אגדות מהרי"ט/תענית/פרק ג
אגדות מהרי"ט – מסכת תענית – פרק ג
פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל אדון אחד, אמר לו הלויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים, ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים, ואם איני נותן לך, הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף, וקבע לו זמן, כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך, שלח לו עדיין יש לי זמן, כל היום כולו שלי הוא וכו', ליגלג עליו אותו אדון, אמר כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים וכו', נכנס לבית המקדש וכו' נתעטף ועמד בתפילה וכו', מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים, עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו וכו', אמר לו וכו' עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי, שכבר שקעה החמה והגשמים ברשותי ירדו, חזר ונכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה ואמר לפניו רבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך, מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה וכו'.
ויש להתבונן במאמר הלז, דלכאורה לפי התנאי שהותנה ביניהם, שאם יעבור המועד הקבוע ולא יתמלאו המעינות, יתחייב נקדימון לשלם לאותו אדון מעות, אם כן צדקה טענתו של אותו אדון, שכבר היה אחר שקיעת החמה ולא ירדו גשמים, ומה לו אם נעשה נס שנקדה לו חמה, ויאר את הלילה.
קשה מדוע עשה ה' ככה להזריח חמה שלא בעונתה, כדי לפטרו מתשלומין, דכיון דלפי האמת שקעה כבר החמה והגיע לאותו האדון המעות על פי הדין, איך נעשה מן השמים נס כזה לעכב מעותיו של אותו אדון שלא כדין, ואי אפשר שיעשו נס מן השמים על דבר שאינו אמת ח"ו.
עצם הדבר צריך ביאור, דמאי כל הרעש הזה לשדד מערכת השמים אחר שלא היה כאן רק שאלת כסף, שהיו צריכין לשלם לו י"ב ככר כסף, ואפילו אם נאמר שלא היה להם הכסף לשלם, אבל ודאי שהקב"ה היה יכול ליתן השפעת כסף לישראל, מבלי שיצטרכו שיהיה שידוד מערכות השמים מלובש בדרך הטבע, ולא היה צורך לכאורה בשביל זה לעשות נס כזה שלא נעשה רק למשה וליהושע, אשר שם היה בה צורך בשביל הצלת ישראל שהיו עומדים באמצע המלחמה, אבל כאן שלא יה רק בשביל שלא יהיו צריכים לשלם לו הכסף, אינו מובן צורך נס הגדול הזה.
דברי הגמרא, על פי שיטת רבינו תם (שבת ל"ה ע"ב, ד"ה תרי) דשתי שקיעות יש, חדא תחלת השקיעה משהחמה מתחלת להכנס בעובי הרקיע, ומתחלת שקיעה זו ועד השקיעה הב' יש ג' מילין ורביע, ואז עדיין יום גמור הוא, והשנית סוף השקיעה, דהיינו אחר שנכנסה כולה בעובי הרקיע, וממנה ועד הלילה אין אלא ג' בעי מיל. והנה המהר"ם אלשקר ז"ל בתשובה (סי' צ"ו) [ושאר ראשונים] הקשה על שיטת ר"ת מהא דאיתא בגמרא (פסחים צ"ד ע"ב) שנחלקו חכמי ישראל עם חכמי אומות העולם, דחכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע, וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת מתחת לרקיע ובלילה למטה מן הרקיע, אמר רבי ונראין דבריהם מדברינו, ע"כ. הרי מבואר דמסקנת הגמרא שהעיקר כדעת חכמי האומות, שהחמה מהלכת בלילה למטה מן הקרקע, ואם כן ליכא למימר כשיטת רבינו תם, שהרי יסודו בנוי על דעת חכמי ישראל שהחמה מהלכת בלילה למעלה מן הרקיע, ולא קיי"ל הכי. ואף החוש מעיד שלא כדברי ר"ת, שהרי יש מקומות שהחמה זורחת שם כל המעת לעת. ועוד יש לדקדק מה שאנו אומרים בתפלה (שחרית לשב"ק) הקל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה ממקומה וכו', דמשמע מזה שהאמת היא כשיטת ר"ת שהחמה עוברת כל יום את עובי הרקיע, וגם זה צריך ביאור ליישבה שלא יקשה עליה הקושיות הנ"ל.
שיטת ר"ת על פי מה שכתב בשיטה מקובצת למסכת כתובות (י"ג ע"ב ד"ה מאי קאמר להו) וז"ל: וכן שמעתי משמו של ר"ת שהיה אומר כן, על הא דאמרינן בפרק מי שהיה טמא, שנחלקו חכמי ישראל עם חכמי אומות העולם וכו' [אם החמה מהלכת בלילה מתחת לקרקע או ממעל לרקיע, ואמר רבי נראין דבריהם מדברינו], ואומר ר"ת ז"ל דאע"ג דנצחו חכמי האומות לחכמי ישראל, היינו נצחון בטענות, אבל האמת הוא כחכמי ישראל, והיינו דאמרינן בתפלה ובוקע חלוני רקיע וכו', עכ"ד. מבואר מזה דר"ת ס"ל דאף למסקנת הגמרא העיקר הוא כחכמי ישראל, אלא שלא היה להם מה להשיב על טענות חכמי אומה"ע. [והמהר"ם אלשקר עדיין לא היה לפניו השיטה מקובצת, שלדבריו לא קשה מידי].
לומר טעם הדבר על פי מה דאיתא בזוה"ק פ' ויקרא (דף ט' ע"ב) כי בשעת בריאת העולם ברא הקב"ה ז' רקיעים למעלה, ובכל רקיע ורקיע משמשים כוכבים ומזלות וכו', והנה כל דבר בעולם יש לו שרש למעלה, וכן החמה והלבנה מתנהגת תנועתם ברקיע שלמטה, על פי תנועתם ברקיעים העליונים, וכן מבואר בתיקוני הזוהר (עיי"ש דף י"ג ע"ב) שהחמה ולבנה של מעלה משפיע ומנהל את חמה ולבנה של עולם העשיה. והאריך בזה בספר הקדוש מעשי ה' (פרק ה' ממעשי בראשית) דכל מה שנמצא למטה בעולם העשיה, יש דוגמתה למעלה בעולמות העליונים, שממנה נשפע הכח לדוגמא שלה למטה. ועל פי זה י"ל דמה שאמרו חכמי ישראל כי החמה מהלכת בלילה למעלה מן הרקיע, כוונתם לחמה שברקיעים העליונים שהיא נכנסת באמת בעובי הרקיע, ועל פי תנועתה למעלה נקבעים זמני היום והלילה למטה. וזהו גם ביאור מה שאומרים בתפלה ובוקע חלוני רקיע, היינו ברקיעים העליונים, ששם החמה מהלכת בלילה למעלה מן הרקיע.
מובן, כי חכמי ישראל ידעו והשיגו דבר זה בקבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, אשר עלה לשמים וראה זאת עין בעין, ובאמת צדקו דבריהם, דאף שהחמה שברקיע התחתון מהלכת בלילה מתחת לקרקע, לא משגחינן כי אם בתנועת החמה שברקיעים העליונים, אלא שלא השיבו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם דבר להוכיח להם כי דבריהם אמת, משום שלא יודו להם אומות העולם בזה, כי לא ניתן להוכיח להם מה שלמעלה, ומה גם שהם אין מאמינים ומשיגים בעולמות העליונים כלל, כי אמונתם היא רק במה שמשיגים בשכלם, והשכל אינו משיג בעולמות הללו למעלה מעולם העשיה. ועוד יתכן שלא רצו לגלות להם דבר מענינים אלו, משום שהילוך החמה והלבנה נוגע לעניני סוד העיבור, ועל כך הם מושבעים ועומדים שלא לגלות את הסוד לאומות העולם, כדאיתא בכתובות (קי"א ע"א), וכתבו התוספות דהיינו סוד העיבור, או שהוא בכלל סתרי תורה שאסור לגלותם לאומות העולם [ואף זה הוא בכלל אותה שבועה לחד לישנא בפירש"י ז"ל שם]. ועל פי זה מבוארים היטב דברי ר"ת ז"ל שהביא בשיטה מקובצת, דבאמת לא טעו חכמי ישראל והצדק אתם, אלא שחכמי האומות ניצחום בטענות, שלא יכלו חכמי ישראל לענות להם על טענותיהם.
זה סרה קושית המהר"ם אלשקר על שיטת רבינו תם, דשפיר אתיא שיטת רבינו תם כדעת חכמי ישראל, שהחמה מהלכת בלילה למעלה מן הרקיע, שהרי דעת חכמי ישראל עיקר. וגם לא קשה מידי ממה דחזינן שיש מקומות שהחמה נראית ביום ובלילה, שהרי לאו בחמה שברקיע זה קא מיירי חכמי ישראל, אלא בחמה שברקיעים העליונים, שעל פיהם נקבעים זמני היום והלילה, והמזלות שברקיע התחתון הנהגתם על פי שרשם למעלה, וברקיעים העליונים החמה שוקעת בעובי הרקיע, על כן אף ברקיע שלמטה נחשב יום גמור בתחלת השקיעה, עד שתשקע החמה שברקיעים העליונים לתוך עובי הרקיע.
