אגדות מהרי"ט/תמורה/חלק א
אגדות מהרי"ט – מסכת תמורה – חלק א
אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד לא מהני מידי וכו'.
[עיין דברי יואל חידושי סוגיות חלק שני בסוגיא דאי עביד לא מהני].
רבי יהודה בר נחמני מתורגמינה דריש לקיש, כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה, וכתוב אחד אומר כי על פי הדברים האלה, לומר לך דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, ותנא דבי רבי ישמעאל כתוב לך את הדברים האלה, אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות, אמרי דילמא מילתא חדתי שאני, דהא רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי עת לעשות לה' הפרו תורתך, אמר מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל. ולכאורה למה לא סמכו על אותה ההבטחה דלא תשכח, [כדאיתא בגמ' שבת (קל"ח ע"ב) תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר (דברים ל"א) כי לא תשכח מפי זרעו], אלא התירו איסורא דאורייתא לכתוב דברים שבעל פה שלמדו מקראי שאין לכתוב, וכמו שפירש"י מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב אלא מפני שהתורה משתכחת.
לומר דאף לר' שמעון בן יוחאי, דבשביל אותה ההבטחה שבקרא דלא תשכח וגו', לכן העיר ה' את לבבם הטהור לתקן לכתוב גם כן תורה שבעל פה שלא תשתכח, ולולא אותה התקנה ח"ו היתה משתכחת, וצריך לפרש ההבטחה באופן זה, דאי אפשר לומר שאף אם לא ילמדו כלל לא ישכחו, אלא שהוא בכלל ההבטחה שלא יפסיק מלהיות לומדי תורה.
(ק"ג ע"ב) אמר ר' חייא אנא עבדי דלא תשתכח תורה מישראל, ואמר רבי על זה כמה גדולים מעשה חייא, ובגמרא בבא בתרא (כ"א ע"א) דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל וכו', שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וכו', והרי שהוצרכו החכמים בכמה דורות לעשות פעולות נמרצות שלא תשתכח התורה מישראל, ולולא הם היה ח"ו שכחת התורה לגמרי, אלא שהוא בכלל ההבטחה שיהיו חכמי דורות שיצילו את ישראל משכחת התורה, ומגלגלין זכות על ידי זכאי, שבהשתדלותם יצליחו ויתקיים על ידם אותה ההבטחה דלא תשכח מפי זרעו.
המהרש"א (בח"א) שכתב על הא דאמרו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, דלר' שמעון דאמר (פרק תולין) ח"ו שתשתכח תורה מישראל, צ"ל הכא שתשכח תורה ממי שאין לו אב. הנה בעיקר הדבר מה שנתקשה המהרש"א לר' שמעון שיש הבטחה מקרא דלא תשכח וגו' שלא תשכח התורה, האיך אפשר לאוקמי מה שאמרו בגמרא שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, והוצרך לאוקמי על ידי זה דקאי רק על מי שאין לו אב, לא הבינותי, דלפענ"ד לק"מ שהרי אף לר' שמעון אפשר לומר דבשביל אותה ההבטחה שבקרא דלא תשכח וגו', לכן העיר ה' את לבבם הטהור לתקן להושיב מלמדים שלא תשתכח, ולולא אותה התקנה ח"ו היתה משתכחת, דבלאו הכי צריך לפרש ההבטחה באופן זה, דאי אפשר לומר שאף אם לא ילמדו כלל לא ישכחו, אלא שהוא בכלל ההבטחה שלא יפסק מלהיות לומדי תורה וכנ"ל].
רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי עת לעשות לה' הפרו תורתך, אמר מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל. הנה צא ולמד החילוק בין הדורות אף בזמן התנאים, ממה שאמרו בגמרא שהתירו בימי רבי איסורא דאורייתא לכתוב תורה שבעל פה, משום דלא אפשר מלכתוב שנתמעט הלב והתורה משתכחת, ומיום שניתנה תורה לישראל לא היו כותבין תורה שבעל פה והתוה"ק לא נשתכחה.
במה שמצינו בגמרא בבא בתרא (כ"א ע"א) דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה וכו, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וכו'. והלא בכל הדורות מיום שניתנה תורה לישראל עד יהושע בן גמלא, לא היה תקנה זו, והתורה לא נשתכחה, אלא אדרבא מבואר בגמרא עירובין (ד' נ"ג ע"א) בכמה דרגין עד אין שיעור היה גדול כח תורתן של ראשונים מתורתן של אחרונים. ומיום שניתנה תורה לישראל לא היו כותבין תורה שבעל פה והתוה"ק לא נשתכחה, אלא אדרבה בראשונים היתה התורה מתגברת והולכת, ממה שלמדו בעצמם, ומקבלין דין מן דין, ומשפיעים על חבריהם ועל כל העולם כולו שהתלהבו ללימוד התוה"ק, וגם אפילו הע"ה שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, היה ירא לשקר בשבת, שהיה אימת שבת עליו, מה שאין זה שכיח בדורינו אפילו בכמה תלמידי חכמים, ומהיכן ידע אז הע"ה מגודל קדושת השבת שיטיל עליו אימה כל כך, ועל כרחך שבאמת התלמידי חכמים שבדור השפיעו גם על הע"ה. ועכ"פ בלי מלמדים ובלי כתיבת התורה היתה התורה משתכחת אף באמצע זמן התנאים, אף שלא היה כן בדורות הראשונים, ועל כרחך ששינו מצב הדורות הוא דבר גדול, ואינם דומין זה לזה בשום דמיון שבעולם, ומכל שכן בדורות האחרונים שההרחק מחמת שינוי מצב הדורות הוא בתכלית הריחוק עד אין שיעור וערך, מה שאין הפה יכול לדבר והקולמס אין יכולה לכתוב.
רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע שאל, א"ל לא בשמים היא וכו', אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פילפולו וכו'.
וכן מבואר בפי' ברש"י מסכת עירובין (מ"ה ע"א, ד"ה הרי) דמידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים, אלא שהאורים ותומים מברר ענינים שעל ידם באים לידי קיום הלכה.
רש"י בעירובין (דף ס"ג) על הקרא דלפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו, שהיה עתיד יהושע להיות צריך לישאל דבר הלכה מאלעזר וכו', עיי"ש. בוודאי דאין הפירוש בירור הלכה, שהרי התורה לא בשמים היא, וכמבואר בגמרא הנ"ל שנשתכחו שלשת אלפים הלכות בימי אבלו של משה, ואמרו ליהושע שאל א"ל לא בשמים היא, וכן אמרו פנחס ואלעזר, ולא היה שום עצה אלא שהחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו. אלא הכוונה שהאורים ותומים מברר ענינים של ידם באים לידי קיום הלכה. וכעין מה דאיתא בגמרא יבמות (דף ע"ח) שבימי דוד שלא ידעו החטא שגרם לזה ומה שצריכין לתקן, וגילה להם האורים ותומים אל שאול ואל בית הדמים, ולא בירר בזה הלכה חדשה, כי ידעו הדין שצריך להספיד ושנעשה עולה להגבעונים, אך לאו אדעתייהו לתקן בזה, ולא עלה על דעתם שזה גרם ככה, ועל ידי הידיעה מהאורים ותומים נתנו לב לדבר, והתבוננו מה שצריך לתקן כדת של תורה. וביומא (דף ע"ה) בשנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת וזה אומר מכרתו לי, אמר להם משה דינו לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו, וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין וכו', א"ל דינו לבקר משפט, ונתברר אחר כך על ידי המן, ונתקשו בזה האיך אפשר לפסוק הלכה על ידי הנס שנעשה על ידי המן, הלא תורה לא בשמים היא. והברכי יוסף (באו"ח סימן ל"ב) הביא על זה כמה פוסקים דספק במציאות אפשר לברר על ידי נבואה אמיתית, אף שנוגע להלכה, כי לא אמרו תורה לא בשמים היא אלא במה שנוגע לבירור הלכה, אבל לא במה שהוא רק ספק במציאות. ובכפות תמרים (שם) מתרץ בענין אחר, ולא ס"ל חילוק הנ"ל.
יש כמה ענינים שהיה צורך להתגלות מהאורים ותומים כדי לידע איך לבוא לידי קיום ההלכה, וצ"ל מ"ש רש"י ז"ל "דבר הלכה" דמיירי בכי האי גוונא.
שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. כתב החתם סופר זלל"ה (בשו"ת או"ח סי' ר"ח) על מה שאמרו חז"ל אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, שהוא יסוד ושורש כל התורה כולה, דאי לאו הכי אין כאן תורה כלל וכו', ואפשר יעשה אותות ומופתים על ידי תחבולות וכשוף, ונביא הישמעאלים עשה כן וכו', כל אחד יאמר חלמתי חלום שחלב זה אסור וזה מותר וכו', ותפוג תורה, על כן כללא כייל הקב"ה, שאין הנביא רשאי לחדש שום מצוה וכו'. אבל משה רבינו ע"ה בעצמו לא היה עליו חשש זה, דהרי המגדף שרצה לנטוע אהלו בשבט דן, ויצא מבית דין של משה חייב, דלמשפחותם לבית אבותם כתיב, וקשה מכל מקום מי הגיד לנו שאיננו משבט דן, וכי מפני בעילה אחת שבעל הנוגש המצרי את אמו, נדון לבן איש מצרי, הלא קיימא לן רוב בעילות אחרי הבעל וכו', אם לא משה רבינו ע"ה ברוח הקודש וכו', והנה פשוט דאם יאמר נביא על אחד שהוא פסול, לא נפסק דין על זה וכו', ורק משה רבינו ע"ה היה בידו כן ולא אחר עכ"ל החתם סופר זלל"ה.
גברא רבא אמר מילתא בודאי שהענין אמת, אמנם הראיה שהביא ממגדף לדעתי תמוה, שהרי לא באו לבית דינו של משה לשאול, אם הוא בן איש מצרי או לא, דזה היה ידוע להם, רק הנדון היה אם הולד הולך אחר האם או אחר האב, וכמפורש במתניתא שהביא רש"י ז"ל (פ' אמור), שבא ליטע אהלו במחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב עמד וגידף.
