ור"ת אעפ'י' שהקל בקיבולת מ"מ החמיר על עצמו וכשבנה ביתו לא הניח עכו"ם לבנות בשבת בקלבנות, וע"ז כתב הב"י דמש"ה לא כתב הטור ר"ת מתיר ור"י אוסר אלא כתב היה מתיר ר"ת כלומר מלחלתה היה מתיר ר"ת אבל אח"כ שבא מעשה לידו לא התיר, וכן הוא בב"י סי' רמ"ה בפלוגתא דר"י ור"ת בשותפות בתנור בלא התנו שמתחלה התיר הר"י ואח"כ חזר בו והודה לדברי ר"ת כמבואר בתוס', וכתב ע"ז הב"י דהכי דייק לשון הטור שכתב ר"י היה מתיר דמשמע היה מתיר בתחלה, אבל לא בסוף שהרי הודה לדברי ר"ת.
ונמצא דנראה לכאורה מדברי הב"י האלו דבכ"מ שכותבים הפוסקים הלשון היה אומר משמע שהיה אומר כן בתחלה ולא לבסוף אלא חזר בו, אלא שהשד"ח מערכת הה"א אות ק"ח הרבה להביא חבילות ראיות עד אין שיעור מכל הפוסקים שכמה פעמים כתבו בשם איזה פוסק בלשון שהיה אומר והוא הלכה פסוקה, וכתב אח"כ דכיון שיש ראיות ברורות כ"כ דדרכם של הפוסקים לכתוב כ"פ בלשון היה אומר אף שלא היה שום חזרה אח"כ ע"כ צ"ל דמ"ש הב"י בזה לא על הכלל כולו יצא שלעולם הוא כן אלא התם בסי' רמ"ד ורמ"ה דבלא"ה ידעינן דחזרי בהו כמבואר בתוס' וברא"ש לכן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולומר דלישנא הכי דייקי במה שכתב היה מתיר, אבל אין זה כלל מוכרח יעיי"ש שהאריך. ועכ"פ חזינן בזה בדברי הב"י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ומפרשינן הלשון היה אומר מה שלא אמר סתם אומר כמו ברוב המקומות.
והנה חזינן בכאן שכתבו התוס' והיה אומר ר"ח ולא עלה על דעת שום פוסק לדייק בזה שחזר לבסוף, אף החולקין עליו ותמהין עליו, ובאמת לבד מה שאסף איש טהור השד"ח חבילות ראיות שכתבו הפוסקים בלשון זה אף שלא היה שום חזרה הנה א"א לפרש כאן הכוונה שהיה אומר כן בתחלה ואח"כ חזר דא"כ למאי נ"מ הביא מה שהיה דעתו תחלה אם אח"כ חזר בו ליתא לדבריו, וכמו שנתקשה הב"ח בסי' רמ"ד בזה וניחא ליה התם כיון שר"ת לא חזר מהוראתו שהתיר בתחלה לאחרים אלא שלעצמו החמיר ולכן נ"מ במה שהתיר בתחלה לסמוך עליו עכ"פ בדיעבד. אמנם בסי' רמ"ה שחזר הר"י מהוראתו לגמרי והודה לדברי ר"ת שם לא שייך תי' זה ושם לא הקשה הב"ח מאומה.
ונראה בשביל שיש נ"מ לידע הטעם שרצה הר"י להתיר בתנור בשביל שאין חלק הישראל מתעלה דלפי טעם זה שמעינן גם מהרמב"ם שאוסר בתנור דהרמב"ם לא כתב אלא מלאכה או סחורה אלא שלפי טעם זה שאין חלק הישראל מתעלה ממלאכה דומה לתנור כמבואר שם בטור ויש עוד נ"מ שם לידע השקלא וטריא ואין להאריך. אבל בכאן אלו היה חוזר בו הר"ת אח"כ אין נ"מ כלל להודיע מה היה דעתו בתחלה ואין לפרש שחזר. אבל לפי הפי' שכתבתי בדעת הר"ח שכוונתו על זמנו ודורו שראה כן מדויק היטב הלשון היה אומר דר"ל שהיה אומר כן בזמנו ולא אמר כלל מוחלט לכל הדורות אלא יען שהיה אומר כן בזמנו מזה ידעינן שבכל עת שרואין שם זמנים קשים לקיום התורה והמצות אין מצוה לדור בארץ ישראל.
אבל רואה אני שכמעט כל הפוסקים לא הבינו כן מדברי התוס' וסוברים דמה שכתב הר"ח עכשיו כוונתו על אחר החורבן ולא נחתי למה שכתבתי. ולפי מה שכתבתי למעלה שאין כוונת ר"ח לכל אדם אלא לסתם בני אדם אפשר לומר ג"כ דלכן כתב הלשון היה אומר שלא אמר זה סתם לכל אלא היה אומר כן הרבה פעמים לרוב בני אדם, והוא ע"ד שכתבו הב"י והב"ח בסי' רמ"ז דכיון שלא עשה כן ר"ת לעצמו לכן כתב בלשון היה אומר, והוי זה טעם שאין לבי"ד לעשות מעשה כפי' בזה או להורות כן לסתם בני אדם כאשר הארכתי למעלה.