יתבארו היטב דברי הגמרא במעשה דנקדימון בן גוריון, וגופא דעובדא הכי הוה, דבשעה שירדו הגשמים כבר היה אחר זמן השקיעה הראשונה, ולפי דעת חכמי אומות העולם כבר היה לילה גמור, ובדין הוא שיתחייב לשלם לאותו אדון מעותיו, כפי מה שהותנה ביניהם. אמנם לפי דעת חכמי ישראל ושיטת רבינו תם הבנויה על פי יסודם, עדיין היה יום גמור באותה שעה, מאחר שהיה עדיין קודם השקיעה הב', ואם כן אין לאותו אדון כל תביעה עליו, שהרי נתמלאו מעיינותיו מים בזמנם. אכן לא היה ניתן לגלות סוד זה לעכו"ם, כי הזמן נחשב על פי החמה שברקיעים העליונים. ועוד אף אילו היה טוען לפניו כן, לא היה מקבל דבריו, שאין להם השגה בענינים אלו, ואם כן כיון שהיה נראה לעינים שכבר הוא אחר השקיעה, הרי היו צריכים לשלם לו את הכסף. אך אם היו עושין כן, היה נקבע ההלכה לדורות שאחר השקיעה הוי לילה דלא כשיטת ר"ת, והיה יוצא ממנה מכשול גדול לגבי חילול שבת וכדומה, ולא רצו מן השמים שיהיה נקבע ההלכה נגד שיטת ר"ת, לכן עשו נס גדול לשדד מערכות השמים שיזרח החמה עוד הפעם להראות לבאי עולם, שהאמת היא כשיטת ר"ת ז"ל דאחר השקיעה עדיין יום גמור היא, ולא הגיע הכסף לאותו האדון על פי דין, ועל ידי זה נקבע ההלכה לדורות כשיטת ר"ת ז"ל. וגם אתי שפיר דלא היה ח"ו הנס לשקרא, שהרי כלפי שמיא גליא שעדיין היה יום גמור באותה שעה, ואין טענת כסף לאדון זה, ולפיכך נעשה לו נס זה שנקדה חמה בעבורו, להוכיח צדקתו, משום שלא היה אפשר להוכיח זאת באופן אחר.
שלשה נקדמה להם חמה בעבורן, משה ויהושע וכו'.
[עיין מ"ש בס"ד במסכת ערכין ל"ב ע"ב, והיא מדברי יואל פ' ואתחנן מהדו"ת עמוד קס"ה].
רבי ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תימצא לומר עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו.
מבואר מזה דהברכה הבאה לאדם בדרך נס, ינוכה מחלקו לעולם הבא, וכן משמע בכמה מקומות בדברי חכז"ל דאם עושין לאדם נס מנכין לו מזכיותיו.
איתא במדרש רבה (ב"ר ריש פ' י"ח) עה"פ ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כתיב (משלי י') ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ברכת ה' היא תעשיר זו השבת, שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי וכו', עכ"ד המדרש. ואפשר לומר דתוספת ברכה הבא על ידי השבת, אף אם יהיה נפישא ונראה כחוץ מגדר הטבע ובדרך נס, אבל ברכה זו לא ינוכה משכר העולם הבא, ונקדים דברי הבית שמואל אחרון (הביאו ק"ז הישמח משה זלל"ה בפ' תזריע) לפרש אמרם ז"ל מפני מה אמרה תורה במצורע בדד ישב, הוא הבדיל בין איש לאשתו וכו' לפיכך אמרה תורה בדד ישב, ותו"ד ז"ל, דעל פי חכמי הרופאים צרעת באה מתגבורת מרה שחורה, והוא סיבת ההתבודדת, ורפוא תו בדרך הטבע שילך בחבורת בני אדם, ואז יסיר מעליו מרה שחורה והצרעת הבא בסיבתו, והתורה הקדושה אמרה בדד ישב מחוץ למחנה, והוא היפך הטבע, וזה שהקשו בגמרא מפני מה אמרה תורה בדד ישב שהוא היפך הטבע שיתרפא בדרך זה, ואין השי"ת רוצה בשינוי הטבע, והתירוץ בזה דכיון שנכתב בתורה כן, אין בזה שינוי הטבע, דהתורה הקדושה קדמה לעולם, והיא היתה כלי אומנתו של הקב"ה שבה ברא את העולם, לפיכך דרך הטבע כך הוא, והרי זה מחוקי הבריאה להיות כל הנמצאים שבעולם משועבדים לחוקי התורה, ואין בזה שינוי טבע כלל, וזהו תירוצם ז"ל לפיכך אמרה תורה בדד ישב, וכיון שנכתב בתורה כן, אין בזה שינוי הטבע, עכ"ד הבית שמואל אחרון ז"ל.
כמו כן תוספת ברכה הבא על ידי השבת, אף אם יהיה נפישא ונראה כחוץ מגדר הטבע ובדרך נס, אבל לא נחשב לנס, כיון דכתיב כן בתורה הקדושה ויברך אלקים את יום השביעי, והתורה הקדושה קדמה לעולם, הרי הטבע מחייבת להיות כן והוא מחקי וטבע הבריאה, ועל כן ברכה זו לא ינוכה משכר העולם הבא.
יבואר המדרש הנ"ל ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה זו השבת, שבכח השבת וסגולתו להביא ברכה ועשירות מופלגת למעלה מן הטבע, ואעפ"כ לא יוסיף עצב עמה להיות מנוכה מחלקו לעולם הבא, והטעם משום דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי, וכיון דכן כתוב בתורה, אין בזה שינוי הטבע ונס, ואין מנכין מזכיותיו].
דאתא אילפא מלוך רבי יוחנן וכו'.
פירש"י ז"ל מינוהו ראש ישיבה עליהן, מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן, ומעשירין אותו, כדאמרינן לגבי כהן גדול בסיפרא וביומא (דף יח.) והכהן הגדול מאחיו, גדלוהו משל אחיו, עכ"ל. וכן היא ברש"י סוטה (מ' ע"א) וז"ל: אמר ר' אבהו אית לם רבה, חכם גדול וראוי לישב בראש יותר ממני, כדי שיושיבוהו בראש, ונותנין לו מנות ומעשירין אותו, כדי שיהא חשוב וישמעו דבריו, כדתניא והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו (יומא ד' יח.) עכ"ל. משמע שהעשירו את כל ראש ישיבה, כדי שיהיה איש מכובד ויהיו דבריו נשמעין. ולפי זה צורך מעלת העשירות הוא רק כלפי העולם כדי שיהיו דבריו נשמעין.
זאת בו דהוא נחוץ גם אל הענין, דלפעול בעניני היהדות צריכין שיהיה האפשרות והאמצעים במה לעשותו, משא"כ אם אין האפשרות אי אפשר לפעול דבר, וכידוע מאמר חכם "מה שהרצון חושק אפס היכולת עושק", דישנם כמה דברים שיש הרצון לעשותם והם נמנעי היכולת, ואשר על כן יש צורך במעלת העשירות כדי שיוכלו להוציא לפועל כל דבר טוב.
באמת מלבד כל זה יש עוד דברים בגו, דיש בזה עוד ענין גדול למה נחוץ מעלת העשירות לענין השראת השכינה, דהנה כתיב (בפ' יתרו) ואתה תחזה מכל העם [פירש"י ברוח הקודש שעליך] אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע, והנה מובן מאליו דבדור דיעה ההוא אם משה רבינו ברוח הקודש שלו בירר יראי אלקים, בוודאי היו יראי שמים לאמיתתן, וכן האנשי אמת בוודאי היו אנשי אמת בתכלית שאין לנו אף השגה בבחינתם, וכמו כן גם השונאי בצע, אמנם המעלה הראשונה אנשי חיל, פירש"י ז"ל עשירים שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים. ולכאורה אם הם יראי אלקים וגם אנשי אמת ושונאי בצע לאמיתתן, איך יתכן שיעשו דבר שלא כהוגן כזה שיחניפו לשום אדם, איך אפשר לחשוד אותן יראי אלקים והאנשי אמת והשונאי בצע שהיו בימי משה רבינו, שאם יהיו צריכין לאיזה דבר יחניפו עבור זה. אלא מאי צריך לומר דאי אפשר להשתמר ולהנצל מזה, וכדכתיב ושוחד לא תקח כי השוחד יעור, שאם יש רצון על איזה דבר נעשין משוחד וסומא ואין רואין עוד את האמת, ואמרז"ל בגמרא (כתובות ק"ה ע"ב) דשוחד אינו דוקא שוחד של כסף אלא אפילו שוחד דברים, מאי שוחד כל מילי דמשחד, דכל דבר שמכניס באדם איזה רצון הוא שוחד, ועל כן כנראה היו חוששין אף על היראי אלקים ועל האנשי אמת ועל השונאי בצע, שאם יהיו צריכין לאיזה אדם בשום דבר ויהיו זקוקין להחניף להם יהיו נעשין על ידי זה משוחדין ולא יראו את האמת, כן נראה מבואר בדברי הכתוב.
