ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן מא

מא

ובחרדים סוף פ"ב ממצות התשובה שמדבר שם מעון הבא על אשתו שלא כזרכה שהיא פלוגתת הפוסקים בטוש"ע אה"ע סי' כ"ה והוא ז"ל החמיר מאוד בעון זה והביא מעשה שהי' פה צפת שנת הש"ח ליצירה שבמעמד הרבנים מוהר"ר יוסף קארו ומוהר"ר יצחק מסעוד ומוה"ר אברהם שלו' ומורי הרב החסיד ר' יוסף שאגיס וכמה רבנים אחרים באוה אשה ואמרה שבעלה הי' בא עלי' שלא כדרכה ונידוהו וחרפוהו וכו' וסוף גרשוהו מארץ ישראל, והביא מעשה זה גם בשלה"ק שער האותיות אות ק' קדושה. ומבואר בזה המעשה שהי' שהעתיקו שניהם שעל עבירה שעשה בצנעא אלא שגילתה אשתו עלי' גרשוהו מארץ ישראל כי לא הניחו לדור בארץ ישראל בעלי עבירות ר"ל.

גם היעב"ץ ז"ל בסידורו בהקדמה שהפליא לדבר משבח מצוה זו של ישוב ארץ ישראל ומרעיש בתמי' קיימת על ישראל קודשים בכל מקום הם החמירו על עצמן בכמה דקדוקי מצות מדקדקים בהם ביותר ומפזרים ממון רב וטורחים מאוד לקיימם בשלימות האפשרי ומדוע מתעצלין במצוה החביבה הזאת והאריך מזה טובא וכתב שם באמצע גם במו"מ וסחורה הנה הארץ רחבת ידים לפניהם לא תחסר כל בה יגיע כפיך כי תאכל אשריך אך אל יחפוץ לרדוף שם אחר הבלי עולם ח"ו כאותן שנאמר עליהם ותבואו ותטמאו את ארצי עכ"ל. א"כ מבואר שלא דבר אלא במי שהגיע לידי מדה זו שלא לרדוף אחר הבלי עולם ואל הרודף שם אחר הבלי עולם קרא עליו המקרא הזה ותבואו ותטמאו את ארצי, ואינו מזכיר שם רשעים או בעלי עבירות וכדומה אלא רדיפה אחר הבלי עולם שזה יכול להיות אף במי שאינו עובר על מ"ש בתורה אלא שלא זיכך נפשו למנוע מהבלי העולם אמר עליו שמטמא את הארץ ואינו מדבר אלא מישראל קדושים שמדקדקין בכל דקדוקי מצות.

ויותר מזה אנו רואים לבסוף שהתנצל עצמו שלא יאמרו עליו קשוט עצמך תחלה במה שלא נסעו הוא ז"ל לארץ ישראל ובתוך טעמי ההתנצלות כתב גם זה שעדיין לא הכינותי מזון לגוף וצידה לנפש כראוי שלא לבא בהיכל המלך ביאה ריקנית חלילה לרש אין כל להביא תשורה. ומבואר בזה שהי' מפחד גם על עצמו ז"ל שעדיין לא הכין צידה לנפש כראוי שלא לבוא בהיכל המלך ביאה ריקנית. ואם הוא ז"ל אחר רוב כח תורתו ועבודתו במס"נ כ"כ בקדושתו העצומה עדיין היה מפחד שלא תיקן את נפשו שיוכל לבוא לארץ ישראל בהיכל המלך מה יענו איזובי קיר, וע"כ שכל מה שטרח כ"כ בהרחבת לשונות חריפים על זירוז מצוה זו לנסוע לארץ ישראל לא טרח אלא בשביל צדיקים גמורים שכבר זיככו את נפשותם בתכלית. גם אנו רואים שכתב שם צוואה חמורה על בניו שכשתזכו להשיא י"ח לטוב להם וישאר בידכם ברכה להוצאת הדרך ולעשות איזה מעמד פרנסה אפילו בצמצום פנו וסעו לכם ובואו אל ארץ הקדושה וכו', ואינו מובן דאחר שהאריך שם כ"כ בשבח מצות הארץ שהי' אז בעת ההוא שהי' שם הרבצת תורה יותר מבכל העולם גם במסחר ומו"מ הארץ רחבת ידים א"כ למה בצוואתו החמורה על בניו שיסעו לארץ ישראל כתב רק אחר שיזכו להשיא את יו"ח לטוב להם, ולמה לא יסעו שמה גם עם בניהם ובנותיהם להשיאם שם באה"ק כיון שיש שם הרבצת תורה גם מו"מ למה ישאירו את כל דורותיהם בחוצה לארץ.

