ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן י
י
ואפשר לומר דהנה דעת הראב"ד שלא נאמר לאו זה דלא ישבו בארצך אלא על ז' אומות ולא על שאר עכו"ם אלא דעת הרמב"ם היא דכיון דכתב בקרא הטעם פן יחטיאו אותך לי (שמות כג, לג) לכן ילפינן מיניה גם לשאר עכו"ם דבכולהו שייך טעם זה דאיכא למיחש להכי כמו שכתב שם הכסף משנה ושאר מפרשים. ולשון ה"ר אליעזר ממיץ בספר יראים (סי' פ"ו) דקאי לאו זה שלא יניחו לשבת אנשים רשעים ומחטיאי אדם בארץ ישראל דאף על פי שהענין מדבר מז' אומות, מכל מקום כיון דכתיב פן יחטיאו אותך לי למדנו שריבה כל המחטיאים יעיי"ש. ומדסתם הלשון שלא להניח אנשים רשעים ומחטיאי אדם ולא הזכיר כלל עכו"ם מבואר ברור שדעתו ז"ל שאף רשעי ישראל המה בכלל הלאו זה דלא ישבו בארצך. ובאמת כל שכן הוא לפי הטעם פן יחטיאו כי רשעי ישראל עלולים יותר להחטיא את ישראל מרשעי עכו"ם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (עכו"ם פ"י ה"א) דמשום הכי האפיקורסים מישראל גרועים מעכו"ם בשביל שמסירין את העם מאחרי ה'. ונראה דגם הרמב"ם וסייעתו דאזלי בזה בתר טעמא דקרא דאמר פן יחטיאו אותך סברי כדעת הספר יראים דקאי על כל המחטיאים זיל בתר טעמא. [ומה דדרשינן בזה טעמא דקרא אף אותן הסוברין לא דרשינן טעמא דקרא זה יתבאר להלן]. ומה שלא הזכיר הרמב"ם אלא עכו"ם הוא על דרך שכתב הרמב"ם ז"ל (עכו"ם פי"א ה"י) דמשום הכי לא הצריכו חכמים למנות האפיקורסים והמומרין בכלל פסולי עדות כיון שאלו המורדין והכופרים פחותין הם מן העכו"ם ואין צריך למנותם יעיי"ש, ובשביל זה לא הוצרך גם כאן הרמב"ם ז"ל להזכיר הכופרים מישראל המחטיאים בני אדם כי הם פחותים מן העכו"ם וכל שכן הוא.
אמנם לדעת הראב"ד וסייעתו צריך לומר דסברי דכיון דהקראי שם מיירי מז' אומות אין ראיה מלאו דלא ישבו בארצך דקאי גם על שאר אומות ומחטיאים כיון דז' אומות גרועי מהכל דמצינו דקפיד עליהם הכתוב יותר בלאו דלא תחיה כל נשמה לכן לא סברי גם לאו זה אלא על ז' אומות דעלייהו קאי, והיא פלוגתא גדולה בין כמה ראשונים מערכה מול מערכה ואין להאריך בזה כאן.
וכתב במעיין החכמה (דף ל"ה ע"ב אות ס"ח) דנראה מדעת הרמב"ן בפרשת שופטים שהקשה על פירש"י בסוטה מקרא דלא ישבו בארצך דסובר כדעת הראב"ד דקאי רק על ז' אומות דאי הוי סובר דקאי גם על שאר אומות לא הוי מקשה מידי יעיי"ש. ולפי זה הרמב"ן לשיטתו שסובר כדעת הראב"ד דלא קאי הלאו דלא ישבו בארצך אלא על ז' אומות ולא יותר, הביא ראיה ממה שהיתה מצוה בכיבוש אף אם לא היו שם ז' אומות, דכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות (מצוה קפ"ז) שבימי דוד תמו ונכרתו הז' אומות ונתפזרו הנשארים ונתערבו באומות עד שלא נשאר בהם שורש, אם כן אי אפשר לומר שמה שהאשימו את דוד שכבש חוצה לארץ טרם שכבש כל ארץ ישראל שהוא בשביל שיש בארץ ישראל הלאו דלא ישבו בארצך, שהרי מהז' אומות לא היה אז שום שורש ותו ליכא לאו זה, על כן שפט הרמב"ן ז"ל שהוא בשביל מצות עשה דוישבתם בה.
וצריך לומר לפירוש זה דעיקר ראייתו של רמב"ן מהכיבוש הנאמר בימי דוד דמהכיבוש שהיה בימי יהושע אין ראיה שהיה אז צורך להוריש ז' אומות ולשון הרמב"ן ז"ל ומאמרם מלחמת יהושע לכבש תבין כי המצוה הזו היא הכיבוש, מזה נראה שראיית הרמב"ן הוא מלשון הספרי שאמר לכיבוש ומשמע הלשון שיש מצוה בעצם הכיבוש מלבד החוב להוריש ז' אומות. ויש לומר דכיון שיש לו ראיה מכרחת מהכיבוש הנאמר בימי דוד ששם אי אפשר לפרש לפי שיטתו אלא מחמת המצוה של ישוב ארץ ישראל לכן מיסתבר ליה לפרש גם במה שנאמר בימי יהושע דמשמעות הלשון שיש מצוה בעצם הכיבוש אף שאינו מוכרח כל כך, כיון שבלאו הכי יש לו הכרח לשיטה זו. ועדיין צריך עיון להבין דברי הרמב"ן ז"ל בזה. אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר דלאו זה קאי על כל האומות, ואם כן יש חיוב בכיבוש לסלק העכו"ם מן הארץ בשביל הלאו דלא ישבו בארצך אין ראיה כלל שיש מצוה בישיבה. גם רש"י ז"ל נראה דסובר כדעת הרמב"ם דקאי הלאו על כל האומות שהרי הרמב"ן ז"ל בשביל שסובר דלא קאי הלאו אלא על ז' אומות היתה לו קושיא על רש"י כמו שכתב במעיין החכמה. ואם כן רש"י ז"ל שלא חש לקושייתו מתורץ היטב אם סובר כדעת הרמב"ם ז"ל, ולא קשה מידי על רש"י והרמב"ם שסוברים שאין מצות עשה בישיבה.