רואין בעוה"ר היום, שהעולם נתפסו בעוה"ר בדרכים הכי גרועים עד קצהו, שהם נוגעים בכל היסודות של האמונה, במינות וכפירה והריסות הדת, ואם מתחילין קצת להתבונן רואין שבדור הקדום היו נזדעזעין אם היו שומעין רק שמועה כזו, והיום בעוה"ר נעשו כל העולם משוחד, ואם יתבוננו היטב ויסתכלו בדבר יפה יראו שעיקר הגרמא בנזקין הוא - מלבד מה שנתפסו הרבה מאוד בזו התאוה השולטת בעולם כל כך, הוא יצרא דמינות, וכמו שהיה מלפנים התגברות יצרא דע"ז, - מלבד זאת עיקר החסרון הוא שנעשין משוחד מתוקף השפעת זרם העולם, שהכל צריכין אל העולם, ובפרט המנהיגים זקוקים אל העולם עוד יותר מהאיש הפרטי אשר הוא לעצמו, אחד צריך עבור פרנסת עצמו, ואחד צריך אף עבור יהדות ועבור הרבצת התורה, אבל עכ"פ הוא זקוק להם, וממילא נעשין משוחד וסומא. ולכן העמידו בתחילה המעלה הראשונה אנשי חיל, דהיינו עשירים שאין צריכין להחניף לשום אדם, ובעוה"ר אף אם יתכן שיש לנו בדור הזה איזה בחי' היראי אלקים והאנשי אמת והשונאי בצע, הרי גם כן אין יודעין עד כמה מגיע בחינתם, אבל מ"מ הרי מקצת מנהו יתכן שישנו, אולם זה החלק הנזכר לעיל "שאין צריכין להחניף" זאת אולי אין אתנו כלל, כן הוא המצב היום לרגלי מצב רוב העולם, שזה אינו בנמצא כלל, והכל נופלין ברשת השוחד הנ"ל].
איש גם זו וכו' שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי ג' חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה וכו', בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי רבי פרנסני, אמרתי לו המתן עד שאפרק מן החמור, לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו, הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו וכו'.
הנה פלוגתת האחרונים אי שפיר דמי לשהויי מצוה כדי לעשות מצוה מן המחובר, או דלמא זריזין מקדימין עדיף, ועיין בשדי חמד כללים (מערכת ז' כלל א') שאסף וקיבץ חבל אחרונים וספרי הפוסקים דאפליגו בזה, עייש"ד. ועכ"פ ראיה מדברי הגמרא הנ"ל ממעשה דנחום איש גם זו, דבמצות צדקה לכו"ע לא משהינן המצוה כדי לעשותה מצוה מן המחובר, דודאי מה שאמר נחום איש גם זו לאותו עני המתן לי וכו', היתה כוונתו לשם שמים לעשות מצוה מן המחובר ומה עלתה בידו, על כן במצות צדקה לכו"ע לא יאות לשהויי מצוה בשביל לעשותה מן המחובר, דאיכא למיחש משום פסידה דמצוה ואיבוד נפש מישראל ר"ל.
זה יתבאר מ"ש בתשו' הרשב"א בטעם שאין מברכין על מצות צדקה, מפני שהוא דבר התלוי בדעת אחרים ושמא לא יקבל העני ונמצא ברכתו לבטלה, עכת"ד. ולכאורה צ"ב בטעמו דהרי אנו סומכין על החזקה, וכי יש חזקה גדולה מזו, שהעני פושט ידו ליתן לו, ומהיכי תיתי למיחש שמא לא יקבל. ואפשר להסביר על פי המעשה דנחום איש גם זו הנ"ל, דבא עני אחד ועמד לו בדרך ואמר לו רבי פרנסני, ואמר לו נחום איש גם זו המתן עד שאפרק מן החמור, ולא הספיק לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. ובזה יבואר בטעם דאין מברכין על מצות צדקה, דאמרו חז"ל אל יזרוק אדם ברכה מתוך פיו, אלא צריך לזה התבוננות וישוב הדעת לכוין דעתו לכוונת הברכה, ובתוך כך איכא למיחש שמא ימות העני].
ע"ב]
(ויקרא כ"ו) וכו',
אפילו של שלום.
[עי' דברי יואל לחנוכה ח"א אות ה', ואות ל'].
פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, שלחו לחוני המעגל התפלל וכו' עג עוגה ועמד בתוכה וכו', נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, התחילו גשמים וכו'.
[עיין דברי יואל פ' אחרי עמוד כ"ג, ועי' מ"ש באגדות מהרי"ט על מסכת כתובות דף קי"א ע"א, על המאמר ושלא ירחקו [שלא ידחקו] את הקץ].
איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה דכל מאי דהוו גביה יהיב להו וכו', שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו, פש ליה חד זוזא, זבן ליה חיטי ואסיק שדייא באכלב'
[אוצר של חטים]
וכו', חזת אכלבא דמליא חיטי וכו', העבודה הרי הן הקדש עליך, ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל.
וכתב רש"י ז"ל משום דמעשה נסים הוא, ואסור לאדם להנות ממעשה נסים, כדאמר לעיל (כ' ע"ב) ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, עכ"ל.
מבואר בגמרא דאסור להנות ממעשה נסים, אמנם אפשר דיש אופן דמותר להנות ממעשה נסים, ונקדים מה שהקשה התבואות שור על מה שכתב הרמ"א ז"ל (סי' תרפ"ב ס"א) דאם שכח לומר על הנסים בברכת המזון, כשמגיע להרחמן יאמר הרחמן הוא יעשה לנו נסים וכו', והתבואות שור דחה דין זה, וטעמו דאין להתפלל שיעשה לו נס, והביא ראיה מהא דאמרינן בגמרא (ברכות ס' ע"א) היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זה תפילת שוא, ופריך מהא דכתיב ואחר ילדה בת, שדנה לאה דין בעצמה וכו' מיד נהפכה לבת, ומשני אין מזכירין מעשה נסים, ואי נימא דמותר להתפלל שיעשה לו נס, עדיין תקשה דאמאי הוי תפלת שוא, הרי יכול להתפלל שתלד זכר בדרך נס, אלא וודאי שאין להתפלל על נס.
יעקב מתרץ שיטת הרמ"א ז"ל, על פי דברי המדרש בפסוק אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד, הכל יודעין שאנכי מגן לך, והכוונה בזה דהנה אמרו רז"ל (שבת ל"ב ע"א) שאם עושין לאדם נס מנכין לו מזכיותיו, אמנם כשהנס מפורסם ועל ידי זה נתקדש שם שמים, הנה ניתוסף לו זכות חדש בשביל קידוש השם, וז"ש אל תירא אברם מכח נכיון הזכות על ידי הנסים, כי אנכי מגן לך והכל יודעין שאנכי מגן לך, וע"כ שכרך הרבה מאוד וכו', וע"כ על נס מפורסם לרבים ראוי להתפלל, כדי שיתקדש שמו יתברך, עכ"ד.
על פי המבואר בדברי הישועות יעקב דאם הוא נס מפורסם ונתקדש שם שמים על ידו, אין מנכין לו מזכיותיו, אפשר דבכי האי גוונא מותר להנות ממעשה נסים.
נשיאה גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, תנו להו אושעיא זעירא דמן חברייה והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, משל לכלה שהיא בבית אביה, כל זמן שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה, עיניה טרוטות כל גופה צ.
פירש"י ז"ל הואיל והנהו דבי נשיאה דהוי עיני העדה רשעים, דלת העם אין צריכין לבדוק מה מעשיהם, לכך לא משגחי בהו מן שמים, עכ"ל. והיינו אם המנהיגים עיני העדה המאירים עיניהם נוהגים יפה אין כל העם צריכים להבדק, דחזקה עליהם שילכו בעקבות המנהיגים, יעיי"ש.
בכמה מקומות בדבריהם ז"ל גדול מעלת פרנסי ישראל ומנהיגיו הכשרים, המנהלים את קהל ה' על מבועי התורה והיראה, ומדריכים אותם לעשות רצון השי"ת ולעבדו בלבב שלם, ואין קץ ושיעור לשכרן העתיד להשתלם להם לעולם הבא, וכדאיתא בספרי (פ' פנחס) הודיעו כמה גדול שכרן של פרנסי ישראל. וזה לצד שבהיות הפרנסים הגונים ישפיעו על כל העם לטוב וח"ו ההיפוך בהפכו. וכמשל המובא בגמרא כלה שעיניה יפות כל גופה אינו צריך בדיקה.
איתא בזוה"ק פ' ויקהל (דף קצ"ח ע"א)עה"פ מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל ואבחר בדוד וגו' (מלכים א' ח') וכו', ואבחר בירושלים מיבעי ליה, אלא כד קב"ה אית רעותא קמיה למבני קרתא אסתכל בקדמיתא בההוא רישא דנהיג עמא דקרתא ולבתר בני קרתא, בגין דמתא וכל בני מתא כלהו קיימין ברעיא דנהיג לעמא, אי רעיא איהו טבא טב ליה טב למתא טב לעמא, ואי רעיא איהו ביש ווי ליה ווי למתא ווי לעמא וכו', עכ"ד הזה"ק.