שהנידון היה אם הולך אחר אמו שהיתה משבט דן, או אחר האב שהיה מצרי, ולזה לא היה צורך רוח הקודש כלל. גם לא אמרו שנכנס למשה לדין, רק לבית דין של משה ואין הכרח שמשה רבינו עצמו פסק דין זה.
דזה שהיה בן מצרי היה ידוע לכל, דאפשר שהיה להם ראיות ברורות, או שהיא עצמה הודית בדבר, גם מבואר בדברי חכמינו ז"ל שלא מלו אותו כשנולד, רק אחר כך נתגייר בעצמו, שדרשו (בתורת כהנים) בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר, והרמב"ן ז"ל כתב דלא הוצרך להתגייר, דהרי קיימא לן גוי שבא על בת ישראל הולד כשר, רק שנכנס לברית מילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה ככל ישראל, ונתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל, ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי. והתוספות תירצו, כי טעם הגירות מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחרי הזכר, ממה שאמרו באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו, כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול. והרמב"ן ז"ל כתב, ואין דעתי כך, דמעת שבא אברהם בברית, היה להם דין ישראל וכו' עיי"ש. וזה הוא פלוגתא קדומה אם האבות היה להם דין ישראל או דין בן נח, ועל כל פנים נראה מבואר, שידוע היה להם שהוא בן איש מצרי, וספיקתם היה לענין הדגלים ונחלת הארץ, אם נתייחס אחר אמו, ונפסק ההלכה דלבית אבותם כתיב, אם כן אין זה ענין לרוח הקודש כלל, ואין משם ראיה שמשה רבינו ע"ה היה בידו להכריע בהלכה על פי רוח הקודש.
הענין ודאי אמת דנבואת משה רבינו ע"ה נשתנה בזה ויתירה על כל הנביאים, שהיה יכול לברר הלכה על פי רוח הקודש, וכמו שהשיב לאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, וזה ודאי שאם נביא אחר יאמר שמעתי מהשי"ת הלכה זו שיקריבו פסח שני וכדומה בשאר מצות הרי זה נביא שקר, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט דיסודי התורה ה"א).
יש להביא ראיה מענין התיחסם של ישראל, דכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, ופי' רש"י ז"ל הביאו ספר יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתיחס על השבט, והקשה החתם סופר זלה"ה (ר"פ במדבר) מהיכא תיתי להם, וכי במצרים בהיותם בעבודת הפרך, כתבו שטרי יחוסם עם עידי לידת כל אחד, ונ"ל שהיו ישראל נמנים למלך מצרים, לידע כמה עבדים רומסי חומר יש, כדרך כל עבדי המלך נמנים ונכתבים בלידתם בשמם ושם אבותם עיי"ש.
עדיין קשה שהרי הרבה ילדים שהטמינו אותם, ומשה רבינו יוכיח שהיה טמון ג' חדשים, וכן הרבה מישראל הטמינו ילדיהם בשדה, כמפורש במדרשי חכמז"ל, אם כן מנין היה לכל ישראל שטרי יחוס ועידי לידה. אלא על כרחך צריך לומר שכל זה היה על פי רוח הקודש של משה רבינו ע"ה, ואצל שבט לוי מפורש כן בדברי חכמז"ל, הביאו רש"י ז"ל עה"פ ויפקד אותם משה על פי ה', אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא האיך אני נכנס לתוך אהליהם, לדעת מנין יונקיהם, א"ל הקב"ה עשה אתה שלך, ואני אעשה שלי, הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצא מן האוהל, ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה וכו', ואפשר דכמו כן ביחוסם של ישראל עשה משה על פי רוח הקודש, והנה ההתיחסות הזה היה נוגע גם להלכה, לידע כל אחד אם הוא ישראל ומחויב במצות התורה, ועל שבט לוי אם הוא לוי שיש בו מצות יתירות, או אם הוא ממשפחת קהת או גרשון וכדומה, שכל זה היה נוגע להלכה, וסמך משה רבינו ע"ה לפסוק הלכה על פי רוח הקודש, ומוכרח מזה שנבואת משה רבינו ע"ה יתירה על כל הנביאים שלא ניתן להם הכח להכריע הלכה על פי רוח הקודש.
איתא בגמרא יומא (ע"ה ע"א) והמן כזרע גד, שמגיד להם לישראל אי בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון וכו', תניא ר' יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כיצד שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה דינו לבקר משפט, אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גונבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני, בידוע שזה מוכרו לו וכו', נמצא המן היה מברר את נבואתו של משה רבינו ע"ה, שהוא היה מייחס את כל ישראל ברוח קדשו, ואמר לכל אחד ואחד אתה שייך לשבט זו ולמשפחה זאת, ואחר שירד המן בבוקר נתגלה ונתברר אמיתות נבואתו, על ידי שראו היכן עומרו נמצא, ועל ידי זה נתברר שנבואת משה רבינו ע"ה ברוח קדשו אמיתית ואין בו טעות, ומעלת נבואתו יתירה על כל הנביאים, שהוא לבדו היה בכח להכריע בהלכה על פי נבואתו, מה שאין כן שאר הנביאים כנ"ל.
רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך וכו '. גם אמרו ז"ל במדרש רבה (פ' וילך) באותו יום שנסתלק משה רבינו ע"ה כתב י"ג תורות, י"ב לשנים עשר שבטים, ואחת הניח בארון וכו'. וברש"י (פ' ברכה) עה"פ ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה, פירוש לא כהתה עינו אף משמת עכ"ל. וכתב האוהחה"ק (שם) נתכוין הכתוב להסמיך מלת במותו, למאמר לא כהתה עינו, להעיר שאחר מיתה הוא אומר לא כהתה עינו. ובספרי (פ' פנחס) דרשו ז"ל, בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו, בין טמא לטהור בין איסור להיתר, ולא נס לחה מעמלו בתורה, עכ"ד הספרי. ולכאורה יש סתירה לזה מדברי הגמרא (סוטה י"ג ע"ב) דאיתא שם עה"פ (דברים ל"א) לא אוכל עוד לצאת ולבא, מאי לצאת ולבא, אילימא לצאת ולבא ממש, והכתיב (דברים ל"ד) ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא נס ליחה וכו', א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה וכו'. וימת שם משה (שם) וכו', ויש אומרין לא מת משה, כתיב הכא וימת שם, וכתיב התם (שמות ל"ד) ויהי שם עם ה', מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש. ולכאורה סתירה מדברי הגמרא בסוטה לדברי הגמרא בסוגיין והספרי הנ"ל, ואיך יחלוקו במציאות, וכללא הוא בכל פלוגתת חז"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים, וצ"ב להשוות המאמרים.
קושית הסתירה, דברי הגמרא בסוטה בעצמם צ"ב, דאיך יתכן לומר כן במשה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים ואב החכמים, ששכח תלמודו קודם מיתתו ח"ו. והשבות יעקב זלל"ה בפירושו על עין יעקב (שם בסוטה) עמד בקושיא זו, ונדחק בתירוצו עיי"ש. גם ידוע דכל הצדיקים מעלתם גדולה מאד בשעת פטירתם, כמ"ש בספה"ק אגרא דכלה (פ' וילך) וזלה"ק: מדריגת משה רבינו באותו היום, היה מדריגה היותר גדולה מכל ימי חייו, ומה שלא היה יכול להשיג כל ימי חייו, השיג ביום ההוא, ונקרא ביום ההוא איש האלקים, וכל ימיו היה מצפה להשגה זו וכו', וכן מצינו לבוצינא דקדושה רשב"י, דקאמר ביומא דהלולא דליה, אסהדנא עלי דכל יומא, דתאיבנא למחמי יומא דא עיי"ש. וכן שמעתי ממגידי אמת שהרב הקדוש הבעש"ט זלל"ה אמר בשעת פטירתו, כעת אני יודע למה נבראתי וכוונת בריאתי, והמשכילים יבינו עכ"ל האגרא דכלה. ומכל שכן שלא יתכן לומר במשה רבינו ע"ה, שלא היה יכול לצאת ולבוא בדברי תורה ביום הסתלקותו, וצ"ב להבין דברי רז"ל על פי פשוטן.
עוד מה שאאמו"ר זלל"ה בקדושת יום טוב מביא מדרש, לא אוכל עוד לצאת ולבוא, הה"ד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, עכ"ד המדרש וצ"ב. ונראה לי בביאור הענין, בהקדם מה שפירשתי בדברי הספרי (פ' האזינו) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם וגו', נאמר כאן ויבא משה, ונאמר להלן וילך משה, אי אפשר לומר ויבא משה, שכבר נאמר וילך משה, ואי אפשר לומר וילך משה, שכבר נאמר ויבא משה, אמור מעתה בא דייתיקום שלו [פי' ממלא מקומו], והרשות נתנה ביד אחר, עכ"ד הספרי. ולכאורה עדיין הסתירה במקומה עומדת, דאחר שכבר כתוב וילך משה וגו' וניתן הרשות לממלא מקומו, איך יתקיים הפסוק ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת וגו'. גם כל המפרשים נדחקו בביאור הכתוב וילך משה וידבר את כל הדברים וגו', כי לא פורש להיכן הלך, והליכה זו מה ענינה.