ואולי הוא כמו שמבואר במד"ר ס' בראשית פ' כ' סוף סי' ו' אר"א בר"ש נוח לו לאדם לגדל לגיון א' משל זתים בגליל ולא לגדל תינוק א' בארץ ישראל, ופירש"י ז"ל שם לפי שמתפרנסים בצער ובדוחק והרי שקשה מאוד הגידול בנים שם בארץ ישראל יותר מבכל העולם וע"כ לא אמר להם ליסע עם הבנים. אולם ביפ"ת פי' בהיפך שהוא רבותא שאפילו בארץ ישראל דכתיב בה לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ג"כ קשה הגידול בנים דלפי"ז הוא כש"כ בשאר ארצות. אבל הב"ח כתב באהע"ז סי' ע"ה בטעמו של הר"מ שמחלק בהך דינא שהיא תוכל לכוף אותו לעלות לארץ ישראל שאין זה אלא בזמן הבית לא בזמן הזה שהוא בשביל דבזמן הבית לא הי' שם דוחק מזונות ובזמן הזה איכא שם דוחק מזונות. ומשמע מזה דהבטחת הכתוב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם אינו אלא על זמן הבית שישראל שרויין על אדמתם. וקצת משמע בתוס' קידושין דף כ"ט ע"ב ד"ה הא שהי' בארץ ישראל יותר הרחבה בפרנסה מבבבל שהרי כתב שם על בני בבל שהם עניים ועל בני ארץ ישראל שהם עשירים.

אמנם בגמ' יבמות דף מ"ז ע"א שהוצרך קרא מיוחד שמקבלין גרים בארץ ישראל דסד"א משום טיבותא דארץ ישראל קמיגיירי והשתא נמי דליכא טיבותא איכא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני ופירש"י ז"ל דליכא טיבותא שפסק זבת חלב ודבש, והרי שהבטחת הקרא בטיבותא דארץ ישראל פסק אחר החורבן דלא מצא אחר החורבן טיבותא אחרינא בארץ ישראל אלא מה שיכולין ללקוט לקט שכחה ופיאה וליקח מעשר עני. ונמצא לפי"ז דלא שייך פירושו של היפ"ת אלא בזמן הבית, וזה וודאי דוחק גדול לומר על מימרא דר"א בר"ש שהי' הרבה שנים אחר החורבן שיאמר מימרא בסתמא ואין כוונתו אלא על זמן הבית וכמ"ש התוס' בביצה דף ה' ע"א ד"ה הא דלא ניחא לי' לפרש מימרא דר' יוסי על קודם החורבן כיון שר' יוסי הי' לאחר החורבן יעיי"ש וצ"ל דיש חילוק דברייתא או משנה השוני' סתמא אפשר לומר שהיא מימרא מאותן התנאים שהיו קודם החורבן ומשנה לא זזה ממקומה אבל כשמזכיר שם התנא שחידש מימרא זו וידענו שאותו התנא הי' אחר החורבן קשה לפרשו על קודם החורבן. ובדברי התוס' דקידושין שהבאתי לעיל שהיו בני ארץ ישראל עשירים ובני בבל עניים י"ל שאין כוונתם לומר כן בדרך כלל אלא שאותן התלמידים שהיו אז לפני שמואל היו הבני ארץ ישראל עשירים ובני בבל עניים דבלא"ה א"א לומר דכללא הוא על בני ארץ ישראל שהכל עשירים ובני בבל הכל עניים ומיסתבר דקאי על אותן התלמידים דאיתרמי כן, וא"כ אין ראי' משם כלל דבכל המקומות אפשר לומר דאתרמיי' איתרמי עשירים או עניים וה' מוריש ומעשיר וזה בכל כדור הארץ. ועכ"פ דברי רש"י שם במד"ר מפורשים דקשה הגידול בנים יותר באר"י.