כתב מרן החתם סופר זלה"ה לפרש מאה"כ (דברים כ"א) ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו וגו' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, דביד הכהנים הלא המה מנהיגי ישראל הדבר תלוי, אם להיות מנהיגים את ישראל בדרך הטוב והישר והם להם לעינים להאיר עיניהם ולבם, אזי בם בחר ה' אלקיך לשרתו, וח"ו אם לא זכו, שהם מטים עקלקלותם וכל העם נמשכים אחריהם אזי על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, שבסיבתם באים על כלל ישראל נגעים ומכאובות, ואשמתם תלויה בראשי העם, דבתר רישא כל גופא גריר, והם הם דברי הזוה"ק הנ"ל.
שכך גדול הוא כחם והשפעתם של מנהיגי ישראל שללמד על הכלל כולו יצאו, אם לנהלם ולהדריכם בדרך הטוב והישר, ולאידך גיסא בידם להטותם מני אורח ולהשפיע עליהם לרע ח"ו, על כן מתאמץ השטן ביותר להתגבר על מנהיגי ישראל ללוכדם ברשתו אשר טמן, כאמרם ז"ל (סוכה נ"ב ע"א) שהיצה"ר מניח אומות העולם ומתגרה בהן בישראל ובתלמידי חכמים יותר מכולם. דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. והיינו טעמא, שהשטן בוחר להתגרות במי שתעלה בידו להרויח יותר על ידי הסתתו ולכן הוא מניח את אומות העולם דמה ירויח אם יצליח ללכדם, הלא הבל המה, שאינם מצווים במצוות, ולא חלק להם בבינה להשיג חשיבות מעלת הדביקות בהשי"ת ובתורתו הקדושה, דבגוים אין תורה, משא"כ אם תעלה בידו לתפוס איש מבני ישראל ולצודו בחרמו הוא מרויח בכך הרבה, שהוא מבטלו מתורה וממצוות, ועל אחת כמה וכמה אם הצליח היצר הרע ללכוד תלמיד חכם אחד למשכו ברשתו אשר טמן, ובפרט אם תלמיד חכם זה ממונה על הצבור באיזו התמנות שהיא, ומה גם אם הוא מנהיג שישראל נמשכין אחריו, שאז הצלחתו של השטן רבה ועצומה, שהוא עמל להתגבר על אדם אחד ומחמת כן ילכדו ברשתו כל העם, שהרי לא את המנהיג בלבד הסית ופיתה אלא ימשכו אחריו כל ישראל ההולכים בעקבותיו, הכרוכים ונמשכים אחרי דעתו ועצתו, וככל היוצא מפיו יעשו. ונמצא דבמה שהתגבר על אותו מנהיג הרויח את הכל, על כן הוא מתגבר על מנהיגי ישראל בכל כוחותיו, שבאמצעות כן תעלה בידו לבצע את אשר יזם לעשות, להטות לב כל העם אחריו, כי בו הם תלויים.
דאמר רבי שמעון בן לקיש (לקמן ע"ב)יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום (וי"ג מתחדש עיין במהרש"ל) ומבקש להמיתו שנאמר (תהלים ל"ז) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמ' (שם)ה' לא יעזבנו בידו וגו'. דהיצר הרע צופה אל הצדיק דייקא ומבקש להפילו, ביודעו שאם יעלה זממו בידו ויצליח למשכו לצדו הריהו מרויח אתו עמו את כל העולם.
מה שהשטן מתאמץ בכל כוחותיו להתגבר עליו, עוד זאת לו שהוא מעמיד כנגד הצדיק מסית ומדיח העומד כנגדו ללחום עמו, להפריעו ממעשיו ולהשביתו מעבודתו הקדושה, ואותו רשע הנלחם עם הצדיק ונצב לשטן לו בדרכו מעמיד פנים כאילו הוא צדיק כיוצא בו, משים מסוה היראה והחסידות על פנים, ומתעטף במעטה הצביעות לבלי הכר, כדי להטעות את ישראל. וכאשר כן היה אפילו במרע"ה שקמו נגדו דתן ואבירם למרוד כנגדו ולהמריד עליו את ישראל, ואף הם לא היו רשעים בגלוי אלא העמידו פנים כצדיקים, וגם נעשו להם נסים גלויים בצאתם ממצרים, שהרי לא היו יחד עם ישראל בשעה שעברו על ים סוף אלא נשארו עם פרעה ורדפו אחרי ישראל עם פרעה וחילו כדאיתא בתרגום יונתן (פ' בשלח) עה"פ ואמר פרעה לבני ישראל, ויימר פרעה לדתן ולאבירם בני ישראל דאשתארון במצרים. ואף שהיו רשעים גדולים כל כך לא מתו בג' ימי אפילה כשמתו כל רשעי ישראל, כי ה' הניחם לנסות בהם את ישראל, שיהיו נגד כוח משרע"ה והשפעתו, דזה לעומת זה עשה אלקים כחם והשפעתן מול כח משרע"ה. כי למראה עינים היו מתראים כצדיקים והיו הבריות טועים בהם ונמשכין אחריהם והיה הנסיון גדול לישראל. צא ולמד ממה שבחר קרח ועדתו אנשי שם להתחבר אל דתן ואבירם ולהיות עמהם בעצה אחת, דאילו היו דתן ואבירם רשעים מפורסמים וידועים לא היו מתחברים אליהם ואל כיו"ב, אלא שהיו מסתירים אמיתות כוונתם.
הוא הדבר שיהא אחד מצד כוחות הטומאה עומד בעולם הזה לנגד הצדיק, כדי שלא להכריח את הבחירה לטוב בכחו ובהשפעתו הגדולה של הצדיק אמת, וכמ"ש הגה"ק מקאמארנא זלה"ה (בספר היכל הברכה בכ"מ) שבשעה שיורדת לעולם הזה נשמה קדושה עומד השטן ומקטרג שלא יהיה לו מה לעשות בעולם, שהצדיק יהיה מעכב כנגדו בכל דרכיו, ואם כן בריאתו היא לריק, ומבטיחין לו לשטן כי ישלחו לעולם הזה נשמה אחרת מצד הטומאה שתהיה גדולה כנשמת הצדיק, והוא יעמוד להתנגד מול כוחו והשפעתו של הצדיק בעולם.
בעולם השפל אין ניכר כל כך למראה עינים מי משניהם הוא הצדיק אמת, ומי הוא מצד הסטרא אחרא שנברא להיות מנגד לצדיק, כי גם הרשע מתלבש בלבוש צדיק ומתכסה באדרת החסידת, כדי שתהיה לו השפעה להמשיך בני אדם אחריו. וכמ"ש בסה"ק דגל מחה אפרים (פ' וישלח) עה"פ הצילני נא מיד אחי מיד עשו, ע"ד דאיתא במדרש (והוא בתנחומא פ' צו) לעתיד יתעטף עשיו בציצית וישב בין הצדיקים וכו', שזה הוא מצוי גם בעולם הזה, ובעוה"ר נתרבה השקר בעולם וכל אחד רוצה לעלות במעלות שלומי אמוני ישראל וכו', וזה שקשה מכולם, שזה גורם אריכות הגלות, שהם נקראים ערב רב וכו', עכלה"ק. וכל זה הוא בעולם הזה עולם הנסיון, אבל בעולם העליון שם ניכר ונודע האמת שזה הוא צדיק והשני הוא רשע, שכל הווייתו ובריאתו היא להיות לשטן לעומת הצדיק להמעיט השפעתו בעולם.
היה מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון וכו'.
ובעין יעקב הגירסא שלא להבעית את ישראל. והיא במשנה יומא (נ"ב ע"ב). הנה בסדר העבודה בסופו, ויום טוב היה עושה בצאתו בשלום מן הקודש וכו' ובכן מה נהדר היה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש. ולכאורה ראוי להבין מה כל החרדה הזאת אשר חרדו ישראל כשנכנס הכהן גדול לפני ולפנים, והרי בפשטות נראה דכל החששא היתה שאם לא יעשה הכהן גדול את סדר עבודתו כראוי אז עלול להיות נענש ח"ו, אבל אם אין הכהן גדול משנה דבר מכל מה שאמרו לו אין לחוש שמא יארע לו כלום, ואם כן כשהיה הכהן גדול כשר ועשה הכל כתיקונו מדוע היה גדול הפחד עד שהיה עושה יו"ט בצאתו בשלום מן הקודש.