בהקדם מ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה (בהפטורת ראה), עה"פ (ישעיה נ"ה) הטו אזניכם ולכו אלי, על פי מה שפירש הגה"ק מניקלשבורג זלל"ה, במאמר הכתוב לכו בנים שמעו לי, כי לא די לשמוע בשעה שהחכם יושב ודורש לבד, כי אם שתלכו לביתכם, גם אז שמעו לי יראת ה' אלמדכם, שהשמיעה הזאת יביא לידי מעשה, וישאר רושמו גם לאחר זמן, ועל כן אמר לכו בנים שמעו לי, שאחר הליכתכם עוד תשמעו לי, עכדה"ק. וק"ז זלל"ה הוסיף נופך לבחינתו, והוא שלא תהיה פעולת השמיעה, רק לקבל את הנשמע בלבד, כי מי יודע לכוין מה שצריך להוכיח לכל אחד ואחד בפרטיות, אלא על ידי השמיעה יתעורר בחינת נפשם, ויתלהב ויתפקח, עד שמעצמה תתעורר על כל השייך לה בפרטיות, וזהו הפירוש הטו אזניכם ולכו אלי, שתהיו בבחינת מהלכים, לילך ממדריגה למדריגה וכו' עיי"ש.
אמרו רז"ל (שם בסוטה) יש אומרים לא מת משה, כתיב הכא וימת שם, וכתיב התם ויהי שם עם ה', מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש. ואפילו לאידך מאן דאמר בגמרא, ודאי שלא היה אצלו מיתה, אלא בחינת הליכה מעולם הזה לעולם העליון, כמ"ש האוהחה"ק (פ' בחקתי) וזהו לשון קדשו: כי בהתעצמות האדם בעסק התורה, יכול להשיג באמצעותה שלא ירגיש במות, אלא כאדם ההולך ממקום למקום, וזהו אם בחקתי תלכו, שתהיו בבחינת הליכה, ולא יצוייר אצליכם בחינת מיתה כלל, עכ"ל. ועל כן אמר הכתוב וילך משה, שהיה רק בבחינת הליכה ולא מיתה.
בחינת הליכה מצינו אצל משה רבינו ע"ה, וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, לרבות כל דורות ישראל, ואף שנסתלק ונסתר מעינינו, אבל דיבוריו הקדושים, ותורתו ותוכחתו נשארו חיים וקיימים, וכוחו טמון בתורה הקדושה ועודנו חי עמנו, וכל מי שמבקש את האמת יש לו סייעתא דשמיא, וימצא בתורה הקדושה כל אחד כפי בחינתו, ודיבוריו ותוכחתו הם בבחינת הליכה, כבחינה שכתב ק"ז זלל"ה עה"פ הטו אזניכם ולכו אלי, שתוכחת אמת ודיבורים קדושים, יש להם כח להשפיע, להיות בבחינת הולך ממדריגה למדריגה. ולפי זה מאמר וילך משה, קאי על האמור אחר כך וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, דעל ידי דיבוריו הקדושים שטמון בהם כוחות נפשו, נתקיים בו בחינת הליכה, שעדיין עומד ומשמש עם ה', ויפעלו דבריו להחזיר את ישראל לתשובה ולהדריכם בדרכי ה', וזהו וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל לרבות כל הדורות, ודיבורו ותוכחתו הם בבחינת הליכה, מדור לדור וכח נצחי עד עולם.
עוד בחינה בזה, על פי מה דאיתא בזוה"ק דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, וביערות דבש (ח"א דרוש ח') האריך בזה, וכתב כי נשמת משה רבינו ע"ה תמיד נקשר עם חכמי הדור ואדוק בהם, ונפשו קשורה בנפשם וכו', ואשר יערה ה' רוח ממרום על לומדי תורה, הוא למשה לבד, כי הוא עיקר הצינור המקבל וכו', ועל ידו ישפעו לישראל, להיות נשמתו כלול בהם, ובזה פירוש מה שאמרו ז"ל משה רבינו לא מת, כי ניצוץ נשמתו עדיין מתדבק עם החיים, עכ"ד ז"ל.
משה רבינו בעצמותו נסתלק מאתנו לעולם העליון, ונעלם מעינינו, ויתגלה אלי נו ברצות השם בביאת הגואל האמיתי, כמבואר במדרשי חז"ל, ומ"ש אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, היינו רק ניצוץ מבחינת נשמתו נשאר אתנו, ודבוק בחכמי הדור ובצדיקי אמת.
יתקיימו שני הכתובים וילך משה וגו' ויבא משה, ויתבאר דברי הספרי הנ"ל, ואין הכתובים מכחישים זה את זה, אלא שניהם על קוטב אחד יסובבו, וזה וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל, שאף שנסתר מעינינו, עדיין הוא בבחינת הולך, ומשפיע על ידי דיבוריו באמצעות חכמי הדור, כי הוא הצנור המקבל, ועל ידו נשפע לישראל כנ"ל, וזהו ויבא משה וידבר וגו' כפירוש הספרי, מעתה בא דייתיקים שלו [ממלא מקומו], היינו יהושע, וכמו כן חכמי ישראל שבכל הדורות, ועל ידי שכח נשמתו כלול בהם, עדיין הוא עומד ומצוה, ומוכיח את ישראל, וזהו ויבא משה וידבר וגו', והבן.
