ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן נז

נז

והשד"ח בכללים מרכת האלף אות רמ"ב כתב דמדברי הסמ"ג בלאוין סי' רכ"ז ובהגמ"י פ"ה מה' מלכים שכתבו בשם ר"א ממיץ דמה שאסרה תורה לשוב למצרים אינו אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר, מזה מתבאר דרק למצרים היא דאסרה תורה לצאת מארץ ישראל, אבל לצאת מארץ ישראל לשאר ארצות חוצה לארץ מדאורייתא שרי. ולפענ"ד משום הא לא ארי' ואין ראי' מזה כלל, חדא די"ל דאף אם נימא דמדאורייתא אסור לצאת מארץ ישראל אף לשאר ארצות מ"מ אינו יותר ממ"ע שיש לדעת הרמב"ן בישוב ארץ ישראל וא"כ הוצרך למימר ביציאה מארץ ישראל למצרים שבזה יש גם איסור לאו דל"ת לשוב בדרך הזה עוד ועובר בזה על עשה ול"ת, ולשאר ארצות אינו אלא באיסור עשה. ולפי המתבאר לעיל שאין מצוה זו של ישוב ארץ ישראל שייך אלא במקיימי התוה"ק ומצותיה כדמוכח מקראי, והחרדים והשל"ה הביאו מעשה רב בקיבוץ לכמה חכמים עם הב"י שגרשו מארץ ישראל אדם א' עבור עבירה אחת שהי' עובר עלי' אף כי עבירה גדולה הי' מ"מ זה וודאי שמארץ ישראל למצרים הי' אסור לגרשו כי אף מי שעשה עבירות גדולות ר"ל מ"מ אסור לכפותו לעבור עוד על לאוין אחרים אשר עומד ומצוה עליהם, וכי מי שאכל שום יחזור ויאכל שום, וע"כ שאך מארץ ישראל לחוצה לארץ היה יכולים לגרשו כי בעל עבירה אינו מצווה על ישוב ארץ ישראל כאשר הארכתי למעלה. וא"כ נ"מ טובא באיסור זה של יציאה מארץ ישראל למצרים אף לדעת הרמב"ן שהדירה בארץ ישראל היא מצוה דאורייתא.