דאפילו כשעשה הכל כראוי אם לא היה הכהן גדול ראוי לאותה איצטלא שהיו אחרים יותר ראויים הימנו, אזי היה מקום לחוש פן יענש ממרומים. ומצינו בבית שני שהיו כמה וכמה כהנים גדולים שלא היו ראויים לכך אלא שנתמנו מחמת ממון וכיו"ב, וכדאיתא בגמרא (יומא י"ח ע"א) גבי יהושע בן גמלא דקרי עליה הש"ס (יבמות ס"א( קשר של רשעים, אף שהיה צדיק גמור, לפי שהיו אחרים הראויים יותר ונתמנה רק על ידי שנתנה מרתא בת ביתוס לינאי המלך תרקבא דדינרי (ועיי"ש בתוספות ישנים ד"ה מרתא מ"ש בזה), ועל פי זה יתכן כי אף אם הכהן גדול לא היה צדוקי ולא שינה דבר מכל מה שאמרו לו, מ"מ אם לא היה ראוי לשמש בכהונה גדולה היה בזה חשש סכנה, ולפיכך היה עושה יום טוב בצאתו בשלום מן הקודש. אמנם עוד לאלוה מילין לבאר מה שהיה מקום לחוש פן ח"ו חענש הכהן גדול בקה"ק, עד שהיה עושה יו"ט בצאתו בשלום מן הקדש.
לבאר בהקדם מה דכתיב (בפ' וישלח) ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר לו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם, וכתב האבן עזרא שם, חלילה לומר שהיה בביתו של יעקב אבינו ע"ה עד אותה שעה ע"ז ואלהי נכר שהוצרך לצוות עליהם לבערה, ופירושו תמצאנו בפרשת וילך. וכוונת דבריו אל מ"ש הוא ז"ל באבן עזרא (פ' וילך) עה"פ הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, ותוכן דבריו כי בחינת העון וענינו תלוי לפי כח הקיבול של המקום ההוא, ולפי שמעלת ארץ ישראל עליונה ביותר וכח הקדושה בה גדול מאד, על כן יש דברים רבים שבחוץ לארץ אינם נחשבים לחטא ואילו בארץ ישראל הם נחשבים לעונות כפי כח הקיבול של הארץ, ובידם של בני ביתו של יעקב אע"ה לא היתה נמצאת ע"ז ממש, אלא שהיה בידם דברים שבחוץ לארץ לא היו נחשבים לע"ז והותר להם לקיימם, אך מיד בבואם אל שערי ארץ ישראל נחשבו להם דברים אלו לע"ז, לצד מעלת קדושת הארץ, כי כפי ערך הקדושה יהיה גדול הפגם, על כן ציווה יעקב אבינו ע"ה הסירו את אלהי הנכר. וכיו"ב כתב הרמב"ן ז"ל (בס"פ אחרי) ובתו"ד הביא את דברי האב"ע בפ' וילך הנ"ל, עיי"ש.
פירשתי דברי המד"ר שם בפ' וישלח (פ' פ"א ג') עה"פ הנ"ל ויאמר יעקב אל ביתו וגו' א"ר כרוספדי א"ר יוחנן אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו וכו', דלכאורה מה צורך בזה לבקיעות גדולה כל כך, והלא כל מורה הוראה יכול לפסוק מתוך השו"ע מה הוא בכלל ע"ז. ותו האם לא היו השבטים הק' בקיאין בהלכות ע"ז עד שהוצרכו להביא אל יעקב אבינו ע"ה להטמינם תחת האלה. אמנם על פי דברי האבן עזרא הנ"ל מובן, דבע"ז ממש וודאי שהיו כולם בקיאין, אמנם בדברים דקים כאלו שבחוצה לארץ לא היו נחשבים לע"ז, ואך מחמת גודל קדושת ארץ ישראל כעבודה זרה נחשבו, בזה צריך בקיאות גדולה לדעת ולהבחין מה נכלל בכלל איסור ע"ז. והוא כעין מ"ש האר"י הק' לבאר מה שמצינו בדבריהם ז"ל שהפליגו בחומר כמה עונות שהם כאילו עובד ע"ז, וכגון הא דאמרו כל הכועס כאילו עובד ע"ז, כל המתגאה כאילו עובד ע"ז ורבים כיוצא באלו, דאין הכוונה שהעובר על אחת מהנה נדון בעולם הזה כעובד ע"ז, אלא שבעולמות העליונים לפי קדושת המקום ובחינתו הגבוהה שם גדול הפגם של עונות אלו כפגם של ע"ז, דלפי ערך קדושת המקוםכן גודל הפגם. ועל כן אמרו ז"ל אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו, ולא מיירי בהלכות ע"ז הגלויים והמפורשים, אלא בבחינות הדקות הנחשבים כעובד ע"ז לפי ערך קדושת ארץ ישראל, בזה היה צורך לבקיאותו של יעקב אבינו ע"ה והשגתו הגדולה בגבהי מרומים.
כבר היו אמרינו לפרש מאמרם (ע"ז י"ד ע"ב) גמירי דמסכת ע"ז דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין ואנן חמשה תנן וכו' עכ"ד הגמרא. והוא פלאי שהרי בה' פרקים של מסכת ע"ז שלנו נכללין בה הרבה גזירות דרבנן ופלוגתות וספיקי הלכות שנתחדשו על ידי שנתמעטו הלבבות, ורוב המסכת היא לברר טעמי מחלוקתן של הכמים ומהיכן יליף כל חד מינייהו טעמו מן הכתובים, ואפ"ה אין לנו אלא ה' פרקי, משא"כ משנתו של אברהם אבינו ע"ה היתה הלכה ברורה בלי ספיקות, כמאמרם ז"ל (ב"ר פמ"ט ב') שהיה אברהם אבינו ע"ה משיג ההלכות שהקב"ה מחדש כל יום בב"ד של מעלה, ואף על פי כן היו בידו ד' מאות פרקי, ואם כן היא פליאה נשגבה היכן הם כל אותם הפרקים של מסכת ע"ז שהיו ביד אברהם אבינו ע"ה, וכיצד יתכן שנחסר מאתנו חלק התורה הזה, והלא הלכות ע"ז שנהגו בימיו נהיגי גם גבן, ואיך לא פשו גבן אלא ה' פרקים בלבד. (ועיין בדברי יואל פ' יתרו עמוד י"א ופ' לך עמוד ש"כ.).
דהנה אז בדורות הראשונים היה יצרא דע"ז תקיף מאד, וכדאיתא בגמרא (סנהדרין ק"ב ע"ב) דמנשה אתחזי בחלמא לר' אשי וא"ל אי הות התם הות נקיטת בשיפולא גלימא ורהטת אבתראי, ופרש"י היית מגביה שפת חלוקך וכו' כדי שתהא קל לרוץ והיית רץ לשם מפני יצר עכו"ם שהיה שולט עכ"ל. והנה בזמן שהיצר הרע מתגבר ביותר על ענין מיוחד אזי קשה מאד להבחין ולדעת באיזה דרכים שהוא תופס את האדם להמשיכו לע"ז, כי הוא מסתתר בתחבולותיו בדרכים שונים ומשונים אשר לפי ראות העין הם רחוקים מאד מענין ע"ז, ואי אפשר כלל לצייר ולהעלות בדעתו כי זו הדרך מוליכתו לע"ז, ועל כן בימיו של אברהם אבינו ע"ה שהיה יצרא דע"ז שולט בעולם בהתגברות עד מאד, והתגברה הסט"א להלביש את הע"ז בדרכים ובצורות שונות, לכן היה צורך בארבע מאות פרקים לפרש כל דרכי ע"ז בלבושיה ובצורותיה השונות כדי לדעת כיצד להתרחק מהם. אמנם אחרי דבעו אנשי כנסת הגדולה רחמים ותפשוהו ליצרא דע"ז ובטלוהו, ושוב אין היצה"ר מתגבר כל כך בענין ע"ז בפרטיות אלא כמו שאר עבירות, ממילא בטלו גם כל אותם הדרכים הרבים והשונים שהיה היצה"ר ממשיך בהם לע"ז, ושוב אין צורך בכל אותן ד' מאות פרקי, וסגי בה' פרקי דמיירי בדיני ע"ז ומשמשיה. ובדורנו זה בעוה"ר מתגבר מאד יצרא דמינות שלא נשחט עדיין, ותקיף לן טובא דשאני מינות דמשכא, ואילו היה אתנו אברהם אבינו ע"ה היה צריך לעשות אלפי פרקים לבאר כל ענפי המינות והדרכים השונים שהשטן משתמש בהם לתפוס את העולם ביצרא דמינות ה' ישמרנו, וכמו שרואין בעוה"ר בחוש.
זה יתבאר לנו ענין השבועה שהיו משביעין את הכהן גדול שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו, ע"ד דאיתא במסכת אבות (פ"ה) שמונה והולך בין עשרה נסים שנעשו בבית המקדש ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, והקשה התוס' יו"ט ולמה יארע לו קרי אחרי שהיו מזרזין אותו כל ז' ימים וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו, ומאי ניסא איכא בהא, והתשובה לזה כי היצר הטוב והיצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו' ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן גדול בעל קרי דהתגברות השטן גדולה מאד עליו, כן כתב במדרש שמואל בשם החסיד ז"ל, עכ"ד התוס' יו"ט. חזינן מזה עד כמה היה השטן מתגבר על הכהן גדול ביום הכיפורים בכל מאמצי כוחו להכשילו, משום שידע כי בו תלויה כפרתן של ישראל, ובכח קדושת עבודתו של הכהן גדול יכניע את הסט"א וינצחנה.