מצינו במדרשי חז"ל שנתגלה משה רבינו ע"ה אל צדיקי הדורות, כמ"ש במדרש (איכה) שירמיה הנביא דיבר עם משה רבינו ע"ה בעת החורבן, ומרדכי הצדיק בשעת הגזירה דיבר עם משה רבינו ע"ה, ושאול כי אסקיה לשמואל בנגידא עלה עמו משה רבינו ע"ה, והתנאים והאמוראים והאריה"ק והבעש"ט הק' בודאי הי' להם גילוי משה רבינו ע"ה באיזה בחינה, ומקובל מפי מגידי אמת, שק"ז הישמח משה זלל"ה פעם א' בהקפה הד' דיבר אל משה רבינו ע"ה, ואמר אתה עד בדבר שלא חסרתי מתורתך כלום ואפילו כקוצו של יו"ד, ומדוע ביישוני מן השמים שהייתי מצפה ומחכה כל כך על הגאולה ולא נעניתי, עכדה"ק. ולכאורה אחרי שהיה להם התגלות משה רבינו ע"ה שהוא מקור התורה, מדוע לא שאלו ממנו כל ספיקותיהם בהלכה.
מרן החתם סופר זלל"ה בתשו' (או"ח סי' ר"ח) יתבאר ענין זה, ותוכן דבריו שם, על הא דאמרינן בגמרא (בבא מציעא פ"ו ע"א) ספק בהרת קדמה או שער לבן קדמה לבהרת, הוי קא מפלגי במתיבתא דרקיע, הקב"ה אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני וכו', כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור וכו', עכ"ד הגמרא. ואיכא פלוגתא דתנאים בהא (בפ"ה דנגעים) ות"ק סבירא ליה טמא עיי"ש.
ז"ל (בפ"ב מהל' טומאת צרעת) פוסק כת"ק דטמא, וכתב הכסף משנה ואע"ג דקוב"ה אמר טהור, לא בשמים הוא, ואע"ג דאמרי מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר טהור, יש לומר כיון דבשעת יציאת נשמה אמר הכי, הוי בכלל לא בשמים הוא, עכ"ד הכסף משנה זלל"ה.
החתם סופר זלל"ה דמדברי הכסף משנה אלו יצא דין חדש, דכל שאמרו תלמיד חכם סמוך לסילוקו מן העולם, הוא בכלל לא בשמים הוא, וזהו דבר חדש ותמיה ובלי טעם וסברא, אמנם לא צריכנא לזה, דהרי מבואר בגמרא בבא מציעא (שם) דרבה בר נחמני מת לבדו בשדה, ושום אדם לא היה שם, ולא שמע ממנו אומרו טהור טהור וכו', ועל כן כל המעשה הזה נודע לחכמי ישראל בחלום או על ידי אליהו שסיפר להם, והיינו לא בשמים הוא.
כאן מקום לשאול, אכתי אם אמר אליהו, כך הורה זקן פלוני בארץ ולא בשמים, למה לא נאמין לאליהו, וכי האי גוונא אמרינן בעירובין (מ"ג ע"א) הני שב שמעתתא דאמרינהו בצפרא דשבתא קמיה דר"ח בסורא, בפניא דשבתא קמיה דרבא בפומבדיתא, מאן אמרן לאו אליהו אמרן עיי"ש. ואם כן ה"נ, ואם כן ה"נ אי ס"ד דמאי דאמר רבה בשעת מיתה הילכתא כוותיה, אמאי לא נאמין עדותו של אליהו דהכי הוי בארעא, ולא בשמים הוא.
הא דלא בשמים הוא, ושאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, הוא יסוד ושורש כל התורה כולה, דאל"ה אין כאן תורה כלל, דהרי כבר היה לעולמים כדאיתא בגמרא (שבת קט"ז ע"ב) דאמר ההוא מינא, מיומא דגליתכון אתנטלית אורייתא דמשה ואיתיהיבת ספרא אחריתי עיי"ש, ואפשר יעשה אותות ומופתים על ידי תחבולות וכישוף, ונביא ישמעאלים עשה כן, ושבתי צבי תר"ו אמר שנתהפכו המצות, ונעשו מעשין לאוין ומלאוין עשין, ואפילו אם לא נאמין כן בכללות התורה, מ"מ אין שום מצוה שתשאר במתכונתה, כל אחד יאמר חלמתי חלום שחלב זה אסור וזה מותר, וזה יאמר כך, וזה כך, ותפוג תורה, על כן כללא כייל הקב"ה, שאין הנביא רשאי לחדש שום מצוה מהישנות, ואי אפשר שיתבאר ויתפרש מן השמים שום מצוה, כי אם על דעת חכמי ישראל, וזהו צורך גדול.
אפילו יאמר אליהו בשם תלמיד חכם בארץ, ואין אנו יכולים לברר הדבר, כמו בעובדא דר"ח ורבא בגמרא דעירובין הנ"ל שהיה אפשר לברר, אבל היכי שאי אפשר לברר, כגון עובדא דרבה שכבר מת, ואליהו יאמר בשמו, אם נעשה מעשה על פי עדותו של אליהו תפוג תורה, שכל אחד יאמר נגלה לי בחלום, או אליהו אמר לי בשם פלוני תלמיד חכם, שאמר קודם מותו כך וכך, על כן אין לפסוק הלכה על זה וכיוצא בו.