פי זה אף אנו נאמר דלא חששו זקני בי"ד וזקני כהונה כי הכהן גדול היה צדוקי מקדמת דנא, דאם כן לא הועילו כלום במה שהשביעו אותו וכקושיית הפרי חדש, אלא שחששו שמא נתפס בנדנוד קל באחד מאותן אלפי פרקי מינות הרחוקים שאינם נראים לעין ואינם ניכרים שיש בהם איזה נטיה המובילה לדרכי מינות, ובשעה שנתמנה לכהן גדול ובו תלוי כלל ישראל יתגבר עליו השטן בעבור היותו קרוב להיות מנוצח, ופן ואולי יתגבר עליו ביצרא דמינות ואז צריך נס להנצל הימנו, דזה גרע טפי מאם אירע לו קרי שהוא רק פגם, משא"כ שמץ מינות שאינו נודע לאיש, אם יתגבר עליו הבע"ד להכניס בו ח"ו איזה שיטה רעה ולטמטם מוחו במחשבת מינות כל דהוא אזי שדי תיכלא בכוליה שיתגבר עליו להטותו לגמרי למינות ח"ו. על כן קודם כניסתו אל הקדש לכפר על בני ישראל היו משביעין אותו שמא יש בלבו "צד מינות" היינו אפילו בחינה קלה שאינה ע"ז ומינות ממש, אלא דבמקום גבוה וקדוש הרי זה נחשב כמו ע"ז ומינות, שאין סתם אנשים מבינים עליה כי אם יחידי סגולה כיעקב אבינו ע"ה, והיו חוששין שמא יש בלבו איזו בחינה כזו שבכל מקום אינה נחשבת למינות ואליבא דאמת רחוקה עוד ממינות, אלא שאף על פי כן יש לה איזה נגיעה כל שהיא באותה השיטה, ואם יכנס למקום אש להבת שלהבת ששם גם זה נקרא מינות לצד מעלת המקום, אזי יתגבר עליו הבע"ד להכניס בו שמץ מחשבה כל דהוא של צד מינות, ועל ידי שיכשל בכך יתגבר עליו היצה"ר לאחר מכן ויפילו לגמרי לשיטת הצדוקים, ולזאת הוצרכו להשביעו שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו והזהירוהו שלא יניח להכניס במחשבתו אף צד מינות כל דהו, ובזה מהניא ליה השבועה לעמוד נגד יצרו שלא יוכל להכשילו, ודייקא לפי שנכנס למקום קדוש שהאור גדול שם כל כך לכן היה כל החשש.
כמו שמצינו בכהן גדול עד היכן גדלה התגברות היצה"ר עליו לפי שכפרת כל ישראל תלויה בו, כמו כן בכל אדם אשר הוא עלול שהעולם יכשלו על ידו על ידי שרבים צריכים לו ורבים נמשכים אחריו, ועל ידי שיכשל בעבירה ימשכו אחריו לעשות כמעשהו, דהיצה"ר מתגבר ביותר להכשילו, ודייקא הוא עלול יותר לתעות, לפי שהבע"ד יודע שאם תעלה בידו לנצחו יכול להרויח הרבה לצוד באמצעותו רבים בבת אחת, וכמו שהביא החתם סופר זלה"ה בתשובה (חאו"ח סימן ר"ה) בשם אחד מרבותיו הרמ"ל זצ"ל שהיה רגיל על לשונו ע"ד הלצה: המלך זקן וכסיל היודע בזקנותו ישב לו על כסא של שלש רגלים, א' חזנים שיוליכו כל תפלות ישראל אל מחוץ למחנה כקדשים פסולים רח"ל, ב' השוחטים שיאכילו כל הקהלה נו"ט, ג' סופרי סת"ם שיופסלו כל תפילין ומזוזות על ידם, ודי לו למלך זקן בזה, וה' ירחם עכ"ל. והנה החתם סופר זלה"ה כתב כן בימיו דסגי ליה בכסא של שלש רגלים, אמנם כהיום בזמנינו אין לו צורך אפילו בזהף, כי כבר נזדקן יותר ורב לו מלהלחם אפילו בשלש אלה, ודי לו להתגבר על אחד שיכול להפיץ על ידו מינות בעולם שזה כולל יותר וסגי ליה בזה. (ועיין בדברי יואלפ' במדבר ע' ס"ט).
מובן היטב מה שהיה הכהן גדול עושה יום טוב בצאתו בשלום מן הקודש, דלפי שנכנס למקום אור גדול לפני ולפנים בקדש הקדשים, היה הפחד גדול שלא יתגבר עליו היצה"ר להכשילו בשמץ מחשבה שאינה ראויה אשר לפי ערך קדושת המקום הנורא תחשב לו לצד מינות ח"ו, ואף בבית שני שלא היה אור קדושת המקום נעלה כל כך כמו שהיה בבית ראשון, וכדאיתא בירושלמי שמשניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש ויצא מפני שלא היה הארון מונח שם שממנו האורה יוצאת, מ"מ עם כל זה עדיין היה בקה"ק כח הקדושה, וכיון שנכנס למקום קדוש מקום פחד ואימה היה צריך לסייעתא דשמיא מרובה שיצא משם בשלום בלא פגע, דהיינו שלא יהיה נפגם במחשבת מינות כל דהיא על ידי גודל התגברות היצר במקום קדושה כזה, וכדרך שהיה צורך לנס שלא יתגבר עליו היצה"ר להכשילו בקרי, כמו כן היה פחד שלא יכשילו בהרהורי מינות הגרועה הימנה טפי, ואמרו ז"ל ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו עריות שבתרווייהו השטן מתגבר, והיה צריך לסייעתא דשמיא להנצל מתרווייהו, ולפיכך בצאתו בשלום מן הקדש בלי שום פגע, היינו שלא הזיק לו השטן, ולא נתקלקל בדיעות נפסדות ונשאר שלם באמונתו ובתורתו, היה עושה יום טוב, וכל ישראל שמחו בשמחתו של הכהן גדול שזכה לצאת בשלום מן הקודש שלם באמונתו במחשבות טהורות ונכונות.
להוסיף עוד ביאור באומרו בצאתו "בשלום" מן הקודש, על פי מה דתנן (בסוף מסכת עדיות) אין אליהו בא וכו' אלא לעשות שלום בעולם (כ"ה גירסת הילקוט סוף מלאכי עיי"ש), שנאמר (מלאכי ג') הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, והנה הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות שם) פירשו לענין שנאה ממש שיסיר השנאה והמחלוקת מבני אדם, אולם המהרש"א ז"ל (בחידושי אגדות) הקשה על פירושו דאם כן מאי מייתי מקרא דוהשיב לב אבות על בנים וגו', דמה ענין אבות ובנים לשנאה שבעולם, יעיי"ש. אמנם בילקוט שמעוני (סוף מלאכי) מביא תחלה הך מתניתין דסוף עדיות אין אליהו בא אלא לעשות שלום בעולם, ובתר הכי מייתי מפרקי דר' אליעזר (ס"פ מ"ג) ר"י אומר אם אין ישראל עושים תשובה אין נגאלין וכו', ואין עושים תשובה עד שיבא אליהו שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, מה כתיב אחר יו והשיב לב אבות על בנים וכו', ומדאסמכינהו להדדי משמע דחד ענינא הם, וגם המאמר הראשון אשר מקורו במתניתין דסוף עדיות דאין אליהו בא אלא לעשות שלום בעולם מיירי לענין תשובה, והכי מוכח להדיא מדברי הילקוט (ר"פ פנחס), דהכי איתא שם ארשב"ל פנחם הוא אליהו, א"ל הקב"ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעת"ל אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו וגו' והשיב לב אבות וגו'. הרי להדיא דאותו שלום שאליהו בא לעשות הוא ליתן שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, וענין השלום הזה הוא להחזירם בתשובה שלימה כנ"ל בפרקי דר' אלעזר, כי החטאים גורמים פירוד ומטילים שנאה ח"ו בין הקב"ה ובין בני ישראל.
הגמרא (שבת קט"ז ע"א) נראה עוד יותר דענין השלום שבין ישראל לאביהן שבשמים הוא האמונה שיאמינו ישראל בבורא יתברך ויתרחקו מחבק חיק המינים ואפיקורסים, דאיתא שם שאמר ר' טרפון ספר תורה שכתבו מין ישרף עם האזכרות שבו, ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה, ועליהן אמר דוד הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממך אתקוטט וגו', ומבואר מדברי הגמרא הנ"ל כי השלום האמיתי הוא לרדוף את המינים והאפיקורסים, ולאפוקי מאותם האומרים דשלום בעולם היינו לעשות שלום ח"ו עם מינים ואפיקורסים, ומדברי הגמרא מבואר להיפך דעיקר השלום הוא השלום בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי רדיפת ומחיית שם האפיקורסים ומעשיהם. ואליהו שיבוא לעשות שלום בעולם יעשה שלום בין ישראל לאביהן שבשמים כנ"ל, ויהיה ומלאה הארן דיעה את ה', ועל ידי כן יושפע אמונה בעולם, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות מלכים) כי אליהו הנביא ומלך המשיח ישפיעו אמונה בעולם ויתקנו את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וגו', ואז יהיה שלום בעולם הוא השלום האמיתי שבין ישראל לאביהם שבשמים.
הכהן גדול בעבודתו הקדושה בבית המקדש פעל ועשה לעשות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, וכעין שיהיה בעת הגאולה העתידה כשיבא הזמן המקווה שאז יהיה השלום האמיתי בעולם בין ישראל לאביהן שבשמים, ובעבודתו הקדושה עורר הכהן גדול כח זה שגם עד הגאולה העתידה יתעקר כל צד מינות שבעולם, ונתעורר על ידו אותו כח השלום שבין ישראל לאביהן שבשמים, ולכן אמרו ויום טוב היה עושה בצאתו "בשלום" מן הקדש, שיצא מקה"ק עם הכח לעשות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים ולעקור כח המינות מן העולם שזהו השלום האמיתי].
מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון, מאי מצלי וכו', רב אחא בריה דרבא מסיים משמיה דרב יהודה לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה וכו'.
וכן תרגום אונקלוס (פ' ויחי) עה"פ לא יסור שבט מיהודה, לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה. ורש"י ז"ל כתב לפרש עביד שולטן עושה ממשלה. וצ"ב הכוונה באמרם עביד שולטן עושה ממשלה, הלא הם הן השלטון עצמם, ומדוע לא אמר שלא יעדי שולטן מדבית יהודה.
יתבאר בהקדם מה שפירשתי (ביומי חנוכה) על הפסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד דברוח הקודש נאמרה, ואמרתי לפרש על פי מה שאמרו ז"ל במדרש (מדרש תהלים מזמור ל' אות א') למה מזמור שיר, כנגד ביהמ"ק של מעלה ובית המקדש של מטה, וידוע שבית המקדש של מעלה נבנה ע"י התפילות ועבודת הצדיקים (עיין ויואל משה בהקדמה באורך), ודוד המלך עם גודל עבודתו בנה גם את הבית המקדש של מעלה שהוא מכוון נגד בית המקדש של מטה. [ובזה י"ל על מה שהקשו ז"ל (במדרש תהלים שם) וכי דוד בנאו, די"ל שדוד המלך על ידי גודל השתוקקותו ועבודתו בקודש בנאו] וכל זה אינו נראה בעיני בשר.
אמרו על הכתוב מזמור שיר חנוכת הבית, דקאי גם על הבית המקדש של מעלה שנאמרה ברוח הקודש, שהרי רק ברוח הקודש יכולין להעיד על זה דבאמת נבנה הבית המקדש על ידו, ועל ידי שכוננה נקראת על שמו, עכ"פ נמצינו למידין דהצדיקים על ידי מעשיהם הטובים בונים את הבית המקדש של מעלה ומקרבים להקים מלכות בית דוד, ובעת שנוושע יתגלה מי הם שקרבו במעשיהם מלכות בית דוד ויהיו נזכרים לטובה ואשרי חלקם, ואוי לו למי שעל ידי מעשיו מרחק את קץ הגאולה ומלכות בית דוד. ואיתא בספה"ק שעל ידי שנכשלים בחטא הידוע גורמין ח"ו לאריכות הגלות, ועל ידי שמתקנין מה שפגמו ומבררין את הניצה"ק מקרבין את הגאולה, ואז נוכל לעבדו יתברך עבודה תמה בשלימות כמבואר בדברי הרמב"ם (פרק ה' מהל' מלכים) כי לא נתאוו החכמים לביאת המשיח רק כדי שיוכלו לעבוד השם יתברך בלב ונפש חפיצה בלי מונע, וצריכים לדעת דכל אלו המחכים לגאולה של מלכות המינות ואף מי שיש לו איזה הרהור שזה מקרב הגאולה אוי לו ואוי לנפשו, והשם ישמרינו מאותם שיש להם אפילו חלק במעל הזה, שזה גרוע מהכל (וואס דאס איז דאס ארגסטע אויף דער וועלט), ואדרבא במחשבות כאלו מרחקים את הגאולה חס ושלום.
גם בעת שנמצאים בגולה ישנם יהודים שבמעשיהם הטובים הם מכוננים את מלכות בית דוד, והן הם הנקראים עביד שולטן בבית יהודה, וכפירוש רש"י עושה ממשלה, לפי שעל ידי מעשיהם הטובים מקרבים הגאולה ועושים השולטן בבית יהודה, ועל זה היה תפלתו של הכהן גדול ביום הכיפורים ולא יעדי עביד שולטן, דקאי על אותן הצדיקים אשר לבם כלתה למלכות בית דוד וביאת המשיח, והיה הכהן גדול מתפלל שלא יחסרו צדיקים כאלה שידבקו עצמם באמונה אמיתית ויתפללו באמת לאמיתו שיתגלה לנו במהרה מלכות בית דוד.
הרבים אין היום מסירות נפש כל כך בעולם שנזכה על ידי זה לעקור כליל מן העולם אותן הענינים שמהפכים ומעכבים מלכות בית דוד. אמנם על זה הבטיחה לנו התורה הקדושה לא יסור שבט מיהודה שלא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, שלא יסורו מאתנו אותם העובדי השם שעל ידי מעשיהם הטובים מסייעים לקרב מלכות בית דוד שתבנה ותכונן על כבוד התורה וכבוד השם יתברך באמונה אמיתית, ואף בעת שנמצאים בגולה ואי אפשר לבנות ולהעמיד מלכות בית דוד בגשמיות, על כל פנים יתכן שתבנה ותכונן בבחינת הרוחניות על ידי השפעות התורה והאמונה שמשפיעים בתוך בני ישראל, ועל המשתדלים בזה אמר הכתוב לא יסור שבט מיהודה, דהיינו עביד שולטן כנזכר לעיל.
אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא וכו' ונים, אמר להו דהוה יתיב עמי הקב"ה וכו' ואמר לי אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא, אפשר דמתילד בשעתא דמזוני.
וכתב המהרש"א ז"ל לכאורה אינו דומה להחריב כל העולם משום שישתנה שעתו של ר"א. ואיכא לפרושי על ר"א להפוך עולמו ולבוראו שנית, ואולי שכוונו כאן על גלגול הנשמות, עכ"ל. וענינו דלפי שהאדם הוא בבחי' עולם קטן, על כן יקרא גלגולו בבחי' הפיכת עלמא.
בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבעה ברכות ולא נענה, ירד ר' עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים וכו', יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו.
[עיין דברי יואל פ' יתרו, עמוד מ"ו].
הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה [קודם שהתחילו להתענות],
כסבורין העם לומר שבח של ציבור הוא, אמר להם אמשול לכם למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו, שוב שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה [בשעה שכבר גמרו את התענית],
כסבורים העם לומר שבחו של צבור הוא, אמר להם וכו' משל וכו' לעבד וכו' המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואח"כ תנו לו, ולשמואל הקטן שבחו של צבור היכי דמי, אמר משיב הרוח ונשיב זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא.
ולכאורה פליאה גדולה היא, מ"ש שאם ירדו גשמים קודם הנץ החמה אין זה שבחא דציבורא, דאם אין בכך סימן טוב אם השיגו הישועה קודם שהתחילו להתענות ולהצטער, אם כן בזמן שהשנים כתיקונן והשי"ת משפיע לישראל כל טוב מבלי עת צרה כלל, דהוא טפי מהך עובדא דירדו להם גשמים קודם נץ החמה, הכי נאמר לפי זה שהוא ח"ו בכלל תנו לו ואל אשמע קולו, ואדרבה יותר נראה שבחו של ציבור כאשר השי"ת מרחם עליהם ושולח להם הישועה מבלי שיצטרכו להצטער מקודם כלל, ובשלמא מעובדא הב' שירדו גשמים אחר שקיעת החמה דמורה על המתינו עד שיתמקמק ח"ו ל"ק שהרי בשנים כתיקונן אין הדבר כן, אבל מעובדא קמייתא קשה, וכי מבלתי פורעניות וגזירה רעה מקודם לא יצוייר שבחו של ציבור, אתמהה.