אין זה נוהג אלא אחר מיתת משה רבינו ע"ה, אבל במשה רבינו ע"ה בעצמו לא היה חשש זה, והוא היה בכוחו לחדש הלכה על פי נבואתו, ולהוסיף ולשנות הלכה, כמ"ש עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ומפני שמשה רבינו ע"ה הוריד כל התורה מן השמים, ונתנה לנו על פי נבואתו, כמו כן היה בכוחו להורות הלכה, ולהוסיף על פי נבואתו, וראיה ממגדף עיי"ש, אבל אחר מיתת משה רבינו ע"ה לא ניתנה רשות לחדש דבר על פי נבואה, עכ"ד החתם סופר זלל"ה בתשו' שם. ובליקוטי שו"ת (ח"ו סי' צ"ח) כתב בענין אליהו הנביא, דכשמתגלה בנשמתו הרי הוא מלאך, אעפ"י שלומד תורה ומגלה דינים, אין לקבוע הלכה על פי דבריו, דהוי ליה כמו חלום ורוח נבואה, ואין משגיחים בבת קול, אך כשמתגלה בלבוש גופו הרי הוא מגדולי חכמי ישראל, ותשבי יתרץ קושיות ואבעיות, ואליו תשמעון כי מי כמוהו מורה, והני שב שמעתתא אם אמרו אליה, על כרחך בלבוש גופו אומרן, לכך קבעו הלכה על פי דבריו, עייש"ד.
יבואר דרשתם ז"ל (במסכת סוטה) לא אוכל עוד לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מעיינות החכמה, דהנה אמרו ז"ל (בסוגיין) בשעה שנפטר משה רבינו ע"ה לגן עדן, א"ל ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך וכו', ובאותו יום ניתנה לו עוד הרשות והכח, להורות על פי הנבואה ולהכריע בספיקי הלכות, אבל על זמן שאחר כך, אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא בדברי תורה, ולהכריע בספיקי הלכות, ואף דגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, אבל תורה לא בשמים הוא, וכן מ"ש שנסתמו ממנו מעיינות החכמה, כלפי ישראל המקבלים תורתו, מושאל עליהם לשון סתימה, כי דבר שאי אפשר לבוא לידי התגלות נקרא סתימה, אבל הוא בעצמותו נשאר מעיין חכמה, וצנור המשפיע תורה וחכמה, לחכמי ישראל בכל הדורות, כמ"ש ז"ל והובא לעיל דברי היערות דבש בזה, עיי"ש.
אין כאן עוד סתירה בין הספרי לדברי הגמרא הנ"ל, דמ"ש בספרי לא כהתה עינו בין טמא לטהור בין איסור והיתר, ולא נס לחה מעמלו בתורה, זה אמת וברור, שנשאר מעיין החכמה אף אחר הסתלקותו, כפרש"י ז"ל לא כהתה עינו אף משמת, והוא עיקר צינור המקבל, ומשפיע תורה לכל דורות ישראל כנ"ל, ומ"ש בגמרא הנ"ל, שנסתמו ממנו מעיינות החכמה, ולא אוכל עוד לצאת ולבוא בדברי תורה, היינו להכריע בספיקי הלכות, כי מעתה התורה חתומה ניתנה, ותורה לא בשמים הוא, ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואפילו משה רבינו ע"ה, ואף דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, ואם כן יהיה סברא דחכמי הדור על ידי ניצוץ נשמת משה שכלול בהם, יהיה בכוחם להכריע הלכה על פי הנבואה כמשה רבינו ע"ה, לזה אמר המדרש לא אוכל עוד לצאת ולבוא, הה"ד ולא קם נביא בישראל עוד כמשה, דכח זה להכריע הלכה על פי הנבואה, לא יהיה במציאות אחרי הסתלקותו, ולא יקום נביא כמוהו בבחינה זו, להורות ולחדש מצוה על פי נבואתו, עד שיבוא גואל האמיתי, ואז יתגלה משה רבינו ע"ה לעיני כל ישראל, וינהלנו כימי קדם וכשנים קדמוניות, הרחמן הוא יזכנו לזה במהרה בימינו אמן.
נעבד וכו', מנא הני מילי, אמר רב פפא דאמר קרא ממשקה ישראל, מן המותר לישראל וכו'.
פירש"י ז"ל ממשקה ישראל, גבי קרבנות כתיב במשכנה דיחזקאל, משמע מן המותר לאכילת ישראל הבא קרבן, עכ"ל. הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות איסורי המזבח הל' י') בהמה שנולד בה אחת מן הטריפות האוסרות אותה באכילה, אסורה לגבי המזבח, הרי הוא אומר (מלאכי א' ח') הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, עכ"ד. והקשה בכסף משנה מדוע נקט הרמב"ם טעם זה של הקריבהו שלא נמצא בש"ס.