בהקדם דברי מרן החתם סופר זלה"ה (בספר הזכרון), בזמן "מלחמת הצרפתים" שהיתה בימיו, והעיר פרעסבורג באה פתאום בסכנה עצומה מלחץ אויב אשר צר עליה, ויורו המורים חצים ובליסטראות. ואחר כך כאשר היתה הרווחה ובעזהי"ת ניצולו כולם, אז דרוש דרש משה ואמר ז"ל לפרש מאמר המשנה (ראש השנה כ"ט ע"ב) על הפסוק עשה לך שרף וגו' והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו וכו'. ולכאורה תמוה מה דפריך וכי נחש ממית, דהלא הא ודאי דדרך הטבע הוא שהנחש נושך וממית. אך הענין הוא דהנה ישראל היו מהלכין במדבר שמם ארץ לא זרועה מקום נחש שרף עקרב וכו', ועם כל זה הגין ה' בעדם שלא הוזק אדם מעולם בכל הדרך, ופתאום נשתנה הדבר שאותן הנחשים נשכו והמיתו, לפיכך פריך שפיר וכי דרכן של נחשים הללו להמית, והלא ראו בחוש שכל אותם הזמנים שהיו שם במדבר לא הזיקו הנחשים, ועכשיו שינו טבעם לצאת ולהזיק, נמצא שבאה הצרה בדרך נס, שנעשו הנחשים הללו מזיקין, מה שלא היה דרכם כן מעולם, ואחר כך באה הישועה בדרך נס בהבטה על נחש הנחשת. ואם כן בוודאי קשה מעיקרא מאי קסבר בביאת הצרה בדרך נס מחוץ לדרך הטבע, ולבסוף מאי קסבר בהצלתם שלא כדרך הטבע, הלא עין בעין נראה שלא היתה הכוונה בהפיכת הנחשים למזיקים ונושכים להביא עליהם הצרה בפועל ח"ו,
שהרי באה רפואה למכה. וזה ביאור הקושיא וכי נחש ממית על פי דרך הטבע, והלא כל ארבעים שנה שבמדבר לא המית בהם נחש כלל, ואין צורך שיעשה המצאה לחיותם על ידי נחש הנחשת, ועל כרחך שרצו לעורר אותנו בזה, ולזה אמר אלא בזמן שישראל משעבדין את לבן לאביהן שבשמים וכו', ור"ל שהכוונה בכל זה היה רק כדי להודיע שהכל תלוי בתליית עיניהם לאביהם שבשמים.
אמר שם לפרש גם מאמר הכתוב (תהלים ס') נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה, דיש לדקדק מהו הלשון נס להתנוסס, וגם מהו מפני קשט. אכן הנה נסי ה' רובם לטובה להצלת צדיקים מהרעות אשר באו במקרי העולם, או על חטא הרבים, והקב"ה מציל הצדיק ממנו, ולפעמים נעשה נס לפורעניות להכרית רשע או רשעים וכדומה, אמנם לעשות נס שלא בטבע העולם לפורעניות על אנשים ידועים, ולהצילם מרעה על דרך נס אחר לטובה, זהו דבר פלא וקשה להבין, כי אם לא חפץ ה' להענישם מעיקרא מאי קסבר להביא הרעה שלא בטבע. כמו שאנו רואים בעינינו כי אע"פ שהמלחמה היא מדרך העולם ושיבואו עיירות במצור ובמצוק, והקב"ה משגיח לטובה להציל הראוי להציל, אבל מה שבאתה עירנו במצור וכו' זה היה שלא בתכסיס מלחמה וכו', וכל איש נבוב ילבב כי מאת ה' היתה זאת על דרך נס לפורעניות שאינה באה לעולם אלא בשביל ישראל, ואמנם נגד זה אנו רואים חסדי ה' שעשה נס לטובה וכו' ולא היה רק הפחדים והדאגות, ואם כן קשה מעיקרא מאי קסבר יתברך שמו לחדש נס לפורעניות, כיון שדעתו יתברך להצילנו ולהיות עינו עלינו לטובה. אבל אין זה אלא כי כאשר ייסר איש את בנו וגו', כי א-ל רחום ה' אלקינו, וטרם יצא הקצף והגיע זמן הפורעניות לבוא, הקדים לחדש נס לפורעניות ולהציל ממנו, שיהיה אותו הפורעניות כעין התראה, לומר ראו בניי כי אני אני הוא המוחץ ורופא, שובו אלי ותקדימו תפלה לצרה, ואם ח"ו תקשו ערפכם הכינו למה שהוא קשה מהראשונים. נמצא אם אנו שבים אל אלקינו עתה, היה הנס הזה שהיה לפורעניות טובה גדולה וחסד יותר מן ההצלה עצמה, כי ההצלה אינה חידוש, כי עדיין לא הגיע זמן הפורעניות המעותד, אבל הבאת הפורעניות הוא עיקר החסד שהוא התראה להנצל ביום אף. וזה שאמר הכתוב נתת ליראיך נס להתנוסס, דהיינו מתחילה נס לפורעניות, כדי שתוכל לעשות נס להצלה, וקשה לא לכתוב לא ה' ולא ו', לזה בא כמתרץ מפני קשט סלה, [מלשון קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים], שהכוונה בכל זה כדי שיקשטו עצמם לפני השי"ת, וישובו לפניו בתשובה שלימה באמת, וידבקו עצמן בו יתברך, ויהיו נשמרים ממה שהוא רע מזה ח"ו, עכת"ד החתם סופר זלה"ה.
נלך גם אנחנו, כי כמו כן בענין המצב שלפנינו, אין מן הצורך לפרט דבר הידוע לכל איך נהייתה הצרה לפתע פתאום, כי אין זה דרך הטבע שתתהפך כל המדינה בפעם אחת להרע ולאבד את ישראל, עד שלולי ה' שהיה לנו כמעט חיים בלעונו ח"ו, ועכ"פ אנו רואים גם כן שלא היתה הכוונה שתבא הצרה בפועל ח"ו, כי הקב"ה הפר עצת אויבנו, והצילנו מידם ברוב רחמיו וחסדיו, והיתה התשועה בדרך נס גדול, כידוע לכל איך שברגע האחרונה נתהפך הגלגל ונהפך המצב לטובה, ובוודא שהכוונה בכל זה מפני קושט סלה כנ"ל, כדי להזכיר את כל אחד ואחד להתקשט במצות ומעשים טובים לפניו יתברך שמו. ולזאת אנו מחוייבים עתה לשים עינא פקיחא כל אחד ואחד על דרכיו ומעלליו, איש איש כפי אשר יודע נגעי לבבו, ולב יודע מרת נפשו, והדברים אשר נתפס בהן, לעשות לעצמו גדרים וסייגים לטובה. וגם החתם סופר זלה"ה בעת ההוא לאחר שבאה הישועה הקהיל משה את העם והזהירם לתקן בדק בית ישראל בכל מה דאפשר, ואם שם שכאשר ניצולו היתה ישועתם הלזו תשועת עולמים מאותה צרה, ששוב לא חזרה צרה זו לעולם, אם כן על אחת כמה וכמה במצבינו עתה, דהגם שבוודאי אנו חייבים לתת שבח והודיה להשי"ת אשר עד הנה עזרנו ברחמיו וחסדיו יתברך שמו, שיכולים אנחנו עכ"פ להקהל בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ובדרך כלל היתה קצת הרווחה בעזהי"ת, מ"מ כל אחד יודע את המצב עד היכן הדברים מגיעים, שכל זה איננו עדיין ישועה שלימה וגמורה, ואין להאריך בדבר הידוע לכל, ובכן בוודאי חייב כל אחד לראות את עצמו ולחקור ולתקן את עצמו בכל הדברים הצריכים בדיקה ותיקון.
אפשר לרמז גם בדברי הגמרא הנ"ל, דהנה הקב"ה הטביע הטבע בכל יצורי בראשית, שכל אחד ישמש בעתו ובזמנו הנחוצה, כמו החמה הלבנה והכוכבים להאיר ביום ובלילה, וכן הגשם שירד בעונתו בשעה שהעולם צריך לו, כגון במרחשון וכיו"ב שהוא זמן ירידת גשמים, שאז אד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, וכן הרוח תהא נושבת בעונתה הראויה, וכיוצא בהם בכל מעשי בראשית, ואם כן תינח בזמן שהשנים כתיקונם ועולם כמנהגו נוהג, בודאי טוב ולמעליותא יחשב אשר הכל מתנהג על פי הטבע אשר הטביע בו הבורא ברוך הוא, אבל אם ח"ו פסק הגשם מלירד בזמן הקבוע שהטביע הבורא יתברך שתהא שעת ירידת גשמים, אם כן הוי צרה בשינוי הטבע, ואם אחר כך בזמן שהציבור קובעים להתענות ולבקש רחמים על הגשם באה הישועה קודם זמן התפלה והתענית, לכאורה הרי קשה כנ"ל דתחלה מה קסבר בעצירת הגשמים בעונתן, ועל כרחך שכל הצרה הזאת באה רק כדי לעוררם לתקן מעשיהם כנ"ל, ועל כן שפיר אמר להם שמואל שאין זה שבחא דציבורא, דאלולא כן לא היה הקב"ה מביא עליהם הצרה כל עיקר, ומדהוצרכו להצטער מקודם, הרי זה מורה שממתינים מן השמים שיקשטו מעשיהם וישובו, כדי שיהיו נשמרים ממה שהוא גרוע ממנו ח"ו, וכדברי החתם סופר ז"ל הנ"ל.
[כ"ה ע"ב] מעשה [י"ט ע"ב] ת"ר [כ' ע"א] ת"ר [כ' ע"ב] דאמר [כ"א ע"א] עד [כ"ג ע"ב] ת"ר [כ"ד ע"א] אלעזר [כ"ד ע"ב] דתנן [כ"ה ע"א] ר'
[שם] נחום [שם] דבי [שם] היה [שם] שמואל [ובזה [וזאת [ולפי [כ"ב
[ואפשר