אפשר לדחוק וליישב קצת דברי הרמב"ם, שכיון שהביא בש"ס גם מקרא של ממשקה ישראל, דלמידין מינה מן המותר לישראל, סבר הרמב"ם שהוא טעם אחד עם הקריבהו וכו', דמהאי טעמא אסור להביא מה שאסור לישראל, משום הקריבהו וכו', דכיון שאסור לישראל לאו מן הנכון להביאו להשי"ת, ומטעם הירצך הישא פניך, ונמצא דהרמב"ם טעמא דקרא קאמר. אבל מ"מ כיון שבש"ס קאמר דממשקה ישראל לא הוי ידעינן מיניה רק בשנולד בטריפה, ולא היה לה שעת הכושר מעולם, אם כן הרמב"ם דמיירי בבהמה שנולד בה אחת מן הטריפות אחר שנולד, וודאי קשיא טובא, דהאיך הביא הפסוק של הקריבהו וכו', אפילו אם היא טעם על הפסוק של ממשקה ישראל, כיון דמהתם לא ידעינן רק בלא היתה לה שעת הכושר כמבואר בש"ס. עוד יש לדקדק בלשונו של הרמב"ם דקאמר אחת מן הטריפות האוסרות אותה באכילה, ולכאורה מי לא ידעינן שטריפה אסורה באכילה, ומדוע הוצרך להשמיענו זאת הכא.
לתרץ בהקדם מה דאיתא במסכת חולין (ט' ע"א) בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה. ופירש"י ז"ל שהרי אסורה משום אבר מן החי, הלכך אם נולד ספק בשחיטה ובאת להעמידה על חזקתה וכו', נמצאת אומר שבהמה זו אסורה, שהרי בחזקת איסור היתה תחלה, ומספק אחה בא להתירה שמא נשחטה כראוי, אל תתירנה מספק עד שיודע לך שנשחטה כראוי, עכ"ד. וכתבו התוספות (יבמות ל' ע"ב, ד"ה אשה) ומשמע דאף לענין ספק טריפה דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר, כגון בא זאב ונטל בני מעים והחזירם כשהם נקובים, דלא חיישינן שמא במקום נקב נקבו, דאוקמינן ליה בחזקת כשרותו, אבל אם נולד הספק מחיים, כגון ספק דרוסה לא, משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, עכ"ד התוספות.
משה הלכות טריפה (סימן ל"א סק"א) מביא דברי התוספות, וז"ל: ומעשה בא לידינו פה קראקא, בראש בהמה שהיה בו מים, וקודם שידעו הריעותא חתכו הגלגלת לשנים, ומקצתו מן המוח עם הגלגלת, ולא היה נודע אם המוח הקיפן או לא, ואסרנוהו, ויש שהיו רוצים להכשיר מהא דתניא נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה, ולא דמי דהואיל והיה כאן ריעותא ברורה מחיים, אין להכשיר משום זה, וכן משמע בתוספות פרק ד' אחין (ל' ע"ב), וכן הסכימו כל חכמי העיר, ונשאר טריפה וכו', עכ"ל. [עיין בשו"ת דברי יואל בהשמטות ליור"ד סי' קס"ה, שהאריך בדברי הדרכי משה אלו, יעיי"ש].
מזה דגבי ספק טריפה שנולד בה הריעותא מחיים, לא אמרינן נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה, מאחר שלא היתה בבהמה זו חזקת היתר אפילו שעה אחת. אמנם כל זה הוא לגבי אכילה להדיוט, משא"כ להקריבה לגבוה, אין שייך לאוסרה מטעם זה, שהרי לגבי גבוה אין שייך לומר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, שהוא איסור אבר מן החי, או לשיטת התוספות איסור דאינו זבוח, ואדרבה בחזקת היתר לגבוה היתה עומדת, ונמצא דלכאורה הוי לן להתיר בהמה של ספק טריפה שנולד בה ריעותא מחיים להקריבה לגבוה.
פי הדברים הנ"ל יש לומר, דהא קא משמע לן הרמב"ם באומרו בהמה שנולד בה אחת מן הטריפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח, וכלומר אף דהוי לן להתיר להקריב לגבוה בהמה של ספק טריפה שנולד בה הריעותא מחיים, מאחר דלגבי גבוה בחזקת היתר עומדת, מ"מ מאחר שבהמה זו אסורה באכילה להדיוט, שוב אסור להקריבה לגבוה משום הקריבהו נא לפחתך, וכמבואר בשו"ע יור"ד (סי' ק"ד סי' ב') דאף בדבר שאסור לאכילה אמרינן הקריבהו נא, והני קראי דממעטינן מיניה בגמרא טריפה מלהקריבה לגבוה, הוא דייקא בוודאי טריפה, ולא בספק טריפה שנולד בה ריעותא מחיים, ומשו"ה הוצרך הרמב"ם להביא דוקא מהקריבהו, ומיושב קושית הכסף משנה, ודו"ק.
הני מילי, אמר רב פפא דאמר קרא ממשקה ישראל, מן המותר לישראל וכו'. דתניא כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל, אלא להוציא את הטרפה וכו'. [עיין שו"ת דברי יואל השמטות סימן קס"ה].